לדף ראשי




תוכן הערך:
מנדלסון בברלין
הויכוח והתנצלותו בספר ירושלם
ספריו
התנגדות למנדלסון
בניו

משה מנדלסון - (משה בן מנחם מענדל, רמבמ"ן, הוא ר' משה דעסוי=רמ"ד). פילוסוף, מפרש ומתרגם המקרא; נולד י"ב אלול תפ"ט (6 בספטמבר 1729) בעיר דעסוי בגרמניה, ומת ה' שבט תקמ"ו (4 בינואר 1786) בברלין.

אביו היה סופר ומלמד תינוקות בדעסוי. שם אמו שרה. אביו לימדו מקרא וראשית הלמודים, ואצל הרב מדעסוי, ר' דוד פרענקעל מחבר "קורבן עדה", למד תלמוד וספרי מחקר, ובמיוחד את ספר המורה להרמב"ם. בגלל לימודו הממושך חלה, חוט השדרה שלו התעקם, והוא נעשה בעל גיבנת

אייכל מתאר אותו בדרך זו:

"הוא היה קטן הקומה, ארך השוקים וגבוה החזה וכחוש מאד מאד, בעל שער שחור ודק, מראה פניו שחרחר. לא הדר לו. בכל זאת מצא חן בעיני כל רואיו, כי חכמתו האירה פניו. עיניו היו גדולות ונוצצות הנה והנה... יתר חלקי פניו ושרטוטיו וגובה מצחו - כולם הגידו עליו שהוא זך הרעיון ורב תבונות ובעל מידות טובות. בדברו לא הרים את קולו ולא האריך באמרותיו, כי אם דיבר בנחת ובלשון קצר נקי ונבחר. הוא אהב מאד את החברה".

מנדלסון לא התאונן על "המורה" שגרם למחלתו. הוא אמר בדרך שחוק:

"הרמב"ם היה הסיבה להשחתת תארי, הוא עכר בשרי ובעבורו נחלשתי. ובכל זאת אהבה רבה אהבתיו, כי הוא הפך שעות רבות בימי חלדי מאבל לשמחה. ואם בבלי דעת עשה עמי רעה בהחלישו את גופי, הלא שבעתים היטב לי בהבריא את נפשי בלמודיו הרמים".

מנדלסון בברלין
בשנת 1748, כאשר נקרא פרנקל להיות רב בברלין, הלך גם מנדלסון לשם. אחד מבעלי הבתים, ר' חיים בומבורג, נתן לו אכסניה בביתו. אותו זמן היה בברלין ר' ישראל זאמושטש, מחבר ספר "נצח ישראל", שנרדף בארץ מולדתו פולין ע"י הקנאים מפני שעסק בחקירה, וממנו למד מנדלסון ספר אוקלידוס. למד גם צרפתית ואנגלית מפי הרופא אהרן עמריך מחבר ספר "מגלה סוד" ו"מאמר המדע". למד לשון רוסית כדי להבין את ספרי החכמה שנכתבו אז בשפה הזאת. כמו כן למד את ספרו של החוקר האנגלי לוק. הוא פגש את ר' ברמן צילץ, אדם עשיר שהיה גם תורני. מנדלסון מצא חן בעיניו, והוא לקחו לביתו להיות מורה לבניו.

מפגש זה הביא לחיזוק מעמדו של מנדלסון. ברמן מינה את מנדלסון לפקיד בחנות צבעים ורקמה שהיתה בבעלותו, קצב לו משכורת גבוהה, ולאחר זמן קצר קבלו לשותף. מנדלסון עסק במסחר ביום, ושקד על ספרי החכמה בלילה. בעזרת רעו ר' טוביה התחיל להוציא לאור עתון שבועי בשם "קהילת מוסר", הכולל עיונים בחכמת הטבע והבריאה, נושאים המביאים את האדם לידי מוסר ויראת הרוממות. מעיתון זה נדפסו רק שני גליונות בשנת 1754.

