ר' יעקב יוסף כ"ץ - בעל "תולדות יעקב יוסף"
מחבר: אברהם כהנא
תוכן המאמר:
א. על חייו ואופיו של בעל התולדות
1. האיך נתקרב אל הבעש"ט - נוסח א'
2. האיך נתקרב אל הבעש"ט - נוסח ב'
3. ראשית פעולותיו של התולדות ותשובתו הגדולה כשנעשה חסיד
4. נתן טליתו לצורף על קנס שני אדומים
5. בק"ק ראשקוב אין לתולדות פרנסה
6. עונשם של ק"ק שאררוד על שגרשו את התולדות
7. מזכרונותיו של בעל שבחי הבעש"ט על התולדות
א. תפילה
ב. קצת מהנהגתו
ג. מהתענית של הרב
ד. על תפילתו של התולדות
ה. חשקו של התולדות לנסוע לארץ ישראל
8. התולדות מקפיד על התשובה
9. מעשה נוסף בהקפדת התולדות על התשובה
10. כמה היה קשה להתולדות לוותר על שיטת האר"י
נוסח א'
נוסח ב'
ב. על הספר תולדות יעקב יוסף
ג. מעשה שהיה
תקציר: המאמר סוקר את פעולותיו של ר' יעקב יוסף המכונה "בעל התולדות" ע"ש ספרו "תולדות יעקב יוסף": כיצד נתקרב לבעש"ט, פעולותיו בחסידות, קוים לאופיו ולהנהגותיו וכד'. בנוסף מרחיב כותב המאמר על ספרו החשוב ביותר "תולדות יעקב יוסף", כיצד התפשט והתקבל בעולם, וכן סיפורי אגדה על הרדיפות שרדפוהו המתנגדים.
מילות מפתח: ר' יעקב יוסף כ"ץ; כ"ץ רבי יעקב יוסף; בעל "התולדות"; תולדות יעקב יוסף (ספר); בן פורת יוסף (ספר); צפנת פענח (ספר); כתונת פסים (ספר); חסידות;
ר' יעקב יוסף כ"ץ, הידוע בעולם החסידים בשם "התולדות" (על שם ספרו "תולדות יעקב יוסף") סתם (ובחייו היו קורין לו בשם ר' יוסף בלבד), הוא התלמיד היותר חשוב מתלמידי הבעש"ט. התוודעותו עם הבעש"ט היתה בתקופה שהיה ר' יעקב יוסף רב בשארגרוד. על מאורע זה יש כמה נוסחות של אגדה. בכלל מסופר שזמן רב היה ר' יעקב יוסף מפקפק בערכו וחשיבותו של הבעש"ט ושיטתו. יותר מדי היה שקוע בשיטת האר"י ובחיים המעשיים הנובעים ויוצאים מתוך שיטה זו. ממילא מובן שבתור רב בעדתו היה ר' יעקב יוסף משתדל לבטל שיטת החסידות של הבעש"ט. אבל הבעש"ט שם לבו למתנגד זה. הוא היה רואה ש"צריך להגביה אותו". לבסוף עלה הדבר בידו, ור' יעקב יוסף נקשר ברבו החדש ונסע אליו למזיבוז. בני הקהילה בשארגרוד לא ידעו שרבם נחמץ. פעם אחת בא מגיד של חסידים לשארגרוד ונתאכסן בביתו של ר' יעקב יוסף חברו. הדבר נודע לבעלי הבתים שבעיר ונתעוררה מחלוקת גדולה על הרב. סופה של מחלוקת זו היה שר' יעקב יוסף נתגרש משארגרוד בערב שבת, והוצרך לשבות עם בני ביתו ומטלטליו בשדה. אחר כך קבע ישיבתו בראשקוב. מכאן עבר לנמירוב. בעיר זה ישב זמן רב ועשה הרבה נפשות לחסידות בדרשותיו ובעסקנותו. כאן היו מחשיבים אותו הרבה. היו אומרים דברי אגדה עליו בתור צדיק בעל מופת, שבתפילתו הציל את העיר מהתנפלותם של הטטרים. לפרקים היה נוסע אל הבעש"ט למזיבוז. יש שהיו מחליפים הרב והתלמיד אגרות. הבעש"ט היה שמח מאוד בתלמידו זה, והרבה היה מטפל בו גם לאחר שנתקרב אליו כדי להרגילו מדרכו בחיים על פי שיטת האר"י בסיגופים ותעניות. מספרים, שהבעש"ט היה אומר: "ריבונו של עולם, תשואות חן גדול מגיע לי ממך שהמצאתי לך יוסילי כזה בעולם".
