לדף ראשי




ר' משה בן מימון הספרדי - רמב"ם - למד בנערותו תורה מפי אביו שהיה תלמיד רבי יוסף הלוי מיגאש ודיין בקורדובה, מלומד בחכמות, שחבר ספרים בערבית.

בשנת 1148, בהיות הרמב"ם בן 13, באו לספרד האלמואהדין, כת מוסלמית שרדפה את הדתות האחרות. הם כבשו את קורדובה, וגזרו שמד או גלות על כל יושביה היהודים.
רבי מימון ומשפחתו עזבו את העיר לבקש מפלט. עשר שנים הטלטל רבי מימון ומשפחתו, ולא מצאו מנוחה לא בספרד הערבית ולא בנוצרית. כמעט כל היהודים יושבי הארצות ההן שלא יכלו לעזוב את מקומם הודו בפיהם בנבאותו של מוחמד כדי להינצל ממוות.

רבי מימון ומשפחתו נסעו לעיר פאס בצפון אפריקה (1159), שם חי הרב ר' יהודה הכהן אבן שושן שהרמב"ם למד תורה מפיו. אבי הרמב"ם שלח אגרת תנחומים בערבית לכל קהילות ישראל בצפון אפריקה, לחזקם בצרתם ולעוררם להשאר נאמנים לה' -

"להשתדל בתורה ובמצוות כפי מידת האפשרות בימי שמד כאלה מבלי לסכן נפשם".

בפרט להתפלל שלוש פעמים ביום, ובמקום שאי אפשר - לפחות תפילה קצרה, (חמדה גנוזה, אדלמן, תרמ"ז, ובפרט תרגומו של ב"ג בהלבנון שנה ח' גליון כ"ה.)

לדעת כמה חוקרים, כמו כרמלי (שהיה הראשון להביע דעה זו), מונק וגרץ, נאנס רבי מימון גם הוא להעלים יהדותו מעיני המוסלמים, ועבד אלהיו בסתר. הם סומכים דעתם על עדותם של סופרים ערביים בני דורו (עי' גרץ די"י ח"ו ותרגומו של שפ"ר ח"ד 332). חוקרים אחרים (כמו שטיינשניידר רז"פ ושזח"ה) סותרים דעה זו.


פסל הרמב"ם בקורדובה

לאחר זמן יצא יהודי קנאי בקול קורא לקהילות האנוסים, להורות להם שחובה עליהם למסור נפשם לבל יעברו על איסור עבודה זרה. וכל המודה במוחמד בשפתיו, אפילו לבו רחק ממנו, אין לו חלק באלהי ישראל.
הרמב"ם יצא נגדו, כדי לתמוך באלפי האנוסים, להציל נפשם ממוות או משמד גמור. הוא כתב את "אגרת השמד" או "מאמר קדוש השם". (קבץ תשובות הרמב"ם, ליפסיא תרכ"ו. נזכרה בתשב"ץ ס' ס"ו ובהריב"ש ס' י"א).

אגרת השמד
הרמב"ם ראה שרבבות מבני ישראל נאנסו לעבור על כמה מצוות חמורות, וכי יש לחזקם ולקשרם לעמם ולדתם בעבותות אהבה. הוא הוכיח באגרת השמד שאסור להוציא לעז על קהילות שלמות, לקרוא אותם פושעים ורשעים. אליהו, שבימיו היו כמעט כולם עובדי עבודה זרה ברצון, מלבד שבעת אלפים, נצטווה לשוב למדבר מפני שקטרג על ישראל. "וכך נענשו עמודי עולם כמשה וישעיהו ומלאכי השרת". רמב"ם מספר על ר' מאיר שנתפס בעניין של שמד, ובשעה שאמרו לו מכיריו "הלא אתה מאיר", אמר "איני", והראה עצמו אוכל בשר החזיר, ולא אכל, (ע"ז י"ח: קהלת רבה פ"ז, י"ב).
וכן מעשה בר' אליעזר הגדול (מובא במדרש קהלת) שנתפס לשם מינות. רמב"ם הביא ראיה מאחאב וממלכים אחרים שהיו רשעים גמורים, ובכל זאת נחשב להם קידוש השם לצדקה. התשובה מועילה, ובפרט לאנוסים העושים שלא ברצון. "אנוס רחמנא פטריה ולא נקרא פושע". וגם אם עבד אדם עבודה זרה, למרות שאמרו חכמים יהרג ולא יעבור, אינו חייב מיתה ולא כרת. חלול השם הוא רק איסור לאו. על כן ראוי שלא להתרחק מחללי שבתות, אלא לקרבם ולזרזם בעשיית המצות. וכבר אמרו רז"ל שגם הפושע מרצונו, אם יבוא לבית הכנסת להתפלל מקבלין אותו, ואין נוהגין בו מנהג בזיון.

