למועד חודש האביב
על הסטייה שבין הלוח היהודי לבין האורך האמיתי של שנת החמה
מחבר: יהודה איזנברג
מתוך: הלוח העברי
א. פסח בחודש האביב
שלושה מועדים קשורים בעונות השנה: חג המצות, חג השבועות וחג הסוכות. בשלושה מועדים אלה קובעת התורה את הצורך לקבוע את החג בעונה מוגדרת של השנה:
"את חג המצות תשמר... למועד חדש האביב... וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה, וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה" (שמות כ"ג, טו-טז)
ושוב חוזרת התורה על קשר זה שבין החגים לבין תקופת השנה:
"שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלקיך, כי בחודש האביב הוציאך ה' אלקיך ממצרים לילה" (דברים ט"ז, א),
וכן:
"שבעה שבעת תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות ועשית חג שבעת לה' אלקיך..." (שם ט)
"וחג שבעת תעשה לך בכורי קציר חטים" (שמות ל"ד, כב),
וכן:
"חג הסכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך" (דברים ט"ז, יג).
יש להתאים לשלושה חגים אלה את מועדי השנה המתאימים להן: חג הפסח צריך לחול בעונה בה מתחילים השעורים להבשיל, חג השבועות חל כאשר מתחילים להבשיל ביכורי קציר החיטים - ועל כך מוסיפה המשנה ואומרת (ראש השנה א, ב) "בעצרת (נדונים) על פירות האילן (המתחילים להבשיל באותה תקופה)", וחג הסוכות צריך להתאים למועד סיום עבודות האסיף מן השדה והכרם. לוח השנה צריך להביא בחשבון שלוש עונות חקלאיות אלה, ולגרום לכך שהחגים יחולו בעונות המתאימות להם. הניסוח של הציווי לשמור את החגים בזמניהם הקבועים בעונות השנה מראה, כי את הפעולות המאזנות את הלוח יש לבצע לפני הפסח, וכתוצאה מכך יהיו שלושת החגים בזמנם:
"את חג המצות תשמר... למועד חדש האביב" (שמות כ"ג, טו, וכן ל"ד, יח)
"שמור את חדש האביב ועשית פסח" (דברים ט"ז, יג)
הביטוי "שמור" אינו מופיע לא ביחס לחג הסוכות ולא ביחס לחג השבועות. את זמנו של חג השבועות אי אפשר לתקן שהרי זמנו קבוע: חמישים יום לאחר חג הפסח. בקשר עם סוכות נאמר "וחג האסיף בצאת השנה (שמות כ"ג, טז), או "חג הסכת תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך (דברים ט"ז, יג). הניסוח המתייחס לחג הסוכות עשוי להתפרש כתוצאה של קיום הציווי בקשר לחג הפסח: אם תשמור את חג המצות במועד חודש האביב, אזי תעשה את חג הסוכות באספך מגרנך.
חודש האביב
מהו "אביב", מהו "חודש האביב" וכיצד יש לשמור אותו?
רש"י מפרש: 'אביב' - לשון אב, בכור וראשון לבשל פירות. 'חודש האביב' - שהתבואה מתמלאת בו באביה" (שמות כ"ג, טו)
א"ע מפרש: זהו האביב - שעורה. ופירוש 'אביב' - כמו ביכור, כי הוא מגזרת 'אב' שהוא כמו ראשון לאשר הוליד, או חכם לתלמיד שלמד. וכתוב (שמות ט', לא) כי השעורה אביב. והעד: שאמר בחג שבועות 'בכורי קציר חטים' (אבן עזרא, ביאורו לשמות י"ג, ד) וכן, והנה חג המצות לעולם יהיה בו אביב, שהוא בכורי השעורים. והמרחק בין בכורי השעורים לבכורי חטים כמו שבעה שבועות תספר לך" (אבן עזרא, ביאורו לשמות כ"ג, טז)
רד"ק מפרש: "שבלת עם הקנה תקרא אביב, על שם הקנה שהוא העץ, כי העץ כמו האב המוליד ענפים" ("ספר השרשים", שרש 'אבב')
שד"ל מתנגד לפירושים הקושרים את המונח אביב במילה אב, וטוען כי אין קשר בין השניים. הוא מפרש, כי השעורה בתחילת בישולה נקראת 'אביב', והחיטה בתחילת בישולה נקראת 'כרמל'. ופירוש הפסוק "בחדש האביב" - בחודש בו מתחיל בישול התבואה (ביאור שד"ל לשמות י"ג, ד)
פירושים אלה מתייחסים למלה 'אביב' במשמעותה המקורית: התחלת הבשלת השעורים. לפי פירוש זה "חודש האביב" פירושו החודש בו מתחילים השעורים להבשיל.
המונח 'אביב' במשמעות המצומצמת של 'תבואה' מופיע במקרא פעמיים בלבד: "כי השעורה אביב" (שמות ט', לא), ו"אביב קלוי באש". (ויקרא י', יד) לעומת אלה מופיע הביטוי "חודש האביב" שש פעמים - כולם בתורה, וכולם בהתייחסות לחודש יציאת מצרים.
המונח 'אביב' קיבל, אפוא, משמעות רחבה יותר מאשר משמעותו בפסוק "אביב קלוי". הביטוי "חדש האביב" משמעותו המילולית הוא 'החודש בו מתחילה השעורה להבשיל' - אבל במשמעות מושאלת פירושו 'החודש בו מתחילה תקופת האביב'. ואמנם, הפרשנות מתייחסת למונח חודש האביב גם במשמעות זו.
