פרק רביעי: מצוות חג הסוכות

 פרק ד', משנה ד'

נטילת לולב בשבת בבית המקדש

המשנה

 מצוות לולב כיצד?

יום טוב ראשון של חג שחל להיות בשבת,

מוליכין את לולביהן להר הבית,

והחזנין מקבלין מהן, וסודרין אותן על גב האצטבא,

והזקנים מניחין את שלהן בלשכה.

ומלמדים אותם לומר:

"כל מי שמגיע לולבי בידו, הרי הוא לו במתנה."

למחר משכימין ובאין, והחזנין זורקין אותן לפניהם,

והן מחטפין ומכין איש את חברו.

וכשראו בית דין שבאו לידי סכנה,

התקינו שיהא כל אחד ואחד נוטל בביתו.

ביאור

 מצוות לולב כיצד? בבית המקדש נטלו לולב ביום טוב ראשון של חג גם כאשר הוא חל בשבת.

להר הבית: ההר שעליו נבנה בית המקדש.

החזנים: השמשים, האחראים על הארגון.

האצטבא: כיסאות שנבנו בהר הבית, מחוץ לבית המקדש.

והזקנים... בלשכה: לזקנים ניתן חדר מיוחד עבור לולביהם, לבל יסבלו מהדוחק.

ומלמדים: החזנים מלמדים את מביאי הלולבים.

כל מי... במתנה: כי ביום הראשון של החג, שנאמר בו "לכם", צריך שיהיה הלולב שלו, ואם בטעות ייקח של אחר, אינו יוצא ידי חובה, אלא אם כן ניתן לו במתנה.

למחר: בשבת.

והחזנים זורקין אותם: את הלולבים, לידי הציבור שהביאם ביום שישי.

והן מחטפין... את חברו: התפתחו תגרות עקב רצונו של כל אחד לקבל את לולבו.

נוטל בביתו: והופסק הנוהג להביאו בערב שבת להר הבית.

1. בשתי המשניות סופר לנו על הבאת הלולב לפני השבת (מחשש חילול שבת בהעברתו ארבע אמות). ומה הדין לגבי האתרוג? היעזר במקור שלפניך:

"תפארת ישראל" בפירושו למשנתנו

נראה לי שהאתרוג היה מכורך (=קשור) בענפי הערבות וההדס.

פרק ד' משנה ה'

מצוות ערבה בבית המקדש ("הושענה רבא")

המשנה

מצוות ערבה כיצד?

מקום היה למטה מירושלים, ונקרא "מוצא".

יורדין לשם, ומלקטים משם מרביות של ערבה,

ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח, וראשיהן כפופין על גבי המזבח.

תקעו והריעו ותקעו.

בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואומרים:

"אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא."

רבי יהודה אומר: "אני והו הושיעה נא."

ואותו היום היו מקיפין את המזבח שבע פעמים.

בשעת פטירתן מה הן אומרים?

"יופי לך מזבח, יופי לך מזבח."

רבי אליעזר אומר:

"לי-ה ולך מזבח, לי-ה ולך מזבח".

ביאור

מוצא: מקום במערב ירושלים.

מרביות: ענפים גדולם, באורך של 11אמות (כ-  1/2 5מטרים).

תקעו: השמיעו קול פשוט וארוך: טואואואואואו...

והריעו: השמיעו רצף של קולות קצרים; טו-טו-טו ...

תקעו והריעו ותקעו: בעת סידור ענפי הערבה בצדי המזבח, כדי להגדיל את השמחה.

מקיפין את המזבח: הכוהנים מקיפים בלולבים את המזבח.

אני והו: בגימטריא "אני" + "והו" 78( =61+17),

כגימטריא של "אנא" + שם "הויה" (=52+26).

ואותו היום: וביום השביעי של החג.

בשעת פטירתו: בשעה שסיימו, ועמדו להיפרד מן המזבח.

יופי לך מזבח: לה' אנו מודים, ולך, המזבח, אנו משבחים.

הקפת הבמה, זכר למקדש 

הרמב"ם, הלכות לולב פרק ז', הלכה כ"ג

כבר נהגו ישראל בכל המקומות להניח תיבה באמצע בית הכנסת, ומקיפין אותה בכל יום, כדרך שהיו מקיפין את המזבח, זכר

למקדש. 

1. האם השתתפת בחג הסוכות האחרון ב"הקפות"? אם כן, תאר את

המעמד הזה במחברתך.

פרק ד', משניות ו'-ז'

שמירת הערבות במים

המשנה

כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת,

אלא שהיו מלקטין אותן מערב שבת,

ומניחין אותן בגיגיות של זהב, כדי שלא יכמושו.

רבי יוחנן בן ברוקה אומר:

חריות של דקל היו מביאין,

וחובטין אותן בקרקע בצדי המזבח,

ואותו היום נקרא "יום חיבוט חריות".

מיד התינוקות שומטין את לולביהן, ואוכלין אתרוגיהן.

ביאור

כך מעשהו בשבת: כאשר חל שביעי של חג בשבת.

מלקטין: חותכים אותן ממקום צמיחתן, ומביאין אותן למקדש לפני השבת.

חריות: ענפים.

של דקל: ולא של ערבה.

וחובטין: ומכים.

מיד: תיכף אחרי חיבוט הערבות.

תינוקות: הילדים שטרם הגיעו לגיל בר מצווה.

שומטין: מתירים את הקשר של הלולב עם מיניו.

ואוכלין את אתרוגיהן: הקטנים אוכלים את האתרוגים ביום השביעי.

חבטת ערבה

גמרא, סוכה דף מ"ד, עמוד ב'

אמר אייבו:

הייתי עומד לפני רבי אלעזר בר צדוק, והביא איש אחד ערבה לפניו.

לקח, חבט, חבט ולא בירך,

שהוא סובר שמצוות ערבה בגבולין (לא במקדש) "מנהג נביאים"

הוא (שהנהיגו את העם לעשות כן, ולא מתורת "תקנה", ולכן לא

שייך לברך ולומר "וציוונו" - משנה ברורה תרס"ד, סקי"ב).

1. תאר כיצד קיימתם בבית הכנסת שלכם את מצוות "חיבוט ערבות".

שו"ע או"ח סימן תרס"ד, סעיף ד'

וחובט בה על הקרקע או על הכלי פעמיים או שלוש

(ובשם האר"י ז"ל כתבו דדווקא על הקרקע יחבוט חמש חבטות - מ"ב)

אכילת אתרוגים בחג

"תפארת ישראל"

... אבל האתרוגים של הגדולים הרי הם מוקצה למצווה ליום השביעי, ואסורים כל יום השביעי.

שו"ע או"ח סימן תרס"ה, סעיף א'

אתרוג בשביעי (של החג) אסור (באכילה), שהרי הוקצה לכל (יום) השביעי.

ויקרא רבה פרשה ל"ז (מתורגם לעברית)

מעשה באיש אחד שהיו לו שני בנים. אחד עשה צדקה, ואילו אחיו לא נתן צדקה.

האחד אף מכר את ביתו ונכסיו כדי לעשות צדקה.

פעם, ב"הושענא רבה", נתנה לו אשתו עשרה שקלים, ואמרה לו:

לך נא וקנה דבר מה עבור הילדים.

כשיצא לשוק, פגשו בו גבאי צדקה. אמרו זה לזה: הנה בעל הצדקה בא.

אמרו לו: תן חלקך במצווה, שאנו קונים תכשיט ליתומה.

נתן להם את עשרת השקלים...

התבייש לשוב לביתו. הלך לבית הכנסת, וראה שם אתרוגים

שהתינוקות מקלקלים ביום "הושענא".

לקח מהם, ומילא את שקו, והפליג לים הגדול, עד שהגיע לעיר המלך.

המלך היה חולה, ובחלום אמרו לו שרפואתו מאתרוגי היהודים

המתפללים ביום "הושענא רבה".

חיפשו שליחי המלך בכל המקומות, ולא מצאו ...עד שפגשו ביהודי ושקו ...

אכל המלך מאתרוגיו, והחלים מיד. וציווה למלא את שקו של היהודי

בדינרי זהב.

פרק ד', משנה ח'

הלל ושמחה בחג הסוכות

המשנה

ההלל והשמחה שמונה. כיצד?

מלמד שחייב אדם בהלל ובשמחה,

ובכבוד יום טוב אחרון של חג, כשאר כל ימות החג.

סוכה שבעה, כיצד?

גמר מלאכול, לא יתיר את סוכתו,

אבל מוריד את הכלים מן המנחה ולמעלה,

מפני כבוד יום טוב אחרון של חג.

ביאור

ההלל: המצווה לקרוא את ההלל (ה"גמור") בסוכות.

השמחה: ראה במקור הבא.

שמונה: שמונה ימים: שבעת ימי סוכות, ויום "שמיני עצרת".

יום טוב אחרון של חג: שמיני עצרת.

גמר מלאכול: את סעודותיו ביום השביעי של חג הסוכות.

לא יתיר סוכתו: לא יפרק את הסוכה.

אבל מוריד את הכלים: אך רשאי הוא להוציא ממנה את הכלים.

מן המנחה ולמעלה: מזמן "מנחה קטנה" (=  1/22 שעות לפני הלילה) ואילך.

מפני כבוד יום טוב אחרון של חג: לכבוד "שמיני עצרת", המתחיל מיד

בתום חג הסוכות, וסעודותיו מתקיימות בבית.

שמחה בחג

גמרא, פסחים דף ק"ט, עמוד א'

תניא: רבי יהודה בן בתירה אומר:

בזמן שבית המקדש קיים, אין "שמחה" אלא בבשר,

שנאמר: "וזבחת שלמים ואכלת שם, ושמחת לפני ה' אלוקיך."

...תנו רבנן: חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ב"רגל",

שנאמר: "ושמחת בחגך" - אנשים בראוי להם,

ונשים בראוי להן:

אנשים ביין, ונשים בבגדי צבעונין.

שו"ע או"ח סימן תקכ"ט, סעיפים ב'-ג'

חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד,

הוא ואשתו ובניו וכל הנלווים אליו.

כיצד משמחן? הקטנים נותן להם קליות ואגוזים,

והנשים קונה להן בגדים ותכשיטים כפי ממונו.

וחייב להאכיל לגר, ליתום ולאלמנה עם שאר עניים.

...ולא נצטווינו על ההוללות והסכלות,

אלא על השמחה שיש בה עבודת היוצר.

1. כיצד קוימה מצוות ה"שמחה" בחג, בזמן המקדש, וכיצד יש לקיימה בזמננו?

2. עיין בברכה הרביעית שבתפילת הלחש של החג במחזור של "שלוש

רגלים", וציין להלן כיצד הגדירו חכמינו את הזמן בכל אחד מן המועדים:

א. בפסח: "זמן חירותנו".

ב. בשבועות: "זמן מתן .____"

ג. בסוכות: "זמן______" ______".

ד. בשמיני עצרת: "זמן.

בכבוד יום טוב - אחרון של חג

רמב"ם, הלכות שבת פרק ל' והלכות יום טוב פרק ו'

איזהו "כבוד"?

לרחוץ פניו, ידיו ורגליו בחמין (=במים חמים) בערב שבת,

...ילבש כסות (=בגד) נקייה, ולא יהיה מלבוש החול כמלבוש השבת.

כשם שמצווה לכבד שבת ולענגה, כך כל ימים טובים.

וכל המבזה את המועדות, כאילו נטפל לעבודת כוכבים.

פרק ד', משנה ט'

ניסוך המים במקדש 

המשנה

ניסוך המים כיצד?

צלוחית של זהב מחזקת שלושת לוגים היה ממלא מן השילוח.

הגיעו לשער המים; תקעו והריעו ותקעו.

עלה בכבש, ופנה לשמאלו.

שני ספלים של כסף היו שם.

רבי יהודה אומר:

של סיד היו, אלא שהיו מושחרין פניהם מפני היין

ומנוקבין כמין שני חוטמין דקין, אחד מעובה ואחד דק,

כדי שיהו שניהם כלין בבת אחת.

מערבי - של מים, מזרחי - של יין.

עירה של מים לתוך של יין ושל יין לתוך של מים, יצא.

ולמנסך אמר "הגבה ידך",

שפעם אחת ניסך אחד על גבי רגליו,

ורגמוהו כל העם באתרוגיהן.

