חשבון שמיטים ויובלות
הודפס ללא ההערות
מחבר: ח. י. בורנשטיין
רות, ג' ט"ז
התקופה, גיליון י"א, 1921
תוכן המאמר:
א. סקירה כללית
ב. שיטת "חכמים" במנין שמיטים ויובלות, וחשבונות בעל "סדר עולם"
ג. שיטת רב יהודה במניין שמיטים ויובלות
ד. שיטה שלישית במניין שמיטים
ה. השמיטים שנעשו במעשה בזמן בית שני
ו. חקירה על היובל אם היה נוהג בבית שני
ז. דרכי חישוב שמיטים לפי תאריכים שונים
ח. דעות הפוסקים על דבר שנת השמיטה
ט. קציבת שנות שמיטה במעשה לאחר חורבן בית שני
י. חשבון שמיטים ויובלות אצל הכותים
יא. שיטת הקראים בחשבון שמיטים ויובלות
יב. דעת בעלי ביקורת המקרא בעניין שמיטים ויובלות
יג. תקופת היובל בתור מחזור של עיבור
תקציר: מחבר המאמר סוקר את השיטות השונות במניין שמיטים ויובלות: שיטת חשבונות בעל "סדר עולם", שיטת רב יהודה, שיטת הכותים ושיטת הקראים. "חכמים",
מילות מפתח: שמיטה; יובל; חשבון שמיטה ויובל.
א. סקירה כללית
חליפות מראה הירח, המשנה פניו שינוי ניכר משבעה לשבעה ימים, היו הסיבה הראשונה לחלוקת העת לשבועות ימים, ולעשות את יום השביעי ליום שבתון. וחלוקה זו, שהורתה ולדתה בקרב עם האשורים והעברים, שלחה פארותיה למרחוק, עד כי פשטה והקיפה כיום כמעט את העולם כולו; ומספר שבעה - שמצאו לו אחרי כן חברים "בעולם הגדול ובעולם הקטן" (מקרוקוסמוס ומיקרוקוסמוס) או לפי סגנון לשונו של בעל ספר "יצירה", "בעולם ובנפש" - נעשה לנערץ ולנקדש בעיני העמים, עד כי היה לפתגם, "שחבב הקדוש ברוך הוא את השביעיות תחת כל השמים" (ספר "יצירה", פ"ד, מ"ד). והמספר המקודש הזה הרחיב אחרי כן חוג מעגלו מימים לשבועות ומשבועות לימים, והננו רואים את היהודים מונים מתחילת קציר שעורים עד תחילת קציר חטים, שבע שבתות תמימות ומצומצמות, ועושים את יום החמישים ליום הביכורים. וכן הם חושבים שנותיהם למספר שבתות שנים, שבע שנים שבע פעמים, ואת שנת החמישים לשנת היובל. שני המניינים האלה אביהם - הניסיון, ואמם - האמונה. הניסיון הורה לאדם, שהזמן שבין קציר השעורים והחיטים עולה בקרוב לחמישים יום, הן פחות הן יותר, וכי מעת לעת עליו להוביר את שדהו שנה אחת, לבלתי חדל תת כוחו לו; והנה באה אחריו האמונה ותטבע על שני גבולי הזמנים האלה - שאינם קצובים מטבעם בדיוק מוחלט - את חותמה שבעה שבעה - זכר למעשה בראשית; ורגש החסד והצדקה, המחיה את חוקי תורת משה, הקדיש את תבואת שבת הארץ לעני ולגר, ליתום ולאלמנה.
יום השביעי היה קדוש גם לבבליים, ויכולים היינו לחשוב, כי נמצא אצלם גם את המניין לשבתות שנים; אולם עד כה לא נמצא אצלם כל רושם מן המניין הזה, שכפי הנראה מיוחד הוא אך לישראל. אבל לעומת זה מצאתי את המנהג הזה, למנות לשבתות שנים, במקום אשר לא עלה על לב איש לבקשו שם - באי מדגסקר באפריקה (עיין גינצל, ח"ב צד 134). מאין בא אליהם המניין הזה, קשה לדעת. על יושבי האי הזה השפיעו עמים אחרים, אשר עלו עליהם בהתפתחותם - ההודיים והערביים (מן האחרונים קבלו את שמות ימי השבוע, ואת שמות חודשי החמה, שקראום על שם המזלות המשמשים בהם). ואילו מצאנו אצל אחד משני העמים האלה את המניין לשבתות שנים, היינו יכולים לחשוב, שקיבלוהו יושבי האי מהם. אבל מאחר שאין הדבר כן, ואחר שידענו שהייתה חלוקת החודשים לשבועות נהוגה שם מקדם (וכן אצל עמים אחרים באפריקה; ולא עוד, אלא מצאנוה אצלם בצורתה העתיקה, כי החודש היה מכיל אצלם שלושה שבועים בני שבעה ימים ואחד בן שמונה ימים), הנה נקל לשער את ההפך, שיושבי מדגסקר הוציאו מעצמם את מנין השנים לשבועים מתוך חלוקתם את ימי החודש לשבועות ימים, כדרך שעשו זאת גם היהודים. וכסמך להשערה זו אני רואה במנהג המדגסקריים לכנות את שנותיהם בשם ימי השבוע: שנה ראשונה נקראת אצלם בשם שנת אחד בשבת, השנית בשם שנת שני בשבת וכו', והשביעית בשם שנת השבת (עיין גינצל, שם).
ב. שיטת "חכמים" במנין שמיטים ויובלות, וחשבונות בעל "סדר עולם"
כתוב בתורה:
וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים, והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה וגו', וקדשתם את שנת החמישים שנה וגו' (ויקרא כ"ה).
מפשוטם של דברים נראה, שהיו מונים שבע שמיטים שבע פעמים, שהן מ"ט שנה, ובשנת החמישים עשו יובל, ומשנה שאחריה שבו למנות שמיטים כבתחילה. ובאמת כך היא דעת "חכמים", שאמרו: יובל אינו עולה למניין שבוע (נדרים ס"א, א, ובמקומות אחרים) ואמרו עוד: שנת חמישים אתה מונה, ואי אתה מונה שנת חמישים ואחת (שם) - כלומר, אין נותנים לשנת היובל שני מניינים, לאמר אליה, שהיא שנת חמישים, ושהיא באותה שעה שנה ראשונה לשבוע שאחריה. בשיטה זו תפס גם בעל "סדר עולם" המזכיר בספרו שמיטים ויובלות בכמה מקומות, וחשבונותיו מוכיחים, שיש בין יובל לחברו חמישים שנה שלימות.
בעלי שיטה זו מייסדים את דעתם על המקרא: בעשרים וחמש שנה לגלותנו (לגלות יהויכין), בראש השנה בעשור לחודש, בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר (יחזקאל מ, א); ואמרו: איזו היא שנה שראש השנה שלה בעשור לחודש? הוי אומר זה יובל (ערכין, י"ב; ס"ע, פי"א). ואם הייתה שנת כ"ה שנת יובל, הנה יצא לנו למפרע, שחורבן הבית, שהיה בשנת י"א ליהויכין - המכוונת לשנת י"א של צדקיהו, היה בשנת ל"ו ביובל, במוצאי שביעית (ערכין, שם; ס"ע, פ"ל), ושנת חמש ליהויכין הייתה בשנת שלושים (פכ"ו), ושנת י"ח ליאשיהו הייתה תחילה של יובל (פכ"ד). וכשהלכו עוד יותר לאחור, יצא להם, שמפלתו של סנחריב, שהייתה בשנת י"ד לחזקיהו, הייתה בשנת י"א ביובל בשנה הרביעית בשבוע (פי"ג, ושבנין הבית היה בחצי היובל, בשנה רביעית בשבוע (פ' ט"ו), ושמנין שמיטים ויובלות התחיל לאחר ארבע עשרה שנה של כיבוש וחילוק (פי"א). דברים אלה שהבאנו מספיקים להוכיח, שבעל "סדר עולם" מונה תקופות היובל לחמישים שנה. אבל ראוי לשום לב ביותר לשתים מן השנים המובאות ב"סדר עולם", והן שנת בנין הבית ושנת י"ח ליאשיהו, מפני שעל ידיהן נוכל לעמוד יותר על חשבונותיו.
על שנת י"ח ליאשיהו נאמר: "אותה שנה היא הייתה תחילה של יובל". הגר"א מגיה "שנה של יובל", מפני שהוא חושב את השנים מי"ח ליאשיהו עד החורבן בדרך זה: ליאשיהו י"ד שנה, שלושה חודשים של יהואחז לשנה, ליהויקים י"א ולצדקיהו י"א - הרי ל"ז, ונמצאה שנת י"ח ליאשיהו שנת היובל עצמה; אבל לפי זה היה לו לחשוב גם שלושה חודשים של יהויכין לשנה אחת, ואז יצאה לו שנת י"ח ליאשיהו בערב יובל. אולם מלבד שנוסח שלנו מאושר ומקוים על פי גרסת הילקוט, ומובא כך גם אצל רש"י ורת"ם, כמו שהעיר הרד"ב רטנר, הנה שנה זו יוצאה לנו עוד ממקום אחר. שנת ד' לחזקיהו הייתה, כמו שאמרנו, ראש יובל. צא וחשוב כ"ו שנה שנשארו לחזקיה, נ"ה של מנשה, שתים של אמון וי"ז של יאשיהו, הרי כאן מאה שנים מכוונות; ונמצאה שנת י"ח שנה ראשונה ביובל, ובסגנון בעל ס"ע: "תחילת יובל". והנה מצאנו לשון זה של "תחילת יובל" עוד בברייתא אחרת. כשבאו להוכיח על פי המקרא ביחזקאל, שבי"ד שנה שכבשו ושחלקו לא היו מונים לשמיטים ויובלות, אמרו: שאם אי אתה אומר כן, נמצא בית חרב בתחילת יובל (ערכין י"ב, ב), ופירש רש"י: "כלומר בשנת היובל עצמה". ולפי פירושו לא היה להגר"א כל צורך לשבש את הנוסחה בס"ע. אבל באמת דברי רש"י קשים להלמם. זקוק הוא לפרש כך, כאשר יאמר בעצמו, מפני שאם נאמר שהכוונה לשנת נ"א, הנה אם נגרע ממנה אותם י"ד שנה שכבשו ושחלקו, נמצא שחרב הבית בל"ז ביובל ולא במוצאי שביעית; אולם פירושו של רש"י דחוק הוא מאוד, שאם נפרש כדבריו לא היה לו לתנא לאמר אלא בסוף יובל, שהרי חורבן הבית לא היה בתחילת השנה אלא בסופה בחודש אב. אמנם השאלה הזאת תיפתר לנו על ידי התרת קושי אחר. על שנת בנין הבית אמרו שהייתה בחצי היובל, ברביעית בשבוע. ופה נשוב נתפלא: אם הייתה שנת ת"פ ליציאת מצרים, שהיא ת"מ לביאת הארץ, בכ"ה ליובל, הנה הייתה שנה ראשונה ליובל בשנת ט"ז, לאחר חמש עשרה שנה, ולא לאחר י"ד, משבאו לארץ! אבל הקושי הזה יסתלק בדרך פשוטה, שאף על פי שהכיבוש והחילוק לא נמשכו אלא י"ד שנה, מכל מקום תחילת המניין לשמיטים מוכרח היה להתאחר. ביאת הארץ הייתה בניסן, באמצע שנה ראשונה (שכל השנים לחשבון "סדר עולם" נחשבות מתשרי), כיבוש הארץ וחלוקתה נשלמו לאחר י"ד שנה, באמצע שנת ט"ו, והמניין לשמיטים וליובלות, שראש השנה שלהם באחד בתשרי, לא היה יכול להתחיל אלא מתשרי של שנת ט"ז, ושנה שנבנה בה הבית, שהייתה שנת ת"מ לביאת הארץ, הייתה בכ"ה ביובל.
