חג הפסח - פסח בתורת שם החג

מחבר: הרב ש.י. זווין

מחניים ל"ב, תשי"ז

תוכן המאמר:
איזה יום נקרא בתורה "פסח"?
מתי אכלו חדש בימי יהושע?
רס"ג ואבן עזרא על "ממחרת הפסח"
פירוש בעל "המקנה" ו"הפלאה"
פירוש 'ממחרת הפסח' לדעות שלא היה אז איסור חדש
המונח 'פסח' בלשון חכמים
"פסח" כליל ראשון של פסח
פסח - ט"ז בניסן
פסח בלשון בני אדם
הוראתו של השם "פסח"

תקציר: המאמר דן במחלוקות סביב היום המדויק שנקרא "פסח", אם הוא י"ד, ט"ו או ט"ז בניסן, וההשלכות הנובעות מכך.

מילות מפתח: פסח - זמנו; פסח - פירוש המילה; ממחרת השבת.

 איזה יום נקרא בתורה "פסח"?

על איזה יום בעצם הונח בתורה השם פסח, בתורת שמו של החג: על י"ד בניסן, יום שחיטת הפסח, או על חמשה עשר בו, זמן אכילת הפסח? הפסוק "ובחודש הראשון בארבעה עשר לחודש פסח לד'" (במדבר כ"ח ט"ז), אינו קובע. אין המכוון כאן על שמו של היום, אלא על חובת שחיטת הפסח והקרבתו, כדרך שנאמר במקום אחר: "בחודש הראשון בארבעה עשר לחודש בין הערבים פסח לד'" (ויקרא כ"ג ה'), ופירש רש"י: "פסח לד'. הקרבת קרבן ששמו פסח". במובן זה מתפרש אף הכתוב ביחזקאל (מ"ה כ"א): "בראשון בארבעה עשר יום לחודש יהיה לכם הפסח". (בכל שאר המקומות שהוזכר בתורה "פסח" הכוונה בפירוש לקרבן הפסח). אלא שבפסוק אחד כאילו מפורש שערב פסח הוא הנקרא בשם פסח: "ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים" (במדבר ל"ג ג'). לעומת זה מצינו: "ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי בעצם היום הזה" (יהושע ה' י"א). אם נפרש כפשוטו, שהפסוק בא לספר שאחרי שהקריבו ישראל את העומר אכלו מהתבואה החדשה, הרי שפסח כאן מובנו ט"ו בניסן.

מתי אכלו חדש בימי יהושע?

שני הפסוקים הללו (במסעי וביהושע) עוררו במובן זה של קביעת היום מ"מחרת הפסח" משא ומתן רחב. בירושלמי נחלקו אמוראים בדבר:

"התיב ר' בון בר כהנא (על הסוברים שחדש לא נאסר לישראל עד אחר שבע שכבשו ושבע שחלקו): והכתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל, לא בחמשה עשר? (חלה פ"ב ה"א).

בבבלי אמרו:

"ממחרת הפסח אכול, מעיקרא לא אכול, דאקריבו עומר והדר אכול" (י"ה י"ג א').

כלומר: ממחרת הפסח הוא ששה עשר בניסן. מתאים לדעת ר' בון בר כהנא בירושלמי. כך פירש גם רש"י, בפירושו ליהושע. אף הרמב"ם מפרש כך, שכן הביא מפסוק זה ראיה לסתור דעת הצדוקים ש"ממחרת השבת" שבתורה הוא ממחרת שבת בראשית:

"ונאמר ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי, ואם תאמר שאותו הפסח בשבת אירע, כמו שדימו הטיפשים, היאך תלה הכתוב היתר אכילתם לחדש בדבר שאינו העיקר ולא הסיבה, אלא נקרה נקרה. אלא מאחר שתלה הדבר במחרת הפסח, הדבר ברור שמחרת הפסח היא העילה המתרת את החדש, ואין משגיחין על אי זה יום הוא מימי השבוע." (תמידין ומוספין, פ"ז הי"א).

פירוש זה שבבבלי עורר וויכוח בין רבי אברהם אבן עזרא לרבנו תם. הראב"ע שאל לרבנו תם:

 "הא ממחרת הפסח היינו בט"ו בניסן, שהוא מחרת שחיטת הפסח שנשחט בי"ד, כדכתיב בפרשת מסעי ממחרת הפסח יצאו בני ישראל, וזה היה בט"ו".

רבנו תם השיב לו, שאף בבבלי נתכוונו לכך, ואף על פי כן הוכיחו מזה שחדש היה אסור אז. כיצד? הפסוק מתחלק לשני משפטים, ופירושו כך: "ויאכלו מעבור הארץ (כלומר מהתבואה הישנה, ממחרת הפסח, היינו בט"ו, ממחרת שחיטת הפסח), מצות (אבל) וקלוי (כלומר: מן החדש אכלו) בעצם היום הזה" (היינו: בט"ז, מקביל לאמור בתורה: "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה"). (ראה תוס' ר"ה שם). לפירוש רבנו תם הסכים הרד"ק, בפירושו ליהושע (והביאו המאירי לר"ה, שם, בשם "גדולי החכמים שבמפרשי המקראות").

פירוש זה מתאים לאמור בבבלי מהבחינה העניינית בלבד, אבל לא לפי הלשון ("מעיקרא לא אכול"), דבר שהרגישו בו התוספות. ולפיכך פירש ר"י: "לשון תורה לחוד ולשון נביאים לחוד ולשון חכמים לחוד". בתורה נקרא פסח יום י"ד בניסן, ומחרתו הוא ט"ו, ובנביאים פסח הוא בט"ו ומחרתו ט"ז (ראה תוס' קידושין ל"ז ב').

רס"ג ואבן עזרא על "ממחרת הפסח"

קדם לר"י בפירושו זה רב סעדיה גאון, הביאו הראב"ע בפירושו לתורה:

"והגאון אמר ששני פסחים הם, פסח ד' ופסח ישראל. ופסח ד' בליל ט"ו. והנה 'ממחרת הפסח' ביהושע - יום ששה עשר, ויהיה פירוש 'ממחרת הפסח' הכתוב בתורה - ממחרת זבח הפסח" (ויקרא כ"ג י"א).

אלא שהראב"ע השיב על פירוש הגאון בחריפות, כדרכו: "ולא אמר כלום". לדעתו, אף דפרשת מסעי הפסח הוא ליל ט"ו, "כי לא נקרא החג פסח רק בעבור שפסח השם על הבתים". כיצד אפוא יצאו בני ישראל לפי זה "ממחרת הפסח"? לפי שהבוקר ביחס ללילה נקרא "מחר". "וממחרתו" הוא לבוקר יום ט"ו, וכן כתוב: "כל היום וכל הלילה וכל יום המחרת".

הריטב"א (בחידושיו לר"ה) הביא פירוש זה והוסיף עוד ראיה: "אם אינך ממלט את נפשך" הלילה מחר אתה מומת" (שמואל א' י"ט י"א). אלא שהעיר, שברוב המקומות 'מחר' ו'מחרת' מובנם ביום שלאחריו, ובמיעוט מקומות "לא דייק קרא ונקט קרא משום בוקר". וזה מוכרח ממקומו, שהרי אנו רוצים עכשיו לפרש הפסוק שביהושע באופן שאכלו חדש ממחרת הפסח, ואם כן שם מובנו של "ממחרת" הוא בט"ז בניסן.

פירוש בעל "המקנה" ו"הפלאה"

פירוש מפתיע בשני הפסוקים אמר בעל "המקנה" ו"הפלאה": הוכיח בכמה ראיות, שהכלל של "היום הולך אחר הלילה" נתחדש במתן תורה, אבל קודם מתן תורה, וכן ביחס לבני נח אף לאחר מתן תורה, הלילה הולך אחר היום ("יום ולילה לא ישבותו"). ולפיכך אין סתירה מהלשון במסעי ללשון ביהושע. פסח מובנו גם כאן וגם שם זמן אכילת הפסח, ליל ט"ו. אלא שבפרשת מסעי, כשמדובר על זמן יציאת מצרים, קודם מתן תורה, ליל ט"ו שייך ליום י"ד, ויום ט"ו הוא "ממחרת הפסח", אבל ביהושע, כשמסופר על הזמן שאחר מתן תורה, נקרא "ממחרת הפסח" יום ששה עשר בניסן, שליל ט"ו שייך ליום ט"ו. (ראה "המקנה" לקידושין, ל"ז ב' וספרו "פנים יפות" על התורה, בראשית ט' כ"ב, שמות י"א ב' ועוד. וראה שו"ת "בנין ציון" להר"י עטלינגן, סימן קכ"ו).

פירוש 'ממחרת הפסח' לדעות שלא היה אז איסור חדש

כיצד יתפרש "ממחרת הפסח" שביהושע, לסוברים שחדש לא נאסר לישראל עד אחר ארבע עשרה שנה של "ירושה וישיבה" ("כיבוש וחילוק")? על שאלה זו עמדו בבבלי (קידושין, ל"ח א'), והשיבו שעד ששה עשר בניסן לא היו צריכים, לא שהיו אסורים - לאכול מתבואת הארץ, לפי שעדיין היו מסתפקים מהמן שבכליהם. הדבר מפורש ביהושע, שם: "וישבות המן ממחרת ולא היה עוד לבני ישראל מן", אלא שבתלמוד הוכיחו כן אף מפסוקי התורה (וראה בתוספת שם, ד"ה "ובני ישראל"). יוצא, שאף לפירוש זה "פסח" כאן הוא ט"ו בניסן, שהרי ממחרתו הוא ט"ז בניסן.

המונח 'פסח' בלשון חכמים

נמצינו למדים, שבתורה ובנביאים "פסח" בתורת זמן מובנו או י"ד בניסן או ט"ו בו. ולא כן הוא בלשון חכמים. בשם פסח נקראים שבעת ימי החג, אותם הימים שבתורה הם נקראים בשם "חג המצות". אין ספור למקומות שפסח הוזכר בדברי התנאים והאמוראים בתורת חג המצות. ויש גם: "ערב פסח" (או: "ערבי פסחים"), יום טוב ראשון של פסח, שביעי של פסח ואחר הפסח.

כיוצא מן הכלל הוזכר פסח במקום אחד במובן ארבעה עשר בניסן. "אמר ר' מאיר מדבריהם למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטומאה בפסח" (פסחים, פ"א מ"ז). רוצה לומר: תרומה שנתחמצה. כיון שהתרומה עומדת לשריפה, אין אנו מוזהרים לשמרה מטומאה. כאן "בפסח" המכוון לערב פסח. ולא מפני שזמן ביעור חמץ הוא ערב פסח, שכן מה שנתחמץ בתוך החג חלה עליו מצוות "תשביתו" כל אימת שנתחמץ, אלא מפני שלמבואר בבבלי שם, כל עיקר חידושו של ר' מאיר הוא, שאף בשעה ששית של ערב פסח, שזמן איסור חמץ מדרבנן הוא, מותר לשריפה יחד עם תרומה טמאה.

בירושלמי הרגישו בדבר והדגישו אותו: "מהו בפסח? בי"ד" (פסחים פ"א ה"ח). והבדל יש בין הבבלי לירושלמי: לבבלי לא נתכוון ר' מאיר אלא לשעה ששית, שכן משבע ואילך כבר אסור החמץ מן התורה, ואף החולק עליו מודה בדבר, ולירושלמי כוונת ר' מאיר על כל יום ארבעה עשר, שכן לירושלמי סובר ר' מאיר שחמץ בערב פסח עד סמוך לשקיעת החמה אינו אלא מדרבנן (ראה "מלאכת שלמה" על משניות, פסחים שם, בשם ר' אלעזר אזכרי. ו"מראה הפנים" לירושלמי שם, ד"ה "ר' יוסי").

"פסח" כליל ראשון של פסח

במקומות מספר מצינו במשנה "פסח" לא על כל שבעת ימי החג, אלא על ליל ראשון של פסח בלבד. "ואלו דברים שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח, בחטים בשעורים..." (פסחים פ"ב מ"ה). וברש"י: "ידי חובתו משום חובת מצה בלילה ראשונה, שהוא מחויב לאכול מצה, כדכתיב בערב תאכלו מצות" (ל"ה א'). וכן: "ואלו ירקות שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח, בחזרת..." (שם מ"ו). אף כאן הכוונה על לילה הראשון, בו חייבים באכילת מרור (וראה עוד: חלה, פ"א מ"ב ומ"ח ועוד). אין זו סתירה לקביעת השם פסח על כל החג, שכן אף לילה הראשון מכלל החג ואף הוא בשם פסח יקרא, אלא שב"מלאכת שלמה" על המשניות השיא את השם פסח כאן לכוונה אחרת - לא על הזמן, אלא על הקורבן. מצוות קרבן הפסח שייאכל עם מצה ומרור ("על מצות ומרורים יאכלוהו"), ולכך נתכוונו המשניות: שאדם יוצא בהם ידי חובתו כשאוכלם "בפסח", רוצה לומר: עם קרבן הפסח. פירוש מחודד, אבל חוץ מפשוטו.

פסח - ט"ז בניסן

במובן אחר לגמרי מצינו פעם במשנה השם פסח - ט"ז בניסן. "אסורין (לחמשה מיני דגן) בחדש לפני הפסח ומלקצור מלפני העומר" (חלה, פ"א מ"א). בט"ו בניסן הרי עדיין החדש אסור, ומה הלשון אומרת: "בחדש מלפני הפסח?" בעל כורחנו שפירושו, כמו שאמר ה"תוספות יום טוב": "מלפני היום שבפסח, שבו מביאים חדש למקדש". כלומר: אילו היה כתוב "מלפני העומר", היה מובנו קודם הבאת העומר במקדש, כדעת מי שסובר כך באמת, אבל המשנה סוברת שראשיתו של יום ט"ז מתיר את החדש, והיינו "היום שבפסח, שבו מביאים חדש" (וראה שם בתוסיו"ט).

הדוחק בכל זאת מורגש. אין זה במשמע הלשון "מלפני הפסח", אבל יש כאן שינוי גרסאות. הנוסח האמור הוא אמנם זה שבמשניות שלפנינו, וכך גורסים אף הרמב"ם (בפירוש המשניות לחלה) והרי"ב מלכיצדק (שם), אבל גרסא אחרת, מדויקת יותר, ישנה: "אסורין בחדש מלפני העומר, ומלקצור מלפני פסח". ופירושה פשוט: אכילת חדש אסורה לפני ט"ז בניסן, אבל קצירתו אסורה לפני הפסח, שהרי בט"ו בניסן אסור לקצור מפני החג. כך גורסים: הרגמ"ה (בפירושו למנחות), רש"י ותוספות, (מנחות שם), הר"ש (בפירושו לחלה), "אור זרוע" (ח"א סימן שכ"ח), הגר"א (ב"שנות אליהו" לחלה) ועוד (וראה "דקדוקי סופרים", חלה שם). שורשן של שתי הגרסאות נעוץ בירושלמי: "אית תנויי תני מלפני הפסח, ואית תנויי תני מלפני העומר" (חלה פ"א ה"א). והבדל להלכה ביניהן: "מאן דאמר מלפני הפסח מסייע לר' יוחנן, מאן דאמר מלפני העומר מסייע לחזקיה" (שם). פירוש: ר' יוחנן סובר שאף בזמן המקדש היום מתיר, והיינו תחילת היום, ולכן: "מלפני הפסח", כלומר: היום שבפסח של הבאת העומר, וחזקיה סובר שבזמן המקדש הקורבן מתיר, ולכן: "מלפני העומר", היינו הבאת העומר (ראה בירושלמי שם ובנושאי כליו).

פירוש אחר לגמרי בירושלמי נותן בספר "ניר". מעולם לא נחלקו כלל בגרסת "בחדש מלפני..." וודאי: "מלפני העומר" (דוחק גדול לפרש לשון הפסח היינו יום שבימי חג הפסח שהוא יום הקרבת העומר), אלא במה נחלקו? ב"מלקצור לפני..." ופירושו כך: לר' יוחנן שזמן ההבאה (ולא ההבאה עצמה) מתיר את אכילת החדש, כך זמן הקצירה מתיר את הקצירה, ונמצא שתכף במוצאי יו"ט הראשון של פסח מותרת הקצירה, ומכיוון שבפסח עצמו בין כך אסור, שהרי יום טוב אסור בעשיית מלאכה, לכן הגרסא: "מלקצור לפני הפסח". ולחזקיה, שהבאת העומר היא המתרת את האכילה, כך הקצירה עצמה של העומר היא המתרת את הקצירה, ואי אפשר אפוא לומר שהקצירה אסורה "מלפני הפסח", שהרי אף אחר יו"ט הראשון, כל זמן שלא קצרו את העומר, עדיין הקצירה אסורה, ולכן: "מלקצור מלפני העומר", היינו קצירת העומר (בעצם פירושו שחילופי הגרסות הם ב"מלקצור" ולא ב"בחדש" כיוון לדעת הגר"א בפירושו לירושלמי, אלא שהגר"א מפרש שהמשנה מדברת שלא בזמן המקדש ומשנה ומתקן הגרסא בירושלמי בכל הסוגיה, ראה שם).

ואם כאן, במשנת חלה, דנים ומתווכחים ומתחבטים בקביעת הנוסח הנכון, הרי במקום אחר מצינו פסח במובן ט"ו בניסן מבלי "פוצה פה". במסכת שמחות (פרק ו') חשבו כל הדינים ששיעורם בשלושה ימים, וביניהם: "שלושה ימים לזרע מחמשת המינים לפני הפסח מותר", והגר"א מנסח תוספת: "פחות מכאן אסור". ייפלא מאד: הגר"א עצמו, שבמשנה ובירושלמי בחלה קבע שהגרסא הנכונה היא "העומר" ולא "הפסח", כאן בשמחות השאיר "הפסח" מבלי שום תיקון, אף על פי שעסק בהגהת הלכה זו!

כותב הטורים הציע משום כך בימי חורפו (בקובץ "המאסף" להרב"צ קואינקה, ירושלים תרע"ב, סימן ל"ג) מובן אחר לגמרי בהלכה זו. אין דנים כאן כלל על איסור חדש, אלא על חמץ בפסח. כל שנזרע שלושה ימים קודם הפסח, נרקב, ואינו אסור משום חמץ, דוגמת "חרכו קודם זמנו" (פסחים כ"א ב'), אבל פחות משלושה ימים עוד לא נרקב, וממילא נתחמץ מחמת הלחלוחית, ואסור משום חמץ. ולמה שלושה ימים? משנתנו היא זו: "היתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזרעה שעורים, ימתין לה עד שתתליע" (כלאים פ"ב מ"ג), ובירושלמי שם: "עד שתהא בארץ שלושה ימים". "שתתליע", לפי הרמב"ם בפירוש המשניות שם, הוא שהזרע נשחת ונתעפש ונרקב, (וראה רמב"ם, כלאים, פ"ב הי"ג). הרי שבשלושה ימים הזרע מרקיב (בנוגע לשיעור זמן ההשרשה יש מחלוקת, אבל כאן המדובר על ההרקבה). וכבר נשאל מהר"ש לנדא (בנו של ה"נודע ביהודה") על מי שזרע תבואה שלושה ימים קודם הפסח, אם מותרת מחמת חמץ, והשיב ש"החוש מעיד והסברא נותנת" שבשלושת ימים הזרע נשחת ונרקב ואינו ראוי למאכל (ראה שו"ת "שיבת ציון" סימן ט'. ממשנת כלאים לא העיר). לדרכנו, שאלתו ותשובתו מהוות פירוש הלכה שבמסכת שמחות.

פסח בלשון בני אדם

עד כאן - פסח בלשון תורה, לשון נביאים ולשון חכמים. ועוד לנו - בלשון בני אדם. בהלכה לשון בני אדם קובעת בעיקר בנוגע לנדרים. כלל אמרו: "בנדרים הלך אחר לשון בני אדם" (נדרים, ל' ב' וכמה מקומות). והרי שאסר אדם הנאה על עצמו מאיזה דבר עד הפסח, עד איזה יום בדיוק הוא נאסר? שלושה חילוקים בדבר: עד הפסח, עד שיהא הפסח, עד פני (ויש גורסים: לפני) הפסח. וכך אמרו: "עד הפסח, אסור עד שיגיע (רוצה לומר: עד ליל ט"ו "דלשון בני אדם משמע עד ולא עד בכלל". ר"ן), עד שיהא, אסור עד שיצא ("דמשמע עד שיהא כולו"); עד פני הפסח, ר' מאיר אומר: אסור עד שיגיע, ר' יוסי אומר: אסור עד שיצא (נדרים, פ"ח מ"ב). פסח, לדברי הכל, מובנו בלשון בני אדם כל שבעת ימי החג, אלא שנחלקו בפירוש "פני", אם מובנו לפני הפסח או עד שיתפנה הפסח ויעבור (קדושין ס"ה א'. בנדרים, ס"א ב', פירשו פלוגתתם באופן אחר).

למה בתורה נקרא החג כולו בשם "חג המצות" ואילו אנו קוראים אותו בשם "פסח"? אמר הצדיק מברדיטשוב: כדרך שמצינו בתפילין, שהקב"ה משבח את ישראל וישראל משבחין לקב"ה (ראה ברכות ו' א'), כך כאן: הקב"ה בתורתו קרא בשם "חג המצות", שהוא שבחם של ישראל, שנזדרזו כ"כ עד "שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ" (וראה רש"י ירמיהו ב' ב': זכרתי לך חסד נעוריך, ומהו חסד נעוריך? לכתך אחרי במדבר ואין צידה לדרך), וישראל מזכירים שבחו של הקב"ה: ש"פסח על בתי בני ישראל במצרים", ולכן: "פסח" ("תוספות חדשים" על משניות, ריש פסחים, בשמו).

הוראתו של השם "פסח"

מהי הוראתו של השם "פסח"? במכילתא נחלקו תנאים בדבר: "ופסחתי עליכם (שמות, י"ב, י"ג), ר' יאשיה אומר: אל תקרי ופסחתי אלא ופסעתי, שהקב"ה מדלג על בתי בני ישראל במצרים, שנאמר: קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים; ר' יונתן אומר: ופסחתי עליכם, עליכם אני חס ואין אני חס על המצרים, הרי שהיה מצרי בתוך ביתו של ישראל, שומע אני ינצל? תלמוד לומר: ופסחתי עליכם, עליכם אני חס ולא על המצרים".

כדעת ר' יונתן סובר להלן במכילתא (שם, כ"ג) ר' ישמעאל: "ופסח ד' על הפתח, אין פסיחה אלא חייס, שנאמר: "כצפרים עופות כן יגן ד' צבאות על ירושלים גנון והציל פסוח והמליט". והמחלוקת נמשכת: אונקלוס מתרגם "ופסחתי עליכם": "ואיחוס עליכון", וכן "ופסח ד'": "ויחוס ד'". ורש"י (לאחר שהביא הפירוש "וחלמתי" על "ופסחתי"): "ואני אומר כל פסיחה לשון דילוג וקפיצה, מדלג היה מבתי ישראל לבתי מצרים, שהיו שרויים זה בתוך זה. וכן פוסחים על שתי הסעיפים, וכן על הפסחים הולכים כקופצים, וכן פסוח והמליט מדלגו וממלטו מבין המומתים". הראב"ע (שם כ"ז) כתב שני הפירושים ולא הכריע. והרב מקלנבורג ב"הכתב והקבלה" (שם י"ג:): "יותר נכון לפרשו לשון הגנה והצלה... כאמור ואת בתינו הציל, ולא לשון דילוג וקפיצה, כי מה לנו להגשים את הבורא ית"ש כל כך ללא צורך". מבחינת מצב ישראל בעמים, אף אנו נאמר: "יותר נכון לפרשו לשון הגנה והצלה" - - -

רבי יוסי הגלילי אומר:

"כשנכנסו ישראל לים, כבר הר המוריה נעקר ממקומו ומזבחו של יצחק הבנוי עליו ומערכתו הערוכה עליו, ויצחק כאילו עקוד עליו ונתון על המזבח, ואברהם כאילו פשט יד ולקח את המאכלת לשחוט את בנו. אמר המקום למשה: משה, בני נתונים בצרה, והים סוגר והשונא רודף - ואתה עומד ומאריך בתפילה! אמר לפניו: ומה בידי לעשות? אמר לו: "הרם את מטך ונטה את ידך על הים" וגו' (שמות יד ט"ז) ואתה תהא מקומם ומשבח ונותן שיר ושבח והודאה וגדולה ותפארת והוד והלל למי שהמלחמות שלו". (מכילתא, בשלח, פרשה א')