לדף ראשי




שלמה מיימון - פילוסוף; נולד בכפר נישוויטש בליטא בשנת 1754, ומת בשלזיה, גרמניה, ב- 22 לנובמבר 1800.
למד תורה מפי אביו ר' יהושע בן היימאן יוסף ואצל מלמדים אחרים. בהיותו בן 11 נשא אשה, ובהיותו בן 14 נולד לו בנו דוד. חותנתו הציקה לו, והוא נאלץ לחפש ממה להתפרנס. נעשה מלמד, ובלילה למד ספרי מחקר ופילוסופיה. עסק במיוחד במורה נבוכים להרמב"ם. בגלל אהבתו לתורת הרמב"ם כינה את עצמו "מימון". למד קבלה וגילה את סתרי החכמה הזאת, שהם לדעתו סודות טבע לבושים במשלים אליגוריים. לדבריו הקבלה היא שיטת שפינוזה, שהעולם נאצל מעצמותו של הקב"ה, שצמצם את עצמו להיות במקומו בחומר הארצי, שהיה לפני הבריאה. ולכן לא יכול העולם להברא מאין.

את עשר הספירות באר בדרך פילוסופית, שהן עשר מידות ההגיון של אריסטו, והתכונות הנמצאות אשר בלעדיהן אי אפשר לצייר בדמיוננו שום עצם.

על הפילוסופיה של שפינוזה אמר, כי שיטתו היא היפך מכפירה. למרות שהוא כופר במציאות העולם, אינו כופר במציאות השם.

דעותיו אלה היו למורת רוח אנשי קהילתו, ובפרט החסידים. גם עבודתו כמלמד הייתה לו לזרה והוא לא הצליח בה.
כאשר הגיע לגיל 25, וידע כי בליטא לא יוכל ללמוד מדעים, יצא לגרמניה ללמוד רפואה ומדעים. לאחר תלאות רבות בא לקענינסבערג, משם עבר לפוזנא, והרב ר' הירש יאנאוו קרבהו לביתו. לבסוף נדחה על ידי היראים בגלל דעותיו החופשיות.
בשנת 1779 בא שנית לברלין והתודע למנדלסון שקבל אותו בסבר פנים יפות, והמליץ עליו לפני עשירי הקהילה שדאגו למחסוריו. אוהביו בברלין שלחוהו לדעסוי, לתרגם ספרי חכמה מגרמנית לעברית לתועלת היהודים בפולין ורוסיה, אך כנראה הדבר לא התממש.

הלך לברעסלוי ושם עזרוהו אפרים קוה ופרופיסור גראווע למצוא תלמידים בשכר. מימון לא התנהג כשורה, שב לברלין, והיה גם לטורח על מנדלסון. זה שלח אותו להמבורג ומשם לאמשטרדם, אך גם שם עזבוהו רעיו אחרי שעמדו על טיבו. היה נע ונד וחסר פרנסה. שב להמבורג, ופנה לכומר לותירני כדי להמיר את דתו. כאשר שאל אותו הכומר אם באמת ובלב תמים הוא רוצה להתנצר, הודה כי לדעתו היהודית היא אמיתית יותר מהנצרות, אך המחסור דחף אותו להתנצר. הכומר סרב להביאו בברית החדשה, והוא נשאר באמונתו בעל כרחו.

מהמבורג שב בפעם הרביעית לברלין. מנדלסון לא היה עוד בחיים, ותמך בו מרקוס הערץ. בשנת 1788 בא אליו בנו דוד מליטא ובקשהו לשוב לביתו, או לתת גט פטורין לאשתו. הוא נתן גט.

בשנת 1790 אספהו הנסיך קאלקרייט לבית אחזותו בנידרזדרסדורף, שם ישב עד מותו. גופתו הובאה לעיר גלוגא, שם נקבר אחרי הגדר.

פעולתו הספרותית
עד שעבר לגור בבית הנסיך קאלקרייט, הדפיס רק מאמרים בענייני פילוסופיה.
בשנת 1788 בא לידו ספרו של קאנט, והוא הגה בשיטתו החדשה. בשנת 1890 כתב השגות על קנט בשם "פערזוך איבער די טראנסצענדענטאלע פילאזאפיע", [מסה על הפילוסופיה הטרנסצנדנטאלית – עברית: תרנ"ט] ושלח אותן לקאנט. זה הודה למארקוס הערץ, כי מימון הוא מבקר חרוץ ומבין יותר מכל מבקריו.