רמב"ם מחלק את נושא האונס והשמד לחמישה חלקים. הוא מדגיש שראוי לצאת מכל המקומות האלה אם אפשר, ולבקש ארץ שאפשר לעבוד בה את ה' בגלוי ולקיים את התורה בלא אונס.

מאמר קידוש השם / רבי משה בן מימון

לא עברו ימים רבים ורמב"ם עצמו ובית אביו נאלצו לקיים עצתו זו. קנאת הדת פרצה שנית ע"י מלשינות. הרב יהודה הכהן מת על קדוש השם, חיי הרמב"ם היו בסכנה, והוא ניצל ממנה ע"י ידידו המשורר הערבי אבראלערב אבן מושע, שהמליץ עליו.

בליל ד' אייר תתקכ"ה (1165) ירד רבי מימון עם כל משפחתו לאניה, ברחו מפאס לעלות לארץ. אחרי נדודים וסכנות הגיעו לחוף עכו בג' סיון, ונתקבלו שם על ידי זקני העדה בכבוד גדול.

בעכו התעכבו כחצי שנה, עד ג' מרחשון (1166). עלו לירושלם ולחברון, למקומות הקדושים ולקברי האבות. ימים מעטים לאחר מכן ירדו למצרים שהיתה ארץ השכלה וחופש. הם התיישבו תחילה באלכסנדריה, ואחר כן בפוסטאט, היא קהיר הישנה. אחרי חודשים אחדים מת ר' מימון, אבי הרמב"ם, (ולפי הרכבי כבר מת בשנת תתקכ"ה).

הרמב"ם כרופא
שמו של רמב"ם נודע אז בעולם, כפי שנראה מדבריו למרנא יפת הרב בעכו, שאחרי מות אביו באו אליו כתבי תנחומים "מקצה ארץ אדום ומערב מהלך כמה חדשים". גם במצרים ידעו את שמעו, וקדמו את בואו ברוב כבוד. במצרים ארעו לו, "צרות רבות מחליים, מהפסד ממון ומסירות" (לפי אגרתו לר' יפת הנ"ל). עם זאת לא עסק בתורה, כי אחיו הצעיר ר' דוד "היה נושא ונותן בשוק ומרויח" וכלכל את כל הבית, והרמב"ם עסק בלמודיו.
אחיו דוד טבע באחת מנסיעותיו בים הודו, עם כל רכושו ורכוש אחרים, אבנים טובות ומרגליות, והרמב"ם שנשאר בחוסר כל נפל מרוב צער למשכב כמעט שנה. היה עליו גם לדאוג לאלמנתו של אחיו ובתו הקטנה. כיוון שלא היה לו מקור פרנסה, ולא רצה ליהנות מתורתו, החל לעסוק ברפואה כדי להתפרנס ממנה. כעשרים שנה עברו עד שיצא לו שם בין גדולי הרופאים של זמנו. במשך הזמן ההוא הרבה לחקור בתורת הרפואה, עד שעשה לו שם כרופא, כאשר נראה מפרסומו ומספרים שכתב.
כתבי הרמב"ם ברפואה יצאו לאור על ידי מוסד הרב קוק בירושלים.

פירוש המשנה
למרות כל "הגלות והנדוד בארצות מקצה השמים עד קצה השמים" (הרמב"ם בסוף פירוש המשנה) והסכנות שעברו עליו בים וביבשה, שקד על למוד התלמוד גם "במסעות הדרך" ו"בספינות בים המלח", חבר פירוש "לתלתא סדרי, מועד נשים ונזיקין", פירוש לחולין "מרוב הצורך אליו" (בהקדמתו לזרעים), חידושים לסנהדרין (עי' הר"א אלשקר סי' קכ"א) ולמסכת שבת, והלכות על הירושלמי (מזכירן בפירושו תמיד פ"ה). באשר לפירוש על רה"ש חלוקות הדעות (עי' הערות רצ"ה יפה בספר רי"י ה"ד תרגום שפ"ר).
בשנת השלושים ושלוש לימי חייו (1168), אחרי עבודה של עשר שנים, השלים במצרים את פירושו למשנה בערבית.
תכלית פירושו, לפי דבריו בהקדמתו לסדר זרעים, הייתה להשיג ארבע תועליות:
א. לצמצם כל הלכה לשורות אחרות למען תהיינה שגורות בפי לומדיהן;
ב. להוציא פסק ההלכות מחלוקי הדעות;
ג. למסור כדעת מי נפסקה ההלכה.
ד. כדי שהחיבור יהיה ספר עממי - כתבו בערבית.

לפי ווייס (דדו"ד ח"ד) נטה פעמים אחדות מפירוש הגמרא וגם מפסק ההלכה (בניגוד לדעתם של בעל "יד מלאכי", רז"פ בדרכי המשנה ודברי הרמב"ם עצמו בהקדמתו הנ"ל). אבל בודאי צדק ווייס באמרו שאף כי היה עוד צעיר לימים, היה חולק על דבריהם של הגאונים. ובפירוש אמר (כתובות פ"א מ"ו):

"כן הורו כל הגאונים שידענו דבריהם, ומה שנתבאר אצלי הוא שהדבר בהפך".

מספר זה ברור שהסיבה שהביאה את הרמב"ם לחבר את ספר היד היתה לנגד עיניו גם בחיבור הפירוש למשנה. שניהם נבעו מרצון לעשות את התורה לקנין העם, ע"י קצור הדברים. וכן אמר במאמר תחיית המתים, שאם היה אפשר לשים את כל התלמוד בפרק אחד - לא היה משים אותו בשני פרקים.

פירוש המשנה הוא מעשה אמנות. נכתבו לפניו פירושים למשנה (עי' הרכבי "חדשים גם ישנים" בתרגומו של שפ"ר), אבל לא יצא טבעם בעולם, ופירוש הרמב"ם נתקבל בכל תפוצות ישראל ותורגם לעברית ע"י מתרגמים שונים.
התרגום השלם והמשובח הוא תרגומו של הרב יוסף קאפח, שיצא לאור בהוצאת הרב קוק בירושלים, שתרגם את הפירוש למשנה כולו מערבית.

פירוש הרמב"ם מסודר ומאורגן, ולא פחות מחשיבותו של הפירוש עצמו, ערכם של הפתיחות שהקדים לסדר זרעים וטהרות, לפרק "חלק" בסנהדרין ולמסכת אבות (שמונה פרקים).

שמונה פרקים - הקדמה לפירוש מסכת אבות / רבי משה בן מימון
הקדמת רמב"ם לפרק "חלק"
הקדמה לפירוש המשנה (11 פרקים)


טעמים לסדר המשנה
הרמב"ם מסביר בהקדמתו למשנה את הסדר ההגיוני שבששה סדרי משנה, ואת הסדר הפנימי של כל סדר. ואלה דבריו:

כאשר חשב המחבר לחבר זה הספר על זאת התכונה, ראה לחלק אותו לששה חלקים.

החלק הראשון, במצות המחויבות בצמח הארץ, כמו כלאים, שמטה, וערלה, ותרומות, ומעשרות ושאר חקי המתנות.

והחלק השני, בפרקי זמני השנה והמועדים, ומה שנתחייב בהם, והשתנות משפטיהם, והאסור בהם, והמותר, ומה שנכון לחבר בכל פרק מהם מן הדינים והמצות.

והחלק השלישי, בבעילות, וההפרש שיש בדיניו בין האנשים והנשים, כגון הייבום, והחליצה, והכתובה, וקדושין, וגיטין, ומה שהוא ראוי לומר בכל פרק מהם.

והחלק הרביעי, בדינים ובמריבות שבין אדם לחברו, ובסחורות, ובמשא ובמתן, ובשותפות הקרקעות, והדומה לו.

והחלק החמישי, בענייני הקורבנות, כפי השתנות משפטיהם ורוב ענייניהם.

והחלק הששי, בעניין טהרות והפכם, וקרא כל חלק מהם "סדר".

החלק הראשון נקרא סדר זרעים. והשני סדר מועד. והשלישי סדר נשים. והרביעי סדר נזיקין. והחמישי סדר קדשים. והששי סדר טהרות.

והתחיל בסדר זרעים, מפני שהוא כולל מצות מיוחדות בזרע הארץ, וזרע הארץ היא מחיה לכל בעלי חיים. וכיון שאי אפשר לאדם לחיות בלא אכילת מזון, לא יתכן לו עבודת השם ובשביל כך הקדים לדבר במצות המיוחדות בזרע הארץ.

ואחר כך דיבר על סדר מועד, שדרך סידורם בתורה כן הוא. כמו שנאמר (שמות כג), ושש שנים תזרע (שדך ושש שנים תזמור כרמך) [את ארצך] ואספת את תבואתה והשביעית תשמטנה ונטשתה. ואמר אחר כן: ששת ימים תעשה מעשיך. ואחר כן: שלוש רגלים תחוג לי בשנה.

ואחר כך ראה להקדים דיני נשים, קודם דיני נזיקין, כדי ללכת אחר הכתוב שאמר (שם כא), כי ימכור איש את בתו לאמה, וכי ינצו אנשים ונגפו אישה הרה, ואחר כך: כי יגח שור את איש. ובשביל זה הקדים סדר נשים על סדר נזיקין. וספר ואלה שמות כולל אלו הארבעה עניינים: עניין סדר זרעים, וסדר מועד, וסדר נשים, וסדר נזיקין.
ואחרי אשר דיבר על עניין "אלה שמות", דיבר על עניין ויקרא, כפי סידורם.

וסידר אחרי נזיקין קדשים, ואחריו טהרות, שכך סדרם הכתוב. והקדים דין הקרבנות קודם דין הטומאות והטהרות, שהרי הטהרות התחיל בהם בפרשת ויהי ביום השמיני, וכשאסף כל אלו הששה מינים, הכוללים המצות, ראה לחלק כל מין כללי מהם אל מינים פרטיים, כפי מה שהוא ראוי. וקרא שם כל מין מהפרטים "מסכת".

שלושה עשר עיקרי האמונה
בפירושו לפרק חלק שבמסכת סנהדרין ניסח רמב"ם את יסודות האמונה שכל בית ישראל עומד עליהם. כל המאמין בהם, אפילו הוא פושע ועובר על כמה מצוות, יש לו חלק לעוה"ב. אבל הכופר באחד מיסודות אלה, יצא מכלל ישראל וכפר בעיקר ומצוה לשנאו ולאבדו.

הנושא של עיקרי האמונה נדון בדורות שאחרי הרמב"ם, והיו בו גישת שונות. רבי יוסף אלבו, בספר העיקרים, קבע שיש שלשה עיקרים בלבד, ואברבנאל, לעומתו, סבור שכל המצוות הם שורשים ויסוד לאמונה.
עיקרי הרמב"ם נתקבלו כמעט בכל תפוצות ישראל, והם כלולים בנוסח "אני מאמין" ובשיר "יגדל" (לפי לוצאטו נכתב בידי ר' דניאל בר' יהודה הדיין), הכלולים בכל סידורי התפילה, ומתחילין או מסיימין בהם את תפילת היום.
הרמב"ם בקביעת העיקרים התכוון להניח כללים נגד דעות הקראים והמוסלמים, ששלטו אז במצרים.

הקדמת רמב"ם לפרק "חלק"

ספר המצוות
בטרם התחיל רמב"ם לכתוב את ספר משנה תורה - הקדים לו עוד ספר אחר, שהוא מבוא לספר, בנוסף לפירוש המשנה. ספר זה הוא "ספר המצוות", שכתבו ערבית ותורגם לעברית ע"י ר' שמואל אבן תבון, ולאחרונה תורגם מחדש על ידי הרב יוסף קאפח, ויצא לאור בירושלים על ידי מוסד הרב קוק.
להלן אפשר לראות את ספר המצוות בשני התרגומים: של רבי שמואל אבן תיבון, ושל הרב יוסף קאפח:

ספר המצוות לרמב"ם

ספר זה הוא מעין מבוא לספר "משנה תורה", משום שלפני שהגדיר מחדש את המצוות, קבע עקרונות לקבוע על פיהם מהי מצווה.

המקור הראשון למניין תרי"ג מצוות הוא מאמרו של ר' שמלאי (מכות כ"ג:) שתרי"ג מצוות נאמרו למשה, שס"ה לאוין כמנין ימות החמה ורמ"ח עשה כנגד אבריו של אדם.

בעל "הלכות גדולות" סידר את המצוות לפי מספר זה, במחצית המאה השמינית, ואחריו נגררו כל החכמים שבאו אחריו, לפי דעת הרמב"ם: "מבלי השתכלות גדולה", ולא הבינו שעשה את מלאכתו שלא לפי כללים קבועים, "ונשתבשו שבוש גדול".
רב חפץ בן יצליח כתב גם ספר מצוות, וגם ספר זה לא נראה לרמב"ם, כי הכניס בספרו גם מצוות דרבנן, כמו נר חנוכה ומקרא מגלה (עי' סה"מ שרש א').

הרמב"ם חילק את ספר המצוות לשניים:
החלק הראשון הוא שורשים, העקרונות על פיהם נקבע מהי מצווה.
לאחר שברר את העקרונות האלה, הכין את רשימת המצוות על פי עקרונותיו.