כשעבר המרכז של החסידות, אחר פטירתו של הבעש"ט, מפודוליא לווליניא היה ר' יעקב יוסף משתוקק לעבור שמה גם הוא. הדבר עלה בידו כעשר שנים אחר פטירת הבעש"ט. כשמת בשנת תק"ל הרב מפולנאה, המוכיח ר' יהודה ליב, נתקבל ר' יעקב יוסף במקומו. כאן בפולנאה, היה מתעסק בסידור ספריו ובהדפסתם.
בפעולתו הספרותית תפס ר' יעקב יוסף מקום ראשון והיה עומד בשורה אחת עם המגיד ממיזריטש: המגיד היה מנהיג החסידות בחיים ור' יעקב יוסף היה מנהיג החסידות בספרות.
הוא נפטר אחר שנת תקמ"ב.
היצירה העממית לא היתה מטפלת ביותר בחיבור דברי אגדה על חייו של בעל התולדות. הדבר מובן: מתוך הדברים המועטים שנשתיירו על אודותיו נראה שבשביל העם היה עצם חייו כמות שהם חטיבה יפה ומקסימה יותר מכל דברי שירה. זו היתה פשוט אישיות גדולה ומרהיבה בעצם התנהגותה ובכל תנועות חייה יום יום. לא היה מורגש אפוא כל צורך לשפר חיים כאלה במטוה של אגדה.
לעומת זאת היתה אוהבת הפנטזיה העממית להתעסק הרבה בחזיון ההופעה של הספר הקדוש, התולדות, בעולם. מאורע זה הרי היה תקופה חדשה בעולם החסידות, ולפיכך לא יפלא כלל אם היה כל מומנט ומומנט שבמאורע ספרותי זה מוקף בזהרי האגדה. אחדים מדברי אגדה אלו עלה לנו לקבוע כאן.
חוץ מן האגדות הבודדות נוצר גם כן חיבור שלם על דבר ספר התולדות: ויכוח הרב משיפיטובקה עם ר' יחזקאל לנדא. היצירה החסידית אספה את כל סממניה היותר חריפים שהיו מצויים בעולם הפלפול התלמודי שלה ושמה את כל הדברים הללו בפיו של הלמדן היותר גדול שלה, הרב משיפיטובקה, כדי שיעלה בידו לנצח את הלמדן היותר גדול ממחנה המתנגדים, ר' יחזקאל לנדא; בדרך זו הכריחה היצירה החסידית ליתן כבוד לספר היותר חשוב של החסידות בכל תפוצות ישראל, אפילו בפראג שבבוהמיה! -
א. על חייו ואופיו של בעל התולדות
1. האיך נתקרב אל הבעש"ט - נוסח א'
פעם אחת בימי הקיץ בא הבעש"ט לעיר שארגרוד, שהיה אז התולדות רב שם, בבוקר השכם, בשעה שהיו מוליכין הבהמות למרעה. עמד עם העגלה שלו ברחוב העיר. עבר עליו איש אחד שהיה מוליך בהמתו למרעה. קרא לו הבעש"ט והתחיל מספר לו מעשיה. עבר דרך שם עוד איש אחד והטה אוזנו לשמוע מה שמספר הבעש"ט. אחר כך עמד עוד איש אחד מן העוברים, וכן כמה אנשים, עד שמשך הבעש"ט בסיפורי מעשיות שלו את כל בני העיר, שהיו באים ועומדים אצלו לשמוע מעשיותיו. היה עומד שם ביניהם גם כן השמש של בית הכנסת.
ודרכו של בעל התולדות היה להתפלל בימות הקיץ בתחילת השעה השמינית, והשמש היה נוהג לפתוח בית הכנסת בשעה השישית וחצי. בא באותו יום התולדות לבית הכנסת, והנה הוא רואה שבית הכנסת עדיין סגור. וידוע, שהיה קפדן בטבעו. חרה לו מאוד על זה.
והבעש"ט סיבב אז שילך השמש מאתו. הלך השמש לפתוח את בית הכנסת. כאשר ראה אותו התולדות הקפיד עליו מאוד, ושאלהו מה זה, ומדוע לא באו האנשים שרגילים לבוא בכל יום לבית הכנסת אל התפילה. סיפר לו השמש, כי אדם אחד אורח עומד ברחוב העיר ומספר מעשיות, וכל בני העיר עומדים אצלו ומקשיבים. חרה מאוד להרב התולדות על העניין זה, אבל לא הועיל לו כלום, והוכרח להתפלל ביחידות.
והתולדות לא היה מכיר אז עדיין את הבעש"ט, כי לא ראהו עוד, רק שמע עליו ולא היה מאמין בו. אבל הבעש"ט היה רוצה למשוך אותו אליו.
אחר התפילה צווה התולדות על השמש שיביא אליו את האורח המספר מעשיות וילקוהו עבור שביטל את הקהל מלהתפלל בציבור. בינתיים גמר הבעש"ט והפסיק לספר המעשיות והלך לאכסניה. הלך השמש לבקש אותו. מצאהו ואמר לו, כי הרב דמתא קורא אותו שיבוא אליו. הלך הבעש"ט תכף אל התולדות.
כשבא אמר לו התולדות בהקפדה גדולה ובלשון "אתה": "אתה הוא שבטלת הקהל מן התפילה בציבור?" אמר לו: "רבי, אני הוא." קרא אותו הבעש"ט "רבי" ואמר לו: "אבקש מרום מעלתו שלא יקפיד עלי ואספר לו איזה מעשה."
אמר לו: "ספר."
ספר לו הבעש"ט איזה מעשה. נתפעל מאוד מן המעשה עד שנחה דעתו, ולא היה מקפיד עליו עוד, וגם התחיל לדבר אל הבעש"ט מעט בלשון כבוד ואמר לו "מעלתו", והבעש"ט לא אמר לו עוד "רבי", אלא "מעלתו".
אחר כך אמר לו הבעש"ט: "אם ירצה מעלתו אספר לו עוד איזה מעשה."
אמר לו: "יספר."
וכשגמר הבעש"ט המעשייה השלישית, נכנס עמו התולדות בדברים, ותוך כדי דיבור נתקשר בו. אמר לו הבעש"ט: "עדיין לא התפללתי, ורוצה אני לילך להתפלל." הלך הבעש"ט להתפלל. והתולדות הכין סעודה בשביל הבעש"ט. אחר הסעודה נסעו שניהם יחדיו, וכל בני העיר הלכו ללוותם, וראו החידוש, שהבעש"ט משך אליו את הרב שלהם.
מכאן ואילך נעשה התולדות תלמיד מובהק להבעש"ט.
2. האיך נתקרב אל הבעש"ט - נוסח ב'
(שמעתי מהרב המפורסם החסיד וחכים דק"ק פולנאה.)
כשהיה [התולדות] אב"ד בק"ק שארגרוד שמע, שהבעש"ט בא לק"ק מוהילוב, אמר בלבו: - אסע גם אני, - כי לא היה עדיין חסיד. נסע ובא אליו בערב שבת קודש קודם תפילת הבוקר, וראה שהבעש"ט מעשן לולקי (קנה עישון), והיה דבר זה תמוה בעיניו. - "ואחר כך, בשעת התפילה, בכה בכיה גדולה, שלא בכיתי מימי, והבנתי שלא משלי היתה זאת הבכייה. אחר כך נסע הבעש"ט לארץ ישראל, ונשארתי משומם עד שחזר. אז התחלתי לנסוע אליו. ישבתי אצלו זמן, והיה הבעש"ט אומר שצריך להגביה אותי. ישבתי לערך ה' שבועות. והייתי שואל: - אימתי יגביה אותי רום מעלתו?"
3. ראשית פעולותיו של התולדות ותשובתו הגדולה כשנעשה חסיד
(שמעתי מהרב דקהילתנו ז"ל, ואמר ששמע מהרב הנ"ל.)
המוכיח (ר' יהודה ליב מפולנאה) היה ראשון לפעולותיו, שבא אליו לק"ק שארגרוד לשבת, ובקש ממנו שיתאכסן אצלו, ולא השיב פניו ריקם. בקש ממנו שיעשה לו מנין בביתו להתפלל, ונתן לו רשות. אבל בעצמו הלך לבית הכנסת. בשבת, כשהלך המוכיח לדרוש, בקש ממנו שילך אל הדרשה. הלבישו בדרשה מכף רגל ועד ראשו. אמר בלבו: אין זה כי אם נביא, כי מנין הוא יודע מחשבתי? - נדבק בו. ותכף בקש אנשי הקהל אל הסעודה השלישית. היה תמוה להם, כי יודעים היו שאין דעתו נוחה מהחסידים.
אחר כך, כשהחזיק הרב בצדקתו, התחילו אנשי העיר לריב עמו ונעשו לו שונאים גדולים, והמחלוקת היתה הולכת וחזקה, עד שגרשו אותו מן העיר בערב שבת קודש, והוצרך לשבות בכפר אחד.
והבעש"ט היה בדרך לא רחוק. כשראה הבעש"ט הדבר, אמר לאנשי סגולתו: - נסע לכפר פלוני, כי ידעתי שיש לו צער גדול, ונשבות שם עם הרב דק"ק שארגרוד, שנהיה עמו לפכח צערו. -
וכן עשו. וגם המוכיח היה שם עימהם.
בשבת, אחר תפילת מוסף, ראה המוכיח את הרב שהוא מצטער. אמר לו: - אל תצטער. שמעתי כרוז שהכריזו ואמרו: פלוני שונאך ייהרג ופלוני שונאך ימות בדבר, וכל העיר תישרף באש. -
כששמע הבעש"ט דבריו צעק על המוכיח ואמר: - שוטה, גם אתה שומע כרוזין? - נשתתק המוכיח.
והרב נסע לק"ק ראשקוב ונתקבל שם לרב פעם שנית. שם חזר בתשובה גדולה: כי היה עושר של סמ"ך אלף, והיה מחלק כל המעות שלו, כי החזיר כל הקנסים שקבל, וכל המשא ומתן שהיה בו נדנוד איסור החזיר, והכריז בחרם, שכל מי שקבל ממנו ואינו בהכשר יבוא ויחזיר לו מעותיו - עד שנשאר עני.
4. נתן טליתו לצורף על קנס שני אדומים
(שמעתי מהרב מ' יואל מ"מ דק"ק נמירוב, אשר מקום קבורתו בארץ ישראל בירושלים תוב"ב). פעם אחת נסע עם הרב דק"ק ראשקוב לק"ק מזיבוז. באו לק"ק באר והתפללו שם באכסניה בבית בעשרה. בסוף התפילה השמיט עצמו הרב מאצלם. הלכו לבקשו ומצאו שיצא מבית אחד של צורף. שאלו לאותו הצורף:
- מה עשה הרב בביתך?
- לא רצה לגלות, כמו שגזר עליו הרב שלא לגלות. והאנשים הגדולים שהיו שם עם הרב כעסו על הצורף וגזרו עליו שייאמר להם האמת.
אמר הצורף: - אני רואה בו נקמה, כי בהיותי דר בק"ק ראשקוב לקח ממני קנס שני אדומים, ועכשיו נתן לי הטלית של שבת שלו עד שיחזור מן הדרך ויפדה ממני.
- גזרו עליו האנשים: - תכף ומיד תמחול לו השני אדומים ותחזיר לו הטלית. -
החזיר לו, ולא רצה לקבל, עד שנתן הצורף תקיעת כף שמחל לו בלב שלם. - אז קבל הטלית.
5. בק"ק ראשקוב אין לתולדות פרנסה
(שמעתי מהרב דקהילתנו.)