רמב"ן כותב: "שתשמור לעשות חג בתחילת האביב" (שמות ט', לא). במדרש סוד העיבור נאמר: "שמור את חודש האביב - הא אין אתה יוצא ידי חובתך עד שתעשה פסח בעונת האביב" ("תורה שלמה" ח"י-יא, שמות י"ב אות יט חי"ג א). וכן הדבר בדרשה המוזכרת בשני מקומות בתלמוד: "שמור את חדש האביב - שמור אביב של תקופה שיהא בחדש ניסן" (ראש השנה כ"א, ע"א, סנהדרין י"ג, ע"ב) וכך דברי רש"י (סנהדרין י"א, ע"ב) המפרש את דברי רבן שמעון בן גמליאל: "או דילמא על התקופה לחודה מעברין, ומפני שעיבורה מן התורה".
בידינו שני פירושים למונח 'אביב':
(א) השלב בו מתחילים השעורים להבשיל,
(ב) התקופה בה מתחילים השעורים להבשיל, ובמשמעות מדויקת יותר: היום בו משתווה אורך היום ואורך הלילה, ומתחילה בו עונת האביב.
ועדיין צריכים אנו לפירוש המונח 'שמור' בפסוק "שמור את חדש האביב". מה משמעותה של שמירה זו? במכילתא מבאר:
"שמור את חדש האביב - שמור את הפסח לאביב ואביב לפסח. הא כיצד? עבר את אדר שיבוא אביב בזמנו" (מכילתא דרשב"י, מסכתא דפסחא פרשה ב).
ובספרי:
"שמור החדש שהוא סמוך לאביב, מפני אביב שיהא בזמנו" (ספרי קטז):
ופרש רבנו חננאל:
"אי הוה כתב שמור את האביב ועשית פסח לה' הייתי אומר איזהו חודש ימצא בו האביב - נעשה פסח. לפיכך כתיב "שמור את חדש האביב" - אין לך פסח אלא בחודש האביב מכלל שיש לך רשות לעבר חודש אחד עד שיקבע לך זה חדש האביב. ופירש בו שמירה למאן קא מזהר להו. שמירה זו לבית דין, שיהיו קוראין המועדים בזמנן, כדכתיב 'אשר תקראו אותם במועדם' מכלל שצריכין שמירה וקריאה" (רבנו חננאל לסנהדרין י"ב, ע"ב).
בשאלה אם שמירת עונה זו של חודש האביב הנה מצוות עשה, או שהיא חלק מן המצווה הכללית של עיבור שנים וקידוש חדשים נחלקו רמב"ם ובעל "הלכות גדולות". רמב"ם ("ספר המצוות" עשה קנ"ג) מונה מצווה אחת "לקדש חדשים ושנים", ואילו בעל "הלכות גדולות" מונה שתי מצוות: עיבור שנים לפי התקופות מצווה אחת, הנובעת מן הפסוק "שמור את חדש האביב", או מהפסוק "ושמרת את החקה הזאת למועדה", ומצווה אחרת לקבוע ראשי חדשים, הנובעת מן הפסוק "החדש הזה לכם ראש חדשים" (וראה רמב"ן בהשגותיו לסה"מ, שורש ראשון, דפוס לוין אפשטיין ירושלים, עמוד יב).
לסיכום: הציווי לשמור את חודש האביב פירושו לעקוב אחרי מהלך עונות השנה, ולגרום לכך שכאשר יגיע חודש ניסן יהיה הוא כבר בזמנו הנכון: בעונה בו מתחיל האביב (במשמעותו המילולית או המושאלת).
ב. עיבור שנה בהחלטת בית דין
עיבור השנה
כדי להביא את חודש ניסן לעונת האביב יש צורך להאריך את השנה ולדחות את היום בו יחול חודש ניסן. הדבר נובע מן ההפרש שיש בין 12 חודשי ירח לבין שנה שלמה. אורכה של שנה הוא משך הזמן העובר עד שחולפים ארבע עונות השנה. אורכם של 12 חודשי ירח הוא משך הזמן העובר עד שהירח מסובב את כדור הארץ 12 פעמים.
ארכן של 12 ירחים ידוע: חודש ירח ארכו 29 ימים, 12 שעות, , ועוד 793/1080 של שעה, שהם 44 דקות ועוד 3.333 שניות. אורכם של 12 ירחים (=שנת לבנה), היא 354 ימים, 8 שעות, ועוד 876/1080 חלקי שעה (חלק = 1/1080 של שעה).
אורכה של שנת חמה גדול יותר. בהמשך נעמוד על האורך המדויק של שנת חמה, ונעמוד על המשמעות המעשית של אורך זה. בשלב זה די לנו אם נזכור את האורך המפורסם של שנת החמה: 365 ימים ו-6 שעות. מכאן ששנת חמה גדולה מ-12 חודשי לבנה ב-10 ימים, 21 שעות ועוד 204/1080 של שעה. יש להאריך את 12 חודשי הלבנה ב-11 ימים בקירוב, כדי לאזן את שנת החמה עם שנת הלבנה. אילו היה צריך להשלים יום אחד, ניתן היה לעבר את החודש ולהוסיף לשנה יום אחד, כדרך שעושה הלוח הנוצרי המוסיף בסוף השנה יום אחד (בחודש פברואר, הוא החודש האחרון של השנה הנוצרית בצורתה המקורית, וכדרך שעושה הלוח המוסלמי המוסיף את יום העיבור בחודש האחרון של השנה, בחודש דו-אלחיג'ה). כדי להשלים את שנת הירח יש להוסיף 11 יום, והדבר אינו אפשרי:
"רבי נתן אומר: שמור את חודש האביב - חודש הסמוך לאביב אתה מעבר, ואי זה זה? הוי אומר זה אדר. אבל לא שמענו מכמה מעבר. כשהוא אומר 'שמור את חדש' - חדש אתה מעבר... ור' יצחק אומר... מה חדש אין תוספת עיבורו אלא בסוף, אף שנה אין תוספת עיבורה אלא בסוף" (מכילתא, מסכתא דפסחא פרשה ב).
