הנגינה החסידית
(על פי הספרות החסידית ונגינותיה)
מחבר: אברהם צבי אידלזון
ספר השנה ליהודי אמריקה בעריכת מנחם ריבולוב וצבי שרפשטין ניו יורק תרצ"א
תקציר: מאמר זה מתאר את התיחסותם של מיסדי תנועת החסידות וממשיכה אל הנגינה. הנגינה מהווה חלק חשוב בעבודת ה' כיון שמביאה את האדם להתעלות רוחנית.
מילות מפתח: חסידות, נגינה
כל תנועה רוחנית עממית בחיי כל עם ועם מטביעה את חותמה בנגינת אותו העם. ולא עוד, אלא כשהתנועה יוצרת ערכים חדשים, מוסדות תרבותיים ונימוסים חדשים, אז גם טיפוס של נגינה חדשה נוצר, מתהווה צורה חדשה בנגינת העם על יסוד החומר הנגיני המקורי של אותו העם. חזיון זה רואים אנו בכל נגינות העמים התרבותיים וכחזיון הזה נפגש גם בתולדות נגינת ישראל. כי הנגינה הבעת הנפש של העם היא, הד סערות הרוח המתחוללות בחובו מפעם לפעם.
לפני קרוב למאתים שנה התחילה התנועה העממית הכבירה, התנועה החסידית, מיסודו של ר' ישראל בעל שם טוב, להתחולל במזרח אירופה ותצרור בכנפיה מיליוני יהודים. במשך ימי גדולתה והתפשטותה שנמשכו עד קרוב לימינו, הצליחה לחדור אל תוך מעמקי לב הנוהים אחריה ולשנות את רחשי לבם, על פי יסודות השיטה הזאת, את השקפותיהם על העולם בכלל ועל האדם בפרט, ואפילו את השגתם המוסרית. התנועה הזאת לא רק שהשפיעה על נגינת בית הכנסת, אלא שיצרה יצירה חדשה, טיפוס חדש בנגינה העברית, שקוראים לה "הנגינה החסידית".
והגורם ליצירתה היתה לא רק תורת התנועה הזאת, אשר ככל תורה משפיעה ליצירה נגינית חדשה, אלא בעיקר משום שהחסידות הקציבה לה לנגינה מקום חשוב מאד בתורתה, ותרים אותה למדרגת אמצעי שעל ידו מגיעים לידי עיקר ויסוד החסידות: לידי שמחה והתדבקות לאין סוף.
אמנם, חשובה היתה הנגינה בישראל מאז ומעולם. אלא משחרב בית המקדש גזרו עליה משום זכר לחורבן. גזרו על נגינה חילונית משום "אל תשמח ישראל אל גיל בעמים" והתירו לזמר תפילות ותשבחות לקדוש ברוך הוא. בשעה שמיסדי אמונת האיסלאם אסרו על הנגינה אפילו בתפילה, ובמשך זמן רב היתה אסורה, אך במשך הזמן, מרוב תשוקת הערבים לנגינה נעשתה כהיתר למושלמים.
כידוע, אין החסידות יצירה חדשה, כעין יש מאין, אלא בנויה היא על יסודות הקבלה והסוד, על פי הצורה שהטביע עליה האר"י, ואף הוא שאב ממקורות הקבלה בישראל שלפני זמנו. כי כלל לנו, ששני הזרמים: המיסטיות והריאליות עוברים כחוטי השני בתוך תולדות ישראל. והנה גם שיטת הקבלה של האר"י שמה את הנגינה לאמצעי חשוב לעלוי הנשמה ולכוונות התפילה. ידוע, שהאר"י בעצמו חבר שירים בארמית, ועורר גם את תלמידיו לעשות כמוהו. שיריו, ואחדים משירי תלמידיו, נתפרסמו מאד, כגון:
"אזמר בשבחין",
"אתקינו סעודתא",
"בני היכלא";
"לכה דודי",
"יה רבון עלם",
"ידיד נפש".
אחד מתלמידיו כותב, ש"אחד מן הענפים היקרים שבהתלהבות החשק ישיר האוהב שיר ידידות לפניו".
אמנם זמן רב לפני האר"י וגוריו, היתה הנגינה חשובה מאד בספרות המיסטית והמוסרית. מובא בספר חסידים:
"... ואם לא תוכל להוסיף חקור לך אחר ניגונים. וכשתתפלל אמור באותו ניגון שנעים ומתוק בעיניך, באותו ניגון אמור תפילתך. ואז תתפלל בכוונה וימשוך לבך אחרי מוצא פיך, לדברי בקשה ושאלה ניגון שמבכה את הלב, לדברי שבח ניגון המשמח את הלב, למען ימלא פיך פה לפה אהבה ושמחה למי שרואה לבבך".
ובמקום אחר נאמר:
"מי שקולו נעים ואין הקדוש ברוך הוא נהנה מקולו ראוי לו שלא בא לעולם... ויזהר מי שיש לו קול נעים שלא יזמר ניגונים נכרים, כי עבירה היא, ולכך נברא קולו נעים לשבח בוראו ולא לעבירה".
אם בספרי המקובלים ניתן מקום חשוב וערך רב לנגינה, הנה ה"זוהר" ביחוד מצטיין בזה, אף על פי שהרבה מהענינים המובאים בו לקוחים מספרות המדרשית, וזו שוב יונקת מהתנ"ך. על פי הזוהר, כל העולם כולו אומר שירה, וכל צבא השמים אינו אלא ארבעה קולות נגינה. לדוגמה נביא את דברי הזוהר על ערך הנגינה ולתפקידה:
"כך אתפלג לילא ואתער רוח צפון וקודשא בריך הוא אתי לאשתעשעא עם צדיקייא בגנתא דעדן, כדין רוח צפון אקיש ומטא לאינון דממנן בפלגות ליליא לזמרא וכלהו במזמרין ופתחין שירתא. וכד אתי צפרא ומתחבר קדרותא דצפרא בנהורא כדין כלהו אחרינן אמרין שירתא וכל ככבי רקיעא וכל שאר מלאכין מסייעין ליה" (בראשית, עמוד 80).
השווה לזה דברי המדרש:
"... ואף אלפים מלאכי השרת עומדים לפניהם [הצדיקים] ואוחזין בידיהם כינורות ונבלים ומצלתים וכל כלי שיר ומרננים לפניהם בסעודה והקדוש ברוך הוא עומד בעצמו ומרקד בעצמו בסעודה. וחמה ולבנה וכוכבים ומזלות מימינו ומשמאלו ומרקדים לפניהם עמו".
ולזה השווה את מראה ישעיהו הנביא, פרק ו', שהמלאכים שרים: קדוש וגו'. הזוהר מקפיד על הקול שצריך להיות נעים:
"כל מאן דבעי לשבחא לקודשא בריך הוא בקלא בעיא ליה קלא נעימותא דיערב לאחרנין דשמעין ליה, ואי לאו לא יקום לארמא קלא" (ויחי, עמו' 198).
הזוהר כמו המדרש אומר, שמלאכי השרת לומדים שירה מישראל:
"כגוונא דאיכא משמרות בארעא הכי נמי ברקיעא דמזמרי למארייהו ואמרי שירתא וכלהו קיימין אלין לקבל אליון וכלא בסדרן דשירין ותושבחן" (ויצא, דף קנ"ט). "בשעתא דישראל מסדרי בבי כנישתא סדורא דשירין ותושבחן וסדורא דצלותא, כדין מתכנשי תלת משריין דמלאכי עליא... וכלהו מתתקני כסדורא דישראל דמתתקני לתתא באינון שירתא ותושבחן ובההיא צלותא דקא מצלי ישראל" (תרומה עמ' 262).