ביאור

ניסוך המים כיצד? כיצד קוימה מצוות "ניסוך המים" במקדש, אחרי הקרבת קרבן ה"תמיד" של השחר?

שלשת לוגין: כ-1/2 ליטר (יותר מחצי בקבוק). 

השילוח: מעיין בירושלים.

שער המים: אחד משערי ה"עזרה", שדרכו הוכנסה צלוחית המים לניסוך.

תקעו והריעו ותקעו: ראה בביאור למשנה ה'.

עלה בכבש: הכוהן עלה במעלה אל המזבח, מדרום לצפון.

ופנה לשמאלו: כשהגיע אל המזבח, פנה לשמאלו, לצד מערב.

של כסף: עשויים כסף.

היו שם: בגג המזבח, בדרום מערב לו, סמוך ל"קרן".

של סיד היו: היו עשויים סיד, ולא כסף.

מושחרין פניהם: צבע הספלים הפך מלבן לשחור.

מפני היין: בשפעת צבע היין שיצקו לתוכם.

ומנוקבין... דקין: בתחתית כל ספל היה נקב ליציאת ה"נסכים" ולירידתם ליסודות המזבח, עמוק מאוד באדמה.

אחד מעובה: לספל של היין היה נקב רחב יותר מאשר לספל של המים.

כדי...בבת אחת: היין סמיך מן המים, וזורם לאט ממנו. על ידי ההפרש בגודל הנקבים אוזן קצב הזרימה, ושניהם נבלעו בבת אחת. 

מערבי: הספל שבצד מערב.

של מים: לתוכו ניסכו בחג את המים.

הגבה ידך: עם צלוחית המים, כדי שהכול יראו שאתה שופך אותם לספל כהלכה.

על גבי רגליו: ולא לספל, מפני שהיה "צדוקי", והצדוקים לא הודו במצוות "ניסוך

המים" על גבי המזבח.

בחג הסוכות נדונים על המים

משנה, ראש השנה פרק א', משנה ב'

בארבע פרקים העולם נידון:

בפסח - על התבואה, בעצרת - על פירות האילן,

בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון,

ובחג (הסוכות) נידונין על המים.

ביאור

הקב"ה דן את העולם אם יהיו השנה גשמים אם לא. ולכן מנסכים את המים במקדש, ומתפללים לגשם.

תוספתא, סוכה פרק ג', הלכה טז

ניסוך המים כל שבעה. רבי יהודה אומר: כל שמונה.

אלא שרבי יהודה אומר: בלוג (אחד בלבד) היה מנסך כל שמונה.

וחכמים אומרים: שלושה לוגין.

נמצאת אומר:

המרבה במים (=חכמים, שאמרו 3 לוגין),

ממעט בימים (רק שבעה),

והמרבה בימים (=רבי יהודה, שאמר "שמונה"),

ממעט במים (=רק לוג אחד).

1. סכם בטבלה הבאה את מחלוקות רבי יהודה וחכמים שהובאו במשנה

ובתוספתא:

גמרא, סוכה דף מ"ח, עמוד ב'

תנו רבנן: מעשה בצדוקי אחד שניסך על גבי רגליו

ורגמוהו כל העם באתרוגיהם.

ואותו היום נפגמה קרן המזבח, והביאו בול (=מלוא האגרוף)

של מלח, וסתמוהו ...שלא ייראה המזבח פגום.

הצדוקים

הצדוקים הם כת שפעלה בזמן בית המקדש השני. הם לא קבלו את סמכות החכמים, ופרשו את התורה בדרך משלהם.

הצדוקים חלקו על חכמים בכמה עניינים. הם חשבו, למשל, שחג השבועות צריך תמיד להיות ביום ראשון בשבוע ולא כמו שהלוח שלנו מראה.

הם גם חלקו על חכמים בענין ניסוך המים בחג הסוכות. בכל יום מימי החג, בזמן שהקריבו את קרבן התמיד, ניסכו (=שפכו) מים על המזבח. דבר זה נעשה נעשה בחגיגיות רבה ולעיני כל העם. הצדוקים חלקו על חכמים ולא הסכימו עם מנהג זה.

במשנה מסופר כיצד ניסכו את המים, וכיצד השגיחו שהדבר יהיה בצורה שחכמים תיקנו.