הכמיהה לגאולה במשנת החסידות

מחבר: מאיר אוריין

שנה בשנה, 1975

תוכן המאמר:
הציפייה לישועה
מן השמים מעכבים
הכשרת הלב לגאולה
גאולת הכלל וגאולת הפרט
א"י - מושג של עלייה ושל התעלות
עלייתו של רבי נחמן
קומת הקרקע וקומת הרוח
הרעיון של אתחלתא דגאולה

תקציר: כותב המאמר סוקר את ראיון הגאולה וארץ ישראל במשנת החסידות, מתחילת היווסדותה ע"י הבעש"ט ובממשיכי דרכה על פלגיה השונים. הכותב מתאר את המצב החומרי והרוחני הקשה של עם ישראל במזרח אירופה, ומסביר כיצד החסידות היוותה קרש הצלה באותה העת.

מילות מפתח: חסידות; גאולה; עלייה לארץ ישראל.

 כותבי תולדות החסידות מחווים דעה, שהרעיון המשיחי אינו מובלט במיוחד במסכת הרעיונות של החסידות, באותה מידה שהוא מובלט בתורת הקבלה - מקור מחצבתה. גם נאמני ביתה של החסידות, נותנים את הדעת על ההבדל בין המשיחיות כפי שהיא נתפסת במשנת הקבלה ובין זיקת החסידות למשיחיות.

בנידון זה צריכים לדעת, קודם כל, את מצבן החומרי והרוחני של הגלויות במזרח אירופה, בייחוד באוקראינה ופודוליה, מקום הולדתה של החסידות, במחצית השניה של המאה הי"ח, בתקופת צמיחתה של החסידות והתפשטותה, דהיינו בדורם של הבעש"ט, של המגיד הגדול ממיז'ריץ' ותלמידיהם, החסידות הרי באה לעולם שעה שהגלויות במזרח אירופה עמדו על חורבות של מקסימי שווא ושל משיחיות שקר. הימים היו ימי איימים מבחוץ וימי אפלה מבפנים. על פני בתי ישראל היו פרושים עדיין הצללים הארוכים של חורבן שבע מאות קהילות שטבעו בנהרות נחלי דם בשנות ת"ח ות"ט; והמפולת של תנועת שבתי צבי קברה מתחת לתילי חורבותיה את התקווה המשיחית. מבוכה וייאוש היו מנת חלקו של היהודי באותו הדור, שכן מכל הפורענויות שירדו על קהילות ישראל, הגרועה שבהן הייתה התחושה כאילו אלוקים הסתיר חלילה, פניו מהם, כאילו אין אוזן שומעת ועין רואה. העולם של מעלה נחרב עליהם יחד עם העולם של מטה, כאילו לבדם נשארו בחורבנם.

הציפייה לישועה

מסתבר, כי על דור כגון זה - דור של התמוטטות האמונה ואבדן זיק התקווה בביאת הגואל - התכוון ר' שמואל בר נחמני בשם ר' יונתן, באמרו:

"תיפח עצמותם של מחשבי קיצין, שאומרים, כיוון שהגיע קץ ולא בא שוב אינו בא, אלא חכה לו, שנאמר: אם יתמהמה - חכה לו" (סנהדרין צז, ב).

"מחשבי קיצין" - הכוונה למדברים בגלוי על מועד הגאולה; הקובעים את הזמן של ביאת המשיח. נראה, שברוח האמירה הזאת פעלו אבות החסידות הראשונים. קודם כל לקחו על עצמם לסלק את מבוכת הייאוש מהלבבות, להחזיר לעם את האמונה בגאולה ולהחדיר בהם את ה"חכה לו", אף שהגואל מתמהמה לבוא.

הבעש"ט ראה את העם בעניו וביגונו, והאהבה הראשונה מתוך שלש האהבות ששם עליהן את הדגש, היא אהבת השם, שבאה לבשר ליהודי המדוכדך מרוב עצבות, שעל אף האימה החשיכה שהוא נתון בה, לא הליטה השכינה את פניה ממנו. הבעש"ט, באמירתו הגדולה: "הכל הוא אלקות", השכין את השכינה בתוך העם ובכך נתחדשה הקירבה בין היהודי לבין קונו. ומשנתחדשה הקירבה הזו, גברה גם הכמיהה לגאולה, הגעגועים למשיח, אך אותם הגעגועים חייבים היו לעת עתה להיות מאופקים, עצורים בפנים.