והמדרש אומר:
"בשעה שמלאכי השרת מבקשים לומר שירה למעלה... אומר להם הקדוש ברוך הוא: החרישו... עד שאמשמע ואאזין תחילה קול שירתן ותשבחתן של ישראל בני... וכשמגיע זמן לומר שיר, שמיעא"ל השר... עומד על חלוני הרקיע התחתון לשמוע ולהקשיב קול שירות ותשבחות העולים מן הארץ, מבתי כנסיות ומבתי מדרשות... ומפני מה עושין כן? שאין רשות למלאכי השרת לומר שירה עד שפותחין תחילה ישראל בשירה... ולמה נקרא שמו שמיעא"ל מפני שהוא עומד בכל שער ושער ושומע קול שירות ותשבחות העולות מתוך בתי כנסיות ובתי מדרשות".
ישנם מלאכים שנבראים רק לשם נגינה, ומכיון שמלאו את תפקידם מיד נשרפים באש: "אית מלאכין דאמרין שירתא קמי דקודשא בריך הוא, ואינון מתבטלי כד מסיימי ההיא שירתא בניצוצא דאשא אכלא" (ויקרא, עמוד 50). כסא הכבוד אומר שירה:
"... ובאמצע הרקיע עמוד א' ועמוד זה נעוץ מקרקע הגן עד שאוחז מפני כסא הכבוד... והעמוד מנגן עולה ויורד עד שנמשך אור זוהר" (שם, עמוד 542).
וכן גם המדרש מחליט: "... שכסא הכבוד משורר בכל יום ויום תהלה שירה וזמרה". ואפילו הכרובים שהיו על הכפורת היו מנגנים: "עננא הווה נחית וכד הווה נחית מטא על האי כפורת ומתערין גדפייהו דכרובין ואקשי להו ואמרו שירתא" (אחרי מות, דף נ"ט). גם "גבריאל שליחיה צריך לשורר ולנגן בחדוה" (נשוא, עמוד 242). השם מורכב, כאמור, מארבע אותיות שמנגנות ודוד המלך ידע את סוד נגינתן:
"והווה מנגן ביה בכנר בד' מיני נגונין, בשיר פשוט דאיהו י', בשיר כפול דאיהו י"ה, ובשיר משולש דאיהו יה"ו, ובשיר מרובע דאיהו יהו"ה" (פנחס, עמוד 454).
השירה העליונה נמשכת ממשה רבנו ורק הוא ידע אותה:
"כל נביאי כלהו לגבי משה כקוף בעיניהו דבני נשא ואינן אמרו שיר ומשה שירה... השירה הזאת... שירתא דקודשא בריך הוא" (וילך, עמוד 568).
ולעתיד לבוא "זמינין ישראל למימר שירתא שלימתא, שירתא דכליל כל שאר שירין" (שם, דף רפ"ו). ועיקר ערך הנגינה הוא, שהיא מביאה לידי התעוררות ושמחה, כי העצבות היא מסטרא אחרא. ואומר הזוהר (תרומה, דף ק"מ):
"מזמור לדוד... בבוא הזיפים לאחזאה לכל בני עלמא שבחיה דדוד, דאף על גב דבצערא הווה והוו רדפי אבתריה, הווה משתדל לומר שירין ותושבחן לקודשא בריך הוא".
בפרט דקדקו בעלי הקבלה להרבות בנגינה בשבת, ולשם זה השתדל האר"י לפייט פיוטים וזמירות לכבוד שבת וישפיע גם על תלמידיו, כמוזכר לעיל, וכמובא בשבחי האר"י. ומקובל שהוא
"היה אומר פיוט נאה ומשבח אשר חבר ויסד... שלמה הלוי אלקביץ... ואמר הרב כי רוב דבריו מסכימים אל האמת, והוא "לכה דודי". "ופעם אחת בערב שבת סמוך להכנסת כלה, יצא הרב ותלמידיו חוץ לעיר צפת.. כדי לקבל שבת, והתחיל מזמור לדוד הבו, ופזמון מיוסד לקבלת שבת ומזמור שיר ליום השבת וה' מלך בניגון נאה".
מצפת התפשט המנהג לזמר הרבה בקבלת שבת, עד אשר התחילו להשתמש בכלי זמר לקבלת שבת בבית הכנסת. והמנהג הזה היה מפורסם ומקובל באירופה בסוף המאה השבע עשרה:
"...ולכן קבלת שבת הוא בשמחה גדולה ובשירים נעימים ובכמה קהלות מקבלים השבת בבית הכנסת בכלי זמר עם המנגנים ומשוררים יחד, ונאסר לנו העצבות בשבת".
ועוד בסוף המאה הי"ח נהגו כמה קהלות לקבל שבת בנגינה, כעדות ר' הירץ שייאר ממגנצא:
"בק"ק פראג... תשעה בתי כנסיות ובגדולה שבהם נהגו לזמר ולקבל שבת בכלי זמר, ורק עד בואי בשלום... בימים קדמונים היו נוהגים בקהלתינו... לקבל שבת בבית הכנסת... בכלי זמר"
ובכלל היה המנהג בישראל להרבות בזמירות בשבת. בכל זאת, בכל פעם כשתקפום צרות היו ממעטים בנגינה בכלל ואפילו בשבת. משום זה תקנו
"בועד שפ"ג בבריסק.. גזירה וחוק כי שום חזן לא ירבה לשורר בשבת יותר מג' ניגונים... בשבת ראש חודש וד' פרשיות או חתונה... רשות לו לנגן ד' ניגונים". "ובועד ת"י בסעלץ אחרי הרדיפות והצרות תקנו שלא ישמע בבית ישראל כלי זמר כי אם בליל חופה... ובועד תט"ו שם חדשו התקנה להתאבל על החורבן הגדול שנעשה במדינתנו, שלא ישמע בבית ישראל שום כלי זמר שנה אחת מהיום, אפילו במזמוטי חתן וכלה"
וכן בתקנות ווירמיישא משנת ת"א נאמר:
"החזן הקבוע לא ינגן שום ניגון בשבת אלא אם כן בשבתות הטובות הותר רק ניגון אחד".
אולם רק החסידות הרימה את הנגינה למדרגה חשובה כל כך,עד אשר בלעדה אי אפשר להגיע לידי כוונה והתעוררות לעבודת אלהים. מיסד החסידות, הבעל שם טוב (בערך ת"ס-תק"ך) הוא הוא שנתן ערך כל כך גדול לנגינה. אומרים עליו שהיה בכחו להבין את מחשבות המנגן בשעה שנגן. האגדה מספרת, שהיה מלקט ניגונים ומלמדם את תלמידיו ואחד מהם, ר' מיכל מזלאטשוב, קבלם מהבעל שם טוב ומסרם לר' שניאור זלמן מליאדי הבעל שם טוב היה דורש כוונה והיה רגיל לומר "רחמנא לבא בעי", ומשום כך היה מקיל במנהגים מקובלים, והיה מחבב כוונתו של עם הארץ, כגון המעשה בילד מחלל בחליל בבית הכנסת של הבעל שם טוב ביום הכפורים.
דומה למעשה זו ישנה אגדה על ר' לוי יצחק מברדיטשוב. בימים נוראים בא יהודי כפרי לבית הכנסת שלו, שלא ידע כי אם אלף בית. אמר: רבונו של עולם, הרי לפניך האלף בית, ואתה בעצמך סדר תפילות ממנו. ואמר הרב שתפילתו של זה עולה השמימה. וכן אמרו בשם הבעל שם טוב: "אדם שהוא קורא באהבה רבה וגדולה ובהתלהבות, אין השם יתברך מדקדק עמו, ואף שאין אומרם כראוי".
השקפתו של הבעל שם טוב גרמה להתרשלות גדולה מצד החסידים בכמה מנהגים דתיים מקובלים, קלי הערך, וגם בזלזול הנגינה המקובלה לתורה ולתפילות, שנחשבו לקבלה למשה מסיני (כפי שבארתי בספרי "תולדות הנגינה העברית", כרך א' וב'). ולפיכך, בחרם שהוציאו בקראקה על החסידים בשנת תקמ"ו נאמר בפירוש:
"... ולא נשמע ולא נראה מעולם על שום אחד מהם שמלא את לבו להיות פרוש מרובא לבנות לו במה לעצמו לשנות ח"ו איזה נוסח מהתפילה ומה שטבעו לנו חכמים קדמונים על פי הסכמת הרב רמ"א ז"ל, או לשנות בנגינה ולהתפלל בתנועות שונות... ובשריקות שפתים ובהכאת כף אל כף".
התנועות בתפילה שנזכרות היו חשובות מאד לדעת מיסדי החסידות. הבעל שם טוב היה ממשיל משל למה הדבר דומה,
"לאדם טובע בנהר והוא מראה כמה תנועות שיוציא את עצמו מן המים... ודאי הרואים לא יתלוצצו על תנועותיו. כן כשמתפלל ועושה תנועות אין להתלוצץ עליו שהוא מציל עצמו ממים הזדונים שהם הקליפות הבאות לבטל ממחשבתו בתפילה".
וידועים הספורים על דבר תנועותיו המשונות של הבעל שם טוב בשעת תפילתו, כמובא בשבחי הבעל שם טוב. וכך מספרים גם על רש"ז מליאדי (תק"ז-תקע"ג):
"תפילתו היתה מבהילה מאד... ובצבור היה מרעיש עולמות... בעת תפילתו היה מכה בידיו בכותל עד שהיה נוזל דם מידיו והוא לא היה מרגיש כלל. ועל כן תקנו על הכותל בגדים רכים"
ושוב:
"... דרכו היה כשהיה בא להתפעלות עצומה היה מתגולל על הארץ וצועק בקול. פעם אחת קרא בתורה בפרשת ויצא וכשהגיע לפסוק: הידעתם את לבן, צעק בקול גדול מאד.. ונפל לארץ ונתגולל כמו חצי שעה, ואחר כך קם מהארץ ויאמר בקול ובניגון: ידענו".
משום כך אומר רש"ז מליאדי:
"... והילכך צריך כל אדם... בעבודת התפילה בכוונה לשפוך נפשו לפני ה' בכל כחו ממש, עד מיצוי הנפש, ולהלחם עם גופו ונפש הבהמית שבו המונעים הכוונה במלחמה עצומה, ולבטשם ולכתתם כעפר קודם התפילה, שחרית וערבית מדי יום ביומו וגם בשעת התפילה לייגע עצמו ביגיעת נפש ויגיעת בשר".
כמו כן מסופר על בן נכדו ר' חיים ש"ז (תקע"ד-תר"ם):
"עבודתו היתה נפלאה מאד ברעש ובהתפעלות עד שהיה שובר לב השומעים... כמה פעמים ראו אותו שבאמצע השמונה עשרה הלך אנה ואנה ופזז ורקד ופניו היו פני להבים".
כיוצא בספורים אלה עשירה היא הספרות החסידית על כמה מגדוליה וצדיקיה. אולם כדאי להזכיר שהיו ביניהם, ואם אינם אלא במספר מועט, שהתנגדו לתנועות, ולהיפך היו עומדים על מקום אחד בשעת תפילתם כדוממים במשך כמה שעות, כגון ר' דוב בן רש"ז מליאדי, הנקרא "הרבי האמצעי", או ר' יצחק אייזיק הלוי אפשטיין, מתלמידי רש"ז, שהיה יכול לעמוד בתפילה ח' שעות רצופות באבן דומם ממש בלי שום תנועה".
הבעל שם טוב בעצמו היה רגיל לעבור לפני התיבה ולהאריך בניגונים. אחריו אחזו במנהגו זה רוב הצדיקים. אולם לממלא מקומו, ר' דוב המגיד ממזיריטש (בערך ת"ע-תקל"ג) היה ש"ץ מיוחד, ר' יהודה ליב מאניפולי.
"קולו היה קול ארי... ובמתיקת קולו היה ממתיק דינים למעלה. ואמר המגיד שהיו אוהבים למעלה את קולו. וגם היה מנגן הרבה בעת התפילה וענין הנגינה שלו היה שבעת שהיה מנגן בין תיבה לתיבה היה מחשב כל הכוונות".
וכן ר' עזריאל מפולוצק, תלמיד המגיד, היה בעל תפילה מפואר,
"כי הוא היה מתפלל מקירות הלב בקול גדול ונעים, עד אשר משך כל לבות השומעים למאוס הבלי העולם ולהדבק בבורא כל העולמים".
אולם בביתו, בשעת הסעודה, במסיבת תלמידיו, היה המגיד פותח פיו בזמרה. שלמה מימון מספר מבקורו בבית המגיד ממזיריטש,
"כי בכל עת הסעודה שררה דומית קודש בין המסובים. אחרי תום הסעודה נתן הצדיק בשיר קולו - והמנגינה נאדרה ומרוממה את הרוח. אחרי כן שם את כפו על מצחו ויתבונן זמן מה... אז צווה הצדיק לכל אחד מאתנו לומר לפניו פסוק אחד מהתנ"ך, ואחרי אשר עשינו כמצותו, החל הרבי לדרוש דרשה".
בנו של המגיד, ר' אברהם המלאך (תק"א-תקל"ז), חבר לו ניגון שהיה מזמרו לעצמו לשם התעוררות והשתפכות הנפש. הניגון הזה עבר בירושה לבנו ר' שלום שכנא, והוא מסרו לבנו ר' ישראל מריזין. אחר שהאחרון העתיק את מושבו לסדיגורא הנהיג לזמר את הניגון בליל שבת בשעת הסעודה, והחסידים המסובים היו מתלהבים בשעת שירתו. הניגון נשאר בקבלה בשם "ניגון הריזיני" עד הזמן הזה.
מזמן פטירתו של הבעל שם טוב עד אחר פטירתו של רש"ז מילאדי, קצת יותר מיובל שנים, היתה תקופת העליה בחסידות. בה חיו ופעלו כל גדוליה, ובה הגיעה למרום הצלחתה לתפוס חלק הגון מאוכלוסי האומה. בתקופה זו נתחברו הספרים החשובים ביותר אשר מתוכם אדם לומד את תורת החסידות לכל גווניה השונים.
רוב הגדולים, או כפי שקראו להם "צדיקים", הביעו את דעתם בנוגע לערך הנגינה, ומהם שהשתדלו לחבר ניגונים או לאסוף ניגונים זרים ולתקנם על פי טעמם, כלומר, יש שהיו מלקטים ניגונים נכרים ומכניסים אותם אל תחת כנפי השכינה. ויש לענין זה חשיבות גדולה לפי דעת כמה צדיקים. כך מסופר על ר' ליב שרה'ס (ת"ץ-תקנ"א):
".. הלך לו ר' ליב לטייל בחורשה שמחוץ לעיר. ראה שם נער בן ח' שנים לבוש קרעים ועירום למחצה רועה עדר אווזים. הרגיש בו נשמה גבוהה, קדושה, מהיכל השירה והזמרה... גדל רועה קטן זה ונעשה הרבי המפורסם והמנגן הגדול ר' אייזיק מקאליף (הונגריה), שהיה מציל אחר כך הניגונים היקרים מידי הקליפה ומחזירם לשורש הקדושה שהם שייכים לשם. צדיק זה... היה נוהג, שהיה נוסע יום יום ליער, היה מקשיב לניגונים המתוקים שהיו מזמרים הרועים ומפזמים בחליליהם. היה תופס אותם הניגונים ומכניסם אחר כך חזרה אל הקדושה. כי כל הניגונים שבעולם מן הקדושה הם באים, ממקום גבוה שנקרא בשם היכל הנגינה. הטומאה אינה יודעת ניגונים. היא אינה יודעת שום שמחה, היא מקור העצבות. על ידי חטאו של אדם הראשון נפלו ברשות הקליפה, היא הסטרא אחרא, כל הניצוצות הקדושים יחד עם אלו גם "ניצוצות הנגינה".
פעולת הצדיק מקאליף היתה אפוא להחזיר אל תוך הקדושה את הניצוצות הנודדין של הנגינה המתוקה, שהיא בבחינת נע ונד ברשותה של הטומאה. ועוד יותר מזה היה עושה הצדיק מקאליף. לא רק הניגונים, אלא אפילו הלשון של הניגונים היה מחזיר לתוך הקדושה. למשל, פעם אחת היה ביער ושמע רועה אחד שהיה מזמר בלב קרוע ומורתח שירה זו:
וואלד, וואלד, ווי גרויס ביזטו,
רויז, רויז, ווי ווייט ביזטו;
וואלט דער וואלד ניט אזוי גרויס געווען,
וואלט די רויז ניט אזוי ווייט געווען.
הלך לו הצדיק והחליף "וועלד" ב"גלות" ו"רויז" ב"שכינה" ויצא לו ניגון קדוש. כששמע הצדיק מראפשיץ בפעם הראשונה שירה זו עם ניגונה המתוק, אמר, שבשעה שהקאליפאי מזמר ניגון זה, אזי נעשה רעש בעולמות העליונים ומתעורר מקור הרחמים. וכתין, כתין של מלאכי רחמים באים לקבל פניו של ר' ליב שרה'ס בהיכלו שבמקום, והם מקלסים לו ואומרים: ברוך שנתן לנו את הנפש היקרה הזאת. השיר הנזכר נשאר בפי העם בשני הנוסחאות ונדפסו כמה פעמים.
על רש"ז מליאדי מסופר, ש"השגחה.. חננה את הרב גם בקול ערב ונעים מאד. בשעה שהרב בא לידי התפעלות הלב והנפש", ו"על ידי התגלות האהבה והתשוקה באה הרנה והזמרה בפה". ולדעת החסידים מרגשת הנשמה מעין תענוג אלהי לשמוע קול ניגון ושיר "ובעי בר-נש לאתערא באורייתא וצלותא למשרי עלוי רוח קדישא, היה כנגן המנגן... כי בגין דנשמתא אתגזרית מלעילא, היא רגילה בניגונין ושיר" (של מלאכי השרת ושיר הגלגלים).
וכפעם בפעם התמלטו מבין שפתיו קולות רכים ונעימים מאד, כקולות היוצאים מבין מיתרי הכנור בגעת בהם יד קלה וחרוצה. הקולות הלכו הלוך והתלכד...למילודיה הארמונית לוקחת לב, וחדרו וירדו עמוק עמוק אל תוך הנפש, אל חדרי הנשמה ומלאו את רוח השומע אותם חרדת קודש... גם כשהיה הרב עומד להתפלל לא פסקה שירה מפיו. בנו, ר' דוב, מספר, שאביו
"היה מנגן בצלותא בכל מיני ניגון, להיותו כולל ס"ר נשמות ישראל". "וכל נשמה בעלותה בשרשה ממקור חוצבה הוא על ידי השיר דוקא, והיא בחינת התפעלות עצמיות כנ"ל, באהבה בתענוגים כפי שרשה בעונג העליון והכל לכל הוא ר"מ. על כן היה מנגן בכל מיני ניגון. ותחילה יש להבין מהות התפעלות הניגון שהיא כחות התפעלות פאומית דוקא בלתי בחירה ורצון שכלי כלל".
כי לדעת המקובלים "אית היכלין דלית להו רשו לאתפתח אלא בניגון".ספרו, כי באמצעות הנגינות ההן מתרוממת נפש הרב כפעם בפעם להיכל הנגינה, ומשם לשאר ההיכלות עד שתגיע סוף סוף לכסא הכבוד, ששם מלאכי השרת עומדים ואומרים שירה לפני המקום. "ומה שאי אפשר להשיג בכלי השכל שבמוח, לעוצם עמקו והעלמו זאת אפשר להשיג על ידי שיר".
ועל כן התייחסו החסידים החב"דים לנגינת הרב בתשומת לב מיוחדת, ובעלי הסוד שבין החסידים, אלו שזכו לפי אמונתם להשיג שמץ מה מסוד הנגינה וממדרגתה הגבוהה, בנו שיטה שלמה על יסוד נגינה אחת הנודעת בשם "נגינת הרב", שיטה שמקורה בהזדווגות הספירות. לפי דעתם, ישנם ארבעה חלקים בניגון הזה, כנגד אבי"ע. ויש לפרש את הניגון באופן זה:
חלק א' מביא "השתפכות הנפש". הנפש מביעה את צערה להיותה נתונה במעמד שפל, תפוסה בעצבות, בסטרא אחרא.
חלק ב' מביע "התעוררות", התאמצות הנפש להתעלות ממדרגתה הנמוכה.
חלק ג' מביע "התלהבות", כשהנפש מתרוממת לעולמות האצילות,
וחלק ד' מביע "דבקות" באין סוף והתפשטות הגשמיות.
כי לפי אמונת אנשי חב"ד "דבק הרבי בשעת זמרה זאת בהתדבקות עילאה, רוחא ברוחא, ובהתקשרות הנפש בחיי החיים עצמות אין סוף". הניגון הזה עבר בירושה לבניו ותלמידיו. נכדו ר' מנחם מנדל מליובאוויץ היה רגיל לזמרו בכל עת מצוא כשהיה נתון בצרה, כי "כשמנגנין ניגון שלו אז בעל הניגון בעצמו הוא שם... אחר כך התחיל לשורר בניגון הידוע של רבינו הגדול". כאשר היה ר' מנדל הנזכר באספה בפטרבורג בשנת תר"ו, כעס עליו שר ההשכלה, משום שהתנגד לתכנית הלמודים שהלה הציע בעד בתי ספר לילדי ישראל. וצווה "והובילו את רבינו לחדר אחר בתור תפוס... התחיל להתפלל מנחה... בדביקות נפלאה ובניגון זקנו". כמו כן מספרים על רי"ל מקאפוסט בן ר' מנדל "קרא קריאת שמע בקול ובניגון אדמו"ר הזקן... ובדפיקת אגודל על האצבע" רש"ז מליאדי סבר, כי "הניגון כשהוא לעצמו הוא ענין התפעלות הלב, שהוא רק המשכת הקול בלא דבור, שהקול הוא היוצא מן הלב בלבד קודם שמתחלק בדבור הפה". "והשיר של נשמות בעלותם להשתאב מגופא דמלכא הוא בקול בלא דבור כלל". מלבד זה, כל נגינה שיש לה טקסט קבוע יש לה בהכרח גם עת קבועה, עת לזמר אותה ועת לחדול מזמר, בעוד שנגינה זו על פי יצירתה אינה תלויה לא במקום ולא בזמן. משום כך ניגוני החסידים הם על פי רוב ניגונים בלי מלים. לזמר ניגונים בפה בלי מלים כלל הוא חידוש שחדשה החסידות, ואין כדוגמתא בנגינת שום עם.
גם ר' לוי יצחק מברדיטשוב (ת"ק-תק"ע) היה מעריץ את הנגינה, ומזמר ועובר לפני התיבה. ושלשה שירים מייחסים לו שהוא חברם, והם: "דעם רבין'ס דודעלע", "גוטען מארגען דיר", "מאיר'קע מיין זון". שלשתם מיוסדים על חומר נגיני מקובל של בית הכנסת, כגון נוסח סליחות, נוסח הלמוד, ונוסח קדיש לנעילה. מספרים שבראש-שנה קודם פתיחת שמונה עשרה היה מזמר דברים אלה בניגון מיוחד:
"דרי מעלה עם דרי מטה יפחדון וירעדון מאימת שמך. דרי תהום עם דרי שאול ירעשון וירגזון מאימת דינך. אבל צדיקים ממקום גן עדן ירננו ויזמרו לשמך. לכן אני לוי יצחק בן שרה מברדיטשוב באתי לפניך בתפילתי". וזהו כעין מבוא לזמר גוטען מארגען".
במוסף ראש השנה בסוף "זכרונות", בהגיעו אל הפסוק "וזכרתי אני את בריתי אתך בימי נעוריך". וגו', היה אומר בניגון נעים ויפה בזו הלשון:
פעם אחת, קודם ראש השנה, באה אלי אשה אחת בוכיה בדמעות שליש.
שאלתיה: "מה לך כי תבכי?"
החזירה לי: "ראשי כואב עלי מאד".
אמרתי לה: "אל תבכי, אם תבכי יכאב ראשך עוד יותר".
החזירה לי: "איך לא אבכה? הנה ימים נוראים באים ויש לי בן יחיד ומתיראת אני שמא לא יזכה בדין".
אמרתי לה: "כל אב מרחם על בנו, ובפרט על בן יקיר כזה, כמה שכתוב: הבן יקיר לי אפרים" וגו'.
דברים מעין אלה היה ר' לוי יצחק נוהג לשלב בתוך התפילות, ובלשון ההמון דוקא, בזשארגון. ובזה הכניס חידוש לחדש תפילות בלשון המדוברת, דבר שלא נשמע בקרב האשכנזים מאז ומעולם, רק בין הספרדים באירופה ובטורקיה היה מנהג לזמר תפילות אחדות בתרגום ל"אלדינו". שירי ר' לוי יצחק הנזכרים נדפסו כמה פעמים ומפורסמים. מכאן אנו למדים, שהצדיקים התירו לעצמם להכניס אל תוך התפילה כל מיני ניגונים לשם התעוררות הכוונה. אולם בעל "תולדות יעקב יוסף" סבר, שצריך לשמור על הנגינה המסורתית, והוא אומר, כי
"יש קבלה שלא לשנות גם הניגונים של ימים נוראים, כי המה שייכים אל התיבה של אותה התפילה".
ויותר מכולם היה ר' נחמן מברסלאב, בן נכדתו של הבעל שם טוב(תקל"ב-תקע"א) מעריך את הנגינה, ונותן להם מדרגה של רוח הקודש ונבואה בדרשותיו המרובות, ונזכיר כאן רק מאמרים אחדים משלו:
"שאול... היה מעורב ברוח שטות ועצבות הרוח. וזה שמנגן ביד על הכלי הוא מקבל ומלקט ביד את הרוח הטובה, רוח נבואה מתוך עצבות הרוח. וצריך להיות יודע נגן, שידע לקבץ וללקוט ולמצוא חלקי הרוח אחת לאחת, כדי לבנות הנגון, היינו השמחה, היינו לבנות הרוח הטובה, רוח נבואה שהוא בידו מתוך עצבות הרוח"
"על ידי הנגינה אדם ניכר אם קבל וכששומע ממנגן כשר והגון אזי טוב לו... לכך נקרא המנגן חזן מלשון חזיון, היינו לשון נבואה, כי לוקח הנגינה מאתר דנביאים ינקין, וכשהמנגן הוא רשע אזי הוא לוקח הנגינה שלו מצפרים שבקליפה... החזנים הם בלי דעת, כי אין להם כח עכשיו להמשיך הנגינה משרשה שבקדושה שהיא בחינת מוחין ודעת של מלכות דקדושה... אבל לעתיד, כשתתעלה מלכות דקדושה... אזי תתעלה ותושלם הנגינה". "דוד המלך היה יכול לתקן ולהעלות גם הנגינה שאינה מאדם כשר להעלותה אל הקדושה".
לנגינה יש כח להשפיע על גזר הדין.
"יפה כחה של נגינה להמתיק הדינים".
כן סבר גם ר' פנחס מקוריץ (ת"ף-תקנ"א) אמרו: "עולם הניגון סמוך לעולם התשובה". וכך היא סברת המגיד מקוזניצא" "כל מנגן בפה או בכלי, הוא מונה וסופר כל חטאיו וכל מעשיו שעשה בכל ימי חייו אחד אחד". כלומר הנגינה מביאה את האדם להתוודות על חטאיו, ווידוי מביא לידי כפרה.
הנגינה נוצרת על ידי הנקודות הטובות שבאדם: "... יחפש וילקט את הנקודות הטובות. ועל ידי זה נעשין ניגונין... כי עיקר הניגון נעשה על ידי בירור הטוב מן הרע". אין לך חכמה, אמונה ודת שאין לה נגינתה היא שבה מובעת רוחה:
"דע שכל חכמה וחכמה שבעולם יש לה זמר וניגון מיוחד... ואפילו חכמת האפיקורסות יש לה ניגון וזמר... וממדרגה למדרגה, כי בחינת החכמה שבמדרגה היותר עליונה יש לה זמר וניגון יותר עליון לפי בחינתה. וכן למעלה מעלה עד ראשית נקודת הנבואה, שהיא תחילת האצילות...
ואמונה יש לה גם כן זמר וניגון המיוחד לאמונה, וכמו שאנו רואים שאפילו אמונת עכו"ם בדברי טעותם, יש לכל אמונה של עכו"ם ניגון מיוחד שמזמרים בו ועורכים בו בבית תפילתם. כן להיפך בקדושה: כל אמונה יש לה זמר וניגון. ואותו הזמר המיוחד לאמונה הנ"ל שהיא האמונה העליונה מכל מיני חכמות ואמונות שבעולם, היינו אמונה בהאור א"ס עצמו הסובב כל עלמין, אותו הזמר הוא גם כן למעלה מכל הנגינות והזמירות שבעולם השייכים לכל חכמה ואמונה. וכל הזמירות והניגונים של כל החכמים נמשכין מזה הזמר והניגון שהוא למעלה מכל הזמירות והניגונים של כל החכמות".
בנגינה עילאה זו רק הצדיק הוא השליט,
"שעל ידי הניגון של הצדיק, שהוא בחינת משה, הוא מעלה את הנשמות מן האפיקורסות". וכן: ... ולבחינת זמר של אמונה העליונה הזאת אין מי שיזכה כי אם צדיק הדור... ועל כן על ידי ניגון של הצדיק עולות ויוצאות כל הנשמות שנפלו בתוך האפיקורסות".
דומה לכך היה ר' שלמה מראדומסק מאמין, "כי תפילתו עושה מחצה ושירתו עושה מחצה, וכי גם במרומים מתעניינים בשירתו".
ולא רק כל חכמה ואמונה יש לה נגינה שלה, אלא גם כל שדה, כל צמח אומר שירהומשפיע על האדם ביצירת נגינתו,
"כי כל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד לפי העשבים ולפי המקום שהוא רועה שם... כי כל עשב ועשב יש לו שירה שאומר... ומשירת העשבים נעשה ניגון של הרועה... וגם הניגון הוא טובה להרועה בעצמו. כי מחמת שהרועה הוא תמיד בין בהמות היה אפשר שימשיכו ויורידו את הרועה מבחינת רוח האדם לרוח הבהמיות... ועל ידי הניגון ניצול מזה. כי הניגון הוא התבררות הרוח שמבררין רוח האדם מן רוח הבהמה".
כל ארץ מגדלת סוג מיוחד של ניגונים, מה שאנו קוראים נגינה עממית. "יעקב אבינו, אף שלא יהיה יודע אז שהוא יוסף, רק כפי מה שספרו לו השבטים הנהגותיו של יוסף, שלח לו ניגון של ארץ ישראל, מזמרת הארץ... כי יעקב רצה לפעול עליו על ידי הניגון של ארץ ישראל, כי הניגון נעשה מגידולי הארץ". נמצא שר' נחמן האמין, שבכח נגינת הארץ להשפיע על רגשות בני עם נכר.
כבר הבאנו לעיל, שצדיקים כר' ליב שרה'ס ור' אייזיק מקאליף היו שוקדים לאסוף נגינות חולין ושל נכרים, אם הרגישו ניצוץ קדוש בהם, והיו מכניסים אותם אל תחת כנפי השכינה. ור' נחמן בא לידי קיצוניות באמרו: "כשיש ח"ו איזו גזירה וצרה לישראל מאיזה עכו"ם, אזי טוב לנגן הניגון של אותה העכו"ם שמיצר להם ח"ו".
המנהג הזה היה נהוג כבר בימי האר"י, ור' ישראל נג'ארה יסד כמעט את כל שיריו על לחנים וניגונים זרים, כי לפי דבריו "פי דוברי שקר ודובבים שירי עגבים יסכר ושירי אהבם לא יעלה על לבם.. בראותם השירים, כי חזקה על כל איש לא שביק היתרא ואכיל איסורא". ופייטן מזרחי מחלב כותב:
"בכל ניגון חדש שיצא מגוים צריך ליסד לו דברים מפי סופרים ומפי ספרים דברי קדושה, כדי להמשיך הניצוץ מסטרא אחרא לסטרא דקודשה".
