מקורות פילוסופיים ל"מעשה בחכם ובתם"
סיפור של ר' נחמן מברסלב ופישרו
מחבר: יהודה איזנברג
זהות ג', קיץ תשמ"ג
תוכן המאמר:
מבוא
יחסו של ר' נחמן למחקר
ניתוח הסיפור
החכם חוקר בדידותו של החכם
הפילוסוף הורס את ביתו
ערעור הקשר שבין האדם לבורא
האם הנביא יכול לייצג את המלך
הקרע בין החכם והתם שראה את המלך
התמימות
החכם מתדרדר והתם עולה לגדולה
הוויכוח על מציאות שדים החכמים השקועים בבוץ
תקציר: המאמר מפרש את הסיפור מעשה בחכם ובתם, ומראה כי הדמויות שבסיפור הן הדמויות שבספר הכוזרי: הפילוסוף מול המלך.
מילות מפתח: מעשה בחכם ובתם, סיפורי ר' נחמן מברסלב, יחס לפילוסופיה אצל ר' נחמן מברסלב
מבוא
סיפורי המעשיות של ר' נחמן מברסלב הנם סיפורי משל, שהקורא בהם צריך לחשוף את הנמשל כדי לעמוד על הרעיון הגלום בהם. וכבר זכו סיפורים רבים לביאור, אם על דרך החסידות, אם על דרך המחקר הספרותי על פי מקורות החסידות.
בניתוח זה נעמוד על המקורות הפילוסופיים של הסיפור "מעשה בחכם ובתם". סיפור זה, שהוא פשוט לכאורה וניתן לפענוח בנקל, מכיל בקרבו יסודות רבים מתוך ספר הכוזרי לריה"ל, עד כי אפשר לומר כי שתי הדמויות המרכזיות שבספור, החכם והתם, מסמלים את שתי הדמויות המרכזיות שבספר הכוזרי: התם הוא המאמין התמים, זו הדמות האידיאלית שספר הכוזרי מעמיד כמטרה למי שלא איבד את יכולתו להאמין בתמימות; ואילו החכם הוא הוא הפילוסוף העומד ברקע הדיון של כל ספר הכוזרי; אותו פילוסוף אריסטוטלי המאמין אך ורק בכוח הניתוח ההגיוני של מחקריו; הכופר בנבואה ובהתגלות אלוקים, ויתירה מזו: אף כופר באפשרות כי אלוהים יתגלה לבני אדם.
יחסו של ר' נחמן למחקר
ר' נחמן מברסלב התנגד התנגדות נמרצת לכל חקירה פילוסופית. סיפור זה כמו בא להדגים את התנגדותו: הסיפור מבטא את כישלונו של הפילוסוף בחיפוש האמת, מול הצלחתו של המאמין באמונה תמימה.
מעבר לרמוז בסיפור, דיבר ר' נחמן דברים מפורשים בגנות המחקר הפילוסופי. הנה דוגמאות מדבריו נגד המחקר.
"אצל העולם, אמונה הוא דבר קטן. ואצלי אמונה הוא דבר גדול מאוד, ועיקר האמונה היא בלי שום חכמות וחקירות כלל, רק בפשיטות גמור, כדרך הנשים וההמון עם הכשרים המאמינים". (שיחות הר"ן, ירושלים (ללא שנת דפוס) סימן לג)
וכן עוד:
"וכבר מבואר בספרים ובדברינו בכמה מקומות, להרחיק עצמו מאוד מאוד לבל לעיין כלל בספרי המחקרים הפילוסופיא, ואפילו מספרים של חקירה שחברו גדולים מאחינו בני ישראל, גם מהם צריך להרחיק עצמו מאוד, כי הם מזיקים מאוד לאמונה. כי די לנו באמונתנו שקבלנו מאבותינו הקדושים, וזה כלל גדול ויסוד ועיקר בעבודת ה', להיות תם וישר וכו', לעבוד אותו יתברך בתמימות, בלי שום חכמות וחקירות, כלל וכלל לא. גם מחכמות שיש בעבודת ה' בעצמו, צריך להרחיק מאוד". (ליקוטי מוהר"ן תנינא, ירושלים תשכ"ט, דף כו:).
וכן:
"צריך אדם לחזק עצמו באמונה, לבלי כנוס בחקירות כלל, ולבלי לעיין כלל בספרים של מחקרים, רק להאמין בהשם יתברך באמונה בלבד, בלי שום חקירות כלל. כי כבר זכינו לקבל תורתנו הקדושה על ידי משה רבינו עליו השלום, וכבר היו לנו צדיקים רבים גדולים ונוראים בכל דור ודור, וראוי לנו לסמוך עליהם בלי שום חקירות". (מעגלי שיח, לקט שיחות והנהגות של ר' נחמן מברסלב, הוצאת שוקן, ירושלים תש"ח עמוד 23).
ר' נחמן מברסלב אף מנה את הספרים שאין ללמוד אותם.