גם לספר המצוות היו חולקים: רמב"ן כתב השגות לספר המצוות, והגן על בעל הלכות גדולות מבקורתו של הרמב"ם.
שיטת הרמב"ם במניין המצוות זכתה לבכורה, בין השאר מפני ש"ספר החינוך" קבל גישה זו וכתב על פי את ספרו. ספר החינוך, המסודר לפי סדר התורה, נתקבל בתפוצות ישראל והכניס את מניין המצוות של הרמב"ם לתודעה.

הספר "משנה תורה" או "היד החזקה"
עשר שנים רצופות עבד הרמב"ם עד שהשלים את ספרו הגדול בחודש כסלו תתקמ"א (1180). הוא קרא לספר "משנה תורה", לפי שאדם "קורא בתורה שבכתב תחילה, ואח"כ קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם" (הקדמה). הספר נקרא גם "יד החזקה" מפני שהוא מחולק לי"ד ספרים. את משנה תורה כתב עברית. רובד הלשון שבחר הרמב"ם היה:

"לא בלשון ספרי הנביאים, לפי שהלשון ההיא קצרה בידינו. . .
ולא בלשון התלמוד, לפי שלא יבינוה כי אם יחידים, . .
אבל בלשון המשנה שיקל לרובם". (הקדמה לסה"מ).

כונתו הייתה לתת בידי העם "חיבור אשר יכלול כל דיני התורה ומשפטיה, עד שלא יהיה דבר חסר ממנו" (שם). "כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל" (הקדמתו ליד החזקה). כי ראה שבזמנו -

"תכפו הצרות ודחקה השעה את הכל, ופירושי הגאונים נתקשו
ואין מבין ענייניהם כראוי, ואין צריך לומר הגמרא עצמה".

ע"כ השמיט כל אריכות הפלפול וחלוקי הדעות, והכניס רק מה "שהתאמת והתברר" לו, מכל הדינים הנמצאים "במשנה ובתלמוד וספרא וספרי והתוספתא וכל מה שהוציאו הגאונים המתאחרים".

הספר נחלק לפרקים ולהלכות, כדי שיהיה נקל לדעת אותו על פה (הקדמה לסה"מ).

למרות העובדה שבהקדמתו לפירוש המשנה הסביר רמב"ם את ההיגיון שבסדר המשנה, בכתיבת "משנה תורה" בחר רמב"ם בשיטה אחרת לגמרי.

הוא מתחיל בספר "המדע", מפני שהמצוה הראשונה היא: "לידע שיש מצוי ראשון ממציא כל נמצא". מצווה זו נובעת מן הדבור הראשון אנכי ה' אלהיך. לאחר ידיעת ה' אפשר ליחדו, לאהבו וליראה אותו. רמב"ם גומר את ספרו ברעיון של האמונה בה': שבימות המשיח יהיו כל ישראל חכמים גדולים וישיגו דעת בוראם ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים (סוף הל' מלכים).

באשר תכלית הספר היה למלא מקום כל הספרים הקודמים לו לבל יצטרכו להם כל מבקשי הלכה, כולל הספר גם מנהגים שהיו ידועים והתפשטו בכמה ארצות. הם מוזכירם בלשון: "נהגו כל ישראל", "מנהג פשוט בכל ישראל" או "וכבר נהגו כל העולם".

לפעמים יאמר בפירוש: אין זה מנהג אלא טעות ואפיקורסות, אע"פ שנמצא באיזה תשובות הגאונים (הל' א"ב פי"א הל' י"ד וט"ו). פעמים רבות נטה מסברות הגאונים מכח סברא או מפני שלפי דעתו היו להם נוסחאות מוטעות (עי' הל' אישות פי"א, י"ג, ושווארץ בקבץ "משה בן מימון" על "יחס הרמב"ם להגאונים"). לפעמים משמיט רמב"ם הלכות "אע"פ שהן מוסכמות במשנה ובמסקנת הגמרא, כמו הלכות הנוסדות על האמונה ברוחות רעות ומזיקין ושדים וחלומות" (עי' ווייס ב"ת א' "תולדות הרמב"ם").

רמב"ם ברר כל הלכה בשקול דעתו וסברתו, ולא הלך אחרי רבותיו או אפילו חכמי התלמוד בעינים סגורות, ורק האמת הייתה נר לרגליו. הוא השתמש גם בספרי חכמי אה"ע במקומות שהיה צריך להם, ו"קבל את האמת ממי שאמרה", לפי הכלל "שאין חוששין לחבור בין שחברו אותו נביאים או עכו"ם" (עי' הל' קה"ת סוף פ' י"ז).
על כללי הרמב"ם בספרו עיין בספר "יד מלאכי".

