נבואות הנחמה בעת מצור ירושלם

מחבר: הרב שמשון רפאל הירש

כתבי הרב הירש, טבת שבט אדר, ירושלים תש"ח

 הנה אני ד' אלקי כל בשר הממני יפלא כל דבר? (ירמי', ל"ב - כז) 

בכלא ישב הנביא. בחוץ, לפני שערי העיר, השתולל הכח הצבאי הבבלי. החל המצור שירושלם היתה עתידה להכנע לו, אחרי התנגדות במשך שנתים וחצי. 

בכלא ישב הנביא, מלכו היהודי ושרי ישראל הם הם שהשליכוהו בבור, על כי נבא על כיבוש העיר, ושביית המלך, על כי בשם ד' הכריז כי לשוא היא ההתנגדות לכחם של הבבלים, ואף דרש בשם ד' למסור את העיר מרצון חפשי בידי הבבלים, שבט אפו של הקב"ה. 

ועתה ישב הוא בבור ובחוץ התחולל אותו אסון שעליו ניבא מראש עוד לפני שנים, אשר ברוחו כבר הראהו לו הקב"ה, על כל התלאות והכאב הקשורים בו, לו "הגבר ראה עני בשבט עברתו" לו, אשר אותו "ניהג ויולך" עוד מלפני כן למקום "חשך ולא אור" (איכה ג-א וגו') לו, אשר עוד מקודם הוריד דמעות - צער על שבר זה ונשא עליו קינה - את קינותיו השליכו באש, את הנביא המקונן, המתריע, הושיבו בכלא, ובעוד הוא בכלא, נושא בענשו על נבואתו האלקית "התבוסנית" הממוגגת לבבות, התקרב בחוץ האסון, הפך את אזהרותיו לאמת, ויצר ממש את הנוסח לקינותיו. 

ואז - הי' דבר ד' אליו בחצר המטרה (ירמי' ל"ב - ז) "הנה חנמאל בן שלום דודך בא אליך לאמר: קנה לך את שדי אשר בענתות כי לך משפט הגאולה לקנות". ובעוד נחרבו בחוץ הארץ, המדינה והעם, הוכרח הנביא בכלא, הוא אשר חזה את החורבן וניבא עליו - לקנות חלקת שדה זו לפי כל אותם החוקים החקוקים לזמנים שלוים ושקטים, ובכל הפורמליות המסודרות בנוכחות עדים ולעיני כל "היהודים היושבים בחצר המטרה", ולהטמין את הספרים בכלי חרש "למען יעמדו ימים רבים". 

"כי כה אמר ד' צבאות אלקי ישראל: עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת!" 

והנביא עשה כאשר נצטוה. אולם, אחר שמלא אחר הצו, ומסר את ספרי המקנה להטמינם שאפה רוחו התמהה ל"בהירות" בתפילתה אל ד' - "ואתפלל". 

בעוד המדינה ומלכה השתעשעו בחלומותיהם - בטוחים ושאננים בעתידם - הפנה מבטו הוא ליאוש וחוסר תקוה - ועתה - משהולך הכל ונחרב באמת, התתחיל בו עכשיו התקוה לעתיד חדש?! 

לא שהנביא הטיל ח"ו ספק בכחו המחלט של הקב"ה. ידע ידע כי "אתה עשית את השמים ואת הארץ" כי - "לא יפלא ממך כל דבר". וברצונו יכלה כל ממלכת הכשדים ליפול ארצה כפגר מובס כהרף עין - כסנחריב בשעתו. 

ברם, הי' ידוע לו כמו כן כי ד' רחום וחנון, וגם צדיק וישר, ידע כי "עיניך פקוחות על כל דרכי בני האדם לתת לאיש כדרכו וכפרי מעלליו". ידע כי אף האסון המתחולל על ראש ירושלם אינו תוצאה היקשית של גורמי זמן מדיניים והיסתוריים חיצוניים, ידע אל נכון כי הי' זה עונש מאת ד' אל התרחקותה של יהודה מדרכיו ומתורתו, וכי הכח הכשדי שעמד בשערי ירושלים לא הי' אלא מכשיר בידי הצדק האלקי, באותה שעה עמד לעיניו כל מה שעשה הקב"ה ממצרים ועד אז "ובישראל ובאדם" "למען עשות לו שם כהיום הזה" ידע, כתוצאה מאיזו הפרת-משמעת והזנחת החובות הוכיחו בני ישראל שלא הי' ראויים לאשר המדיני, ואף לא הי' מוכשרים לשאתו, - "ותקרא (- בהפעיל -) אותם את כל הרעה הזאת" - כי על כן המיט עליהם הקב"ה את כל אותו האסון והכלי'. ועתה, בעוד אסון זה בעצם ביצועו - "הסוללות באו העיר וכו'", המצור מתקדם "והעיר ניתנה ביד הכשדים, הנלחמים עלי', מפני החרב והרעב והדבר - ואשר דברת - הי-ה והנך רואה!" ובכל זאת: "ואתה אמרת אלי, ד' אלקים, קנה לך השדה בכסף, והעד עדים! - והעיר ניתנה ביד הכשדים!" 

