השינויים בלוח העולמי וסכנתם ליהדות

מחבר: הרב ד"ר עמנואל יעקובוביץ

שנה בשנה, תשכ"ה

תוכן המאמר:
נימוקיהם של מצדדי השינויים
הצעת "היום העולמי" (או היום הסתמי)
חשיבות השאלה לגבי אינטרסים יהודיים
תיקונים בלוח השנה בעבר
סקירה היסטורית על הצעת "היום הסתמי"
עמדתן של דתות אחרות
העמדה הקתולית
הצעות אלטרנטיביות
סיכום

תקציר: סקירה היסטורית על התכנית לתיקון הלוח האזרחי, הקובעת שבוע בן שמונה ימים (שבוע + היום הסתמי), תכנית המהווה סכנה לשמירת השבת אצל יהודים שומרי מצוות. המחבר סוקר את מאבק היהודים בתכנית שינוי הלוח, וגיבוש הצעות אלטרנטיביות מעשיות שלא יפגעו בימי השבוע. מילות מפתח: לוח שנה; היסטוריה; יום הסתמי.

 החלטת המועצה האוקומנית של הכנסייה הקתולית ברומא מתאריך 25.10.63 בשאלת "תיקון הלוח", עוררה שוב את תשומת לב העולם בכלל ודאגת היהדות בפרט. במאמר זה אשתדל להביא את הנימוקים לשינויים המוצעים בלוח העולמי ולתת סקירה היסטורית קצרה על הניסיונות להנהיג את התיקונים ועל המאבק עימהם. כמו כן, אשתדל להציג את עמדתן של היהדות ושל דתות אחרות בנושא זה ולדון בסיכויים לקבלת הצעת התיקון בעתיד, כולל ערכן המעשי של כמה הצעות אלטרנטיביות.

נימוקיהם של מצדדי השינויים

השיטה עליה בנוי הלוח האזרחי שלנו (הגרגוריאני), הינה הטובה והמדויקת מכל שיטות הלוח שהומצאו עד כה ושניסו לקבוע את חלוקת הזמן לפי שתי יחידות אסטרונומיות נפרדות לגמרי זו מזו, דהיינו: סיבובו היומיומי של כדור הארץ על צירו (הקובע את מנין הימים) ומהלכו השנתי מסביב לשמש (הקובע את העונות ואת מנין השנים). נוסף על ימים ושנים, מכיל הלוח האזרחי שבידינו שתי יחידות זמן שאין להן כל בסיס אסטרונומי, כלומר: החודשים והשבועות. בראשונה, היה החודש (כפי שרומז השם ירח) מבוסס על מהלך הירח סביב הארץ שנמשך ½ 29 יום (בערך). אך בלוח האזרחי אורכו הממוצע של החודש הינו ½ 30 יום ואין כל תיאום בין חלקי החודש וצורות הלבנה. החודש הוא הסדר נוח בלבד, המאפשר את חלוקת השנה לשתים עשרה יחידות פחות או יותר שוות. השבוע, מאידך, מהווה תקופת זמן קבועה של שבעה ימים שאינה תלויה בשום מצב של הירח או החמה, ולפיכך מחושב הוא באופן נפרד ושונה לגמרי מהחודשים והשנים.

הימצאותן יחד של שתי השיטות הללו לחישוב יחידות זמן המורכבות מימים, אחת המבוססת על נתונים אסטרונומיים (השנה וחלוקתה לחודשים) והאחרת על מספר קבוע של ימים (שבוע) – מסבכת את הלוח שלנו. כי, לצערנו, מספר הימים בשנה אינו מתחלק לשבע בדיוק, היות והארץ "מתנגדת" לסוב את השמש במספר שבועות מלא אלא מעדיפה להשלים את סיבובו השנתי בחמישים ושניים שבועות (365 יום) ועוד יום ומשהו (אם נדייק, ב-365 יום, 5 שעות, 48 דקות, 46.069 שניות). כתוצאה מכך, אין כל תיאום בין ימי השבוע ובין ימי החודש או השנה, ושום תאריך אינו חל באותו יום בשבוע בשנים רצופות.

חוסר תיאום זה, המסתכם ביום אחד בשנים פשוטות (בנות 356 יום) וביומיים בשנים מעוברות (בנות 366 יום), גורם למספר שיבושים בלתי נוחים. מצד אחד, אירועים וחגים שתאריכם קבוע, כגון (בארה"ב): יום הולדתו של וושינגטון, יום הזיכרון, וגם חג המולד, חלים כל שנה ביום אחר בשבוע; ומצד שני, ימים מיוחדים הנקבעים לפי יום השבוע, כגון הפסחא, יום העבודה ויום הבחירות, חלים בתאריך אחר מידי שנה בשנה. אמנם, לגבי רוב האנשים אין ההבדלים השנתיים האלה מהווים תקלה רצינית כל עיקר; לכל היותר יצטרכו לקנות להם יומן חדש כל שנה. אולם לגבי מספר קבוצות מצומצם, מהווה חוסר תיאום זה מטרד רציני למדי ואף גורם להפסד כספי ניכר. מעבידים המעסיקים מספר רב של עובדים, למשל, והחייבים לקבוע משכורות וחופשות לפי חישוב שונה כל שנה, ניתנים להפסדים בגלל הטרחה הנוספת וההוצאות המיותרות הכרוכות בניהול חשבונותיהם ובסידורי עבודה. מארגני תערוכות שנתיות ואירועי ספורט מוכרחים תמיד לקחת בחשבון את השינויים הללו, וכן נדרשים אסטרונומיים לעמוד בפני סיבוכים נוספים בחישוביהם ובתשקיפיהם לגבי התרחשויות קוסמיות.

קבוצות אלה, בעיקר בעלי העסקים הגדולים ומספר אסטרונומים חשובים הם נמצאים בחזית הקדמית של המערכה למען לוח מתוקן שלפיו יחול תמיד כל תאריך שהוא באותו יום בשבוע. במשך ארבעים השנים האחרונות הושקעו מיליוני דולרים במערכה עולמית בלתי פוסקת למימוש רפורמה כזאת ע"י תעמולה בין הקהל הרחב, התערבות אצל ממשלות וכנסיות ושידול גופים לאומיים ובינלאומיים.

הצעת "היום העולמי" (או היום הסתמי)

ההצעה המפורסמת ביותר ואשר נהנתה מהתמיכה הגדולה ביותר מבחינה כספית, מבוססת על אמצעי פשוט המיועד לפתור את בעיית חוסר התיאום שבין מניין השבועות ואורך השנה. על מנת להבטיח שה- 1 בינואר יחול כל שנה באותו יום בשבוע (כלומר, ביום ראשון) ובעקבותיו יוצמדו גם יתר התאריכים לימים קבועים בשבוע, יש לבטל ממניין השבוע את היום (או ימים) הלא-נוח, הנוסף על 52 שבועות תמימים (זאת אומרת את היום ה- 365, ובשנים מעוברות גם את היום ה- 366), כדלקמן: יום ה- 30 בדצמבר יחול בשבת; יום המחרת, 31 בדצמבר, יהיה יום סתמי-אלמוני שייקרא "יום עולמי"; והיום הבא אחריו יהיה יום ראשון, ה- 1 בינואר. שבוע זה, אפוא, משבת 30 בדצמבר עד שבת 7 בינואר יהיה למעשה בן שמונה ימים, מה שיגרום שיום השבת יחול במשך כל אותה השנה ביום שישי בשבוע. בשנים מעוברות יישנה תהליך זה גם בסוף חודש יוני, וכתוצאה מכך תחול השבת במשך ששת החודשים הבאים ביום חמישי בשבוע, ובשנה שלאחר מכן ביום רביעי, וכו'. בד בבד עם זאת יוכנסו ללוח תיקונים נוספים פחות חשובים, שלפיהם תחולק השנה לארבעה רבעים שווים, בני 13 שבועות כל אחד, וגם ייקבע תאריך ליום הפסחא (התלוי עתה במחזור הירח).

חשיבות השאלה לגבי אינטרסים יהודיים

בדרך כלל אין לשינויים בלוח האזרחי (השמשי) כל השפעה על האינטרסים היהודיים. בכל אופן, אין מחזור החגים, היהודי, קשור כלל וכלל באיזה סדר קבוע של ימי השבוע. הקשר היחידי, וחסר החשיבות, הקיים בין הלוח האזרחי והלוח העברי הוא בחשבון התקופות (העונות) הנוגע לגבי התאריך השנתי בו מתחילים לומר טל ומטר (ב- 5 בדצמבר, וכאשר השנה העברית מתחלקת לארבע, ב-6 בדצמבר) ובתאריך של קידוש החמה (8 באפריל) אשר חל אחת ל- 28 שנה.

היחס האדיש מצד היהודים לשאלת תיקון הלוח קיים כל עוד אין פגיעה ברציפות השבוע בן שבעת הימים. אך ברגע שמערערים את יציבות השבוע – כפי שמציעים לעשות, על ידי הוספת שבוע של 8 ימים פעם אחת בכל שנה פשוטה ופעמיים בשנה מעוברת (כמוסבר לעיל) תהיינה התוצאות הרות אסון לגבי החיים היהודיים. היות ואין כמובן ביכולתה של איזו שהיא סמכות יהודית או אנושית כללית, להעתיק את השבת היהודית מיום השביעי בשבוע, מאחר שהיא נקבעה על ידי ה' בסדרי בראשית וניתנה כצו א-לוקי בעשרת הדברות, חייבים היהודים לשמרה באופן קבוע אחת לשבעה ימים בלי להתחשב בכל שיני שיונהג בלוח האזרחי. לפיכך, תתווסף מן ההכרח ל"יהודי הנודד" תופעה של "שבת נודדת" הנעה פעם או פעמיים בשנה ליום אחר בשבוע.

לא קשה יהיה לשער את התוצאות החמורות שתווצרנה עקב הנהגת יום סתמי בלוח. הצורך שיהיה, למשל, לשמור את השבת בכל יום רביעי בשבוע, ולאחר כמה חודשים בכל יום שלישי, יטיל קשיים חברתיים וכלכליים בלתי פוסקים על כל יהודי שומר מצוות, וכמו כן, יפריע במידה בלתי נסבלת למהלכם התקין של לימודים בבתי ספר ובמכללות. זה גם יעמיד הורים בפני אפשרות של תביעה משפטית נגדם על הוצאת ילדיהם מבית הספר במשך יום אחד בכל שבוע, ומעל לכל ישתק את החיים הדתיים של הקהילה המתרכזים בעיקר סביב יום השבת השבועי. קשה למדי גם עתה למשוך מתפללים לבתי הכנסת לתפילות שבת - ביום שישי בערב ובשבת. אפשר לתאר עד כמה יקשה עלינו הדבר יותר אילו היינו צריכים להודיע: "בשבוע הבא תיערך תפילת ליל שבת ביום שלישי בערב בשעה 6.30 ושחרית של שבת תתקיים ביום רביעי בבוקר בשעה 9.00". מרבית האנשים לא יוכלו לעמוד במבוכה ובמגבלות הכלכליות והחברתיות שימיט עליהם תיקון הלוח; המחיר שיידרש מהם עבור שמירת שבת, יהיה גבוה מדי להמוני היהודים ועלול להביאם לידי נטישת השבת לחלוטין.

תיקונים בלוח השנה בעבר

מכיוון ששיעורו המדויק של השנה האסטרונומית מסובך למדי (עיין לעיל) לא ייתכן לוח שימושי שישקף בשלמות את מהלכו האמיתי של הזמן. מפעם לפעם יש צורך להכניס תיקונים בלוח כדי לבטל אי-דיוקים שהצטברו בו. הלוח האזרחי הנהוג אצלנו כיום מבוסס מעיקרא על הלוח היוליאני אותו הנהיג יוליוס קיסר בשנת 45 לספירה, כנוסח מתוקן של הלוח הרומי הפגום. שיטת הלוח היוליאני מבוססת על ההנחה שהשנה הממוצעת היא בת 365 יום ושש שעות; לפיכך הוסיפו בכל שנה רביעית יום כבוש אחד העולה על המספר הרגיל של 365 יום. אולם, למעשה, השיעור המדויק של השנה הינו בערך 11 דקות פחות מ- 1/4 365 יום. עד למאה ה-16 הצטבר הפרש זה עד לכדי 10 ימים, דבר שהניע את האפיפיור גריגורי ה- 13 לערוך את תיקונו ("הלוח הגרגוריאני"). לפי שיטה זאת הושמטו 10 ימים מהלוח בשנת 1582 ומאז ואילך לא נחשבה לשנה כבושה (מעוברת) כל שנה שמספרה מסתיים במאות, אך שלא ניתנת לחלוקה ל-400, וכל זאת כדי למנוע הישנות הטעות בעתיד. גם לאחר שינוי זה חורגים החישובים של הלוח מהערכים האסטרונומיים האמיתיים עד כדי יום אחד במשך 3600 שנה.

[דרך אגב, הלוח העברי, שחושב על ידי הלל השני והונהג על ידו בשנת 344 לספירה, עולה מבחינת דיוקו האסטרונומי על הלוח היוליאני, אם כי הינו קצת פחות מדויק מהלוח הגרגוריאני – וזאת למרות העובדה שהשיטה הירחית-שמשית של היהודים מסובכת הרבה יותר משתי השיטות האחרות. בו בזמן ששיעורו של מחזור הירח (ממולד אחד למשנהו) חורג מהערך האסטרונומי האמיתי בפחות מחצי שנייה (29 יום 12 שעות 44 דקות 3 ו- 1/3 שניות לעומת 29 יום 12 שעות 44 דקות 2.841 שניות) ולכן חופפים עדיין חודשי הלוח העברי את צורות הלבנה באופן מדויק למדי, הרי החריגה של שיעורה המסורתי של שנת החמה מהערך האסטרונומי המקביל לו, הינה חמורה יותר, ומסתכמת ב – ½ 4 ימים במשך 1000 שנה (365 יום 5 שעות 55 דקות 25.438 שניות לעומת 365 יום 5 שעות 48 דקות 46.069 שניות) וכתוצאה מכך אנו חוגגים את חג הפסח בימינו אלה בממוצע כשמונה ימים מאוחר יותר בשנה, מאשר חגגוהו בימי הלל השני].

אך לא בתיקונו של האפיפיור גריגורי ולא בקבלת הלוח החדש ע"י אנגליה (1752), ע"י טורקיה (1917), ע"י רוסיה (1918), או ע"י יוון (1923), היה משום פגיעה בשבת, מאז הנהגת לוח אזרחי בפעם הראשונה ועד היום נשארה רציפות השבוע בן שבעת הימים השלימה ללא יוצא מן הכלל. מעניין הוא שבשני המקרים היחידים בהם נעשו ניסיונות לשנות את השבוע (שלא הצליחו), הייתה המטרה המוצהרת להכחיד את הנצרות: הניסיון הראשון היה להנהיג שבוע בן עשרה ימים בזמן המהפכה הצרפתית והשני להנהיג שבוע בן חמישה ימים ברוסיה הסובייטית לפני בערך 40 שנה.

סקירה היסטורית על הצעת "היום הסתמי"

בשנת 1834 הציע לראשונה כומר איטלקי, אבאטה מארקו מסטרופיני, להוסיף יום סתמי ללוח כדי להיפטר מהליקויים או, נכון יותר, מאי-הנוחיות שבלוח הקיים. אולם רק בשנת 1910 זכתה הצעה זו בפעם הראשונה לתמיכה ציבורית – מצד לשכת המסחר הבינלאומית, שהיא אף השפיעה על ממשלת שוויצריה ליזום מחקר על תיקון הלוח כשלב הכנה לכינוס ועידה עולמית שתדון בנושא. מבצע זה למען הלוח המתוקן נפסק זמנית עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

בשנת 1923, בעקבות פעולות תעמולה נוספות עלה בידי תומכי התיקון להביא את ההצעה לדיון בפני חבר הלאומים, אך היא הורדה מהפרק בשנת 1925. למרות שהועלתה ההצעה שוב על שולחן הדיונים, היא נוטשה לבסוף בשנת 1931, במידה רבה הודות להתנגדותה המאורגנת של היהדות העולמית בראשותו של הרב הראשי של חבר העמים הבריטי, ד"ר יוסף צבי הרץ ז"ל. הפרשה הזאת תוארה באופן מזהיר לאחר מכן ע"י הרב הרץ בחוברת תחת השם "המאבק בג'יניבה למען השבת 1924 – 1931".

עד לאחר מלחמת העולם השניה וייסודו של {ארגון האומות המאוחדות} (המוסד שהוקם כדי למלא את מקומו של {חבר הלאומים} ששבק חיים) שרר שקט יחסי בשאלת הלוח. אולם פרק זמן זה נוצל על ידי הכוחות המובסים – אלה שצידדו בהנהגת יום סתמי בלוח – על מנת להתארגן מחדש ולהמשיך בתעמולתם התקיפה, הפעם על ידי כינון {האגודה העולמית למען תיקון הלוח} (נהנתה, אגב מתמיכה כספית גדולה מעיזבונו של מר ג'ורג' איסטמן מחברת קודק, אדם אשר ניסה עוד בשנת 1928 להגיש הצעה לתיקון הלוח בפני הקונגרס (הפרלמנט) האמריקני). בהשפעת מבצע התעמולה המחודש, ניסתה בראשונה מדינת פנמה בשנת 1949 להעלות את עניין תיקון הלוח בפני האו"ם – ניסיון שנכשל מחוסר תמיכה מצד מעצמה גדולה – ולאחר מכן, בשנת 1953, הגישה הודו את ההצעה לועדה לענייני חברה וכלכלה של האו"ם (אקוסוק). (פעילותה של הודו בנידון נבעה מחישובים של תועלת לאומית, כי היא ראתה בנהגת לוח עולמי פתרון למצב האנדרלמוסיה ששרר בחצי היבשת כתוצאה מריבוי הלוחות הנהוגים שם), אף על פי שזכתה ההצעה בתמיכתן של מספר מדינות (אך לא בתמיכת ארצות הברית ואנגליה), היא נכשלה בסופו של דבר, במידה רבה שוב הודות להשתדלויות ושידולים של יהודים אצל ממשלות וכנסיות.

צעדי האופוזיציה באירופה תוכננו בהנהגתו של הרב הראשי לבריטניה, ד"ר ישראל ברודי, אשר כינס ועידה של שנים עשר רבנים ראשיים מאירופה בהשתתפות הרב הראשי לישראל הג"ר יצחק הרצוג זצ"ל, כדי לדון בבעיית תיקון הלוח. הועידה הזאת, שהתכנסה בלונדון בנובמבר 1954, הייתה הראשונה מסוגה וממנה התפתחה {הועידה של רבני אירופה} המתכנסת כל שנתיים מאז שנת תשי"ז. מאמציה של יהדות אמריקה למען רציפות השבוע תואמו על ידי {הליגה למען שמירת יציבות השבת}, בה היו מיוצגים חמישים מחשובי הארגונים היהודיים-האמריקניים מכל החוגים ואשר בשנת 1949 פרסמה והגישה לאו"ם תזכיר על "האמצעי של היום הסתמי בתכנית המוצעת לתיקון הלוח". חוברת זו, המכילה עשרים וארבעה עמודים, מהווה באמת את הסיכום הטוב ביותר של הטענות נגד הנהגת יום סתמי בלוח האזרחי.

עמדתן של דתות אחרות

בעוד ששוררת אחידות דעים בקרב היהדות לגבי הצורך להתנגד להצעה ולהיאבק בה, בגלל הסכנה העצומה הנשקפת לעם היהודי במקרה וההצעה תתקבל, היחס של דתות אחרות לתיקון הלוח נע בין הסכמה מלאה לבין אדישות, אם כי קיימים גם מספר מקרים של התנגדות פעילה.  יש לשער שרוב ארצות האיסלאם מתנגדות לכל התערבות בשבוע בן שבעת הימים הקדוש אף לדת שלה (אם כי מצרים תמכה בהצעה ההודית בשנת 1953). אך מעולם לא הביעו המוסלמים בתוקף את התנגדותם להתקנת יום סתמי. גישה פסיבית זו נובעת כנראה, מאי-רצונם להזדהות עם העמדה היהודית ובחלקה מהעובדה שבניגוד לעם היהודי הגר בחלקו הגדול בארצות נוצריות, לא ייפגעו רוב המוסלמים מהחלטה בינלאומית להנהיג לוח מתוקן בעל יום סתמי מכיוון שהם גרים במדינות עצמאיות שכנראה תמשכנה להשתמש בלוחותיהן הקיימים.

מבין העדות הנוצריות מתנגדים רק האדוונטיסטים (שומרי השבת) ועוד כמה קבוצות קטנות, התנגדות עקבית לתיקון. הכנסייה האנגליקנית וכן רוב הכתות הפרוטסטנטיות האחרות למרות שהתייחסו באדישות לשאלת הלוח בתחילה מעניקות כיום להצעה את הסכמתן המלאה. עמדה זו אינה מפתיעה, במיוחד לנוכח העובדה שהנצרות כבר פעם (במועצת ניסיאה בשנת 325 לספירה) העתיקה  את השבת מיום השביעי ליום הראשון בשבוע ("יום האדון" – כדי לנתק סופית את הקשר שלהם עם היהדות) ועל ידי כך נתנו תוקף לשבוע אחד בן שמונה ימים. כמובן יש מרחק רב בין תיקון חד פעמי זה ובין הנהגת שבוע בן שמונה ימים כל שנה או כל חצי שנה, דבר שינתק את הרציפות הקבועה והתדירה של השבוע בן שבעת הימים.

העמדה הקתולית

בעוד שכל החלטה שהיא לגבי הנהגת שנויים בלוח, תהיה כפופה כמובן להסכם בינלאומי שיושג דרך האומות המאוחדות ובהצבעתן של ממשלות לאומיות (לעתים תכופות לפי החלטה של בתי המחוקקים שלהן), תהווה תמיכה או לפחות הסכמה מצד הכנסיות הגדולות, תנאי הכרחי לקבלת החלטה כזאת. אין כל סיכוי שלוח מתוקן ייהפך למציאות ממשית כל עוד ייתקל בהתנגדות מצד מאות מיליוני אנשים מאמינים שייפגעו מן החידוש. עובדה זו מעניקה חשיבות יתירה להשקפותיה של הכנסייה הקתולית, הגוף הגדול והחזק ביותר בעולם הנוצרי. הותיקן, הקובע את עמדתן הדתית של חצי ביליון בני אדם ומשפיע על קולותיהן של ממשלות רבות, יחרוץ אחת ולתמיד את גורל הלוח המתוקן אם יתנגד לו; מאידך, תמיכה או אי התערבות מצד הכנסייה, לא תבטיח בהכרח את קבלת ההצעה על ידי העולם.