"מהריב"ש (הבעש"ט) ואילך התחיל להתנוצץ התגלות המשיח" –

מעידים הספרים החסידיים. ואמנם כן, ראשוני החסידות היו מן עורגי המשיח הגדולים. נוסח ספרד בתפילה, שהחסידות אימצה לעצמה, ספוג כיסופים לציון. ההבדלים בין נוסח אשכנז לנוסח ספרד, נסובים ברובם, מסביב למוטיב המשיחי. בתפילת ה"קדיש", אומר החסיד "ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה"; בנוסח התפילה של שמונה עשרה שהותקן על ידי אבותינו מדורי דורות, מוסיף נוסח ספרד בתפילת "ראה נא בענינו" את המלים: "וגאלנו גאולה שלימה", ובתפילת "את צמח דוד" באה התוספת: "ומצפים לישועה", ואכן "צפית לישועה" עמדה בראש הציפיות והמאוויים אצל מורי החסידות.

מתוך שפע של אמירות, פירושים ומשלים, נביא רעיון הלקוח מספר "תפארת שלמה" (פרשת וירא). המחבר, מבית פשיסחה, רבי שלמה הכהן מרדומסק, בא להוכיח, כי לימוד התורה בלי תחושת הצער של הגלות, חשיבותו איננה שלימה, והוא מביא משל נאה: אב היושב בבית האסורים, בא אליו הבן ואומר לו: הנה חידשתי היום חידוש יפה ברמב"ם או במפרשים - האם מתנחם האב בשל כך? הרי שאול ישאל את הבן: מה עשית למעני? מה עשית כדי לשחרר אותי מבית הכלא הזה? והנמשל: השכינה שהיא בגלות פונה אל היהודי העוסק בתורה ושוכח את הגלות. בשאלה: אתה נהנה אמנם מלימוד התורה, אך מה עשית למעני כדי להוציאני מהגלות ולהשיבני למכורתי, לארץ הקודש?

אך באותו הזמן ובגלל נסיבות הזמן, נוכח ההתבדות של שתי התנועות הפסיבדו-משיחית - השבתאות במאה הי"ז והפרנקיסטית המשיחית, הם היו נזהרים מלהרחיב את הדיבור על הגאולה ומלדרוש עליה ברבים. גם במה שאמרו היה הסתום מרובה על הגלוי, כי לא רצו לשלהב את הדמיון למעלה מן המידה, שכן לפתח הערגון הלוהט למשיחיות, רובצת סכנה של מפח נפש. החסידות הדליקה אמנם מחדש את ניצוצות הגאולה, אך ורק כדי שילחשו כאש מאירה ולא שייעשו ללהבה מלחכת. וכך אנו מוצאים צמד מלים נפלא אצל המגיד ממיז'ריץ': "לצעוק בלחש". השאגה למשיחיות הייתה אז בלחש, ברמז, וללא הגיית שם הגאולה באותיותיו. החסידים התפללו על "קרב קץ משיחיה" ללא דחיקת הקץ, ללא החשתו לפני הזמן.

מן השמים מעכבים

בספרים חסידיים מסופר הרבה על ניסיונות שנעשו על ידי אבות החסידות לעלות לארץ ישראל, והדבר לא נסתייע בידם, כי "מן השמים עיכבו". הדו קוטביות הזאת, הכמיהה לארץ ישראל והניסיונות לעלייה לשם מצד אחד, והעיכובים מן השמים מצד שני - מאפיינת את גישת החסידות לגאולה. ניסיונו של הבעש"ט לנסוע לארץ ישראל, על אף שהנסיעה עצמה לוטה בערפילי אגדות, יש בו כדי ללמדנו תורה שלימה.

בכמה מספרי חסידים - ובסוגריים יש לאמר, כי לא חשוב כלל אם המסופר מבוסס על אמת היסטורית או על אמת אגדתית, משום שגם אמת המבוססת על אגדה אף היא אמת. ר' ישראל דוד מוילדניק היה נוהג כל ימיו בשביעי של פסח לספר את המעשה מנסיעת הבעש"ט לקונסטנטונופול בדרכו לא"י ומשום נאלץ לחזור לביתו. משום

"שלא הניחו אותו מן השמים לנסוע לארץ הקודש".

לפי המסופר, בתו של הבעש"ט נלוותה אליו בנסיעתו לא"י, וכן נלווה אליו סופרו ר' צבי. כשהבעש"ט ומלוויו היו בלב היום, הזהירו אותו בחלום לשוב, אך הבעש"ט לא גילה את החלום לאיש והמשיך בנסיעה, ורק כשפרצה רוח סערה ובתו של הבעש"ט עמדה להיטבע במצולות הים, רק אז ראה הבעש"ט כי "מן השמים מעכבים", וכשהוא החליט לחזור, חלפה הסכנה.