ספריו בגרמנית:
מילון פילוסופי - 1791. כאשר כתב עליו ריינ-האלד דברי בקורת, הצטדק בספרו "שטריי פערייען איס געביטע דער פילאזאפיע" (1793).
הקטגוריות של אריסטו 1794
נסיון ליצור לוגיקה או תורת חשיבה חדשה - 1794
עיונים בקורתיים ברוח האדם - 1797

ספריו שתורגמו ללשון העברית הם:
"גבעת המורה" פירוש על מורה נבוכים עם מבוא לפילוסופיה בכלל, בספרו מבאר גם מושגי הפילוסופיה החדשה, ברלין 1791; מהדורה חדשה: תשכ"ו.
"חשק שלמה" 4 חלקים:
א) מעשה נסים על י"ב דרשים של רבנו נסים,
ב) עבד אברהם על פירוש הראב"ע על תהלים,
ג) מעשה לבנת הספיר, רעיונות שונים,
ד) מעשה חושב על אלגברה (כ"י);
"תעלומות חכמה" על חכמת הטבע ההנדסיית (כ"י).
חיי שלמה – ביוגרפיה. (ברלין 1703, תורגם לעברית), ובו הוא מבקר את בני דורו ומגלה דברים רבים על היהודים בזמנו. הוא מתאר בספרו את החזקה בחכירה אצל האצילים הפולנים, עלילת דם, מבנה החדרים וחיי המלמד, השידוכים, על חייו עם אשתו כאשר שניהם ילדים צעירים, על הנסיך ראדזיוויל, דרכי תשובה וסגופים, על חסידים וחסידות. הוא מתאר את ביקורו אצל הרבי ר' דובער ממעזריטש, ומקדיש פרק שלם לתהילת מנדלסון. בספרו זה מבאר דרכי הקבלה וסודותיה, ומאריך בפרט לבאר את הפילוסופיה של הרמב"ם במורה.

אישיותו
היה יליד ההשכלה הברלינית, והמשכיל הראשון בדור ההוא שבא מליטא. היה בעל כשרונות רבים ובפרט בדרכי העיון והמחקר. היה מנותק מחיי המעשה, לא יכל לדאוג לצרכיו, והיה נע ונד מבלי להגיע למטרה שהיה מוכשר אליה.
אלמלא אסף הנסיך קאלקרייט את מימון בימיו האחרונים, היה נשכח בארץ הנשיה. הגיע לדרגה כזאת של ייאוש נורא עד שפעם אחת חפץ להמיר את דתו, ופעם אחרת רצה לאבד עצמו לדעת.
כל זאת בא בגלל שנאתו, שנאת המשכילים בזמנו, למנהגי ישראל ולתלמוד בפרט, שהוא לדעתם הסבה הראשונה למצוקות היהודים. אם אך יפנו אל חכמת הפילוסופיה - מיד הם נגאלים.

מימון מצא שהרמב"ם נותן טעם לחוקים בתורה, שמטרתם לעקור על ידיהם חוקות הגוים הקדמונים. מזה הסיק כי גם דינים רבים בתלמוד נתחדשו רק כהתנגדות לחוקות הגוים ולמנהגי דתם. דבר זה הוא הסיבה לשנאת הגוים אותנו, וכאשר יבטלו דינים אלה, ממילא תסור שנאתם.

מימון התנגד למסורות מקובלות, ולחם בהם בדרך של לעג וסאטירה.
הוא מספר שניסה סגולה של "רואה ואינו נראה": אחר סגופים ותעניות והכנות רבות, הכה איש אחד על הלחי, אבל הסגולה לא הצליחה, וחבירו השיבו כפליים.
כמו כן הוא מלגלג על ספר רזיאל המלאך, שכתוב בו כי האיש המחזיק את הספר הזה בביתו, מובטח שלא תשלוט אש בבית ההוא. והנה לא עברו ימים מועטים, ותצא אש ותאכל את ביתו, וגם את המלאך רזיאל.



הערות לערך:
שם המעיר: אליעזר ז.
הערה: באגרות קודש של האדמו"ר מליובאוויטש (שהיה ידען גדול מעבר לחכמתו ובעל תואר בהשכלה גבוהה)בכרך יט עמוד שמ"ח כותב הרבי ע"פ הגיון שאין לסמוך על שלמה מימון בזכרונותיו על החדרים, מחמת שנאתו לכמה ענינים שהעבירתו על דעתו בנושאים אלה.

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן