קריאת מגילה על ידי חרשת בעלת שתל קוכלארי
מחבר: הרב חיים נבון
תחומין כרך ל'
תוכן המאמר:
א. קריאת מגילה על ידי חרש
ב. חרשות חלקית
ג. חרש השומע באמצעות מכשיר שמיעה
ד. חרש הנעזר בשתל קוכלארי
ה. קריאת מגילה על ידי נשים
ו. קריאת מגילה על ידי חרשת
ז. סיכום ומסקנות
בקהילתנו נוהגים לקיים בפורים קריאת מגילה לנשים על ידי נשים. אחת הנערות בקהילה היא כבדת שמיעה, שבשתי אוזניה שתל קוכלארי (שתל שבלול). האם היא יכולה להוציא ידי חובה נשים אחרות?
א. קריאת מגילה על ידי חרש
חרש פטור מכל המצוות האמורות בתורה; אך זהו דווקא חרש שאינו שומע ואינו מדבר, "חרש-אילם" בלשוננו. חרש כזה "לא בר דעה הוא", שכן אין לו כל תקשורת מילולית עם סביבתו, וממילא דינו כשוטה וכקטן (חגיגה ב,ב). חרש המדבר ואינו שומע חייב במצוות באופן עקרוני. אולם יש לדון מה דינו לגבי מצוות התלויות בשמיעה. אף שחרש המדבר ואינו שומע חייב במצוות, ייתכן לומר שאינו יכול לקיים מצווה כגון תקיעת שופר או קריאת מגילה, משום שאינו שומע את התקיעה והקריאה.
המשנה במסכת מגילה (יט,ב) קובעת: "הכל כשרין לקרות את המגילה, חוץ מחרש שוטה וקטן". כפי שהעירו התוס' שם (ד"ה חוץ מחרש), פשיטא שמדובר כאן בחרש שבכוחו לדבר - שאם לא כן, איך יוכל לקרוא את המגילה?! הגמרא שם תולה את דינו של חרש זה במחלוקת רבי יוסי ורבי יהודה, האם הקורא את שמע ולא השמיע לאוזנו יצא בדיעבד ידי חובה. כשם שנחלקו שם, כך נחלקו לגבי חרש המדבר ואינו שומע, האם יכול לקרוא מגילה; שמא קריאתו פגומה משום שאינו שומע את קריאת עצמו.[1]
בגמרא בברכות (טו,ב) נפסקה הלכה כרבי יהודה, שאדם יוצא ידי חובת קריאת שמע גם אם לא השמיע לאזנו; וממילא לכאורה גם חרש המדבר ואינו שומע כשר לקריאת מגילה ולהוציא אחרים ידי חובתם. אולם הבית-יוסף (או"ח תרפט) פקפק בכך, משום שהרי"ף והרא"ש ציטטו את המשנה כפי שהיא, ולא השמיטו ממנה "חרש". וכן כתב גם הרמב"ם (הל' מגילה א,ב) בנוסח שעמד לפני הבית-יוסף; אמנם, בדפוסים שלנו ובמהדורות הרמב"ם המדויקות אכן לא מופיע "חרש". בכל אופן, הבית-יוסף הציע בדוחק שאולי פוסקים אלו סברו שיש לחלק בין קריאת שמע לבין מגילה, משום שבמגילה יש עניין של פרסומי ניסא, ואם אינו משמיע לאוזנו אין פרסומי ניסא. אולם הגמרא עצמה השוותה בין קריאת שמע למקרא מגילה; ועל כן הבית-יוסף עצמו הודה שתירוץ זה דחוק.
הב"ח (או"ח סי' תרפט ד"ה חש"ו) והט"ז (שם,א) תירצו אחרת את דעת הרמב"ם והרא"ש. הם ניסו לחלק באופן אחר ולטעון שההבחנה אינה בין קריאת שמע לקריאת מגילה, אלא בין אדם הקורא בשקט לבין חרש. כאשר אדם קורא בשקט ואינו משמיע לאוזניו - יש בעיה ספציפית בקריאה שהוא עורך ברגעים אלו. אדם חרש, לעומתו, מופקע בגברא משמיעה, ובזה יש להחמיר יותר לדעת הרי"ף והרא"ש.[2] הט"ז אף מנסה לדחוק הבחנה זו בסוגיה עצמה.
הפרי-מגדים (או"ח משב"ז תרפט,א) הציע חילוק נוסף: אולי בקריאת שמע עיקר המצווה היא באמירה - "ודיברת בם", ואילו בקריאת מגילה עיקר המצווה היא בשמיעה, וממילא אם לא השמיע לאוזניו - לא יצא. יתכן שכך יש להסביר את דברי הבית-יוסף על פרסומי ניסא: קריאת מגילה משתלבת בצורך לפרסם את הנס, וממילא עיקר המצווה בשמיעה ולא (רק) בקריאה. על כך יש להוסיף הנחה, שהשומעים אינם יוצאים ידי חובה בשמיעת קול שמפיק אדם שבעצמו אינו שומע.[3]
להלכה, פסק השו"ע: "אם היה הקורא חרש או קטן או שוטה, השומע ממנו לא יצא" (או"ח תרפט,ב). הב"ח והמג"א (שם,ג) חלקו וטענו שהשומע מן החרש יצא בדיעבד, כפשט הסוגיה; אך גם הם הסכימו שלכתחילה אין להעמיד חרש להוציא אחרים ידי חובתם (וכן דייק שער-הציון בדברי הגר"א).
הבאור-הלכה (שם) כתב שבכל אופן חרש צריך להוציא עצמו ידי חובה, על ידי כך שיקרא בעצמו במגילה. פשיטא שכן הוא לדעת הב"ח והמגן-אברהם; אך הבאור-הלכה כתב שגם לדעת הבית-יוסף, שחרש אינו מוציא אחרים משום פרסומי ניסא, הכוונה היא שעדיף שהרבים ישמעו מאדם שאינו חרש; אך החרש חייב להוציא עצמו, וכיון שאינו יכול לשמוע קריאתם של אחרים, עליו לקרוא לעצמו.[4]
בניגוד לחלוקה שהציעו האחרונים בין קריאת שמע לקריאת מגילה, התשב"ץ (ח"ג סי' קיג) משווה ביניהן, ומחלק בין שתיהן לבין תקיעת שופר:
ואיני יודע פסול לשליח צבור מפני כובד השמע אלא לענין תקיעת שופר, שאם אינו שומע כלל אפילו כשצועקים באזניו, הוא פטור מתקיעת שופר, שהרי על השמיעה אנו מברכין לא על התקיעה, וכיון שאינו שומע כלל הוא פטור ממנה, וכיון שהוא פטור אף הוא אינו מוציא את הרבים י"ח. אבל לשאר מצות אינו נפסל, שהרי מחויב הוא בהם, שהרי פסקו הלכה (ברכות טו,ב) כרבי יהודה שאמר שאם קרא קריאת שמע ולא השמיע לאזנו יצא, וכיון דמי שיכול לשמוע אם לא השמיע לאזנו יצא בדיעבד, זה שאינו שומע כלל יוצא אפילו לכתחלה, דלכתחלה דידיה כדיעבד דאחרים דמיא. וכן מוכח בירושלמי דמגלה לענין מקרא מגילה.[5]
לדברי התשב"ץ, חרש המדבר ואינו שומע יכול להוציא אחרים בקריאת מגילה. לעומת זאת, בתקיעת שופר חרש המדבר ואינו שומע אינו מוציא אחרים ידי חובה, משום שהמצווה אינה בעצם התקיעה אלא בשמיעה, ואם כך, חרש שאינו שומע לאו בר חיוב הוא, ואינו יכול להוציא את הרבים ידי חובתם.
למעשה, התשב"ץ מחלק באופן הפוך ממה שהציע הפרי-מגדים. הפרי-מגדים טען שבקריאת מגילה העיקר הוא בשמיעה, ולפיכך חרש אינו יכול לצאת או להוציא ידי חובה. התשב"ץ טוען שבקריאת מגילה העיקר הוא בעצם הקריאה, ולפיכך חרש יכול להוציא אחרים ידי חובה בקריאתו. מדבריו משתמע שחרש יכול לקרוא מגילה אפילו לכתחילה.
אם כך, מצאנו מחלוקת משולשת בנוגע לקריאת מגילה על ידי חרש המדבר ואינו שומע: יש אומרים שאין יוצאים בקריאתו אף בדיעבד, יש אומרים שיוצאים בקריאתו בדיעבד, ויש אומרים שאפילו לכתחילה יכולים אחרים לצאת ידי חובה בקריאתו.
התשב"ץ הזכיר את המקרה של חרש השומע רק כאשר צועקים באוזניו. הפוסקים דנים מה גדרו של חרש מעין זה, שעדיין יש לו שרידי שמיעה, ומסוגל לשמוע צעקות.[6] היו פוסקים שהקלו בדינו לעניין קריאת מגילה, וזאת בהתאם לדברי הט"ז: הרי אדם זה איננו מופקע בגברא משמיעה, ולפיכך אינו דומה לחרש גמור, אלא לאדם שקורא ואינו משמיע לאוזניו.
קטגוריה זו, של חרש שעדיין מסוגל לשמוע כשצועקים אליו, כוללת חלק גדול מכבדי השמיעה. אלו מסוגלים לשמוע קולות רמים גם בלי עזרתו של מכשיר שמיעה מלאכותי. לפי הפוסקים המקילים בחרש מעין זה (וכמדומה שזו נטיית רוב הפוסקים),[7] הרי שכבדי שמיעה אלו יכולים להוציא את הציבור ידי חובה, אף אם אינם שומעים היטב. ברם, אנו עוסקים בנערה אשר בשתי אוזניה שתל קוכלארי, וכפי שנבהיר להלן, אין לה כלל שרידי שמיעה טבעית.
בימינו דנו הפוסקים בדינו של חרש שלמד לקרוא תנועות שפתיים ולדבר בשפת הסימנים, או אף לדבר בשפתיו בלשון עילגים. היו שכתבו שדינו כפיקח בן-דעת, והיו שפקפקו בזה.[8] ברם, בנידון דידן פשיטא שהנערה המדוברת נחשבת כבת-דעת, שהרי היא מדברת ככל אדם, ובפיה דברי טעם. השאלה היא האם מבחינה הלכתית אפשר להחשיבה גם כשומעת.
בעניין חרש השומע בעזרת מכשיר שמיעה, כתב הרב צבי פסח פרנק (מכתב המובא בשו"ת מנחת-יצחק ח"ב סי' קיג; ובדומה נכתב גם במקראי-קודש, פורים, סי' יא):
גם מה שכתב שם (בס' עדות-לישראל), דבמכונת שמיעה אינו יוצא י"ח קריאת התורה ומגילה, לפום ריהטא לאו בחדא מחתא מחתינהו, דבמשנה ובגמרא מצינו לענין תקיעת שופר דאם קול הברה שמע לא יצא, דבקול שופר מעכב אם יש בקול תערובת של שופר אחר או שאינו ממין שופר; אבל בקריאת התורה או מגילה, הרי שומע קול הקורא, אלא שמעורב גם קול אחר, יש לדון דשפיר יוצא גם כשנתערב בו מקול אחר, דהכל הוא מכח הקורא, וכל הקולות כשרים, אלא שיהיה מכח בר חיובא, כן נראה לכאורה וצ"ע בזה.
לדברי הרב פרנק, קולו של מכשיר שמיעה דינו כ"קול הברה", היינו - הֵד. בתקיעת שופר יש דין מיוחד שהשומע קול הברה לא יצא, אע"פ שהקול המקורי וההד שניהם קול שופר. לדעתו, גם בנידון דידן, שרידי הקול ששומע החרש באוזניו באופן טבעי, והקול ששומע בעזרת מכשיר השמיעה, דינם כשני קולות שונים של אותו אדם;[9] או שעצם הקול העובר דרך מכשיר שמיעה נחשב בעיניו כקול הקורא המעורב בקול המכשיר. כך או כך, הוא מגדיר זאת כקול הברה. קול הברה פסול לעניין תקיעת שופר, אך אין בו כל בעיה בקריאת התורה או בקריאת מגילה. וכן פסק גם בשו"ת מנחת-אלעזר ח"ב סי' עב, לגבי אדם המקשיב לקריאה בטלפון.[10]
מדברי הרב פרנק עולה שגם הקול היוצא ממכשיר השמיעה נחשב כקול האדם הדובר, והבעיה היא רק בכך שמדובר בקול הברה. ובמקום שאין חוששים לקול הברה, יש להכשיר שמיעה על ידי מכשיר.