ההתנגדות להרמב"ם
רוח הביקורת המדעית שולטת בחיבור הגדול הזה, גם בעניינים הנוגעים לאמונות ודעות, כמו המושג האלהי, השארת הנפש, תחיית המתים ועוה"ב, ושאלות ששורשן בדת ומשפיעות על כל חיי העם. הדרך שבחר לו רמב"ם, ואשר הייתה חדשה גם לרבים ממנהיגי האומה בימים ההם, עוררה בהם התנגדות עזה למחבר ולספרו.

המתנגדים מצאו הרבה מקומות להתגדר בהם ולהצדיק טענותיהם. אחדים מהם היו מפיחי ריב וחפצם היה להשפיל כבוד הרמב"ם בעיני העם ולבטל ערך ספרו.
הטענות נגד רמב"ם היו שונות: בקרו אותו על שהשמיט כל שמות החכמים בעלי ההלכות ולא אמר שום דבר בשם אומרו; שלא הזכיר את המקורות מהם שאב את מסקנות הלכות, וע"י כך נעשו גזרות לקבל דעתו; חששו שמא ישתכחו שמות התנאים והאמוראים מן העולם אם ילמדו את ספרו בלבד. (תשובה ק"מ להדיין ר' פנחס בר משולם והשגת הראב"ד בההקדמה).

יש שבטלו את חיבורו ואמרו שאין כדאי לעיין בו; ויש שחשדו בו שלא היה מדקדק במצוות ומזלזל בדברי חכמים (עי' אגרת הרמב"ם לתלמידו ר' יוסף אבן עקנין). בפרט היו קובלים על שיטתו בהשארות הנפש, תחיית המתים ושכר ועונש: דעתו שבעוה"ב אין גופות ואין בו אכילה ושתיה, נחשבה בעיני רבים כאפיקורסות ההורסת אשיות הדת.
רמב"ם כתב (הל' תשובה פ"ג, ו'):

"שכל המאמין שריבון העולם הוא גוף הוא מין;

וראב"ד טען נגדו

"שגדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה".

אחד מראשי מתנגדיו היה ר' שמואל בן עלי, ראש הישיבה בבגדאד, שהתקנא בכבודו והשפעתו וטפל עליו שקרים ודעות נפסדות שלא היה להם שום מקור.
השני היה ר' אברהם בן דוד מפישקיירא (הראב"ד), שהיה מופלג בימים ובחכמה ובעושר. הוא קנא את קנאת חכמי הגמרא, מיראה פן תצא מספרו של הרמב"ם תקלה גדולה ללימוד התלמוד וללימוד ההלכה.

פעולות הרמב"ם והשפעתו
למרות הקנאה ושנאת החינם ורוע הלב שעמלו להקטין את ערך תורתו ולהגביל את תחום השפעתו, הלך שמו הלוך וגדל עד ארצות רחוקות. קהילות שונות פנו אליו בכל דבר הקשה להן והוא הריץ להן את תשובותיו והן שמעו לדבריו כאל דברי האורים.

תלמידים ששמעו את שמעו נהרו אליו ממקומות רחוקים לבקש תורה מפיו. אחד מתלמידיו היה ר' שלמה סגן הכהנים, שעבר דרך תימן, והרבה לספר שם בשבתו וגדלו בתורה ויראה. אותם ימים היו יושבי תימן בצרה גדולה, כי נגזרה עליהם גזרת שמד, לקבל דת מוחמד, ורבים נתבלבלה דעתם ומרוב ספקות רפתה רוחם ולא יכלו לעמוד בנסיונם. מלבד זאת קם באותו זמן משיח שקר, שניבא לעדת ישראל שבא קץ הימים, ובעצתו בזבזו רבים מהמאמינים בו את כל רכושם, והמבוכה גדלה יום יום.

החכם רבי יעקב אלפיומי פנה בשם הקהלות שבתימן אל הרמב"ם ובקש ממנו לנהלם בעצתו ולהוציאם מן המבוכה.

הרמב"ם שלח להם את "אגרת תימן", שבתרגומה לעברית נקראה "פתח תקוה". האיגרת הייתה מקור ניחומים לכל קהלות ישראל בצפון אפריקה. באגרתו הסיר את ספקותיהם בנוגע לעתיד העם ולתשועת ה'; הוכיח מפסוקים שנצח ישראל לא ישקר, וחייבים הם להאמין בה' ו"לחזק קצתם את קצתם, ועל הגדולים לזרז את הקטנים, להצילם מספק וממכשול".

רמב"ם הוכיח להם שמשיח השקר הזה משוגע, באר להם את עניין הנבואה בנוגע למשיח ה' העתיד לבוא, ובקשם לשלוח העתקות מאגרתו "לכל קהל וקהל, לחזק אמונתם ולהעמיד רגלם לבל תמעד". הוא בקשם להזהר תכלית ההזהרה "שלא יגלה הדבר לאומות הישמעאלים", אבל למרות הסכנה הגדולה שהיה מתירא ממנה, שלח להם את אגרתו "משום צדקת הרבים".

איגרת תימן

לאחר הפצת אגרת תימן, שחזקה ידים רפות והצילה אלפי ישראל משמד ואבדן, אז גדל שמו בכל הארצות ההן -

"והיו מזכירים שם הרב בכל קדיש וקדיש: בחייכון וביומיכון ובחיי דרבנא משה בן מימון וכו'. (הרמב"ן באגרתו לרבני צרפת, בקובץ תשובות הרמב"ם, אגרות קנאות דף ח'),

בפעולתו במצריים הצליח להחליש את השפעת הקראים שהייתה חזקה בבואו יותר מהשפעת הרבניים. כוחם הרוחני של הרבניים תשש מאד בימים ההם:

"תלמידי החכמים חלק לבם איש לעברו פנה ואין איש שם על לב". (תשובה קמ"ט), ויקבצם הוא "כרועה את עדרו" וישתדל "להשיב לב בנים על אבותם ולתקן את אשר עותו" (שם),

בעבודתו הצבורית ובדרשותיו, בהשפעת ספריו ובכבודו כרופא מובהק, הצליח לחזק את רוחם, לבסס את מעמדם ולהרים קרן התורה. וככל שעלתה עדת הרבנים, כן הלכה עדת הקראים הלוך ודל.
רמב"ן באגרתו הנ"ל, העיד שהרמב"ם -

"הכה הצדוקים אשר היו כגבורים חוסים, ונתן הביתוסים לשוסים, והוציא אדיריהם מחצר מלך מצרים, ורבים מעמי הארץ מתיהדים, כי נפל פחד הרב עליהם. "

סיבה נוספת עזרה על יד הרמב"ם להגיעו למחוז חפצו זה. אחרי מות אשתו הראשונה לקח לו לאשה את בת אבול-מאאלי, שהיה איש סודה של אחת מנשי השולטן סאלאדין, אמו של הויזיר אל-פצאל. מאשתו זו נולד לו בנו ר' אברהם, ובהשפעת חותנו עשהו אל-פצאל רופא בחצר המלכות, העלהו לגדולה וקצוב לו שכר מאוצר המלך. אז החלו גם גדולי העם והשרים לקרבו, ויצא שמעו בכל הארץ.

הספר משנה תורה הגיע לכל קצות העם למרות המערערים עליו. בזמן קצר "פשט במזרח ובמערב ובתימן", כפי שרמב"ם עצמו העיד באגרתו לחכמי עיר מרשילייא, וכאשר העיד רבי ששת בנבינשתי באגרתו לחכמי לוניל.

איגרת לקהל מרשילייא, על אצטגנינות ומזל

גם בספרד הרבו לעשות העתקות מהספר "משנה תורה", ועל ידו התרבו לומדי התורה.
הראב"ד בעל ההשגות הודה שחס על כבוד הרמב"ם, מפני שעשה מלאכה גדולה באסיפתו דברי הגמרא הירושלמי והתוספתא וגו' (כלאים פ"ו ב', ועי' הכ"מ שם).

רמב"ם היה לראש כל בני הגולה אשר פנו אליו בכל דבר הקשה. אולם בעת שהשפעתו וגדולתו נתרבו כל כך, נשקפה לו רעה ממקום אחר. המשורר המושלמי אבן-מושע, אשר הציל את נפשו בפאס, בא למצרים והכיר את הרמב"ם. כאשר ראה שהיה נגיד היהודים, הלשין עליו שבגד בדת מוחמד אשר הודה בה לפנים. הויזיר אל-פצאל, שהוקיר אותו מאוד, המליץ עליו ונקהו מאשמת מות זו.