עד עכשיו הייתה עמדת הותיקן דו משמעית במקצת ולפעמים אפילו לא עקבית. הודעה פורמלית ברורה מצד הכנסייה ניתנה לראשונה על ידי האפיפיור פיוס ה- 11 ביום 8 בנובמבר 1931, בראיון שניתן לרב אלכסנדרו דה פאנו ממילאנו ושגם פורסם בעיתונות. בדבריו של הרב שאושרו רשמית, נאמר:

"בלבביות רבה ציין לפני האפיפיור שלפי חוקי הכנסייה אין מקום לתיקון זה, היות והעתקת השבת ממקומה גורת אחריה גם את הזזת יום ראשון, דבר שעומד בניגוד למסורות שקודשו על ידי הכנסייה...".

כבר חודשיים לפני כן הכחיש בתוקף החשמן בורן, הארכיבישוף של וסטמינסטר, את הטענה כאילו הצהיר הותיקן שלא קיימת כל התנגדות דתית להנהגת לוח המכיל שבוע בן שמונה ימים. לעומת זאת, הכריז הרברנד דניאל י. ק. אוקוניל, מנהל מצפה הכוכבים בותיקן, בהודעה רשמית שפורסמה ב"אסרוואטורה רומאנו" שהתייחסה להצעת הודו (בעניין היום הסתמי) שהוגשה לאום בשנת 1953:

"בקשר ליחסה של הכנסייה הקתולית להצעות לתיקון הלוח, יש החושבים שמחובת הכנסייה להתנגד לכל ניסיון של שינוי. דעה זו למעשה אינה נכונה. לדעתי יהיה זה נכון לומר, שאין לכנסיה שום סיבה להתנגד עקרונית לשינוי הלוח הנוכחי... בתנאים מסוימים...".

תנאים אלה שהוזכרו בהודעה לא כללו את השמירה הקפדנית על השבוע בן שבעת הימים.

דעה חסרת דיוק זו מטעם האסטרונום האפיפיורי, שהוא ללא ספק המומחה והסמכות הראשית של הותיקן בענייני הלוח, יש בה עניין מיוחד לנוכח מספר גילויי דעת מאוחרים יותר שנמסרו לי על ידי אותו אדם עצמו בהתכתבות אישית. בתשובה לעצומה שהגשתי בשנת 1954 בשם הועידה של הרבנים הראשיים באירופה, כותב האב אוקוניל (במכתב מתאריך 20 בנובמבר 1954):

"מובנת לי בהחלט דאגתך לנוכח כל ניסיון להפריע לרציפות השבוע. אני מאמין שהצעה כזו תתקל גם בהתנגדות חריפה מחלק כה חשוב באוכלוסיית העולם כמו המוסלמים, מבלי להזכיר מתנגדים אחרים. כמו כן, אני מבין שממשלות בריטניה וארה"ב מתנגדות באופן חד משמעי לתכנית כזאת. קשה לתאר כיצד תתקבל תכנית כזאת באו"ם למול התנגדות כה חזקה.

במה שנוגע ליחס הותיקן, אין בידי הסמכות להצהיר הצהרה. למרות זאת, נדמה לי שאני יכול למסור לך בביטחון שהותיקן לא יעודד ולא יתמוך באיזו שהיא הצעה שעשויה להביא לידי מחלוקת ומבוכה".

לאחר מכן שככה הבעיה כמעט לשמונה שנים. אז באה ההפתעה מהכיוון הפחות צפוי מכל. בים ה- 14 במאי 1962 ציין העיתון אוסרוואטורה רומאנו במאמר, שבעיית תיקון הלוח ובמיוחד הצעת היום הסתמי תעלה על סדר היום במועצה האוקומנית שהייתה אז בשלב תכנון. כאשר הבעתי את תדהמתה של הקהילה היהודית לנוכח הכרזה מפתיעה זו, השיב האב אוקונל (במכתב מ- 5 ביוני 1962):

"ההודעה... אליה הנך מתייחס, באה אלי כהפתעה גמורה. חקרתי ככל האפשר ונראה לי שההצעה הנידונה אינה אלא הצעה שהוגשה לוועדה המכינה של המועצה איקומנית. עד כמה שידוע לי היא אפילו לא נתקבלה לדיון במועצה".

לאחר מכן, בפגישה אישית שהתקיימה במצפה הותיקן בקסטל גנדוהפו ב- 21 באוגוסט 1962, חזר והבטיח לי שהעלאת ההצעה של יום הסתמי בעיתון הייתה מוטעה בלתי מוסמכת לחלוטין, ושהוא עצמו מחה קשות נגד פרסומה "בחוגים הגבוהים ביותר", ושאין שום סיבה לחרדה בקרב הקהילה היהודית בנוגע לעניין זה.

למרות זאת קיבלה המועצה האיקומנית בתאריך 25 באוקטובר 1963 החלטה בצורת נספח מיוחד, ב- 2058 קולות נגד 9. ההחלטה סוכמה רשמית כדלקמן:

"המועצה אינה מתנגדת ליוזמות השונות להתקין לוח אזרחי נצחי, בתנאי שיובטח השבוע בן שבעת הימים עם יום הראשון שבו, וכן בתנאי שהרציפות הקבועה של השבועות תישאר שלמה, אלא אם כן תהיינה סיבות רציניות ביותר – לפי שיפוטו של האפיפיור – שישכנעום לנהוג אחרת". (הניו יורק טיימס, 26 באוקטובר 1963).

החלטה זו נוסחה באופן אי-ברור למדי, הרבה מנהיגים יהודיים התייחסו אליה בחרדה עמוקה וראו בה אישור או עידוד לתיקון הלוח, ועיתונות העולם במאמרים רבים ציינה במפורש את הקשר שבין ההחלטה והצעת היום הסתמי. ואכן, במכתב שהתפרסם בניו יורק טיימס ב- 5 בנובמבר 1963 קידמה בברכה הנשיאה הקודמת של {האגודה למען הלוח העולמי}, גברת אליזבת אצ'ליס, את הודעת הותיקן כאישור הכנסייה לפעולות האגודה למען תכנית היום הסתמי. מצד שני, הפגינה ההודעה התנגדות מפורשת לכל התערבות ברציפות הקבועה של השבוע בן שבעת הימים ובכך היא תמכה בעמדה היהודית אם כי בתוספת סעיף הנותן בידי הותיקן את האפשרות להחליט ולחייב את תיקון הלוח בהתחשב עם "סיבות רציניות ביותר".

אי לכך ביקשתי מהאסטרונום האפיפיורי הסבר מהימן להחלטה שנתקבלה, בצייני שלפי הבנתי חייבה ההחלטה את הכנסייה במפורש להתנגד להצעת היום הסתמי. הוא השיב (במכתב מיום 17 בנובמבר 1963):

"הפירוש שנתת להחלטת המועצה האיקומנית בעניין השבוע הוא בהחלט נכון. המועצה מתנגדת לאיזה שינוי שהוא ברציפות השבועות... הייתה לי הזדמנות לשוחח עם אחד מאבות המועצה, והוא אישר את זאת.

לכן אין שום סיבה לדאגה בנידון. אני מסכים אתך לחלוטין שיהיה זה מצער מאוד, ואפילו טראגי, אם איזו שהיא החלטה של המועצה הייתה מביאה לידי פירוד הלבבות...".

זהו מצב הבעיה כרגע.

לאור הבטחות אלו דומני שמוצדק וגם רצוי יהיה מצד הקהילה היהודית לייחס בפומבי לכנסיה הקתולית עמדה של התנגדות בלתי פושרת להתקנת היום הסתמי בלוח, ולנצל למטרות תעמולה נגדית את העובדה שהכנסייה הודיעה בגלוי שהיא עומדת על קיומה של הרציפות הקבועה של השבוע בן שבעת הימים, כי אחרי הכל, החלטה בשאלה זו תהיה תלויה לא כל כך במה שהותיקן באמת יחליט, כאשר במה שהציבור יאמין שהוא החליט.

הצעות אלטרנטיביות

מובן מאליו שאין כל התנגדות עקרונית מצד היהדות לתיקון הלוח האזרחי כל עוד שקדושתה של השבת, כל שבעה ימים, תשמר. הועלו מספר רב של הצעות אלטרנטיביות המכילות את כל היתרונות של תכנית הלוח המתוקן בלי חסרונותיה.

ביסודן, רוב התכניות הללו מנסות לצמצם את השנה הפשוטה למשך זמן מדויק של 364 יום או 52 שבועות תמימים, כדי שכל תאריך בשנה יהיה צמוד באופן תמידי ליום קבוע בשבוע. אך במקום להפוך כל שנה את היום הנותר ה-365 ליום סתמי ועל ידי כך להפריע ליציבות השבוע בן שבעת הימים – לאסוף ימים נותרים אלה עד שיצטברו ויהיו שבוע שלם או אפילו מספר שבועות.

ד"ר שמחה ב. הוניג מישיבה אוניברסיטה בניו יורק מציע, למשל, לקבל תכנית הנמצאת בספר היובלות העתיק. לפי תכנית זו תהיה השנה מורכבת מארבעה רבעים בני 91 יום כל אחד, בסך הכל 364 יום, והיום ה- 365 יצטבר במשך 49 שנה שאז יווספו ללוח שבעה שבועות נוספים המכילים את 49 הימים האלה. אך הצעה זאת אינה מעשית ביותר מכיוון שהיא תגרום לכך שתאריכי השנה ינוע מעונתם הנכונה עד למעלה מחודש וחצי כל חמישים שנה, זאת אומרת שבסוף כל 49 שנה יחול ה-1 בינואר במה שצריך היה להיות ה- 11 בנובמבר מבחינת העונה, וכן עם סטיות יחסיות בשנות הביניים.

הצעה המתקבלת יותר על הדעת גורסת שבמקום היום הכבוש הנוסף כל שנה רביעית, להוסיף שבוע בערך כל חמש שנים. [חישוב מדויק, המאפשר תכנית בר ביצוע, נעשה על ידי הרי א. אוגנבליק ממיקרולב, ליוינגסטון, ניו-ג'ירסי. חישוב זה קובע שהשנה הממוצעת, כדי שתקביל לתקופת סיבוב הארץ מסביב לשמש, מוכרחה להכיל 52.1775 שבועות. הסדר זה ניתן להשיג על ידי הוספה של שבוע אחד כל 5.6338 שנים בממוצע, הווי אומר בכל שנה המתחלקת בחמש ולא בארבעים, פרט לשנה המתחלקת ב- 400]. הצעות אחרות מסובכות יותר, שבהן מופיעות שנים בעלות 13 או אפילו 14 חודשים של 28 יום כל אחד עובדו על ידי יהושע זונגן (הלוח המתוקן העולמי הנצחי, ניו יורק, 1957) ועל ידי רבים אחרים.

כמו כן הועלתה הצעה להכריז על השבוע הסתמי כעל "שבוע עולמי" בו יתמסרו מחדש כל העמים לאידיאלים של הדת, המוסר והשלום על ידי הימנעות כללית מעבודה והתעניינות בנושאים רוחניים.

סיכום

התוכנית לתיקון הלוח האזרחי, הקובעת שבוע בן שמונה ימים ברווחי זמן קבועים, תביא לתזוזת השבת בכל שנה ליום אחר בשבוע, מה שיגרום במידה לשיתוק חיי הקהילה היהודיים ויטיל מגבלות כלכליות וחברתיות חמורות על יהודים שומרי מצוות. בגלל זאת, היהודים הנם מראשי הלוחמים בתוכנית לשינוי הלוח. אנו נתמכים במאבק זה על ידי האדוונטיסטים שומרי השבת, בעוד שרוב הכתות הפרוטסטנטיות האחרות מגלות התנגדות מועטת בלבד לתכנית זו או שהן אדישות לה כל עיקר.

הדעה הקתולית, למרות שלעתים הייתה דו משמעית, מתנגדת בסיכומו של דבר לשינוי הלוח, בעיקר מסיבות מעשיות אם לא עקרוניות. ההחלטה שנתקבלה לאחרונה במועצה האיקומנית בנושא זה אפשר לראותה כאישור לעמדה היהודית המחייבת את המחזור הקבוע של שבוע בן שבעה ימים.

הסיכויים להתקנת שינויים בלוח העולמי – נראים אמנם רחוקים כרגע. אך גודל הסכנה האורבת מחייב ערנות מתמדת. וחשוב על כן לגבש הצעות אלטרנטיביות מעשיות לתיקון הלוח שלא יפגע בימי השבוע.

צריכים אנו לא להרפות ממאמצי הסברה בפני ראשי הדתות והמדינות כי הצעת היום הסתמי הינה לאמיתו של דבר העדפה של הסדר להקלת הנהלת חשבונות, על עקרונות דתיים ורגשות אנושיים. בשיקול זה עלולות כפות המאזניים לנטות לטובת אלה אשר תורשת התנ"ך וחופש הדת נר לרגלם ולצד אלה המעונינים להסיר את הסכנה המאיימת על מיליוני אנשים שייאלצו לעמוד בפני הברירה לוותר על עקרונותיהם או לסבול הרס כלכלי. יהיה זה באמת לא נבון ובלתי הוגן להוסיף מבוכה ואפליה על צרותיה האנושות.

עם ישראל וודאי שלא ייסוג מהמאבק הזה על שמירת השבת שהנה אחת מאבני היסוד של היהדות.