וכן פסק גם הרב ווזנר, שחרש השומע על ידי מכשיר שמיעה דינו כשומע (שו"ת שבט-הלוי ח"ח סי' רעח), וכן פסק הרב עובדיה יוסף, שיכול אף להוציא אחרים ידי קריאת מגילה (שו"ת יביע-אומר ח"ז או"ח סי' יח; אבה"ע סי' יז).[11]
הרש"ז אוירבך (שו"ת מנחת-שלמה ח"א סי' ט) חלק על הרב פרנק בנושא זה, וכתב שהשומע קול שופר או מקרא מגילה על ידי רמקול או טלפון לא יצא ידי חובתו, משום שאינו שומע קול אדם אלא קול רמקול. גלי הקול אינם נוצרים על ידי הפה האנושי, אלא על ידי הרמקול המחקה את הפה האנושי. הרש"ז התייחס בהקשר זה גם למכשירי שמיעה:
מצטער אני שלפי זה נמצא שהאנשים אשר אזנם כבדה משמוע ומשתמשים במכשיר של מיקרופון וטלפון קטן לקרב את קול המדבר לאזנם, שלפי"ז אינם יוצאים כלל חובת שופר ומקרא מגילה וכדומה. ועכ"פ אינם רשאים לברך על שמיעה זו, כיון שאף גם הם שומעים רק קול תנודות של ממברנה.
הרב פרנק התייחס לקול הנשמע דרך מכשיר השמיעה כקול אדם, ולדעתו הבעיה היחידה היא "קול הברה" - ערבוב של קולות שונים באוזן השומע. לעומתו, הרש"ז אוירבך טען שהקול הנשמע דרך מכשיר השמיעה אינו קול אדם כלל.[12]
גם בשו"ת אגרות-משה (אבה"ע ח"ג סי' לג) פסק שחרש השומע על ידי מכשיר שמיעה נחשב לחרש המדבר ואינו שומע, אולם נימוקו שונה מזה של הרב אוירבך:
לא מסתבר להחשיבו שומע... דפשוט שכל עניני התורה נידונין כפי שרואין ושומעין בעצם, לא ע"י מכונות וכדומה, וכמו שרצים שלא נראו לעין אלא ע"י דבר המגדיל שאינו כלום, דהא כל האויר שאדם שואף לתוכו הוא מלא משרצים כאלו שנקראו מיקראבין שע"י ספאקטיווע המגדיל ערך אלף פעמים ויותר הן נראים ואין שום איסור בזה; וכמו כן מה שנראה הפסק באות בתפילין ומזוזות ע"י ספאקטיווע ולא נראה לעין בעצמו לא נחשב הפסק וכשר, וכדומה הוא בהרבה ענינים. ולכן גם מי שאינו שומע אלא ע"י מכונה, כיון שאינו שומע בעצמו, אין להחשיבו לשומע.
יש לשים לב: הרב פיינשטיין אינו מסתייג מעצם הקול שמשמיע מכשיר השמיעה החשמלי, אלא מתייחס למעמדו האישי של החרש, שאינו נחשב כשומע, משום שללא עזרת מכונה חשמלית אין הוא מסוגל לשמוע. מעמדו האישי של החרש המדבר ואינו שומע הוא עדיין כחרש, משום שכישורי השמיעה העצמיים שלו פגומים. אך לכאורה הקול שהוא שומע בעזרת המכשיר הוא קול תקין מבחינה הלכתית.
וכן במקום אחר (שו"ת אגרות-משה או"ח ח"ב סי' קח) כתב הרב פיינשטיין במפורש שקול הנשמע על ידי מיקרופון דינו כקול האדם, ונראה שהוא הדין לקול הנשמע על ידי מכשיר שמיעה.
לאור דבריו של הרב פיינשטיין, היה מקום לכאורה להבחין בין שני סוגים של הלכות הממעטות חרש המדבר ואינו שומע. יש הלכות המפקיעות חרש מעין זה בגלל שאינו מוגדר כ"שומע" (ראו דברי הט"ז שהובאו לעיל), והלכות אלו כוללות גם חרש השומע בעזרת מכשיר שמיעה. לעומתן, ישנן הלכות שאינן מפקיעות את החרש המדבר ואינו שומע בגלל מעמדו האישי, אלא פשוט דורשות שישמע מה שנאמר. אולי בתחומים אלו לא נפקיע חרש המדבר ואינו שומע, משום שגם אם מעמדו האישי אינו מוגדר כ"שומע", מכשיר השמיעה מאפשר לו לשמוע היטב כל מה שנאמר.
יש חרשים שמכשירי שמיעה רגילים אינם מועילים להם. לאחרונה החלו להשתיל בחלק מחרשים אלו שתלים קוכלאריים (שתלי שבלול).[13] מכשיר שמיעה רגיל הוא מכשיר חיצוני, המגביר את עוצמת הקול הנשמע לאוזן. שתל שבלול כולל חלק חיצוני וחלק פנימי: החלק החיצוני הוא מעין מיקרופון, הקולט את הקולות במקום האוזן הטבעית; והחלק הפנימי כולל אלקטרודות המוכנסות לתוך איבר השמיעה הפנימי, הבנוי כמין תעלה בצורת שבלול. באופן רגיל, באיבר השבלול (Cochlea) יש מעין שערות דקיקות, המחוברות לסיבי עצב השמיעה. הקול שמגיע לאוזן מרעיד את תאי השערה, ומותמר על ידיהם לגירוי חשמלי, העובר למוח דרך סיבי השמיעה. אצל חרש הנעזר בשתל קוכלארי, האלקטרודות המושתלות בשבלול מתחברות במישרין לעצב השמיעה המחובר למוח. שתל השבלול עוקף לחלוטין את האוזן החיצונית והפנימית, ויוצר מעין "אוזן מלאכותית", המתחברת במישרין לעצב השמיעה.
ד"ר ישראל ברמה טען לאחרונה כי גם הפוסקים הטוענים שאדם השומע באמצעות מכשיר שמיעה נחשב מבחינה הלכתית כחרש, יסכימו שבעל שתל קוכלארי אינו נחשב לחרש.[14] לדבריו, הסתייגותו של הרש"ז אוירבך, שטען שמכשיר השמיעה אינו משמיע קול אדם אלא "קול ממברנה", אינה רלוונטית לשתל קוכלארי. מכשיר שמיעה רגיל מתרגם את גלי הקול לזרם חשמלי, ושוב מתרגם את הזרם החשמלי לקול מחודש. המהלך הזה אינו קורה בשתל קוכלארי. השתל הקולט את הקולות, מתרגם אותם לזרם חשמלי ומעביר את הזרם ישירות לעצב השמיעה ובאמצעותו למוח - בדיוק כמו התהליך שמתחולל באוזן הטבעית. שתל קוכלארי אינו מגביר שמיעה, אלא "אוזן מלאכותית".
אך צריך עיון גדול בדבריו. לענ"ד, ייתכן שנגיע למסקנה הפוכה: שגם הפוסקים המקילים במכשיר שמיעה רגיל, יחמירו בשתל קוכלארי, ויסברו שהמשתמש בו אינו נחשב כשומע. השתל הקוכלארי אוסף מידע ווקאלי ומעביר אותו במישרין למוח. תהליך זה אינו נעזר כלל באוזן הטבעית. וכבר כתב הרב יעקב אריאל, בהקשר שונה במקצת, כי אי אפשר להגדיר שתל קוכלארי כחלק אורגני של הגוף, אלא כמעין פרוטזה.[15] הקולות הנקלטים במוח עוברים דרך תיווכו של מכשיר מלאכותי, ומדלגים על האוזן האנושית. האם אפשר להגדיר תהליך כזה כ"שמיעה"? לכאורה, שמיעה היא תהליך המתרחש דווקא בתיווכה של האוזן האנושית. קשה לראות את השתל כאוזן, וקשה גם לומר שישנה שמיעה בלי אוזן.
ייתכן שמצב זה דומה במקצת לדינו של אדם שנדחס אוכל למעיו בלי שיעבור דרך גרונו, לעניין הגדרת תהליך זה כ"אכילה".[16] האחרונים דנו האם דין אכילה (למשל לעניין איסורה ביום הכיפורים) מוגדר לפי הנאת מעיו או לפי הנאת גרונו. אך אחרונים רבים כתבו שגם אם הולכים אחר הנאת מעיו, יש צורך גם בהנאת גרונו כדי להחשיב את הפעולה כאכילה.[17] וכפי שכתב ר' חיים עוזר: "שלא בדרך אכילת הגרון, דלא הוי עלה שם אכילה כלל, לא שייך בזה שום חיוב מה שמכניס לתוך מעיו" (שו"ת אחיעזר ח"ג סי' סא). פעולת האכילה איננה רק סיפוק מזון למעיים, אלא פעולה המתרחשת דווקא באמצעות איברי האכילה הטבעיים. בדומה, נראה שפעולת השמיעה צריכה להתרחש דווקא באוזן הטבעית, ואין די בכך שהמידע הווקאלי מגיע למוח. לכן, נראה שחרש הנעזר בשתל קוכלארי דינו כחרש המדבר ואינו שומע. בדרך טכנולוגית מתוחכמת אנו מצליחים להביא למוחו מידע ווקאלי, אך ספק אם אפשר להגדיר זאת מבחינה הלכתית כ"שמיעה".
המשנה במסכת מגילה דנה בשאלה מיהם הכשרים לקרוא את מגילת אסתר, ומונה ביניהם "חרש, שוטה וקטן" (מגילה יט,ב). הגמרא בערכין (ב,ב-ג,א) מסיקה מכאן כי נשים כשרות לקרוא מגילה:
"הכל חייבין במקרא מגילה",[18] "הכל כשרין לקרות את המגילה" - לאיתויי מאי? לאתויי נשים, וכדר' יהושע בן לוי, דאמר ר' יהושע בן לוי: נשים חייבות במקרא מגילה, שאף הן היו באותו הנס.
ופירש רש"י (ערכין ג,א ד"ה לאתויי) שנשים כשרות לקרוא מגילה ואף להוציא את הגברים ידי חובתם. אמנם, לכאורה התוספתא (מגילה ב,ז) חולקת על המשנה והגמרא:
הכל חייבין בקריאת מגלה[19]... נשים ועבדים וקטנים פטורין ואין מוציאין את הרבים ידי חובתן.
יש המפרשים שהתוספתא אכן חולקת על המשנה והגמרא, ואין הלכה כמותה. וכן כתב הרשב"א (מגילה ד,א ד"ה ואמר ר' יהושע בן לוי), שתוספתא זו "משבשתא היא". אך בהלכות-גדולות (סי' יט) מובאת גרסה אחרת בגמרא, שלפיה "הכול חייבים במִשמע מגילה", ולא "במקרא מגילה". לפי גרסה זו אפשר ליישב בנקל את הגמרא עם התוספתא: נשים אכן אינן חייבות בקריאת מגילה, אך הן חייבות לשמוע את הקריאה.[20] לדבריו נראה שהגברים חייבים לקרוא מגילה, והשומעים יוצאים ידי חובה מדין שומע כעונה, ואילו הנשים חייבות לשמוע בלבד. לכן, ברור שאישה אינה יכולה להוציא גבר, שהרי היא אינה חייבת בקריאה ולכן גם אינה מוציאה אחרים ידי חובת הקריאה (אך אין מניעה שתוציא בקריאתה אישה אחרת).
הראבי"ה (ח"ב מגילה סי' תקסט) טען שאבחנתו של בה"ג צריכה להתבטא גם בנוסח הברכה, והנשים צריכות לברך "על מִשמע מגילה", במקום "על מקרא מגילה".
האבני נזר (שו"ת או"ח סי' תקיא) הסביר את דברי בה"ג כדלקמן. לדעתו, גברים חייבים בקריאה מחמת שני דינים: פרסומי ניסא וזכירת מחיית עמלק. חובת פרסומי ניסא שייכת גם בנשים, שהיו באותו הנס, ומחמת חובה זו די בשמיעת המגילה. חובת זכירת מחיית עמלק מחייבת לקרוא את המגילה, והיא אינה שייכת בנשים, אם משום שאינן חייבות בזכירת עמלק ואם משום שחיוב זה אינו קשור לאותו הנס.[21]
הרב סולובייצ'יק הציע בשם אביו אבחנה אחרת: נשים חייבות מטעם שאף הן היו באותו הנס, וזהו חיוב כללי המחייב אותן בפרסומי ניסא, אך אין להן חיוב פרטי לקרוא מגילה (הררי-קדם ח"א, סי' קעד).
הטורי-אבן (מגילה ד,א ד"ה נשים) לא קיבל את האבחנה בין מצוות הקריאה והשמיעה, והציע אבחנה שלישית בין גברים לנשים. לדעתו, גברים חייבים בקריאת מגילה בחיוב מרוח הקודש שהוא כעין דאורייתא,[22] בעוד חיוב הנשים מטעם "אף הן היו באותו הנס" הוא מדרבנן בלבד. גם לדעתו כמובן אישה אינה יכולה להוציא גבר ידי חובה.[23] אמנם, הרב צבי פסח פרנק ציין שגם לפי שיטה זו נשים יכולות להוציא גברים ידי חובה בקריאת הלילה, שהרי קריאה זו היא מדרבנן בלבד גם לגברים (מקראי קודש פורים סי' כט, עמ' קלג).
המרחשת (סי' כב) הציע עוד אבחנה נוספת. לדבריו, אפשר לומר שבקריאת מגילה יש קיום כפול: פרסומי ניסא והלל ("קרייתא זו הלילא"). נשים פטורות מהלל, ולכן אינן יכולות להוציא גברים ידי חובת קיום זה של קריאת המגילה. גם הוא מציין שרק בקריאת המגילה ביום יש קיום של הלל, ולכן בלילה לכאורה נשים יכולות להוציא גברים ידי חובה.[24]
הלכה למעשה, השו"ע (תרפט,א) פסק שהכול חייבים בקריאת מגילה, "אנשים ונשים וגרים", אך בסעיף ב הוסיף: "וי"א שהנשים אינם מוציאות את האנשים". ונחלקו הפוסקים כמי כוונתו לפסוק.[25] הרמ"א לא התייחס במישרין לשאלה זו, אך העיר: "וי"א אם האשה קוראה לעצמה, מברכת לשמוע מגילה, שאינה חייבת בקריאה". נוסח ברכה זה נובע כמובן מסברת בה"ג; ומכאן שלדעתו ככל הנראה נשים אינן יכולות להוציא גברים, כעולה משיטת בה"ג.
המשנ"ב (תרצב,יא) פסק גם הוא שנשים יברכו "לשמוע מגילה", ובחיי-אדם (קנה,יא) כתב שאישה שקוראת תברך "לשמוע מקרא מגילה". אך הפר"ח פסק שתברך כגברים, "על מקרא מגילה", וכן פסקו הגר"א (מעשה-רב סי' רמו) והרב עובדיה יוסף (שו"ת יביע-אומר ח"א או"ח סי' מד). למעשה נראה שמנהג הנשים האשכנזיות לברך "לשמוע מגילה", ומנהג הנשים הספרדיות לברך "על מקרא מגילה".
מסקנת דברינו עד כה היא שיש מחלוקת האם אישה יכולה להוציא גברים ידי חובת קריאת מגילה. אך לכאורה פשיטא שהיא יכולה להוציא ידי חובה נשים אחרות. אמנם, המגן-אברהם (או"ח תרפט,ו) כתב שעל פי הסוד נשים לא יקראו מגילת אסתר לעצמן, אלא ישמעו מן הגברים. החיי-אדם (קנה,יא) כתב שאפשר להבין מלשון ספרי הסוד שאישה לא תקרא לאחרים, אך יכולה לקרוא להוציא את עצמה. בכל אופן, מבחינה הלכתית צרופה לכאורה פשיטא שאישה יכולה להוציא נשים אחרות, וכן כתב המשנ"ב (תרפט,ז) בפשטות.[26]
נעיר עוד, שהר"ן (מגילה ו,ב מדפי הרי"ף ד"ה מתני' הכל) הסתפק האם נשים מצטרפות לגברים למניין עשרה לקריאת מגילה, ואף הרמ"א הסתפק בכך להלכה (תרצ,יח). אמנם, יש לשים לב שכל הספק הוא רק לגבי צירוף נשים עם גברים למניין עשרה. לכאורה אין ספק שנשים לבדן נחשבות כמניין עשר לקריאת מגילה, וכן כתב במפורש הציץ-אליעזר (חי"ג סי' עג). לכן, כשאישה קוראת לעשר נשים, היא יכולה לברך את ברכת "הרב את ריבנו", שמברכים אותה רק בציבור (ילקוט-יוסף, מועדים, עמ' רפו).
לאחר שסקרנו הן את גדרי קריאת מגילה על ידי חרש, והן את גדרי קריאת מגילה על ידי נשים, עלינו לשים לב שמתעוררת כאן בעיה ייחודית בנוגע לקריאת מגילה על ידי אישה חרשת. כפי שראינו, יש מחלוקת בין הפוסקים בנוגע לקריאת מגילה על ידי חרש המדבר ואינו שומע. התשב"ץ, שהוא אחד מהבולטים מבין המתירים לצאת ידי חובה לכתחילה בקריאת מגילה על ידי חרש, תלה זאת בכך שבמקרא מגילה, בניגוד לתקיעת שופר, העיקר הוא הקריאה ולא השמיעה, והקריאה שייכת גם בחרש. אולם הרי בה"ג טען שמצוותן של נשים אינה בקריאת המגילה אלא בשמיעתה, וכך נוהגות הנשים האשכנזיות. לפי זה, חזר דין קריאת מגילה לנשים להיות כדין שופר, שחרשים מופקעים ממנו. כלומר, לפי ההיגיון של התשב"ץ נאמר שאיש חרש יכול להוציא ידי חובה גברים אחרים, אך אישה חרשת אינה יכולה להוציא ידי חובה נשים אחרות. וכן כתב הפרי-מגדים (או"ח משב"ז תרפט,א):
בשם א"א הרב ז"ל מצאתי: אשה חרשת אין מוציאה נשים אחרות לבה"ג ודעימיה, דאין מחויבת בדבר קרינן בה, דעיקר שמיעה, כמו חרש בשופר.
וכן כתב הרב צבי פסח פרנק (מקראי-קודש פורים סי' כט):
ולפי הנאמר לעיל בביאור דברי הבה"ג, שאשה אינה חייבת בקריאה, רק לשמוע, יש לומר דאשה חרשת פטורה מקריאת מגילה, כיוון שמצוותה רק בשמיעה ואינה שומעת. אבל מאידך י"ל דכיוון שקריאה חשובה משמיעה, היא יוצאת בקריאה, דלא תהא שמיעה גדולה מקריאה.
מהדיר הספר מקראי-קודש, הרב יוסף כהן, כתב בהערותיו שאולי חרש השומע על ידי מכשיר שמיעה יכול להוציא גברים ידי חובתם, משום שהוא נחשב מחויב בדבר - שהוא מחויב בקריאה ויוצא בה ידי חובתו. אמנם הוא לא יוכל להוציא נשים ידי חובתן, משום שמצוותן לפי בה"ג בשמיעה, והוא אינו בר שמיעה. עם זאת, הציע הרב כהן שאולי חרש השומע בעזרת מכשיר יכול להוציא נשים ידי חובתן, משום שמצוותן בשמיעת קול מגילה בלבד, ולא אכפת להן האם יוצר הקול היה בר חיוב או לא.[27]
המהדיר העלה את השאלה, האם לגבי נשים - שחובתן בשמיעה - יש בכלל חשיבות לשאלה מיהו משמיע הקול. הוא הפנה את תשומת הלב לדיון מקביל בעניין תקיעת שופר: המשנה (ר"ה פ"ג מ"ח) קובעת: "חרש שוטה וקטן אין מוציאין את הרבים ידי חובתן. זה הכלל: כל שאינו מחויב בדבר, אינו מוציא את הרבים ידי חובתן"; אולם אם מצוַת השופר היא בשמיעה, כשיטת הרמב"ם (שו"ת סי' קמב), מה אכפת לנו שהתוקע בשופר אינו מחוייב בדבר? הרי אנו מחויבים רק לשמוע את הקול!יש אחרונים שראו בקושיה זו סתירה לשיטת הרמב"ם (ראו שאגת-אריה סי' ו; מנחת-חינוך מצווה תה); שכן כשהמצווה היא בשמיעה גרידא, אכן אין חשיבות למקור הקול. לשיטתם, נגיע למסקנה שחרש או חרשת יכולים להוציא נשים ידי חובת קריאת מגילה, שהרי מצוותן היא בשמיעה. אך יש אחרונים שהסבירו שהמצווה היא לשמוע "קול שופר", ו"קול שופר" הוא רק קול שנוצר על ידי תקיעתו של אדם המחויב במצווה.[28] לשיטתם, ככל הנראה, גם במצוַת שמיעת המגילה יש לשמוע את קריאתו של מי שחייב במצווה זו, שרק הוא מסוגל ליצור קול מגילה הראוי להוציא ידי חובה.[29] וממילא גם נשים, שמצוותן בשמיעה, אינן יכולות לצאת ידי חובה בקריאתה של חרשת.
א. נחלקו הפוסקים לגבי חרש המדבר ואינו שומע בנוגע לקריאת מגילה: יש אומרים שאינו יכול להוציא אחרים, יש אומרים שבדיעבד אחרים יוצאים בקריאתו, ויש אומרים שהדבר מותר אף לכתחילה. ונראה שיש מקום להקל בזה, לפחות בדיעבד.[30]
ב. יש הטוענים שחרש השומע בעזרת מכשיר שמיעה, דינו ככל אדם. כיוון שיש המתירים גם בחרש המדבר ואינו שומע כלל, נראה שאפשר לצרף סברה זו להקל בחרש השומע בעזרת מכשיר שמיעה, ולצאת ידי חובה בקריאתו אף לכתחילה.
ג. נראה שחרש השומע בעזרת שתל קוכלארי דינו כחרש המדבר ואינו שומע.
ד. נשים הנוהגות כמנהג עדות אשכנז ומברכות על קריאתן "לשמוע מגילה", אינן יכולות לצאת ידי חובה בקריאת אישה חרשת, המדברת ואינה שומעת (או בקריאת אישה בעלת שתל קוכלארי).[31] נשים הנוהגות כמנהג עדות המזרח (וכמנהג הגר"א) ומברכות על קריאתן "על מקרא מגילה", דינן כגברים בהקשר זה.
[1]. אמנם, לכאורה מתבקש לחלק בין המקרים. שהרי גם אם חרש המדבר ואינו שומע אינו יוצא בעצמו ידי חובת מקרא מגילה, כדרך שאדם שאינו משמיע לאוזנו אינו יוצא ידי חובת קריאת שמע, עדיין יתכן שחרש זה יוציא אחרים בקריאתו; הרי לכאורה הוא נחשב מחויב בדבר ורק אינו יכול לקיים המצווה מחמת שהוא אנוס. וכבר הקשה כן בקובץ-שיעורים ב,לג, והשווה חרש מעין זה לגידם, שכשר לכתוב תפילין משום שנחשב כבר חיובא, אף שאינו יכול בפועל לקיים המצווה. ויישב שם בטוב טעם ודעת, שכדי להוציא אחרים ידי חובתם אין די שיהיה בר חיובא בגברא, אלא צריך שיחול עליו עתה חיוב זה; וחרש המדבר ואינו שומע פטור מחמת אונסו מחיוב קריאת מגילה.
האבני-נזר (או"ח סי' תלט) יישב קושיה זו באופן אחר. לדעתו, חרש אינו מוציא אחרים בקריאת מגילה אף שהוא בר חיובא, משום שקריאתו פגומה. כאשר הקורא אינו שומע את דברי עצמו - זוהי קריאה פגומה. האבני-נזר מניח שבקריאת מגילה השומעים יוצאים ידי חובה מדין שומע כעונה, ואינם יכולים להישען בזהעל החרש, שקריאתו פגומה. סברה זו תלויה בדיון האם המצווה היא בקריאה או בשמיעה, ולהלן נעסוק בכך. ועיין גם באבני-נזר או"ח סי' תמב.
[2]. אמנם, צ"ע מדוע נחשיב חרש המדבר ואינו שומע כמי שאינו בר חיוב בגברא; לכאורה הוא בר חיוב, אלא שנחשב אנוס. ועיין לעיל, הערה 1.
[3]. ראה דיון בזה להלן, ליד ציון הערה 27.
[4]. כנראה הבאור-הלכה מבין שלדעת הבית-יוסף גנות היא לציבור לצאת ידי חובה על ידי חרש. אנו הצענו להבין את הבית-יוסף אחרת: אולי כוונתו לומר כדעת הפרי-מגדים, שעיקר המצווה במגילה היא השמיעה ולא הקריאה, כדי שיתפרסם הנס; וממילא חרש מופקע מחיוב קריאת מגילה באופן עקרוני.
[5]. ועיין גם בתשובת הרשב"ץ המצוטטת בב"י אורח חיים סי' תרפט. לפי דבריו שם, אפילו לדעת רבי יוסי חרש המדבר ואינו שומע יכול להוציא אחרים בקריאת מגילה, ומחלוקת רבי יוסי ורבי יהודה נוגעת רק לשאלה אם בעצמו יוצא ידי חובה בקריאתו.
[6]. עיין שערי-תשובה או"ח תרפט,ב; שו"ת צמח צדק (לובביץ') אבה"ע סי' שכג.
[7]. עיין משנה-ברורה או"ח תרפט,ה; אנציקלופדיה הלכתית-רפואית, ערך 'חרש'.
[8]. ראה סיכום הדעות באנציקלופדיה הלכתית-רפואית, ערך 'חרש'.
[9]. אף שאפשר לחלק, שכאן שני הקולות מסונכרנים, ואין ערבול של צלילים כפי שיש במקרה של הד.
[10]. אמנם, הרב פרנק הגדיר קול הנשמע בטלפון כ"קול הברה" לא משום שהקול החשמלי מעורב בקול הטבעי (מה שאכן לא מתקיים בטלפון), אלא משום שקול הטלפון עצמו הוא משונה ולא ברור. ובזה יש לפסול בתקיעת שופר ולהכשיר בקריאת מגילה. וצ"ע מה היה אומר בימינו, כשלעתים הקול נשמע בטלפון צלול וברור.
[11]. גם בילקוט-יוסף (דיני קריאת מגילה, ט) פסק כך, אך נימק שחרש גמור, שאיבד לחלוטין את חוש השמיעה שלו, אינו יכול לשמוע גם בעזרת מכשיר שמיעה. סברה זו אינה רלוונטית לחרש השומע בעזרת שתל קוכלארי, שאיבד לחלוטין את שמיעתו הטבעית.
[12]. הרש"ז הסביר את טעותם של החולקים עליו, שלדעתם מכשירי השמיעה "רק מגבירים או מרכזים את קול האדם שיהא נשמע גם למרחקים, כעין אפרכסת או צנור חלול", אולם למעשה המכשירים יוצרים קול חדש. ואכן, כמה פוסקים התייחסו לקול העובר בטלפון כאילו הוא קול הדובר בעצמו - עיין למשל בגיליוני-הש"ס לר' יוסף אנגל, ברכות כה,ב. והוסיף הרש"ז אוירבך: "לאחר שכבר נדפס מאמר זה נזדמן לי לדבר עם מרן בעל החזו"א זצ"ל ואמר לי שלדעתו אין זה כ"כ פשוט, ויתכן דכיון שהקול הנשמע נוצר ע"י המדבר וגם הקול נשמע מיד כדרך המדברים 'אפשר' דגם זה חשיב כשומע ממש מפי המדבר או התוקע, וכמדומה לי שצריכים לומר לפי"ז דמה שאמרו בגמ' אם קול הברה שמע לא יצא, היינו מפני שקול הברה נשמע קצת לאחר קול האדם משא"כ בטלפון ורם-קול. ולענ"ד הוא חידוש גדול מאד ואין אני מבין אותו". ולפי זה ייתכן שגם במכשיר שמיעה היה החזון-איש מקל. ועיין: שו"ת תשובות-והנהגות ח"א סי' קמט; דברי הרב י"א הנקין, בתוך: א"ז רנד (עורך), עדות לישראל, ניו יורק, עמ' 122.
[13]. פירוט רפואי וטכני אפשר למצוא במאמרו של ד"ר ישראל ברמה, 'השתל הקוכלארי והגדרת החרש בהלכה', תחומין כד, תשס"ד, עמ' 173-178.
[15]. שו"ת באהלה-של-תורה ח"ה, סי' כח.
[16] כגון שעבר המזון בזונדה או דרך החלחולת.
[17]. ראו מנחת-חינוך מצוה שיג; שו"ת אחיעזר ח"ג סי' סא; שו"ת ציץ-אליעזר ח"י כה,כא.
[18]. לא ברור מניין לקוח ציטוט זה. לכאורה מקורו בתוספתא דלהלן, אך שם מפורש שהנשים אינן כשרות לקרוא, להיפך מדיוק הגמרא כאן. וצ"ע. אמנם, יש ראשונים שלא גרסו משפט זה (עיין במהדיר על הרשב"א, הוצאת מוסד הרב קוק, מגילה ד,א הערה 428), אך משפט זה מופיע בכל כתבי היד.