הסיפורים הללו אינם באים אלא להזהיר מפני משיחיות נחפזת, מפני דחיקת הקץ לפני הזמן. עזים הכיסופים לא"י, לגאולה, חזק הרצון להתגבר על המכשולים וללכת אל ארץ הקודש, אך עדיין לא בא המועד, עדיין "מעכבים מן השמים".

מעניינת חליפת המכתבים בין הבעש"ט לבין גיסו ר' גרשון מקיטוב שעלה לא"י לפי צו הבעש"ט. כותב ר' גרשון לבעש"ט:

"נתייאשתי שתבוא לאה"ק אם לא שיבוא המשיח במהרה בימינו".

השיב לו הבעש"ט:

"השם יודע שאין אני מייאש את עצמי מנסיעה לא"י, אם יהיה רצון שם".

הכשרת הלב לגאולה

אבל החסידות הכניסה שתי נימות חדשות במסכת הגאולה. האחת, שהיא שמה את הדגש על הצורך להכשרת הלב לקראת הגאולה. לא מספיקה האמונה בביאת הגואל, הדור חייב להכין את עצמו שיהא ראוי לקבל את פני הגואל. והנימה השנייה מתבטאת בכך, שהחסידות החדירה את ארץ ישראל אל תוך הגולה, היא הביאה ליהודי הגולה מקצת מבשמה של ארץ ישראל ומקדושתה. מז'בוז', מקום מושבו של הבעש"ט, הייתה מכונה בפי תלמידיו בשם "ארץ ישראל הקטנה".

החסידות שאפה להכניס את אור המשיח לתוך נפש היהודי, עוד בטרם בואו של המשיח. לא יהיה אתערותא דלעילא לפני אתערותא דלתתא.

"אליהו הנביא איננו נכנס דרך הדלת אלא דרך הלב",

אמר פעם רבי מנדל הקוצקאי בליל סדר פסח לאחד מתלמידיו. האמונה בביאת המשיח, איננה עניין של אני מאמין סתם. משמעה פינוי מקום בלב לשם מתן דריסת רגל לגואל.

באגרת המפורסמת שכתב הבעש"ט אל גיסו רבי גרשון מקיטוב שגר בארץ ישראל. ומשערים שכתב את האיגרת בשנת תק"י, היינו עשר שנים לפני פטירתו ומסר אותה לידי תלמידו רבי יעקב יוסף שעמד אף הוא לנסוע לא"י. אך גם אותו "עיכבוהו מן השמים" ולא עלה. ורבי יעקב יוסף פירסם את האיגרת בסוף ספרו "בן פורת יוסף". באיגרת זו נאמר, כי

"בראש השנה תק"ז (הבעש"ט היה אז בן מ"ז שנה) עשיתי השבעת עליית הנשמה וראיתי דברים נפלאים במראה, ועליתי מדרגה אחרי מדרגה עד שנכנסתי להיכל המשיח. ושאלתי את פי המשיח "מתי יבוא מר?" והשיב לי: 'בזאת תדע, בעת שיתפרסם למודך, ויתגלה בעולם ויפוצו מעיינותיך חוצה, מה שלימדתי אותך והשגת ויוכלו גם המה לעשות ייחודים כמוך, ואז תהיה עת רצון וישועה', ותמהתי על זה והיה לי צער גדול באריכות הזמן כל כך - מתי זה אפשר להיות?".

אין לנו עסק בנסתרות ולא נתיימר לגלות את הטמירין שבאיגרת המופלאה הזאת, אך אפילו לפי משמעה הפשוט, נראה ברור כי רוח המשיחיות מפעמת בה. לשאלת הבעש"ט "מתי יבוא המשיח?" - שהיא שאלה המענה כל יהודי המצפה לבואו - באה התשובה, שהמשיח יבוא בעת שהדור יהיה ראוי לכך, בעת שיפוצו מעיינות הבעש"ט, המעיינות הללו הלוא הן שלש האהבות שתורת הבעש"ט נשענת עליהן: אהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל. המשיח יבוא כשעם ישראל יסלול את הדרך בלבבו לקראת בואו.

מהאיגרת הזאת עולים אמנם הדים מפעמי המשיח, אולם ממנה גם נראה שהמשיח עצמו עדיין מתמהמה משום שכשם שאנו מחכים לו בכל יום שיבוא אלינו, כך הוא מחכה לנו בכל יום שנבוא אליו. משיח לא נתגלה עדיין משום ששעת רצון שלנו עדיין לא נתגלתה. בלשונו של רבי יהודה הלוי בסוף ספר הכוזרי:

ירושלים (של מעלה ושל מטה) לא תיבנה כי אם כאשר יכספו אליה בני ישראל תכלית הכוסף...

ואסתייע בנידון בסיפור קוצקאי שנון.

ליל שמחת תורה בקוצק. בבית מדרשו של רבי מנדל שוררת אוירה של זמרה, שמחה וריקוד. החסידים חובקים בידם ספרי תורה ורוקדים ריקודים של סערה, כדרכם של חסידים בשמחת תורה. כשהדביקות הגיעה עד כלות, היו חורזים בסוף ההקפה את החרוז הנאמר בכל קהילות ישראל: דויד מלכא משיחא ישמח עמנו בשמחת תורה, שכינה הקדושה בתוכנו... לפתע היפנה רבי מנדל ראשו כלפי קהל הרוקדים ובחלל בית המדרש נשמעה נהימה גדולה שהיסתה כהרף עין את המולת הזמרה, רבי מנדל קרא בקול: איזה מחותנים אתם עם דוד מלכא משיחא, איך אתם מעיזים להזמין את המשיח, את השכינה ואת דוד המלך שיבואו וישמחו עמכם? מה עשיתם כדי שתהיו ראויים לאישפוזין כאלה?

כשרבי מנחם מנדל מויטבסק היה פעם בירושלים (מקום מגורו הקבוע היה בטבריה) אירע, שאיש פתי אחד עלה בחשאי להר הזיתים ותקע בשופר. ההמון סבור היה שקול השופר הוא קול שופרו של המשיח המבשר את בוא הגאולה. נתקהל קהל רב והלכו לספר זאת לרבי מנחם מנדל. ניגש רמ"מ אל החלון פתח אותו לרווחה, התבונן בחלל העולם והפליט: אין שום התחדשות! ריח העולם לא השתנה! התקיעה הייתה תקיעת שווא, ללא התחדשות מוקדמת אין גאולה.

גאולת הכלל וגאולת הפרט

ביחד עם גאולת הכלל עומד במרכז משנת החסידות גם גאולת הפרט, גאולת היחיד מישראל. הבעש"ט כשהוא מדבר על אהבת ישראל אין הכוונה על כנסת ישראל בלבד אלא גם על ישראל הפרט, על כל יחיד ויחיד מישראל. אמנם העתק נקודת הכובד מן הכלל אל היחיד הוא אחד הקווים הבולטים שביהדות, שהרי הציוויים במקרא מופנים לרוב אל היחיד: "פרוס לרעב לחמך" (ישעיה נח, ז); "ואהבת לרעך" (ויקרא יט, יח) כי כשאדם אומר שהוא מחבק את כל העולם בחיבוקי אהבה, ספק אם אהבתו נתונה אפילו לאחד. הדרך היא מן הפרט אל הכלל: אהבת הפרט כשלב ראשון וממנה מוביל המסלול אל אהבת הכלל.

והוא הדין לגבי תיקון העולם. נקודת המוצא של תיקון העולם הוא היחיד. כלל העולם לא יתוקן אלא אחרי שיתוקן הפרט. לכן מודגשת בחסידות גאולת הרוח של היחיד, הגאולה האישית. על הכתוב "קרבה אל נפשי גאלה" (תהלים סט) אמר הבעש"ט: אם ייגאל כל אחד גאולה פרטית, גאולת הנפש, גאולה מן היצר הרע - אז תבוא הגאולה הכללית. בכך הטיל הבעש"ט על האדם את האחריות לגאולת עולמו של הקדוש ברוך הוא. הגאולה לא תרד אל העולם כפרי בשל, בידו של האדם לקרב את הגאולה ובהסחת דעתו מן הגאולה, כלומר באי תיקון הנפש שלו עצמו - הוא מעכב את בואה. תורת החסידות היא בעצם תורת האדם, דהיינו תורה היוצרת את האדם היחיד, את הנפש האחת, כאילו הייתה היא העולם כולו.

במדרשים מכונה משה רבנו בשם הגואל הראשון והמשיח הגואל האחרון. ובספרים חסידיים רווח - בעקבות הקבלה - המושג משה משיח. והרעיון הוא, שכשם שלכל ישראל חלק בעולם הבא; כשם שלכל ישראל חלק בתורה (ששים ריבוא אותיות כנגד ששים ריבוא נשמות שעמדו למרגלות הר סיני) כך יש לכל ישראל חלק במשיח. המשיח הוא קומה שלימה המכילה את כל נשמות ישראל. על כן צריך כל אדם מישראל לתקן את החלק שלו במשיח עד שתתוקן הקומה כולה. בלשון חסידים: כל אחד יבנה את חלקו בקומת המשיח.

