נשיאת כפים

בקרב קהילות אשכנז בחוץ-לארץ נהגו שהכהנים עולים לדוכן[1] לברך את העם בימים טובים בלבד. מנהג זה סותר לכאורה את ההלכה, הדורשת מהכהנים לעלות לדוכן בכל יום. להלן נסקור השתלשלותו של המנהג[2], ננסה להתחקות אחר הטעמים שניתנו למנהג זה על ידי הפוסקים בדורות השונים, ואחר מקורותיו ההיסטוריים האפשריים. מנהג זה מתאפיין בכך שהוא מתנגש עם ההלכה המקורית, על כן ננסה לראות כיצד התמודדו הפוסקים השונים עם ההתנגשות הזו, בדגש על ההבדלים הגיאוגרפיים, בין רבני אשכנז לאלו שבספרד.

 

כאשר אנו באים לעסוק במנהגים, ראוי שנפתח תחילה בהגדרת המושג 'מנהג'. תא-שמע הגדיר את המנהג כ"עשייה[3][4]. הגדרה זו היא רחבה ביותר וכוללת את כל סוגי המנהגים. אם נתמקד במנהג אותו אנו סוקרים, אין זה מנהג הפועל בחלל הלכתי, אלא מנהג המתייחס לאופן ביצועה של הלכה קיימת. אם נשרטט את ההתנהגות הדתית בשני צירים מקבילים, בציר האחד מנהגים ובציר השני הדינים וההלכות, המנהג בו אנו עוסקים לא ימוקם בציר המנהגים, אלא דווקא בציר הדינים וההלכות המשפטי מכיוון שזהו מנהג המייחס לאופן קיומה של הלכה. מנהג מסוג זה לא צומח מן הצבור, אלא מתחיל את דרכו בהלכה המסורה. אלא, שלאופן קיומו על ידי הצבור, שברי לו שנוהג על פי ההלכה המסורה, ישנו משקל הלכתי. מסתבר שלהלכה ישנם שני מקורות התגלות, הכתוב והמתקיים, וכפי שהגדיר זאת סולובייצ'יק[5]law as taught) וההלכה כפי שהיא מתקיימת על ידי הציבור (law as practiced). : ההלכה הכתובה, כפי שנלמדת בבית המדרש ( דתית, אשר לה תוקף הלכתי או הלכתי-למחצה במקורות הרבניים ואין לה מקור בתלמוד"

על הבחנה נוספת הנוגעת למנהג בו נדון להלן עמד יעקב כ"ץ[6], אשר נתן לסוג זה של מנהגים מינוח מיוחד:

'מנהג' הוא דבר מודע שגם נודע לו מעמד ותפקיד הלכתי. בין השאר הוא מכריע בין שיטות[7] או מוסיף דרישה במקום בו יש חלל הלכתי[8]. 'נוהג' הוא דבר בלתי מודע – מקובל מדורות לנהוג בלי משים בדרך מסוימת בהנחה שהיא בהתאם להלכה. אין הנוהג נתפס על ידי 'עושיו' כ'מנהג' המיוחד להם אלא כהתנהגות מקובלת בהתאם להלכה...

לפי כ"ץ, ישנם מנהגים הפועלים בחלל הלכתי או מכריעים בין שיטות, והם מתקיימים באופן מודע ומכוון. ישנו סוג נוסף של מנהגים אשר מתקיימים על ידי הציבור באופן ספונטני מתוך הנחה שהם נוהגים כהלכה. בסוג זה, אשר עלול לעתים להיות נוגד את ההלכה הקיימת, נדון להלן.

מנחם אלון בספרו המקיף 'משפט עברי' דן בסוגיית היחס בין המנהג להלכה, ומגדיר למנהג שלושה תפקידים במערכת המשפט העברי: הראשון שבהם הוא היכולת של מנהג לפסוק ולהכריע במחלוקת הלכתית. כאשר ישנן מספר דעות ביחס להלכה מסוימת מהווה אופן קיומה על ידי הצבור משקל להכרעה כאיזו שיטה לנקוט[9][10]. התפקיד השלישי הוא במקרה שהמנהג מתנגש עם ההלכה[11]. בהקשר זה מעלה אלון את השאלה האם מנהג יכול לדחות את ההלכה הקיימת? "האם כוח יצירתה של החקיקה הנסתרת שווה לכוח יצירתה של החקיקה המכוונת והגלויה"[12]?. השני שבהם הוא יכולת המנהג להוסיף על ההלכה הקיימת

בתלמוד ניתן למצוא לפחות מקרה אחד[13] שבו התשובה חיובית, אלא שאלון תולה זאת בחלוקה בין דיני איסורים לממונות[14]. לדעתו, בתחום דיני הממונות יכול המנהג לדחות את ההלכה, כפי שאכן ראינו בגמרא. הדבר אפשרי בגלל אופיים המיוחד של דיני ממונות ש"אדם מתנה על מה שכתוב בתורה". אך בתחום דיני איסור והיתר אין בכח המנהג לסתור את ההלכה, אא"כ הוא בא להחמיר ולאסור את המותר[15]. תחום נוסף[16] הנתון להשפעת המנהגים הם הדינים שאינם משתייכים לדיני ממונות ואף לא לדיני איסור והיתר, למשל דיני תפילה.

אם בתלמוד מצאנו מקרה אחד בלבד בו נותנים עודף משקל למנהג על פני ההלכה, בקרב הראשונים ניתן למצוא מקרים רבים יותר[17]. לפי ההלכה[18] אם חל ראש-חודש אב בשבת מפטירין "חדשיכם ומועדיכם", אך לא בכל המקומות נהגו כן. בהגהות מימוניות[19] מביא סיפור מעשה מגרמיזא, שם נהגו להפטיר "השמים כסאי"[20]:

וכן רבי יצחק ב"ר יהודה יצא מבית הכנסת בכעס שלא שמעו לו לעשות כן בגרמיז"א וכתב רבינו שמחה אבל מה נעשה המנהג עוקר את ההלכה

במקום אחר[21] מצוטט רבי יצחק בר' יהודה כמצדיק את סמכות המנהג כלפי ההלכה בתחום ההפטרות:

דקריאות הפטרות אינו לא איסור ולא היתר, ומה שנוהגין נוהגין. וכן אומר [אביי] האידנא נהוג עלמא בכי תוליד וסמכו חכמים על זה... ואני שמעתי משום רבינו יצחק בר' יהודה נ"ע כששאלוהו מפני מה נוהגין להפטיר[22] בויהי אחרי מות משה, והשיב כיון שנהגו נהגו, שמנהג מבטל את ההלכה.

דוגמא נוספת מצאנו בהלכות נשיאת כפים. מנהג קדום היה בקהילות אשכנז שכהן בתוך ימי אבל על קרובו או כהן שלא נשא אשה לא עולה לדוכן לברך את העם[23]. למנהג זה אין שום מקור הלכתי מוסמך, כפי שבירר הרשב"א[24]:

דבר זה לא שמעתיו לאחד מרבותי ז"ל מעולם ולא ראיתיו לאחד ממחברי הספרים ואולי מדרש הגדה הוא[25], אבל לפי גמרתנו אינו נראה כן שלא הוזכר זה בשום מקום

על אף שלמנהג זה אין שום מקור משפטי, והוא עומד בסתירה למצוות עשה לברך את ישראל בכל יום[26], ביכר המהר"ם[27] את המנהג על פני ההלכה:

מה שנהגו כהנים כשאירע דבר בקרוביהם ושינו את מקומם שלא לשאת כפיהם כל זמן שאין יושבי' במקומן פר"י בר' יודא שלא מצא סמך בזה אלא [נהיגי כן] שכל העומד לברך ראוי שיהא שרוי בשמחה ובטוב לבב שכן מצינו ביצחק שאמר הביאה לי ציד ואכלה ואחר שאכל ושתה אמר לברכו והטעם הזה י"ל גם על פנוי שאינו עולה לדוכן שכל השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה (יבמות מ"ב ע"ב) ומצוה להנהיג מדות הראשונים שכן מצינו בתלמוד ירושלמי (פ' האומנין ה"א) מנהג עוקר הלכה[28].

 

מהו מקור כוחו של המנהג? מהיכן הוא שואב את סמכותו עד כדי כך שלעתים הוא דוחה את ההלכה? ישנן שתי דעות עיקריות ביחס לתוקפו של המנהג כמקור משפטי[29].

לפי חלק מחכמי ישראל אין לציבור כח יוצר, אלא כח משמר, ועל כן אם אתה רואה את הצבור נוהגים באופן מסוים חזקה עליהם שמשמרים מנהג קדום ומבוסס, אלא שמקורו נעלם ממנו במהלך השנים, וכפי שמתאר זאת אלון:

בעובדה שהציבור נוהג מנהג מסוים יש בה כדי להוכיח, שקיימת הלכה, שנוצרה בשעתה על-ידי אחד המקורות המשפטיים של ההלכה[30]... אבל המקור המשפטי הקדום והראשוני, שהדין בא לעולם באמצעותו, נשתכח במשך הזמן... דעה זו באה לכלל ביטוי בדרכים שונות: 'כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה'; וכן: 'מנהג שאין לו ראיה מן התורה, אינו אלא כטועה בשיקול הדעת'.

מעין זה מצאנו אצל ר' יעקב ממרויש בשו"ת מן השמים[31]:

ועוד נסתפקנו על המנהג שנהגו ברוב המקומות אומרים זמן בקריאת המגילה שחרית... והשיבו: אל תבוז כי זקנה אמך כי המנהגים הטובים החכמים והחסידים תקנום, ויש טעם לדבריהם אע"פ שאינם נודעים.

אולם, "חלק אחר של החכמים, ונראה שזו דעת רובם, מעניקים לציבור – באמצעות המנהג – כוח של יצירת דין, ולא רק כח של הוכחה בדבר מציאותו של דין בפועל".

לפי השיטה הראשונה המבססת את כוחו של המנהג על ההלכה עצמה, מובן מדוע ידחה לעתים המנהג את ההלכה, אך לפי השיטה השניה שהמנהג הוא יצירה חדשה של הציבור, האם יהיה כוח היצירה של הציבור חזק כל כך עד שידחה הלכה ברורה ופסוקה?

'רב צעיר', הרב חיים טשרנוביץ[32], בעיסוקו בשאלה מהיכן יונק המנהג את כוחו, שולל את האפשרות שכוחו בא לו מכוח ההלכה. הוא מניח שהסכמת הציבור היא "העמוד התיכון של התורה שבעל פה" ומכאן בא לידי מסקנתו על כוחו החזק של המנהג:

הסכם הקהל מתבטא לפעמים על ידי חקיקה של השלטונות ובאי כחם, ולפעמים על ידי הנהגות ופעולות החוזרות ונשנות בחיי העם. על פי הנחה זו נוכל לומר שעל ידי המנהג מתבטא הסכם הקהל ורצונו בדרך ישרה, מה שאין כן ההלכה שהסכם הקהל מתבטא בה על ידי כח כחו על ידי שלוחי בית דין, שהוא ביטוי בדרך עקיפין, ולפיכך יפה כח המנהג מכח ההלכה, שאלו זו עדין תלויה ועומדת בהסכם הצבור שאם לא קבלוה ישראל עליהם אין כחה יפה, ואלו המנהג הסכם הקהל ניתן בו מתחילת בריאתו.

לעיל ראינו מספר דוגמאות בהן המנהג מבטל הלכה, ואולי לא במקרה מקור הדוגמאות כולן בארצות אשכנז[33], בה נכתבו מספר ספרי מנהגים כבר בימי הראשונים, וצוטטו רבות בתשובות והוראות של פוסקי אשכנז. גם מתן משקל מכריע למנהג מאפיינת את פסיקת רבני אשכנז, למן בעלי התוספות, דרך הרמ"א ועד לערוך השולחן[34].

תא-שמע מנמק את התופעה בנסיבות היסטוריות. לדבריו איחר התלמוד להגיע לאשכנז, מה שביסס בינתיים את כוחו של האינסטינקט הציבורי:

"אורח החיים הדתי של בני אשכנז הראשונים, ושל אבותיהם הקדמונים, בני איטליה, בלתי תלוי היה, במקורו, בתלמוד הבבלי (או הירושלמי), ומקורו במסורת שבעל-פה המשתלשלת מדור לדור, מאב לבן ומרב לתלמידו, במעשה החי ובביצוע הקונקרטי"[35].

דבריו של תא-שמע מתאימים לדעה הגורסת שכוחו של המנהג הוא בהתבססו על הלכה קדומה שנעלמה מעינינו. לדבריו, מכיוון שאיחר התלמוד להגיע לארצות אשכנז, ראשיתה של המסורת ההלכתית שם לא התבססה על טכסטים כתובים, אלא נשתמרה בצורה חיה, כאשר כל אחד עשה מה שראה בבית הוריו.

סולובייצ'יק לעומתו, תולה את הדבר באופיו של הציבור בארצות אשכנז:

אי אפשר היה להעלות את הדעת שאלפי יהודים יראים ושלמים אשר 'מנשרים קלו ומאריות גברו' לקדש שמו של הקב"ה, יעברו יום יום על תורת ה'. אם כנסת ישראל נהגה כן – סימן שהוא מותר... בדמות שונה מזו נצטיירו קהילות פרובנס בעיני חכמיהן, וממילא לא היה למעשה העם ולבירור ההלכה ולא כלום. מובן מאליו מדוע לא ראו בקהילתם במאה הי"ג 'קהילה קדושה', כשרעיונות פילוסופיים וזרמים רוחניים אחרים חדרו לתוכה וניכר בה הרפיון בשמירת המצוות[36]...

ניתן להבין את דברי סולובייצ'יק בשני כיוונים. האחד, בגלל אדיקותן של קהילות אשכנז אשר נצרפה במבחן הפרעות ומסעי הצלב, יכלו חכמיהם לסמוך עליהם שכל מה שהם עושים ממשיך מסורת עתיקה ומבוססת. אך לי נראה יותר הכיוון השני והוא מיסטי יותר. בגלל קדושתן ודבקותן של קהילות אשכנז ודאי שמנהגן מתאים להלכה ולרוחה, והקב"ה לא יתן לציבור גדול וקדוש להכשל. דברים ברוח דומה כותב אלון על כוח היצירה של הציבור במנהגים:

"ועל שום מה מעניקים לציבור כוח וסמכות מכריעים אלה? על שום שחזקה על הציבור, המשתית את אורחותיו על יסוד ההלכה, שהוא מכוון ביצירתו לרוחה ולאמיתה של תורה, כאמרתו של הלל הזקן, שנאמרה לביסוס תוקפו המשפטי של מנהג הציבור בקביעתה של הלכה: 'הנח להן לישראל; אם אין נביאים הן, בני נביאים הן' (פסחים סו, א)"[37]

 

פוסקי אשכנז לדורותיהם לא רק קיבלו את המנהגים, אלא השתדלו למצוא להם טעם וסיבה, וללמד זכות על הציבור שנוהגים כדת וכדין. המוטיבציה ללמד זכות ייתכן שנובעת מהרצון לא לשבור את סמכותה של ההלכה, אלא לנסות לפייס בינה לבין המנהג[38], ויתכן שהיא תוצאה של הרצון לצאת ידי חובת הדעה שמקור המנהג בהלכה קדומה, ולנסות ולמצוא לו שרש. כך או כך, לא הסתפקו חכמי אשכנז בהטיית הפסיקה לכיוון המנהג, אלא ניסו ליישב בינו לבין ההלכה, כדברי אלבק:

ובכל דור ניסו החכמים לתרץ מצד אחד את הניגודים בדרך פירוש או בחשיפת ההבדלים שביניהם לבין תקופת התלמוד, ומצד שני להלחם במנהגים שנשתרשו, ונראה להם שאינם חיוניים ואפשר לחזור לדיני התלמוד[39].

ניתן היה לחשוב שיש כאן תהליך מלאכותי ו'מכור מראש' שמטרתו למצוא התאמה בין המנהג הקיים ובין ההלכה הכתובה, וכך כנראה חשב כ"ץ[40], אך סולובייצ'יק מחדד ומבהיר שהדברים נעשו באופן רציני ואמיתי:

בעלי התוספות התאמצו להצדיק את מעשי אבותיהם ונוהגי קהלם... והם היו מוכנים להפעיל את מלוא הדיאלקטיקה וכליה לצורך הצדקה זאת. אך בד בבד הם דרשו שהתירוצים שהציעו יעמדו בפני מלוא הביקורת של הדיאלקטיקה לכל דקויותיה. ביקשו ללמד סנגוריה – אין ספק – אך גם ביקשו ואף דרשו מעצמם להעמיד סנגוריה תקיפה ומשכנעת. מן הדין להוסיף, שלפעמים מה שמשכנע אצל בעלי התוספות איננו משכנע אותנו, עם זאת טעות חמורה תהיה בידינו אם נסיק שתירוצם אז היה בבחינת "טצדקי" – אלתור חסר שכנוע – אף אצלם[41].

גם הרב שג"ר[42] יוצא נגד כ"ץ בשצף קצף, בטענו שלא ייתכן להאשים את ר"ת במגמתיות פסיקתית מודעת מכיוון שעל פי השקפתו של ר"ת עצמו ישנה קדושה גדולה לדברי התלמוד והוא רואה את עצמו מחויב להם. גם מעיון בפוסקים אחרים המשתמשים בכלי זה של לימוד זכות ניתן לראות שהם מייחסים לדבר רצינות וכנות. ערוך השולחן, שפעמים רבות יוצא מגדרו כדי ללמד זכות על ישראל, מתעקש שהלימוד יהיה רציני ולא לימוד זכות בעלמא, ופעמים רבות דוחה נימוקים של קודמים מפני חולשתם לדעתו, ומתאמץ למצוא לימוד חזק יותר (ראה לדוגמא או"ח רלה, א).

בספר המצוות, מצוות עשה כו, מונה הרמב"ם את מצוות נשיאת הכפיים: "שנצטוו הכהנים לברך את ישראל בכל יום"[43]"נוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן".. בעקבותיו פוסע בעל ספר החינוך במצווה שעח: "נצטוו הכהנים שיברכו ישראל בכל יום". לדברי בעל ספר החינוך, המצווה לא מוגבלת רק לזמן שבית המקדש קיים, אלא

לפי דבריהם יוצא שכהן שלא נשא כפיו ביטל עשה[44], וכך אמנם פסק הרמב"ם:

כל כהן שאינו עולה לדוכן אע"פ שבטל מצות עשה אחת הרי זה כעובר על שלש עשה שנאמר כה תברכו את בני ישראל אמור להם ושמו את שמי, וכל כהן שאינו מברך אינו מתברך וכל כהן המברך מתברך שנא' ואברכה מברכיך[45].

בכמה מקומות בתלמוד ניכר שמלבד החובה ההלכתית ישנו גם ערך מוסףמטא-הלכתי לברכת כהנים[46]ר' יעקב ממרויש[47] סי' לח: . ערך מוסף זה של ברכת כהנים בא לידי ביטוי גם בדרך השלילה, שכאשר ניתן להפטר באופן פורמלי מחובת נשיאת כפיים, אין רוח חכמים נוחה מכך, מכיוון שמבחינה רוחנית וסגולית הדבר לא טוב. ביקורת כזו מופיעה בכמה מקומות, אחד מהם הוא בתשובות

ועוד נסתפקנו על המקומות שיש שם כהנים הראויים לברך ברכת כהנים ולא נהגו לברך אפי' פעם אחת בשנה, ושאלתי על זה אם יש עבירה בדבר זה או אם יש לסמוך על רבינו יעקב שאומר שאין הכהנים מצווים לברך אלא אם כן ישראל אומרים להם. והשיבו אלו ואלו עוברים הם, ישראל שאין אומרים להם דומין שאין חוששין לברכת אביהם בשמים, וכהנים כשאין מברכין מעצמם... ואברכה מברכיך, ומכלל הן אתה שומע לאו.

למרות האמור לעיל, לא בכל המקומות עולים הכהנים לברך את ישראל בכל יום. בקהילות אשכנז שבחו"ל, ובחלק מקהילות אשכנז בא"י נוהגים לישא כפיים רק בימים טובים. כפי שנראה להלן גילו של מנהג זה הוא לפחות חמש מאות שנה. לעומת זאת, מנהג ארץ ישראל וכן מנהג קהילות ספרד, שהכהנים נושאים כפיהם בכל יום כפי שהתורה[48] מחייבת.

 

 

המקור הקדום ביותר הידוע למנהג זה הוא בספר תשב"ץ קטן סימן קצז. מהתשב"ץ משמע לנו בדרך אגב מהלכות בעניין אחר, שבזמנו לא היו הכהנים נושאים כפיים בימי החול, אלא בימים טובים בלבד:

מהר"ם ז"ל אומר אם כהן מתפלל לפני התיבה ביום טוב. אם יש שאר כהנים בעיר לעלות לדוכן אין לו לעלות.

מהר"ם מתייחס למצב בו כהן משמש שליח ציבור, מה יעשה בברכת כהנים, האם יעזוב את העמוד ויעלה עם שאר הכהנים לדוכן, או ישאר במקומו[49]. אלא שמהר"ם מתייחס ליום טוב בלבד, מדוע? האם ביום חול יש לנהוג אחרת? מסתבר, שהוא התייחס ליום טוב בלבד משום ש"דבר הכתוב בהווה", ובזמנו ובמקומו נהוג היה לישא כפיים רק ביום טוב. בהמשך, בסימן קצט, מתייחס למנהג שרווח בימיו להוסיף פסוקים בברכת כהנים[50] ולאחריה, האם להוסיף אחריה את הפסוק "ושמו את שמי...":

ואינו אומר אחר ברכת כהנים ושמו את שמי על בני ישראל. מפני שאפילו ברכת כהנים לא היה לנו לומר מן הדין. שבימיהן היו עולין לדוכן בכל יום. וכנגד זה אנו אומרים ברכת כהנים.

כאן כבר מציין בפירוש שבימיהם לא היו הכהנים עולים לדוכן בכל יום. אם נצליב את שני המקורות יחד, יוצא שבימי מהר"ם מרוטנבורג לא היו הכהנים נושאים כפים בכל יום, אלא בימים טובים בלבד.

אף כי ראינו שניתן למצוא אותו כבר בראשית המאה הי"ד, אין לנו מידע היסטורי ברור ובדוק מתי החל מנהג זה להתגבש. אך ישנו מקור נוסף ומפתיע היכול, אולי, להעיד על קדמותו של המנהג. מקור זה הוא ההלכה הקראית בנושא זמני ברכת כהנים.

בספר 'יריעות שלמה' לחכם הקראי שלמה אפידה הכהן[51], עונה על השאלה מדוע לא נושאים הכהנים כפים בראש-חודש, ואגב כך מגלה לנו שרק בימים שבהם שובתים ממלאכה נושאים הכהנים הקראים כפיהם:

וכן קל להשיב לשאלת השואל, למה לא נהגו לומר ברכת כהנים בר"ח. והיא כי כל יום שהורו המסדרים ע"ה לומר בו ברכת כהנים יש בו איסור מלאכה, ובר"ח אין בו איסור מלאכה.

בהמשך התשובה מנמק שלמה אפידה את הוראת חכמי הקראים הקדומים, 'המסדרים', לשאת כפים רק ביום שיש בו איסור מלאכה. ישנו הבדל עקרוני בין הנימוק שלו לבין הנימוקים שניתנו על ידי חכמי ישראל שנביא בהמשך. בעוד חכמי ישראל מתבססים על נקודת הנחה שיש לומר ברכת כהנים בכל יום, וביום שלא אומרים צריך סיבה טובה לכך, שלמה אפידה מחפש סיבה מדוע כן לומר:

וטעם אמירת ברכת כהנים ביום שיש בו איסור מלאכה נראה שהוא מפני שנראה לאדם שע"י שביתתו ממלאכתו מגיע אליו הפסד מהרווח. ועוד שהוא סוגר חנותו והולך לו ויש אצלו חשש שמא יבזו זרים יגיעו, לכן נאמרת ברכת כהנים ביום שביתת מלאכה להבטיחו משני הנזקים המדומים לו. על ההפסד מהרווח נאמר "יברכך", שהוא לשון תוספת טובה. ועל החשש מביזת האויבים נאמר "וישמרך" כי לא ינום ולא ישן שומר ישראל.

הקראים נפרדו מהיהדות בשלהי ימי הגאונים, כשהם נושאים עימהם הלכות רבות מהיהדות המקורית, גם אם יצרו בהם שינויים מסוימים. אם נניח שמאז הפיצול שמרו הקראים על עצמאות, ולא קלטו מנהגים והלכות מהיהדות הנקראת בפיהם רבנית, ייתכן ויש כאן רמז לקיומו של המנהג בקהילות מסוימות כבר בימי הגאונים.

נגענו כבר בפרקים הראשונים בהתנגשות בין ההלכה למנהג. כאשר פוסק נתקל בהתנהגות הסותרת את ההלכה יש לו קשת של אפשרויות כיצד להגיב לדבר. דרך אפשרית בקצה האחד, היא לשלול את המנהג, לפסול אותו, ולהתייחס אליו כמנהג טעות שאין לו יסוד, וככזה יש לבטלו וללכת בדך ההלכה הפסוקה. על מנהגים אלו נאמר 'מנהג אותיות גהנם'[52].דרך נוספת, הרחוקה ביותר מקבלת המנהג, אך זו שעדיין לא יוצאת נגדו, היא האמירה ש'מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין'. כלומר הפוסק לא מקבל את המנהג הנפוץ בציבור בשום אופן, אלא שהוא בוחר לא לצאת נגדו מטעמים טקטיים[53]. דרך אפשרית בקצה השני, היא זו אשר בה הפוסק מקבל את המנהג ומוצא לו הצדקות הלכתיות. בין לבין ישנן דרכים נוספות אשר באות לידי ביטוי בין השאר בקבלת המנהג תוך משיכת כתף "משום איבה", אי-דחייתו מפני ש"אי אפשר"[54] או באמירות כמו: "אין בידינו למחות", "למקל יש על מי לסמוך" וכד'.

רוב פוסקי אשכנז, הראשונים והאחרונים, לא רק שלא יצאו נגד מנהג קהילותיהם שלא לשאת כפים בכל יום, אלא אף טרחו לישב מנהג זה עם ההלכה, ולצורך כך מצאו למנהג נימוקים שונים. גם מי מביניהם שלא הסתיר את הסתייגותו מהמנהג, השתדל לפייס את ההלכה, ולהצדיק את מנהג הציבור. מגמה זו היא קדומה ביותר, ומופיעה סמוך לאזכורו הראשון של המנהג בספרות ההלכה. המקור השני אשר נזכר בו מנהג זה הוא בכלבו, אשר מנסה למצוא לו נימוק המתיישב על הדעת:

ואין המנהג עתה לעשות נשיאות כפים אלא בשבתות וימים טובים, ואפשר כי נמנעו מפני טורח צבור[55].

בכלבו מזכיר את המנהג מבלי להביע עמדה כלפיו, אך מוצא לנכון לתת לו טעם הלכתי.

 

הפעם הבאה בה נזכר המנהג בכתובים היא דור אחד מאוחר יותר, בשו"ת מהרי"ל החדשות סימן כא, כאשר בזמן הקצר הזה עברו הנימוקים עיבוי משמעותי:

באגור נשאל גדול הדור מהרר"י מולין למה אין הכהנים נושאין כפיהן בכל יום מאחר שהוא מ"ע.

תשובה.

והא דאין נושאין כפים בכל יום, שמעתי מפי מו' חמי כהנא רבה ז"ל דהו' משום דנהגי כהני לטבול כדאיתא בהג"ה ביש מיימון[56] ואני מוסיף לבאר דבריו, שיש עונות מתרמי דקשה להו לטבול וגם בושים ויש דאירע להו דבר לאונסו ויש טיילין ושטופין ואם ימנעו היו מקצת[57] מתביישין, ואם יטבלו היו ג"כ מתביישין...

עוד נראה קצת משום ביטול מלאכה כי היכי דאין מוסיפין ואפי' בשבת, הא קמן חזינן דאין מנהג להוסיף על ז' אף כי פעמים יש הרבה נכבדים בקהלות בשבת אין מוסיפין כלל.

ושמא משום ביטול תורה וטורח ציבור נהגו שלא להוסיף, אע"ג דביטול קטן היה. וכן בחול המועד דפסח יש פרשיות ארוכות כדי להוסיף אפי' הכי אין מוסיפין על הד', הכא נמי יש לומ' נשיאות כפים אפי' אם יאמרו במהירות אי איפשר בלי שהות קצת.

וכן יש לומר מפני הגוים. וביש מקומות ראיתי שאין מניחין שום גוי בבית הכנסת בשעת נשיאות כפים וכיון שאין מזהירין, הכהן לא עבר.

מהרי"ל הוא הראשון שהשאיר לנו תיעוד בכתב בו הוא מתמודד באופן ישיר עם המתח שבין ההלכה למנהג, שעליו נשאל. הוא מונה מספר נימוקים אפשריים למנהג המקובל שלא לשאת כפים בכל יום: הטעם הראשון קשור במנהג נוסף שקיבלו הכהנים עליהם, לטבול קודם שנושאים כפיהם. מנהג זה יצר נסיבות שבהמשך הקשו על הכהנים לקיים את המצווה העיקרית. היו כהנים שהתביישו לטבול מסיבות של צניעות ובושה, והיו כאלו שהתקשו לטבול בחורף בגלל הקור העז. נוצר מצב מוזר בו מנהג טוב שנועד לתת חשיבות למצווה מן התורה, גרם נסיבות שביטלו את המצווה עצמה, ונמצא חומרו קולו! הנימוק כפי שהביא מהרי"ל עדיין לא מסביר לנו מדוע בימים טובים כן נשאו כפים, ואולי קושי זה הוא שמביא את מהרי"ל לחפש נימוקים נוספים.

הטעם השני הוא ביטול המלאכה של המתפללים[58], וכאן נזקק מהרי"ל להביא סיוע ממקור נוסף. נשיאת כפים מאריכה את התפילה, וגורמת לאנשים עיכוב מלצאת למלאכתם, על כן נמנעו מלשאת כפים. אך האם שיקול כלכלי פעוט זה יכול להוות משקל בשדה ההלכה? לזה מביא ראיה מתחום אחר: הגמרא במסכת מגילה (כב, ב) מסבירה את ההגיון שמאחורי המספר המשתנה של העולים לתורה: "זה הכלל: כל שיש בו ביטול מלאכה לעם, כגון תענית צבור ותשעה באב - קורין שלשה, ושאין בו ביטול מלאכה לעם, כגון ראשי חדשים וחולו של מועד - קורין ארבעה". מסביר רש"י במקום: "כל שיש בו ביטול מלאכה לעם - במה שהן מאחרין בבית הכנסת". כלומר, ככל שהתמשכות התפילה תעכב את האנשים מלצאת למלאכתם, כך יש פחות עולים. בחול המועד ישנה פחות עבודה, מכיוון שמותרת רק מלאכת דבר האבד, לכן הוסיפו עוד עולה. ביום טוב יש פחות מלאכה מכיוון שמותרת רק מלאכת אוכל נפש ולכן ישנם ששה עולים לתורה, ובשבת, שכל מלאכה אסורה ישנם שבעה. לאור דברי הגמרא במגילה מסתבר ששיקול זה של ביטול מלאכה איננו פעוט כלל וכלל, וכבר בתלמוד ניתן לו משקל, ועל כן מטעם זה אף נמנעו מלשאת כפים בימי החול. אך מה נאמר על שבת, שבה יש פחות ביטול מלאכה מיום טוב, ולכאורה לפי זה אף בה היו צריכים לשאת כפים?

להסבר דבר זה מביא מהרי"ל סיוע ממנהג מקומו, שהקפידו לא להוסיף על הקרואים בשבת[59] אפילו במצב בו היו הרבה מכובדים בבית הכנסת. מהרי"ל לא מסתפק בתירוץ זה ומוסיף שיש בעיכוב זמן התפילה גם טורח הציבור וביטול תורה. הוא ממשיך ועונה על הקושי מדוע לא פסקו אפוא לומר ברכת כהנים במהירות, ומביא דוגמא מחול-המועד פסח, שאף שיש בו פרשיות ארוכות לא התירו להוסיף קרואים.

בסיום תשובתו מוסיף מהרי"ל עוד טעם אחד, והוא נוכחות גויים בבית הכנסת. לדבריו, נהגו להוציא את הנכרים מבית הכנסת בשעת ברכת כהנים, ומכיוון שבימיו לא הזהירו את הנכרים שיֵצאו בשעת ברכת כהנים – אולי מטעמי איבה ודרכי שלום – העדיפו לא לברך. גם כאן אנו נתקלים בתופעה מעניינית כמו בטעם הראשון, כיצד מנהג גורם בעקיפין לדחייתה של הלכה פסוקה.

לאחר קריאת התשובה קשה להשתחרר מן התחושה שטעמיו של מהרי"ל לא מהווים מענה מספיק חזק לשאלה של סתירת המנהג וההלכה. ראשית, כיצד אפשר להביא מנהגים כראיה לסתירת הלכה?[60] שנית, אם הטעמים כנים מדוע נושאים כפים ביום טוב?

 

 

 

תשובתו של מהרי"ל מצוטטת בתמציתיות כעבור כמאה שנה בספר האגור, הלכות נשיאת כפים סימן קעו:

נשאל גדול הדור מהרר"י מולן למה אין הכהנים נושאין כפיהן בכל יום מאחר שהוא מ"ע

והשיב מפני שהוא מנהג הכהנים לטבול קודם כמו שכתוב בהגהות מיימוני'[61] ובכל יום קשה להם לטבול בחורף ולכן עלה המנהג דוקא בי"ט וגם מטעם בטול מלאכה וכשהכהן אינו נקרא אינו עובר עכ"ל.

באגור לא מסתפק בהבאת טעמי המנהג בשם המהרי"ל בקיצור נמרץ, אלא מוסיף עוד מרכיב הלכתי משמעותי, המקל על ההתנגשות בהלכה, והוא שכהן שלא נקרא לעלות לדוכן לא עובר בעשה[62]. יוצא אפוא, שהכהנים שלא עלו לדוכן בזמנו ובמקומו לא עוברים בעשה, מכיוון שאיש אינו אומר להם לעלת.

 

הרמ"א[63], כדרכו במקומות רבים[64], מאמץ את מנהג ישראל ומלמד עליהם סנגוריה, מה גם שכאן הוא פוסע בעקבות המהרי"ל. לאחר שמצטט את דברי מהרי"ל ואת דברי ר' יוסף קארו ב'בית יוסף' (שם) המבקר את פסיקת המהרי"ל, מוסיף וכותב את דעתו:

ואני אומר כי הטעם שחשבו הם לטפל הוא העיקר כי מחמת ביטול מלאכה לעם שבאלו הארצות, שהכהנים והעם טרודין במחייתן בגלותן ואין להם לפרנס בני ביתם כי אם הלחם אשר ילקטו בזיעת אפם דבר יום ביומו... ואינם שרויים בשמחה, לכן אין נושאים כפיהם ביום שיש בו ביטול מלאכה לעם ואף בשבת אינן נושאים כפיהם מפני שטרודים במחשבתם והרהורים על מעשה ידיהם שעברו ושעתידים להיות וינוח גופם קצת מעמלם. ואינם שרויים כ"כ בשמחה כמו ביום טוב שנאמר בו ושמחת בחגך. ולכן נשתרבב המנהג שלא לישא כפים כי אם בימים טובים כן נראה לי.

רמ"א בונה את דבריו על גבי הנימוק של מהרי"ל אודות ביטול מלאכה, ומבאר שביטול מלאכה אינו עניין לכשעצמו, אלא גורם לחוסר שמחה[65]. טענתו של הרמ"א נשענת על נקודת ההנחה שיש צורך במצב נפשי של שמחה כדי לברך את העם, וכלשונו במפת השולחן - שם[66] חוזר על תמצית הדברים - "טוב לב הוא יברך", וכהן שאינו שמח לא כשר לברך. מצב נפשי של חוסר שמחה משמש בקרב פוסקי אשכנז[67] נימוק מספק על מנת למנוע מכהן לישא כפיו. על פי זה היו מקומות שנהגו[68] שכהן בשנת אֵבל או כהן רווק לא עולים לדוכן. לדברי הרמ"א, בגלל המצב הכלכלי הקשה של היהודים בגלות, החגים והמועדים אלו הימים היחידים בשנה בהם יהודי שמח. בימות החול הוא יוצא מדעתו בכל רגע שנאלץ להתבטל ממלאכתו מפאת הנזק הכלכלי שבדבר, אפילו כאשר זה לצורך תפילה או ברכת כהנים, ובשבת הוא טרוד באופן כללי בחייו הקשים. רק בימים טובים בהם ישנה מצווה מיוחדת לשמוח, יש מעט שמחה ליהודי, ואז כשר הכהן לישא את כפיו.

אם נדייק בלשונו של הרמ"א נשים לב שהוא מתייחס בדבריו לשוני שבין מנהג מקומו למנהג ארץ ישראל, אם כי בעקיפין: "כי מחמת ביטול מלאכה לעם שבאלו הארצות, שהכהנים והעם טרודין במחייתן בגלותן", דווקא יהודי הגלות טרודים במחייתם, ולא יהודי ארץ ישראל.

 

רבי יעקב ששפורטש היה מגדולי הלוחמים בתנועת השבתאות[69]. הוא התכתב עם גדולי הרבנים בדורו בחריפות רבה בנסיון להרחיקם מכל ספק בנוגע למהותו האמיתית של שבתאי צבי. בשו"ת 'אהל יעקב'[70] נשאל רבי יעקב על המנהג המקובל שנשיאת כפים מתקיימת רק בימים טובים או בשבתות. מסגנון התשובה ומתוכנה עולה כי השאלה באה על רקע מנהג השבתאים שהכהנים עולים לדוכן בכל יום. במהלך דבריו חוזר רבי יעקב על נימוקי הראשונים, ומפליג ביחס למנהגי הקדמונים ולכבודם. אך אנו נביא כאן רק את נימוקו הייחודי, והוא שמירה על המנהג הקדום כחלק מהמערכה נגד שבתאי צבי ותלמידיו:

הלא ידעת כי שבתאי צבי הרשע... משחית מסית מדיח מכעיס מנאץ מחרף מגדף משוקץ מתועב מזויף משומד... נידון כעת לנביא השקר ומסית ומדיח... ואם כן מטעם נביא שקר ומסית ומדיח אסור ללמד עליו זכות וכל שכן לגלגל זכות על ידו... ולמה נסכים לזכותו במנהג חדש המתנהג על ידו ובסבתו ולנו תחשב חובה ולא תהיה צדקה נוסף על כי היותה לו לתהילה ולשם ולנו לשמצה ולחרפה ובוז על היותנו נפתים אחריו הנה בין מצדנו בין מצד הרשע הלז החזרה למנהג הראשון בימים הללו ובזמן הזה יותר טובה ומכ"ש במילתא דאין בביטולה נדנוד עברה ע"י א' מישראל או כהנים בקום עשה כי אם בשב ואל תעשה

לדברי רבי יעקב, אין צורך במתן הסברים חיוביים על מהותו של מנהג אשכנז הקדום. די בזה ששבתאי צבי ניסה לחדשו, וזו סיבה מספקת לשמר את המנהג המקובל מדורות ראשונים. מצטרפת לזה העובדה שביטול ברכת כהנים בכל יום איננה עבירה שבמעשה, כי אם ביטול עשה ב"שב ואל תעשה". עקרון זה, של 'ויתור' במצווה אחת כחלק ממלחמה על עתידה של היהדות כולה מצאנו כבר במשנה, במסכת פרה[71], כפי שמסביר הרמב"ם (הלכות פרה אדומה א, יד):

הצדוקין היו אומרים שאין מעשה הפרה כשר אלא במעורבי שמש, לפיכך היו ב"ד בבית שני מטמאין את הכהן השורף את הפרה בשרץ וכיוצא בו וטובל ואח"כ עוסק בה כדי לבטל דברי אלו הזדים שמורים מהעולה על רוחם לא מן הקבלה...

רבי אפרים זלמן מרגליות בשו"ת 'בית אפרים' מתייחס בהרחבה לשאלת ביטול נשיאת כפים בקהילות אשכנז, וטורח למצוא נימוקים רבים כדי לבסס עליהם את המנהג ולהראות שאיננו מנהג בעלמא. לצורך ביסוס הנימוק הראשון הוא מקדים ומביא ראיות רבות, הלכתיות והסטוריות, שכהני זמנו הם כהני ספק[72]. את תמצית הדברים מצטט מן הספר 'ים של שלמה'[73] לרבי שלמה לוריא:

מאחר שבעו"ה אין לנו היחוס, כמו שהיה בזמן הבית, או אפילו אחר החורבן, בימי התנאים והאמוראים. שהיו עדיין נזהרים בתרומות ובטהרות, והיה קרוב מימי הבית. ועדיין היה יחוסיהם בידיהם. ובעונותינו מרוב אריכות הגלות וגזירות וגירושים נתבלבלו. והלואי שלא יהא נתבלבל זרע קדש בחול. אבל זרע כהנים ולוים קרוב לודאי שנתבלבלו. ואם לא כולו, הרוב נתבלבל... ואם לא הרוב, בודאי קרוב למחצה נתבלבלו.

לאחר שביסס את דבר ספק ייחוסם של הכהנים בזמנו ומקומו, הוא ממשיך ומוכיח שזר שעולה לדוכן ונושא כפים עובר שלוש עבירות: א. לא-תעשה של ברכה לבטלה; ב. איסור נשיאת כפים לזר; ג. מבטל עשה של ישראל להתברך. יוצא אפוא, שאם אכן הכהנים בזמנינו אינם כהנים באופן ודאי, הרי שבכל נשיאת כפים הם מכניסים עצמם לספק איסור:

וא"כ פשיטא דלהני ספק אסורי' לישא כפיהם דאיכ' חשש שמחמת תלתא איסורי איסור לאו הבא מכלל עשה דכה תברכו אותם ולא זרים ואיסור עשה שהישראל מצווה להתברך מפי הכהנים המברכין ואיסור ברכה לבטלה

אם כך הוא המצב, שנשיאת כפים היא ספק איסור ממש, ודאי שאין צורך להשתדל להחזיר אותה לכל יום ויום, ודי בפעמים שכבר עולים לדוכן.

הסבר זה מעלה מיד את השאלה מדוע, אם כן, ביום טוב עולים הכהנים לדוכן, ואין בזה כניסה לספק איסור? בתשובתו לשאלה זו נותן ה'בית אפרים' הסבר היסטורי להיווצרות המנהג שלא לישא כפים בכל יום, הסבר שמניח את התשתית להבנת השוני בין מנהג האשכנזים למנהג ארץ ישראל:

וקרוב בעיני שאחר שנת תתנ"ו שאז היה שעת חירום ברוב מדינות הללו כנודע בספרים ועל זה נתייסדו הקרוב"ץ שבימי הספירה ולפי שראו חכמי הדורות שנתבלבלו הרבה עמדו וגדרו גדר גדול בדבר שלא לשיא כפיו בכל יום רק ביו"ט כדי שלא תשתכח תורת כהונה מהם... שזמן קהילה לכל הוא והכהנים והעם כולם בבהכ"נ ואין לבם על טרדת מזונות מחייתם ומלאכה כלל אי לא פרסי ידייהו יאמרו העולם שיודעים בעצמם שאינם כהנים או יבואו להקל ולזלזל באיסורי כהונה.

לדבריו, מסעות הצלב הקשים והאיומים, בהם היו מקרים רבים של חילול בנות ישראל, ערערו את חזקתם של כל הכהנים ובעקבות כך גזרו חכמי הדור שהכהנים לא ישאו כפיהם. אלא שבעקבות גזירה זו חששו החכמים שביטול ההלכה היחידה המיוחדת לכהנים בזמן הזה תביא לשכחת מעמד הכהונה, ועל כן תיקנו שבימים טובים, בהם כל הקהל נמצא בבית הכנסת ודעתו צלולה ופנויה[74] הכהנים לדוכן וישאו כפיהם חרף ספק האיסור שבזה, לשם שימור על תודעת הכהונה בקרב ישראל., יעלו

 

טעם שני שמביא ב'בית אפרים' מבוסס על דעה המופיעה בראשונים שכהן הנכנס לבית אשה נדה, לא יברך את ישראל[75]. טעם זה מופיע ב'פרי חדש' לרבי חזקיה בר דוד די-סילוה (או"ח, קכ"ח, ל'), שכותב שמצא כתוב בשם ספר המקצועות שחיבר רבינו חננאל "דכהן הנכנס בבית שאשה נדה שם לא יברך את ישראל וברכתו קללה תחשב לו ולזרעו". דברים אלו מובאים בתוספת ביאור גם על ידי הראב"ד בפירושו למסכת תמיד. אמנם ה'פרי חדש סיים את דבריו באמרו "ודברים אלו אין לפרסמם דלא הם מעיקר הדין", אך הרב מרגליות מצא גם תומכים לדין זה. בין השאר הוא מצטט את רבי חיים אלפאנדרי בספרו 'דרך הקודש':

אני שמעתי רוב קהלות האשכנזים אין הכהנים נושאים כפים בכל תפלה ותפלה כי אם פעם אחת בחודש דים, ולתקופת השנה וביה"כ, אפשר שחוששין לזה האיסור וכו'... וכיון דבלא ברכת כהנים ליכא איסורא, ובברכתם איכא חששא דתועבה ושמא וכו' ולא ברכה, ודאי שב ואל תעשה עדיף, ויותר טוב להחמיר שלא לברך ולקבל ברכת שמים שהבטיחנו הראב"ד, ואע"פ שכוונת הראב"ד שראוי לכהן להחמיר להיות נשמר מאשה נדה, שלא ליכנס בבית שהיא שם, מ"מ אנן לא אפשר לן בהכי, וממילא שאין להם לישא כפיהם כלל.

לדבריו, עדיף לא לברך ברכת כהנים שזה רק 'שב ואל תעשה', במיוחד אם לא קוראים לכהנים לעלות כפי שראינו, מאשר לעבור על דבריהם החריפים של ראשונים, רבינו חננאל והראב"ד. אמנם הראב"ד סיים את דבריו שראוי להחמיר ולהמנע מלהכנס לבית שיש בו אשה נדה, אך הדבר בלתי אפשרי. על כן ראוי להמשיך במנהג אשכנז, ולהמנע מעליה לדוכן.

 

בנוסף לשני טעמים אלו מחזק את טעם הטבילה שכבר הובא באגור בשם מהרי"ל. נימוק זה נדחה על ידי מרן ה'בית יוסף', שתמה על כך שעל ידי שמחמירים הכהנים על עצמם בחומרה שאין לה מקור בתלמוד, באים לידי ביטול שלוש מצוות עשה. הרא"ז מרגליות מוכיח שבתלמוד אמנם ביטלו את הצורך בטבילה לפני תלמוד תורה, אך לתפילה צריך טבילה לפי דינא דגמרא[76]. אמנם, להלכה נפסק שאף טבילה לצורך תפילה לא נוהגת, אך לענין נשיאת כפים הדין שונה.

ראשית, משום שיש ענין מיוחד בטבילת אנשים המוציאים את הציבור ידי חובה, כפי שכתב באגודה: "נכון לכהנים ולחזן לטבול להוציא הרבים". והרי הכהנים, משום שמברכים את הציבור, הרי הם כמוציאים את הרבים ידי חובתם.

שנית, אמנם אמנם בגמרא בברכות (כב, ב) מתברר שאף טבילה זו לא התקבלה להלכה: "רב חמא טביל במעלי יומא דפסחא להוציא רבים ידי חובתן ולית הלכתא כוותיה". אך מכיוון שנהגו כבר הכהנים סלסול בעצמם לטבול קודם התפילה, לאור מעמדם המיוחד, "כיון שאבותיהם קיבלו עליהם חומרא זו מוטל גם על זרעם אף דלא אפשר להו". הרא"ז מביא מספר מקורות[77] לחיזוק טענתו זו, שמכיוון שאבותיהם של הכהנים קיבלו על עצמם את הטבילה הזו, שיש לה בסיס הלכתי מוצק, אין הם יכולים להתיר לעצמם לא לטבול.

הסבר זה, שיש כאן חומרה שכהני אשכנז הקדומים קיבלו על עצמם, פותר את שאלת הבדלי המנהגים בין אשכנז לספרד וא"י, כפי שמסביר בהמשך: "מש"כ הב"י שיישר כחם של בני א"י שנ"כ בכל יום ואין טובלין לנ"כ, שפיר קאמר דמעיקרא לא אתחיל בחומרא זו הטבילה לנ"כ, משא"כ בני מדינות אלו שנהגו בחומרא זו לטבול לנ"כ וא"א להם לשנות".

 

רבי משה סופר (שו"ת חתם סופר, או"ח כג) נשאל אודות הטעם שמביא רא"ז מרגליות ב'בית אפרים', שאין הכהנים נושאים כפיהם משום קרבתן לנידות. את הטעם הזה הוא דוחה, אך פטור בלא כלום אי אפשר, ובסוף דבריו הוא מוצא לנכון לתת טעם משלו למנהג:

ונ"ל טעם פשוט דנ"כ כתיב בקרא אחר עבודה וכדילפינן רפ"ב דמגלה מדכתיב וירד מעשות החטאת ויברך את העם, ותפלה במקום עבודה ואין ספק כשאין עבודה רצויה והיא פגול ח"ו גם ברכת כהנים לא תחול על המתברכים אז, והיות בעו"ה כל ימות החול טרודים על המחיה והכלכלה ורוב התפלות בלי כוונה וטרדה מרובה ותפלה בלא כוונה כקרבן שאינו רצוי ע"כ מברכים בי"ט שהעולם פנויים ומכוונים בתפלתם, וכה"ג כ' בפירוש המחזור על המנהג שנוהגים לברך הילדים בשבת וי"ט דוקא ע"ש.

ולע"ד מ"ש הוא נכון ואמת וה' יזכנו לראות כהנים בעבודתם וישראל שרויים על אדמתם בחצרותם ובטירותם, והנני חותם באהבה רבה א"נ, פ"ב יום ג' ט"ו תמוז תקפ"ל, משה"ק סופר מפפד"מ

החת"ם סופר נשען על טעמי קודמיו בדבר הרווחה הנפשית שיש בימים טובים והשפעתה על התפילה, אלא שהוא מוצא לטעם זה נקודת משען הלכתית חדשה על בסיס הסמיכות שבין עבודה לברכת כהנים. לדבריו, ברכה רצויה ומתקבלת רק כאשר העבודה טהורה מכל מום. וכמו בבית המקדש כך במקדש מעט בו תפילה כנגד עבודה. ברכת הכהנים מתקבלת ורצויה רק ביום בו התפילה נאמרת בנחת רוח ובכוונה.

 

את שורת אחרוני פוסקי אשכנז ההולכים בדרך האשכנזית הקלאסית נסיים ברב יחיאל מיכל אפשטיין, בחיבורו המקיף 'ערוך השולחן'. אף שבמקומות רבים ערו"ש מתאמץ להצדיק את מנהג הציבור גם במקומות שסותרים לכאורה את ההלכה[78](או"ח קכח, סד) הוא מבקר בחריפות את המנהג. אלא שחרף ביקורתו הוא מיישר קו עם קודמיו ומקבל עליו את המנהג בעל כרחו: עד כדי שניתן לומר שזה מאפיין מובהק של פסיקתו, כאן

והנה ודאי אין שום טעם נכון למנהגינו לבטל מצות עשה דברכת כהנים כל השנה כולה וכתבו דמנהג גרוע הוא אבל מה נעשה וכאלו בת קול יצא[79] שלא להניח לנו לישא כפים בכל השנה כולה ומקובלני ששני גדולי הדור בדורות שלפנינו כל אחד במקומו רצה להנהיג נשיאת כפים בכל יום וכשהגבילו יום המוגבל לזה נתבלבל הענין ולא עלה להם ואמרו שרואים כי מן השמים נגזרה כן.

ערו"ש נוקט במילים חריפות כלפי המנהג: "אין שום טעם נכון", "מנהג גרוע", ולמרות זאת הוא מקבל עליו את מרותו של הציבור, ועד מחזק אותה על ידי עדות עלומה[80] על גזירה משמים שבלמה נסיונות לחדש את נשיאת הכפים בכל יום. מרגע שמקבל ערו"ש את המנהג הוא לא יכול להשאר בעמדתו הקודמת הדוחה את המנהג מכל וכל, ורואה עצמו מחויב להתאמץ למצוא לו טעם שיפייס אותו עם ההלכה:

ומצד הדין י"ל ע"פ מ"ש בסעיף מ"ט ע"פ הזוהר דבעינן שמחה דומיא דאהרן ובניו בשמיני למילואים ולזה נאמר 'כה'...

הרב אפשטיין מבין שמלשון הכתוב "כה תברכו את בני ישראל" דורש הזוהר שברכת כהנים צריכה להיות דומה לברכת הכהנים של אהרון ובניו. מה אהרון ובניו ברכו בשמחה, אף כל ברכת כהנים צריכה להיות בשמחה. את הדברים הוא מבאר בהרחבה בסעיף מט:

והמברך יש לו להיות בשמחה...[81] והביאו זה בשם הזוהר פרשה נשא ברעיא מהימנא [ד' קמ"ה:] וז"ל הזוהר משום דלית שכינתא שריא במאן דלא אינסיב וכו' ובגין כך כתיב דבר אל אהרן ואל בניו וכו' עכ"ל... כלומר דבעינן דומיא דאהרן ובניו... וגם שמחה ילפינן משם דכתיב [ויקרא ט, כד] וירא כל העם וירונו ובזה יש ליתן גם טעם נכון במה שאין אנו נושאין כפים רק ביו"ט מפני שאז הוא זמן שמחה משום דכתיב כה תברכו ובעינן דומיא דאהרן ובניו באותו היום שנשאו כפיהם בשמיני למילואים שהיתה אז שמחה שלימה.

כלומר, על פי הזוהר מתבאר שברכת כהנים צריכה להיות מעין ברכת כהנים של אהרון ובניו ביום חנוכת המשכן. וכמו שאז היו שרויים בשמחה, ככתוב "וירונו", כן צריך להיות גם עתה. על כן נושאים כפים רק בימים טובים שבהם ישנה שמחה.

 

 

 

הרב משה שטרנבוך, סגן נשיא העדה החרדית בירושלים, הוסיף טעם משלו כאשר הוא דן במנהג זה בספרו 'הלכות הגר"א ומנהגיו' (עמ' קכד):

ולע"ד נראה שעיקר חובת נשיאות כפים היא בתפילת הציבור, והיינו כשאחד מתפלל ותשעה שומעין ממנו כל מילה ויוצאין, שאז זהו תפילת הציבור וכקרבן ציבור וצריך לישא כפים, אבל בזמנינו טרודים ואין עשרה שומעין כל מלה, וחזרת הש"ץ אצלינו רק בגדר פורס על שמע לשמוע קדושה ולענות וכן אמן ומודים אבל אין בזה חיוב נשיאות כפים מדינא שאין כאן תפילת הציבור רק תפילה בציבור בלחש ואין כאן נשיאות כפים בשעת עבודה, ורק ביום טוב אין טרודים נהגו לישא כפים לקבל ברכת ה'...

טעם זה דומה בנקודת המוצא שלו לטעמו של החתם סופר. שניהם תולים את המנהג בקשר ההדוק ובתלות שבין ברכת כהנים לתפילה, ומכיוון שביום חול שגרתי התפילה איננה ראויה מספיק, לכן לא יכולים הכהנים לברך.

נראה לכאורה, שהמגמה העולה עד מהאחרונים באשכנז היא המשך לפסיקה האשכנזית הקלאסית בדורות הראשונים. אולם יש שתלו את הרתיעה משינוי המנהג לא בשיטת פסיקה אופיינית, אלא בנסיבות בהיסטוריות מקומיות. רבי יעקב ששפורטש בשו"ת אהל יעקב[82] מנמק את הדבקות במנהג המקובל כחלק מהמלחמה החריפה בשבתאות: "שכיון ששבתי צבי ימ"ש רצה לחדש ברכת הכהנים בכל יום, אין לנו לחדש מצוה זו כדי לא להשאיר לו שם ושארית".

עד עתה ראינו שמסורת אשכנז במשך שנים רבות היתה להצדיק את המנהג הקיים ולא לשנותו, ולא עוד אלא שכל אחד שינס מתניו למצוא למנהג נימוק הגון ויציב. אולם לפני כמאתיים שנה קמו שני תלמידי חכמים עצומים משני בתי מדרש שונים, והביעו בקול את מורת רוחם מהמנהג המדובר. היו אלו הגאון החסיד רבי אליהו מוילנא, הלא הוא הגר"א, ורבי שניאור זלמן מלאדי מחבר ספר התניא ושולחן ערוך הרב, הלא הוא האדמו"ר הזקן. שני האחרונים נחשבים יריבים חריפים זה לזה, אך באופן מפליא דעותיהם בהלכה נפגשות לא פעם.

 

נפתח בצעיר שבשנַים, הלא הוא האדמו"ר הזקן. לכאורה, בשו"ע שלו (או"ח קכח, נז) נראה שהוא ממשיך את הקו של פוסקי אשכנז לדורותיהם כאשר חוזר על דברי קודמיו, ומצטט את נימוקיהם לטובת המנהג[83]. אולם בהמשך דבריו ניתן לראות מגמה חדשה, כאשר מביע הסתייגות מהמנהג האמור וכותב שדעתו נוטה למנהג בני א"י:

הסתייגותו מהמנהג ניכרת הן בהגדרתו את טעמי המנהג כטעמים "שאין בהם כדאי לבטל מצות עשה", הן בהמשך שמתרץ את מנהג אשכנז בלשון דחוקה ש"מכל מקום כשאין קוראים כהנים אינם עוברים כלום...", והן בסיום דבריו שכותב את דעתו באופן ברור: "יישר כחם של בני ארץ ישראל"[84].

מה שעולה במרומז מבין שורות חיבורו ההלכתי של אדה"ז, נאמר במפורש במסורות שעוברות בחסידות חב"ד בעל-פה. בהמשך נראה שמנהג אשכנז הנהוג בחוץ-לארץ שרד בכמה קהילות בחיפה והצפון. הרב שאר-ישוב כהן, רבה של חיפה, עשה נסיונות לבטל את המנהג ולהנהיג נשיאת כפים בכל יום, ולשם כך שלח מכתבים לגדולי הדור בנסיון לקבל תמיכתם בענין. במענה לפנייתו של הרב שאר-ישוב כותב לו הרב מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל, רבה האחרון של חסידות חב"ד, מסורת מעניינת בשם האדה"ז[85]:

את כת"ר רוב הסליחה על שלא עניתי בענין דבר"כ באה"ק, כי מתלבט אני רבות בנדו"ז בהמסקנא בזה ובפרט בנוגע למעשה בפועל – וה"ז העיקר.

דמחד גיסא כיון שבלשון חז"ל אין לך יום כו' מרובה מחברו יש לצדד ולהתייגע וכו' להרבות בכל עניני ברכה, ובמיוחד בבר"כ שהיא "נמשכת במהירות דרך כל העולמות באין מונע ומעכב ואין מעיינים בדין כלל" (לשון רבנו הזקן - בעל התניא והשו"ע – בס' לקוטי תורה ס"פ קרח),

ולאידך גיסא, אף שלא חת אדמו"ר הזקן מפני כל ובירר וקבע נוסח תפלה וכו' - הרי בנוגע לבר"כ מסופר שאמר (הל' - בערך) דהי' רוצה להחזירה כו' שתהי' קיום מ"ע זו בכל יום (גם בחו"ל).

ובכל זה לא עשה בזה וכו'. ודוקא מפני שלא ידוע הדבר והטעם (בבירור) קשה עוד יותר השקו"ט וכו' בזה. ולהורות חצי דבר – ה"ז גופא - שלילת החצי השני, כמובן. ולכן הנהגתי בזה כהוראת חז"ל הנח להם לישראל כו'.

מסורת חב"דית זו, שאדה"ז "היה רוצה להחזיר" עטרת נשיאת כפים ליושנה נזכרת גם ב'שערי הלכה ומנהג'[86], אלא ששם מוסיף לה הרבי מחב"ד הסבר אפשרי מדוע בחו"ל אין צורך לישא כפים בכל יום בזמן שבא"י נוהגים כן:

ולהעיר שאדה"ז רצה להנהיג שישאו כפים (גם בחו"ל) בכל יום, ולא עלתה בידו. וי"ל שהברכה דנשיאת כפים של הכהנים בארץ ישראל בכל יום נמשכת גם לבנ"י שבחו"ל (ע"ד מאחז"ל (תענית י, א) שמתמצית א"י שותה כל העולם כולו). ובפרט ע"י הכהנים שמכוונים גם עבור בנ"י שבחוץ לארץ, ע"ד "אחיהם שבשדות" (ראה סוטה לח, סע"ב. טושו"ע או"ח שם סכ"ה. שו"ע אדה"ז שם סל"ח).

בנוגע לשיטת אדמו"ר הזקן יש שינוי בין המסורת המובאת כאן לקודמתה. באגרת לרב שאר-ישוב כתב הרבי שאדה"ז רצה להחזיר ברכת כהנים, אך לא עשה כן. באגרת השניה הוא מביא שאדה"ז רצה, אך "לא עלתה בידו". מלשון זו ייתכן שאף עשה מעשים בפועל לשם כך, אולם לא הצליח לממש את רצונו. בזה דומה אדה"ז לגר"א, להלן.

 

גם הגר"א לא קיבל את נימוקי הפוסקים להצדקת מנהג אשכנז[87]בית ישראל, ס"ק כג) של תלמידו ר' ישראל משקלוב: . עדות ראשונה ותמציתית נמצאת בספר 'פאת השולחן' (

ובכוללינו מיום שזכינו לקבוע ישיבתינו בא"י ובירושלים עה"ק מנהגינו שהכהנים נושאים כפיהם בכל יום ובשבת ויו"ט כדת. וכ"ה דעת רה"ג נ"ע.

עדות נוספת עברה כמסורת שבעל-פה בין תלמידי הגר"א[88]:

מובא מפי בעל הפאת השולחן שסיפר לרבי שמואל העליר זצ"ל ששמע כמה פעמים מפי הגר"א שהיה הולך מעיר לעיר ומתבטל מתורה ותפילה לו היה בידו לתקן לטובת הכלל נשיאות כפים בכל יום.

מעדויותיו של ר"י משקלוב אנו לומדים על דעתו ההלכתית העקרונית של הגר"א, אך עדיין לא נראה שגם ניסה לנהוג כך בפועל, ואולי לא בכדי רק משהגיעו תלמידיו לארץ ישראל נהגו כדעתו. אולם מסתבר שהגר"א לא הסתפק בחוות דעת הלכתית תיאורתית, אלא עשה פעולות מעשיות להשיב את נשיאת הכפים למעמדה התדיר. בהקשר הזה נזכר בשו"ת 'משיב דבר' (חלק ב סימן קד) של הנצי"ב מוולוז'ין מעשה מופלא, המבאר את הסתום ב'ערוך השולחן'[89] לעיל:

וזכרוני ששמעתי כמדומה מחותני הגאון מהרי"ץ הגאב"ד דוואלזין זצ"ל שפעם א' הסכים רבינו הגר"א ז"ל להנהיג נ"כ בכל יום בבית מדרשו. ועכבוהו מן השמים ונלקח לבית האסורים בעת המחלוקת הנוראה בווילנא ל"ע. ואח"כ חו"ז הגאון אביר הרועים מוהר"ח[90]  ז"ל הסכים ביום א' שביום המחרת יצוה לישא כפים. ובאותו לילה נשרף חצי העיר ובה"כ שבעיר וראו והתבוננו שיש בזה איזה דבר סוד בסתרי השפעת הברכה היורד ע"י ב"כ בחו"ל. ואין אתנו יודע עד מה.

לדברי הנצי"ב, יש בידו מסורת בעל-פה, לפיה הגר"א ובכיר תלמידיו ר' חיים מוולוז'ין, ניסו להנהיג נשיאת כפים בכל יום, ומן השמים עיכבו בידם. מסורת זו, על נסיון להשיב את ההלכה למקורה שלא צלח, מזכירה את המסורת החב"דית שהביא הרבי מחב"ד באגרת השניה לעיל.

מיוחדת דעת הגר"א בכך שבאה לידי ביטוי הלכתי כתוב ומפורש, אם כי לא שלו עצמו. בספר ההלכות 'חיי אדם' (חלק א, כלל לב, יא) של תלמיד הגר"א ר' אברהם דנציג, יוצא חוצץ נגד המנהג, ולאור דעת הגר"א שראינו לעיל, ניתן להניח שהלך בזה בעקבות רבו:

ובמדינתינו המנהג שאין נ"כ אלא ביו"ט בין שחל בחול או בשבת. ... ואף שנוהגים כן משום שחוששין שאין נ"כ אלא א"כ שטובלין לקריין ואין רוצין לבטל עונתן, אין כדאי בזה לדחות מצות עשה, ומוטב שיהיו נושאין כפיהם אף ששמשו ולא יכולין לחזור ולטבול. וכל שכן מה שחושבין שהוא איסור גדול לשמש ובאין ע"י זה לחטא, והוא טעות, שאין בו איסור כלל, רק שהחמירו על עצמן.

נמצאנו למדים שלפני כמאתיים שנה, שנים מגדולי הדור, משני בתי מדרש ניגודיים לכאורה, מנסים כל אחד במקומו להחזיר את ברכת כהנים למעמדה המקורי ולא עולה בידם. מה ראו שני ענקי עולם אלו לקום ולנסות לעקור מנהג קדום המקובל במקומם מימי הראשונים? ומדוע דווקא שיונוי במנהג זה גורר אחריו תגובה שמימית?

ייתכן שיש לזה קשר לפרשנות הדומה שנותנים השניים לתקופה בה הם חיים, לכך שלדעתם הגאולה קרבה ובאה[91] ויש לנקוט לשם כך בפעולות מעשיות. ייתכן שדווקא שינוי המנהג הזה מהווה מרכיב בצעדיה של הגאולה ושל שיבת העם לארצו, וההלכה לקומתה הראשונה. 

 

מרן רבי יוסף קארו (בית יוסף, או"ח קכח) מתיחס למנהג האשכנזים, ומותח בקורת על התמיכה ההלכתית שהעניקו לו הראשונים. כך כתב על הסברו של מהרי"ל שנמנעו הכהנים לעלות לדוכן בגלל שנהגו לטבול:

דחק עצמו לקיים מנהג מקומו ואינו מספיק כי מה שכתב מפני שנוהגים לטבול קודם האי חומרא דאתי לידי קולא היא ותלי תניא בדלא תניא שהרי טבילה לנשיאת כפים לא הוזכרה בתלמוד ואם הם נהגו להחמיר ולטבול למה יבטלו בשביל כך שלש עשה בכל יום... ויישר כחם של בני ארץ ישראל וכל מלכות מצרים שנושאים כפיהם בכל יום ואינם טובלים לנשיאת כפים.

רבי יוסף קארו לא מוכן לקבל שחומרה שמחמירים הכהנים על עצמם תביא לידי ביטול מצוות עשה, ועל כן נותן להסברו של מהרי"ל ציוּן "דחוק", ומציין לשבח את מנהג בני ארץ ישראל ומצרים. נמצאנו למדים, שבארץ ישראל ובמצרים נהגו על פי ההלכה המקורית והכהנים עלו לדוכן כל יום.

עדות נוספת על מנהג ארץ ישראל נמצאת גם באגרת[92] של הרב ישעיה הלוי הורוביץ (השל"ה, 1558 - 1630) ששלח לבני משפחתו לאחר שעלה לארץ בשנת 1621: "כאן הכהנים נושאים כפיהם בכל יום".

עדות מאוחרת יותר נמצאת ב'פאת השלחן' (ב, טז), אלא שרבי ישראל משקלוב מרחיב את עדותו מעבר לגבולות ארץ ישראל ומצרים לכל גלילות ספרד:

מנהג יפה בכל א"י שהכהנים נושאים כפיהם בכל ימות החול וביו"ט בשחרית ומוסף וביו"כ בשחרית ומוסף ונעילה וכן נוהגים בכל גלילות ספרד

הרב ברוך וייס, בספרו 'ברכֹת הורי' (סי' יט הערה ב) על דיני ברכת כהנים מצטט כמה מקורות מהם עולה שמלבד בארץ ישראל ובמצרים, גם בקהילות ספרדיות אחרות כמו תימן, בגדד ואיזמיר נהגו לשאת כפים בכל יום:

עי' בבא"ח פ' תצוה דבבגדד זהירים לעשות נ"כ בכל יום וכן ראוי לנהוג בכל הקהילות. וכ"מ בשכנה"ג אות כ"ז שאין נוהגים במקומו באיזמיר כמנהג שהביא בעל המפה. וכ"כ בסידור בית מנוחה שראוי לנהוג בכ"מ כמנהג א"י, וכן היה המנהג בקהילות תימן. וע"ע בשו"ת בנין שלמה סי' י' שכן המנהג בכל קהילות ספרד, דלא הובא בשום מקום בספריהם המנהג שלנו שלא לישא כפים רק ביו"ט.

גם ערו"ש (או"ח קכח, סד) מציין שזהו מנהג רווח בכל קהילות המזרח:

אמנם בא"י ובמצרים ובכל אזיא נושאים הכהנים כפיהם בכל יום.

נמצאנו למדים, שבשונה מקהלות אשכנז, בכל קהילות ספרד למקומותיהם נהגו הכהנים לישא כפיהם בכל יום. בהתאם לכך, פוסקי ספרד הסתייגו ממנהג אשכנז וראו בתמיכת הפוסקים האשכנזים בו תמיכה דחוקה שנעשתה בדיעבד רק בכדי להצדיק את המנהג.

