ר' לוי יצחק "הרב מברדיטשוב"
מחבר: ד"ר ש. א. הורודצקי
http://www.daat.co.il/daat/history/hasidut/rabilevi-2.htm
תקציר: המאמר מציג את דמותו של ר' לוי יצחק מברדיטשוב: לידתו, הוריו, רבותיו, אופיו, הנהגותיו, דרכו בעבודת ה', אהבתו למצוות, כיצד לימד זכות על ישראל ועוד.
מילות מפתח: רבי לוי יצחק מברדיטשוב; קדושת לוי; ברדיטשוב; חסידות.
א
שונים היו תלמידי ה"מגיד" ממזיריטש - שונים בהשקפותיהם על מהות החסידות שקבלו מרבם בכלל, ובאמצעים שהשתמשו בהם, כדי להפיץ אותה החסידות ברבים ולעשותה לקניין העם, בפרט. היו שהתעמקו בה והעלו אותה למדרגת פילוסופיה דתית, ובדעות מיוסדות על השכל וההגיון הורו את דרכי החסידות; והיו שהעמידו את החסידות רק על הרגש וההתלהבות, ובתעמולה שעשו לחסידות התאמצו בייחוד "להלהיב את הלבבות" ולהרחיב את המסתורין שבה. אחד מן האחרונים, והגדול שביניהם, היה רבי לוי יצחק, ה"רב הברדיטשובי".
בשנת ת"ק נולד ר' לוי יצחק לאביו ר' מאיר, שהיה רב בעיר הוסאקוב (בגליציה), ולאמו שושה דבורה, שהייתה מפורסמת בזמנה ברוב חכמתה וצדקתה. מצד אמו היה ממשפחת המהרש"א והגאון ר' משה מרגלית, אב בית דין בטארניגראד; ומצד אביו - מספרים החסידים משמו של ר' לוי יצחק - לא נפסקה ההוראה במשפחתו עשרים וששה דורות זה אחר זה.
הפנטאסיה של החסידות לא עברה על רגע היולדו בשתיקה, כשם שלא עברה בשתיקה על לידתם של יתר גדוליה וקדושיה. היא מספרת:
בשעה שנולד ר' לוי יצחק שמח הבעש"ט מאד ואמר ל"חבריא קדישא": ברגע זה ירדה מן השמים נשמה גדולה, שעתידה להמליץ טוב על ישראל. הבעש"ט הוסיף לספר: בעד רדת נשמה זו, עמד הסם וטען לפני הקדוש ברוך הוא: כשתרד נשמה זו לעולם, ייתם כוחי ולא תהיה לי שליטה בעולם, כי היא תחזיר את כל העולם למוטב. נחמהו הקדוש ברוך הוא: נשמה זו תהיה ל"רב" ותהיה טרודה בצרכי ציבור. נשמת ר' לוי יצחק - אמרו הצדיקים בזמנו - הייתה גלגולה של נשמת ר' עקיבא.
אביו הרב ר' מאיר, שהיה תלמודי ומקובל, למד גם את בנו תלמוד וקבלה, ובהיותו בעל כשרונות בלתי רגילים רכש לו עוד בנעוריו ידיעות מרובות בשתיהן יחד ויצא שמו ל"עילוי".
בהגיעו לפרקו לקח לו לאישה את בתו של העשיר המפורסם ר' ישראל פרץ מלברטוב (בפולניה), שהיה המנהל את נכסי הנסיך של העיר ההיא. לברטוב הייתה נודעת אז לעיר של חכמים וגדולי תורה. כשבא ר' לוי יצחק אחרי חתונתו לגור שם, מצא את הגאונים: ר' יששכר בר, אב בית דין בזלוטשוב, ר' אריה ליבוש פרץ, אחי חותנו, ר' מאיר תאומים ור' יוסף תאומים בעל "פרי מגדים". כל אלה נעשו לחבריו, ועם האחרון למד יחד. בהיותו סמוך על שולחן חותנו השתלם ר' לוי יצחק בלמודי גפ"ת וקבלה, ויחד עם זה היה עסקן במצוות והיה מכניס אורחים לביתו ומשמש בעצמו לפניהם: מגיש להם אוכל ומציע להם מטה.
לא רחוק מלברטוב, בעיר ריצוואל, היה אב בית דין הגאון ר' שמואלקה הורביץ, שהיה אחר כך רב בניקלשבורג. הוא היה אחד מתלמידיו היותר מפורסמים של ה"מגיד" ממזיריטש. על ידי השפעתו הגדולה רכש בפולניה נפשות רבות לחסידות, ובעצמו היה מביא אתו את ה"אנשים החדשים" אל ה"מגיד". ר' לוי יצחק, בשמעו את שם הגאון הזה ודבר תורתו החדשה שהוא מפיץ ברבים, התגעגע מאד לראות ולדבר אתו. רוחו הפיוטי והמסתורי שאף אל האיש המפיץ תורה כזו, שמותאמת כל כך לרוחו ושבה הוא מוצא את הד נפשו ומאווייה. ובאשר חותנו ה"מתנגד" לא הרשה לו לנסוע לריצוואל, ענה בצום גופו ימים אחדים, ורק אז הרשה לו לנסוע. ר' שמואלקה הכיר תכף, כי הצעיר הזה לגדולות בחסידות נוצר, והראהו לדעת, כי מקור האושר והטוב יוכל למצוא רק במזיריטש, מקום שהשכינה שורה; והוא בעצמו הביא אתו את הצעיר הזה לפני ה"מגיד".
ועולם חדש נתגלה שם לר' לוי יצחק. הרגש והמסתורין הדתי, שהיו טמונים בלבו במידה מרובה כל כך, מצאו פה, במזיריטש, חומר להתלהב ולהתפרץ. ה"מורה" החדש מצד זה וה"חברים" החדשים מצד שני עוררו בו רגשות חדשים ומחשבות חדשות, ובכל לבו ונפשו נעשה מסור ל"מורה" והתדבק בו דבקות גמורה, עד שלא יכול לחיות בלעדיו ונסע אליו מדי פעם בפעם.
המורה נעשה לו למלאך, לאלוקים; והוא ירא אותו מאד מאד. כשהסתכל בפניו, חרד חרדה גדולה, כי את ה"שכינה" ראה על פניו תמיד; "אש שורף שלהבת-יה" ראה תמיד סביבו. וכשנתן לו המורה פעם, בראש השנה, את השופר לתקוע בו והוא עצמו הקריא לפניו, "ראה אורות גדולים ונתעלף". ר' לוי יצחק ספר, לפי דברי האגדה, בדברים האלה:
"פעם בראש השנה, לעת תפילת המנחה, ראיתי על פניו (של ה"מגיד") זיו וזוהר והדר, כמראה הקשת של-מעלה בגוונין נהירין, ונפל עלי פחד ורעדה ונפלתי לאחור, והחזיקו בי בני אדם שלא אפול. ולא ידעו הסיבה. וכשראה מורי את הרעדה שלי, החזיר את פניו לכותל וסמך ראשו על הכותל שנים או שלושה רגעים, והחזיר את פניו - ולא ראיתי עוד שום דבר. וגם בעת פטירת מורי - הוסיף ר' לוי יצחק לספר - הרגשתי וראיתי זיו וזוהר כזה עליו. ומזה זכיתי שהשגתי את תורתו".
כל דיבור שיצא מפי ה"מורה", אף שיחות חולין שלו, היה בעיניו כדבר אלקים, ופנקס היה אצלו תמיד - ספר הצדיק ר' דוב משה מטשורטקוב - שבו היה רושם כל דבור ודבור משיחות חולין של ה"מגיד", והיה מתעמק למצוא בהם סודות ורמזים.
ב
בינתיים ירד חותנו ממצבו ונשאר בעל חוב לנסיך העיר, וסכנה הייתה נשקפת לו להיאסר במאסר בגלל חובו. ובתו, אשת ר' לוי יצחק, כדי להציל את אביה, התחייבה לנסיך בכתב, שבמשך שנתיים עליה לשלם את חובות אביה, ואם לא - מספרת האגדה - עליה להתנצר. את הדבר הזה עשתה בסוד, ורק אחר כך הודיעה זאת לבעלה. נקל להבין את גודל צערו אחרי שנודע לו הדבר הזה. אבל הנעשה אין להשיב. לפיכך סבב ר' לוי יצחק מעיר לעיר לקבץ נדבות בשביל פדיון חותנו, ובכל מקום בואו התפלאו על עבודתו הנלהבה לאלוקיו.
כשבא ר' לוי יצחק מנדודיו הרבים, נתקבל לרב בעיר ריצוואל, במקום הגאון ר' שמואלקה הורביץ, שנקרא להיות רב בעיר שינאלי. אבל לא ארכו לר' יצחק שם הימים ונתקבל לרב בעיר פינסק.
בפינסק, המחוברה עם קארלין, כבר היו נטועים גרעיני החסידות על ידי ר' אהרן "הגדול". ר' אהרן, אחד מתלמידי ה"מגיד" היותר נלהבים, היה מסור בכל לבו ונפשו לחסידות, והוא היה אחד מראשי המייסדים "כתה חסידית נסתרה" בליטה וברייסין; ומקארלין יצאו חוטים דקים, שנארגו והיו לרשת פרושה בהרבה ערי ליטא, וגם בוילנה, בירת ה"למדנות" עם הגר"א בראשה. ר' אהרן היה זקן מר' לוי יצחק בארבע שנים, ובהרבה היו דומים שני החברים האלה זה לזה, בייחוד ברגשם הדתי החזק. על ר' אהרן היה ה"מגיד" אומר: "הוא מרעיש עולמות בשעה שהוא אומר שיר השירים".
בעיר ההיא, שהייתה ידועה ברוב הגאונים שישבו בה על כסא הרבנות, נעשה ר' לוי יצחק כך גם ל"אב בית דין וריש מתיבתא דק"ק פינסק והגליל". דבר זה מראה על גודל תורתו בנגלה.
החסידות, שנתפשטה בליטא ובקארלין בחשאי, בהסתר גדול, נתגלתה, כנראה, על ידי ר' לוי יצחק. עבודתו הנלהבה והמלאה רגש משכה אליו את הלבבות, גם נתנה מקום להרהר אחריו. אחד מתלמידיו מתאר אותו בזמן ההוא בדברים אלה: "אור בהיר בשחקים, מופשט ומובדל מכל ענייני גשמיות, ודבוק בדבקות נפלאה בכוונות המצוות, ותפילתו נשמעת למרחוק". האגדה מספרת: פעם באו אליו נכבדי העיר לבקרו, ולא מצאו את ר' לוי יצחק בחדר; רק את קולו שמעו, קול עולה מפינת החדר, קולו של ר' לוי יצחק המברך בהתלהבות רבה ברכת הנהנין על התפוח שמונח על השולחן, ומרוב יראת ה' עמד בקרן זווית מסור כולו לה'.
מעשים כאלה הרגיזו את אנשי העיר פינסק ה"למדנית", שבאווירה כבר ריחפה התנגדות והתמרמרות על החסידות. פה ושם החלו הרבנים והלמדנים להרהר אחריה, כי סרה מדרכי ה'. והנה באה שנת תקל"ב, היא השנה שבה יצא מוילנה, על ידי הגר"א וסייעתו, החרם הראשון נגד החסידות והחסידים, והוכרז החרם ההוא בכל בתי הכנסיות שבליטא, ובפינסק בכלל. החרם עשה בפינסק את שלו, ותכף אחרי הכרזתו יצא ההמון היהודי בחרפות וגידופים נגד ר' לוי יצחק והתנפל על ביתו ובזז את כל אשר בו. באותו זמן לא היה ר' לוי יצחק בביתו. הוא היה אצל ה"מורה", יחד עם יתר החברים הצדיקים, שהרגישו מראש את אשר ה"רבנים" מתכוננים לעשות להם - והתכנסו יחד אצל ה"מורה" לטכס עצה מה לעשות.
אחרי המעשה הזה עזב ר' לוי יצחק את פינסק וישב לפולניה ונתקבל שם לרב עיר זליחוב, אך גם שם לא מצא מנוח. ההתנגדות לחסידות שהייתה עד כה רק בלחישה, בין כתלי בית המדרש, יצאה עתה, אחרי החרם של הגר"א, בקולי קולות וביד חזקה, בהיות שם הגר"א מכובד בכל מקום שתופשי התורה מרובים ודבריו היו להם כאורים. וגם בזליחוב התפרצה ה"התנגדות" והמחלוקת נגד ר' לוי יצחק, ויש בשם כאל עקרבים.
כתשע שנים עברו אחרי החרם הראשון, והנה בשנת תקמ"א נשמע עוד הפעם קול השופר מעל בימת בית הכנסת בוילנה, קול מכריז ומודיע לכל העולם את דבר החרם הנורא על החסידות והחסידים. החרם השני, שפקד לרדוף את החסידים "ברדיפות מלאות זעם, לעקור שרשם בנפשם ומאודם, ולשרש אתהם כדין עבודה זרה" - החרם ההוא עשה את שלו, וחיי החסידים, ובייחוד ראשיהם ומנהיגיהם, היו בסכנה. בעת ההיא סבל ר' לוי יצחק הרבה מאד מצד המתנגדים שבעיר ושבסביבה.
ובינתיים נזדמן ר' לוי יצחק בווארשה עם הגאון ר' אברהם קצנלבוגן, הרב בבריסט, אחד מראשי מתנגדיה של החסידות. האחרון חפץ להשתמש במקרה זה וקרא את ר' לוי יצחק לויכוח פומבי על דבר החסידות.
ובבית הכנסת שבפרבר ורשה, פראגה, במעמד קהל רב, התווכחו שני ראשי הזרמים הקיצוניים - הרבנות והחסידות. המתחיל בויכוח היה ר' אברהם. בחרפות וגידופים כנגד החסידות החל את הויכוח, ורוב הקהל שהיה ממחזיקי הרב ההוא וממכבדיו, תמכו בידו. ר' לוי יצחק נתבהל מן הטון של הויכוח, אבל לבו לא נפל. הוא השיב על כל השאלות שהציע הרב לפניו, אך תשובותיו לא הפיקו רצון מהקהל. בקרב מקורביו אמר ר' לוי יצחק, שהוא נצח בתשובותיו. הדבר הזה הכעיס מאוד את ר' אברהם, שחשב, כי לו היה הניצחון, וכתב מכתב "לכבוד הרב המאוה"ג מו"ה לוי יצחק דק"ק זעליחאוו". במכתב ההוא מוכיח ר' אברהם את החסידים על אשר התרחקו מן המקובל:
"לבלתי לכת אחרי בחירי ד', האיתנים מוסדי ארץ, הגאונים המפורסמים אנשי מופת, מלכי רבנן, בחוקם חוק על פני תבל, חוקים טובים ומשפטים ישרים".
ומזכיר את ר' לוי יצחק את דבר הויכוח אשר היה ביניהם בתוך קהל רב ואשר לא מצא הוא, הרב, בתשובותיו "שום דבר המתיישב על הלב, רק פטומי מילי, בונה כעש ביתו, בית עכביש מבטחו" - ובכל זאת עוד "הוא מתפאר שהשיב השבח מעליא". והוא, הרב, מציע אפוא לפניו שאלותיו בכתב, ועל ר' לוי יצחק להשיב גם כן בכתב, ואז יקראו הכל ויראו, עם מי הצדק.
במכתב ההוא מציע ר' אברהם לפני ר' לוי יצחק שבע שאלות:
א) מדוע משנים החסידים בתפילתם מנוסח אשכנז לנוסח ספרד?
ב) מדוע נמנעים הם מלאמר בברכת "יוצר": "אור חדש על ציון תאיר" וכדומה?
ג) מדוע הם מרימים את קולם בתפילתם, שעל ידי זה הם מראים את עצמם בעיני "גס העם" "כמתקדשים ומטהרים ומתקרבים אל ה' יותר מכל ישראל". הוא מתאר את תנועותיהם של החסידים בשעת תפילתם:
"משתגעים ומתפללים בתנועותיהם, ולפסוע ולרקוד ולדלג כאיל, ולנטות ימין ושמאל, אפים ארץ ישתחוו, העמק שאולה והגבה למעלה, יעלו שמים ירדו תהומות, יספקו כפים אל אל בשמים - והכל להחריד ולהפליא את מעשיהם בעיני המון העם והנשים".
ד) מדוע הם עוברים על זמן קריאת שמע ותפילה?
ה) ערוכה נגד ר' לוי יצחק עצמו: מדוע "הוא כופל את השם פעמים ושלוש, ופעמים הוא אומר: אד, אדני, אדנים"? ומדוע הוא עושה "דברים זרים המבהילים" בשעת תפילתו? הוא "צופה ומביט מכל עבריו, וגם הוגד לי שקודם קריאת שמע השליך נעליו מעל רגליו". ו) מדוע הם פוסלים את הסכינים של השוחטים ובודקים על פי דעת הרבנים, ומצווים "לשחוט תמורתם בסכינים מלוטשים חדים"? הם עושים זאת "רק להתפאר ולהתייהר בפני המוני עם שהם מדקדקים במצוות".
ז) מדוע הם עוברים –
"על החרמים ושמתות נוראים, אשר הוכרזו בקהל עם בפומבי ביריד וויסאקי וביריד זעלווא בידיעת הרבנים וגאונים וכמה לומדים מופלגים ממדינת ליטא ורייסין? מי יבוא אחריהם לבטל דבריהם ולא ישים לבו להיזהר מלהיכוות בגחלי רותם ומלהילכד במצודות החרמות הנ"ל? ומה הוא ההכרח שהביאו ליכנס בסכנה עצומה כזאת, אשר הירא את דבר ה' והשומר נפשו ראוי לו להרחיק את עצמו, פן תדבקהו הרעה? ואין זה, כי אם כל קביל די רוח יתירא ביה והרמת רוחא בגאווה וגודל לבב, לאמר: מי כמוני - כאשר הראה לעין כל, היותו מתעטר בעטרת-גאות; ועבד הלוי הוא עבודה בלתי תמה - כראוי על כל פנים למי שרוצה לאחוז במידת החסידות ולהיות שפל רוח".
קשה לדעת, אם השיב ר' לוי יצחק על המכתב הזה והתשובה אבדה, או לא שם לב כלל לכל אלה. איש הרגש כר' לוי יצחק, שהיה הוגה תמיד רק באלוקים ומסור בכל לבו לעבודתו, כשבאים עליו בטענות ובחשדים, שהוא עומד למעלה מהם, בהכרח שיבטלם בלבו ולא יפנה אליהם כלל.
וההתנגדות בעירו זליחוב אליו לא חדלה. להפך, היא גדלה מיום ליום. גם הויכוחים שבינו ובין הרב ר' אברהם ומכתבו האחרון אליו הוסיפו שמן על המדורה, עד שמוכרח היה לעזוב את העיר, ונתקבל אחר כך לרב בעיר ברדיטשוב.
ג
ברדיטשוב, כמו עתה כן אז, לפני יותר ממאה שנים, הייתה עיר שרובה ישראל. מצבם החומרי של יושביה בכלל היה טוב, כי מרכז גדול למסחר הייתה ברדיטשוב אז ונודעת בשוקיה הגדולים, ואנשים לאלפים מכל קצווי רוסיה ומחוץ לה נהרו ובאו אליה למכור ולקנות. אין פלא אפוא, שבעיר רבת מרכולת כזו היו גם אנשי מרמה וגנבים, בייחוד ביום השוק, והרבה דברים אי מוסריים נעשו שם בימים כאלה.
בעת ההיא חיו בה שני אנשים מפורסמים, שכל אחד מהם השתדל להרים את העדה הישראלית במצבה הרוחני והמוסרי: הגאון ר' יוסף הלפרין, הנקרא "חריף", בתור אב בית דין, והמקובל ר' ליבר הנקרא ה"גדול", בתור "מגיד". חביב מאוד היה ר' יוסף הלפרין בעדתו, שהשתדל להפיץ בה תורה ומוסר, אבל חביב ממנו ובעל השפעה יותר כבירה היה ר' ליבר הגדול.
מקראקוי בא ר' ליבר לברדיטשוב לגור בה, יחד עם אביו החסיד ר' אברהם, שמת תכף בבואו. ר' ליבר נשאר לבדו, בדד ונבדל מיתר אנשי העיר, שקוע תמיד בלימוד הקבלה, שידע אותה היטב והעריצה והקדישה כתורת אלוקים. מסירותו לקבלה ירש מאבותיו, כי דור רביעי היה למקובלים המפורסמים, שנהרגו בשנת ת"ח על קידוש השם: ר' שמעון מאוסטרופולי, ור' יחיאל מיכל מנמירוב; והיה גם דור רביעי למקובל ר' נתן שפירא, בעל "מגלה עמוקות".
היהודים בברדיטשוב ראו את ר' ליבר כקדוש וטהור, שבא בסוד אלוקים ויודע דעת עליון. מפה לפה ספרו, כי ר' נתן שפירא זקנו בא אליו מדי לילה בלילה מ"עולם העליון" לעסוק עמו בקבלה. והאמינו בו היהודים, ודבריו עשו עליהם רושם.
בכל יום היה מתבודד ר' ליבר מחוץ לעיר ושם התפלל לאלוקיו, ותפילתו הייתה בהתלהבות גדולה, בהדבקות ובמסירות נפשית חזקה, עד ששכח את המציאות כולה. אגדה אחת מספרת:
פעם עבר דוכס העיר וראה את ר' ליבר עומד אצל אילן ומתפלל, ויקראהו לסור אליו. אבל ר' ליבר לא זז ממקומו. ויחר אף הדוכס עליו, ויצו לרכבו להכותו מכות אכזריות, אבל ר' ליבר לא זז ממקומו ולא שעה לכל המכות שהוכה, והמשיך את תפילתו בכוונה. הדוכס התפלא מאוד על דבקות היהודי הזה באלוקים, וכששב הביתה, שלח וקרא לו כדי לפייסו. אבל ר' ליבר לא התרצה אליו כי אם בתנאי, שיתן את המקום שהתפלל עליו לקהילת ישראל, לבנות עליו בית כנסת. הדוכס נתרצה לזה, ובמקום ההוא נבנה בית הכנסת ה"ישן", העומד עתה במרכז העיר.
ר' ליבר היה מתנהג בענווה ובפשטות גדולה. מדי פעם בפעם היה הוא בעצמו מוביל, בטיילו מחוץ לעיר, בהמה או עז שתעתה ביער, והשיבה לבעליה. לעתים קרובות היה הולך מחנות לחנות, כדי להשגיח על המשקלות והמידות שתהיינה נכונות.
בעת ההיא החלה החסידות הבעש"טית להתפשט, וקוויה הראשונים הגיעו גם לברדיטשוב. בעל שם טוב בעצמו היה מבקר מזמן לזמן את העיר, והתאכסן תמיד אצל ר' ליבר, שהיה מכובד בעיניו מאוד. הוא אמר עליו: "ישנם צדיקים שזוכים לגילוי אליהו, אצל ר' ליבר הדבר להפך - אליהו זכה לגילוי ר' ליבר". ור' ליבר גם הוא כבד את בעל שם טוב, אם כי לא היה תלמידו וגם בדרכיו לא הלך, ובבית הכנסת שלו, שנקרא עד היום על שמו, היו מתפללים - ומתפללים גם עתה - בנוסח אשכנז, בניגוד לבעל שם טוב, שהקפיד על הנוסח הספרדי. יחסו הטוב של ר' ליבר לבעל שם טוב, ועל ידי זה גם לחסידות בכלל, נתחזק בייחוד - לפי אגדה אחת - אחרי מותו של בעל שם טוב, כי רק אז נודע לו רוב גדולתו. אגדה זו מוסרת את הדברים האלה: בימים הראשונים אחרי מות בעל שם טוב לא בא ר' נתן שפירא לר' ליבר נכדו ללמוד עמו, כאשר הסכין לעשות עד אז. ושלח ר' ליבר את בנו ר' יחיאל לקראקוי, להשתטח על קברו של ר' נתן ולשאול ממנו פשר הדבר. ור' נתן השיבו, שמפני פטירתו של בעל שם טוב נסגרה ה"ישיבה של מעלה", שמשם הוא מקבל את תורתו, לזמן שלושים יום.
אחרי פטירתו של בעל שם טוב התקרב ר' ליבר יותר ויותר אל החסידות, כי אם לבעש"טני רשמי לא היה עד יום מותו. בדרשותיו בבית הכנסת שלו, מדי שבת בשבת, הכין את העם לחסידות, להבינה וללכת אחריה. והחסידות אמנם נתפשטה שם במהירות ולא פגשה שום מכשול על דרכה.
ברדיטשוב, העיר שהרבה יהודים מערים שונות עברו ושבו בה, לרגל מסחרם, משכה אליה את עיני הצדיקים הראשונים לעשותה למרכז החסידות, שממנה תצא תורתה לערים שונות, אחרי שהמרכז האחרון שלה, מזיריטש, נהרס יחד עם מות המגיד ר' בר, ותלמידיו נתפזרו איש למקומו, וכל אחד בנה לו במה בפני עצמו. הם חפצו לרכז לכל הפחות את החסידות הווהלינית במקום אחד; וברדיטשוב, כאמור, הייתה המקום היותר מתאים לזה. והננו פוגשים אמנם בעיר ההיא לעתים קרובות את ר' ליב שרה'ס, את ר' יעקב יוסף מפולנאה, את ר' זאב מזיטומיר, ועוד ועוד.
הביקורים האלה הועילו הרבה להתפשטות החסידות בעיר ההיא, אבל למרכז רוחני גדול, שימשוך אליו לבות רבים, נעשתה רק אז, כשבא ר' לוי יצחק לגור בה.
בהיותו בן מ"ה שנה, בשנת תקמ"ה, מ"ה לספירת העומר, אחרי שר' יוסף חריף ור' ליבר הגדול לא היו עוד בחיים, בא ר' לוי יצחק לברדיטשוב לשמש בה בשני כתרים יחד: כתר תורה וכתר חסידות.
אחרי המחלוקת והרדיפות הרבות, שסבל ר' לוי יצחק בערים שונות לרגל החסידות, מצא סוף סוף בברדיטשוב את המקום הראוי לו, שבו יכול היה להתנהג מעתה כחפצו בלי שום מפריע. בראשית בואו אמנם מצא גם פה התנגדות מצד תלמידי ר' ליבר, אבל לא ארכו הימים - וגם הם נעשו לחסידיו, עד שגם בן בתו של ר' ליבר היה כרוך אחריו.
בעיר ההיא הגיעו התלהבותו והתדבקותו באלוקים למדרגה היותר גבוהה. הוא היה "כולו בוער באש ה'", כולו רגש, כולו מסתורי, תמיד מתדבק בקונו, ולא עבר עליו אף רגע אחד - מספרת האגדה - שלא קרא לאלוקים: "דערבארימדיגער! ("הרחמן!"). לפעמים היה פונה לאלוקים ומדבר אתו כדבר איש אל רעהו: פעם בתחינות ובקשות, פעם בטענות ובתביעות, ופעם גם ברוגז ובכעס. ולא בשביל עצמו, לא בשביל צרכיו החומריים, או אפילו הרוחניים, כי אם בשביל עמו, שאהב ושהיה נכון להקריב למענו את גופו ואת נשמתו ואת כל הקדוש והטהור לו.
והכל ראו בו את איש הפלא, והכל שמעו בהשתוממות והתפלאות את תורתו ואת תפילתו הנלהבה.
"דרכו היה בעת התפילה - מספר אחד מכותבי תולדות הצדיקים - להתפלל בפחד ורעדה, ולא היה יכול לעמוד על מקומו מחמת פחד, וכשאדם מניחו בקרן זווית זו מצאו בזווית אחרת, וכל העומדים בשעת תפילתו סמרו שערות בשרם ונמס לבבם ונתפשטה כל העקמומיות שבלב מקולו".
בהגיע חודש אלול ו"הימים הנוראים" קרבו לבוא, התרחק ר' לוי יצחק מכל דבר. אז הגיעה התלהבותו לנקודה כזו שאי אפשר היה לשום איש, אף להיותר מקורב לו, לדבר אתו. בכל יום ויום בחודש זה היה שולח את השמש שלו, להזכיר את העם, כי "הימים הנוראים" הולכים ובאים, ובבית הכנסת היה מעורר את העם לתשובה.
בראש השנה היה עובר לפני התיבה. אז - מספרת האגדה - היה מופשט מכל גשמיות. בקול נעים ובניגון מיוחד היה מתפלל את התפילות ומדי פעם בפעם היה מפסיק באמצע ופונה לרבונו של עולם בדברי כבושים על עם ישראל. פעם בראש השנה, באמצע התפילה, בתוך התלהבותו הגדולה, החל לזמר בקול נעים וערב את הדברים הבאים, הנשמרים עד היום בניגונם המיוחד בפי רבים:
"דרי מעלה עם דרי מטה יפחדון וירעדון מאימת שמך; דרי תהום עם דרי שאול ירעשון וירגזון מאימת דינך. אבל צדיקים ממקום גן עדן ירננו ויזמרו לשמך. לכן אני לוי יצחק מברדיטשוב באתי לפניך בתפילתי ובקשתי: מה לך אצל ישראל? דבר: צו וועמען רעדסטו? - אל בני ישראל. אמור: צו וועמען זאגסטו? - אל בני ישראל. צו: וועמען בעפעהלסטו? - את בני ישראל. כה תברכו: וועמען הייסטו בענשען? - את בני ישראל. איבער דעם פרעג איך דיך: מה לך אצל ישראל? הלא יש לך כמה כשדיים, פרסיים, ישמעאלים, מדינים - מה לך אצל ישראל? אלא מאי? - מוז געדרונגען זיין: חביבין ישראל, שנקראו בנים למקום, ובכן - ברוך וכו'".
בעצמו היה תוקע בשופר בראש השנה. עד ראיה מספר:
"חגורו היה מלא שופרות, והוא היה מופשט מגשמיות, נמסו כל הלבבות שראו אותו, וכולם חרדו מפניו כמפני מלאך אלוקים". פעם, מספרת האגדה, תקע בראש השנה והתקיעות לא עלו יפה. כעס ר' לוי יצחק וקרא: "אם כן, ריבונו של עולם, יתקע איוואן בשופר!"
בערב יום הכיפורים קודם כל נדרי, בראותו שבית הכנסת מלא מפה אל פה, פנה אל אלוקים ואמר:
"ריבונו של עולם! לוא אמרת לגויים, כי מצווה לאכול ולשתות כל היום שלפני הערב הקדוש הזה, אז שתו כולם לשכרה ולא היה בערב אף מניין אחד להתפלל לפניך. רק עמך ישראל הוא עם קדוש: אין אחד מהם שכור, אין אחד מהם שאכל יותר מדי; כולם התכנסו ובאו לבית מקדשך ועומדים יחפים לפניך".
הוא לא הניח שום הזדמנות שלא יתדבק על ידיה באלוקים. פעם, ביום הכיפורים, טרם התחיל להתפלל תפילת "נעילה", פנה אל הקהל ואמר: "נפוליון קיסר צרפת מתפאר בלבבו לאמר, שהעולם כולו שלו הוא; ואני, לוי יצחק מברדיטשוב, אומר: יתגדל ויתקדש שמיה רבא..."
בכיליון עיניים ממש החל לצפות אחר יום הכיפורים למצוות אתרוג ולולב. רגע לשעה ושעה ליום היו נחשבים בעיניו. ובליל הראשון של סוכות "היה נעור כל הלילה ושאג כארי ורקד ושמח: מי ייתן ויגיע הזמן שאטול הלולב והאתרוג לידי ואברך עליהם". פעם - מספרת האגדה - אחרי שהיה ניעור כל הלילה, אך האיר השחר, והנה הוא רץ בהתלהבות גדולה וב"התפשטות הגשמיות" לקחת את האתרוג, שהיה מונח בארון של זכוכית, ובפשטו את ידו שבר את הזכוכית - ולא הרגיש בזה.
הוא היה מנהיג את ביתו בפשטות: אכל מעט, ולא שתה יין, מפני אבלות ציון וירושלים. לעומת זה היה מתנגד, כרבותיו, לסיגופים, שזה "הסתת היצר, להחליש המוח למונעו מעבודת השם יתברך". ואם בימי החול חי בקמוץ ובצמצום, הנה ביום השבת השתדל שיהיה הכל על הצד היותר טוב ומרווח, וצווה גם על העני, שיקמץ בימי החול בכל מה שאפשר בשביל השבת. "קדושת השבת - היה אומר - כל כך גדולה, שאדם מדבק עצמו בקדושה עליונה. נמצא, בשבת חוזר האדם לשרשו". מדי שבת בשבת היה אומר "תורה" על דרך החסידות, והיה מאחר לשבת ב"סעודה השלישית". קשה היה לו להיפרד מיום הקדוש הזה, יום השבת. על ידי ר' לוי יצחק נתפשטה באוקראינה תפילה לעת צאת השבת לפני ברכת ה"הבדלה", ושם מתפללים אותה בניגון מיוחד עד היום:
"גאט פון אברהם, פון יצחק און פון יעקב! בעהיט דיין ליעב פאלק ישראל פון אלעם בייזען אין דיינעם לויב. אז דער ליעבער שבת קודש געהט אוועק, אז די וואך זאל אונז קומען צו אמונה שלמה, צו אמונת חכמים, צו אהבת חברים, צו דבקות הבורא ברוך הוא; מאמין צו זיין בשלש עשרה עיקרים שלך, ובגאולה קרובה במהרה בימינו, לתחיית המתים, ובנבואת משה רבנו עליו השלום. ריבונו של עולם! דו ביזט דאך הנותן ליעף כח - גיב דיינע ליעבע אידישע קינדערלעך אויך כח דיך צו לויבען און נור דיך צו דיענען; אז די וואך זאל אונז קומען צו געזונד און צו מזל און צו הצלחה און צו ברכה און צו חסד און צו בני חיי ומזוני, לנו ולכל ישראל - ונאמר אמן".
מכל מילה ומילה נובעת אהבתו הגדולה לאלוקים ולעמו. הוא התאחד עם אלוקים ועם עמו התאחדות כל כך חזקה, עד שלא מצא הבדל בין ישראל ובין אלוקים. בכל אחד מישראל, אפילו בפחות שבפחותים, ראה והרגיש את האלוקים. בכל דבור ודיבור, שהיהודי מדבר, שמע את קול אלוקי ישראל. "הוא היה לבוש בטלית ומוכתר בתפילין, וספר עם כל אדם מענייני העולם וענייני ארציות, כי חשב, שגם "בענייני ארציות, שהיהודי מדבר, רוח אלוקים בם".
הוא היה הולך בשוקים וברחובות ומעורר את העם לתשובה. הדבר הזה הביא לפעמים לידי חדודים. פעם - כך מספרים - פגע באיש אחד שהיה ידוע לבעל עבירות; תפס אותו ואמר לו: חזור בך - ואקנא בך קנאה גדולה, לפי שעונותיך הרבים יהפכו כולם לזכויות. ענהו האיש לאמר: חכה לי, רבי, עוד שנה אחת ותגדל קנאתך. פעם אחת פגש באיש ושאלהו: למי אתה עובד? הוא פלל לתשובה: לאלוקי ישראל. אבל האיש ענה לתומו: אני עובד לפלוני הסנדלר.
לפעמים השתמש הוא עצמו בתוכחותיו בהלצות. פעם, אחר תפילת "שמונה עשרה", ניגש אל אחדים מן המתפללים ואמר להם "שלום עליכם" ונתן לכל אחד מהם את ידו. הם השתוממו לזה. אמר להם ר' לוי יצחק: "מדוע תתפלאו? הלא בעמדכם בתפילה חשבתם על דבר עסקכם. - פלוני היה בעיר זו, ואלמוני - בעיר אחרת... וכשגמרתם את התפילה, הלא שבתם מנסיעתכם, ולכן נתתי לכם שלום".