נמצא, שרעיון הגאולה קשור הן עם כלל ישראל שמשמעו שחרור משעבוד מלכויות, שחרור משעבוד הגלות החיצונית, והן עם כל פרט ופרט מישראל, שמובנו שחרור הנפש מהגלות הפנימית.

תיקון הפרט כיצד? גאולת היחיד - מה פירושה? החסידות מדברת על גלות בדעת וגאולה בדעת. לכל יהודי גלות פנימית משלו וגאולה פנימית משלו. כשדעתו של אדם נמשכת אחר היצריות שבו, או אז משועבד האדם אל עצמו, כאילו נתון בגלות, כאילו כפות באזיקים של עצמו. ואילו כשהוא משוחרר ממאבקיו היצריים נקרא אדם נגאל. רבי בונים מפשיסחא היה אומר: בפנימיותו של כל אדם שוכן קין קטן, זוהי נקודת הרשע שבו, האגרסיה שבתוכו, וכשהאדם משתחרר מן הרשע הריהו אדם נגאל, משום "שהנשמה נגאלה מגלות היצר הרע".

את הנאמר בתלמוד "זכו אחישנה" (סנהדרין צח) מפרשים בחסידות: זכו, מלשון היזככות. כשאדם מזכך את פנימיותו, כשהנפש משתחררת מהיצרים ומתקרבת לשכינה, הרי בכך מחיש האדם את הגאולה.

בעניין התקרבות האדם לשכינה בגלות והשגת רוח הקודש על אדמת נכר יש לה לחסידות גישה מקורית. לפי רבי נחום מטשרנובל, בזמן הגלות, בנכר, קל יותר להשיג רוח הקודש מאשר בעבר, בימי הנביאים ובארץ ישראל כשבית המקדש עמד על תילו. והדבר מוסבר על ידי "משל מתוק": המלך, כשהוא בארמונו אי אפשר להתקרב אליו כמו בעת שהוא יוצא לדרך. בארמונו יש משמרות המקפידים שלא יתקרבו אליו אלא שרים וקרובים למלכות, אך כשהוא בנכר, בפונדק, אפילו בן כפר שאינו הגון יכול לבוא לפניו ולדבר עמו. כך היום בגלות שגם השכינה גלתה עמנו ובעוונותינו הרבים היא נעה ונדה על אדמה זרה, ותשוקתה למצוא מקום נקי, דירה נקייה לשכון בה. ואם היא מוציאה אדם שהוא נקי מעבירות, אז שם היא קובעת את דירתה (בספר נועם אלימלך ובספרים אחרים מובא הרעיון בשם המגיד ממיז'ריץ').

א"י - מושג של עלייה ושל התעלות

ומכאן לנקודה השנייה שהוזכרה: משיכת ארץ ישראל אל תוך הגולה. החסידות נולדה בגלות, אך היא חתרה להקל על עצמה את עול הגלות. ר' שלמה מלוצק, תלמידו המובהק של המגיד ממיז'ריץ', שרשם על הכתב את דברי רבו, כותב בהקדמה לספר "מגיד דבריו ליעקב":

"למען דעת כל עם ה', שאף בגלות הזאת ובארץ הזאת לא עזבנו אלוקינו ושלח לנו צדיקים גדולים להחיותנו כיום הזה..."

קדושת הצדיק הייתה דומה לעתים כקדושת א"י. היו חסידים שעל אף שהיו דורכים על אדמת הגויים, נראה היה להם שהם חיים על פיסת אדמת א"י ומתקדשים על ידה.

"הנוסע אל החוזה - היו אומרים חסידי רבי יעקב יצחק מלובלין - יצייר בדמיונו שלובלין היא ארץ ישראל; חצר בית המדרש - ירושלים; בית המדרש עצמו - הר הבית; חדר הייחוד של החוזה - קודש הקדשים"...

שתי תפילות היו בפי רבי נחמן הבראסלבי, האחת:

"זכני לבוא לארץ ישראל חיש קל מהרה".

והאחרת:

"זכני שתתגלה קדושת ארץ ישראל בגלות המר הזו".

אך משיכת ארץ ישראל אל תוך חיי הגלות לא הייתה תחליף לארץ ישראל של ממש. הפך הוא הנכון. רעיון הגאולה גם בהיותו מושג מופשט, למעלה ממקום וזמן, היה נצמד, עם זאת, למושג מוחשי-קיומי של זמן ומקום. החסידות הייתה תנועת גאולה שקשורה הייתה עם מצוות עלייה לארץ ישראל. המניעים לנסיעה לא"י היו כדי להתעלות על ידה התעלות רוחנית יראת-שמימית, משום שא"י היא הארץ אשר

"עיני ה' אלוקיך בה תמיד",

ולפי הגדרת רבי מנחם מנדל מויטבסק בספרו "פרי הארץ":

"א"י היא השכינה בעצמה".

עליית הגוף הייתה לצורך עליית הנשמה. שם, בא"י, מתקדש האדם יותר מאשר בגלות.

ואכן, בתולדות החסידות תופסות פרשיות עליות החסידים לא"י מקום נכבד. הראשון שנסע לארץ ישראל לפי הוראת הבעש"ט, היה גיסו רבי גרשון מקיטוב. רבי יעקב יוסף בעל ה"תולדות", תלמידו המובהק של הבעש"ט, אף הוא עמד לעלות לא"י, אך גם אותו "עיכבו מן השמים". ספק אם תרומתו של רבי יעקב יוסף לחסידות הייתה כפי שהייתה, אילו לא היו מעכבים אותו מן השמים. מי יודע מה היה עולה בגורלו של ספרו "תולדות יעקב יוסף", הספר הראשון ועד היום ספר היסוד שבמשנת החסידות; אלמלי מחברו היה נוסע לארץ ישראל. אחרי ההסתלקות של הבעש"ט עלו לארץ ישראל שני תלמידיו: רבי נחמן מהורודנקה ורבי מנחם מנדל מפרמישלן.

אך עלייתם של הללו הייתה עלייה של בודדים. י"ז שנה אחרי פטירת הבעש"ט החלה "עליית המונים", לפי המושגים של הימים ההם. בשנת תקל"ז עלו תלמידי "המגיד": רבי מנחם מנדל מויטבסק, רבי ישראל מפולוצק ורבי אברהם הכהן מקאליסק - תלמיד הגר"א לשעבר שנעשה לחסיד "המגיד" - שעמדו בראש שיירת של כ- 300 חסידים. ביום ה' באלול באותה השנה הגיעה השיירה לעכו. פרט לקבוצה קטנה שהתיישבה בפקיעין. העלייה הזאת הניחה את היסוד לתנועת החסידות בא"י. מאז הייתה טבריה לעיר חסידית. בחוצותיה שקעה שמשו של ר' חיים אבולפיה שבא לטבריה עם אנשיו מאיזמיר ארבעים שנה קודם, וזרחה שמשו של הבעש"ט ותלמידיו.

בעקבות העלייה הזאת באו גם חסידים מליובביץ, מקארלין ומסלונים, ועוד. אט אט התגבשה בארץ ישראל חלוקה חסידית גיאוגרפית: בטבריה התיישבו חסידי סלונים, קארלין, ויז'ניץ; בצפת - חסידים מבית ריז'ין וחסידים מפולין מבית וורקי; וחברון נעשה מקום מושבה של חסידי חב"ד.

פרק מרתק במעגלי עליות החסידים הייתה עלייתו של המשיחי ביותר מבין הצדיקים, הוא רבי נחמן מבראסלב. איש מבין הצדיקים לא שיבח את ארץ ישראל כמוהו.

"ארץ ישראל עדיין בקדושתה קיימת - אומר רבי נחמן - ועל כן אנו מצפים בכל עת לשוב לארצנו, כי אנו יודעים שגם עכשיו כל הארץ שלנו, רק שהיא בהעלם גדול".

מתוך צרור התפילות שחיבר, נבחר בתפילה מופלאה אחת:

"זכני שיהיו לי ולכל ישראל כיסופים וגעגועים והשתוקקות, וחשק אמתי לבוא לארץ ישראל - עד שאזכה להוציא מן הכוח אל הפועל חשקי ורצוני".

עלייתו של רבי נחמן

בעוד שניסיון עלייתו שהבעש"ט לא"י לוטה בערפילי אגדות, הרי עלייתו של רבי נחמן נינו כעבור ארבעים שנה בערך, יצאה מכלל אגדה. הכל רשום ומפורט. ר' נתן תלמידו, ששמר על כל הגה שיצא מפי רבו שלא ילך לאיבוד, הוא אשר רשם כל צעד שרבו צעד מהרגע שגמלה החלטתו לנסוע לא"י דרך טלטולי הדרכים ושהותו בארץ, ועד שובו.

בשנת תקנ"ט יצא רבי נחמן לדרך. והוא אז בן עשרים ושש, מכשולים הרבה עברו עליו, סערות בים, מאסרים בקונסטנטינופול כמרגל צרפתי. כחצי שנה שהה בארץ ישראל וכשחזר אמר: כל החיות שיש לי - היא רק מישיבתי בא"י. הוא ציווה לשרוף כל "דברי תורה" שאמר לפני נסיעתו, משום שהם דברי בוסר. רוב רובן של התורות הכלולות בספרו "ליקוטי מהר"ן" הן ממה שאמר אחרי שובו מא"י. רבי נחמן ציווה לחסידיו שכל אחד ישתדל לכל הפחות פעם אחת בחייו לראות את הארץ.