מורה נבוכים
ספרו הפילוסופי הגדול "מורה נבוכים", היה לענות על דעות נפסדות, על ספקות בדת ולהראות אמתות נסתריה אשר נעלמים מעיני ההמון. ספר זה לא נכתב להמון, לא למתחילים בעיון, ולא ללמד את מי שאינו עיין קודם בחכמת התורה.
מורה הנבוכים בתרגומו של הרב יוסף קאפח (196 פרקים)
טקסט מלא של הספר "מורה נבוכים", מהדורת וילנא עם פירושי האפודי, שם טוב, קרשקש ואברבנאל

הספר נחלק לשלושה חלקים:
החלק הראשון: מוקדש לרעיון של ייחוד ה' והרחקת הגשמות ממנו.
החלק השני: החלק הפילוסופי.
החלק השלישי: טעמי המצוות.
ללימוד פילוסופיה קמו מתנגדים רבים. הרשב"א החרים את מי שילמד פילוסופיה והוא פחות מגיל 25 שנים, וספרות רחבה התנהלה סביב הויכוח על לימוד פילוסופיה, לאורך שנים רבות.

פירוט כתבי החרם והויכוח – ראה:
ויכוח על לימוד פילוסופיה
תשובת הרשב"א / רבי שלמה בן אדרת, הרשב"א
אגרת התשובה הראשונה של רבי יהודה אלפכאר לרד"ק / רפאל זֵר
כתב החרם הראשון נגד לימוד פילוסופיה / רבי שלמה בן אדרת
כתב החרם השני נגד לימוד פילוסופיה / רבי שלמה בן אדרת
כתב החרם השלישי נגד לימוד פילוסופיה / רבי שלמה בן אדרת
כתב התנצלות / רבי ידעיה הפניני הבדרשי (8 פרקים)
ספר ה"השגות" / רבי משה בן יצחק אלשקר
חרם ר' שמואל ראש הישיבה / בעריכת יוסף יצחק קאבאק
חרם ראש הגולה ר' דוד מדמשק / בעריכת יוסף יצחק קאבאק
מכתב הנשיאים בני חסדאי להגנת מורה נבוכים / יוסף יצחק קאבאק
מכתב ישי בן חזקיהו נגד מבקרי הרמב"ם / שמואל ליב גאלדעבערג
אליעזר שביד, הפרק 'הויכוח סביב הרמב"ם' בספר "הפילוסופים הגדולים שלנו" - תל אביב 2007

ספריו
ואלה הם ספרי הרמב"ם הנודעים לנו:
א) "כתאב אל סראג" (ספר המאור) הוא פירוש המשניות להרמב"ם, התרגום העברי נדפסה ראשונה בנפולי 1492; תרגם מחדש הרב יוסף קאפח, מוסד הרב קוק, ירושלים.
ב) "כתאב אל פאראיד" הוא ספר המצוות נדפס עם השגות הרמב"ן בויניציא 1550, ותורגם לאשכנזית ע"י מ' פעריטץ ברעסלוי 1882, ולצרפתית ע"י משה בלאך פאריס 1888; תורגם מחדש בידי הרב יוסף קאפח.
ג) "משנה תורה" או יד החזקה, נדפס ראשונה באיטליה בערך שנת 1480, וע"י שונצינו בשנת 1490, הקיצור ממנו תורגם לגרמנית ע"י מפיצי ההשכלה בפטרבורג (1858) ולאנגלית (לונדון 1863);
ד) "אלגו אלאל מן דלאלה אל האירין" הוא ספר מורה נבוכים, תורגם לעברית ע"י אבן תבון, ותורגם באופן ספרותי יותר ומדוייק פחות ע"י יהודה אלחריזי.
נדפס הרבה פעמים ותורגם לכמה לשונות וגם לאנגלית ע"י פרידלענדער בשם -Guide to the Per plexed (לונדון 1904);
הספר תורגם לעברית בשלישית על ידי הרב יוסף קאפח, וברביעית לעברית על ידי מכאל שוורץ, בשנת תשס"ג – 2002. תרגום זה הוא הטוב ביותר בתרגומי המורה.
טקסט מלא של מורה נבוכים בתרגומו של שוורץ
ה) פירוש על הש"ס, מזכירו הרמב"ם בהקדמתו למשניות, ונדפס ממנו רק על מסכת ר"ה ע"י יחיאל בריל בהלבנון (שנה ח' עמוד 199 והלאה);
ו) קובץ תשובות הרמב"ם ואגרותיו, ג' חלקים, ע"י ליכטענבערג (לייפציג 1859);
ז) שו"ת "פאר הדור" (אמשטרדם 1865);
ח) "מלות ההגיון" עם פירוש ר' משה מדעסוי ועם הוספות סטאנוב (ברלין 1795), ועם תרגום אשכנזי ויתר ביאור מאת מ"ש ניימאן (ווין 1822);
ט) פירוש על פרקי אפוקרט ז' מאמרים. תורגמו ע"י משה אבן תבון (כתב יד);
י) "פרקי משה" בחכמת הרפואה (לבוב 1884, ווין 1888); מוסד הרב קוק ירושלים



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן