ציורים וביאורים לנשיאות-כפיים
מחבר: מאיר בן אורי
תקציר: תיאור הדרך בה הכהנים נושאים את כפיהם שעה שהם מברכים את העם.
מילות מפתח: נשיאת כפיים, כהנים, ברכת כהנים
לנשמת הגדול שבכהונה הרב רבי רפאל הכהן קוק זצ"ל, שהיה עמי בעצה ובהדרכה בעבודתי.
ולנשמת בנו הרב שלמה ורעייתו יהודית ושני ילדיהם שנספו באסון דרכים.
תוכן המאמר:
מבוא
(1) משנה, מסכת סוטה, פרק ז' משנה ו'
(2) תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ל"ח עמוד א'
(3) תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ל"ט עמוד ב'
(4) ספרא שמיני פרשה א
(5) מדרש תנחומא פרשת נשא סימן ח
(6) ילקוט שמעוני שיר השירים פרק ב
(7) רמב"ם, היד החזקה, הלכות תפילה פרק יד, הלכות ג, ד, ו, ז
(8) הגהות מימוניות על הרמב"ם, היד החזקה, פרק י"ד (אות ג')
(9) ברכי יוסף, מהר' חיים יוסף דוד אזולאי סימן קכה א:...דין ח'
(10) רבינו בחיי, ביאור על התורה
(11) רא"ש מסכת מגילה פרק ג' סימן כ"א
(12) טור אורח חיים סימן קכ"ח, הלכות נשיאת כפיים
(13) בית יוסף אורח חיים סימן קכ"ח
(14) שולחן ערוך אורח חיים סימן קכ"ח, סעיף י"ב
(15) מגן אברהם אורח חיים סימן קכ"ח ס"ק י"ט
(16) טורי זהב, שו"ע,אורח חיים, קכ"ח, ז'
(17) באר היטב, שו"ע, אורח חיים, קכ"ח, כ"א
(18) לבושי שרד, שו"ע, אורח חיים, קכ"ח, ס"ק י"ט
(19) סידור בית יעקב, יעב"ץ, חלק א' , נשיאת כפיים, כ"ד
(20) מור וקציעה
(21) סידור דרך החיים עם פירוש יעב"ץ, עמוד 34
(22) סידור אשי ישראל, של הגר"א, קס"ז
(23) משנה ברורה, אורח חיים סימן קכ"ח, סעיף י"ב
(24) הערוך, חלק א', ר' נתן בן ר' יחיאל בן ר' אברהם מרומי
(25) סידור רב עמרם גאון
(26) ספר הרוקח הגדול, ר' אלעזר בן ר' יהודה מגרמיזא
רשימה ביבליוגרפית
מיום שנצטוו הכהנים לשאת כפיהם ולברך את עם ישראל באהבה, לא פסקה ברכת כהנים מישראל. לשון הברכה על שלושת פסוקיה חמש עשר תיבותיה וששים אותיותיה לא נשתנה, כי כתוב הוא. אך מעשה נשיאת הכפיים והחזקת האצבעות בעת הברכה, באופן שעל ידי חלוקת האצבעות יווצרו ה' חרכים, מסורת שבעל פה היתה עד שנכתבה, ואף משנכתבה לא הוצגה בצורה תיאורית-ציורית כהלכה לעשייה.
כנגד הכהנים המברכים, המכסים ראשיהם וידיהם בטליתותיהם, עומד קהל המתפללים, אשר אינו נוהג להסתכל בכהנים המברכים, והמאורע נשאר בבחינת "קול דברים אתם שומעים, ותמונה אינכם רואים זולתי קול" (דברים ד 12).