באותם ימים התידד עם לסינג. יחד עם לסינג הוציא לאור ספר קטן בשם "פאפ איין מעטאפיזיקער". ספר זה הוא תשובה לשאלה ששאלה האקדמיה: מה חשב המשורר האנגלי Pope באמרו בחתימת שירת בחינות האדם "כל אשר עשה האלהים לטוב עשה"?

בשנת 1762, בהיותו בן שלושים ושלוש, נשא לאשה את פרומט בת ר' אברהם גוגנהיים מהמבורג.

האקדמיה הכריזה על שאלת פרס: האם שאלות מטאפיזיות יוכלו להפתר ע"י הוכחות כמו מטימטיקה. מנדלסון כתב בתשובה לשאלה חוברת "איבער די עווידענץ דער מעטאפיזישען וויססענשאפטען", ובשנת 1763 קבל פרס של חמישים דוקטים, ואח"כ גם זכות "הגנה" לגור בכל מקום שירצה מחוץ לגבול הגטו.

האגדה מוסרת כי המרקיז די ארגינס, שביקש זכות זו בשביל מנדלסון מהמלך פרידריך, אמר לו:

"פילוסוף קתולי מבקש מפילוסוף פרוטסטאנטי לתת זכיות לפילוסוף יהודי, ואף כי הפילוסופיה שלהם איננה במצב טוב כל כך, בכל זאת די בכוחה להכריע כף של זכיות לצד הצדק והיושר".

גם עדת ברלין כבדוהו בתור ת"ח, ופטרוהו ממס.

בשנת 1765 כתב את רוב המאמרים בקובץ "ליטעראטורבריפע", ומאז נתפרסם בין חכמי גרמניה. הוא התידד עם פרופיסור אבט בפרנקפורט דמיין, ועם רינטעלן בעיר ביקעבורג. הראשון היה חוקר בנושא המוות. הוא שלח אגרות למנדלסון, וזה השיבו וביאר לו עניין השארת הנפש. התכתבות זו עוררה את מנדלסון לכתוב בשנת 1767 את הספר פעדאן (Phaedon), ובו הוכחות לנצחיות הנפש. הספר כתוב כדיאלוג בין הפילוסוף היוני סוקראטס ותלמידיו.
הספר הזה הוא תרגום מספרי אפלטון, אך מנדלסון הוסיף עליו דברים רבים, ובהם יעוד האדם בעולם הבא. פרידלענדער בהקדמתו אמר: "משה ידבר וסוקראטס היה לו לפה". הספר נדפס שלוש פעמים במשך שתי שנים (9- 1767) ותורגם לכמה לשונות, וגם לעברית ע"י ישי בער ממיץ (ברלין 1787). מאז נודע מנדלסון בשם "אפלטון הגרמני".

הויכוח והתנצלותו בספר ירושלם
בין רעיו הנוצרים היו גם דאהם, הערדער, ניקולאי ולווטר, האחרון היה מטיף בעיר ציריך והוא ביקר את "היהודי משה" כמה פעמים בשנת 1768, ותאר בספרו "פיזיאגנאמיק" את "האיש הזה שיש לו נפש סוקראטית". לווטר, באהבתו את מנדלסון, רצה להנחיל לו גן עדן. לכן רצה שמנדלסון ימיר את דתו ויאמין בישו הנוצרי, כי גם מנדלסון אמר עליו שהיה "בעל מוסר". לווטר העתיק את ספר קארל בוניט בשם "אונטערזוכונג דער בעווייזע פיר דאס כריסמענטום" ובפתח הספר כתב אגרת למנדלסון, בקש ממנו לבחון את דברי המחבר, והשביעו בשם ה' אל אמת שאם ימצא שהראיות אמיתיות, שיודה בהם ויקבל את הדת החדשה.

הוא גרם למנדלסון מבוכה. מצד אחד לא רצה להתווכח בפומבי בענייני אמונה ולפגוע בחבריו הכמרים. מצד שני לא יכל לשתוק לגמרי, שהרי שתיקתו תחשב כהודאה. בתשובתו אל לווטר "שרייבען אן דען העררן דיאקאנוס לאוואטער אין ציריך" (ברלין 1770, ותורגם לעברית ע"י ויזל), מגלה מנדלסון טפח ומכסה טפחים, ומתנצל כי מיום עמדו על דעתו החליט שלא להתווכח בענייני דתות, כי הויכוח הוא ללא עזר וללא הועיל. הוא נאלץ עכשיו להשיב מפני כבוד השואל, כי כוונתו רצויה.

אמר כי חקר, דרש ובחן, ומצא כי דת אבותיו נאמנה וחזקה, ואם לא היה מאמין בה בכל לבו היה מודה על האמת. ואם ישאל השואל, מדוע לא יתאמץ להוכיח את אמיתתה כדי שגם זולתו יקבל את הדת היהודית? תשובתו כי אין זה מחובתו כיהודי. כי תורה ציווה לנו משה מורשה קהלת יעקב; חוק הוא לישראל.

אשר לנצרות - המאמינים בה אינם צריכים מופת, והמכחישים לא יועילו להם המופתים שכתב בוניט בספרו. בפרט שהיהודים נזהרים שלא להאמין באותות ומופתים של אמונה אחרת.

אגרת התנצלות ר' משה מנדלסון בויכוחו עם הכומר לאוואטר / יהודה דוד אייזנשטיין

בויכוח השתתפו כמרים ותיאולוגים רבים, ובפרט עורך הדין קלבל בפרנקפורט דמיין, שכתב על הויכוח שני ספרים נגד מנדלסון.
הויכוח והמריבות הזיקו למנדלסון, מחלתו גברה, והוא נאלץ לנוח מעבודתו. את ספרו "ירושלם" כתב כתשובה לחשד שחשדו קראנץ בחבורו "דאס פארישען נאך ליכט אונד רעכט" כי איננו יהודי נאמן לדתו, והוא איש בינים בין היהדות והנצרות.

בספרו ירושלם מבאר מנדלסון את אמונתו, שהיא לדעתו היהדות האמתית. הוא מחלק אותה לברית החברה - או האנושיות - וברית האלהים. הממרה פי נשיאי החברה יענש על פיהם כפי רשעתו. החוטא נגד ברית האלוהים אי אפשר שיענש ע"י בני אדם, ראשי ברית האלהים, כי אין לאדם סמכות בדברים שבינו לבין קונו. לא היתה לו זכות עליהם, ואין הוא יכול להסכים אתם. ובמקום שאין הסכמה - אין זכות. מנדלסון התנגד לרבנים שהחרימו והענישו את העבריינים. בחלק השני הצדיק את עצמו נגד החושדים בו בכפירה. הוא מאמין בתורת משה ובתורה שבע"פ, הכוללות ברית אלהים וברית עם ישראל שהם עם סגולתו, שנמסרו להצלחתו בעוה"ז ולאשרו בעוה"ב. מנדלסון חותם "והאמת והשלום אהבו".
מנדלסון איננו "מאמין" אלא "מכיר" את עיקרי הדת.

היהדות איננה אמונה אלא ספר חוקים שישראל חייבים לשמור. אחרי שאבדו היהודים מלכותם וארצם, אינם לאום, אלא רק "קהל דתי" בארצות פזוריהם. נגד הרוצים לשחרר את היהודים מקיים המצוות הוא אומר" "מה שציווה אלוה אי אפשר לשכל - שהוא כוח אלוהי - לבטלו".

ספרו ירושלם ("יערוזעלעם, אדער איבער רעליגיעזע מאכט אונד יודענטום") נדפס בברלין 1783 ותורגם לאיטלקית אנגלית ועברית ע"י גאטלעבער זיטומיר 1867, וע"י סמולינסקין ווין 1876.

ספריו
מלבד הספרים שהוזכרו, תירגם לבקשת המלך פרידריך את דיני חשן המשפט בהשגחת ר' צבי הירש הרב בברלין. הספר נדפס בשנת 1778 בשם "ריטואלגעזעצע דער יודען".

בשנת 1779 הוציא לאור תרגום וביאור לתורה, בשם נתיבות השלום, ומבוא גדול רב הערך. בפירושו עזרו ר' שלמה דובנא ור' הירץ ויזל ועוד. תרגום זה היה דרך ללמד את בני ישראל את השפה הגרמנית, והיה ממזרזי ההשכלה בגטו.