למדנו שיש להוסיף אחת לכמה שנים חודש נוסף לשנה. כיוון שחודש ניסן הוא הראשון לחודשי השנה, יש להוסיף חודש לפני חודש ניסן, בחודש אדר. גם הציווי 'שמור את חדש האביב' מתפרש כך: שים לב שחודש האביב יהיה 'בזמנו' - בתקופת האביב. הקפד על כך שחודש ניסן יחול בעונה בה האביב (השעורה) מבשיל, או בניסוח אחר: בעונה בה מתחילה 'תקופת האביב'.
דרכים בעיבור שנה
"תנו רבנן: על שלושה דברים מעברים את השנה: על האביב, ועל פירות האילן, ועל התקופה". רש"י: 'על האביב' - אם לא בישלה התבואה מעברין... 'ועל פירות האילן' - אם מתאחר בישולם יותר מזמן העצרת מעברין.. 'ועל התקופה' - בין על תקופת תמוז שמתעכבת ונמשכת... בין על תקופת טבת שנמשך עד ט"ז בניסן..." (סנהדרין י"א, ע"ב)
ברייתא זו מתארת את דרכי עיבור השנה בידי בית דין, ומלמדת שהשיקולים בדבר העיבור מתחשבים ב'אביב' - התחלת בישול התבואה בניסן, ב'פירות האילן' - התחלת הבשלת הפירות בשבועות, וב'תקופה' - שהיא חשבון עונת הקיץ (תחילתה) או עונת החורף (סופה) על פי מהלך השמש. חשבון זה צריך להתאים את פסח ואת סוכות לעונתם הנכונה בשנה. בהמשך הגמרא מובאים דבריו של רבי שמעון בן גמליאל האומר 'על התקופה' - ולא נתברר אם כוונתו לומר שהתקופה היא סיבה יחידה לעבר את השנה גם אם שני הנימוקים האחרים אינם קיימים, או כוונתו אחרת. רמב"ם (קידוש החודש ד', ב) פוסק, שחשבון התקופה בניסן הוא סיבה מספקת לעיבור השנה (אך עיין השגת רמ"ה שם).
ההחלטה על עיבור שנה חייבת להיות באותה שנה שאותה מעברים. אין לעבר בשנה אחת את השנה שאחריה, ואף אין לעבר כמה שנים בבת אחת. רק בשעת דחק מותר לדון בעיבור השנה סמוך לראש השנה, ורק במקרה דחק אחר - כאשר היה רבי עקיבא בבית הסוהר - החליטו על עיבור שלוש שנים. וגם אז בית דין חזר ודן בכל עיבור בזמנו (סנהדרין י"ב, ע"א)
עיבור שלא על פי דין
בדברי הימים ב', כ"ט-ל' מתואר פסח שנעשה שלא בזמנו. "בשנה הראשונה למלכו בחדש הראשון פתח את דלתות בית ה' ויחזקם" (דה"ב כ"ט, ג). כיוון שראש השנה למלכים הוא ניסן, הרי שהשנה הראשונה למלכותו של חזקיהו, והחודש הראשון למלכותו חייבים להיות בניסן הראשון שלאחר עלותו לכס המלכות. מכאן שביום הכתרתו החל בקידוש המקדש. "ויחלו באחד לחדש הראשון לקדש, וביום שמונה לחדש באו לאולם ה' ויקדשו את בית ה' לימים שמונה, וביום ששה עשר לחדש הראשון כלו" (שם כ"ג, יז). לאחר קידוש הבית הקריב חזקיהו קורבנות, "וישמח יחזקיהו וכל העם על ההכין האלקים לעם, כי בפתאם היה הדבר (שם כ"ט, לו).
בפרק ל' נאמר "ויועץ המלך ושריו וכל הקהל בירושלם לעשות הפסח בחדש השני, כי לא יכלו לעשתו בעת ההיא כי הכהנים לא התקדשו למדי והעם לא נאספו לירושלם" (שם ל', ג). יש כאן החלטה להעביר את הפסח לחודש השני, שלאחר ביצועה נאמר, כי "התפלל יחזקיהו עליהם לאמר ה' הטוב יכפר בעד" (שם ל', יח).
נחלקו תנאים בברייתא על מה התפלל חזקיהו, ועל מה צריך היה לכפר. רבי שמעון אומר "שאין מעברין אלא אדר, והוא עיבר ניסן בניסן" (סנהדרין י"ב, ע"ב). בהמשך הגמרא מובא הסבר אמוראי לטעותו: חזקיהו עיבר את השנה ביום 30 לחודש אדר, יום שהוא ראוי להיות ניסן. ואמר שמואל "אין מעברין את השנה ביום שלושים של אדר, הואיל וראוי לקובעו ניסן". הסבר זה של טעותו של חזקיהו שעיבר את ניסן ביום 30 של אדר מצוטט גם ברמב"ם (הלכות ביאת מקדש ד, יח) וכן באבן עזרא (בביאורו לשמות י"ב, ב). רד"ק (בביאורו לדה"ב ל, ב) אף מרחיק לכת, ושואל מניין לחז"ל שעיבר בחודש ניסן, אולי כל הדיון וההחלטה היו בחודש אדר.
בפירושים אלה יש קושי מסוים: הרי נאמר שחזקיהו החל את קידוש המקדש בחודש הראשון של השנה הראשונה למלכו. חודש זה הוא ניסן. לפני כן לא היה יכול לטפל בענייני המלוכה, כיוון שעדיין לא הומלך! אם תיפקד כמלך בחודש אדר, ואפילו ביום האחרון של חודש אדר, הרי שניסן הוא החודש הראשון של השנה השנייה למלכותו.
מכל מקום יש לפנינו תיאור של עיבור שנה שלא בזמנה: אם כדברי רבי שמעון שעיבר ניסן בניסן, ואם כדברי המשך הסוגיה שעיבר ביום 30 של חודש אדר.
תיאור של מקרה נוסף בו נערך העיבור שלא על פי נוהלי העיבור הקיימים מתואר בסנהדרין (יב, א). התיאור מפורסם, שכן הוא כולל מכתב שנכתב ברמזים להודיע על עיבור השנה:
"שלחו ליה לרבא: זוג בא מרקת ותפסו נשר, ובידם דברים הנעשים בלוז (ומאי ניהו - תכלת) - בזכות הרחמים ובזכותם יצאו בשלום. ועמוסי ירכי נחשון בקשו לקבוע נציב אחד ולא הניחם אדומי הלז, אבל בעלי את נאספו וקבעו לו נציב אחד בירח שמת בו אהרן הכהן".
המשפט המעניין במכתב זה הוא העובדה שבעלי את קבעו נציב (=חודש) בירח שמת בו אהרן. אהרן מת בחודש אב, ומכאן הוחלט על עיבור השנה בחודש אב. בהמשך הסוגיה מבארת הגמרא את המיוחד בעיבור זה: למרות שאין מעברין משנה אחת לחברתה, עיברו כאן בחודש אב את השנה הבאה: הקדימו את הדיון על עיבור השנה חודשיים לפני המועד המתאים. יש חוקרים הסבורים כי לפנינו תיאור של עיבור שנה בדרך שונה לחלוטין מן ההלכה: צ"ה יפה סבור, כי העיבור כאן הוא עיבור חודש אלול, וההחלטה הייתה לקבוע אלול שני ("קורות חשבון העיבור", ירושלים תרצ"א, עמוד נד-נו). הסבר זה נוגד את מהלך הסוגיה, אולם הוא תואם את העובדה ששני מועדים חייבים להתאים את זמנם למהלך החמה: פסח וסוכות. מכאן שייתכן ובגלל הגזירה שלא לעבד את אדר נאלצו להציל את חג הסוכות ולקבעו במועדו, וכל כן עיברו את אלול.
תיאור נוסף של עיבור חודש תשרי ניתן להסיק מן הפסוק המתאר את חגי ירבעם בן נבט. "ויעש ירבעם חג בחדש השמיני בחמשה עשר יום לחדש כחג אשר ביהודה... בחמשה עשר יום בחדש השמיני, בחדש אשר בדא מלבו" (מ"א י"ב, לב-לג) רש"י מפרש שם: "דרש להם הוא חודש האסיף, ובו ראוי החג להיות". אברבנאל מוסיף ומסביר: "ואפשר שעשה טענה הרשעתו באמרו כי צווה ה' שיעשו החג אחרי אסיפת התבואות. והיה ירושלים וארץ יהודה יותר ממהרת התבואות, וארץ ישראל יותר מאחרת. ולכן היה ראוי שיעשו ישראל החג בחודש השמיני". בעקבות פרשנות זו של רש"י הציע הרב ראובן מרגליות פירוש מקורי ל'חודש אשר בדא מלבו': ירבעם עיבר את חודש אלול, ובכך דחה את החגים לחודש השמיני, הוא החודש אשר בדה ירבעם מלבו - שהרי אין אלול שני (ראובן מרגליות, "המקרא והמסורה", ירושלים תשכ"ד, עמוד נד-נו).
ג. עיבור שנה על פי חשבון
עיבור ע"י בית דין לפי חשבון התקופה
עיבור השנה על פי שלושה סימנים - פסק, ובמקומו בא סימן אחד בלבד: התקופה.
"שלח ליה רב הונא בר אבין לרבא: כד חזית דמשכה תקופת טבת עד שיתסר בניסן - עברה לההוא שתא ולא תחוש לה. דכתיב "שמור את חדש האביב" - שמור אביב של תקופה שיהא בחדש ניסן (ראש השנה כ"א, ע"א).
לפי דברי רב הונא בר אבין אין מתחשבים אלא בחשבון התקופה: אם תקופת ניסן חלה בט"ז בניסן, יש לעבר את השנה. רש"י, שם, מסביר את דבריו של רב הונא בדרך זו:
"אביב הוא יום תקופת ניסן, שניסן של חמה נכנס בו. שניסן קרוי 'אביב' על שם בישול התבואה. ובישול התבואה אינו אלא לחשבונה של חמה, שהקיץ והחורף אחר חשבון החמה הם. והזהירך הכתוב לשומרו שיהא בחידוש. ואין לשון חידוש נופל אלא בלבנה, שהיא מתחדשת בתולדותיה ואשמעינן קרא שיהא ניסן של חמה בתוך י"ד למולד הלבנה שהוא עדיין מחידוש הלבנה... ואילו היה תקופת ניסן ביום ט"ו, לא היינו צריכין לעבר את השנה, אלא נעבר אדר ונדחה את ניסן יום אחד, ותיפול התקופה ביום י"ד אבל כשהיא באה ביום ט"ז בניסן לא די לן בעיבור של אדר וצריכה השנה להתעבר, ותיפול התקופה באדר שני, נמצא ניסן של חמה מושך בתוך חדש ניסן הלבנה.
לפי דברים אלה חייבת תקופת ניסן לחול לא יאוחר מי"ד ניסן. אם חלה התקופה בט"ו ניסן, מעברים את חודש אדר (מוסיפים לו יום), ובכך מקדימים את התקופה ליום י"ד. אם חלה התקופה ביום ט"ז ניסן, אין אפשרות לתקן את השנה על ידי עיבור חודש אדר, ועל כן יש לעבר את השנה - להוסיף חודש אדר.
דברים דומים כותב רש"י במסכת סנהדרין (סנהדרין י"ג, ע"ב). גם שם מצטטת הגמרא את הדרשה "שמור אביב של תקופה שיהא בחודש ניסן", ורש"י מפרש:
"שמור תקופת חדש ניסן של חמה שיהא בתוך חידושה של לבנה. 'אביב' הוא ניסן של חמה, שאין ניסן קרוי אביב אלא על פי בישול התבואה שמתבכרת בו. וכל ביכור התבואה ועתי הקיץ והחורף לחשבון החמה הם. ואמר רחמנא 'שמור' - שיהא חדש ניסן של חמה נמשך לתוך ימי חידושה של לבנה דכתיב 'חדש', ואין לשון חידוש נופל אלא על לבנה המתחדשת. ואשמועינן שיהא ניסן של חמה נמשך בתוך ימי חידוש הלבנה במקצת. וכמה הן ימי חידושה - י"ד ימים. מכאן ואילך היא ישנה".
רש"י משתמש במונח "ניסן של חמה". מונח זה מצוי בירושלמי (ירושלמי תענית סוף פרק א' וכך ברמב"ם תעניות ג', ט) ופירושו לפי "פני משה" 30 יום ראשונים של תקופת ניסן, עד ליום בו מגיע השמש למזל שור. לפי הסבר זה של רש"י צריך "ניסן של חמה" להמשך לתוך ימי חידוש הלבנה במקצת. זאת אומרת, שאם תקופת ניסן מתחילה בב' אדר, ו"ניסן של חמה" מסתיים בב' ניסן, נשמר העיקרון של "שמור אביב של תקופה שיהיה בחודש ניסן", כי ניסן של חמה חל בהתחדשות ניסן של לבנה.
יום התקופה לפי פירוש זה צריך לחול לא מוקדם מ-44 ימים לפני חג הפסח, ולא יאוחר מחג הפסח עצמו. בימים בהם עיבר בית הדין את השנה, תפקיד העיבור היה לתקן את נסיגתו של חג הפסח לכוון החורף, דבר שגרם לכך שפסח חל לפני תקופת ניסן.
חישוב תקופת החמה
כאשר עיבור השנים נקבע על פי התקופה יש לחשב במדויק את יום התקופה, ולגרום לכך שפסח יחול אחריו. כדי לחשב את יום התקופה יש לדעת את אורכה המדויק של שנת החמה. והנה דווקא אורך זה, המהווה בסיס לחישוב עיבור השנה, אין לו מידה מדויקת.
מהו אורכה של שנת חמה?
רמב"ם כותב:
"שנת החמה, יש מחכמי ישראל שאומרים שהיא שס"ה (=365) יום ורביע יום שהוא 6 שעות. ויש מהן שאומרים שהוא פחות מרביע היום. וכן חכמי יון ופרס יש ביניהן מחלוקת בדבר זה" (רמב"ם קידוש החודש ט', א).
אבן עזרא כותב (ביאור אבן עזרא לויקרא כ"ה, ט. וראה "ספר העיבוד"):
"הנה לא פירש משה מהלך שנה תמימה, כי חכמי המזלות לא יכלו עד הנה להוציאה לאור. כי חכמי הדור מוסיפים על רביע היום חומש שעה, ותלמי וחבריו אומרים, כי יחסר חלק משלוש מאות היום, והוא קרוב ממהלך העיבור. והבאים אחריו אמרו חלק ממאה ושש, ואחרים מאה ועשר, ואחרים מאה ושלושים, גם מאה ושמונים".
לקדמונים לא הייתה תשובה מדויקת מהו אורך שנת חמה, ועל כן חישובי התקופות שימשו בסיס למחלוקות ולוויכוחים דתיים, כפי שנראה בהמשך.
חשבון התקופות של שמואל ושל רב אדא
בחשבון הלוח העברי אנו מכירים שתי שיטות לפיהן קובעים את אורך שנת החמה: השיטה האחת היא שיטתו של שמואל (ערובין נ"ו, ע"א), והשיטה השנייה קרויה על שם רב אדא. לפי שיטתו של שמואל האורך של שנת חמה הוא 365 ימים ו-6 שעות.
אנו מעברים 7 שנים בכל 19 שנים. השנים המעוברות הן השלישית, השישית, השמינית, האחת עשרה, הארבע עשרה, השבע עשרה והתשע עשרה. נחשב כיצד עיבור 7 שנים מבטל את ההפרש שבין 19 שנות חמה ל-19 שנות לבנה.
|
|
ימים
|
שעות
|
חלקים
|
|
אורך שנת חמה לפי שמואל
|
365
|
6
|
-
|
|
אורך 12 חודשי לבנה
|
354
|
8
|
876
|
|
שנת חמה ארוכה משנת לבנה ב-
|
10
|
21
|
204
|
אנו צוברים את העודפים של 19 שנים, ויוצרים מהם 7 חדשים.
בחישוב מדויק נמצא כי 19 שנים של שנת חמה ארוכות מ-19 שנים של לבנה (כולל שבעה חודשי העיבור) בשעה אחת, 485 חלקים (=27 דקות). רמב"ם (קדוש החודש ט, א) כותב:
"מי שהוא שאומר שהיא שס"ה יום ורביע יום - יישאר מכל מחזור של תשע עשרה שנה שעה אחת ותפ"ה חלקים".
לפי שיטת שמואל נסוג חג הפסח לכיוון החורף בשעה וחצי לערך בכל 19 שנים, ובכל 1000 שנים נסוג הפסח לכיוון החורף ב-3.31 ימים. אם נזכור את דברי רב הונא בר אבין הקובע, שפסח חייב לחול אחרי יום התקופה, הרי שלפנינו קושי: תקופת ניסן לפי שיטת שמואל חלה בשמיני לאפריל, ואילו אנו חוגגים את הפסח לעתים קרובות בחודש מרץ, בתקופת טבת.
שיטת החישוב שאנו משתמשים בה למעשה קרויה על שם רב אדא, ולפי שיטה זו אורך שנת החמה הוא 365 ימים, 5 שעות, 55 דקות ו-25 שניות. לפי שיטה זו 19 שנות חמה שוות בדיוק ל-19 שנות לבנה ועוד 7 חודשי עיבור. בחשבונות הלוח שלנו אנו משתמשים למעשה בשיטת חישוב זו, שהרי אין אנו מתחשבים בעודף של שנות חמה על שנות הלבנה במחזורים של 19 שנה.
לפי שיטת רב אדא, שהיא בבסיס הלוח שלנו, אין כל תנועה של חג הפסח לא לכיוון החורף ולא לכיוון הקיץ. 19 שנות חמה מתאימות בדיוק לאורכם של 19 שנות לבנה כולל חודשי העיבור.
יש לזכור, כי למרות העובדה שחשבונות הלוח שלנו הם לפי חישוב התקופה של רב אדא, יש שתי הלכות הנהוגות לפי חשבונות התקופה של שמואל: ברכות החמה בכל 28 שנים מחושבת לפי אורך שנת חמה של 365.25 יום. כמו כן ברכת "ותן טל ומטר" בחו"ל נאמרת 60 יום אחרי תקופת טבת לפי שיטת שמואל (5 בדצמבר). יש כאן מעין כפילות: חשבונות התקופה הם חשבונו של שמואל, ואילו חישובי הלוח מתעלמים מתקופות שמואל, ופועלים לפי חשבון רב אדא, זהו "סוד העבור".
ד. ויכוח עם מינים על חשבונות הלוח
אם נשווה את חשבונות הלוח שלנו לחשבונות הלוח הנוצרי, נמצא כי חשבון התקופות לפי שמואל הוא חשבון הלוח הנוצרי היוליאני. לפי לוח זה אורך שנת חמה 365.25 ולכן בלוח היוליאני מעברים אחת לארבע שנים את חודש פברואר. כבר ראינו, כי לפי חשבונו של שמואל חג הפסח חל לעתים קרובות לפני תקופת ניסן. הנוצרים, החוגגים את חג הפסחא שלהם בתקופת ניסן, התווכחו עם היהודים וטענו, כי הלוח שלהם מדויק יותר: הם חוגגים את הפסח בתקופת ניסן, ואילו היהודים, לפי חשבון הלוח של שמואל, חוגגים לעתים את הפסח בתקופת טבת.
חשבון חג הפסחא
למרות הינתקם מן הלוח היהודי, המשיכו הנוצרים לחשב את חשבונות הלוח הירחי - למטרה אחת בלבד: לחישוב חג הפסחא. חג הפסחא צריך לחול ביום ראשון הראשון, שאחרי מלוא הלבנה הראשון שאחרי תקופת ניסן, ולא יאוחר מים 25-26 באפריל. בתחילה שמרו הנוצרים את הפסחא יחד עם חג הפסח, אבל לאחר מכן הפרידו בין החגים, ואף יצרו מערכת מיוחדת שתמנע את חול חג הפסחא יחד עם הפסח שלנו: אם הפסחא צריך לחול עם חג הפסח, הוא נדחה בשבוע, אבל אם דחייה זו תקבע את הפסחא אחרי 25 באפריל - יחוגו את הפסחא עם חג הפסח.
לצורך חשבונות חג הפסחא מנהלים הנוצרים מחזור של 19 שנות לבנה, ובהם 7 חודשי עיבור. סדר שנות העיבור אצל הנוצרים שונה מזה שבלוח שלנו, והוא גה"ח אדו"ט במקום גו"ח אדז"ט (אבן עזרא ב"ספר העיבור" דף ז', ע"ב נתן לשינוי סימן: "והיו - כלא היו"). כיוון שחשבון אורך שנת חמה אצל הנוצרים היה זהה לחשבון אורך שנת חמה לשיטת שמואל, ומפני שהיו שני הבדלים בשתי שנים במחזור שנות העיבור אילו שנים צריכות להיות מעוברות: החמישית או השישית, השש עשרה או השבע עשרה - גרר ההבדל ויכוחים בין יהודים ונוצרים בשנים אלה, כאשר הנוצרים ניסו לטעון כי הפסחא חל בתקופת ניסן ואילו חג הפסח בתקופת טבת, ועל כן חשבונם מתאים יותר לעונות השנה מחשבוננו.
הדים לויכוחים אלה מצויים בספר הכוזרי (רבי יהודה הלוי, "ספר הכוזרי" ד, כט בתרגום אבן שמואל). רבי יהודה הלוי מזכיר את הנוצרים האומרים שהיהודים איבדו את דתם המקורית, ומביאים ראיה לכך מן העובדה שחג הפסח חל אצל היהודים בתקופת החורף לפי חשבון התקופה המקובל אצלם.
תשובתו של רבי יהודה הלוי לנוצרים היא זו: נכון הדבר שלפי חשבון התקופה המפורסם פסח חל לעתים בחורף. חשבון זה הוא חשבונו של שמואל, והוא גם הלוח היוליאני שהנוצרים התנהגו באותם ימים על פיו. אבל האמת היא, כותב רבי יהודה הלוי, כי ליהודים יש חשבון אחר, חשבון ש"בצנעה", הלא הוא חשבון רב אדא, ולפי חשבון זה אין הפסח נסוג כלל לכיוון החורף. רבי יהודה הלוי מביא ראיה לדבריו את החשבונות של אלבתני, שחשבונותיו מדוייקים מאד. אלבתני היה תוכן ערבי שחי בסוף המאה התשיעית. ההוא חישב את אורך השנה, וכן חישב את רגע תקופת תשרי של שנת 883. חישוביו של אלבתני קרובים מאוד, כפי שנראה בלוח שלפנינו, לחשבון של אורך השנה הידוע היום.
|
|
אורך השנה
|
|
ימים
|
שעות
|
דקות
|
שניות
|
|
שמואל
|
365
|
6
|
0
|
0
|
|
רב אדא (הלוח)
|
365
|
5
|
55
|
25
|
|
החשבון היום
|
365
|
5
|
48
|
46
|
|
אלבתני
|
365
|
5
|
47
|
24
|
נשים לב: הנוצרים טוענים כי הלוח שלנו (שיטת רב אדא) איננו מדויק, כי חשבון התקופות (של שמואל) מראה כי יש טעות בלוח שלנו, טעות של כ-5 דקות בכל שנה. (ההבדל בין חשבון רב אדא וחשבון שמואל). רבי יהודה הלוי מביא ראיה מחשבונו של אלבתני. אבל לפי חשבונו של אלבתני יש בלוח שלנו טעות של 8 דקות בכל שנה (ההבדל בין חשבון רב אדא וחשבון אלבתני)!
את התשובה נמצא אם נשים לב לכיוון שחג הפסח נע בגלל הטעות בחשבון: לפי דעת הנוצרים נע חג הפסח לכיוון החורף. רבי יהודה הלוי הביא לראיה את חשבונו של אלבתני, המראה כי פסח נע לכיוון הקיץ, ולכן טענת הנוצרים אינה נכונה.
התרשים הבא ידגים את כיוון התנועה של חג הפסח לפי כל שיטה:
הבעיות בחשבון הלוח קיימות כאשר חג הפסח נסוג לכיוון החורף. כאשר הפסח מתקדם לכיוון הקיץ - נשאר הוא זמן ארוך בתוך תקופת ניסן, ונשמר העיקרון של "שמור את חדש האביב ועשית פסח".
ה. בעיות בחשבון התקופה לעתיד
חישוב התקופה לפי החשבון האמיתי
החשבון הידוע היום אינו מתאים לחשבון השנה של שמואל, אף לא לזה של רב אדא. חשבון השנים לפי שמואל אינו נכון. גם הנוצרים זנחו את הלוח היוליאני, ובמאה ה-16 שינה האפיפיור גריגוריוס את הלוח היוליאני ועבר ללוח הנושא את שמו ומניח שנת חמה קצרה יותר. הוא דילג על 10 ימים במעבר ללוח החדש, והשינוי בלוח הגדיל את ההבדל שבין הלוח היוליאני ללוח הגרגוריאני עד היום ל-13 ימים.
אם ניקח את הלוח הגרגוריאני כנקודת התייחסות לחשבונות הלוח, הרי שתקופת ניסן מתחילה בתאריכים אלה:
שיטת שמואל - 8.4
שיטת רב אדא - 27.3
התקופה האמיתית - 21.3
פירושו של דבר הוא כי ט"ו בניסן אסור לו לחול לפני 8.4 לפי שמואל, לפני 27.3 לפי רב אדא, ולפני 21.3 לפי החישוב הידוע כיום.
נבדוק את הסטייה המצטברת של חג הפסח מתקופת האביב לפי כל אחת מן השיטות בקביעת אורך שנת החמה. אנו חוגגים את הפסח לפי חשבון הלוח שלנו הבנוי על שיטת רב אדא. נקבע את חשבון זה כנקודת התייחסות של סטיות החשבון לפי השיטות האחרות.
|
השיטה
|
שיעור הסטייה לאלף שנים
|
כיוון הסטייה
|
|
שמואל
|
3.31 ימים
|
פסח נסוג לחורף
|
|
רב אדא
|
0
|
---
|
|
אורך אמיתי
|
4.5 ימים
|
פסח מתקדם לקיץ
|
|
אלבתני
|
5.4 ימים
|
פסח מתקדם לקיץ
|
אנו רואים כי כיוון הסטייה של הפסח מתהפך בעקבות החישובים אל אלבתני, ולפי החישוב האמיתי הידוע לנו היום. חג הפסח מתקדם לכיוון הקיץ 4.5 ימים בכל אלף שנים, בהתאם להפרש שבין הלוח שלנו (רב אדא) לבין האורך האמיתי של שנת החמה.
כיוון התנועה של הפסח היום שונה מה שהיה בתקופת התלמוד. עיבור השנה נועד לבטל את נסיגת הפסח לכיוון החורף בקצב של 11 ימים לשנה. לפי חשבון השנים של שמואל עדיין נסוג הפסח לכיוון החורף, בקצב של שעה וחצי בכל 19 שנים. סביב סטייה זו היו ויכוחים עם הנוצרים.
השאלה שעלינו לברר היא: כיצד נתייחס אנו לסטייה המצטברת של הלוח העברי מאורך שנת החמה הידוע לנו היום. אנו יודעים כי חג הפסח מתקדם לכיוון הקיץ, ואינו נסוג עוד לכיוון החורף כפי שחשבו. מכאן שהפסח אינו חורג מתקופת ניסן לכיוון תקופת טבת, אבל במרוצת השנים יחול בחודש אפריל, ואחר כך בחודש מאי, ויכנס לתקופת הקיץ.
יש כאן שתי שאלות:
א. האם יש בתוך תקופת האביב גבול שאסור לחג הפסח לעבוד אותו? אם אנו קובעים את 21.3 עד 21.6 כתקופת ניסן - מהו התאריך המאוחר ביותר בתקופה זו שפסח יכול לחול בו? האם גם חג הפסח, כמו הפסחא הנוצרית, אסור לו לעבור את החודש הראשון של תקופת האביב (הוא ניסן של חמה, כפי שמצאנו את הניסוח בירושלמי)? הפסחא, כפי שהוסבר למעלה, אינה יכולה לחול אחרי 25-26 באפריל (כך למשל, מתרגם The living bible את הפסוק "זכור את חודש האביב": Always remember to celebrate the passover during the month of april ובהערה מוסברת המלה אביב: The first month of the hebrew calender)
ב. איך להתייחס לסטייה המצטברת, והאם ניתן לפתור אותה? מספר הפעמים שחג הפסח חל אחרי ה-21.4 גדל והולך עם השנים: עד סוף האלף השישי יעבור חג הפסח גבול זה 30 פעמים, באלף השביעי יקרה הדבר 104 פעמים לפחות, ובשנת ו'תשצ"א יחול הפסח ב-30 באפריל. מנדלבאום (H. Mandelbaum proceeding of the association of orthodox jewish sciuntists, 3-4 (1976) pg 81) כותב, כי אחרי 689 שנים ינוע חג הפסח 8 פעמים לאורך כל תקופות השנה.