אף על פי כן, הפכה תמונת ידי הכהן המברך, כמו הסמלים-סימנים מגן-דוד ומנורת-החנוכה, לאחד הסמלים הציוריים, שמציאותם מעידה על קיומה של קהילה יהודית בזמן מן הזמנים במקום שנמצאה ם התמונה הזאת. הציורים שנמצאו, שונים זה מזה בפרטים. רק לאחר לימוד המקורות במדרש ובפוסקים, הדנים בדרך החזקת הידיים בעת הברכה ניתן לעמוד על משמעותם. נציג איפוא בצורה תיאורית-ציורית איך ישאו הכהנים כפיהם לברך את ישראל. נביא לקט מדברי חז"ל ופוסקים המלווה בשרטוטים הבאים לתאר את דבריהם.
ציור 1 - תכנית המשכן. החצר היא בת 100 אמה על 50 אמה. אהרן ובניו הכהנים עומדים בשעת הברכה כשגבם מופנה למשכן.
ברכת כהנים כיצד? במדינה אומרים אותה שלש ברכות ובמקדש ברכה אחת ,במקדש אומר את השם ככתבו ובמדינה בכנויו, במדינה כהנים נושאים את ידיהן כנגד כתפיהן ובמקדש על גבי ראשיהן, חוץ מכהן גדול שאינו מגביה את ידיו למעלה מן הציץ. ר' יהודה אומר אף כהן גדול מגביה ידיו למעלה מן הציץ שנאמר (ויקרא ט', כ"ב) וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם:
ציור 2 - דמות כהן המדגים מצבים שונים של הגבהת הידיים בעת נשיאת כפיים. "במדינה" ובבתי הכנסת נהוג שהם מגביהים את ידיהם עד לגובה הכתף. במקדש לעומת זה מגביהים את הידיים מעל הכתף ומעל הראש, רק כהו גדול אינו מגביה ידיו מעל גובה הציץ. בבתי הכנסת שהמקום על הדוכן צר, נוהגים הכהנים לכופף את ידיהם, כשהמרפק נשען על המותן.
ציור 3 - תבנית המקדש - בבית השני, - הכהנים עומדים על מעלות האולם, כשגבם להיכל ופניהם לכיוון מזרח. לפניהם, ממערב למזרח, - עזרת כהנים, עזרת ישראל ממנה יורדים ב-15 מעלות לעזרת נשים. בעזרת נשים מצוי רוב הציבור שבא לבית המקדש להקריב קרבנות, לעלות לרגל וכד'.
תניא אידך: כה תברכו - בנשיאות כפיים, אתה אומר: בנשיאות כפיים, או אינו אלא שלא בנשיאות כפיים? נאמר כאן "כה תברכו" ונאמר להלן "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם" (ויקרא ט' כ"ב), מה להלן בנשיאות כפיים, אף כאן בנשיאות כפיים.
אמר רב חסדא: אין הכהנים רשאים לכוף קישרי אצבעותיהן - עד שיחזרו פניהם מן הצבור.
וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם - באותה שעה זכה במתנות כהונה וזכה בנשיאות כפיים לו ולדורותיו עד שיחיו המתים.
זהו שאומר הכתוב: "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך..." (דברים כ"ו, ט"ו).
אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבונו של עולם: לכהנים אתה אומר שיברכו אותנו, אין אנו צריכין אלא לברכתך, ולהיותנו מתברכין מפיך, שנאמר: "השקיפה ממעון קדשך..." וגו'.
אמר להם הקב"ה: אף על פי שאמרתי לכהנים שיהו מברכין אתכם, אני עומד עמהם ומברך אתכם. לפיכך הכהנים פורשין את כפיהם לומר שהקב"ה עומד אחרינו, וכן הוא אומר: "הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים" (שיר השירים ב', ט'). מה בין אצבעות של כהנים מציץ מן החרכים? בשעה שפושטין כפיהם, לכך נאמר "כה תברכו את בני ישראל".
...דבר אחר: "דומה דודי לצבי" - אמר רבי יצחק: מה הצבי הזה מדלג ומקפץ מאילן לאילן ומסוכה לסוכה ומגדר לגדר, כך הקב"ה מדלג מבית כנסת זה לבית כנסת זה, מבית המדרש זה לבית המדרש זה, בשביל לברך את ישראל; "הנה זה עומד אחר כותלנו" - אחר כתלי בתי כנסיות ובתי מדרשות. "משגיח מן החלונות" - מבין כתפיהן של כהנים. "מציץ מן חרכים" - מבין אצבעותיהם של כהנים. "ענה דודי ואמר לי" - יברכך ה' וישמרך.
ציור 4 - "חרכים" = "חלונות" = "כווים". מבחינה אדריכלית טכנולוגית, ניתן לפרש מושגים נרדפים אלה (בהלכות נשיאת כפיים) , כפתחים בכותל המסתירים את השומרים. הנשק המצוי היה הקשת והחיצים. צורה זו של החלון, רחב מבפנים וצר כלפי חוץ, נותן לשומרים מרחב תצפית וירי מורחב לצדדים, והגנה מירבית מהאויב. זו צורת ה"אויר" ה"חלון" הנוצר בין אצבעות הכהנים. צר כלפי ידי הכהן ומתרחב כלפי קצות אצבעותיו.
הלכה ג': כיצד היא נשיאת ידיים בגבולין? בעת שיגיע שליח הציבור לעבודה כשיאמר "רצה", כל הכהנים העומדים בבית הכנסת נעקרין ממקומן והולכין ועולין לדוכן ועומדים שם, פניהם להיכל ואחוריהם כלפי העם ואצבעותיהם כפופות לתוך כפיהם עד שישלים שליח הציבור ההודאה, ומחזירין פניהם כלפי העם ופושטין אצבעותיהן ומגביהין ידיהם כנגד כתפיהם ומתחילים יברכך...
הלכה ד': כשישלימו הכהנים ג' פסוקים מתחיל השליח ציבור ברכה אחרונה של תפילה שהיא "שים שלום", והכהנים מחזירין פניהם כלפי הקודש וקופצין אצבעותיהם...
הלכה ו': ...ואין (הכהנים) רשאים לכוף קשרי אצבעותיהם עד שיחזירו פניהם מן הציבור...
הלכה ז': ...ואין אדם רשאי להסתכל בפני הכהנים בשעה שהן מברכין את העם כדי שלא יסיחו דעתם, אלא כל העם מתכוונין לשמוע הברכה ומכוונים פניהם כנגד פני הכהנים ואינם מביטים בפניהם.
כל עוד לא מתואר במפורש כיצד להחזיק את האגודלים של שתי הידיים,קיימות אפשרויות רבות, כגון:
ציור 5 א
ציור 5 ב
- ראשי האגודלים נוגעים זה בזה, ואולי מתקרבים זה לזה במקצת, ואחד-ימני - מונח על השני-השמאלי.
- האגודלים מרוחקים זה מזה.
ציור 5 ג
- האגודלים נוגעים זה בזה, וגם האצבעות של אמה ואצבע של ימין ושל שמאל נוגעים זה בזה.
ויש להגביה הימנית קצת למעלה מן השמאלית כדכתיב "וישא אהרן את ידיו" (ויקרא ט' כ"ב ) ידו כתיב, וכן (שמות י"ז, י"ב) "ויהי ידיו אמונה", וכן ראוי על פי הקבלה עכ"ל [בדק הבית] וכן כתב בזוהר פרשת נשא (קמו.)
אין נשיאות כפיים וכו' - נשיאות כפיים דייקא, ולא אמרו נשיאות ידיים משום דהווה משמע שישא זרועותיו וידיו פשוטות לא שיזקוף ידים עד שיהיו ראשי אצבעות כלפי מעלה. הרדב"ז בתשובה כ"י והאריך בזה, ועיין מ"ש רבינו בחיי פרשת שמיני.
"וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם": שעור אל העם לצורך העם ולתועלתם...ואם היה כדברי בעלי הדין כי אהרן היה פורש את ידי כלפי העם והיה מברכם, היה ראוי לומר "וישלח אהרן את ידיו אל העם", כי כן דרך האב שרוצה לברך את בנו לשום את ידו על ראשו, כדרך שעשה יעקב אל יוסף שכתוב: " וישלח ישראל את ימינו" (בראשית מח 14) אבל אמר "וישא" להורות כי היו ידיו זקופות למעלה, כלשון הכתוב הנאמר בשלמה: "ויהי ככלות שלמה להתפלל אל ה' את כל התפלה והתחנה הזאת וכפיו פרושות השמים, ויעמוד ויברך את כל קהל ישראל" (מלכים א ח 54-55) באר הכתוב כי היו ידיו זקופות למעלה וברך את ישראל.
ציור 6 - כאשר נשאר אין שום חיבור בין הידיים הנשואות, נוצר חלל הנקרא "חלון שבור". כאשר יש "חלון שבור", לא קיימים חמשה חרכים - ה' כווים. אבל בצורה כזו ניתן לרשום או לכוון לרשום את אותיות ההוי"ה. אולי יש בכך מצב ביניים בו הכהן סופר באצבעותיו את ג' הפסוקים של הברכה.
(כג) ... ודרשו חז"ל (סוטה לח) כה תברכו בנשיאות כפיים... (שעוועל - שיגביהו את ידיהן) רש"י סוטה לח))
(כד) עמ' לב - זהו שאמר הכתוב (שעוועל - תנחומא נשא ט, בשינויי לשון) "הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל" (שה"ש ג 7) וכי שמירה היה צריך שלמה? אלא שחקוק סביב למטתו ברכת כהנים שהוא ששים אותיות...
(כז) עמ' לד - וכבר כתבתי בפסוק "ויהי ידיו אמונה" (שמות י"ז, י"ב) כי הכהן בנשוא כפיו היה רושם אותיות ההויה בידיו, אבל יש שפירשו (שעוועל - לא מצאתי) כי אותיות שם שדי היה רושם, דל"ת בגודל, יו"ד בזרת שהוא הקטן, שי"ן בשלוש אמצעיות...
...ועוד נראה לי שיכלול "ויהי ידיו" כי משפט הכהן הנושא את כפיו שירשום אותיות ההוי"ה בידיו. (שעוועל - רשימה זו אינה בפועל אלא בכוונה שהרי כתב אחר זה שיהיו אצבעותיו זקופים למעלה בעוצם כוחו ועוצם כוונתו (תורת חיים)). וזהו לשון "ויהי ידיו" וכן משפטו עוד שיהיו אצבעותיו זקופים למעלהבעוצם כוחו ועוצם כוונתו, ושלא לחברם זו בזו, וזו לשון "אמונה" והטעם כדי שיתברך למעלה כל אחד ואחד לבדו, וכדי שלא לערב למטה אותיות ההוי"ה שהוא רושם באצבעותיו. ובספר הבהיר (אותיות קלט-קמ) תמצא שאלו תלמידיו למי נושאים כפיים, לרום השמים, מנא לן, דכתיב " ...נתן תהום קולו רום ידיהו נשא"" (חבקוק ג' י'). הא למדת שאין נשיאת כפיים אלא לרום השמים.
...ומה שפושטין ידיהם דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם משמע שיהו ידיו פשוטין.
ומה שחולקין אצבעותיהן זהו לפי המדרש מציץ מן החרכים ששכינה למעלה מראשיהן, ומציץ מבין חרכי אצבעותיהן. ומכוונים לעשות ה' אוירים בין שתי אצבעות לשתי אצבעות ובין אצבע לאגודל ובין גודל לגודל לקיים מציץ מן ה' חרכים...וצריכין כהנים לשאת ידיהם כנגד כתפיהם כדתנן (סוטה דף ל"ח עמ' א, ובפרק ז' דתמיד)
ומגביהין ידיהן כנגד כתפיהן ופושטין ידיהן וחולקין אצבעותיהם ע"פ המדרש מציץ מן החרכים ששכינה למעלה מראשיהן ומציץ מבין חרכי אצבעותיהם. ומכוונין לעשות ה' אוירים בין ב' אצבעות לב' אצבעות אויר אחד בין אצבע לגודל ובין גודל לגודל לקיים מציץ מן ה' חרכים.
...ומה שאמר וחולקים אצבעותיהם על פי המדרש מציץ מן החרכים וכו' עד לקיים מציץ מן ה' חרכים. כן כתב הרא"ש בפרק הקורא את המגילה עומד (סי' כא). וזה לשון המרדכי שם (סי' תתט"ז) כתב ראבי"ה " מה שהכהנים פותחים אצבעותיהם דבר זה לא מצינו [בתלמוד] אלא דדרשנים אמרו טעם "אמור" מלא וי"ו? קח אותה וי"ו ושים אותה בתוך "כה" ויהיה "כוה" = לשון חלון, וכשהכהנים נושאים כפיהם נהגו לחלק אצבעותיהם וזהו מציץ מן ה' חרכים, מבין אצבעותיהם של כהנים שעושין מידם חלונות עכ"ל:
וב"שבולי הלקט" (סי' כג) כתוב שפתיחת האצבעות הוא סימן שאימת שכינה עליהם כאילו הם מתחלחלים, ועוד לשים אותו סימן לפסוקים, כי ברכה ראשונה מניחים אצבע הסמוכה לגודל ומשהין אותה, וכן בשניה מניחין אצבע האמצעית הסמוכה (לאמה) [בדק הבית] לה הנקראת אמה [עד כאן] ומשהין אותה, וכן בשלישית מניחין רביעית הסמוכה לה, הנקראת קמיצה, עכ"ל. ואין טעם בזה כי אין הכהנים צריכים לעשות סימן שלא יטעו שהרי שליח ציבור מקרא אותם. וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל שיש מקומות שנהגו לעשות באצבעותיהם שד"י. וכן כתוב בצרורות (צרור החיים מהד' י - ם עמ' יז) בשם ר"ת, אבל הרמב"ם לא הזכיר דבר זה כלל לפי שאינו בתלמוד:
מגביהים ידיהם כנגד כתפותיהם, ומגביהים יד ימנית קצת למעלה מהשמאלית, ופושטים ידיהם וחולקים אצבעותיהם ומכוונים לעשות ה' אוירים: בין ב' אצבעות לב' אצבעות אויר אחד; ובין אצבע לגודל; ובין גודל לגודל. ופורשים כפיהם, כדי שיהא תוך כפיהם כנגד הארץ ואחורי ידיהם כנגד השמים.
ציור 7 - המדפיס גרשום בן שלמה הכהן מפראג, נהג לפי נוהג האומנים המדפיסים, ובסמל שלו נוסף לשמו "גרשם כץ" הוסיף צורת נשיאת כפיים. צורת נשיאת הכפיים מתאימה למוסבר בציור 5-ב' לעיל.
ציור 8
- המדפיס מאמסטרדם שלמה פרופס גם הוא נהג לפרסם בציור את יחוסו ככהן. בנשיאת כפיים של ההדפסים בספרי הקודש שיצאו לאור בזמנו, צורת נשיאת הכפיים מתאימה למוסבר בציור 5-ג' לעיל.
מגביהין - וכתוב במהרי"ל אע"פ שמגבי' קצת הימנית מכל מקום צריך ליזהר שיניח אצבע הימין על השמאל שלא יתפרדו כדי שלא ישבר החלון דבעינן ה' כוים.
ובהגהות מיימוניות כתוב שבין מלה למלה רשאי לקרב הגודלים זה בזה,
ובזוהר איתא שלא ליגע שום אצבע בחבירו ולא נהגו כן.
ובבחיי כתוב "ויהי ידיו אמונה" משפט הכהנים לרשום שם ההוי"ה באצבעותיהם קודם שנושאים כפיהם:
ה' אווירים - דכתיב מציץ מן החרכים ה' חרכים דהיינו חלונות.
...מהשמאלית - מכל מקום צריך להיזהר שיניח אצבעות הימין על השמאל, כדי שלא ישבר החלון, דבעי ה' כווים. עיין מגן אברהם ובשכה"ג.
שיניח אצבע הימין פירוש שיניח גודל הימין על גודל השמאל, דאז יש ה' אוירים, מה שאין כן אם אין הימין והשמאל נוגעים כלל, אין הריווח שבין הימין והשמאל נחשב כלל לאויר.
לקרב הגודלים: אין הכוונה גודל של ימין בגודל של שמאל דהרי כך הוא עיקר הדין בשעת ברכת כהנים כמו שכתוב באות הקודם, אלא רוצה לומר שרשאי לקרב אז הגודלים עם האצבעות משום עייפות וכ"ה בא"ר.
כתבתי בחיבורי שנראה מלשון הפוסקים שצריך לעשות חמש אווירים בחילוק אצבעות בשווה. דהיינו בין גודל לגודל צריכין לעשות האויר על ידי הפרדת ראשי האגודלין ומקרבן יחד בעיקרן. וצריך עיון שלא נהגו כן.
ציור 9 - בציור זה מתואר כיצד כהן מדגים לפני תלמיד כהן את המסורת בענין מתכונת ה' חרכים. כפות הידיים נראות מלמטה כלפי מעלה. האגודלים מכופפים. ראשיהם של האגודלים נפרדים ויוצרים את האויר החמישי.
ציור 10
- ציור זה מפרט את המתואר בציור 9. אנו רואים בציור זה כיצד היד הימנית מעל היד השמאלית, כש"עיקר הגודל" כלומר הפרק המכופף, נשען ומחזק את הקשר בין שתי הידיים. וזה בהתאם למותר בשעה שהכהן המברך מתעייף.
ציור 11
- ציור זה שהיה נפוץ בקהילות אשכנז, צוייר על ידי יוהן כריסטוף גיאורג בודנשץ (1717-1797). תמונה זו עם תמונות רבות אחרות משל אמן זה מופיעות בגליון המאה של מחניים, שהוצא על ידי הרבנות הצבאית הראשית בשנת תשכ"ו. בדברי הביאור לציורים נכתב: " בודנשץ, תיאולוג פרוטסנטי גרמני, תאר בספר רב החשיבות את אורח החיים של היהודים, ביחוד של יהדות אשכנז. בספרו מביא בודנשץ תאורים מדויקים של מנהגי היהודים בזמנו, ...היטיב לתאר באוביקטיביות את אורחות חייהם של היהודים ומנהגיהם. ...בודנשץ ניחן לא רק בכושר הסתכלות חדה ובתיאור נאמן ומפורט, ...". צורת החזקת הידיים המתוארת בציור זה, אינה משקפת מנהג המתאים לאחת השיטות שנזכרו להלכות שנהגו באשכנז, ולכן או שהציור נעשה במקום שההלכה לא היתה ידועה, או שנהגו לפי הזוהר - הקבלה, או שהצייר לא דייק ברישום ובתיאור האירוע. (ראה בגליון המאה, גם הציור של סוכה על גג בית).
הכל כנ"ל, רק אומר:
"וצריך לעשותן על ידי הפרדת ראשי אגודלין או בפרק שני ולא ראיתי מדקדקים בכך".
מגביהין ידיהן כנגד כתפיהן ופושטים ידיהם, וחולקין אצבעותיהם ומכוונין לעשות ה' אווירים. בין ב' אצבעות לב' אצבעות אוויר אחד, ובין אצבע לגודל אויר אחד, וכן ביד השניה, ובין גודל לגודל אוויר אחד, יש ה' אווירים. וצריך לעשות כן משום דכתיב "מציץ מן החרכים" - ה' חרכים. וצריך ליזהר מאד שלא יגעו ראשי גודלין זה בזה בשעת הדוכן שלא יקלקל את החלון. וצריך להגביה יד הימנית קצת למעלה מהשמאלית; אבל צריך ליזהר שיגע באצבע הימין אל אצבע השמאל לא להשפיל כדי שלא לקלקל את החלון. (ע"ש במגן אברהם).
...הכהנים יפרידו כל האצבעות ולא לעשות חמישה אווירים...
ציור 12 - בתקופת הכנענים, לפני כ-3500 שנה, מצויה היתה "נשיאת כפיים" כלפי מעלה, כאשר כל האצבעות כולל האגודלים צמודות. "נשיאת כפיים" זו לעבודה זרה, שונה מכל השיטות אליבא דהלכתא, וכנראה לא בכדי.
ציור 13
- דוגמא טובה כיצד מקיימים ברכת כהנים ונשיאות כפיים כהלכה, תוך הקפדה על יצירת ה' חרכים -"אווירים" בין האצבעות, חקוקה בבית העלמין במינכן, גרמניה, במצבה של הרב הגאון מו"ר חנוך בן מו"ר יונה הכהן עארנטרויא, שנפטר בשנת ה' תרפ"ז (1927). במצבה זו, השונה ממצבות רבות של כהנים בבית עלמין זה ובבתי עלמין אחרים, תיאור ידי הכהן נעשה לפי הדרכתם ודרישתם של תלמידי הרב הכהן, ובהתאם לדרך שהוא נשא את כפיו - דרך בה נוהגים צאצאיו ותלמידיו עד היום.
ציור 14
- ציורים של ידי כהן הפרושות בברכת כהנים נפוצים כ"סמל דתי" בעיטורים לספרים, בחפצי אמנות דתית בבתי כנסת ובבתי עלמין. לא תמיד ציורים אלה מתארים נשיאת כפיים כהלכה, ולפעמים הם משרישים תיאור לא נכון אל לא מדויק.
(מב) מגביהים ידיהם וכו' - דגמרינן ברכה זו ממה דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם הרי דצריך נשיאת ידים ובהאי קרא הכתיב ידו רמז דצריך להגביה יותר ידו אחד ומסתמא היא הימנית:
(מג) יד ימנית קצת - מ"מ צריך ליזהר שיניח גודל הימין על גודל השמאל שלא יתפרדו כדי שלא ישבר החלון דבעינן ה' כוים ואם יתפרדו אין הריוח שבין הימין לשמאל נחשב כלל לאויר. ויש שכתבו שבין מלה למלה וכ"ש בין ברכה לברכה רשאי לקרב אז הגודלים עם האצבעות משום עייפות:
(מד) וחולקים אצבעותיהם - דאיתא בתנחומא פרשת נשא משגיח מן החלונות מבין אצבעותיהם של כהנים מציץ מן החרכים בשעה שפושטים כפיהם:
(מה) ומכוונים לעשות ה' וכו' - רמז לזה ממה דכתיב החרכים ה' חרכים:
(מו) ופורשים כפיהם כדי וכו' - ר"ל לא כמו שנושא אחד ידיו בתפלה שהוא נושא ידיו כלפי שמים:
ציור 15 - הצייר אפרים לילייאן תיאר בציור זה מצב שלהלכה יכול להיות נכון רק בבית המקדש. (ידיהם של הכהנים מעל ראשיהם). רצוי היה שלא לפרסם ציור זה עם מאמרים העוסקים במנהגים והלכות ללא הסבר הולם.
ציור 16
- אם נעמיד לפנינו דמות של כהן המברך, וגם נעשה בפועל מחקר בשעת התפילה בבית הכנסת של ימינו אנו, הרי מתחת לטלית נבחין האם קיימת קרבה סבירה של שתי ידיו . ואם מתחת לקיפולי הטלית מורגש שידי הכהן אינן מעל הכתף. התבוננות כזו לא באה על מנת לבטל את הנוהג להשפיל את המבט בשעת ברכת כהנים, אלא כדי ללמוד האם ברכת הכהנים נעשית כהלכתה.
ציור 17
- ציור זה של א. מרגריטה אוגסבורג (פיתוח עץ) נעשה בגרמניה בשנת 1530 למניינם. ציור זה, כציור מס' 11, מתאר נשיאת כפיים שלא לפי אחת השיטות שנפסקו להלכה, או בגלל אי ידיעת ההלכה באותו בית-כנסת / באותה קהילה, או בגלל שהצייר לא הבחין בפרטי המעשה ותיאר דברים שלא כהוויתם.
חלון - (פענסטער) (ב"ב נח) במשנה חלון מצרית אין לה חזקה ולצורית יש לה חזקה, איזו היא חלון המצרית? כל שאין ראשו של אדם יכול ליכנס בתוכה (ובפסיקתא דהחדש).
הנה זה עומד אחר כותלנו - אחר בתי כנסיות ואחר בתי מדרשות. משגיח מן החלונות - מבין כתפיהם של כהנים, מציץ מן החרכים - מבין אצבעותיהם של כהנים. שאלה לפני הגאונים, כהן שלא התפלל... והן עונין אחריו. ראינו כהנים כשהן מברכים ובאין לברך, פותחין אצבעותיהם, יש בהן ממש או מסורה? לא מצאנו בתלמוד כל עיקר, אלא שאומרים בה רבנן כמה טעמים, שהוא סימן שאימת שכינה עליהן כאילו הן מתחלחלין, והיא שם עוברת, ואף על פי ששנינו ברכת כהנים במקדש היו אומרים השם ככתבו, ובמדינה בכינויו, וזה סימן הוא, כלומר שמזכירו ככתבו, נאמר כאן , אלא בשביל שהוא מדינה מכנים.
ועוד, לשום אותו סימן לפיסוקין, כי בברכה ראשונה מניחין אצבע הסמוכה לגודל ומשהין אותה כן, בשנייה מניחין האמצעית הסמוכה לאמה ומשהין אותה, כן בשלישית מניחין רביעית הסמוכה לזרת והיא נקראת קמיצה כסדר הראשון.
כהנים נושאין כפיהם... ואמר ר' זירא אמר רב חסדא: אין הכהנים רשאין לעקור רגליהם ולילך עד שיגמור שליח ציבור שים שלום, ואין הכהנים רשאין לישא את כפיהם אלא כנגד כתפותיהם.
...וכשנושאין כפיהם מדביקין ב' אצבעות יחד קמיצה וזרת ונותנים ריווח בין אצבעות אמה ואצבע יחד. ונותנין רווח בין האצבעות לאגודל...
• משנה ותלמוד בבלי מסכת סוטה
• ספרא ויקרא (מחומש המלבי"ם)
• מדרש תנחומא
• ילקוט שמעוני
• היד החזקה לרמב"ם
• הרא"ש - פירוש למסכת מגילה
• ברכי יוסף
• רבינו בחיי
• טור, אורח חיים
• שולחן ערוך
• סידור "בית יעקב" יעב"ץ
• סידור "דרך חיים" (יעב"ץ)
• סידור "אשי ישראל" (הגר"א)
• משנה ברורה
• סידור רב עמרם גאון
• ספר הרוקח הגדול
• כתר כהונה, הרב דב בר ריבמן
• תורת הכהן והלוי הרב יש"ר
• הערוך