[19] "כהנים לוים וישראל גרים ועבדים משוחררין חללים נתינים וממזרים סריס אדם סריס חמה פצוע דכא וכרות שפכה, כולן חייבין ומוציאין את הרבים ידי חובתן" (שם).
[20]. לא ברור כיצד מסביר בה"ג את דברי הגמרא בערכין, הלומדת שגם נשים כשרות לקרוא. ופירשו התוס' (ערכין ג,א ד"ה לאתויי) שלדעת בה"ג כוונת הגמרא שנשים כשרות לקרוא לנשים אחרות, אך אינן יכולות להוציא גברים, שאופי חיובם שונה.
[21]. המרחשת (סימן כב) הציע גם הוא אבחנה זו, והוסיף שלדעתו קריאת מגילה בלילה אין בה קיום של זכירת עמלק. ולפי זה בלילה נשים יכולות להוציא גברים גם לדעת בה"ג, ורק ביום אינן יכולות להוציאם.
[22]. עיינו שו"ת יחוה-דעת ח"ג סי' נא, שדן בשאלה האם אכן מעמד פורים הוא כדברי קבלה או כדין דרבנן רגיל.
[23]. הסמ"ג כתב שנשים אינן יכולות להוציא גברים משום שקריאת מגילה דומה לקריאת התורה; אולם כוונתוהמדויקת אינה ברורה. המגן-אברהם (או"ח תרפט,ה) הסביר שלדעתו כשם שנשים אינן עולות לתורה "מפני כבוד ציבור" (מגילה כג,א), כך גם אינן יכולות לקרוא מגילה מסיבה דומה. אך אפשר לחלק בין שני המקרים: בקריאת התורה אישה אינה עולה למניין עשרה, ולכן אין זה כבוד לציבור שלא מצאו מישהו מהמניין שיכול לקרוא. אך בקריאת מגילה אישה לכאורה מעיקר הדין עולה למניין עשרה, ולכן יש מקום לומר שאין בעיית כבוד הציבור בכך שתקרא. מכ"מ, כאמור, המגן-אברהם החמיר בזה. ועוד חידש המגן-אברהם, שבגלל בעיה זו אישה אינה יכולה לקרוא מגילה אפילו לגבר יחיד, דלא פלוג.
הכלבו (סימן מה) כתב שאישה אינה יכולה להוציא גבר ידי חובת קריאת מגילה בגלל דין "קול באישה ערווה". העובדה שמדובר בקריאת מגילה יכולה להשפיע בהקשר זה לקולא וגם לחומרא: לקולא - כי מדובר באישה הקוראת מכתבי הקודש, ולא מזמרת שיר סתמי, וקריאה זו אין בה גירוי יצרים אלא כובד ראש; לחומרא - כי השומעים עוסקים בכתבי הקודש, ואז יש להקפיד יותר על הלכות צניעות. בכ"א, הכלבו מחמיר בזה. אך לכאורה משתמע מהגמרא שלא כדבריו, שכן היא כותבת שמעיקר הדין נשים היו יכולות לעלות ולקרוא בתורה, ונמנעים מכך רק משום כבוד הציבור. מכאן למד הרב עובדיה יוסף "שבמקום השראת שכינה לא חששו חכמים להרהור" (שו"ת יחוה-דעת ח"ד סי' טו), ולכן לא הזכירו שיקול זה כנימוק לאסור קול אישה בקריאת התורה.
[24] הצעה נוספת להסבר שיטת בה"ג אפשר למצוא בדברי האור שמח, הלכות מגילה א,א.
[25]. אמנם "סתם וי"א - הלכה כסתם", אך כאן לא פירש השו"ע בסתם שהנשים מוציאות גברים, והדבר רק נלמד מדבריו מכללא.
[26]. הקרבן-נתנאל (מגילה פ"א אות מ) כתב שאין זה ראוי שאישה תקרא בפני נשים רבות, ונסמך בכך על דברי התוס' בסוכה (לח,א ד"ה באמת). לפירושו, התוס' סברו שאין זה ראוי שאישה תקרא מגילה לנשים רבות; אך התוס' עצמם מדברים לכאורה על אישה המוציאה גברים ידי חובה, ולא נשים. וצ"ע. גם הרב מרדכי אליהו פסק שאישה לא תקרא מגילה בפני נשים רבות, והוסיף שאף בדיעבד יש להחמיר בכך (מקראי קודש - הלכות פורים ו,ח הע' ל). וצ"ע בטעמו.
[27]. ועוד הציע, שאולי אף לגבי נשים נחשב החרש הקורא בר חיוב, משום שהוא חייב בקריאה ומוציא על ידי כך את עצמו. אך שיקול זה אינו נכון לאישה חרשת הקוראת את המגילה, שכן היא לכאורה אינה מחויבת בדבר, שמצוותה בשמיעה והיא אינה בת שמיעה.
[28]. לבוש סי' תקפט; אבני-נזר או"ח סי' תמב. אמנם, מדברי האבני-נזר סי' תפט משמע שכאשר המצווה בשמיעה אין חשיבות למקור הקול (ראה לעיל, הערה 1), אך בסי' תמב הוא כותב שזה כאשר המצווה בקריאה, והיעדר שמיעה הוא רק פגם בקריאה. כאשר המצווה בשמיעה עצמה בלבד - יש לדעתו להחמיר.
[29]. כעין זה הסברנו לעיל את שיטת הבית-יוסף, בביאור שיטת הרמב"ם בנוגע לחרש המדבר ואינו שומע.
[30] וכן פסק הרב צ"פ פרנק, מקראי קודש - פורים, סימן כז.
[31]. אישה השומעת בעזרת מכשיר שמיעה רגיל, דינה כגבר השומע בעזרת מכשיר שמיעה. אמנם, בעניין זה אין מקום לצרף כסניף לקולא את דעת הפוסקים המתירים לצאת ידי חובה בקריאת המגילה מפי חרש ממש, משום שלשיטת בה"ג דעתם אינה רלוונטית לאישה.