חוקרי הלוח התלבטו בבעיות אלו.
באשר לשאלה הראשונה, א"א עקביהו כותב, כי חג הפסח חייב לחול "במשך חודש האביב, היינו לא קודם תקופת ניסן ולא מאוחר מחודש ימים אחריה (בהקדמה לספר "קורות חשבון העיבור" לצ"ה יפה, עמוד 18). בדומה לו כותב אלקינס (C. Elkin proceeding of the association of orthodox jewish scientists 6 (1980) pg 102 (, כי באופן איטואיטיבי אנו חשים כי הפסח צריך להתחיל בתוך חודש מן התקופה.
אשר לשאלה השנייה, רבי עובדיה דוד (בהערותיו להלכות קידוש החודש ט', ג) כותב על הסטייה של חשבון התקופה לפי שיטת שמואל: "ואם תאמר: יתחייב שתהיה התקופה אחר שנים רבות אייר, לפי שיתקבץ מכל מחזור שעה ותפ"ה (485) חלקים. נאמר: וכן הדין. אבל עד בוא מורה צדק ויודיענו מה יהא הדין בעת המאוחר". ברוח דומה כותב רבי ישראל הכהן מראדין (ביאור הלכה תכ"ז, א) לגבי עניין אחר: "ואין לנו לדאוג כל כך יותר, כי בוודאי בעת ההיא (שנת תשמ"ג!) וגם הרבה קודם יהיה גאולה ונקדש על פי הראיה".
רבי עובדיה אינו רואה פתרון חשבוני לבעיית הלוח, ורק "מורה צדק" יוכל לפתור את הבעיה. דברים דומים לאלה כותב מנדלבאום.
הפתרונות שהוצעו
בורנשטיין הציע לתקן את הלוח ולעבור למחזור של 687 שנים (התקופה כ-287). פלדמן (M. Feldman, rabbinical mathematics and astronomy. herman press n.y. 1985 pg 207-8) מציע מחזור של 334 שנים. צ"ה יפה מציע לשנות את סדר השנים המעוברות במחזור 19 השנים ועל ידי כך למנוע את התקדמות הפסח מעבר ל-21.4. א"ה פרנקל (בערך "לוח" באנציקלופדיה העברית) טוען, ש"הנימוק לשנות את הלוח בטעות יסודו, שהרי משמעות המונח 'חודש האביב' אינה אסטרונומית כי אם חקלאית, ויש גם שנים שבהן לפסח תאריך מוקדם מדי לפי המצב החקלאי (כמו למשל בשנה ה-5 ועוד יותר ב-16 למחזור, שבהן חל עכשיו פסח בסביבות ה-27 במרץ). פרנקל סבור, כי התיקון יהיה בשינוי מקומן של השנים המעוברות בתוך המחזור של 19 השנים (כפי שהציע צ"ה יפה) "אך ניתן לדחות עוד כ-1000 שנים".
ו. סיכום ומסקנות
אין בידינו פתרון לשאלה השנייה, העוסקת בעניין העקרוני של התאמת אורך השנה של רב אדא עם אורך השנה הידוע לנו היום. אך באשר לשאלה הראשונה, כיצד להתייחס לסטייה המצטברת של שנת החמה מן הלוח שלנו, מצאנו בדיוננו, כי הבעיה אינה חריפה ואינה קרובה. ראינו כי כיוון התזוזה של חג הפסח התהפך: בתקופת התלמוד עיברו כדי שפסח לא ייסוג לכיוון החורף. לפי שיטת שמואל נסוג הפסח לכיוון החורף. לפי החשבונות הידועים לנו היום הפסח מתקדם לכיוון הקיץ, בקצב של 4.5 ימים לאלף שנים.
השאלה היא עד כמה יכול חג הפסח להתקדם לכיוון הקיץ, בלי שהדבר יסתור את הפסוק: "שמור את חדש האביב ועשית פסח". בדיוננו מצאנו שתי שיטות לגבי הזמן המאוחר ביותר בו יכול חג הפסח לחול: לפי רש"י למסכת ראש השנה וסנהדרין, התאריך המאוחר ביותר הוא 44 ימים אחרי התקופה: 30 יום ראשונים של תקופת ניסן צריכים לחול בחצי הראשון של ניסן, לפי דברי רמב"ן שהוזכרו למעלה צריך הפסח לחול בתחילת תקופת ניסן, וניתן לומר כי דברי רמב"ן דומים לדברי רש"י. לפי מדרש סוד העיבור, וכן לדברי רבנו חננאל שהובאו למעלה, צריך הפסח לחול בתקופת האביב, ולא קצבו באיזה חלק של תקופת האביב.
בכל מקרה הפירוש: "שמור את חדש האביב ועשית פסח" - במשמעות של שמור את שלושים הימים הראשונים של תקופת האביב, ועשה בם פסח - פירוש כזה אינו הפירוש של הפסוק, ולכן אין צורך לשנות את הלוח כדי להתאימו לפירוש זה. כיוון שהפסח מתקדם לכיוון הקיץ בקצב של 4.5 ימים לאלף שנים, שהרי הפסח יעבור את תקופת האביב בעוד כ-10,000 שנה, ועד אז יישמר הפסוק "שמור את חדש האביב ועשית פסח" גם במתכונת הלוח הקיים.