לפי דרכנו למדנו עוד דבר אחד, שלא התעורר עליו עוד איש מן המחברים, והוא שעמד הבית הראשון, לדעת בעל "סדר עולם" לא ת"י שנה כפי הדעה המתפשטת, אלא תי"א שנה ועוד מספר חודשים (מאייר ועד אב), שהרי בכ"ה ליובל יוסד ובל"ו בו חרב. והדברים מוכיחים, שאחת משתי השנים המקוטעות, הראשונה או האחרונה לא נחשבה במספר שנות עמידתו, שהן נמנות מתשרי ועד תשרי. ההנחה האחרונה קרובה יותר, כי כך הדבר בשנות בית שני, שעמד ת"כ שנה וחרב בשנת תכ"א, וכאשר היטיבו לראות רבינו תם ובעל המאור, כנגד דברי רש"י (עבודה זרה ט, ב), וכדרך שכל המספרים שבס"ע, שאינם מורים על שנות המאורעות, כי אם על מספר השנים שקדמו להם (עיין פרק התאריכים, מנין החורבן, סימן ד, "התקופה" ח). מכל מה שאמרנו יצא לנו, שאילו לא גרענו אותן י"ד שנה של כיבוש וחילוק, הגורמות למניין שמיטים שיתאחר ט"ו שנה, במלים אחרות, אילו הנחנו, שהתחילו למנות מיד כשעברו את הירדן, אז היה חורבן הבית, שהיה בשנת תנ"א לביאתם לארץ, נופל בשנה ראשונה ליובל; וזה שאמרו: שאם אי אתה אומר כן, נמצא בית חרב בתחילת יובל.
ג. שיטת רב יהודה במניין שמיטים ויובלות
כנגד דעת "חכמים" שהזכרנו יש עוד דעה אחרת, והיא שיטת רב יהודה, האומר, לפי סגנון לשונו בברייתא (נדרים, שם): "יובל עולה למניין שבוע", ולפי סגנונם של מסדרי התלמוד (ר"ה ט, א; ערכין י"ב, ב), "עולה לכאן ולכאן" (עיין עוד להלן, סימן ד), כלומר, שנת היובל היא שנת החמישים ליובל שעבר ושנה ראשונה לשמיטה ביובל הבא. אבל בצד שתי שיטות אלה נמצאה עוד מסורת אחת, האומרת, כי משגלה שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט המנשי בטלו יובלות (תורת כוהנים, פ' בהר; ערכין ל"ב, ע"ב; ירושלמי, גטין פ"ד, ה"ג). מסורה זו אפשר לפרשה בשתי דרכים, שבטלו דיני יובלות ומצוות התלויות בהם, אבל לא פסקו למנות ליובלות כבראשונה, כדי לקדש שמיטים, והייתה תקופת היובל כוללת חמישים שנה, כדעת חכמים, וכך הבין הרמב"ם את הדברים (הלכות שמיטה ויובל פ"י, ה"ג); אבל אפשר לפרש, שבטלו היובלות מכל וכל, ולא היו מונים אלא שמיטים בלבד, ונמצאה התקופה מכילה מ"ט שנה בלבד, כדעת רבי יהודה, וכך הבין הנשיא (ספר "העיבור" מ"ג, ש"ו) ובעל "כסף משנה" בנימוקיו לדברי הרמב"ם שם) את דברי הברייתא הזאת. עוד קבלה אחרת באה לידינו מזמן מאוחר; אבל כפי הנראה, מוצאותיה מקדם, והיא דעת הגאונים, האומרים שמחורבן בית ראשון ואילך התחילו למנות רק לשמיטים בלבד.
גם בעל "ספר היובלים", שהיה בזמן בית שני, אינו נותן לתקופת היובל אלא ארבעים ותשע שנה. כן יאמר על אדם הראשון:
"ומקץ יובל התשעה עשר, בשבוע השני, בשנה הששית בו, מת האדם... וימת שבעים שנה לפני מלאת לו אלף שנים" (סוף פ"ד).
וכן יאמר על אברהם:
"ויחי שלושה יובלות וארבעה שבועים, מאה שנה ושבעים שנה וחמש שנים" (פכ"ג).
ועל שרה:
"ויהיו כל ימי חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, הלא המה שני יובלות וארבעה שבועים ושנה אחת" (פי"ט).
וכן יוצא מכל החשבונות בספר הזה (עיין בתאריך בריאת העולם, סימן ג, "התקופה" ט).
בעל ספר "דניאל" חושב שנות הגלות ושנות בית שני לפי מנין שבועים. ואלו לא הייתה שנת החמישים עולה לכאן ולכאן, הייתה שנת היובל מפריעה את מנין השמיטים.
כדבר הזה אנו רואים גם אצל הכותים, שאינם מונים אלא שמיטים בלבד. בעל ספר "התולידה" שהוציא ר"א ניבויר לאור במאסף הצרפתי Jour Asiat לשנת 1869 מצד 385 עד 470 בשם Chronique Samaritaine יאמר על עניין זה:
"חמישה יובילים מאתים וששה וארבעים שנה. תוסיף על החמישה כזאת: היוביל הראשון חמישים שנה, והיוביל השני תשע ותשעים שנה, והיוביל השלישי מאה שנה ושמונה וארבעים שנה, והיוביל הרביעי מאת שנה ושבע ותשעים שנה, והיובל החמישי מאתים שנה וששה וארבעים שנה" (צד 393).
כלומר, יובל ראשון, שאין לפניו יובל אחר, שתהיה לשניהם שנה משותפת, עולה לכאן ולכאן, נופל בשנת החמישים, יובל שני בשנת צ"ט וכו'. ובעל הספר מונה מספר השנים לעשרה, לעשרים, לארבעים, לחמישים וגם לשישים יובלות ויותר. אבל כאן הוא נופל בטעות מוזרה ומפליאה, אשר עוד אשוב לדבר עליה בסוף הפרק (סימן י), בדברי על חשבון השומרונים בפרוטרוט.
ויצא לנו מזה, ששיטת רבי יהודה, ששנת היובל עולה לכאן ולכאן, וכן דעת הגאונים, שבזמן בית שני היו חושבים תקופת היובל למ"ט שנה, אינה דעת יחידים, ויש לה חברים רבים, ההולכים עמה צמדים.
אולם ראוי לשום לב עוד לדברי שני סופרים קדמונים, שהיו גם הם בפני הבית, והם יוסף הכהן ופילון האלכסנדרי.
הראשון אומר בקדמוניותיו (ג, י"ב, ג):
"מקץ כל שבע שנים תשבות הארץ, לא תחרש ולא תעבד, כאשר ישבות העם ביום השביעי. אך היבול אשר תוציא האדמה בשנה הזאת מאליה, יהיה לקנין הכלל כולו... כמשפט הזה נעשה מקץ שבע שבתות שנים, בשנת החמישים. שנת החמישים הזאת יקראו היהודים בשם יובל. בה יעזבו לבעלי חובות משה כל יד ובה ישלחו לחופשי את העבדים, וכן ישובו בה השדות לבעליהם הראשונים".
ופילון בדברו על יום השבת (בתרגום האשכנזי של ל. כהן, ח"ב, מצד 119) כולל במצווה זו את "שביתת הארץ בבקעה ובהר מקץ שש שנים, ודיני שנת החמישים". ואחרי כן יאמר:
"מספר השבעה הוא בעיני המחוקק דבר נערץ מאוד, עד כי כל דבר שיש לו חלק בו מכובד הוא לו. על כן יצווה להשמיט משה כל יד בשנה השביעית, למען תת עזר לעניים ולהזכיר לעשירים את אהבת האדם" (צד 128).
ולהלן יאמר:
"אחרי אשר הניח משה על פי החוק הראשון (השמיטה) את אבן הפינה למבנה החסד ואהבת האדם, חיבר שבע שבתות שנים יחד, ויעש את שנת החמישים כולה קודש, ויתן לה חוקים מיוחדים, שכולם אומרים כבוד, לחזק את רגשי הקיבוץ באדם. אחוזות שדה, אשר עברו מיד ליד, תשובנה לבעליהן הראשונים, למען תישאר נחלת אבות בידי בני משפחתם" .(236)
מדברי שני הסופרים האלה נראה בסקירה ראשונה, שתקופת היובל כוללת אצלם חמישים שנה. אולם באמת לא נוכל ללמוד מהם יותר ממה שמצאנו במקור ששאבו ממנו, מספר התורה אשר לפנינו, וגם בדבריהם אפשר להכניס את הכוונה, אשר הכניס רבי יהודה בדברי המקראות שבתורת כוהנים, ששנת היובל עולה לכאן ולכאן.
ד. שיטה שלישית במניין שמיטים
מצאתי דבר נפלא מאוד בספרו של החכם הערבי אלבירוני. לדעת בעל הספר הזה, שני המניינים, לשמיטים וליובלות, הולכים זה בצד זה, בלי כל קשר ויחס אישי עם אחיו. תקופת השמיטים נמנית בפני עצמה, שבע שבע שנים, בלי כל הפסק, ותקופת היובל נמנית לעצמה, חמישים חמישים שנה. ולכן אם חלה שנת יובל אחד בשנה ראשונה לשבוע, הנה תחול שנת היובל השני בשנה השנית לשבוע, היובל השלישי - בשלישי בשבוע, וכן יעבור היובל את כל שנות השבוע, עד אשר יפול היובל השביעי בשנת השמיטה. ומפני ששני המספרים, שבע וחמישים, נפרדים זה ביחס זה, לא תשובנה שתי התקופות לקדמתן כי אם מקץ ש"ן שנה, שהן שבע פעמים חמישים. ואלבירוני עורך לפנינו בלוח מיוחד (בגוף הערבי צד 178 161) את המחזור הזה, בן ובתרגום האנגלי צד ש"ן שנה, ובצד כל אחת מן השנים שני מספרים, המראים את שנת השבוע והיובל. ככה תהיה לדוגמה שנת קל"ב בלוח הזה מכוונת לשנת ל"ב ביובל ולשנה שישית בשבוע. מאין לקח הסופר הערבי את השיטה הזאת, אשר לא שמענוה עד כה מפי איש? נקל היה לחשוב, שהוציאה מדעתו, לפי הבנתו את הכתובים, שהוא מביאם שם, או ששמע שמועה מוזרה ומוטעית. אולם באמת יש לנו פה עסק עם שיטה קדומה מאוד, שנשארו לנו עוד עקבותיה בתלמוד ארץ ישראל. בירושלמי קידושין (פ"א, ה"ב) נשאו ונתנו בדבר, אם השנה השביעית האמורה בעבד עברי היא שביעית של עולם (של שבוע) או נחשבת מזמן מכירתו. ורבי חונה מביא ראיה לסברה האחרונה: "שאם אמר את שביעית של עולם, מה יובל בא ומוציא?", שהרי שנת היובל באה תמיד מיד תכופה לאחר שמיטה, שכבר הוציאתם לחירות. ועל זה יאמר ר' יוחנן בן מרייה, שראיה זו נכונה רק למאן דאמר, שהיובל אינו עולה ממניין שני שבוע, אבל "למאן דאמר היובל עולה ממניין שני שבוע, פעמים שהיובל בא באמצע שני שבוע", ויכול להוציא את העבדים שנמכרו בין השמיטה האחרונה ובין היובל. הננו רואים כאן מפורש, ששנת היובל תוכל לעבור את כל שנות השבוע. והדבר ברור, שהירושלמי הבין את הלשון "יובל עולה למניין שבוע" שבדברי רבי יהודה לא כדברי הבבלי, ששנה ראשונה של יובל היא תמיד באותו זמן עצמו ראשונה לשבוע, או לפי סגנון הבבלי במקום אחר (ר"ה, ט, א; ערכין י"ב, ב) "יובל עולה לכאן ולכאן", כי אם, שתקופת היובל הולכת בפני עצמה, מבלי להפריע את תקופת השמיטים ההולכת בצדה מפני עצמה, ושנת היובל עולה ונחשבת במספר שנות השבוע, ואינה מפסקת את מנינן, וכדרך שאמרו לעניין אבלות: "השבת עולה ואינה מפסקת" (מו"ק י"ט, א), אבל חכמים אומרים ששנת היובל אינו עולה למניין שני שבוע, ומפסקת מניינן, וכדרך שאמרו: "רגלים מפסיקין ואינן עולים" (וכבר עמד על זה בעל "פני משה", שדברי הירושלמי אינם מכוונים עם דברי הבבלי, אבל לא ביאר את הדברים כל צרכם); וזה שאמרו: למאן דאמר יובל עולה ממנין שני שבוע, פעמים שבא באמצע שני שבוע".
ונראה מזה, שמורה דרכו של אלבירוני (כפי הנראה, הוא רבי יעקב בר מוסי אלנקריסי, שהוא מזכירו במקום אחר מספרו בתרגום האנגלי, צד - 269270) אדם גדול היה ובקי בחדרי תורה, וידע להוציא תועלת ממאמר הירושלמי שבא שלא במקומו אגב גררא.
עם הדברים האלה, שתקופת השמיטה אינה תלויה בתקופת היובל ותקופת היובל אינה תלויה בתקופת השמיטה, מכוונים דברי רבי יהודה במקום אחר: "עשה שביעית אף על פי שאין יובל, עשה יובל אף על פי שאין שביעית" (תורת כוהנים, פ' בהר). כי השמיטה והיובל הן שתי מצוות, שאינן תלויות זו בזו ואינן מעכבות זו את זו. אבל לדעת חכמים, שאין תקופה מיוחדת ליובלות, ושנת החמישים היא רק כחוליה מיוחדת בתקופת שנות השבוע, "שביעית נוהגת אף על פי שאין (דין) יובל נוהג (ומונים יובלות כדי לקדש שמיטים), אבל יובל אינו נוהג אלא אם כן יש שני שביעית" (ת"כ, שם); כי בהינתק השלשלת והתפזר כל חוליותיה, אין בה עוד מקום לחוליה יחידה ממנה.
ואלבירוני מורה אותנו בספרו (שם) את הדרך, למצוא לכל שנה משנות העולם, איזו שנה היא בשבוע וביובל. והוא מצווה אותנו לגרוע מתאריך אדם (תאריך הבריאה של בני המזרח) 1010 שנה, או להוסיף עליו 740, ולחלק את היתרון או את הקבוצה על ש"ן, ולבקש לשארית היוצאת את המספרים המכוונים לה בלוח שערך לתקופת השמיטה והיובל. קשה לדעת בבירור עניינם של מספרים אלה שאי אפשר למצוא להם שנה בשנות העולם, שאם נמלא אחר דברי המחבר ונבצע את פעולות החשבון שהוא מורה אותנו, תהייה מכוונת אל אחת מן השיטות הידועות לנו בחשבון שמיטים ויובלות. מצד אחר אנו רואים, ששני מספרים אלה משלימים איש את אחיו למספר 1750, השווה לחמישה מחזורים בני ש"ן שנה; ודבר זה מספיק להוכיח, שלא נפלו בהם טעויות. ולכן עלינו לבקש את סיבות הטעות במקום אחר, בשמות פעולות החשבון, שנתחלפו למחבר או למעתיק זו בזו, וצריכים אנו להפכן: להוסיף על שנות העולם את המספר 1010 או לגרוע מהן 740. והדברים מתבארים בדרך זו. כניסת ישראל לארץ הייתה בניסן ב"א ת"ץ, ומתשרי שלאחריו התחילו למנות לשתי התקופות, לשמיטים וליובלות. ואם נוסיף על ב"א ת"ץ את המספר 1010 - יעלה בידינו 3500 740 1750, שהראשון שווה לעשר תקופות, והשני - יישאר לנו, ואם נגרע מהן לחמש; ונמצאנו עומדים בתחילת תקופה חדשה, בשנה ראשונה לשמיטה וליובל.
בהנחתנו זו, שיסדתיה על מנין הבריאה ממולד תוהו, לא יצאנו עוד מכל דחק לגמרי. כי אלבירוני יודע רק את המניין ממולד וי"ד, ובלי ספק אליו הכוונה גם פה בתאריך אדם. וזקוקים אנו לומר אחת משתי אלה: או שכל חשבון זה לשמיטה, המיוסד על שיטת הירושלמי, מקורו בארץ ישראל לפני מנין הבריאה שלהם, ואלבירוני לא שם לבו להבדל זה, או שלפי שיטה זו לא התחילה תקופת השמיטים והיובלות מיד מתשרי שאחר ביאת הארץ, כי אם מתשרי של השנה השנית. ואולי הוציאו זה מן המקרא: כי תבואו אל הארץ וגו' ושבתה הארץ וגו' וספרת לך וגו' - ועשו שמיטה מיד בכניסתם לארץ בתשרי של שנת ב"א ת"ץ למניין בני מזרח, ומשנת ב"א תצ"א שאחריה התחילו למנות שתי התקופות.
ה. השמיטים שנעשו במעשה בזמן בית שני
שנות השמיטה הנודעות לנו מן הפרק הזה אלה הן:
א) בספר חשמונאים (א, ו) יסופר, כי כאשר צר חיל יון על בית צור ועל ירושלים, בשנת מאה וחמישים, לא יכלו הנצורים לעמוד במצודות מחוסר לחם, "כי הייתה שנת שבתון לארץ" (שם מ"ח), "כי הייתה שנת השבע" (שם, נ). לפי דעת אידלר, שירר ועוד, שהספר הראשון מונה לתאריך הסילוקי מניסן ג"א תמ"ט לב"ע, הזמן הזה מכוון לקיץ של שנת ג"א תקצ"ח, שהייתה באמת לפי החשבון שנת שמיטה. אבל כאשר כבר אמרתי באריך השטרות, סמן ה ("התקופה" ח), גם הספר הראשון חושב את התאריך הזה מתשרי ג"א ת"ן. וזקוקים אנו לאמר, שהיה המצור בחורף שנת ג"א תקצ"ט, שהיה מוצאי שביעית, והרעב היה מפני שלפני כן הייתה שנת שבתון לארץ. התבואה הישנה כבר כלתה מן הבית, והחדשה עוד לא באה. ויתכן הדבר, שאף על פי שהיו חושבים את התאריך הסילוקי, עם שכניהם יושבי סוריה, מן החורף, וגם שנת השמיטה הייתה נמנית לעניין הדין מתשרי עד תשרי, מכל מקום היו רגילים בלשון בני אדם - שהיו מרגישים בתוצאות איסור עבודת קרקע בשביעית רק משעה שפסקה התבואה הישנה עד אסיפת התבואה החדשה - לכנות בשם שנת השמיטה את הזמן אשר מניסן של שביעית עד ניסן של מוצאי שביעית, וכדרך שמצאנו סגנון כזה גם בתורה, במקרא: מה נאכל בשנה השביעית (ויקרא כ"ה, כ), שהפירוש הנכון בו, שכבר עמד עליו בעל "המבחר" במקומו, הוא, מניסן של שביעית עד ניסן של שמינית (ועיין להלן, סימן ו).
ב) בשנת מאה ושבעים ושבע למלכות יוון, היא שנת ג"א תרכ"ו לבריאת עולם, בחודש שבט, נרצח שמעון הכהן הגדול בידי תלמי חתנו אשר נמלט ויסגר במבצר דגון (חשמונאים א, בסופו). יוחנן הורקנוס בנו אמר לנקום את דמי אביו, ויצר על המבצר. אך כאשר ארכו ימי המצור, והשנה הייתה שנת השמיטה, נאלץ לחדול ממלחמתו (קדמוניות י"ג ח, א; מלחמות א, ב, ד).
ג) הורדוס כבש את ירושלים בימי ארכנותם של מרקוס אגריפה וגניניוס גלוס (קדמוניות י"ד, ט"ז, ד), בקיץ של שנת ל"ז לפי המניין הרגיל (עיין שירר, געשיכטע, ח"א, סוף סמן י"ד), והיא ג"א תשכ"ד לבריאת עולם, ואותה שנה שביעית הייתה (קדמוניות, שם).
ד) שנה שחרב בה הבית באחרונה, שהיא שנת ג"א תת"ל לבריאת עולם, הייתה, לפיה מסורה, במוצאי שביעית באחד בשמיטה (ס"ע, פ"ל; ערכין י"ב, א; תענית כ"ט, א; ירושלמי, שם).
והנה מהבדל הזמן שבין א ובין ב, שאינו מגיע אלא לארבעה שבועים, אי אפשר להכריע, מה היה דרך מניינם; אבל תחת זה רואים אנו מפורש מהבדל הזמן שבין ב ו-ג, שהוא עולה צ"ח שנה, וכן מההבדל שבין ג ו-ד, שהוא עולה לק"ו שנה, שלא היו מונים אלא שבע שבע בלבד.
על המופתים החותכים האלה נוכל להוסיף עוד שתי ראיות אחרות, שאינן ברורות כל כך, ואלה הן:
ה) מפי אגדה קדמונית, המספרת על דברי ריבות שהיו לשכני ארץ יהודה עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון, אנו שומעים שאותה שנה שביעית הייתה (מגילת תענית, פ"ג; סנהדרין, צ"א). ובאמת שנת 331 לפני המניין הרגיל, שהיא שנת ג"א ת"ל לבריאה, שהיה בה אלכסנדרוס בארץ ישראל, הייתה לפי חשבון זה שנת שבע בשמיטה.
ו) שנה שעלה בה נחמיה לארץ ישראל, שהיא שנת ג"א שי"ז לבריאת עולם ושנת כ וכ"א לארתחשסתא, קרוב מאוד בעיני, שהייתה שנה שישית בשבוע, ובתשרי שאחריה התחילה שנת השמיטה, ולכן אצו חורי יהודה בבעלי חובותיהם, להשיב להם משאת הכסף אשר היו נושים בם (נחמיה ה), מיראתם שלא תשמטנה שביעית. והוא הדבר, שבכתב האמנה, שהביא בו נחמיה את העם באלה ובשבועה "לשמור ולעשות את כל מצוות ד' ", הוא מזכיר את מצוות שמיטה בייחוד, ואומר: ונטש את השנה השביעית ומשא כל יד (נחמיה י, ל"ב), מפני שהייתה שאלה זו עומדת אז על הפרק; וכדרך שפרט שם גם נשואי נשים נכריות ומיקח וממכר בשבת ודברים אחרים, שהייתה השעה דורשת אותם ביותר. מן המקרא הזה יוצא, שמניין שמיטים התחיל עוד קודם ביאת נחמיה לארץ; וקרוב לשער, כי עזרא הסופר, שאמרו עליו, שראוי היה שתנתן תורה על ידו, ושכוח היה בידו, על פי דתי המלך, לכוף על קיום המצוות (עזרא, ז, כ"ו), הוא שהנהיג את המניין הזה אחר ביאתו לארץ. עזרא בא לירושלים באחד לחודש החמישי, שנת שבע לארתחשסתא, היא שנת ג"א ש"ג לב"ע. ראשית מלאכתו הייתה להניח יסוד מוסד לתורת אלוקיו, להביא סדרים בחיי העם ולטהרו מטומאת גויי הארצות אשר התערבו בם. המלאכה הזאת הייתה לא ליום ולא ליומיים, ונמשכה עד חודש ניסן שנת ג"א ש"ד (עזרא ז, י"ז). מובן מאליו, כי קודם שנתאוששו מוסדות הדת בכלל, קשה היה לו לדאוג לקיום כל אחד מפרטיה, ועל כורחו נתאחרה ספירת שמיטים, ולא התחילה אלא מתשרי של שנת ג"א ש"ד, ולכן הייתה שנת ג"א שי"ח בימי נחמיה שנת שמיטה גם היא.
דבר זה, שהמרחק בין השמיטים שנעשו בבית שני, כנגד פשוטם של כתובים, נחלק תמיד לשביעיות בלי שארית, הביא חכמים שונים להנחות שונות: שבטלו היובלות משגלו שבט גד ושבט ראובן, ששנת החמישים הייתה באותו זמן עצמו שנה ראשונה לשמיטה הבאה, או שתקופת השמיטה לא הייתה תלויה כלל בתקופת היובל, ולדעת הגאונים, המחוורת שבכולן, שבימי בית שני בטלו יובלות, ולא היו מונים אלא שבע שבע בלבד.
ו. חקירה על היובל אם היה נוהג בבית שני
נשאר לנו עוד להתיר ספק אחד, שכבר נשאו ונתנו בו הפוסקים: אם היה היובל נוהג בימי בית שני, אלא שהיה עולה לכאן ולכאן, כדעת רבי יהודה, או שלא היה נוהג כלל, כשיטת הברייתא בתורת כוהנים, לפי הבנת הנשיא ובעל "כסף משנה".
תקנה אחת שנשאר זכרה במשנה, שהתקין הלל הזקן, שיהא (המוכר בית) חולש מעותיו בלשכה, כדי שלא יחלט ביתו ביובל (ערכין ל"א ב), נראה כמסיעה לסברה הראשונה, מפני שלפי ההלכה אין דין בתי ערי חומה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. אלא שקושיות שונות עומדות כנגדה. מספרו של יוסף הכהן אנו רואים, שהיהודים השתדלו תמיד אצל המלכים, שארץ ישראל הייתה תחת ממשלתם, שיפטרו אותם ממס בשנים שאין בהן חריש וקציר. כאשר יצאו הכהן הגדול ונכבדי העם להקביל פני אלכסנדרוס מוקדון, בקשו ממנו לפטרם ממס בכל שנת שבע (קדמוניות י"א, ח, ה), ואחת מפקודות יוליוס קיסר אומרת, שהיהודים חופשיים ממס בכל שנת השבע שנת השמיטה, אשר לא יאספו בה פירות האילן, ולא יעבדו את האדמה (ט"ז י, ו). ואילו הייתה שנת החמישים אסורה גם היא בעבודת הארץ, הדבר מובן מאליו, שהיו משתדלים לפטרם ממס גם בשנת היובל. וגם זה מובן מעצמו, ששנות רעבון היו עלולות לבוא ביותר בשנות יובל, שהיו שתי שנים רצופות בלא חריש וקציר, ובכל זאת לא נשאר רושם מהן בקורות ישראל, כמו שמצאנו שלוש שנות רעבון בשנות שמיטה. ולכן נוטה אני יותר לחשוב, שלא היה איסור עבודת קרקע נוהג ביובל בזמן בית שני, אף על פי שדין בתי ערי חומה היה עומד בתוקפו. וקרוב בעיני לבקש סיבת הדבר בתנאים שהיו שוררים בפרק הזה. הארץ הייתה אך זמן קצר כעומדת ברשות עצמה, בימי מלכי בית חשמונאי; וחוץ מן הזמן הזה הייתה נכנעת תמיד תחת ידי מושלים זרים, מלכי פרס, יוון ורומי, כאשר יתאונן על זה נחמיה:
והארץ אשר נתת לאבותינו לאכול את פריה ואת טובה הנה אנחנו עבדים עליה, ותבואתה מרבה למלכים אשר נתתה עלינו בחטאתינו ועל גויתינו מושלים (נחמיה ט, ל"ו-ל"ז).
המסים והארנוניות שהטילה עליהם הממשלה עשו את שביתת הארץ ביובל לדבר קשה מאוד, שלא היה העם יכול לעמוד בו; ולכן בקשו תחבולות להסיר את המשא הזה מעל צווארם; וכדרך שמצאנו כזאת בסוף ימי המשנה גם בשמיטה: מכריז רבי ינאי, פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא (סנהדרין כ"ו, ע"א), וסמכו בזה על דיוק המקרא: לכל יושביה - בזמן שכל יושביה עליה, ובימי עזרא היה כל הקהל כאחד ארבע ריבוא אלפיים ושלוש מאות ושישים. אבל דיני מכירת בתים וקרקעות, שלא זו בלבד שלא היו קשים על העם, כי אם עוד הגנו על העניים שלא תעבורנה אחוזותיהם לידי בעלי ההון, השאירו על כנם, ולכן ראה הלל הזקן לטוב, שיהא המוכר חולש מעותיו ללשכה כדי שלא יחלט ביתו. אבל בזמן מאוחר יותר, כפי הנראה לאחר חורבן, שנשתנו פני הדברים לגמרי, העלו בידם הלכה שדיני בתי ערי חומה, שדה אחוזה, ודברים אחרים שיש להם יחס כל שהוא עם היובל, אינם נוהגים אלא בזמן שהיובל נוהג (ערכין כ"ט א). דברים אלה מכוונים עם קבלת הגאונים, שאף בזמן בית שני לא היה היובל נוהג. וכן עולה מדברי התלמוד (גטין, ל"ו, וירושלמי שם), שאף שמיטה לא הייתה נוהגת בזמן בית שני אלא מדבריהם, וכך מטים דברי בעל "כסף משנה" (הל' שמיטה ויובל, פ"י ה' ה).
גם חכמי העמים לא באו עוד בדבר תקופת היובל לדעה אחת. החוקרים מן המאה הי"ח - על אודות החכמים האחרונים ידובר בסימן י"ב - תפסו בדעת הגאונים, שתקופת היובל היא בת מ"ט שנה, וששנת השמיטה השביעית הייתה שמיטה ויובל כאחת. ואמרו להביא ראיה לדבריהם מן המקרא: וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית וגו' עד השנה התשיעית עד בוא תבואתה תאכלו ישן (ויקרא כ"ה, כ). ואלו לא הייתה שנת השמיטה אחת עם שנת היובל - יאמר גטרר - הנה היו אז שתי שנים רצופות בלא חריש וקציר, ותבואת השנה השישית, הנאספת בראשית השנה השביעית (בניסן), צריכה הייתה להספיק עד קציר השנה העשירית, ולא עד השנה התשיעית. על דבריו אלה מעיר אידלר בצדק ואומר: יכולים היינו להשיב, כי היה בלב משה להגיד רק את משפט השמיטה הפשוטה, וכל צורך לא היה לו להביא בחשבון את שנת היובל, הבאה רק לפרקים, כיוצאת מן הכלל. אמנם מלשון המקרא "ועשת את התבואה לשלוש השנים" נראה מפרש, שהייתה כוונתו לשנת היובל (ח"א, צד 505).
ובאמת שמענו שתי סברות אלה מפי רבותינו הקדמונים, שאמרו על המקרא הזה בתורת כוהנים (בהר, פרק ד): "ועשת את התבואה לשלש השנים - לששית, לשביעית ולמוצאי שביעית; דבר אחד לשלש השנים - לשביעית, ליובל ולמוצאי יובל".
מכל הפירושים השונים, שנאמרו במקראות אלה, רואה אני להעיר על אחד, המיוחד שבהם, שמצאתי בספר "המבחר" לקראי רבי אהרן הראשון. לפי דעתו, הכתוב מונה את השנים "בתיקון שנות הבריאה" (מניסן), או בסגנון אחר לפי מנין התורה, בזמן שהתחלת השנה וסופה לעניין שמיטה ויובל, שהם נמנים מתשרי, קודמת תמיד להתחלת השנה המכוונת לה במספר השנים לפי מניין התורה - חצי שנה. והכתוב מדבר בשמיטה שאחריה יובל. ולכן תבואת השנה השישית, הנאספת בראשית השנה הזאת לפי מנין התורה או במחציתה השנית למניין השמיטים, לא זו בלבד שהיא צריכה להפקיע את עצמה עד ראשית השנה השביעית למניין התורה או עד מחציתה לפי מניין שמיטים, וזה שאמר הכתוב: וזרעתם את השנה השמינית (במרחשון של תשיעית לשמיטים, שהיא עדיין שמינית למניין התורה) ואכלתם מן התבואה ישן, עד (ראשית) השנה התשיעית (למניין התורה, שהיא מחציתה של שמינית למניין שמיטים). וזה לשון ספר "המבחר":
"והשנים הנזכרות הם בתיקון שנות הבריאה. כי אם עבר חצי השנה השישית, תיכנס שנת השמיטה; ובהשלמתה כאלו חצי שנה - שנת היובל. ואם תשלם שנת היובל, תכנס חצי השנה השמינית, ותהיה הזריעה בחצי השמינית, והתבואה תבוא בתחילת שנה תשיעית".
ואפשר מאוד, שכך פירשו להם גם רבותינו, חכמי המשנה, את הכתובים האלה. ברייתא אחת אומרת:
"וזרעתם את השמינית זו שמינית של אחר שמיטה, כשהוא אומר שנה, זו תשיעית של אחר היובל ושל אחר השמיטה... עד התשיעית, זו תשיעית, שאחר השמינית, שאחר השמיטה, כשהוא אומר שנה, זו עשירית, שאחר תשיעית, ושאחרי היובל, ושאחר השמיטה" (תורת כוהנים, פ' בהר).
כלומר, אלו נאמר וזרעתם את השמינית סתם, הייתי אומר, שהיא שמינית למניין שמיטים, מוצאי שביעית, וכדרך שקראו לשנת השמיטה בשם שביעית סתם; עכשיו שנאמר את השנה השמינית, ושנים האמורות בתורה הן מניסן ועד ניסן, אנו למדים, שהיא תשיעית לשמיטה, וזה שקראה הכתוב שמינית, היא, מפני שהוא מונה למניין של תורה. והוא הדבר גם במקרא עד השנה התשיעית, שהכוונה בו לתשיעית של מניין התורה ולעשירית של מניין השמיטים. ולפי דברינו, הוציאו רבותינו את פירושם לא בדרך דרש, תוך יתור מילת "שנה" וחשבוה לדבר שאינו צריך, אלא מגדר המילה הזאת, לפי פשוטו של מקרא, ששנתה של תורה מתחילת מניסן, ואיסור שמיטה מקדים לבוא בחצי שנה.
ואם כך הוא פירוש הכתובים - והפירוש הזה נראה מחוור - הנה יצא לנו, שלפי דין תורה היה היובל בשנת החמישים, לאחר שנת השמיטה השביעית, אלא שבימי בית שני כבר בטל היובל, וכמו שאמרנו.
ז. דרכי חישוב שמיטים לפי תאריכים שונים
שמיטה אחרונה, שעשו ישראל בארץ בפני בית שני, קדמה, כאשר ראינו, שנה אחת לחורבנו. על פי ידיעתנו זו, נקל למצוא לכל שנה נתונה לנו, באחד משלושת המניינים, שהיו נהוגים בישראל, את מספר השנה המכוון לה בתקופת השבוע.
אם נודעה לנו השנה לפי מניין חורבן הבית, די לנו להוציא מספרה שבעה שבעה, והשארית, שאינה מגיעה לשבעה, היא שנת השבוע.
ואם מספר השנה נתון במניין שטרות, עלינו לגרוע ממנו שתי שנים (מפני שמספר ש"פ שנה שעברו מתאריך זה עד החורבן, בהתחלקו לשבעה, מניח אחריו שארית של שתי שנים, ולהוציא את היתרון בשביעיות, והמספר הנשאר אחר החלוקה הוא מספר השנה בשבוע.
ואם השנה נתונה לנו במניין שנות העולם, לחשבון בני מזרח, צריכים אנו להוסיף עליו שנה אחת (מפני שג"א תתכ"ח שנה, שעברו עד החורבן, חסרות שנה אחת לתשלום השבוע), ולחלק את המספר היוצא - על ידי שבעה, והשארית תהיה מכוונת לשנת השבוע (והדבר מובן מאליו, שבני מערב, המונים לבריאה ממולד בהר"ד, אינם צריכים להוסיף כלום).
חשבונות אלה כבר נתפרשו בשמועה הידועה בתלמוד (ע"ז ט, ע"ב), שכפי אשר נראה להלן, הייתה לסלע המחלוקת בין המפרשים והפוסקים, שנבוכו בה מאוד. וזה לשון השמועה:
"אמר רב הונא בריה דרב יהושע, האי מאן דלא ידע בכמה שני בשבוע הוא עומד, ניטפי חד שתא, ונחשוב כללי ביובלי ופרטי בשבועי, ונשקל ממאה תרי, ונשדי אפרטי ונחשובינהו לפרטי בשבועי, וידע כמה שני בשבוע, וסימנך, כי זה שנתיים הרעב בקרב הארץ".
ובתשובות רב האיי גאון, שאביא בסמוך, נמצאה שמועה זו עוד בפנים אחרות. ואני מוציא ממנה את הנוסח שהיה לפניו, והוא:
"לישייליה לתנא דסדר עולם, וליפוק כללי ביובלי ופרטי בשבועי, ולישקול תרתי מכל מאה, ולישדי אפרטא, וליפקונין בשבועי, וידע כמה בשבוע. אי נמי, לישיילה לספרא, וליבצר מיניה תרתי שני, או לוסיף עליה חמש שני, וסימנך, כי זה שנתים הרעב, ועוד חמש שנים, וליפקינון בשבועי, וידע כמה בשבוע".
כל לשונות אלה אינם שינויי נוסחאות ממאמר אחד, כי כולם יחד יצאו כצורתם מפי בעל השמועה, רב הונא בריה דרב יהושע בעצמו, וכולם היו כתובים בתחילה בתלמוד, אלא שאחר כך השמיטו המעתיקים מאמר אחד או שני, שלא היה מובן להם. ופירוש השמועה הזאת ברור בעיני.
בתלמוד שם הובאו לפני כן שתי ברייתות: האחת מ"סדר עולם", המסיימת: "מכאן ואילך (לאחר חורבן) צא וחשוב לחורבן בית שני", ואחת מ"תנא דבי אליהו", על מנין שנות העולם, המסיימת: "ובעוונותינו שרבו יצאו מהם (משנות האלף החמישי, שהן ימות המשיח) מה שיצאו". ומפי רב האי גאון בתשובתו שמענו, שהיה מנהג שוני הברייתות ("תנאים") שבישיבה לפרוט בהן את מספר השנים, שעברו ממניינים אלה עד זמנם. ורב פפא נותן שם סימנים, אך לעבור ממניין שטרות, היו רגילים בו בבבל, אל שני המניינים האחרים. והנה בא אחרי רב הונא בריה דרב יהושע, בן דורו וחברו, ונותן לנו שלושה כללים, לקצוב על פיהם את שנות השמיטה, לפי כל אחד משלושת התאריכים האלה.
הכלל הראשון, הכתוב בנוסחאות התלמוד שלפנינו, שפירשוהו המפרשים על תאריך החורבן ונתלבטו בו לחינם (עיין בסימן הסמוך), מכוון באמת לתאריך הבריאה, לפי חשבון אנשי מזרח, ולכן צווה להוסיף שנה אחת. וכבר עמד על הפירוש הנכון הזה אחד מבעלי התוספות, רבי יצחק ב"ר שמואל (הוא הר"י הזקן), המובא בספר "התרומה" (סימן קל"ה), והרז"ה בספר "המאור" במקומו.
על הכלל השני, שמצאנוהו בתשובת רב האיי ובספרים אחרים (ספר "המאור", ובכ"י דון יהודה בנבנשתי המובא להלן): "לשייליה לתנא דסדר עולם, וליפוק כללי ביובלי ופרטי בשבועי", אמר רב האיי, שמניינו מתחיל משעה שפסקו למנות ליובלות בבית ראשון, בשנת י"ד לחורבנו, שהיא ג"א שנ"ב ליצירה. אבל מניין זה אין לו כל זכר שם בגמרא, ומדברי הברייתא בערכין (י"ב, ב) על הפסוק "בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר", החושבת שנה זו לשנת יובל, נראה, שהיא הולכת רק לשיטת חכמים, ולא לשיטת רבי יהודה, שכל החשבונות בעבודה זרה מיוסדים עליה (כאשר כבר העירו על זה רש"י ובעלי התוספות. עיין תאריך החורבן, סימן ו). רחוק עוד יותר הוא פירושו של רבי אברהם בר חייא (ספר "העיבור", מ"ג, ש"ו), לפי גרסתו ניטפי חדא שתא, שהתחלת המניין הוא מגלות בני גד ובני ראובן, שהייתה לדבריו בשנת ג"א ל"ז ליצירה, מספר שלא נזכר בתלמוד בשום מקום, ואיך ייתכן שיקצבו חשבונותיהם על פיו? והרז"ה אומר על כלל הזה (שאין בו מילת ניטפי), שהכוונה למניין בריאת עולם, לחשבון בני מערב; אבל חשבון כזה לא ידעו בעלי התלמוד כלל. והדבר מוכרע מאליו, שהכוונה לתאריך החורבן, שאינו דורש כל הוספה וכל גירעון, וכדרך שהבינו כמעט כל המפרשים, אף על פי שמילת וניטפו, שהייתה לפניהם, הייתה עומדת כנגדם. ומדברי הרמב"ם (שמיטה ויובל פ"י, ה"ו) ידענו, שכך היה מנהג אנשי ארץ ישראל והגאונים: "וכולן לא היו מונין אלא לשנות חורבן, משליכין אותן שבע שבע".
הכלל האחרון "ליבצר מיניה תרתי שני" אינו צריך לפנים, והוא מכוון למניין שטרות.
סיבת כל ההשמטות האלה היא, כי בבבל, ששם היו רגילים למנות לשטרות, לא עלה על לב הסופרים והחכמים, שיחשבו בתלמוד חשבונותיהם למניין אחר, ולכן פירשו להם את הכלל השני, כאשר ראינו, בדרך מוזר, ואת הכלל הראשון השמיטו לגמרי. בארצות המערב, ששם לא היו בקיאים במניין שטרות, היה הדבר להפך, שהשמיטו את הכלל השלישי: "ליבצר תרתי שני", שלא ידעו מה טיבם, ותפסו באחד משני הכללים האחרים, ולא השאירו מן השלישי אלא את המילים: "כי זה שנתים הרעב", שחשבו שהוא סימן למה שאמרו: "נישקול מכל מאה תרתי" (וכבר העיר רבינו תם ב"ספר הישר" על זרות הפירוש הזה) ופירשו להם את הדבר בדרכים שונים, כאשר ראינו.
ח. דעות הפוסקים על דבר שנת השמיטה
כאשר ראינו כבר למעלה, השתדל הרמב"ם בתחילה לייסד חשבונות השמיטים והיובלות לפי דעת "חכמים", ששנת חמישים אינה עולה ממניין שני שבוע, שגם בזמן בית שני מנו יובלות כדי לקדש שמיטים, ושכך יש למנות גם לאחר בית שני, והניח לו לייסוד בחשבונו, שהמניין החדש לשמיטים וליובלות התחיל בבית שני, לפי העמדת השמועה בערכין (י"ג, א), על ידי רב אשי, משעה שעלה עזרא בסוף שש שנים לבנין הבית, וקידש את הארץ קדושה שניה. ובתשובתו (סימן קע"ב) שהבאנו הוא נותן כלל לחשבון זה, להוסיף על מניין שטרות ל"ד שנה (שעברו מתחילת בנין בית שני עד שעלה עזרא), ולחלק את הקבוצה ליובלות ולשבועים; אבל בכל אשר התאמץ הרמב"ם להחזיק בשיטת חכמים ולהעמידה בעיון, הנה הסביר פנים לקבלת הגאונים, בבואו לקבוע הלכה למעשה, ופסק כדבריהם, שאחר חורבן בית שני אין מונים אלא שבע שבע בלבד, כשיטת רבי יהודה, וכמו שהעלו בעבודה זרה.
בשיטה זו אחזו גם הפוסקים האחרים, שנתכוונו בזה עמו לדעה אחת, אף אותם שלא ראו את דבריו (רבינו תם העלה כך להלכה, כשלושים שנה קודם שכתב הרמב"ם ספרו "משנה תורה"), ואמרו, כי מאחר שהתלמוד בעבודה זרה חושב חשבונותיו לפי שיטת רבי יהודה, מכלל שהלכה כמותו.
והנה כאשר ראינו, כל חשבונות התלמוד במניין שמיטים מיוסדים על המסורה העתיקה, ששנה שחרב בה בית שני מוצאי שביעית הייתה; ואחר שהכל מודים בקבלה זו, אפשר היה לחשוב, שלא יהיה כל חילוף ושינוי בין הפוסקים במניין שנות השמיטה. אבל באמת אין הדבר כן, מפני שמצד אחד, שנת החורבן עצמה תלויה במחלוקת, ומצד שני גרם החילוף במניין היצירה בין בני מזרח ובני מערב, שלא היו כל המחברים בקיאים בו, לחילופים בקציבת שנת השמיטה. וכן נפלגו הפוסקים לשלושה ראשים:
א) לדעת רש"י, חרב בית שני בשנת ת"כ לבניינו, והיא שנת ג"א תתכ"ח לב"ע, ואותה שנה מוצאי שביעית הייתה. דבר זה יצא לו, מצד אחד, ממה שאמרו בערכין (שם), שמניין שמיטים התחיל מן השנה השביעית לבנין הבית, משעה שעלה עזרא וקידש את הארץ; ואם נוציא את תי"ד שנה הנותרות שבע שבע, נמצא שהייתה שנת ת"כ מוצאי שביעית. מצד אחר, הוזקק רש"י לפרש כך על ידי נוסח הגמרא שלפנינו בעבודה זרה "ניטפי חדא שתא", שממנו למד, ששנה ראשונה לחורבן הייתה שניה בשבוע, ובהכרח, ששנת ת"כ הייתה מוצאי שביעית. בשיטה זו אחז גם הרא"ש, שטרח בכל כוחו להסיר את הקושיות הנמצאות בדברי רש"י, ואשר אעיר עליהן מיד.
אבל דברי רש"י קשים מכל צד. דברי רב אשי, שמניין שמיטים בזמן בית שני מתחיל משנה שביעית לבניינו, לא נאמרו אלא ליישב דעת חכמים, שתקופת היובל עולה לחמישים שנה; אבל לשיטת רבי יהודה, המונה רק שמיטים בלבד, אמרו שם (י"ב, ב), שהמניין מתחיל משנה ראשונה לבניין הבית; ומפני שת"כ שנה כלות בשביעיות, נמצאה שנה ראשונה לשמיטה אינה נופלת אלא בשנת תכ"א, ובה בשנה חרב הבית. גם ממהלך כל המשא והמתן בערכין וגם מתירוצו של רב אשי יוצא, שחרב הבית בשנת תכ"א לבניינו.
ב) לרגל כל הקושיות האלה אמר הרשב"ם לשנות מעט שיטת זקנו ולומר, שהבית חרב בשנת תכ"א לבניינו, והיא הייתה מוצאי שביעית; וזה שאמר רב הונא בריה דרב יהושע "וניטפי חדא שתא", הוא מפני שהמניין לחורבן מתחיל בשנת תכ"ב לבניינו, היא שנת ד"א תת"ל. דברי הרשב"ם לא הגיעו לידינו ממקורם הראשון, ולכן קשה לדעת איך יצאו בדיוק מפיו. אם נניח, שידע את ההבדל הזה במשפט, וידע שמניין שטרות מתחיל לפי חשבוננו משנת ג"א ת"ן, בעת אשר בני ארצו מנוהו משנת ג"א תמ"ט, אז אפשר היה לומר, שבאמרו על הבית שחרב בשנת תכ"א לבניינו, ושמניין שנות החורבן מתחיל משנת תכ"ב, כוונתו לשנת ג"א תתכ"ט ותת"ל למניינו אנו בני מערב. ולפי הנחה זו דבריו מסכימים לגמרי עם שיטת הרמב"ם, שאביאנה בסמוך, ושנת השמיטה שלו מתאחרת מאותה של רש"י בשתי שנים. אבל מסתימת דברי המחברים המביאים דבריו - שבאמת כאשר ידענו לא ידעו בהבדל הזה, או לא עלה על לבם בשעה שנשאו ונתנו בעניין שמיטה - נראה שאין הדבר כן. ולכן בצדק היקשה עליו בעל ספר "התרומה", שדבריו סותרים את הסימן שנתנו בתלמוד להבדל שבין מניין חורבן ושטרות: זה לי עשרים שנה בביתך (כי אם נניח תחילת חשבון שטרות בשנת ג"א תמ"ט לב"ע, הנה תהיה שנה ראשונה לחורבן, שהיא תכ"ב לבניינו, ג"א תת"ל לבריאה, בשנת שפ"ב לשטרות). ואם הייתה כוונתו כדבריהם, הנה תהיה שנת השמיטה שלו מאוחרת רק בשנה אחת מאותה של רש"י, ומכוונת בדיוק לשנת השמיטה של רבינו תם קודם שתיקן את דבריו.
מפורשים וברורים יותר הם דברי רבינו תם אחיו, שהקדיש לעניין זה סימן מיוחד ב"ספר הישר" (סימן תצ"ב). גם הוא מחליט שחורבן בית שני היה לא בשנת ת"כ, כי אם בשנת תכ"א לבניינו, ולכן חשבונו מאוחר תמיד בשנה אחת. שנת ד"א תתק"ט, שהיא רביעית לשמיטה לדעת רש"י, היא אצלו שלישית בשבוע. להחלטתו זו הוא בא על ידי גרסת רבינו חננאל: נבצר מיניה תרתי שני. כי אם נגרע משנה זו ג"א תמ"ח, שעברו מן הבריאה עד מניין שטרות, נמצא, ששנת ד"א תתק"ט לב"ע היא שנת אלף ותס"א לשטרות, ואם נפחות ממנה שתי שנים ונוציא את השארית בשביעיות, תשארנה לנו שלוש שנים. ורבינו תם מוסיף ואומר: שאף לפי גירסת הספרים "וניטפי חדא שתא" יעלה בידינו חשבון זה, אלא שצריכים אנו לומר (כדעת הרשב"ם), שהמניין לחורבן אינו מתחיל משנת החורבן, שהיא תכ"א, כי אם משנה שלאחריה, משנת תכ"ב לבניינו. ורבינו תם מעיר על זה, שלפי גרסה זו איכא פירכי טובא, שהוא מציעם לפרטיהם. בשיטת ר"ת הלכו כל חכמי צרפת, רבי אלחנן בתוספותיו, בעל "התרומה" ובעלי התוספות (בע"ז ט, ב ד"ה האי מאן, והרמב"ן והריטב"א והר"ן בחידושיהם, ונתנו את היתרון לגרסת רבינו חננאל על גרסת "וניטפי חדא שתא" שבספרים שלנו. והר"י השכיל לפרש גם את נוסחת הספרים, שתסכים עם שיטה זו, ואמר שהכוונה בה לתאריך הבריאה (או לבניין בית שני, ג"א ת"ח. עיין ספר "התרומה"). ואם על שנת ד"א תתק"ט נוסיף שנה אחת, ונוציא הכל בשביעיות, יצא לנו, ששנה זו היא שלישית בשבוע כדברי ר"ת.
ג) אבל רבינו תם בעצמו הכיר אחר כך שדבריו צריכים עוד תיקון. כי עיקר הנחתו, ששנת ד"א תתק"ט היא אלף ותס"א לשטרות, נכונה רק לפי חשבון אנשי מזרח, או "לשיטת הראשונים" במניין הבריאה, ששנה ראשונה לשטרות מכוונת לשנת ג"א תמ"ט; אבל לחשבון הבריאה שלנו, מניין השטרות מתחיל משנת ג"א ת"ן, נמצא, ששנת ד"א תתק"ט לחשבוננו (ד"א תתק"ח לשיטת הראשונים) מכוונת לא לשנת אלף תס"א, כי אם לאלף ות"ס לשטרות; ועל פי הכלל "נבצר מיניה תרתי שני" יצא לנו, שהיא שנית בשבוע. ורבנו תם מצא סיוע לדבריו בדברי "סדר עולם דרבנן סבוראי", שמצא בו, ששנת ד"א תקס"ד הייתה שמיטה. למסקנה כזו הגיע גם בעל "המאור", בדרך אחרת, על פי הגרסה "וניטפי חדא שתא", שפירושה על תאריך היציאה לפי חשבון אנשי מזרח. שיטת ר"ת אחרי תיקונה, דרכי חשבונותיו וקציבת שנת החורבן והשמיטה מכוונים בדיוק עם תוצאות דברינו (סימן ז) ועם קציבתנו את השנה שחרב בה הבית (תאריך החורבן, סימן ד).
שיטת הרמב"ם, שקבעה להלכה ב"משנה תורה", מכוונת בתוצאותיה לשיטת רבינו תם. דבר זה אפשר היה לראות מראש, אחר שהיסודות אשר בנה עליהם חשבונותיו: המניין לחורבן ולשטרות, הם אותם בעצמם, שעליהם סמך הר"ת; וכן מכוונים דבריו בתוצאותיו עם שיטת הרז"ה.
אבל אם במניין שנת השמיטה דרך אחד לשלושתם, הנה לא כן הדבר בקציבת שנת החורבן. במספר השנים שעמד בית שני הלך הרמב"ם בשיטת רש"י, שחרב בשנת ת"כ לבניינו, בשנת ג"א תתכ"ח לחשבון אנשי מזרח, או ג"א תתכ"ט לחשבון אנשי מערב; אבל נבדל הוא ממנו בתכונת שנת ת"כ ומקומה בתקופת השמיטה, בזמן שלפי דעת רש"י הייתה אותה שנה מוצאי שביעית במשמעה הפשוט, שהתחילה בה השמיטה מתשרי שלפני החורבן וגמרה עם חודש אלול שאחריו, הנה לפי דעתו צריכים אנו לפרש את המסורה האומרת, שחרב הבית במוצאי שביעית, בדרך מוזרה ומפליאה מאוד, שבמשך השנה הראשונה לחורבן, שהיא נמנית מיום ליום מחודש אב עד אב, נכנסה שנה ראשונה לשבוע, מתשרי שאחריו, או לפי סגנון לשונו שכבר הבאנו למעלה:
"שנה שחרב בה הבית באחרונה, שתחילתה מתשרי שאחר החורבן כשני חודשים - שהרי מתשרי הוא המניין לשמיטים וליובלות - אותה שנה מוצאי שביעית הייתה".
וכאשר כבר העירותי בתאריך החורבן (סימן ד).
הצעה קצרה זו יכולה, לדעתי, לתת לכל קורא מבין מושג שלם ונכון על דבר השיטות השונות של הפוסקים, על טעמי מחלוקתם וסיבותיה, אם לא יחפוץ להכניס עצמו בדקדוקים יתרים ולהתחקות על כל הגה והגה שהתמלט מפי כל אחד מן המחברים בכוונה או שלא בכוונה, ולהשתדל להצדיק כל שיטה ושיטה, כאשר עשה כזאת הרלב"ח ב"קונטרס השמיטה", הנמצא בסוף תשובותיו. והרוצה לעמוד על כל פרטי דבריו, ייקחם משם.
ט. קציבת שנות שמיטה במעשה לאחר חורבן בית שני
חילופי הדעות בשנת השמיטה נפלו, כאשר ראינו, רק בין חכמי ארצות המערב, שהיו נושאים ונותנים בדבר רק מצד העיון, לפי מה שהעלו מדברי התלמוד, שהבינם כל אחד על פי דרכו. לא כן היה הדבר בארצות המזרח: בארץ ישראל ובארצות אשר סביבותיה, בבבל ובמצרים, ששם הייתה שנת השמיטה, כדברי הרמב"ם, "מסורת בידיהם איש מפי איש, וידועה ומפורסמת אצל הגאונים ואנשי ארץ ישראל" - ולכן, אף על פי שהיה קשה בעיני הרמב"ם לקבוע הלכה כרבי יהודה במקום שחכמים חולקים עליו, ראה את עצמו זקוק להרכין ראשו בפני המציאות, "מפני שהקבלה והמעשה עמודים גדולים הם בהוראה, ובהן ראוי להיתלות".
עד כמה היו יושבי אדמת הקודש זהירים במניין שנת השמיטה, אנו רואים ממנהגם לכתב בשטרות ובמכתבים, כפי הנראה, כדי שלא ישתבש המניין בידיהם, ואולי כדי לקיים מצוות "וספרת לך", אף על פי שלפי הדין היא מסורה רק לבית דין. ככה אנו מוצאים בתוספתא מכות (פ"א): "שטר שזמנו כתוב בשמיטה". ובאגרת אחת, שכתב רבי יאשיהו ברבי, ראש ישיבת גאון יעקב, שפרסם הרש"א פוזננסקי (פעסטשריפט לר"א שווארץ, צד 475), כתוב הזמן כזה:
"ביום שישי, בשבעה ימים בחודש אייר, שנה ראשונה לשבוע דהיא שנת ארבעת אלפים ושבע מאות ושבעים וחמש, במדינת רמלה הסמוכה ללוד".
ובמכתב אחד, ששלחו חכמי צור אל חכמי צובה בשנת ד"א תשפ"ט, הם מוסיפים בצידה: "הראשונה לשבוע" ("גנזי ירושלים" ח"ג, דף ט"ז). וברשימה אחת, שנכתבה באשקלון בשנת ד"א תתכ"א, נאמר על אותה שנה, שהייתה "חמישית לשבוע". כל המספרים האלה מכוונים עם חשבון הרמב"ם, רבינו תם והרז"ה, עם היוצא לנו מדבריהם ועם השמיטים שנעשו בפועל בימי בית שני.
על אחת משנות שמיטה, שהיו בימי האמוראים ונשאר מהן רושם בתלמוד, יעיר גרץ בספרו (ח"ד, צד 231 216). השנה שהתיר בה רבי ינאי עבודת קרקע בשביעית הייתה, כאשר ישער, בשנת למניין הרגיל, ג"א תתקע"ו לב"ע: מפני שבאותה שנה יצאו הרומיים למלחמה על הפרתיים, והיו היהודים אנוסים להספיק מזון לחיילותיהם. וגם אני אמרתי למצוא בתלמוד עוד שנה אחרת, שיצאו בה שני תלמידי רבי יוחנן, רבי חייא בר זרנוקי ורבי יהושע בן יהוצדק, לעבר השנה בעסיא, שהייתה שנת שמיטה (סנהדרין כ"ג, א). בימי רבי יוחנן לא מצאנו שגזרו הרומיים גזרות על ישראל, או שביקשו להעבירם על דתם; ומן המעשים השונים שנזכרו בירושלמי (ר"ה, פ"ב, ה"ה) נראה, שעיבור השנה לא היה פוגש בימיו כל מכשול על דרכו. ואם בכל זאת היו זקוקים לכתת רגליהם ולנוע לעסיא, נוכל לתלות הדבר בסיבות אחרות. דוקלוטיאנוס קיסר היה בפרק הזה בטבריה, בשנת ד"א מ"ו לב"ע (עיין מבוא הירושלמי להרז"ף, דף קמ"ו, ע"א); ואם אמנם, כאשר כבר העירו החכמים פרנקל וגרץ, רחוק היה מהפריע את היהודים משמירת חוקי דתם, ובבואו לארץ ישראל הוציא פקודתו: "כל אומיא ינסכון בר מן יודאי" (ירושלמי, ע"ז, פ"ה, ה"ד), בכל זאת הייתה לו בתחילה טינה בלבו עליהם, והצר לבני פנייס (ירושלמי, שביעית, פ"ט, ה"ב), ופקד על רבי יהודה נשיאה לעמוד לפניו ביום השבת (ירושלמי, תרומות, סוף פ"ט). ואף על פי שפייסהו ונתרצה להם, קרוב הדבר, שחשבו לטוב, שלא למשוך עליהם את לבו ביותר, ובפרט שהיה העיבור בעיניהם כעין סימן, שעוד לא סר שבט מיהודה. ולכן בחרו לבצע מעשה העיבור בחוצה לארץ, ושנת ד"א מ"ו הייתה שנת שמיטה לפי חשבוננו. ולפי זה היה המעשה הזה כשלוש שנים לפני מות רבי יוחנן, שנפטר, לדעת בעל "דורות ראשונים" (ח"ב, צד 320), בשנת אלף תקצ"ט לשטרות, שהיא שנת ד"א מ"ח לב"ע.
אבל כדי לקיים דברי המשל הידוע, האומר: "מלתא גנאה דאית בך קדם אמרה" - מוצא אני לנכון להעיר, שהשערתי זו היא מפוקפקת בעיני מאוד, מפני שכל הוכחותיו של בעל "דורות ראשונים", המרבה לשבש מספרים רבים כרצונו, אינן מכריעות את הכף לגמרי, עד שנוכל לסמוך עליהן בהחלט, וימי חייו של רבי יוחנן ושנת מותו, וכן דברי ימי האמוראים האחרים, שהיו בימיו, לא נתבררו עוד כראוי, ועדיין הדברים צריכים תלמוד. ואני אך על אחת אעיר, שאם באנו לשבש את מאמר התלמוד, שרבה חי מ' שנה, הייתי בוחר לתקן נ"ו שנה. שתי אותיות אלה נוחות מאוד להתחלף במם פתוחה (ואפילו בסתומה, כמו שמצאנו במקרא, ביהושע, ה, א, הכתיב: עברנו, והקרי עברם); ואחד המעתיקים כתב במקום המספר נ"ו, שלא היה מצוי לו את המספר מ' הנמצא לרוב בגמרא. הגהה זו נוחה לפי דעתי להתקבל יותר, מפני שהיא ברוח בעל המאמר בראש השנה (דף י"ח ע"א), שרבה שעסק רק בתורה חי נ"ו שנה, ואביי שעסק אף בגמילת חסדים חי יותר ממנו, שישים שנה. מצד אחד אינו נבדל מאותו שבחר בו הרב כי אם בארבע שנים, ותחת אשר לפי דעתו היה רבה במות רבי יוחנן כבן כ"ח שנה, יהיה לפי הגהתי בן כ"ד שנה, מה שאינו מעלה ולא מוריד; אבל בכל זאת איני אץ להחזיק בדברי ולחשוב אותם לבטוחים לגמרי, כאשר יעשה הרב הבוטח בדרכו בדבריו יותר מדי, כי סוף סוף אינם אלא השערה.
י. חשבון שמיטים ויובלות אצל הכותים
מתוך סדרי שנות הדורות שבתורה, לפי הנוסח שבידיהם, הוציאו הכותים, שמבריאת עולם עד מיתת משה וביאת הארץ, או "עד מובא ישראל ארץ כנען" עברו ב"א תשצ"ד שנה (עיין תאריך בריאת העולם, סימן י"ב, "התקופה" ט) ומכניסתם לארץ "ישבו מעבר אל מדבר ימה (בעבר הירדן המערבי והיא ארץ ישראל) שבע שנים, עד אשר הניח ה' להם מאויביהם וישבו בטח", אבל מיד בביאתם לארץ נתחייבו במצוות שמיטה ויובל, "וחשבון השמיטים והיובלים החל העם בו בעת בואם אל ארץ כנען", מתשרי שלאחר ביאתם לארץ, "כי בין בואם אל הארץ והחלם יחשבו (לחשוב) שישה חודשים, כי ראש חודש השביעי החל חשבון השנים שני השמיטים", ועשו בשנה השביעית לביאתם לארץ שמיטה ומנו שבע שבתות שנים ועשו יובל בשנת החמישים, ושנת היובל הזאת, שגם לפי דעתם עולה לכאן ולכאן, הייתה הראשונה לשמיטה שאחריה, באופן שלא היו בין יובל ליובל אלא מ"ט שנה בלבד. ונמצא היובל החמישי גומר בשנת רמ"ו. סדר חשבונם, כפי שאנו מוצאים אותו בספר "התולידה", כך הוא:
"חמישה יובילים מאתיים ושישה וארבעים שנה תוסיף על החמישה כזאת, ודע הן היוביל הראשון חמישים שנה, היוביל השני תשע ותשעים שנה והיוביל השלישי מאה שנה ושמונה וארבעים שנה והיוביל הרביעי מאת שנה ושבע ותשעים שנה והיוביל החמישי מאתים שנה ושישה וארבעים שנה והיוביל העשירי ארבע מאות ושתים ותשעים שנה והיוביל העשרים תשע מאות וארבע ושמונים שנה וארבעים יובילים אלף ותשע מאות שנה ושמונה ושישים שנה חמישה וחמישים יובילים תרי אלפים ושבע מאות שנה ושש שנים".
כל המספרים האלה יצאו לו על ידי פעולת הכפל בחשבו כל חמישה יובלות לרמ"ו שנה; מכאן ואילך בעל הספר מוציא מספר שנות היובלות על ידי תוספת מ"ט מ"ט שנה. ובדרך כזה הוא מוצא שישים יובלות עולים ב"א תתקנ"א, ועליהן הוא מוסיף עוד מ"ט מ"ט שנה, עד שהוא מגיע לס"ה יובלות, ששנותיהם עולות ג"א קצ"ו שנה. על פי החשבון הזה יקצוב בעל הספר את השנה שכתב בה "זה המשנה" ואומר:
"חקרנו על היובילים אשר דברו (צ"ל עברו) ממושב בני ישראל ארץ כנען עד היום הזה והוא חודש תמוז דפגע חודש רביע הראש מן שנת שבע וארבעים ושבע מאות לממלכת בני ישמעאל ומצאנו אותם שישים יובל היא השנה הרביעית מן השמיטה החמישית מן היובל האחד והשישים למושב בני ישראל הארץ הקדושה ארץ כנען היא שנת חמשת אלפים ושבע מאות ושמונה ושבעים ליצירת העולם היא שנת שבע מאות וארבע עשר ליזדגרד".
והחשבון מובן ממה שאמרנו. כי אם משנות היצירה, שהן ה"א תשע"ח, נגרע ב"א תשצ"ד שנה שעברו מבריאת עולם עד ביאת הארץ, תשארנה ב"א תתקפ"ד שנה ("ומן מושב בני ישראל ארץ כנען עד יומי דאכתב בה זה המשנה תרין אלפים ותשע מאות וארבעה ושמונים שנה מעת החלו יעשו שמיטים"). ואם נוציא מן המספר הזה שישים יובלות, שהם עושים, לפי האמור למעלה, ב"א תתקנ"א, תשארנה ל"ג שנה, ונמצא שעברו ארבע שמיטים וארבע שנים מן היובל הזה, והשנה שבעל הספר עומד בה שנה חמישית לשמיטה.
אבל בכל היות החשבון הזה ברור ומפורש אינו עולה יפה כלל עם העיקרים שהוא מיוסד עליהם. שישים יובלות בני מ"ט שנה עושים 2940 2941, ויחד עם השנה העודפת ביובל הראשון יעלו אל ונמצאה שנת 2984 "למושב בני ישראל בארץ כנען", שנת מ"ג ליובל הס"א, או שנה ראשונה לשמיטה השביעית מן היובל הזה! סיבת הטעות הזאת היא, שכל זמן שהמחשב מוציא את שנות היובלות על ידי הוספת מ"ט מ"ט שנה (כמו בחמשת היובלות הראשונים וכן מיובל נ"ה עד ס"ה) הוא הולך לבטח דרכו; אבל משעה שהוא משתדל לקצר עליו את הדרך ולמצוא את שנות היובל על ידי הוספת מספר שנים של חמישה יובלות או על ידי כפילתם כדרך שהוא עושה בעשרה, בעשרים, בארבעים ובנ"ה יובלות), הוא עושה מדחה... מספר רמ"ו שנה של חמשת היובלות הראשונים כולל בתוכו שנה אחת יותר ממספר השנים אשר ביובלות שאחריו, לכן הוא טועה בכל חמישה יובלות שהוא מוסיף על היובל הראשון בשנה אחת. בדרך כזה חשב לנ"ה יובלות עשר שנים יתרות, והטעות הזאת נשארה בעינה גם במספר השנים של שישים יובלות, כי את חמשת היובלות האחרונים חשב מ"ט מ"ט שנה, ואלו הוסיף על מספר הנ"ה יובלות רמ"ו שנה של חמישה יובלות, אז יצאה לו טעות עוד בשנה אחת יותר. באיזה דרך התאימו השומרונים את חשבון השמיטים והיובלות, אם הם נוהגים אצלם במעשה, עם החשבון המוזר הזה, קשה מאוד להבין.
עד כמה שאפשר להוציא משפט על יסוד החומר המועט שיש בידינו, נוטה אני לשער, שאף על פי שכל חשבון בעל הספר משובש מיסודו, מכל מקום בעיקר הדבר, ששנת ה"א ק"ו הייתה חמישית בשמיטה אצל הכותים, הדין עמו. והדעת נותנת, שלקח את שנת השמיטה הזאת מן המציאות, אלא שהסמיכה על חשבון מוטעה. בספר Bibliot. Samarit - 120122). להידנהים (ח"ג, צד נמצאו מולדות וקביעות ראשי חודשים לשומרונים לשנות תתקע"ח, תתקפ"ז ותתקצ"ה לבני ישמעאל, שהן מכוונות לשנות ה"א ש"ל, שמ"א ושמ"ז ליצירה, ושם נאמר על הראשונה שהיא שנת ה בשמיטה, על השניה שהיא שנת ב, ועל השלישית שהיא שנת א בשמיטה, ומספרים אלה מכוונים היטב לפי ההנחה, ששנת ה"א ק"ו הייתה חמישית בשמיטה.
והנה בדברי על תאריך בריאת העולם (סימן י"ב, "התקופה" ט) ראינו, שהיו חילופי דעות בין השומרונים בעצמם במניין שנות הבריאה. כולם שווים בדבר, שמבריאת עולם עד ביאת הארץ (ששאבו את השנים מספר תורתם) עברו ב"א תשצ"ד שנה; אבל במניין השנים מביאת הארץ ואילך, שהוא מיוסד על שנות כוהניהם הגדולים שהיו בידם במסורה, הדעות מתחלפות. ומעתה אפשר לשער, שאחד מכוהני השומרונים, שתקע יתדותיו מצד אחד על מנין השמיטים שבזמנו ומצד אחר על שנות הבריאה שהיו בידו, עשה את החשבון המשובש הזה, להראות שחשבון השמיטים שלהם התחיל מיד ממיתת משה "והוא חשבון משולשל מפינחס בן אלעזר עד היום הזה". ונראה, שהחשבון המוזר הזה נולד עוד בערך היובל הנ"ו או אחריו מעט (בערך הזמן שנכתב בו ספר "התולידה" על ידי אלעזר בן עמרם בשנת תקמ"ד לממלכת ישמעאל. עיין Chronique Samarit., p. 395 ), ולכן מן היובל הנ"ה ואילך עד יובל ס"ה נקצב מספר שנות היובלות על ידי הוספת מ"ט מ"ט שנה, ולא על ידי הוספת חמישה חמישה יובלות, כדרך שאנו רואים בעשרה בעשרים ובארבעים יובלות שלפני כן. והוא הדבר שעמדה הטעות במקומה, ולא הוסיפה להתרבות יותר.
כל חשבונות אלה יוצאים משנת ביאת הארץ (מובא בני ישראל אל ארץ כנען), אבל התיישבותם והאחזם בארץ, "מושב בני ישראל", הייתה שבע שנים אחרי כן. ולכן יוסיף בעל הספר ויאמר:
"ואם תדרוש תחשב היובילים אשר עברו ממושב בני ישראל בארץ כנען ועד עתה תוסיף על שני החשבן הגדול (על מספר השנים מבריאת עולם עד ביאת הארץ) שבע שנים... כי אנחנו עתקנו (כלומר קבלנו מן המסורה) על אבותינו עליהם הרצון, כי הם ישבו מעבר אל מדבר ימה שבע שנים וכו' ".
כאשר העתקתי למעלה. אך דרך חשבון זה לא היה משמש לקביעת שמיטים ויובלות אלא כעין מנהג של סלסול בלבד, כדי להרבות בתאריכים (עיין בפרק התאריכים, סימן י"ב).
יא. שיטת הקראים בחשבון שמיטים ויובלות
דבר פשוט הוא, ברור ומובן מאליו, ששאלות מן המין שאנו עסוקים בו בפרק הזה, כחשבון שמיטים ויובלות, שהיו נוהגים בעם בפועל, אינן נפתרות מטבען - על פי העיון והסברה בלבד, על ידי חקירה ודרישה בפירוש כוונת התורה במצווה זו. בדברים כאלה לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה: המנהג שהיה שורר בזמנו בחיים. השמיטים, שנעשו בפועל בזמן בית שני, מאשרות את המסורה שהייתה בידי הגאונים בחשבונות השמיטים, ומוציאות אותה מידי כל ספק; ועקבות השמיטה שמצאנו בספר נחמיה, כאשר ראינו למעלה, נותנות לנו ידיים להחליט, שמניין השמיטים התחיל עם עליית עזרא לארץ ישראל, וגם פה מתאשרים דברי הקבלה, שעזרא קידש שמיטים ויובלות (אם אמנם בשנה אחרת ממה שקצבו על יסוד בעל "סדר עולם" בחשבון שנות בית שני). גם מנהג הכותים אפשר שהוא מסורה בידם מאבותיהם, מזמן שהתחילו למנות שמיטים ויובלות, על פי תורת משה שקבלו עליהם, אלא שהמשיכו חשבונם לאחור, עד זמן ביאת ישראל לארץ, לפי נוסח התורה אשר בידיהם, כדי להראות בזה את קדמותם. אך זר ונפלא מאוד דרך הקראים, שסרו בחשבון השמיטים ממסורת אחיהם הרבנים ואמרו להתיר את השאלה הזאת מן הסברה על פי הבנתם בפירוש הכתובים שבתורה בלי כל חומר אחר הדרוש לדבר. במספר שנות בית שני שאחר חתימת המקרא לא מצאו להם דרך אחרת כי אם לקבל דברי בעל ס"ע כהווייתם, ורק בתקופת המקרא מצאו להם שני מקומות להתגדר בהם, בשנות ישיבת ישראל במצרים וימות הבית הראשון, אבל באחרונה חזרו גם בזה אל המניין שבידינו (עיין בפרק התאריכים, סימן ח). הדבר האחד בחשבון השמיטים, שסרו בו מדברי בעל ס"ע, הוא בדבר שבע שכבשו ושבע שחלקו, שלא הודו אלא בשבע שנים בלבד, שיש להם רמז בדברי כלב בספר יהושע; אבל בשבע שנים האחרות, שהוציאו חכמי התלמוד (לפי שיטת חכמים) מדברי יחזקאל: בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר, שהקראים מפרשים בעניין אחר (עיין ב"מבחר", פרשת בהר, בספר "גן עדן", עניין שמיטה, פ"א, וב"אדרת אליהו", פ"ג). שנת היובל אצלם אינה ממניין שמיטים, ונמצאה תקופתו חמישים שנה (עיין בכל המקומות האלה). על פי יסודות אלה מוצא בעל "גן עדן" (סוף פ"ג), ששנת ה"א קי"ד הייתה שנת ה לשבוע ג של יובל נ"ג; ובעל ה"אדרת" (פ"ג) - ששנת ה"א רנ"ז היא שנה חמישית לשבוע שני של יובל נ"ו. והדבר מבואר מאליו, שאילו יסדו את חשבונותיהם על אחד מן התאריכים האחרים שהיו לקראים הקדמונים במניין בריאת העולם (עיין בפרק התאריכים, שם), היו מגיעים לתולדות אחרות.
יב. דעת בעלי ביקורת המקרא בעניין שמיטים ויובלות
חוקרי העמים העוסקים בביקורת המקרא Frank, Hupfeld, Wellhausen אשר נתחו כל התורה כולה לנתחיה - לא רק למגילות מגילות, כי גם לשורות שורות - היודעים מתי נכתבה כל פרשה וכל מקרא ממנה, בדקו ומצאו, ששמיטה שנאמרה בתורת כוהנים (פ' בהר) משונה מאותה שנאמרה בספר הברית (בפרשת משפטים) ובמשנה תורה (פ' ראה), והוציאו מזה תולדות שונות. לפי דעת מקצת המבקרים, אין בספר הברית כל זכר לשמיטת קרקע בשביעית, כי כינויי הנקבה בפעלים "תשמטנה ונטשתה" (שמות כ"ג, י"א) אינם מוסבים על מילת "הארץ", כי אם על מילת "תבואתה", שבעלי השדות מצווים לעזבה לעניים, אבל לא להוביר שדותיהם; ולדעת מבקרים אחרים, השמיטה במשמעות שביתת הארץ עתיקה מאוד, אבל לא הייתה שנת השמיטה קבועה וקיימת, ולא הייתה נוהגת בכל רחבי הארץ בזמן אחד, וכוונת המקרא בספר הברית לא הייתה אלא להגביל עבודת האדמה לשש שנים, ולהובירה שנה אחת: במקום אחד היו שובתים מעבודה בשנה זו, ובמקום אחד בשנה אחרת. כי אילו היה כל העם נמנע מעבודת קרקע בשנה אחת, כי אז הלא קראו רעב על הארץ. אבל גם בצורתה זאת הייתה מצוות שמיטה רפויה בידם; ובמשנה תורה, שנגלה בימי המלך יאשיהו, נזכרה רק שמיטת כספים, וגם היא לא הייתה נוהגת אלא משנת י"ח ליאשיהו, שבה נמצא הספר בבית ה', עד נחמיה, שהוא מזכירה בספרו (נחמיה י, ל"ב), ופסקה מיד אחריו, ולכן לא יימצא עוד כל רושם אחר ממנה. השמיטה, במשמעה הרחב, נתחדשה בזמן שאחר נחמיה, קודם שנחתם ספר תורת כוהנים ונכנס לתוך חמישה חומשי תורה, אז קיבלה השמיטה צורה אחרת: עבודת קרקע ואיסורה בכל חלקי הארץ כולם כאחד, בשנה אחת קבועה וקצובה מראש. אבל מלבד שתי שמיטות אלה, שמיטת קרקע ושמיטת כספים, נעשה עוד תיקון חדש - שילוח עבדים לחופשי, שהוציאו חכמים אלה מסברה, בסמכם על דברי ירמיהו (סימן ל"ד), שכרתו בני ישראל ברית בימי צדקיהו לקרוא לעבדיהם ולשפחותיהם דרור (אם אמנם לא פורש שם, שהיה בשנת השמיטה, ושילוח העבדים בהמון רב אפשר שהיה אז רק מפני שכבר השתעבדו בהם יותר משש שנים מעת מכירתם), והחליטו, שבתחילה היה זמן שילוח כל אחד מן העבדים בשנה אחרת, בשנה השביעית למכירתו. אבל לאחר שנקבעה לשנת השמיטה שנה קבועה ומוחלטת, נעשה גם שילוח עבדים בשנה זאת לחובה; ולכן נקראה לדעתם בשם שנת הדרור (יחזקאל מ"ו, י"ז), ושמיטה זו נתקבלה בעם בכל תוקף ובכל חומר. כי עולי הגולה, אשר שבו אל אלוקיהם בכל נפשם, לא שמו לב אל סכנת הרעב הכרוכה בעקב שמיטה מוחלטת כזו, ואשר באמת לא הייתה עוד גדולה כבראשונה, כי ארץ ישראל הייתה נושבת אז גם מעמים אחרים, אשר לא חדלו לעבוד את עבודתם בשנות השמיטה. מאוחר מן השמיטה לכל שינויי צורותיה הוא היובל, אשר התכונן להשבית מפניו את השמיטה ולרשת את מקומה, לכל פרטיה: איסור עבודת קרקע, שילוח עבדים ושמיטת כספים במשמעות נכבדה יותר, והיא חזרת שדות לבעליהם. היובל הקל הרבה את משא השמיטה, בהיותו בא אחרי תקופה ארוכה של חמישים, תחת אשר השמיטה הקיפה את תקופתה בשבע שנים. שני אלה, השמיטה והיובל, מצאו להם מקום בספר תורת כוהנים, שנתחבר בעת חתימת ספר התורה ושם התלכדו לא במשפט לחוקה אחת, בעוד שהיו באמת שני דברים נפרדים.
אחרי מבקרים אלה הלכו שני חכמים מצוינים מתונים בדין, התוכן האיטלקי Schiaparelli בספרו "חכמת התכונה בספרי הקודש" (מסימן 106 115) והתוכן האשכנזי גינצל בספרו (ח"ב, סימן עד .(142
אין פה מענייני להתחקות על חקירות אלה מן הנקודה אשר העמידו אותן עליה המבקרים האלה, ולהביא במשפט את סברותיהם והחלטותיהם, אשר המפקפק בהן לא ייחשב חלילה לכופר בעיקר; ולדעתי לא נפריז הרבה על המידה, אם נאמר, שרוב השערותיהם דומות כאילן שענפיו מרובים ושורשיו מועטים... כמדומה אני, שיכול אני לפטור את עצמי מעבודה זו, ובייחוד אחרי אשר קדמני בה החכם ר"ד הופמן בספרו Leviticus - וכשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך אקבל שכר על הפרישה. אך רואה אני להעיר על זרות אחת, שאני מוצא בהשערות אלה מצד העניין, שהשמיטה בכל חומר איסוריה, שהיה באמת קשה לעמוד בה, מיהרה ונתקבלה בעם, בעוד אשר היובל, שיצא להקל ולא להחמיר, לא מצא לו מסילות ביניהם. ולולא שאין רצוני להכניס עצמי בהשערות חדשות, שאין לי עליהן ראיות מוכיחות, הייתי נוטה לחשוב להפך, שהיובל עתיק הוא לימים מן השמיטה, ומוצאו מזמן שלא נתפתח עוד רגש חיי מדינה היטב, ושבטי ישראל טרם התאחדו, האדמה הייתה עוד קניין הכלל, וכל שבט ושבט היה מקפיד לבלתי יגרע חלק מנחלתו ונוסף על נחלת אחיהו, כאשר שמענו טענות כאלה מפי מטה בני יוסף בפרק הקדום הזה (במדבר ל"ו), ולכן בסור הסיבה הראשה אבד ליובל הרבה מכוחו. וכעין זה הבינו גם רבותינו חכמי המשנה ואמרו על המקרא לכל יושביה: "היו עליה, אבל היו מעורבבים, שבט יהודה בבנימין ושבט בנימין ביהודה, יכול יהא היובל נוהג? תלמוד לומר יושביה, לכל יושביה" (תורת כוהנים, בהר, פ"ב). אבל, כאשר אמרתי, חושב אני דברי אלה להשערה בלבד, ואין אני קובע בה מסמרות כלל.
יג. תקופת היובל בתור מחזור של עיבור
בתקופת היובל דימו מקצת חכמים למצוא מחזור של עיבור, שהייתה תכליתו להשוות שנות החמה והלבנה. את הרעיון הזה הרה והגה בראשונה אחד מחכמי העמים, פרנק שמו, בספר מיוחד שחיבר בעניין זה. אחריו החרה החזיק החכם גטרר בספרו: אבריס דער כראנאלאגיע" (גאטטינגען, 1777). תקופה בת מ"ט שנה, שלקחו חכמים אלה ליסוד, כוללת בתוכה שני מחזורים של י"ט שנה ומחזור אחד של י"א, שכל אחד מהם משווה את שנות החמה והלבנה בקרוב מסוים, ויתרון שנת הלבנה על שנת החמה עולה, מקץ כל מ"ט שנה, רק ליום אחד ושליש. השערה זו - שעבר עליה אידלר (I ,505) בעקימת שפתיו - שבה ונתקבלה אחרי בלותה על ידי החכם צוקרמן, שהוסיף לה לווית חן, בהראותו, כי לפי הלוחות המדויקים של אלופסן והנסן, ההבדל בין ימות החמה והלבנה עולה מקץ מ"ט שנה רק '''d 7h 58m 22s 381 . והר"א שווארץ, אשר מספרו (צד 11) אנו שואבים את הידיעה הזאת, ממאן לקבל דעה זו, המיוסדת על שיטת רבי יהודה, מפני שחבריו ה"חכמים" אינם מודים לו, אם אמנם משום הא לא איריא, כי כאשר ראינו, הייתה תקופת היובל כוללת במעשה רק מ"ט, ולא חמישים שנה. והוא מעיר, שאפשר היה למצוא גם לפי שיטת חכמים מחזור עיבור כזה, בן חמישים שנה, אם נניח מידת שנת החמה שס"ה ורביע ושנת הלבנה שנ"ד יום מכוונים. במחזור כזה יימצאו י"ט חודשי עיבור, שבאחד מהם י"א מלאים וח' חסרים, ובשני - י"ב מלאים וז' חסרים. כי אז ישתוו ימות החמה והלבנה בדיוק גמור. אולם השווי הזה הוא רק למראה עיניים, ובאמת יתאחר הירח להראות מקץ חמישים שנה בשיעור שבעה עשר יום ויותר, מפני ששנת הלבנה עוברת שנ"ד יום כמעט בתשע שעות. אולם החכם שווארץ דוחה בצד השערת פרנק וצוקמן, וגם השערת עצמו, מפני שבזמן קדום כזה היו קובעים את החודשים והשנים רק על עדות החוש בלבד ולא על תקופות ומחזורים. גם התוכנים Schiaparelli 116 142) דחו את ההשערה) וגינצל (ח"ב, סימן (סימן המוזרה הזאת בשתי ידיים.
אפשר היה למצוא דרך אחרת פשוטה יותר ולראות בתקופה של חמישים שנה מחזור משווה שנות החמה והלבנה, אם נניח, שחשבו שנת החמה עם המצרים הקדמונים לשס"ה יום מכוונים; כי חמישים שנות חמה כאלה אינן נבדלות מתרי"ח חודשי לבנה כי אם בשיעור שתי שעות וש"ה חלקי תתר"ף. על היסוד הזה ערך התוכן תלמי בספרו מולדות וניגודים של הירח מחזורים של כ"ה שנות חמה, או חציו של יובל, שיש בכל מחזור ש"ט חודשי לבנה. ואידלר, אשר לא אץ לראות בתקופת היובל מחזור של עיבור, אומר על המחזור של כ"ה שנה, שהיה ידוע עוד למצרים הקדמונים, ומוצא לו רמז במנהג המצרים, כפי מה שכתבו סופרי היוונים, להמית את הפר אפיס הנערץ בעיניהם, אם הגיע לכ"ה שנה; ולכן קרא את המחזור הזה בשם תקופת אפיס (ח"א, צד 182). אבל השערתו זאת, ככל ההשערות שיסודתן ברמזים, נפלה במוט היסוד שעליו נבנתה. מכתבי חרטומי מצרים נודע לנו, שנתנו לאפיס להאריך ימים יותר, ועל המצבות אשר העמידו לפרים הקדושים האלה נראה שהיו מהם שחיו מקצתם כ"ו וגם כ"ח שנה, ומחזור בן כ"ה שנה, שנסתייע בו תלמי, מוצאו מימים האחרונים (עיין גינצל, ח"א, צד - 180181). והוא הדבר גם בתקופת היובל, שנעשתה למחזור של עיבור רק במוחם של מקצת חכמים אוהבי השערות מחודדות, אף שאין להם על מה שיסמכו.
אולם אם הפריזו החכמים האלה, פרנק וצוקרמן, מאוד על המידה, באומרם ליחס למחוקק הגדול מטרה מוזרה, להשוות על ידי תקופת היובל, שהייתה לה תעודה אחרת - את שנות החמה והלבנה, בזמן אשר לא עלה עוד על לב איש לבקש חשבונות רבים כאלה - הנה עיקר השערתם יש לה יסוד. ובימים המאוחרים, כאשר החל הקידוש על פי הראיה לפנות מקום לקידוש על פי החשבון, ראו חכמי ישראל את עצמם זקוקים לבקש להם דרכים שונים לכוון את הראיה עם החשבון, ומחזורים רבים יולדו להם, ככל אשר בררתי בפרק המחזורים. ואחד מן המחזורים ההם היה מחזור היובל בן מ"ט שנה, ואליו כיוון רבי אבהו, באמרו על ארבעה ועשרים משמרות "אשר יסדו דוד ושמואל הרואה באמונתם": אומנות גדולה הייתה שם, שלא יהא משמר נוטל ושונה בשדה אחוזה (ירושלמי, תענית פ"ד, ה"ב), כאשר נתברר שם בארוכה.