 

מהי סיבת החלוקה בין הקהילות האשכנזיות לספרדיות? הרב אפרים זלמן מרגליות בשו"ת 'בית אפרים', לאחר שמסביר את מנהג קהילות אשכנז בכך שכהניהם הם כהני ספק, מנמק בכך את ההבדל בין הקהילות:

דכהני זמנינו גריעי טפי מהכהני' שעלו בזמן בית שני שאמר התרשסתא להם הרי אתם בחזקתכם לפי שבאורך הגלות וגזירות וגירושין נתבלבלו הרבה ובזה נחה שקטה דעתי שבין בני א"י ומלכות מצרים לבין בני גולה שבמדינות אילו משום דבני א"י ומלכות מצרים שביתתם במקומם כמאז כן עתה ולא היה עליהם טלטול הגירושין ובגולה לא הלכו רק כל הגלים והמשברים שעברו עליהם היו בקביעותם במקומם ושפיר הם כהני חזקה אע"פ שאין כתב יחושם בידם משא"כ אנן בני מדינות אילו ומדינות אשכנז שהורקנו מכלי אל כלי ומגולה אל גולה בגירוש צרפת קטלוניה ארגון שפניא ופורטוגל וציציליא ונתפזרו מהר להר ומגבעה לגבעה כמוזכר בספרי מהר"י אברבנאל וצרור המור והחסיד מהו' יוסף יעבץ ובכל ספרי סדרי הדורות המספרים גודל התלאה אשר מצאתנו כאשר הגלתה הגולה ממקומות הנ"ל ושאר מקומות אחרים

לדבריו, ישנו הבדל היסטורי מהותי בין קהילות אשכנז לקהילות ספרד. בעוד קהילות ספרד שכנו על מקומם בשלוה יחסית, טעמו קהילות אשכנז טעמה של פורענות פעם אחר פעם, בגירושים גזירות ופרעות. על כן, יש הבדל במעמד הכהנים בכל קהילה, דבר שיש לו משמעות לגבי נשיאת כפים בכל יום, כפי שמוסבר בפרק י3.

אמנם ראינו לעיל שבארץ ישראל נהגו מאז ומעולם שהכהנים נושאים כפיהם בכל יום, אך ישנן קהילות של יוצאי ארצות אשכנז בצפון הארץ שבהם שמרו על מנהג חו"ל, כי שמתאר הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי ב'ספר ארץ ישראל' (עמ' כב):

בגליל נוהגים בזמנינו שאין נושאים כפים בחול כי אם במוסף דשבת ויום טוב. ולא ידוע בבירור על ידי מי ועל יסוד מה נוהגים כך.

לדברי הרב טוקצינסקי, לא ידוע מה מקור המנהג הזה. בפרק יא2 ראינו שכאשר עלו תלמידי הגר"א לארץ, התאימו את מנהגם למנהג א"י, על כן יש התולים את מנהג הגליל בעליית החסידים, כך הרב שטרנבוך (הלכות הגר"א ומנהגיו, עמ' קכד):

... ובימי הקדוש האריז"ל נשאו כפים בכל יום, וכן נכתב מכתב מהקדוש השל"ה שמעיד שבגליל נושאים כפים בכל יום, רק לאחר כך בעליית החסידים עשו כעין פשרה לישא כפים במוסף בשבת דוקא.         

לדברי ש.פ. גלברט ב'אוצר טעמי המנהגים' (עמ' פא, הערה א), הפשרה המדוברת היא "בין המנהג שהיה קיים בא"י, לשאת כפיים בכל יום לבין המנהג בחו"ל, של נ"כ רק ביום טוב".

גם הרב יצחק יעקב וייס בשו"ת 'מנחת יצחק' תולה את שורש המנהג בפשרה שעשו האשכנזים. לדבריו, טעמו של ה'בית אפרים', שבחו"ל לא נושאים הכהנים כפיהם בכל יום משום יחוסם המפוקפק, נכון לגביהם גם בארץ ישראל. אלא, שכל עוד היו בארץ רק אשכנזים בודדים, ביטלו מנהגם בפני מנהג המקום, ומאז החלו עליות מרוכזות מארצות אשכנז חזרו לנהוג כמנהג מקום מוצאם:

לענ"ד המנהג הזה בגליל אצל האשכנזים נמשך מעת תחילת התיישבות האשכנזים בצפת טברי' ואגפי' זה קרוב לב' מאות שנים... אחרי העלי' משנת תק"ל ולהלן כנ"ל דנעשו לקהלות אשכנזים בפ"ע, וממילא כל הטעם שלא נשאו כפים בחו"ל, לפי מש"כ בבית אפרים כנ"ל, לא נפקע מהם בעלותם לא"י, דכיון שנעשו עדה בפ"ע, לא נתבטלו לגבי עדה הספרדית, ומ"מ לצמצם ההפרש ביניהם ובין המנהג שנהגו שם בני הספרדים מאז, נקטו המנהג של אותן הקהלות בחו"ל שנשאו כפים אף בשבתות, ומסתמא נהגו כן גם בחוה"מ ואפשר גם בר"ח, שבאלו הימים הוי ג"כ זמן קהלה בביהכ"נ יותר מבימות החול, והתנהגו לעלות לדוכן בכל יום שיש בו מוסף, ובמוסף דוקא כאשר יבואר להלן.

בהמשך דבריו הוא מסביר מדוע במנהג האשכנזים בארץ היתה מחלוקת בין תלמידי הבעש"ט לתלמידי הגר"א. תלמידי הגר"א הלכו בשיטתו שכהני זמנינו הם כמו כהני חזקה שבזמן הש"ס[93], שלכן רצה הגר"א לנהוג כן אף בחו"ל לישא כפים בכל יום. אלא שבידי הגר"א לא עלה הדבר, אך תלמידיו משעלו לא"יעלה הדבר בידם. וגם זאת עשו רק לאחר שעזבו את הגליל ועברו לירושלים, כפי שמדויק מלשונו של 'פאת השולחן' אבל בירושלים דוקא, אך בגליל שכבר נהגו החסידים שעלו לפניהם לישא כפים רק בשבתות לא רצו לשנות.

לעומתם, תלמידי הבעש"ט הקפידו מאד על טבילת עזרא, ולכן בכמה קהילות דקדקו שלא לעבור לפני התיבה בלא מקוה[94], וגם הכהנים לא נ"כ בלא טבילה. ההקפדה על הטבילה גרמה מאליה לחלוקה בין שבתות וימים טובים לימות החול: "שפיר יש להכהנים שנהגו לטבול לנ"כ, לחלק בין שבת לחול, דבימות החול מחמת גודל טרדותם על מחייתם וכמה עיכובים השכיחים מחמת זה, אי אפשר להם לטבול בכל יום, משא"כ בשבת אפשר להם".

כל עוד חיו החסידים בחו"ל, לא יכלו לשנות ממנהג מקומם ולשאת כפים בכל יום. גם לאחר שעלו לא"י, שכאן המנהג הוא כהלכה, לא יכלו החסידים שעלו מחו"ל לעבור על מנהגם שלא לישא כפים בלי טבילה. "אבל כדי לצמצם ההפרש בין העדות הספרדים והאשכנזים, קבלו המנהג לישא כפיהם גם בשבתות של כל השנה, ולטבול לקריים בשבת דמותר ומצוה לשיטתם כנ"ל, משא"כ בימות החול ל"ה אפשר לעמוד בהם מחמת טרדת הפרנסה וכיב"ז כנ"ל... ועשו פשרה ונקטו בידיהם המנהג שהי' לפני הכלבו, ובאיזה מקומות שהי' גם בזמן הבית אפרים כנ"ל, לישא כפיהם בכל שבתות השנה, וגם בחוה"מ ור"ח וכל יום שיש בו מוסף".

 

עד עתה ראינו נימוקים היסטוריים להבדל המנהגים בין הגליל לשאר ארץ ישראל. אולם ישנם שני נימוקים מסוג אחר. את האחד, נימוק בעל ניחוח מיסטי, מביא הרב שטרנבוך בספרו 'הלכות הגר"א ומנהגיו' (עמ' קכד):

ועיין ברמ"ה סנהדרין (יא:) שמקדשין החודש ביהודה כולה ולא בגליל, שביהודה נקראים שכינו של מקום ולא בגליל ע"ש[95], ואולי יש בזה סמך שאין מקפידים כ"כ בגליל, ולפי זה בחיפה אין להקל כלל, אבל עיקר דברי הרמ"ה לא נתבררו לן שהתנאין רשב"י ר"ע ותלמידיו ואמוראים וגדולי הדורות לרבות הקדוש האריז"ל איוו למושב להם ערי הגליל דווקא, והיאך נימא שהשכינה לא מצויה שמה כבערי יהודה ולא נקראים שכינו של מקום.

לדבריו, ישנו הבדל רוחני בין הגליל ליהודה, שיהודה מכיוון שקרובה יותר לירושלים קדושתה גדולה יותר. להבדל זה ישנה משמעות הלכתית בהקשר של קידוש החודש, על כן ניתן לטעון שגם ההבדלים במנהגי נשיאת כפים נובעים מההבדלים ברמת הקדושה. בסופו של דבר הוא לא שלם עם הטיעון הזה, מכיוון שלא יעלה על הדעת שצדיקים וקדושים שבכל הדורות דרו בגליל שקדושתו פחותה[96].

נימוק נוסף מביא הרב שאר ישוב הכהן[97]:

והנה נ"ל ליישב שורש הדבר ע"פ האמור במ' מגילה כד, ב: "אמר רב אסי חיפני ובישני (דהיינו: איש חיפה ואיש בית שאן) לא ישא את כפיו. תניא נמי הכי, אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן ולא אנשי בית חיפה ולא אנשי טבעונין מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין." פירש"י: "ואם היו עושין ברכת כהנים היו אומרין יאר יער ה' פניו, ולשון קללה הוא, כי יש פנים שיתפרשו לשון כעס, כמו פני ילכו (שמות לג), את פני (ויקרא כ) ומתרגמינן ית רוגזי וכו'."

והנה ידוע שבגליל היה מצוי המבטא הזה של חילוף הא' בע', ואף אני בעצמי הכרתי מותיקי הגליל שעוד היה מצוי ביניהם מבטא כזה. הדבר ידוע שבזמן החפזון מתחלף ההיגוי שבאותיות הגרון א' ה' ח' ע' הרבה יותר מזמן ישוב הדעת והערנות. כך מעידים מומחים להיגוי וריפויו שנקרא "ספיטש טרפי" בלע"ז, שבזמן היקיצה מן השינה, כל זמן שאין שלטון מלא של האדם ודעתו על אבריו, מצוי חלוף ההיגוי ביותר, משא"כ בזמן שהאדם במלא כחו ואונו, בישוב הדעת ובלי חפזון.

ע"פ כל האמור עלה על דעתנו לומר שאנשי הגליל, שהיו ביניהם מחליפי ההיגוי עלו לדוכן רק בשעה שאין ממהרין למלאכתן, שאז יכלו לברך בהיגוי הנכון, ובירור חיתוך הלשון והגרון, שלא יטעו בלשונם חלילה.

המשותף לשני נימוקים אלו שאינם מייחדים עצמן לקהילות אשכנז דווקא, אלא לכל דרי הגליל. עובדה זו היא חולשה, שהרי קהילות ספרד שבגליל נהגו כמנהג אבותיהם מימים ימימה, ונושאים כפיהם בכל יום. הסברו של הרב שאר-ישוב קשה עוד יותר שהרי התופעה המדוברת הייתה קיימת אצל בני הגליל העתיקים, וודאי לא אצל עולי אשכנז.