סיפור ארצישראלי, שרבי נחמן סיפר בשנות חייו האחרונות יש בו בנותן עניין במיוחד. כשהייתי בארץ ישראל - סיפר - שמעתי מפי אנשי שם שלפני בואם לא"י לא יכלו לצייר להם כי א"י אכן עומדת ממש בעולם הזה. לפי מה שכתוב בספרים על קדושתה, שיערו שהיא נמצאת בעולם אחר לגמרי. אבל אחרי שבאו לא"י ראו כי הארץ נמצאת באמת בעולם הזה. עפרה כעפרן של כל שאר המדינות שמהן באו, מראיה החיצוני של א"י אינו שונה ממראיהן של ארצות אחרות - ואף על פי כן קדושה הארץ בתכלית הקדושה. וזה העניין הוא בצדיק האמיתי, שגם מראהו כמראה כל אדם ובכל זאת הוא שונה. וכמו צדיק, רק מי שמאמין בו חש בקדושתו, כך גם לגבי א"י, רק מי שמאמין בקדושתה חש בה, והוא הוא הרואה שהרקיעים הם אחרים.

ואמירה נוספת המעוררת את המחשבה. כשחזר מא"י אמר:

"מיד כשדרכתי על אדמת א"י והלכתי בה ארבע אמות השגתי קיומה של תורה, שאפילו היו מוכרים אותי לישמעאל במדינות רחוקות שאין שם יהודי כלל וישלחו אותי לרעות בהמות בשדות, ואפילו לא הייתי יודע מתי שבת ויום טוב, ולא היה לי טלית ותפילין ולא שום דבר מצווה - אעפ"י כן הייתי יכול לקיים את התורה כולה...".

אך עם כל האהבה שלו לארץ ישראל כששאלוהו מדוע הוא בוחר במקום מנוחתו את אומן שבאוקראינה ולא את אדמת ארץ ישראל - השיב: משום ששם, בבית הקברות שבאומן, טמונים קדושי ישראל, קורבנות ת"ח ות"ט ואני רוצה לשכון על ידם.

קומת הקרקע וקומת הרוח

כדי לסכם את מסכת הגאולה בחסידות ולפרט אותה בלשון זמננו הייתי בוחר במילה אחת, היא המלה "קוממיות", כפי שהבין אותה מרן הראי"ה קוק זצ"ל, שהשנה תמלאנה ארבעים שנה לפטירתו.

ההבטחה שהבטיח משה רבנו בשם האלוקים:

"ואולך אתכם קוממיות" (ויקרא כו, יג)

מפרש הרב קוק: קוממיות - בשתי הקומות, בקומת הקרקע ובקומה שמעליה. כל הנתון בתחום העשייה, כגון סוברניות מדינית, כוח מגן חזק, הפרחת שממות, סלילת כבישים, בניית ערים, מדע וטכנולוגיה - כל הקשור למחיה ולכלכלה, שייך לקומת הקרקע של המדינה אך קומה זו, שהיא קומת החומר, איננה אלא מסד לקומה העליונה, היא קומת הרוח. קומת הקרקע, דהיינו הממלכתיות הישראלית וכל אביזריה היא הראשונה בזמן. שכן, אין עם יכול לבנות את קומת הרוח שלו אלא אם כן קומת הקרקע שלו מבוצרת היטב. היא המבטיחה את קיום הפיסי של העם, את החיים כפשוטם. אלפים שנות גלות לימדונו כי ללא כברת אדמה מתחת לרגלינו אין אף פיסת שמים מעל לראשינו; ללא מוצקיות של קומת הקרקע, עשויה קומת הרוח להתמוטט בפני כל רוח מצוייה.

אך בעוד שקומת הקרקע היא ראשונה בזמן, הקומה שעליה היא ראשונה במעלה, בחשיבות איכותית. שכן הקומה העליונה היא היא המבטאת את הרוח של העם, מכוונת את חייו ומעצבת את דמותו הייחודית. בקומה זו משתקפת סגוליותו של העם ומהותו העצמית.

רבי ליווא בן בצלאל, המהר"ל מפראג, אחד מהוגי הגאולה הדגולים שקמו בעם ישראל, השכיל כבר במאה הט"ז, לעמוד על ההבדל שבין שני התחומים הללו:

"... לכל אומה יש שתי בחינות, האחת שהם עם בלבד וזה במדרגת החומר; והשניה, שהם עם מיוחד, והיא במדרגת הצורה".