כתב פירוש על מלות ההגיון להרמב"ם, מסר את הפירוש לשמשון קליר מירושלם שפרסמו כאילו הוא המחבר (פפד"א 1761). למן המהדורה השניה נרשם מנדלסון כמחבר.

מחברתו "הנפש", או שלמות וצורת הנפש, נספחה לספרו פעדאן.

אגרות רמ"ד נדפסו בווין 7-1792.

ספרו "מארגענשטונדע אדער פארלעזונגען איבער דאס דאזיין נאטטעס" (ברלין 1785) תורגם לעברית בשם "מועדי שחר" (קעניגסבערג 1845), על דרך החקירה במציאות השם.
כל כתביו נדפסו בלייפציג (46-1843).

התנגדות למנדלסון
פרץ סמולינסקין בספרו "עת לטעת" (פ"א) מבקר את מנדלסון על כך שבספרו ירושלם כתב כי היהודים הם כת דתית בני אמונה אחת ולא עם אחד בארץ.
רעיון זה אינו של מנדלסון, אבל הוא עזר להפיץ אותו באשכנז. סמולינסקין מאשים את מנדלסון כי היו בו ניגודים: נשמר מאוד בביתו לבל יעבר אף דין קל משו"ע והורה כן בספריו, אך היה חופשי בדעותיו.

בספרו "התועה בדרכי החיים" (ת"ר אגרת י"ב) כותב סמולינסקין:

"בן מנחם סוחר היה, ולא רב ולא חכם בחכמת ישראל. וכסוחר סחר סחרו בעמו ובאמונתו ודתו וכו', בגלוי החזיק בכל, ובסתר נתן את כל בלי מחיר".

בהוצאה החדשה של ספרי סמולינסקין שהוציאה אגודת חובבי שפת עבר בפטרבורג בשנת 1891 מצאו המו"ל לנכון להשמיט הדברים האלה -

"המדברים דופי באחד מגדולי חכמי ישראל, אשר כבודו יקר מאוד בעיני כל אוהבי דעת, ואת הקוראים הסליחה".

אלעזר שולטאן בספרו "ממקור ישראל" (ח"א עמוד 86 ווין 1876) אומר כי מנדלסון -

"בחקרי לבבו הן לא עבר אף צעד אחד מהגבול אשר גבלו לו לייבניץ וגם וואלף מוריו ומוליכיו בדרך... אך דבר אחד נעדר ממנו, והוא האהבה באמת לאמונת עמו הזקנה והדעת את ערך לאומיותו, וזה היה לנו לאבן נגף ולמכשול רב".

גם גדולי הרבנים התנגדו למנדלסון. רבי משה סופר ציווה לבניו, "בספרי רמ"ד אל תשלחו יד". הם ראו בעיניהם איך השפיעה השכלת מנדלסון על בניו ותלמידיו, שרובם יצאו מכלל היהדות והתנצרו.

עם זאת אין להכחיש כי פעולתו הייתה גדולה ללמד את בני ישראל חכמות העמים ולקרבם אל הספרות הכללית. אף כי רבים הציצו ונפגעו, נמצאו גם כאלה שנכנסו בשלום ויצאו בשלום.

בניו
למנדלסון היו שלושה בנים ושלוש בנות. בנו אברהם (1836-1776) הוליד את פעליקס מנדלסון בארטהאלדי (1809 - 1847) שהתנצר. היה מפורסם בעולם המוזיקה כמלחין. חיבר את האופירה "די האכצייט דעס קאמאכא", האוריטוריה "פאולוס" "אליהס", הסימפוניה "לאכגעזאנג" ועוד.

מאמרים נוספים הקשורים לנושא (קישורים לאתר דעת):
ר' משה מנדלסזון - "הביאור" / יחיאל צבי מושקוביץ



הערות לערך:
שם המעיר: חגית
הערה: 1. בכותרת כתוב שצאצאיו של מנדלסון התנצרו- וזה לא מדויק. חלקם התנצרו.
2. פליקס מנדלסון אכן התנצר אבל סירב לשנות את שם משפחתו


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן