מצוות כיבוש הארץ לרמב"ם

מחבר: הרב שלמה אבינר

שנה בשנה, 1998

תוכן המאמר:
א. מצוות יישוב הארץ לפי הרמב"ם
ב. להלכה יש מצוות כיבוש
ג. ל"מגילת אסתר" אין כבוש לדורות
ד. תירוצים נוספים
ה. מלחמותינו מלחמות הגנה
ו. יש מצוות כיבוש לדעת הרמב"ם
ז. לרמב"ם יש שלש מלחמות כיבוש הארץ
ח. כיבוש הארץ ומלכות ישראל

תקציר: תשובה לשאלה מדוע אין רמב"ם מונה את מצוות כיבוש הארץ בין המצוות.

מילות מפתח: כיבוש הארץ, מצוות ישוב הארץ, מלחמת הגנה

 א. מצוות יישוב הארץ לפי הרמב"ם

יש לתמוה על רבנו הגדול, שלא כתב שיש מצוה לכבוש את הארץ, לא בספר המצוות ולא במשנה תורה. הרמב"ן כתב בפירוש שיש מצוה לכבוש את כל ארץ ישראל, וזו מצוה לכל הדורות (הוספות הרמב"ן לספר המצוות של הרמב"ם מצוות עשה ד). באשר למצוות יישוב הארץ, אמנם הרמב"ם לא הזכיר אותה בספר המצוות, אך במשנה תורה כתב שמצוה לגור בארץ ישראל (הלכות מלכים ה, ט-י), ו"לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה גויים, ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל היוצא לחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה" (שם יב), וכן פסק להלכה את דברי המשנה שהכל מעלין לארץ ישראל בעניין כפייה בין בני זוג לעלות לארץ שנובעת ממצוות יישוב הארץ (כתובות קי, ב: רמב"ם הלכות אישות יג, יט), ואפילו פסק שהעבד כופה את אדונו לעלות עמו לארץ, או למכור אותו למי שנמצא בארץ או לשחרר אותו, והרמב"ם מדגיש שדין זה נוהג אף בזמן הזה שאנחנו בגלות (הלכות עבדים ח, ט). הרמב"ם מביא את כל ההלכות שנובעות ממצוות יישוב הארץ, ואף מפליג בחשיבותה. אך ברמב"ן יש נקודה נוספת, והיא מצוות כיבוש הארץ. לא די לשבת בה, ולא די ליישב אותה, אלא יש להחיל ריבונותנו עליה, "ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות", ועניין זה לא הוזכר ברמב"ם.

ב. להלכה יש מצוות כיבוש

אמנם להלכה ברור שמצוות כיבוש קיימת, שהרי ביחס לאותו הדין שהאיש כופה את אשתו והאשה כופה את בעלה לעלות לארץ שנפסק בשולחן ערוך (אה"ע ע"ה), מביא הפתחי תשובה שכל הפוסקים ראשונים ואחרונים הסכימו עם הרמב"ן ביחס למצוות יישוב הארץ (ס"ק ו). ולא עוד אלא שכך נהגו בכל הדורות, גם במלחמת השחרור, וגם במלחמות ישראל הקדומות. וגם לפני קום המדינה יחידים נהגו להסתכן על מצוות יישוב הארץ, ואין להסביר זאת אלא כסניף של דין כיבוש, ולא מדין מצוה פרטית המוטלת על האדם, שעליה אין לו להסתכן, מלבד עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים.

כתב הרשב"ש שבעת סכנה לא חייבו חכמים לעלות לארץ, "וכל אחד בעצמו ישער אם רוצה לסכן עצמו, יעלה, ואם לא יחדל" (שו"ת הרשב"ש ג). וכן כתב רבי יהודה הלוי שהסכנה של עליה לארץ אינה יתרה מהסכנה שלוקחים על עצמם סוחרים בים וביבשה, "ואילו היה מסוכן יותר מזה מצד כוספו לפי תשוקתו ותקוות הכפרה, היה הדין עמו בהכנסתו בסכנות" (כוזרי ה, כג). וכן כתב הרמב"ם שעל אף שמותר לצאת מן הארץ אם חזק בה הרעב, מכל מקום "אינה מידת חסידות" (הלכות מלכים ה, ט). הרי שמותר ליחיד למסור את הנפש על מצוות יישוב הארץ ומידת חסידות הוא.

ויש להסביר זאת על פי מחלוקת הרשב"ץ והריב"ש. בתשובתו אם מותר להפליג בספינה ביום חול כדי לעלות לארץ, מתוך ידיעה שיוכרחו לחלל שבת משום פיקוח נפש, לומד הרשב"ץ מהדין שאמירה לנכרי מותרת כדי לקנות בית או שדה בארץ ישראל, קל וחומר לעלות לארץ, שהיא מצוה יותר גדולה מאשר לקנות בית או שדה עבור מי שכבר גר בה, שהרי ממילא כבר נמצא בארץ (ש"ת תשב"ץ כ"א). הריב"ש חולק עליו וסובר שאין העליה מצוה אלא הישיבה, והעולה נקרא עוסק במצוה, וזו מצוה לשעתה ולעצמו בלבד, אבל "ישוב ארץ ישראל אינה מצוה לשעתה אלא מצוה המתקיימת לעולם היא, ומצוה ותועלת לכל ישראל שלא תשתקע ארץ קדושה ביד טמאים" (שו"ת ריב"ש ק"א וכן שפז). וכן כתב הריטב"א, והמקור להגדרה זו הוא הרמב"ן (שבת קל). הרי שיש חילוק בין מצוה פרטית לבין מצוה כללית המופעלת על ידי היחיד אשר השכלתה לכלל כולו, ועבורה יש מקום למסירות נפש. גם הירושלמי למד דין אמירה לנכרי לקניית בית או שדה בארץ ישראל, ממה "שלא נכבשה יריחו אלא בשבת" (ירושלמי מועד קטן ב, ד), כלומר מדין כיבוש. כל היחידים שמסרו את נפשם במשך הדורות על יישוב הארץ, לא עשו דווקא בשביל מצוותם הפרטית, שאז לא היה להם להסתכן, אלא בשביל האומה כולה, שתהיה נוכחות יהודית בארץ, שתכין את העתיד, כלומר מדין כיבוש, הרי שבכל הדורות נהגו כדעה שיש מצוות כיבוש.

לכן התמיהה אינה על ההלכה בכללה, אלא על רבנו הרמב"ם שלא מנה את כיבוש הארץ כמלחמת מצוה. כתב הרמב"ם: "אין המלך נלחם תחילה אלא מלחמת מצוה. ואיזו היא מלחמת מצוה, זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם. ואחר כך נלחמים במלחמת רשות" (הלכות מלכים ה, א). אין להילחם מלחמת רשות טרם סיימו את כל מלחמות המצוה, ורק אז אפשר לקבל רשות מהסנהדרין. לכן לו יצויר שאין בארץ ישראל לא שבעת עממים ולא עמלק, וכולם ברחו, ויושבי הארץ אינם מתקיפים אותנו, האם נשאיר את הארץ בידיהם?! בזמן יהושע בן נון ממילא היתה מצוה להילחם נגד שבעה עממים ועמלק ובדיוק הם ישבו בארצנו, ובזה שלחמנו נגדם כבשנו את ארץ ישראל. אבל עתה, האם לפי הרמב"ם לא היינו מצווים להוציא את הארץ מידי הטורקים והאנגלים? גם בימינו איננו יודעים מי הם שבעת עממים, כדברי הרמב"ם: "מצוות עשה להחרים שבעת עממין, שנאמר, החרם תחרימם, וכל שבא לידו אחד מהם ולא הרגו, עובר בלא תעשה, שנאמר, 'לא תחיה כל נשמה', וכבר אבד זכרם" (שם ה, ד). הגויים היושבים בארץ אינם צאצאי שבעת עממים אלא הגיעו ממקומות רבים. ואפילו יהיה כאן גוי אחד צאצא של שבעת עממין, הרי הולכים אחרי הרוב ולא אחרי המיעוט, והרוב אינם נקראים ישמעאלים, ומכל מקום אינם משבעת עממים. אם כן למה הרמב"ם אינו מביא שמצוה לכבוש את הארץ?

ג. ל"מגילת אסתר" אין כבוש לדורות

תירוץ ראשון מופיע בדבריו המפורסמים של בעל "מגילת אסתר". על קושיית הרמב"ן על הרמב"ם מדוע אינו מונה את מצוות יישוב הארץ בין תרי"ג המצוות, משיב בעל "מגילת אסתר", רבי יצחק די ליאון, שהרמב"ם לא שכח למנות מצוה זו אלא שבימינו אין מצוה לכבוש את הארץ, אלא רק בזמן משה ויהושע ודוד, כל זמן שלא גלו מן הארץ, אבל אחרי שגלו, אינו נוהג לדורות עד בוא המשיח. ולא רק שבטלה ואין לנו מצוה לכבוש את הארץ, אלא אסור לנו לכובשה כי נצטווינו שלא נמרוד באומות העולם ללכת לכבוש את הארץ בחזקה, כמו שכתוב: השבעתי אתכם - שלא יעלו כחומה (כתובות קיא, א).

כידוע, האדמו"ר מסטמר עשה משלוש השבועות את הלוז של שיטתו ביחס לארץ ישראל. לבעל "מגילת אסתר" אין בימינו לשיטת הרמב"ם לא מצוות יישוב הארץ ולא מצוות כיבוש הארץ. אמנם מצוות יישוב הארץ לא נמצאת במניין המצוות לרמב"ם, אך מופיעה במשנה תורה, וכבר הסבירו זאת האחרונים, אבל כיבוש הארץ אינו מופיע אף במשנה תורה. בעל "מגילת אסתר" מסיים שכיוון שהרמב"ם כתב בשרשים לו שאין ראוי למנות מצוות שאינן נוהגות לדורות (שורש ג), לכן לא מנה את כיבוש הארץ, שהיא מלחמת מצוה רק כאשר לא נהיה משועבדים לאומות (סהמ"צ לרמב"ם, תוספות הרמב"ן מצוות עשה ד', מגילת אסתר שם). הוא מודה שהיתה בעבר מצוות כיבוש כגון בזמן יהושע, ושהיא תחזור בעתיד בימות המשיח, כאשר תיפסק הגלות, וכבר לא נהיה משועבדים.

לכאורה יש כאן מעגל קסמים, שהרי כדי לא להיות משועבדים, ראשית כל עלינו לעסוק במלחמות ולכבוש את הארץ. שמא נאמר שכאשר יבוא המשיח, גם אם עדיין נהיה משועבדים, הוא יתן הוראה לכבוש את הארץ, אי אפשר לומר כן, שהרי מסימניו של משיח אמת הוא שיעסוק במלחמות וינצח, כדברי הרמב"ם: "אם יעמוד מלך... וילחם מלחמות ד', הרי זה בחזקת שהוא המשיח. אם עשה והצליח... הרי זה משיח בודאי" (הלכות מלים א, ד) וכן כתב הגריא"ה הרצוג שהמשיח יעשה מלחמות, בודאי לשם כיבוש הארץ, ואז רק יהיה בחזקת משיח, ומכאן שהרמב"ם לא חשש לשלוש השבועות, שהרי הוא לא הביאם בשום מקום (תחומין ד, עמ' 15). ואם אותו מלך בחזקת משיח לא ינצח בכל המלחמות, כותב הרמב"ם:

"אם לא הצליח עד כה או נהרג, בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דוד השלמים והכשרים שמתו" (הלכות מלכים יא, ד).

הרי שמלך שלם וכשר עוסק במלחמות גם לפני בוא המשיח, ועצם חזקת משיח מבוססת בין השאר על עשיית מלחמות.

מלבד זאת הקשה בעל "אבני נזר": גם מצוה שאי אפשר לקיימה בזמן גלות, בכל זאת נקראת מצוה לדורות, ואין זו סיבה שלא למנותה בין תרי"ג מצוות. הרי הרמב"ם מונה הפרשת תרומות ומעשרות וחלה שאינם אלא מדרבנן, ואפילו בזמן עזרא לא נהגו מן התורה לדעת הרמב"ם (אבני נזר יו"ד תנד, ד). לדעתו אם יש עיכובים מלקיים מצוה, והם ייעלמו בימות המשיח, היא נקראת לדורות. למשל יהודי רוסיה שלא יכלו להשיג ארבע מינים, לא נאמר שהמצוה אינה נוהגת. וכן אדם שנמצא בבית הסוהר ואינו יכול להתחתן ולקיים מצוות פריה ורביה, נחשב אנוס ולא פטור. אמנם הגר"ש ישראלי תירץ שיש הבדל, כי מצוות תרומות ומעשרות אינה נוהגת רק מהעדר תנאים, אבל מצוות יישוב וכיבוש הארץ אינה נוהגת לדעת "מגילת אסתר" בשל ציווי נבואי מפורש האוסר לנו לכבוש את הארץ, שמבטל את המצוה מן התורה (ארץ חמדה ספר א', שער א', סימן ד', אות ד), שהרי לנביא יש כח באופן זמני לבטל מצוה מן התורה. אך נראה שלא זאת היא כוונת בעל "מגילת אסתר". ולא עוד אלא מה לי עיכוב מהעדר תנאים או עיכוב מחמת איסור של שבועה. וכי אדם שנשבע שלא יאכל מצה, נאמר שמצוות מצה בפסח אינה נוהגת בו.

וגם קשה על בעל "מגילת אסתר", שאמנם תירץ את דילוג הרמב"ם בספר המצוות, אך לא תירץ דילוגו במשנה תורה, למה לא כתב שמצוות כיבוש הארץ נוהגת בזמן שלא נהיה משועבדים לאומות, שהרי כתב שם גם הלכתא למשיחא.

ועוד קשה, אם הטעם הוא שבגלל ציווי הנביא אסור לנו לעלות כחומה, למרוד באומות העולם ולהילחם בהם, מדוע מנה הרמב"ם בספר המצוות מצוות מלחמת שבעת עממים ומלחמת עמלק. אם כן, תירוץ זה מוקשה סביב סביב.

ד. תירוצים נוספים

תירוץ שני הוא שלפי הרמב"ם הפסוק "והורשתם את הארץ וישבתם בה" (במדבר לג) ודומיו, שעליו מתבסס הרמב"ן, הינו הבטחה ולא ציווי. הרמב"ן בעצמו מדגיש שלא נשתבש לומר שהוא הבטחה. שמא כן סובר הרמב"ם שאין מצוה, לא רק בזמן הגלות כתירוץ הקודם, אלא כלל וכלל לא.

אלא שתירוץ זה קשה, שהרי הרמב"ן מביא הוכחות לדבריו, כגון הפסוק "עלה רש" (דברים א), שאם אינו ציווי למה נענשו המרגלים. ועוד הגמרא כתבה: "מלחמת יהושע לכיבוש, לדברי הכל חובה" (סוטה מד, ב).

תירוץ שלישי: לא שאין מצוה כלל, ולא שאין מצוה בזמן הגלות, אלא שמצוה היתה קיימת רק לשעתה בזמן יהושע לכבוש את הארץ. כך תתורצנה שלוש הקושיות דלעיל. "עלה רש", חטא המרגלים, ו"מלחמת יהושע לכיבוש" מתייחסים רק למצוה לשעתה. מצוה זו היא כמו מלחמת מדין שהיתה לשעתה, אין מצוה לדורות לצרור אותם, אלא רק הוראת שעה חד פעמית. כמובן, לפי תירוץ זה שלדורות איננו חייבים לכבוש תחזור התמיהה עצמה שעל הרמב"ם: איך יהיה עם ישראל בעל הבית על ארצו? אלא אם כן נאמר שהגויים יתנו לנו את ארצנו מרצונם החופשי, כמו שקרה שטורקיה נפלה, והארץ הוחזרה לנו על ידי חבר הלאומים ועל ידי האנגלים. אבל נשאלת השאלה: מה הסברה לומר שרק בימי יהושע נצטווינו ולא לדורות? ואין זה דומה למלחמת מדין שהיתה מבצע חד פעמי כדי להענישם, הרי כיבוש הארץ אינו משום איזו סיבה שלילית, אלא משום סיבה חיובית של ערך ארץ ישראל עצמה.

כדי לתרץ זאת יש לומר שאכן אין בעצם מצוה לכבוש את הארץ, אלא רק למחות את שבעת עממים, אך אין אפשרות מעשית לעשות זאת אלא על ידי כיבוש הארץ, כדי שידינו תהיה תקיפה. וכשם שמלחמת שבעת עממים היא לדורות, כך גם מצוות כיבוש הארץ, לא בתור מצוה עצמית, אלא בתור הכשר מצוה, לכן הרמב"ם לא מנה אותה, שהרי היא נכללת במלחמת שבעת עממים. כמובן אם שבעת עממים השלימו, ומקבלים עליהם שבעת מצוות בני נח, ומפסיקים לעבוד עבודה זרה, לא יהיה צורך לכבוש את הארץ. העיקר שלא ישבו כאן בארץ הקודש אנשים שעובדים עבודה שיטמאו אותה וישפיעו עלינו לרעה. "פן יחטיאו אותך". אמנם גם בכל העולם כולו יש מצוה לבטל עבודה זרה, אך זה רק אם היא מזדמנת לנו, מה שאין כן בארץ ישראל שיש מצוה לחפש אחריה כדי לסלקה. מכל מקום לפי תירוץ זה לו יצויר ששבעת עממים היו מקבלים את שבע מצוות בני נח וחדלים מעבודה זרה, לא היה צריך לכבוש את הארץ, ויכולנו לגור בה תחת שלטונם. אך בימינו שכבר אבד זכרם של שבעת עממים, לא תהיה מצוה. לפי תירוץ זה, מלחמת שבעת עממים היא מצוה דתית ולא מצוה לאומית, שלטוננו על הארץ הוא עניין צדדי, העיקר הוא שלא יימצאו בה אנשים המחטיאים את העם ואת הארץ.

מכל מקום קשה על תירוץ זה לשון הגמרא "מלחמת יהושע לכיבוש" (שם), שהרמב"ן מביא ממנה ראיה שמטרת המלחמה לא היתה נגד שבעת עממין, אלא כיבוש הארץ. וכן חטא המרגלים נראה באופן פשוט ללא שייכות עם שבעת עממים, אלא קשור לעצם כיבוש הארץ.

ה. מלחמותינו מלחמות הגנה

למעשה לגבי מלחמת השחרור גם הרמב"ם יודה שהיתה זו מלחמת מצוה משום עזרת ישראל מיד צר, שהרי לא כבשנו את הארץ מאף אחד, אלא היא ניתנה לנו על ידי בעליה האנגלים שהיו כאן מנדטורים כעין אפוטרופוסים. וכאשר תקפו אותנו אויבינו, מלחמתנו כבר לא היתה מלחמת כיבוש אלא מלחמת הגנה עזרת ישראל מיד צר. אכן צה"ל כשמו כן תהילתו, צבא הגנה לישראל, ומאז קום המדינה כל מלחמותינו היו מלחמות הגנה. וגם מלחמת ששת הימים היתה התקפת מנע נגד אויב שצבר כוחות אדירים.

אמנם יש מקום לדון בהגדרת הגבול בין מלחמת רשות ומלחמת מנע לטווח ארוך מאוד. בגמרא מובאות שתי דעות, הדעה הראשונה היא שלמלחמת רשות אין חתן יוצא מחדרו אבל יוצא למלחמת מצוה, והדעה השניה היא שאינו יוצא למלחמת מצוה אך יוצא למלחמת חובה. "במה דברים אמורים (שחוזרים מן המערכה) במלחמות הרשות אבל במלחמות מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. אמר רבי יהודה, במה דברים אמורים במלחמות מצוה אבל במלחמות חובה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" (שם). ברור שאין כאן מינוח כפול בעלמא אלא יש מחלוקת מסויימת. "אמר רבא, מלחמות יהושע לכבש דברי הכל חובה, מלחמות בית דוד לרווחא דברי הכל רשות, כי פליגי למעוטי עכו"ם דלא ליתי עלייהו, מר קרי ליה מצוה ומר קרי ליה רשות" (שם). ומה יהיה הדין אם האוייב יושב בשקט אך אנו יודעים שהוא מתעצם לקראת מלחמה נגדנו ומכין נשק גרעיני? ברור שגם פיצוץ הכור האטומי של עירק על ידי מדינת ישראל היה מלחמת מצוה ואולי חובה, וברור שכל מלחמות ישראל מאז קום המדינה, מלבד היותן מלחמת כיבוש הארץ, היו גם כן עזרת ישראל מיד צר לדעת הרמב"ם. וכן יש ללמוד ממה שיוצאים בשבת להלחם נגד גויים. "ואפילו לא באו עדיין אלא רוצים לבוא" (שו"ע או"ח, שכט ו בהג"ה). אמנם יש לברר אם עזרת ישראל מיד צר היא דווקא בארץ ישראל כאשר מותקפים על ידי אויב, או שהוא הדין בכל מקום שיהודים נמצאים בסכנה, כפי שלכאורה משמע מן הסגנון "עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם". וכן אם המקור לדברי הרמב"ם הוא מדין לא תעמוד על דם רעך, כפי שכתבו כמה אחרונים, אין לחלק בין מקום למקום. ובכל זאת, אין זה מקור מספיק, שהרי לפי הגדר הרגיל של הצלת נפשות אין אדם חייב להיכנס לסכנה כדי להציל אחרים, ולפי הרבה פוסקים אף לא לספק סכנה. אמנם לפי הירושלמי, יש לאדם להיכנס לספק סכנה כדי להציל מי שנמצא בודאי סכנה, כמו שאמר ריש לקיש ביחס לאותו תלמיד חכם שנלכד על ידי רוצחים ואפסה תקוה של הצלה: אני הולך להרוג או לההרג (מובא בהגהות מימוניות על הרמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פ"א ובכ"מ שם). לפי הירושלמי, על אף שחייך קודמים לחיי חברך, אין ספק חייך קודמים לודאי חיי חברך. ורבנו הרב צבי יהודה הביא הוכחות שדעת הירושלמי מוסכמת גם על הבבלי והרמב"ם. מכל מקום, גם הירושלמי לא יחייב להיכנס לודאי סכנה, והרי במלחמה אדם נכנס לודאי סכנה, ולפעמים הולך לקרב ביודעו שסכויו לחזור חי מועטים ביותר. הרי לנו שעזרת ישראל היא הרבה יותר מלא תעמוד על דם רעך, אלא גדר מיוחד של מלחמה, וצריך לבאר מה מקורו של הרמב"ם.

ו. יש מצוות כיבוש לדעת הרמב"ם

אפשר להביא הוכחה עקיפה שגם לרמב"ם יש מצוות כיבוש, מדין כיבוש יחיד, שבגללו יש מעמד נחות לסוריה, היינו: ארם צובא וארם נהרים ביחס לשאר ארץ ישראל, בענייני תרומות ומעשרות, כדברי חז"ל: "דוד עשה שלא כתורה, שכבש את סוריה קודם שכבש את כל ארץ ישראל" (ספרי עקב נא). הרי שיש מצוה לכבוש את ארץ ישראל, לכן יש להקדימה למה שאינו מצוה, אבל אם אין מצוות כיבוש, מה חטא ומה פשע יש לכבוש קודם את שאר ארצות, כיון שאין כלל מצוה לכבוש את ארץ ישראל. אמנם נוכל לדחות ולומר שבכל זאת אין כאן הוכחה שיש מצוות כיבוש הארץ כשלעצמה, אלא הכל הוא בגלל הצורך להחרים את שבעה עממים. וכן משמע מהרמב"ם: "מפני מה ירדו (ארם נהרים וארם צובה) ממעלת ארץ ישראל, מפני שכבש אותם קודם שיכבוש כל ארץ ישראל אלא נשאר בה משבעה עממים" (הלכות תרומות א, ג).

אבל בהלכות מלכים כותב הרמב"ם:

"כל הארצות שכובשין ישראל במלך על פי בית דין, הרי זה כיבוש רבים והרי היא כארץ ישראל שכבש יהושע לכל דבר, והוא שכבשו אחר כיבוש כל ארץ ישראל האמורה בתורה" (הלכות מלכים ה, ו).

פה לא הוזכר הנימוק של שבעה עממים, אלא עצם כיבוש הארץ. אם כן, מדוע בהלכות תרומות הוזכרו שבעה עממים? אלא ששם הרמב"ם דן בעובדה היסטורית, למה ארם נהרים וארם צובה הם בדרגה נמוכה של מצוות תלויות בארץ, ומתאר מה היה בזמן דוד, שאז כיבוש הארץ בפועל התבצע בפועל נגד שבעה עממים. אבל בהלכות מלכים, הרמב"ם אינו מתאר עובדה היסטורית אלא מוסר הלכה לכל הדורות. כאשר תקום מלכות ישראל, אם המלך יכבוש ארצות בכיבוש רבים על פי בית דין, תחול קדושת ארץ ישראל אך ורק בתנאי שכבש לפני כן את הארץ החייבת בכיבוש. אם כן, משמע שלרמב"ם יש מצוה לכבוש את הארץ, אם כן למה לא כלל זאת בתור מלחמת מצוה?

ידוע חידושו של ר' חיים מבריסק שעמלק אינו גדר גזע, אלא כולל כל מי שמתנהג כמו עמלק, כלומר מושרש בשנאת ישראל להשמידו (עי' איש ההלכה לגרי"ד סולוביצ'יק, קול דודי דופק עמ' 101-102). הוכחתו ממה שלעומת שבעת עממים שכתב הרמב"ם "וכבר אבד זכרם" לא כתב כן לגבי עמלק (הלכות מלכים ה, ה). אמנם יש על חידושו זה הרבה קושיות, ואין כאן מקום להאריך. והנה הרב הגאון רבי דוד הכהן (הרב הנזיר), כתב שהוא הדין לגבי שבעה עממים. כל מי שרוצה למנוע מאיתנו, לשבת בארץ ורוצה לשבת במקומנו, יש לו דין שבעה עממים (מגילת מלחמה ושלום עמ' יט). כלומר שבעה עממים אינם הגדרה גזעית אלא תפקודית. אך תירוץ זה קשה שהרי ההוכחה של ר' חיים מבוססת על כך שלגבי עמלק לא כתוב "וכבר אבד זכרם" והרי לגבי שבעה עממים זה כן כתוב.

אך אפשר לומר אותו דבר, לא מצד הדיוק ברמב"ם וחידוש הגדרה אלא מצד הסברא. לא שמלחמת כיבוש הארץ היא הכשר למלחמת שבעת עממים, אלא להפך - מלחמת שבעת עממים היא הכשר לכיבוש הארץ, כיון שעמים אלה יושבים בארץ. והוא הדין לגבי עמלק היושב בערד ובנגב.

הוכחה ראשונה לכך היא מדברי הכסף משנה. הזכרנו את דברי הגמרא: "מלחמות יהושע לכבש דברי הכל חובה, מלחמות בית דוד לרווחא דברי הכל רשות, כי פליגי למעוטי עכו"ם דלא ליתי עלייהו מר קרי ליה מצוה ומר קרי ליה חובה" (סוטה מד ב). יש שלוש מדרגות: חובה, רשות, וגדר אמצעי של מצוה. כותב הכסף משנה: "ויש לתמוה על רבנו שקרא למלחמות ז' עממים ומלחמת עמלק מצוה ולא קראה חובה" (הלכות מלכים ה, א). חובה היא גדר יותר חמור ממצוה. מנין לו לכסף משנה שמלחמת שבעה עממים ועמלק היא חובה? מדברי הגמרא "מלחמת יהושע לכיבוש". אם כן לדעת הכסף משנה שתי מלחמות אלה כל עניינם הוא הכשר לכיבוש הארץ, לכן הן חובה, ומכאן תמיהתו על הרמב"ם שקראן מצוה בלבד.

הוכחה שניה ממרן הרב קוק. בידוע שיש איסור לחזור למצרים (שם ה, ז), ומצד שני ארצות שנכבשו על ידי מלך יש להן דין ארץ ישראל (שם ו). אם כן מה יהיה הדין אם שתי ההלכות נפגשות, האם יהיה למצרים דין ארץ ישראל ביחס למצוות תלויות בארץ ושאר דינים? מרן הרב מכריע שכן. "אם כבש ארץ מצרים מלך ישראל על פי בית דין שהיא מותרת". אם נכבשה על פי מלך ועל פי בית דין, היא יוצאת מאיסורה. אך תנאי מפורש לכך שהכיבוש יהיה על פי בית דין, כדברי הרמב"ם בהלכות מלכים "כל הארצות שכובשין ישראל במלך על פי בית דין" (שם). אם כן מדוע בהלכות תרומות אין הרמב"ם מזכיר בית דין אלא כותב "משכבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל" (הלכות תרומות א, ב)? מרן הרב מתרץ שבהלכות תרומות הרמב"ם מדבר על ארץ ישראל המושבעת לאבותינו,

"והמלחמה וכיבוש את ארץ ישראל נקראת מלחמת מצוה כמפורש בדברי רבנו כאן בפרקין הלכה א' שבמלחמת שבעת עממים היא מלחמת מצוה ומלחמת מצוה אין צורך עליה רשות בית דין, אלא רוב ישראל, משום דבעינן שיהיה כיבוש רבים. אבל כאן שמדובר בארץ מצרים שהיא להרחיב את גבולי הארץ הרי זו מלחמת רשות, והדין הוא שאין מוציאין למלחמת הרשות כי אם על פי בית דין של שבעים ואחד" (משפט כהן עמ' שמט).

בתוך דבריו אומר מרן הרב שמצוות כיבוש הארץ היא מלחמת מצוה לדעת הרמב"ם שכתב שמלחמת שבעה עממים היא מלחמת מצוה. אם כן, גם הוא הבין שמלחמת שבעת עממים אינה מכוונת נגד עמים אלה, אלא מכשיר לכבוש את הארץ. והוכחה לכך שאם הם משלימים אין פוגעים בהם (רמב"ם הלכות מלכים, ו, א ורמב"ן סהמ"צ לרמב"ם מצוות עשה נוספת ד). מלחמה זו היא הכשר וסניף למלחמת כיבוש הארץ.

ז. לרמב"ם יש שלש מלחמות כיבוש הארץ

יתר על כן אנו מוצאים במאירי:

"אין מוציאין למלחמת הרשות, רצונו לומר לכל המלחמות שאינן לכיבוש ארץ ישראל, והיא מלחמת שבעה עממים, או מלחמת עמלק, או שבאו האויבים על ישראל מאיזה צד, שכל אלו מלחמות מצוה הן, ואין צורך בה לרשות בין דין לכוף בה את העם. אבל שאר מלחמות שהוא עושה מעצמו מצד הרצון או כעס אויב או להרחיב את גבולו או לפרסם גבורתו, הרי אלו מלחמות הרשות, ואין יכול לכוף את העם לצאת בה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד" (מאירי סנהדרין טו, ב).

ברור שהמאירי נמשך אחרי דברי הרמב"ם ומפרש אותם. הוא מגדיר מלחמת מצוה ומלחמת רשות כדלהלן:

1. מלחמת מצוה היא כל מלחמה לכבוש את הארץ, והיא בעצמה מתחלקת לשלושה חלקים, כפי מיון האויבים שמהם יש לכבוש את הארץ: א. שבעת עממים; ב. עמלק; ג. כל העם שיהיה בעולם.

2. מלחמת רשות כוללת "כל המלחמות שאינן לכיבוש ארץ ישראל" אלא:

1. מצד רצונו של המלך;

2. כעס אויב שהאויב כועס עלינו וחורש מזימות נגדנו, כלומר למיעוטי עכו"ם דלא לייתי עלייהו;

3. להרבות גבולו ולפרסם גבורתו, כלומר כדי להפיץ אידיאלים, כאמת צדק ויושר. ומכאן גם התשובה לשאלה אם עזרת ישראל מיד צר היא רק בארץ ישראל או גם בחוץ לארץ ומה מקורה. מבואר במאירי שהיא רק בארץ ישראל. והיא היא מצוות כיבוש הארץ כאשר "באו האויבים על ישראל מאיזה צד" מלבד שבעה עממים או עמלק. כמובן גם בחוץ לארץ ישאר הדין הרגיל של לא תעמוד על דם רעך, עם הגדרותיו ביחס לכניסה לסכנה.

אפשר להביא הוכחה למאירי, שמלחמת מצוה היא לכיבוש הארץ ומלחמת רשות היא מלחמה שאינה לכיבוש הארץ, מלשונו של הרמב"ם: "אין המלך נלחם תחילה אלא מלחמת מצוה. ואי זו היא מלחמת מצוה, זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר בא עליהם. ואחר כך נלחם במלחמת הרשות, והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו" (הלכות מלכים ה, א). הוא הגדיר מלחמת רשות כמלחמה להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו, הרי שלפני כן מדובר על כיבוש גבול ישראל בעצמו בלי הרחבה, וזה יכול להיות בשלושה אופנים. נגד כולם יש מלחמת כיבוש, והחילוק הוא רק בפרטי הדינים, כמו שיש אבות נזיקין, שעל כולם חייבים לשלם אלא יש פרטי דינים חלוקים, שבשור יש דין תם, באש יש פטור על טמון, בבור יש פטור על אדם וכלים, על שן רגל יש פטור כדרכו וכדומה.

וכן משמע מרמב"ם בפירוש המשניות:

"אין מחלוקת ביניהם שמלחמת שבעת עממים ומלחמת עמלק חובה. ואין מחלוקת ביניהם שמלחמת שאר הארצות של שאר אומות רשות. לא נחלקו אלא במלחמת אומות הנלחמים בהם שלא ילחמו בישראל ולא יתנפלו על ארצם" (פהמ"ש סוטה ח ו, תרגום ה' קפאח).

הרי מפורש שרק מלחמה על שאר ארצות היא מלחמת רשות, אבל מלחמה על גויים כדי שלא יתנפלו על ארצנו היא מלחמת מצוה. וכן כותב המאירי במקום אחר: "כל מלחמה שמלכי ישראל או מנהיגיהם נלחמים עם אויביהם הן מלחמת מצוה כגון מלחמת שבעת עממין ומלחמת עמלק ומלחמה עם כל צר הבא עליהם להשחית נחלתם, הן מלחמות הרשות כגון מלך שנלחם מרצונו עם שאר העמים אם להרחיב את גבולו אם להרבות בגדולתו ולהוסיף כבוד על שמו" (מאיר סוטה ריש פ"ח). הרי שמלחמה כדי להבטיח ריבונות עם ישראל על ארצו, היא מלחמת מצוה.

וכן כתב בעל אבני נזר:

"כל מלחמות השופטים היו רק מלחמות מצוה להגן על ישראל ואף כיבוש ארץ ישראל הוא נמי כעין הגנה, שהרי מוחזקת היא להם מאבותיהם, וגם בעת בריאת העולם הובררה א"י לחלקו של הקב"ה ואין א"י שייכת לאומות העולם כלל, וגזולה היתה בידם והכיבוש הוא רק לדחות העושקים אותה" (שם משמואל פ' שופטים ספר דברים קטו א).

ובכל זאת קשה להגדיר את מלחמת שבעה עממים רק באופן של כיבוש הארץ, הרי אנו באים אליהם בתביעות שיחדלו מעבודה זרה וישמרו שבעה מצוות בני נח. אלא זה גדר כללי שכל עם שאנו נלחמים נגדו, לפני כן אנו קורים לו לשלום, ותנאי השלום הם שניים: א. שלא יעבדו עבודה זרה וישמרו שבע מצוות בני נח, שהן יסודות המוסר הכלל אנושי; בשיקבלו מס ועבדות. מס ועבדות ודאי אינם עניינים דתיים אלא מדיניים. שיקבלו שלטון ישראל ולא יתמנו למינויים שונים במדינה. על כן מלחמת שבעת עממים היא מיסודה לאומית, משום כיבוש הארץ, אלא שתנאי השלום מגדירים את המעמד של המיעוטים בארץ.

ח. כיבוש הארץ ומלכות ישראל

אמנם פירוש המאירי הוא מוכרח ברמב"ם, שכל מלחמות המצוה הן בארץ ישראל, ובשביל כיבוש הארץ, אבל מדוע אין הדבר מפורש בדרך חיוב, אלא נלמד בדרך שלילה מהגדרת מלחמת רשות? התשובה לכך היא שזהו דבר המובן מאליו. כל הלכות מלכים ומלחמותיהם עניינם ארץ ישראל ומלכות ישראל. בפתיחת הלכות מלכים מפורש "שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ, למנות להם מלך..." (שם א, א). המצוה הראשונה היא להקים מלך, ולא מדובר על תואר כבוד בעלמא, אלא על מלך ששולט במסגרת חיים ממלכתיים. ואחרי שמקימים כאן מלך מלכות וממשלה, אז כיון שנמצאים בארץ עמים אחרים, יש צורך לנקוט באמצעים כדי לחזק את מלכות ישראל בארץ, גם אם הדבר כרוך במלחמות, דבר שמתחלק לשלשה חלקים. וכאמור החילוק הוא בטיפול בהם במקרה של מלחמה, שהוא יותר חמור בשבעה עממים ובעמלק באשר מאשר בשאר עמים.

מלחמת כיבוש הארץ היא חלק ממצוות הקמת מלכות ישראל. כמובן אם אפשר להקים מלכות בלי מלחמה, ודאי טוב היה, אך אם לא ניתן הדבר, יש הכרח לעשות מלחמת כיבוש הארץ, בשלושת סוגיה. ועל אף שאין הרמב"ם מפרש בדרך חיוב שכולן מכוונות לכיבוש הארץ, אלא רק בדרך השלילה ביחס למלחמת רשות שהיא להרחיב גבול ישראל, הרי זה מובן מאליו, שהרי כל הספר עניינו מלכות ישראל. אלא שביחס לעמלק ושבעה עממים שיושבים כאן מקדמת דנא, יש צורך ביותר תקיפות מאשר ביחס לעמים אחרים הבאים מבחוץ (שם ה, ד-ה).

זה הכלל, אנו חייבים להקים מלכות ישראל בארץ, ואף להילחם עבור זה אם יש הכרח. והרמב"ם אינו מזכיר אף פעם שאסור לעלות בחומה או למרוד באומות העולם, אלא אדרבה שחייבים להילחם, וזה אחד ממבחני המלך המשיח, ואחת מתכונות מלך כשר ושלם. הכלל הוא הקמת מלכות ישראל ומלחמותיה, וכל הספר עניינו הלכות שמפרטות כלל גדול זה.