הקומה התחתונה של המדינה אינה מבטאת את ייחודו של העם, שהרי עצמאות מדינית וכלכלית, ביטחון, מדע, טכנולוגיה ורפואה - קניינים משותפים הם לכל עמי תבל. השערים של קומה התחתונה פתוחים לארבע פינות העולם, דרכם חודרים תוצרת ההישגים של מחשבת אנוש ונעשים לנכסי ערך גם אצלנו. אצלנו, אך לא שלנו. שכן יש מדע וטכנולוגיה בישראל אך אין מדע וטכנולוגיה ישראליים. המיוחד שבעם, הדבר שמקנה לעם את זהותו בא לידי גילוי בקומת הרוח, בערכים המוסריים והרוחניים אליהם נשאו נביאי ישראל את נפשם. את ערכי הרוח בלבד ניתן להגדיר ערכים ישראליים, משום שאותם הערכים הגלומים בתורת ישראל הם אשר עיצבו את צורתו הייחודית של עם ישראל וגיבשו את אופיו. אמנם גם בקומה הזו ישנם חלונות פתוחים דרכם חודרים רעיונות מן החוץ, אך תמיד ידענו להבדיל בין חכמה המתרוננת בחוץ, ממנה לא התנזרנו, לבין תורה, שהיא מנת חלקו של עם ישראל ואשר שמרה תמיד על ייחודנו הרוחני.

הרעיון של אתחלתא דגאולה

מן האמור יוצא, כי קומת הקרקע על כל השלכותיה איננה סוף הגאולה אלא האתחלתא. עם הגאולה הפיסית והחומרית מתחילה הגאולה, אך היא לא מסתיימת בכך. אפילו כשהעם ברובו הגדול ישב על אדמתו, גם אם המדינה תעמוד על תילה, מובטחת מפגעים רעים וצרכי יום יום יהיו מתוקנים, גם אז חייבים להיות קיימים אתגרים רוחניים וחברתיים כדי להתמודד עמם. שהרי "באין חזון יפרע עם".

הציונות החילונית נכשלה בכך שהעמידה את האל"ף ואת הת"ו על ריבונות לאומית ועל ממלכתיות, והשאירה את הדור שהגיע לממלכתיות ישראלית ללא אתגר אידיאי שיתמודד עמו, וללא ערכי רוח שישאף אליהם או ייאבק למענם. ח. נ. ביאליק טעה כשהוא כינה את הדור שנולד תחת שמי א"י ולא טעם טעם הגולה, בכינוי "הדור הראשון לגאולה". שחרור פיסי מגלות עדיין אין בו משום גאולה. אפשר להיות בן חורין, לחיות במדינה ריבונית ולשבוע עין מגינוני מלכות - ולא להיות נגאל. כל עוד קיימות תהומות המפעירות בין אדם לאדם שורר עדיין שיעבוד בעולם, והאנשים החיים בו אינם נגאלים.

רבי עקיבא, שערג על גאולת ישראל גם כשרגליו היו דורכות על חורבות המקדש, הוא שטבע שיר חדש "על גאולתנו ועל פדות נפשנו", בלי פדות הנפש אין גאולה. היהודי לא הסתפק בתפילתו על שחרור משעבוד גלויות בלבד, הוא התפלל "וגאלנו גאולה שלימה" - גאולה על שתי קומותיה: גאולה חומרית פיסית, וגאולת הדעת. מטבע הלשון נכון הוא זה שנטבע על ידי הרב קוק זצ"ל: "אתחלתא דגאולה". לא רק משום שכל מה שזכינו לו אין בו יותר מאשר אתחלתא, אלא משום שהגאולה במהותה איננה אקט חד פעמי. היא עניין של תהליך מתמיד, על אף שאין תדירות בקצב ההתמדה, ועל אף העליות והירידות שבו.

החסידות בתפישתה את עניין הגאולה על שתי גאולותיה - גאולת עם ישראל וגאולת היחיד - הנחילה לעמנו אידיאל שככל שהוא מתגשם יותר כך עורגים אליו יותר. הביטוי הסמלי לגאולה שלימה הוא הביטוי הנבואי "אחרית הימים", ביטוי שהוא כולו עתיד, המחר הנצחי. חזון הלב הרחוק של ומלאה הארץ דעה את ה', החזון של ימי השלום הנצחי והעברת ממשלת זדון מן הארץ, ואפילו אם לא בימינו יתממש הדבר, הרי עצם הכיסופים אליו יש בו כדי לרומם נפש האדם. זכינו לחידוש מלכות ישראל, להקמת קומת הקרקע, אך התחדשות זו לא תהא שלימה ללא בניית הקומה העליונה, קומת הרוח אשר בה מתחדש האדם.