אין הנביא מסתפק בכח ד' הבלתי מוגבל, אבל מטיל הוא ספק בתשובתם של ישראל. שומרי חוק ושומעים בקול ד' - כך חייבים ישראל להיות, עליהם לשוב ולהיות כך, כפי שבמשך מאות בשנים הזהירום הנביאים ללא תועלת, צריכים היו לשמור אמונים ולהשמע לתורת ד' - כתנאי ראשון ויחידי לעצמאות ישראל מאושרת - ומאין, מאין יבוא מפנה זה - לאור כל הנסיון של העבר? 

אז הי' דבר ד' אליו: "הנה אני ד' אלקי כל בשר; הממני יפלא כל דבר!?

הנה, ראה, לא רק "את השמים ואת הארץ" עשיתי - כפי שתארתני אתה, ולא הצלחתם של כל פעולות האדם ויזמותיו לבד בידי הם - "הנה, אני אלקי כל בשר", אף אלקים על כל טבע האדם החושי, אשר בו נפוחה הרוח והנשמה, חלק אלקי ממעל, אלקיו אני ויש בידי להנהיגו ולכוונו ולחנכו, עד כי יתגבר הצד האלקי שבו, ועד כי סוף סוף יכנע החושי לאלקי בשמחה, ועד כי אף השמים והארץ ישלימו ביניהם בתוך האדם. מה שנראה בעיניו ככליון אינו אלא חלק מפעולתי החינוכית - "הנה אני, ד' אלקי כל בשר: הממני יפלא כל דבר?" על אף חופש הבחירה של האדם, אין איש נאבד לי - "לכן" - לא אעפ"י שעמי עתיד לשוב ולהיות עמי לעולם וארץ זו - ארצו, אלא דוקא על שום שעתיד זה צפוי לישראל עדיין, ולמען הביאו לקראת עתיד זה: לכן "כה אמר ד' - הנני נותן את העיר הזאת בידי הכשדים וכו'". דוקא משום שעתיד ישראל לשוב לארצו ולאחוזתו לתמיד, ומשום שעליו להיות ראוי לעצמאות מתמידה זו, דוקא משום כך מוכרחה ממלכתם להכרת, ממלכה זו שעכשיו היא בידם רק קרקע ומכשיר לבגידתם בד' ובתורתו. ועוד ביתר עמקות מאשר עלה בידי הנביא לבטא זאת בתפילתו, השואפת לקראת ברור - מגלה לו הקב"ה עצמו את שורש הבגידה. לא רק בדרגה מבוגרת בחייהם המדיניים, אלא עוד "מנעורותיהם" עוד מימיו הקדמונים לא הכיר ישראל את עמדתו ויחסו אל אלקיו בכל טהרתו, עדיין לא הי' בתולדותיו זמן אשר בו הבין את תפקידו בשלמותו ובכל טהרתו. אותה דרגת השלמות הרוחנית והמוסרית לא עמדה בראשית התפתחותו ההיסתורית של ישראל, אלא בסופה. תפקיד ההיסתוריא שלו - לחנכו למען תורתו. "נעורותיהם" - ימי נעוריהם ההיסתוריים כיוונו (אם מבינים אנו אל נכון את הביטוי "למען הכעיסני") לא בהשפעת קלות דעת בלתי מחושבת אלא בהשפעת התרחקות עקרונית מד' ותורתו. יותר מדי בודדים הרגישו עצמם עם אלקיהם היחיד והמיוחד השולל כל אפשרות קיום אלהים אחרים זולתו. בעיניהם היתה ההתמסרות ליחיד זה השולל את כל האלהים האחרים כחטא כלפי שלומם ושלום ילדיהם. הרגישו עצמם ואת ילדיהם בטוחים ומוגנים רק אם על יד מזבחו ותורתו של היחיד המיוחד עבדו גם למזבח האלילים ולדרכי העמים, רק, אם אמנם הקדישו את מקדשם לד' אבל את בתיהם - לבעל, ואף העמידו את שקוציהם, את אותם הפסלים המשחיתים את טהרו ואמתותו של הניצוץ האלקי שבאדם "בבית אשר נקרא שמי עליו", ואם העבירו את בניהם ואת בנותיהם - הקדושים בעיני ד' ותורתו - לבעל ולמולך! והשקפה דו-פרצופית זו, "הפוסחת על שתי הסעיפים" קבלה את יניקתה העקרונית דוקא מלמעלה למטה - "מלכיהם, שריהם, כהניהם ונביאיהם" ורק אח"כ - "איש יהודה ויושבי ירושלם - למען החטיא את יהודה!" 

"לכן" על כן מתמוטטת מדינה דו פרצופית - אלקית ואלילית זו, אבל, "לכן", לפיכך יש בהתמוטטותה זו של המדינה ובפיזורו של העם צעד ראשון להתחדשות העתידה ולקיבוץ נדחי העם! אותה התמוטטות של מדינתו הפונה חצי' לד' וחצי' לבעל תוכל לרפאו רפואה יסודית מכל מחשבה שגעונית שכאילו יוכל למצא את ישועתו בזמן מן הזמנים במצב אנדרוגינוס כזה ותחרות במחו לנצח את ההכרה כי יש בידו רק אחת משתי ברירות - לד' או לבעל. כל נסיון שהוא רוכש בגלותו מחנך אותו לקראת קביעת החלטה זו באופן סופי ונצחי. כל עוד עמד ישראל כמדינה עצמאית מול מדינות אחרות, והכיר את החיים המדיניים מרחוק, מבחוץ, אפשר הי' להכותו בסנוורים ע"י ברק חיצוני והופעת שלטון מפואר, אשר הי' להביאו לידי ספק: אולי הבעל והמולך גם המה אלהים, אולי אפשר להגיע לידי האושר לאומי גם תחת הגנתם של כחות הטבע והגורל, ואולי יהי' זה אפילו אושר כזה לאנשים ולעמים שיעלה על האושר שאפשר להשיגו תחת שלטונו של היחיד המיוחד, הן מבחינת האושר וההנאה מכחות הטבע, והן מבחינת גדלה וקיומה של התפתחות השלטון המדיני - יעלה עליו בהרבה משום שבעבודתו של היחיד המיוחד מועטת הערצת הטבע והשלטון ומורגשת בכל מקום יותר הנקודה המוסרית שביחיד, שואפים לחשוף ולרומם את הנצוץ האלקי שבאדם - מבפנים החוצה, ומאידך גיסא אין רואים לעולם בכחות הטבע והשלטון תכלית ומטרה אלא רק אמצעי למלוי התפקיד המוסרי. אבל בגלותו, ובפיזורו על פני כל כדור הארץ במשך מאות ואלפי שנים בקרב העמים, בעבור עליו תמורות, ומאורעות היסתוריים שונים, מהפכות, התפתחויות, יצירות והתפרצויות - רואה ומכיר הוא פנים אל פנים את כל הנסיונות השונים והמשונים בתולדות האנושיות שמטרתם לבסס את עצמם בסוס מאושר וממושך בלי אלקים כביכול, בשרות הבעל והמולך. מסקנות למודו זה שלמד תוך השתתפות פעילה וסבילה, הלקח שמלמדו הקב"ה בבית אולפנא אפור זה של הגלות, עליהם נאמר" "ונתתי להם לב אחד ודרך אחד ליראה אותי כל הימים לטוב להם ולבניהם אחריהם וכרתי להם ברית עולם אשר לא אשוב מאחריהם להיטיבי אותם ואת יראתי אתן בלבבם לבלתי סור מעלי" (ירמי' ל"ב - ל"ט) וזאת תהי' רפואתם הסופית מכל מיני הערצות הבעל והמולך, ובכך יבוא סוף סוף לידי "לב אחד ודרך אחד": 

ביראת ד' היחיד והמיוחד לטוב להם ולבניהם אחריהם - זה הי' גלוי ההחלטה האלקית לנביא בכלא בה בשעה שבחוץ התלכדו הכשדים להסתערות על העיר ועוד הלאה, בעוד יותר ויותר פרטים ובצורה מפוארת יותר ויותר מתגלה לנביא האסור בגילויים מתגברים והולכים - (בפרק ל"ג) צרופו וישועתו העתידה של העם הפותחים בחורבנה של מדינתו האלקית שנתחללה ע"י עבודת הבעל והמולך, ואשר הגשמתם הסופית של חיי עם ישראל ומדינת בית דוד נראית כהכרחית בסדר ההנהגה האלקית עד כדי כך שאי אפשר להרחיק את היעוד הישראלי הזה מתוך מנגנון חינוך בני האדם, ההיסתורי בדיוק באותה המדה שאי אפשר להוציא את חוקי השמים והארץ מהליכות העולם הטבעי "כי כה אמר ד' אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי - גם זרע יעקב ודוד עבדי אמאס מקחת מזרעו מושלים אל זרע אברהם ישחק ויעקב, כי אשיב את שבותם ורחמתים!" (ירמי' ל"ג כ"ה). 

ואם, ביום זכרון מצור ירושלם מעלים אנו על דעתנו נבואות נחמה אלה, המדברות אלינו בהחלטיות זאת דוקא מימי אותו המצור - האם אין אנחנו חייבים לשאב מהן את הבטחון לחיינו ושאיפותינו בכל מצב ומצב? הלא יקרעו סוף סוף ההחלטות האלקיות האלה את המסוה מעינינו ולא יביאונו לידי הכרה ברורה ומוחלטת היכן מקור ישענו ועתידנו היחידי, לנו ולבנינו - יראה לנו היכן נמצא את ידידינו האמיתיים והיכן ידידנו הכוזבים. כלום ידידנו הם, כלום לפי הבטחות אלה נביאי עמם הם אלה אשר לאחר אלפי שנים, ואולי על סף קצה של כל אותה הגלות המחנכת משתדלים הם שוב לעורר בישראל את שגעון האנדרוגינוס הישן, כאילו יש להם לישראל מלבד התורה, מלבד המשמעת הנאמנה כלפי תורתו של היחיד המיוחד, לבנות עוד מזבחות לבעל ולמולך, ואפילו להקריב משמעת זו על מזבח הבעל והמולך, להתחשב בחק האלקי הנצחי רק בה במדה, ליחס לו חשיבות רק עד כמה שמרשה זאת ההתחשבות "בכחות הטבע והגורל" כלום ידידי עמנו הם אלה המשתדלים להשפיל את החק האלקי היהודי שלמענו יעד הקב"ה את כל עתידו של ישראל - להשפילו עד לאותה דרגא שני' במעלה אשר בחייהם רשאי לתפוס אותו המושג הנקרא בפי האנשים בשם "דת"?

כלום ידידי עמנו הם אלה המשתדלים למחות מהכרתנו את כל העתיד של בית דוד אשר ביעודנו המדיני ואשר מטיפים לטמיעה גמורה של ישראל במדינות העמים והמשתדלים להוכיח - בניגוד גמור לדברי ד' המפורשים - כי זאת היא מטרת ההנהגה האלקית בישראל, ואשר, מתוך מטרה בדוי' זו דורשים הם לבטל כל מה שמתנגד להתבוללות בחיי העמים, ואף רוצים לראות בזה תפקידו וחובתו של ישראל? 

או, האם ידידי עמנו הנאמנים הם אלה הרואים באמתות האלקיות המנובאות יסודות השקפותינו ושאיפותינו. ומתוכם דורשים הם ראשית כל - קיום החק האלקי כתפקידו של ישראל - מבלי להתחשב במצבי הענינים הזמניים - באותה החלטיות, כשם שהנביא האסור, למראה הכשדים המשתוללים בנצחונם, אף הוא חייב הי' לקיים את דין גאולת שדה האחוזה - אלה, השמים את תביעות החק הזה במקום ראשון במעלה והרואים את תפקידם של ישראל בהשתתפותם בחיי העמים רק בה במדה ורק עד כמה שיכלות להתקיים יחד עם זה תביעותיו של אותו החק, ועד כמה שאפשר לשמוע בקול ד' במדה מספיקה - בידעם כי עתיד שונה צפוי לישראל ולעמים, וכל ישראל לא נשלח כדי להטמע בעמים אלא כדי להראותם את דרך ד' אשר בה עתידים חיי העמים להטמע? 

ימי זכרון היסתוריים כעשירי בטבת מסוגלים הם לשנן לנו ולהזכירנו את יעודנו ההיסתורי ומאפשרים לנו להתמצא בתפיסתו ובפתרונו של כל מצב ע"י נבואותיו של הקב"ה שיצר את עברנו, שהביא את עתידנו, ושפקח עינינו להבין את שניהם. (מכרך ג')