בכח הנגינה הקדושה של התנ"ך להשפיע קדושה על הנפש, לפי דעת ר' נחמן,
"וזה בחינת קריאת התורה... בניגון ובטעמים... כדי להמשיך על עצמו קול הניגון הנ"ל שנמשך על ידי התורה... והטעמים שהם בחינת ניגון גדולים מן הכל". וכן הוא אומר: "... ועיקר ההתקשרות וההתחברות אור אותיות התורה על הספר... הוא על ידי ניגון וזמרה להשם יתברך... וכמו שרואים בחוש שאפילו האדם הרחוק מאד מהשם יתברך... על פי רוב על ידי ניגון נתעורר להשם יתברך ומזכיר את עצמו היכן הוא בעולם. רק כששומעים הניגון ממנגנים רשעים או קלים המצויים עכשיו ביותר, אזי יוכל להזיק לו ביותר... אבל כששומעים ניגונים וזמירות מאנשים כשרים באמת המכוונים את לבם באמת להשם יתברך, או כשמנגן בעצמו איזה ניגון וכונותו לשמים, יכולים להתעורר על ידי זה מאד להשם יתברך".
ר' נחמן מתפלל:
"... ואזכה שיזדכך קול רנתי כל כך, עד שעל ידי הניגון לבד שנשיר ונרנן לפניך, על ידי זה תראה בצרותינו שיש לנו מכל לשון". או: "ותזכנו לשמוע קול ניגון וזמרה בשמחה של מצוה ממנגן כשר וטוב, היודע לנגן על הכנור ועל כלי שיר.. באופן שיתברר על ידי המנגן בכלי שיר רוח טובה, רוח נבואה, רוח הקודש, רוח שמחה וחדוה".
ושוב:
"... יתגלה לנו שירים וזמירות וניגונים קדושים הנמשכים מראש אמונה, מהניגון והשיר העליון, ממשה רבנו ע"ה, אשר כל השירות והניגונים שבעולם נמשכין ממנו".
ובהתאם להשקפתו המובאת לעיל, שנגינת רשעים מזיקה, הוא מתפלל:
"שמרנו והצילנו שלא נהיה נמשכים כלל אחרי ניגונים של יללה ועצבות שמזמרים הרשעים ברוב העתים, שדרך העולם להמשך אחריהם מאד. רחם עלינו ושמרנו והצילנו מהם. כי אתה יודע כמה וכמה קלקולים ופגעים הם גורמים על ידי הניגונים שלהם, וכמה הם מזיקים לישראל הכשרים. היה בעזרנו ושמרנו בכל עת שנזכה להנצל מהם. זכנו לשמח נפשנו תמיד בקדושה ובטהרה, בניגונים ובזמירות של שמחה הממשיכים את הלב אליך ולעבודתך ותורתך ולצדיקים באמת. ועזרנו בכח הצדיקים האמתיים שנזכה להעלות כל אלו הניגונים של הרשעים... ולהפכם לשמחה".
ר' נחמן מתפלל לשירת העתיד, המוזכר בזוהר, כמו שמובא לעיל:
"ויתעורר שיר חדש בעולם, שיר של נפלאות... אשרי שיזכה להציץ, לראות ולשמוע מחול הצדיקים בעת שיתנגן לפניהם השיר הגדול והקדוש לעולמי עד".
עד כאן הבאנו את דעות אבות החסידות על הנגינה ועל ערכה לעבודה שבלב ומעמדה בעולם הרוח. עתה נראה איך הוציאו את דעותיהם מעיון למעשה, מן הכח אל הפועל.
כבר ראינו שאבות החסידות היו בעצמם מזמרים ויש שהיו גם מחברים ניגונים. האגדה מספרת על ר' אהרן מקארלין (תצ"ו-תקל"ב), כשהיה אומר בערב שבת בצהרים בניגון מיוחד לו את "שיר השירים", היה עושה רעש בפמליה של מעלה, ונשתתקו כל העולמות העליונים, ומלאכי השרת פסקו מלומר שירה לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. והיו מתקבצות שיירות, שיירות להאזין ולהקשיב את ניגונו הקדוש, הנעים והמתוק, הנלקח מעולם הניגון. ר' אהרן זה חבר גם זמר לשבת וזהו הזמר שחסידי קארלין מזמרים אותו מדי שבת בשבתו בניגון מיוחד, והוא "יה אכסוף נועם שבת".
אולם על פי רוב היו הצדיקים ממנים להם משוררים וחזנים שנקראו "מנגני החצר". הזכרנו לעיל שכבר להמגיד ממזיריטש היה חזן. ר' יצחק מאיר מגור (נפטר תקפ"ז) היה אומר: "אלמלי חנני ה' בקול נגינה, כי אז הייתי יכול למסור לכם שירות חדשות בכל יום ויום... כי בכל יום נבראת שירה חדשה".
מנגני החצר היו מוכרחים להביע בזמרתם את תכונת הצדיק ונטית רוחו, אם לנגינה רכה וענוגה או לנגינה חריפה ועליזה, אם לנגינה ממושכת או למהלכות ומארשים, אם להשתפכות הנפש בקולות ממושכים ובסלסולים היוצאים מתוך זעזועי הנפש, או ברקודים. אם בנגינה במלים או בלי מלים.
מספרים על ר' מנדיל מקוצץ (תקמ"ח-תרי"ט), שהיה אביר לב ושונא נגינה לירית בהשתפכות הנפש, או נגינה בכיינית. ואם העיז מי שהוא לזמר על שלחנו נגינה מעין זו היה גוער בו ואומר: הם רוצים שאבכה!
בימי ר' ליבלי (נכדו של ר' י צחק מאיר) מגור נתפתחה שיטת הבטול שנתבטאה בניגונים שטחיים בלי סדר ושאיפה, כי אם גבובי קולות.
"לחסידי קוצק וגור היו התורה והפלפול לאחד מיסודי החסידות. מרגלא בפומייהו שהסוגיא ד"מודה במקצת" או "מיפך והזמה" הוא ספר מוסר יותר טוב מן "ראשית חכמה". אין פלא כי המארש של הצבא יותר מוסרי הוא מן הגינה הרכה והקטנה, וכן כל ניגון, אם אך יש בו אריכות, מעט פלפול וחדות".
לעומת זאת היו ניגוני בורקא ליריים, בדקות, אם גם מונוטוניות יותר מדי. כי צדיקי בורקא שנאו את החדוד והפלפול, והיו דומים הניגונים לניגוני-עם.
ר' מנדל בר יצחק היה חורז חרוזים זשארגוניים וקבעם בנעימות. כמו כן היה ר' אברהם משה בן ר' בונם מפשיסחא, שהיה גם בעל תפילה ומנגן מצוין. אומרים, שידע לנגן על פי חוקי הזמרה ומנגן בכנור ועורך תיקון חצות בכל לילה ולילה בלוית כנורו ומזמר תהלים בניגונים קבועים. בעל בכי גדול ובעל נפש מוסיקאלית. בקוצק אהבו ניגונים קצרים וסימטריים, אך לא הרכים.
על ר' דוד'ל מטאלנא (תקס"ח-תרמ"ב) בן ר' מוטילי בן ר' נחום מטרשנוביל מספר פ' מינקובסקי, שהיה אוהב את הזמרה. במיטב כספו שלם לבעל תפילה מצוין בשעתו בנועם קולו, הירשלי טולצינר, שיתפלל אצלו בימים הנוראים. גם החזיק חזן תמידי לצרכי ה"שלחנות", את יוסלי דעם רבי'ס, שעליו היה מוטל לחבר לכל שבת ניגון חדש לאיזה פיוט מזמירות השבת. ואותו הניגון נתקבל ונתפשט אחר כך כעין מסורה קדושה בין החסידים הטאלנאים, יען כי יוסילי זה היה, לפי אמונת החסידים, בבחינת גולמו של הצדיק, שעל ידו נתגלגלה המנגינה הזאת מתוך השפעת הצדיק, השליט באוצרות היכל הנגינה. והא ראיה, כי אחרי פטירת הצדיק הטלנאי, כאשר עבר יוסילי לחצר הראחמיסטריבקית של הצדיק ר' יוחנצי, נסתלקה ממנו השכינה והמנגינות שלו החדשות היו בלי טעם. ניסי בלזי היה בא אליו, אף על פי שהיה חב"די. גם מנגנים כלי זמר כסטמפניו מברדיטשוב ופדהצור מזשיטומיר. ר' דוד'ל היה שמח ומלא חיים ושנא את הבכיינות. כשזמר ניסי בלזי עם משורריו "ונתנה תוקף" ו"כי כשמך" שלו, מכיון שהגיע ל"אדם יסודו מעפר" ולא נשארה עין אחת בלי דמע, פתח הצדיק ואמר לניסי: "אתה רוצה להביאני לידי בכי, די!" והתחיל לדבר שיחה בטלה". הוא היה מזמר "אתקינו סעודתא" בקול דק מן הדק, בנעימה של דבקות. בסעודה שלישית היה מזמר "בני היכלא". אמנם עצוב הוא ומתנגד לתכונתו הצוהלת של הרב. על ר' דוד'ל זה נתחבר הזמר הידוע "דער רבי איז געווען אין וואסילקוב און היינט איז ער אין טאלנא". כי מקודם היה ישוב בוואסילקוב ואחר כך עבר לטאלנא.
ר' ישראל מדוברובנה, מחסידי רש"ז מליאדי, היה מנגן גדול בכלי זמרוהיה מנגן אצל הרב.
"על החתונה דזלאבין היה גם הוא מהמנגנים, ולאחר סעודת החופה... התחיל לנגן על הכנור עד שפתח רבנו הדלת והכניסו לחדרו. והיה מנגן שם עד שהתחיל רבנו לומר דברי חכמה... וכששמע המשרת שרבנו אומר דברי חכמה רץ אל האכסניות והקיץ את החסידים... והם מהרו אל חדר הרב".
בנו ר' שלמה שו"ב דצאסניק היה גם כן מנגן גדול ובנגנו בכנור היה נמס לב השומע וניגוניו מפורסמים בעולם.. ופעם אחת רקדו ביחד רבנו עם הרה"ק [לוי יצחק] מברדיטשוב והוא עמד אצלם והיה מנגן". נכדו היה ר' ישראל יפה, ש"ץ בסלונים ואחר כך שלשים שנה בקאליש עד תרנ"א. ואז עזב את משרתו ונסע לאמריקה. הוא היה מחבר ניגונים מהולל בחצרות הצדיקים בגור וגם בקוצק, וניגוניו לא פסקו מעל שלחן ר' ליבלי מגור. מספרים עליו, שגם הוא היה מכניס ניגונים זרים ולפעמים תרגילים לפסנתר.
זלמן מפולטוסק היה בעל תפילה מצוין בחצרות הצדיקים ואצל הצדיק מגור.מספרים עליו, שהיה מתגנב אל תוך התיאטרון הגדול בווארשה להוציא משם ניגונים. בכל זאת בקוצק וגור היו בודקים במנגן... ולא כל מנגן זכה לזמר על שלחן הצדיק. לעומת זאת היה ר' שלמה מראדומסק הנ"ל מקרב מנגנים וחזנים ואף אלה שהיו חשודים כבר בעיני החסידים. החזן אליעזר מלודז (נפטר בשנת תרמ"ח) ואבוש מאיר מקראקה היו הסוכנים הראשיים לניגוני ראדומסק. בקולו הערב הרך ר' שלמה לבות כל שומעיו. על שלחנו נגנו גדולי תופשי הכנור אשר היו בין יהודי פולין בימים ההם, כגון צדוק שטייהויר, יונטיל מלובלין והולאנד מפלוצק. לא חפצו לקבל שכר וכולם דבקו בו. זלמן מפולטוסק הנ"ל היה בעל קול ערב ודק, יודע נגן בכנור ובחליל וקורא וכותב תוי-נגינה. למדן מופלג, בעל קבלה והשכלה ומדקדק. נוסע לקוצק להתפלל לימים נוראים ולשבועות. ובכל פעם קודם נסיעתו היה מלחין "היה עם פיפיות" וניגון ל"אקדמות". ניגוניו היו מסודרים היטב, סימטריים והגיוניים.
אף על פי שבכל זמן היתה הנגינה רצויה וחביבה על צדיקי החסידים, בסעודות שבת ויום טוב היתה חובה. וכך היתה דרכה של הנגינה בשעת הסעודה: יושב לו הרבי בראש השלחן ובני ביתו ומקורביו על ידו ונכבדי חסידיו סביב השלחן. נותן הרבי אות לגבאי העומד על ידו והלה מרמז למשורר, והאחרון מתחיל לזמרן ניגון חדש או ישן, מאותם הניגונים החביבים על הרבי. פותח הוא לבדו לזמר, ומעט מעט מתחילים המסובים לעזרו. בתחילה בקול רפה, אולם עד מהרה מתעוררים ומתלהבים, בפרט כשרואים שניגון זה פעל על הרבי להלהיבו ולהשפיע עליו מרוח הקודש. הזמרה הולכת הלוך וחזק עד שהיא בוקעת רקיעים. עד אשר הרבי נותן אות, סימן שרוח הקודש שרויה עליו, והוא רוצה לומר תורה, דברי חכמה בלשון החסידים, ואז הכל נשתתקים בהרף עין.
כשהמנגן פותח בניגון חדש, יושבים המסובים ומאזינים יפה עד אשר תופסים אותו, ואז מתחילים לחזור עליו ולשננו. וכששבים אלה אל ביתם מביאים אתם את הניגון החדש, ובשבת בפנות היום בבית הכנסת או בסעודה השלישית מלמדים הם את הניגון לאנשי שלומם.
מכיון שהניגונים מתחדשים והולכים חדשים לבקרים, מובן שהישנים הולכים ומשתכחים על נקלה, כי הלא תורה שבעל פה היו הניגונים מבלי היות מי שהוא בקרב החסידים שיכול היה להעלותם על הכתב. ורק ניגונים ידועים, שנתקדשו משום שמחבריהם היו צדיקים מפורסמים, או שנתחבבו מאד על הקהל, נמסרו מפה לפה ומדור לדור. והניגונים שנתקיימו, יסוד ניגוני עברי יש להם, כי כל הניגונים השאולים מנגינת נכר, מעין אלו שהזכרנו לעיל, בין שלוקחו מתיאטרון, מנגינת הצבא, מתרגילי פסנתר וכנור, ובין שלוקחו מתוך הנגינה הוואלאכית, האוקראינית והקוזאקית, חלפו ונשתכחו מכלל הנגינה החסידית. ובתוך אוסף הניגונים, בערך כמאתים, שיש בידי, אפשר לחשב רק כעשרה אחוזים שאולים ממקורות נגינה זרה, וגם הם הוספות ושנויים חלו בהם, ונוסף עליהם נופך משל נגינה עברית.
נסינו לתת עד כאן תיאור מאופן שמוש הנגינה בקרב החסידים. עתה נשתדל לתת מושג מיסודות הנגינה החסידית וממקוריותה, עד כמה שאפשר לעשות בלי עזרת דוגמות נגיניות.
לנגינה החסידית ישנן שתי צורות:
א) הצורה הריתולה (ריציטאטיבית), בלי משקל מדויק, המושרת תמיד על ידי קול יחיד. דוגמות יכולות לשמש "דעם רבינ'ס דודעלע", "גוטען מארגען" לר' לוי יצחק, "בני היכלא" ו"תיקון חצות" לר' דוד'ל מטלאנא, וכיוצא בהם.
ב) הצורה המשקלית, המושרת בקצב ובמשקל מדוייק ובדפיקת האצבעות או במחיאת כפים, או ברקודים. בצורה זו רוב הניגונים קבועים והם מושרים על ידי כל הקהל.
מדברי ר' נחמן המובאים כאן נראה את עומק הבנתו בערך המשקל הריקודי לביטוי הנגינה וערך שניהם להתלהבות הנפשית:
"מי שמנגן, מטבע הניגון שנמשך נפש השומע אחר הניגון ומתבטל בכלות הנפש אחר תנועות הניגון כפי שכל תנועה ותנועה של הניגון כפי מה שיש כח לאותה התנועה לשבר ולעורר הנפש להמשיכה אחריה. מכל שכן מי שיוכל לרקד שיהיה הריקוד מכוון ממש כפי תנועת הניגון. כי יש תנועות בכל אבר ואבר ששייך לתנועות הניגון, שאצל זאת התנועה צריכין לנענע בראשו או לכפוף עצמו וכיוצא בשאר אברים וברגלים שצריכין לעשות תנועה בגופו וברגליו כפי תנועת הניגון מכוון ממש. ובפרט מי שמנגן ניגון עם דיבורים ושיר שמסדר שיר ודיבורים עם תנועת הניגון, שהשיר והדיבורים שייכים בכוון גדול להניגון, שמשקל השיר מכוון ממש כפי נעימות הניגון וגם הריקוד מכוון ממש כפי נעימת הניגון ומשקל השיר, כי כולו אחד. כשזוכין לשמוע ניגון כזה עם שיר ודיבורים ועם ריקוד כזה... אז מתבטלים ממש בכלות הנפש מגודל עוצם התענוג המופלא. וזהו התענוג הגדול מכל התענוגים ואין תענוג גדול מזה. ומי שלא טעם זאת אינו יודע כלל מתענוג".
תלמידו ר' נתן מספר עליו:
"כך היה דרכו על פי רוב לרקוד על ידי ניגון של התעוררות ויראה, והניגון ידוע אצלנו. ומי שלא ראה רקודין שלו לא ראה טוב מימיו. וכל מי שעמד שם בודאי היה לו הרהור תשובה אמתי על כל פשעיו. וגודל ההתעוררות וההתלהבות של כל האנשים שעמדו שם בשעת רקודין, אי אפשר לבאר ולצייר".
המשקלים והמדות שבנגינות הם השכיחים ביותר בנגינה. המפשטים מסודרים באופן הגיוני, הדומה לכללי תורת הצורה אשר לנגינה הקלאסית, ולעתים רחוקות מאד נמצא צורת ניגון יוצאת מן הכללים הרגילים. המדה הסינקופית היא חביבה מאד בנגינה החסידית, משום שהיא מביעה עקביות ומדגישה רגש חזק. החזרה על חלקים של הניגון אופית היא, ואם הניגון ארוך ובצורת "רונדו", אז חלק חוזר והולך, כעין "רפריין". גם אופי זה מצוי הרבה בניגנה העממית האירופית ובפרט בנגינת הצבא והרקוד. המקוריות בצורה מתבטאת, ראשית - שלרוב הניגונים אין מלים, ושנית - ההגיון והסימטריה שנגינה זו מצוינת בה, למרות היותה נובעת ממקור מסתורי.
הנגינה החסידית בנויה על אותם הסולמות אשר עליהם גם הנגינה העממית ונגינת בית הכנסת בנויה. ואלה הם:
א) הסולם הרך (מינורי) בספטימה קטנה וגדולה. כארבעים אחוז מכל הניגונים בנויים עליו, בשעה שחמשים אחוז מכל הנגינה העממית היהודית קבוע בו.
ב) הסולם של נוסח "אהבה רבה" והוא: מי-פא-סול# -ל-סי-דו-רי-מי. מקור הסולם הזה הוא באסיה הקטנה והיה ידוע כבר ליונים כשבע מאות שנה לפני ספירת הנוצרים והוא היה הסולם אשר החליל היה קבוע בו. הסולם הזה אינו בנמצא בנגינה הסלאבית ולא באוקראינית. בו קבועים כשלשים אחוז מהניגונים החסידיים, כגון הניגון של רש"ז מליאדי וכיוצא בהם. הניגונים של שני הסולמות הם מקוריים.
ג) הסולם הדורי האוקראיני, והוא: רי-מי-פא-סול# -ל-סי-דו-רי. והוא הסולם שעליו רוב הנגינה האוקראינית והרבה מהנגינה הרומינית הוואלאכית קבוע. בנגינה החסידית אין יותר מעשרה אחוזים בסולם הזה. ואין זאת אומרת שהניגונים הללו לוקחו מתוך הנגינות הנזכרות, שהרי הניגון "גוטען מארגען" של ר' לוי יצחק בנוי עליו, והניגון הזה הוא, כמוזכר לעיל, מיוסד על נוסח נעילה, שמקורו מגרמניה הדרומית מערבית, מהמאה הארבע עשרה בערך, והוא לקוח מתוך תנועות של מגילת אסתר, איכה וסליחות.
ד) הסולם החזק (מזורי). בו קבועים ניגונים לרקודים, התולים על חיי החסידים. הניגונים הללו חקויים הם מנגינה סלאבית, מנגינת הצבא ומכל הבא. צריך להדגיש, שכל מה שנדמה כהשאלה, על פי האמת אינה אלא חקוי הצורה, המשקל והמדות. ואפילו אם ישנה השאלה היא נהפכת בפי החסידים לחקוי מהניגון המקורי, על ידי הוספות טעם יהודי, כאמור.
הסולמות הם השלד אשר עליהם ירקם בשר וגידים - אלו הן התנועות, המצטרפות לנעימות (מילודיות). החומר הנגיני הזה ברובו שאוב ממקור הנגינה היהודית המקורית: הקדושה והחילונית. על כל החומר הזה הטביעה החסידות את חותמה. כי בהשוותנו ניגון חסידי המיוסד על מקור של נגינת בית כנסת, כעין זה של ר' לוי יצחק הנ"ל, או של הרב מליאדי, מיד נווכח, שרוח אחרת נסוכה בו. והרוח הזאת מה טיבה? הווה אומר: רוח של השתפכות הנפש, של געגועים, סודיות והתלהבות, אשר כאש אצורה בניגונים.
יש סוג של ניגונים חסידים, שהם כמין נגע צרעת לה, ואלה הם הניגונים ההתוליים והסטיריים על הצדיקים ועל הזיותיהם, והם קאריקאטורות לא רק מחיי החסידות, אלא גם מהנגינה החסידית האמתית, כעין הדזשאז בפני הנגינה הקלאסית. לדאבון לב כל אדם מבין ישנם רבים אשר מרוב שטחיותם חושבים את מעשי לעג אלה לנגינה חסידית אמתית.
הניגונים החסידיים נפוצו באירופה המרכזית, בגרמניה והולאנד כבר בסוף המאה השמונה עשרה ונתחבבו על הקהל היהודי כל כך, עד אשר החזנים הגרמניים היו מוכרחים להכניס אותם אל התפילה בבית הכנסת, כעדות כתבי יד של כמה חזנים מהעת ההיא, שבאו לידנו.
הנגינה החסידית נוצרה והיתה מושרה רק על ידי גברים, באופן שהיא נגינת גברים. אם יש יסוד לדעה הסוברת, שיש גברות ונקבות בנגינה, כלומר טבע המין מוצאת בטוי בנגינה בשני פנים: אם המלחין (קומפוזיטור) הוא גבר או אשה, או אפילו בין שהוא זכר או נקבה, יש שביצירותיו שליט אחד משני אופי המינים. הנה ביחס לנגינה החסידית, כמדומה, שרק זכרות היא מבטאת, לא רק בניגוני הרקוד, אלא גם בניגוני ההשתפכות. הרגש המובע הוא חזק, עמוק, תקיף. בניגוד לנגינה העממית באידית המביעה רכות נוגה, געגועים חרישים, חן ויופי של האשה היהודית מדורות שעברו.