"מספרי החקירות, סיפר הרבה מאוד כמה פעמים, ואסר עלינו מאוד מאוד לבלי לעיין בהם ולהביט בהם כלל ח"ו. והפליג מאוד בגודל האיסור... על כן כל מי שרוצה לחוס על עצמו, הוא צריך להתרחק מאוד בתכלית הריחוק מספרי המחקרים שחברו קצת הקדמונים, כגון ספרי המפרשים על המקרא הנדפסים אצל המקראות גדולות... וגם על ספר העקדה אמר גם כן שלא ללמוד אותו, ואמר כי ספר העקדה הוא ספר כשר, רק מחמת שמביא דברי המחקרים והקושיות שלהם, וכן שער היחוד בחובות הלבבות, וספר העקרים, ומלות הגיון להרמב"ם ומורה נבוכים, ושאר ספר המחברים". (חיי מוהר"ן, ירושלים תשכ"ב עמוד 36)
דוגמה לדרך התייחסותו של ר' נחמן מברסלב לספרי חקירה תבהיר את עמדתו. אחד הפסוקים המרכזיים עליהם בונה בעל חובות הלבבות את שיטתו הוא הפסוק "וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלוהים בשמים ממעל ועל הארץ, מתחת, אין עוד" (דברים ד לט). פסוק זה מצוטט בחוה"ל חמש פעמים (והוא מהפסוקים המצוטטים ביותר בספר!). הפסוק מצוטט פעמיים בהקדמה לחוה"ל, שם כותב ר' בחיי:
"והענין הזה [היכולת להבין עניין האחד-האמת לעומת האחד-העובר]; אין המאמין רשאי שלא ידענו, שהתורה הזהירה עליו, דכתיב וידעת היום והשבות אל לבבך".
ובהמשך ההקדמה כותב ר' בחיי:
"...אבל אמר, שתשוב אל דעת ותשמש בשכלך במה שדומה לזה, אחר שתעמוד עליו מצד הקבלה, שהיא כוללת כל מצוות התורה ושרשיהן ופרקיהן. ותחקור עליו בשכלך ותבונך ושיקול דעתך, כדי שתברר לך האמת, ויידחה השקר. כדכתיב: וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים".
פעמיים נוספות מובא הפסוק בשער היחוד, זה השער שר' נחמן אסר לקראו. בפרק ג נאמר:
"והמתעלם מחקור [באמונת היחוד] הרי זה מגונה, ונחשב מן המקצרים בחכמה ובמעשה... וכבר חייבתו התורה בזה, כמו שכתוב "וידעת היום והשבות אל לבבך...".
ושוב חוזר הפסוק בפרק י':
"...אתה צריך להטריח נפשך, עד שתדע את אמיתת בוראך, יתעלה, מצד סימני מעשיו, ולא מצד עצם כבודו... וכשתגיע להוציאו ממחשבותיך והרגשותיך, מפני שאיננו נמצא; ומצאת אותו מצד סימני פעולותיו, כאילו אינו נפרד ממך, זאת היא תכלית ידיעתו אשר הזהיר הנביא, עליה, באומרו: "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, אין עוד".
ושוב חוזר הפסוק בשער חשבון הנפש. בפרק א' של שער זה מגדיר ר' בחיי מהו חשבון האדם עם נפשו:
"הוא השתדלות האדם בעניני תורתו ועולמו בינו ובין שכלו, כדי שידע בזה מה שיש לו ומה שיש עליו מן החובות. וכבר הזהירנו על זה הנביא, עליו השלום, באמרו "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים".
כיצד מגיב ר"נ מברסלב לפסוק המובא חמש פעמים כראיה לכך שחובה על האדם לחקור בשכלו, ולהגיע באמצעותו להכרת האלוהים? הנה דברי מוהר"נ:
"אמר, שאיתא ספר אחד, שמה שמובא בספרי המחקרים ראיה שצריך לחקור, מפסוק "וידעת היום והשבות אל לבבך" וכו', שצריכים לדעת אותו יתברך על פי חקירות, זה הפירוש הוא מכת הקראים... אבל האמת לא כן הוא, כי באמת העיקר לדעת אותו יתברך רק על ידי אמונה שלמה... כי אף על פי שכל אחד יודע בכלל כי ה' הוא האלוקים, אף על פי כן מחמת טרחות העולם הזה ותאוותיו והבליו נמצאת הרבה שברוב העתים שוכחים אותו יתברך, ועל זה מזהירים הפסוקים... וידעת היום והשבות אל לבבך וכו', כי זה עיקר שלמות הידיעה, כשמקשרים הדעת אל הלב, בכל עת שמשימים זאת אל לבבו היטב כי ה' הוא האלוקים, בודאי נופל פחדו ואימתו ויראתו עליו לבלתי יחטא. וא"א לדבר בזה יותר, כי ידיעת אלוקותו יתברך הוא לכל חד כפום מה דמשער בידוע... אבל חלילה לומר שכוונת הפסוקים לדעת אותו יתברך על פי חקירה אנושית הבנויה על שכל המוטעה, כי עיקר הידיעה ממנו יתברך כבר הודיעו לנו אבותינו הקדושים". (שיחות מהור"ן, ירושלים סימן רי"ז)
הנה, גם החלקים שר' נחמן התיר ללומדים לא ניקו מביקורתו. היסוד עליו בנוי הספר חובות הלבבות הוא העיקרון כי אדם חייב להבין בשכלו את מה שהוא מקבל במסורת אבות. ר' נחמן מוכן רק לחלק השני של הדברים: שאדם יקבל את אמונתו במסורת אבות, והוא מתנגד לכך שאדם יבחן מסורת זו ויאמתה.
למרות ההתנגדות שהתנגד ר' נחמן מברסלב ללימוד ספרי מחקר, הוא עצמו למד לעתים ספרים אלה. תלמידיו מסבירים זאת כך:
"וזה שהוא ז"ל בעצמו היה מעיין לפעמים באלו הספרים, הוא בחינת סוד שהלכו ישראל במדבר, שהוא מקום הסיטרא אחרא, ואיתא בזוהר הקדוש שבשביל זה הלכו ישראל במדבר, כי הם דרכו של הסיטרא אחרא בהליכתם שם. ובכוונה זו הוא מעיין בהם בספרים אלו, שהם בחינת מדבר, והבין. אבל לנו הוא איסור גדול מאוד להביט בספרים של חקירות הנ"ל". (חיי מהור"ן, ירושלים תשכ"ב עמוד 39-38)
על תפקידו של הצדיק בקניית התמימות לאחרים, שעה שהצדיק עצמו "משליך את עצמו לתוך כל מיני רפש וטיט" עומדים תלמידי ר' נחמן. בחוברת "תמים תהיה" מסבירים תלמידיו כי את
"עיקר שלימות התמימות מקבלין רק על ידי הצדיק הגדול במעלה נפלאה מאוד. כי הצדיק האמת בתוקף קדושתו וחכמתו הנשגבה והנוראה, הוא מסלק הכל, ומתנהג עצמו בתמימות ובפשיטות, ומשליך את עצמו לתוך כל מיני רפש וטיט בשביל השם יתברך. ועיקר הרפש והטיט שמשליך עצמו לשם, בשביל השם יתברך, הוא מה שמוריד עצמו ומשליך את עצמו בעמקי תהומות שהם מקומות הנמוכים והמלוכלכים מאוד של אלו שנפלו לשם בעוונותיהם ותאוותיהם הרעות. והצדיק בגודל רחמנותו על צער השכינה וישראל, על כן הוא משליך עצמו לשם, כדי להעלות הנפשות הנפולות משם מעמקי תהומות תחתיות, שזהו עיקר בחינת רפש וטיט... כי הצדיק מכניס באדם אמונה פשוטה בו יתברך על ידי גודל מדת התמימות והפשיטות שבו, ועל ידי זה כבר אין מקשים שום קושיות עליו יתברך".
הנה כי כן, שקיעתו של הצדיק ב"רפש וטיט", שהוא הניגוד של "אמונה פשוטה", מסייעת בידו להוציא משם את הנפשות הנפולות בתהומות תחתיות.
ניתוח הסיפור "מעשה בחכם ובתם" על פי מקורותיו הפילוסופיים מראה את היסודות שר' נחמן קיבל מספרות המחקר, וחושף את הדרך בה העביר ר' נחמן לתלמידיו רעיונות פילוסופיים באמצעות סיפורי מעשיות. תלמידי מוהר"ן עמדו על הרמוז בסיפור זה:
"במעשה הזאת מבינים רוב העולם כמה דברים הנוגעים לעבודת השם יתברך, שצריכין להתנהג בדרכי התמימות, ולהיות בשמחה תמיד... ורבינו ז"ל רמז בעצמו אחר שסיפר מעשה זאת, שכוונתו לעניין תפילה ועבודת השם". (תמים תהיה, ע' לו-לז).
בניתוחנו נראה ביתר פירוט את הדרך בה שוקעו רעיונות מחקריים בסיפור המעשה.
ניתוח הסיפור
בסיפור אנו פוגשים שתי דמויות: החכם מול התם. מהי דמותו של החכם הפילוסוף? תכונתו העיקרית: חקירת הסובב אותו. כאשר החכם רואה עגלה "שהיא רצה והולכת", הוא שואל את הנוסעים: "מאין אתם"; "לאן אתם הולכים".
החכם חוקר
החכם מתחיל כאן את דרך חקירתו. השאלות שהוא שואל הן עדיין שאלות לגיטימיות, הוא שואל "מאין באת ולאן אתה הולך" - שאלות שראוי לו לאדם לשאול את עצמו. מעט מעט משתנה אופי השאלות, והן הופכות לשאלות מסוג אחר, "מה למעלה מה למטה" - שאלות שהשואל אותן ראוי לו "שלא בא לעולם".
השאלות בדבר מקורו של העולם ותכליתו הן שאלות יסוד של כל חקירה פילוסופית. הפילוסוף המציג את אמונתו, בספר הכוזרי, פותח בתשובה בשתי שאלות אלה:
"הא-לוה הוא אמנם עילת העילות בהתהוות כל נברא, אך הנברא לא בכוונה מאת הא-לוה נתהווה";
וכן:
"מדרגה זו [דבקות בשכל הפועל] היא תכלית מה שהאדם השלם מקווה להגיע אליו אחרי אשר תטוהר נפשו מן הספקות, ותשיג את ידיעת הדברים לפי אמיתותם". (כוזרי א,א, תרגום אבן שמואל).
החכם הולך ומשכיר עצמו "אצל בעל בית אחד", ובעל בית זה
"עושה עמו מלאכות כבדות, והיה שולחו לאדונים לשאת סחורה... לפעמים היה צריך לעלות עם המשאוי על עליות הגבוהות, והיה קשה עליו העבודה".
בעל הבית שולח את האדם לבצע עבודות קשות. עובד האלוהים צריך לצאת בשליחות לאחרים, ועליו לשאת משא כבד. עליו לעלות לעליות גבוהות. דא עקא: הפילוסוף אינו מעונין לשאת משא:
"אל תחוש באיזה מין ממיני העבודה אתה עובד לאלו-ה, או איך תתפלל ואיך תשבח, באיזה דבור, ובאיזו לשון ובאילו מעשים. ואם תרצה - בדה לך דת... ושים מגמתך וכונתך - זיכוך נפשך". (כוזרי א,א).
המאמץ הדתי זר לפילוסוף. אין הוא מכיר בציווי המחייב מעשה, ואין הוא מוכן למאמץ שבעקבותיו עולים לעליות גבוהות. אין הוא מסכים כי יש קשר בין המעשה הדתי, לבין ההישגים הרוחניים. הפילוסוף גם רואה את התכלית כעיקר, והוא סבור כי יוכל לדלג על השלבים המובילים אל התכלית. החכם טוען: "הלא העיקר הוא רק בשביל התכלית... עדיין איני צריך להסתכל על זה". המאבק נגד העיסוק בפילוסופיה התבסס על הטענה כי הפילוסופים רואים עצמם פטורים מן המצוות המעשיות, משום שחושבים הם כי יוכלו להגיע לתכלית בלא מצוות מסייעות:
"כי גם ערב רב ואספסוף כל אחד בעיניו פילוסוף, גם הצאן והבקר פשטו ידיהם בעיקר, להוציא זולל מיקר... לנהוג בדברים של קודש מנהג חולין, ופטורים מן התפילה ומן התפילין... כי הנה כל המחזיקים בספר הזה... [מורה נבוכים] עושים תורה פלסתר, ועבירה שבצנעה נעשתה כהתר...". (איגרת יוסף בן טודרוס הלוי, ישורון ח תרל"ה)
בדידותו של החכם
החכם משתלם בלימודים, "ונעשה דאקטור גדול ופילוסוף וחכם בכל החכמות, אחר כך התחיל העולם להיות בעיניו כ"לא". "מחמת חכמתו לא היה לו עם מי לדבר". הפילוסוף מתייחס ליחידי סגולה, והוא חש עצמו זר בעולם.
"אני האיש אשר... כשלא ימצא תחבולה ללמד האמת אלא בשיאות לאחד מעולה, ולא יאות לעשרת אלפים סכלים - אני בוחר לאמרו לעצמו, ולא ארגיש בגנות העם הרב ההוא. וארצה להציל המעולה האחד ההוא ממה שנשקע בו". (מורה נבוכים א,סט)
הפילוסוף עוסק באחד המיוחד, ואילו העולם כאילו אינו קיים לגביו. העולם נחשב אצלו כ-"לא".
הפילוסוף הורס את ביתו
הכוח ההרסני של הפילוסוף אינו בא לידי ביטוי רק ביחסו אל העולם הסובב אותו. התם היה מסוגל לרשת את בית אביו [=לקבל את מסורת אבותיו] והפילוסוף ששוטט בעולם "לא היה מי לקבל את הבית". הפילוסוף הורס גם את ביתו שלו: כאשר הוא חוזר לביתו, הוא מגלה כי "נעשה כלה ואבוד בית החכם, ולא נשאר ממנו כלום, ולא היה לחכם מקום ליכנס בו בבואו... והחכם מלא יסורים תמיד". –
"ואל תשיאך חכמת יונית,
אשר אין לה פרי, כי אם פרחים.
ופריה: כי אדמה לא רקועה,
וכי לא אהלי שחק מתוחים,
ואין ראשית לכל מעשה בראשית,
ואין אחרית לחידוש הירחים..."
הפילוסופיה אינה מציבה פתרונות, ואינה בונה. כוחה בהרס. לאחר שהפילוסוף בז לסובבים אותו, הוא מתחיל לפגוע בגופו הוא. בהמשך הסיפור הולך החכם וחברו לשוטט בעולם. השנים הסכימו שאין בעולם מלך כלל, והם הולכים לאמת את הנחתם זו." וכך היו הולכים ונוסעים עד שכלה מה שבידם, והתחילו למכור סוס אחד, ואחר כך השני, עד שמכרו כולם, עד שהכרחו לילך ברגל". הפילוסוף, שתחילה בז לעולם, סופו שהוא מכלה את עצמו.
ערעור הקשר שבין האדם לבורא
הקשר שבין האדם לבורא הוא היסוד לכל אמונה. אם קשר זה אינו קיים, או אינו יכול להיות קיים - בטלה כל דת. ערעור קשר זה הוא גם נקודת המוצא הגורמת לכפירתו של החכם:
"נתחכם החכם בחכמתו ופילוסופיה שלו, וענה ואמר: מה זאת שמלך כזה ישלח אחרי, עבור שפל ברך כמוני... ואני שפל ונבזה מלך גדול ונורא כזה. ואיך יתיישב זאת בדעת"
המלך שולח לחכם מכתב, והחכם אינו מאמין שמלך אמנם יפנה אליו. ובדברי הפילוסוף:
"הא-לוה אין לפניו לא רצון ולא שנאה, כי הוא יתברך מרומם מעל כל רצון וכוונה. נמצא שאין הא-לוה מכיר אותך, ועל אחת כמה וכמה אינו יודע כונתך ומעשיך, וכל שכן אינו שומע תפילתך ולא רואה תנועותיך".
החכם אינו מוכן להאמין כי המלך אמנם פנה אליו. אבל: מולו עומד השליח, וזה טוען כי המכתב שבידו, מן המלך הוא. החכם טוען: "תדע מה שאני אומר דעתי, שבהכרח הדבר מובן ומבורר שאין מלך בעולם כלל, וכל העולם טועים בשטות הזה שסוברים שיש מלך". והשליח זועק לעומתו: "הלא אני הבאתי לך אגרת מהמלך!" שאל אותו החכם: "האתה בעצמך קבלת האיגרת מיד המלך בעצמו ממש"?
האם הנביא יכול לייצג את המלך
הויכוח על יכולת הנביא "לייצג" את המלך מלאה את הספרות הפילוסופית. מלך כוזר נשאל:
"אילו אמרו לך כי מלך הודו איש חסד הוא, ועליך להעריצו ולהגדיל שמו ולספר מעשי חסדו, וכל זה רק לפי שמועה שהגיעה אליך על דבר צדקת אנשי ארצו... האם היית רואה צורך לנפשך לעשות כן"? ותשובת הכוזרי: "מדוע אראה צורך כזה לנפשי?... אף יתכן כי אין להם מלך כלל..." ועל כך מוסיף החבר: "אולם אילו באו אליך מלאכי המלך ההוא בתשורות אשר אין להטיל ספק בדבר כי נמצאות הן אך ורק בארמנות מלכי הודו... האם לא היית חייב אז לסור אל משמעתו"?
החכם אינו רואה את המלך. הוא רואה את שליחיו, והוא צריך לקבוע עמדה כלפי המלך על פי דברי שליחיו. מלך כוזר אינו רואה את מלך הודו, והוא צריך להחליט אם אמנם קיים מלך כזה, על פי המתנות ששליחי מלך הודו מביאים.
"ההישרה למציאות הדבר תהיה אפילו במקריו, ואפילו בפעולותיו, ואפילו ביחסים רחוקים מאוד ממנו בינו לבין זולתו... כמו: שישאלך שואל: היש לארץ הזאת מלך? תאמר לו: כן, בלא ספק. ומה המופת על זה? תאמר לו: היות זה השלחני, כאשר תראה איש חלש, קטון הגוף, לפניו זה ההמון הרב מן הזהובים; וזה האיש האחר, עצום הגוף, החזק, העני, עומד לפניו, ישאל ממנו שיעשה לו צדקה במשקל שעורה, ולא יעשה [השלחני], אבל יגער בו וידחהו מעליו בדבריו. ולולא פחד המלך, היה ממהר בהריגתו או בדחותו ובקחת מה שבידו מן הממון. וזאת ראיה על היות זאת המדינה בעלת מלך". (מורה נבוכים א,מו).
את המלך אין רואים, אבל רואים את שליחיו, את תוצאות מעשיו. החכם אובד עצות: הוא רוצה הוכחות יותר נמרצות כי המלך אמנם שלח את המכתב.
הקרע בין החכם והתם שראה את המלך
מאוחר יותר נפגש החכם עם התם, ושוב עולה השאלה אם המלך אמנם קיים. התם נזעק: "הלא אני בעצמי ראיתי את המלך"! קרע זה שבין הפילוסוף לבין התם שראה את המלך, הוא הוא הקרע שבין מלך כוזר, לבין הפילוסוף שבא להסביר לו את עקרונות אמונתו. הפילוסוף מסביר למלך כי עליו לבקש את זוך הלב, "ואז תגיע אל מבוקשך, שהוא ההדבקות ברוחני ההוא" אין חשיבות למעשה הדתי, ואין ערך לתפילה ולעבודת האלקים. ועל כך משיב לו מלך כוזר: "הלא הוגד לי כי מעשי אינו רצוי, אם כי כוונתי רצויה. יש איפוא בלא ספק מעשה הרצוי מצד עצמו". הריחוק שבין החכם והתם, ובין החכם והשליח, דומים לריחוק שבין מלך כוזר לפילוסוף: הפילוסוף טוען: אין מעשה דתי, אין האלהים מדבר אל בני אדם. מלך כוזר זועק לעומתו: אבל הוא דיבר אתי, ואמר לי כי אני צריך לעשות מעשה רצוי!
את האימות הסופי יקבל החכם בסוף הסיפור. אבל גם שם לא יפגש עם המלך. הוא יאמין בכחו של הרוחני, כאשר "בעל שם" יגאל אותו מיסוריו. העיקרון נשמר: החכם מאמין בשליח, ובאמצעותו בבורא. לחכם לא יהיה קשר ישיר אל האלקים!
התמימות
דמותו של התם מעוצבת בדמות המופת של ריה"ל: המאמין בתמימות, בלא חקירה. "בעבודת הא-לוה אין מקום לא להשערה ולא להיקש שכלי, ולא לשיקול דעת". (כוזרי א,צד)
ושוב:
"אין כל יחס בין שכלנו לענין הא-להי, וראוי הדבר כי לא נשתדל כלל למצוא סיבה לנשגבות האלה". (כוזרי ב,ס)
וכן:
"המעשים הא-להיים ... אינם ידועים כי אם בבואם מאת הא-לוה, מפורשים ומפורטים". (כוזרי ג,ז) "ההתחכמות, שקול הדעת והסברא בתורה אינם מוליכים אל רצון הא-לוה". (כוזרי ג,כב)
התם בסיפורו של ר' נחמן מברסלב שלם באמונתו, ואינו חוקר. "והיה רק מלא שמחה וחדוה תמיד, ואצל העולם היה ללעג. יותר לא היה רוצה להעמיק לחשוב חכמות, שגם זה בעצמו ליצנות. כי היה איש תם". יתירה מזו: גם כאשר התם זוכה "לקצת הבנה", אין הוא משתמש בה: "[והתם], שנתרומם מזלו - ומזל מחכים - ובא לו קצת הבנה, אף על פי כן לא השתמש כלל בחכמתו, רק נהג בתמימותו כבראשונה, והנהיג המדינה בתמימות באמת וביושר". ובהמשך; "אף על פי שכבר היה יודע חכמות, לא היה משתמש עם החכמות כלל, רק נהג הכל בתמימותו הראשונה". והמלך, הרואה את תמימותו של התם, אומר: "רואה אני שהוא חכם כזה, ואף על פי כן הוא מתנהג בתמימות כזה. וייטב בעיני המלך מאוד מאוד".
התם מגיע לדרגת שר המדינה. וגם בדרגתו זו, הוא אינו חוקר. נראה כיצד מתאר ריה"ל את דמותו של המושל:
"החסיד הוא האיש המפקד על מדינתו, הנותן לכל יושביה את לחם חקם ומספק להם כל צרכם במידה נכונה, והוא נוהג בכולם בצדק, לא יעשוק איש מהם ומספק להם כל צרכם במידה נכונה, והוא נוהג בכולם בצדק, לא יעשוק איש מהם ולא יתן לאיש יותר ממנתו הראויה לו".
ומיד לאחר מכן מופיע הנמשל:
"החסיד הוא המושל, שהרי כל חושיו וכחותיו, הנפשיים והגופניים, סרים אל משמעתו, והוא מנהיג אותם הנהגה מדינית ממש". (כוזרי ג,ג-ה)
החסיד הוא המושל האידיאלי, שכן הוא יודע כיצד לחלק את האוצרות במידה נכונה. למדרגה זו, של ידיעה כיצד להשתמש באוצרות ולא לבזבז, מגיע התם. החכם אינו יודע לשלוט באוצרות, גם אינו יודע לשלוט בעצמו: "כי החכם אינם רוצים לעשות ממונה על האוצרות, פן על ידי חכמתו ושכלו יוכל לבזבז האוצרות".
כוחו ההרסני של החכם מסוכן לו עצמו, ומסוכן כאשר החכם מקבל שלטון על אחרים. רק התמים מסוגל לשלוט בעצמו, ולא לבזבז את אוצרותיהם של אחרים. החכם היודע מה תכלית כל דבר, מסוגל להרוס את האמצעים ולנסות להגיע ישר אל התכלית. בניסיונו זה הרס החכם את עצמו ואת ביתו, והמלך, שחס על מדינתו, לא נתן לו את האוצרות כולם, וכך הציל את המדינה מידיו של החכם.
החכם מתדרדר והתם עולה לגדולה
החכם משוטט ברחבי המדינה ומחפש את המלך. מועטים האנשים שראו את המלך, והחכם אינו מוצאם.
"והלכו בשוק, וראו איש חיל אחד, ותפסו אותו ושאלו אותו: למי אתה עובד? השיב: את המלך... - הראית את המלך מימיך? - לאו! ענה [החכם] ואמר: ראה, היש שטות כזה?!" החכם משתכנע שאין מלך במדינה, עד שהאמונה במלך הופכת אצלו למשל ולשנינה: ובכל מקום שמצאו את העולם בטעות, לקחו את המלך כמשל: 'כמו שזה אמת שיש מלך - כן הדבר הזה'".
ככל שהחכם מתדרדר, כן מצליח התם. והחכם שהחל כאיש מצליח, מבקש את עזרתו של התם, שהפך להיות מניסטר. בפגישה מתחלפים התפקידים: החכם אינו מכיר את התם, ואילו התם מכיר את החכם. וכשהם משוחחים ביניהם, אומר התם לחכם:
"עדיין אתה אוחז בחכמות שלך? ראה, אתה אמרת שאתה יכול לבוא על שלי בקל, ואני לא יכול לבוא על שלך. ראה, שאני כבר באתי על שלך... ואתה לא באת על שלי. ואני רואה שזה קשה יותר שאתה תבוא על תמימות שלי".
כך בדיוק טוען מלך כוזר:
"מתוך שחסרתי את המדרגה העליונה, והיא האמונה הטהורה הבאה לא בדרך החקירה... ראוי הדבר כי אלך בדרך המדע, ואתלמד במלאכת הויכוח..." (כוזרי ח,א)
וכן:
"תורת האלקים היא, ומי שקבלה, בתמימות, בלי התפלפלות ובלי התחכמות, מעולה הוא מן המתחכם והחוקר". (כוזרי ב,כו)
החכם אינו יכול להגיע למדרגתו של התם. הוא איבד את תמימותו, ועכשיו עליו לעשות את הדרך הארוכה והקשה. עליו להגיע לאמונה בדרך החקירה, עליו למצוא דרכים לאמת את הדברים שהתם מגיע אליהם בלא קושי ובלא סיבוך. התם גוער בחכם: "הלא אני בעצמי ראיתי את המלך", ואילו החכם שהחל לחקור, אינו זוכה לראות את המלך, הוא רואה את שליחיו, הוא צריך להיווכח במציאותו של המלך בדרך החקירה והעיון. המלך מכוסה מן החכם.
והחכם מגיע לאמונה, אך מה ירודה דרגתו של החכם! לאחר שהחכם מסרב להאמין בקיומו של המלך, כופר הוא גם בקיומו של כח רוחני כל שהוא. דא עקא: ה"טייוויל" - השד, מושך אחריו את החכם, ומשקיעו בבוץ. "והרפש היה עב ודבוק כמו דבק ממש.. ולא היו יכולים לזוז עצמן כלל בתוך הרפש.. והיו מתייסרים שם בעינויים גדולים כמה שנים". סופו של החכם שהוא שקוע בבוץ בלא יכולת לזוז, וגם שם הוא ממשיך בחקירה אם אמנם יש "טייוויל" או לא; ומדוע הוא סובל ייסורים.
הוויכוח על מציאות שדים
הויכוח אם יש "טייוויל" - שדים - אם לא, מעסיק את החכמים שעה שהם שקועים בבוץ. השדים מייסרים את החכמים, ואילו החכמים צועקים ל"טייוויל" ואומרים:
"רשעים! על מה אתם מיסרים אותנו, ויש טייוויל בעולם? אתם רשעים מיסרים אותנו בחינם. כי אלו החכמים הנ"ל עדיין לא האמינו שיש טייוויל".
הויכוח על קיומם של שדים היה אחד הפרטים בויכוח נגד הפילוסופיה. מהר"ן עצמו כותב בגנות החוקרים המאמינים ב-
"דעות זרות שאינם מסכימים כלל לדעת תורתנו הקדושה, גם אינם מאמינים בשדים אשר בכל דברי רז"ל מבואר ההפך". (שבחי מוהר"ן 36)
ברקע דברים אלה מצויים דבריו החריפים של הגאון מוילנה נגד הרמב"ם:
"והוא [הרמב"ם] נמשך אחר הפילוסופיה, ולכן כתב שכשפים ושמות ולחשים ושדים וקמעות, הכל הוא שקר. אבל כבר הכו אותו על קדקדו, שהרי מצינו הרבה מעשיות בגמרא על פי שמות וכשפים... שבת פא: חולין פה: בכורות ח: סנהדרין צה. והרבה כיוצא בהן... והפילוסופיה הטתו ברוב לקחה לפרש הגמרא הכל בדרך הלצה ולעקור אותן מפשטן, וח"ו אינו מאמין בהם ולא מהם ולא מהמונם, אלא כל הדברים הם כפשוטם, אלא שיש בהם פנימיות, לא פנימיות של בעלי הפילוסופיה שהיא חיצונית, אלא של בעלי אמת". הגהות הגר"א ליו"ד קעט,ו)
החכמים שקועים בבוץ, ומוכים על ידי הטייוויל, ובאותה שעה עצמה הם מתווכחים אם יש בו או אין שדים. בדרך זו שם מהר"ן ללעג את המחקר הפילוסופי, השקוע בבוץ ואינו מסוגל להבין את הסיבות לסבל שהוא סובל.
החכמים השקועים בבוץ
הייסורים והשקיעה בבוץ שני פנים להם. הם יכולים להיות ביטוי של צער וייסורים, כמו מצבם של החכמים השקועים בבוץ, והם אף יכולים להיות ביטוי של מסירות נפש: "וצריך לגלגל עצמו בכל מיני רפש וטיט כדי לעשות איזה רצון ונחת להשם יתברך". וכך ב"תפילה נוראה ונפלאה":
"ונסלק ונשליך כל שכלנו וכל חכמותנו מאתנו, ונעבוד אותך תמיד באמת, בתמימות ובפשיטות גמור בלי שום חכמות כלל, עד שנעשה אפילו דברים הנראים בעיני העולם כשגעון בשביל אהבתיך... ונזכה להשליך עצמנו בכל מיני רפש וטיט בשביל מצותיך הקדושים". (תמים תהיה עמוד מד)
הטראגי במצבם של החכמים הוא בכך שהמצב בו הם נמצאים יכול היה להיות מנוף לקשר שבין האדם ואלוהיו. עובד ה' באמת אמנם משליך עצמו ברפש וטיט, ועל ידי כך מגיע להתעלות רוחנית. החכמים היושבים בבוץ, יכלו לנצל את מצבם ולהתקשר אל האלוהים. מה הופך את ישיבתם בבוץ לעונש? שכלם! לו רק יכלו לוותר על החקרנות שלהם; על השאלות המיותרות שהם שואלים; על הספקות שהם מעוררים בלי הרף - או אז הייתה ישיבתם בבוץ פתח למסירות נפש, להתעלות, לקשר בינם לבין האלוהים.
התם הוא המוציא את החכם מן הבוץ. החכם הרואה את התם, זועק: "ראה, שהם מכים ומענים אותי כל כך הרשעים הללו בחינם". והתם גוער בו "עדיין אתה אוחז בחכמות שלך, ואינך מאמין בשום דבר!" התם מבקש מ"בעל שם" שיוציא את החכם מן הבוץ, ויראה לו כי ה"טייוויל" הוא זה שתפס אותו, והוא הוא המענה אותו. רק לאחר שה"בעל שם" מציל את החכם, "אז ראה החכם והוכרח בעל כרחו להודות על הכל, שיש מלך וכו'".
"והנה, הדברים האלה, אשר לא יושגו בדרך ההיקש ההגיוני, כפרו בהם הפילוסופים היונים, כי היקש זה מכחיש כל מה שלא נגלה לא כמסקנה מפעולתו. הנביאים, לעומת זאת, אישרו את הדברים, כי לא יכלו להכחיש מה שראו בעין הרוחנית שנחנו בה... ואילו ראו הפילוסופים היוונים את הנביאים בשעת נבואתם ואת המופתים אשר עשו, היו מודים בהם...". (כוזרי ד,ג)
ובמקביל, בדברי מוהר"נ:
"כשאדם משליך שכלו וחכמתו... ומתהלך בתמימות ובפשיטות גדול, ובא אליו מתברך ברחמים ובתחנונים... יאיר מוחו בהארה ובזיוו נורא ונפלא מאוד, ויזכה לרוח הקודש ולנבואה, כל אחד כפי הבנתו בהשלכת שכלו וחכמתו המדומה והליכתו בתמימות ובפשיטות גמור". (תמים תהיה עמוד נב).
הדרך אל האמונה היא דרכו של התם. הוא זה הזוכה לראות את המלך. הוא המתקרב לנבואה. ומשום כך אין הוא צריך הוכחה לקיומה. החכם מצליח "להוכיח" כי איש לא ראה את המלך, וכל מה שהוא פוגש פגישה בלתי אמצעית הוא ה"טיוויל", השד, המושך את החכם אחריו ומענה אותו כמה שנים. מן הבוץ שהחכם שוקע בו יכול להצילו רק אחד: "בעל שם", העושה ניסים. והחכם, שכפר בקיומם של המלך, של ה"בעל שם" ושל ה"טייוויל" גם יחד, רואה רק את השניים האחרונים. את הזכות לראות את המלך - איבד עולמית. את המלך רואים רק התמימים.