 

 

כפי שכבר הזכרנו, הרב שאר-ישוב הכהן, רבה הראשי של העיר חיפה, עשה מאמצים גדולים על מנת לעקור את מנהג הגליל ולהשוות עם מנהג כל ארץ ישראל שהכהנים נושאים כפיהם בכל יום. במסגרת נסיונות אלו כתב מספר מאמרים ופנה לרבנים רבים על מנת לשמוע את דעתם ולקבל את תמיכתם. במאמריו הוא מתפלמס עם הטעמים השונים למנהג הגליל, בין השאר עם טעמו שלו, על הגייתם הייחודית של בני הגליל ובית שאן:

והנה הטעם הזה של ההיגוי אינו קיים אצלנו כלל, שאין עמנו ותיקי הישוב בני דורות רבים בא"י, ומבני הגליל שלא גלו מעל אדמתן, נותרה רק משפחה אחת בפקיעין ולא שייך לומר בכגון דא, ש"בטל הטעם - לא בטל המנהג", שהיא מנהג דנפיק מיניה חורבא של ביטול מ"ע בכל יום...

לדבריו, גם רוב הרבנים שפנה אליהם[98] הסכימו לדבריו ותמכו בו:

מתוך הזהירות וחרדת הקודש הראויה בכל הנוגע למנהגי ישראל קדושים פניתי בענין זה לברר עמדתם של רבים מגדולי התורה שבא"י, והנה רובם המכריע, וביחוד מו"ר ראש ישיבת "מרכז הרב" שהסתופפתי בצילה משחר נעורי, הלא הוא הגאון מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק שליט"א[99], יצא לחייב בתוקף לשאת ברכה בכל יום.

 

בניגוד גמור לרב שאר-ישוב שניסה לעקור את מנהג האשכנזים בגליל ממקומו, ולשם כך גם בירר את עניין כוחם ותוקפם של מנהגים באופן כללי[100], קרא הרב יצחק יעקב וייס (שו"ת מנחת יצחק חלק ח סימן א) להשאיר את המנהג במקומו. למרות שנתן טעמים אפשריים שונים להבדלי המנהגים, כפי שראינו בפרק הקודם, התעקש שאין לזה שום השלכה למעשה, והמנהג במקומו נשאר יציב ועומד:

והנה כל הנ"ל כתבתי רק מה שנראה לענ"ד בטעם שינוי המנהגים מגליל לעיה"ק ירושלים ואגפי', אבל לדינא אין נפ"מ לנו מאיזה טעם שיהי', כיון שכבר נהגו כן והונהג כן עפ"י גדולי הדורות, אין רשות לשום אדם לשנות מכל הטעמים שכתב הבי"א באיסור לשנות מהמנהג, ומזלזלין בגדולי הדור ודור מאז עד היום הזה, ואף תלמידי הגר"א ז"ל שעלו בשנת תק"ע ומהם הגאון בעל פאת השלחן ז"ל שדר בצפת משנת תק"ע עד אחרי תקצ"ז, ופקפק בהמנהג שם כנ"ל, מ"מ לא שינה המנהג שם, אף דאז ל"ה המנהג נהוג רק כמה עשרות בשנים מעת עליית תלמידי הבעש"ט כנ"ל, ומכש"כ כהיום הזה שכבר עברו כב' מאות שנים שנהגו כך, והיו במשך הדורות כמה וכמה גדולי וצדיקי הדור וכלם קיימו וקבלו המנהג שם, וא"כ איך יהין מי שהוא בזמנינו לשנות המנהג והמקיימים ומחזיקים בהמנהג יתברכו בברכת שמים מעל ובכל ברכות התורה, ונזכה לעלות לציון ברינה ולחזות בנועם זיו ד' בהיכלו בביאת גוא"צ בבי"א. ואחתום בחותמי ברכות ש"ב דו"ש יצחק יעקב ווייס.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מפרוייקט השו"ת:

שות חתס

בית יוסף

מנחת יצחק

שות משיב דבר

מסכת סופרים

תשבץ ד'תתקפ-ה'נג

כלבו ה'מ–ה'צד

מהריל ה'קטו-ה'קפז

אגור נפטר ה'רנג

רמא ה'רפה-ה'שלב

 

רבי אפרים זלמן מרגליות, בית אפרים חלק אורח חיים, לעמבערג תקע"ח

רבי יעקב ששפורטש, אהל יעקב, אמסטרדם תצ"ז

עורך: יוסף יצחק הבלין, שערי הלכה ומנהג סי' עה, עמ' קסז-ח, ירושלים תשנג (האגרת לרב שאר-ישוב מתשל"ט)

ילקוט יוסף א, הרב יצחק יוסף ירושלים תשמ"ה, עמ' שח-שיא

הרב ישראל מאיר הכהן, משנה ברורה, ירושלים תשנ"ו הוצ' לשם

רבי יוסף קארו, שולחן ערוך, ירושלים תשס"ד הבהיר, הוצ' לשם

הרב יחיאל מיכל אפשטיין, ערוך השולחן, בית שמש תשס"ו, מהדורת עוז והדר

רבי שניאור זלמן מלאדי, שולחן ערוך, הוצאה חדשה ניו-יורק תשס"ו

רבי משה בן מימון, היד החזקה, אהבה ירושלים-בני ברק תשסז מהדורת שבתאי פרנקל

רבי יעקב, ארבעה טורים, ירושלים תשנ"ג מכון הטור השלם

פרי חדש,

הגהות הגרא – שוע

שות מן השמים

הרב בני לאו, 'חדש בחו"ל' – לדרכי התמודדות הפוסקים במקרי פער בין ההלכה למציאות', עין טובה: דו-שיח ופולמוס בתרבות ישראל (עורך: נחם אילן), ספר היובל לטובה אילן, תשנ"ט.

 

לקוטי שיחות יח

אוצר טעמי המנהגים

הלכות ומנהגי הגר"א

 

 

חיי אדם

י.ד. אייזנשטיין, אוצר מסעות, תל אביב תשכ"ט,

חיי אדם

שו"ת מהר"ם מרוטנברג, דפוס פראג

הראי"ה: אדר היקר, אורח משפט

ר' אברהם יצחק הכהן קוק, אגרות הראי"ה, ירושלים תשמ"ה.

 

ש. בארון, היסטוריה חברותית ודתית של עם ישראל, ניו-יורק תשט"ו,

ים של שלמה

ר' ישראל משקלוב, פאת השלחן, ירושלים תשכ"ח – ראה אגרת תלג לאברהם משה לונץ

י.ד. אייזנשטיין, אוצר מסעות, תל אביב תשכ"ט

הרב ברוך וייס, בספרו 'ברכֹת הורי' (סי' יט הע' ב) ירושלים תשנ"ד

ש.פ. גלברט אוצר טעמי המנהגים, פתח תקוה תשנ"ו (עמ' פא, הע' א)

י.מ. טוקצינסקי, ספר ארץ ישראל, ירושלים תשט"ו

אלון = מנחם אלון, המשפט העברי ב, ירושלים תשל"ג.

תא-שמע = י.מ. תא-שמע, מנהג אשכנז הקדמון, ירושלים תשנ"ד (מהדורה מתוקנת)

אלבק = ש. אלבק, יחסו של ר"ת לבעיות זמנו, ציון, י"ט, תשי"ד

סולובייצ'יק        ח' סולובייצ'יק, הלכה כלכלה ודימוי עצמי, ירושלים תשמ"ה

הרב שאר-ישוב, תושב"ע = הרב ש"י כהן, הלכה ומנהג בברכת כהנים, תורה שבעל-פה מא (תשס) לח-מט

הרב שאר-ישוב, תחומין = הרב ש"י כהן, ברכת כהנים בזמן הזה בחיפה ובצפון הארץ, תחומין ב

הרב שג"ר            הרב שג"ר, אהבוך עד מות (עורך: נעם סמט), אפרת תשס"ד.

 

תשבץ קטן. ספר התשב"ץ הקטן נכתב בידי ר' שמשון ב"ר צדוק, תלמידו של מהר"ם מרוטנבורג, שחי בגרמניה במאה הי"ג-י"ד. הספר כולל 590 פסקים של המהר"ם מרוטנבורג בנושאים שונים, רובם נכתבו בידי ר' שמשון על-פי מה שראה ושמע, אולם בספר ישנם גם פסקים שנוסחו בידי מהר"ם עצמו. נדפס לראשונה בקרימונה שט"ז [1556], במאגר הוקלד הספר על-פי מהדורת למברג (לבוב) תרי"ח [1858], שהועתקה מן הדפוס הראשון.

 

כלבו. ר' אהרן ב"ר יעקב הכהן מנרבונה שבפרובנס (נוהגים לכנותו ר' אהרן הכהן מלוניל) נולד באמצע המאה הי"ג (ראשית האלף השישי). בשנת ס"ו (1306) גורש עם כל יהודי צרפת, והתיישב באי מיורקה שליד ספרד. הוא נפטר בערך בשנת ה"א צ' (1330). הספר 'כלבו' הוא כנראה המהדורה הראשונית של ספרו הידוע 'ארחות חיים', שנכתב שנים אחר כך. נדפס לראשונה בנאפולי בשנת ר"נ (1490), למאגר הוכנס הספר על-פי מהדורת וידבסקי, ירושלים תשנ"ז (1997; הרב דוד אברהם נמצא בעיצומה של הכנת מהדורה חדשה ומדוייקת בתוספת הערות, וכבר יצאו ממנה כרכים מספר).

 

שו"ת מהרי"ל החדשות. רבי יעקב בן משה מולין, מהרי"ל, נולד במגנצא שבגרמניה בשנת ה"א ק"כ (1360) לערך. ייסד ישיבה במגנצא, ונודע כמנהיגה הרוחני של יהדות אשכנז בתקופה קשה עקב מלחמות ההוסיים. רבני הדור המפורסמים, ביניהם מהר"י וייל, היו תלמידיו. הוא חיבר תשובות וספר מנהגים, פסקים ופירושים, הנקרא בשם מנהגי מהרי"ל. נפטר בוורמייזא בשנת ה"א קפ"ז (1427).

 

אגור. ר' יעקב בן יהודה לנדא נלד בגרמניה במאה הט"ו. אביו ר' יהודה ליווא לנדא היה מתלמידי המהרי"ל. בסוף ימיו עבר ר' יהודה עם משפחתו לאיטליה, ושם למד ר' יעקב הצעיר בישיבתו של ר' יוסף קולון (המהרי"ק). ר' יעקב כתב ספר פסקים בנושאי או"ח ויו"ד וקרא לו 'ספר האגור'. הספר מבוסס בעיקר על הטור, ומביא את דעות פוסקי אשכנז עד ימיו. ספר האגור נדפס כמה פעמים בחיי מחברו, והיה הספר הראשון שצורפו לו הסכמות. בכל הדפסה הכניס המחבר תיקונים ושינויים לספר. עד לחיבור השו"ע היה ספר האגור נפוץ מאוד כספר פסיקה מעשי, והוא גם אחד ממקורותיו של ספר בית יוסף. הרב משה הרשלר הוציא לאור מהדורה מתוקנת של הספר עם השוואת שינויי הנוסח של הדפוסים השונים, ונוסח זה הוכנס למהדורתנו.

 

ואולי: כפי שכתב החת"ם סופר נסמכה ברכה לעבודה, ובעבודה של פיגול א"א לברך. ותפילת ישראל בחו"ל היא פיגול (ראה פרדס רימונים). ואולי הדבר קשור לטומאת ארץ העמים. שדווקא שם ראוי להקפיד על טבילה (ראה בשו"ת חת"ס). ואולי זו שאלת הירושלמי אם מותר לכהן להטמא כדי לישא כפיו.

ואולי ההבדל בין הגליל ליהודה הוא מסיבה רוחנית מיסטית, והנימוק של חיפני ובישני הוא דרך ההשגחה לגלות זאת. וגם אחרי שהגייתם נשתנתה, ההבדל מתגלה על ידי מנהג המקום (בת קול). ואולי התפשטות מנהג ליהודה לירושלים מלמדת על תחילת מהלכים גדולים של התפשטות הקדושה הירושלמית עד דמשק.

---