כשהיה הרב דק"ק פולנאה אב"ד בק"ק ראשקוב, אמרו המלאכים להבעש"ט: - למה אתה שותק, והרב דק"ק ראשקוב אין לו פרנסה? -
6. עונשם של ק"ק שארגרוד על שגרשו את התולדות
פעם אחת נסע הרב אל הבעש"ט לשבת, והוצרך לנסוע דרך עיר שארגרוד. והיה כועס על העיר מאוד, ולא רצה לעמוד בעיר, אך מחמת שהיה צריך ליתן מספוא לסוסים הוכרח לעמוד. ולא קם מהעגלה, ואמר: "כשיאכלו תכף נסע ונלך". התחיל לרדת גשם ולא יכלו לנסוע. נכנסו לבית. לא פסק הגשם עד שהוצרך ללון שם בעל כורחו. בבוקר גם כן לא פסק הגשם והיה הולך וגדול עד יום ה'. כשראה שאין הגשמים פוסקים אמר: "רבש"ע, אפשר ניחא לך שאשבות כאן והגשמים יפסקו?" - היה כן, שפסקו תכף הגשמים. היה מתפלל כל השבת עבור העיר.
והבעש"ט ראה ששבת בק"ק שארגרוד והיה יודע שהיטב חרה לו על העיר, ושחק ואמר לאנשי סגולתו: "הנה הרב דק"ק ראשקוב שבת בק"ק שארגרוד", - ושחק עוד.
לאחר שבת כשבא אל הבעש"ט נתן לו שלום ושחק. אמר הרב להבעש"ט: "רבינו, מה השחוק?" אמר לו: "שהיית כל שבת קודש בשארגרוד". השיב: "כן הדבר". והיה מתגעגע לפניו כבן יחיד, וספר לו שהוכרח לשבות שם מחמת הגשמים. השיב לו הבעש"ט: "סבור אתה, שהמוכיח היה משקר ח"ו? אמת ששמע הכרוז. ומה שרגזתי עליו הוא על שהוציא מפיו. שאילולא הוציא מפיו דברי הכרוז, הייתי מבטל הדבר מן העיר באותה שבת מכל וכל. ועכשיו לא פעלתי אלא שנתנו להם הרחבה שלא תישרף בפעם אחת, אך פעם מבוא זה ופעם מבוא זה, עד שתישרף כל העיר".
וכן היה, שנשרפה העיר בכמה פעמים. ואותן שגזרו עליהם הרציחה נהרגו בק"ק אומאן בעת הבריחה, ר"ל. ואותן שנגזר עליהם למות בדבר, ר"ל, מתו בדבר שהיה שתי שנים אחר הבריחה. והיה להם הרחבת זמן גדול ערך עשרים שנה או יותר [שאני יודע שהרב היה אבד"ק נמירוב שש עשרה שנה קודם הבריחה חוץ ממה שהיה בעיר ראשקוב, שהיה כמה שנים קודם מעשה זה].
7. מזכרונותיו של בעל שבחי הבעש"ט על התולדות
א. תפילה
כשהיה אב"ד בק"ק נמירוב, אחר הבריחה שנה אחת, היה דרכי, כשהייתי מניח תפילין דרבינו תם הייתי ירא להניח בפני הבריות, כי הייתי עדיין רך בשנים, והייתי נוהג שבשעת "אשרי-ובא לציון" הלכתי לבית הגדול, כי לא היה שם איש בשעת התפילה, כי היו מתפללים בחדר סמוך לבית קטן, רק הגבאי שלו היה נמצא בבית. ופעמים היה הגבאי הולך לשוק לקנות צרכי הבית.
פעם אחת נכנסתי לבית והנחתי שם תפילין דרבינו תם, ונשתהיתי. בתוך כך גמרו התפילה ונכנס הרב ז"ל לביתו ופנה כה וכה וראה כי אין איש. שאלתי אותו: "מה רבינו מבקש?" אמר לי: "אתה הולך בתפילין". מיד הסירותי התפילין של ראש מעלי. אמר לי: "לך לבית המדרש וראה אם גמרו התפילה". הלכתי ומצאתים מתפללים עדיין "אשרי-ובא לציון". באתי ולא מצאתי אותו, כי הסיר התפילין והלך. המתנתי לו. כשבא לבית ושאלני, אמרתי שגמרו התפילה, כי שערתי שבוודאי גמרו התפילה. התחיל להניח תפילין. ידעתי שילך לבית המדרש, וקדמתי והלכתי, ומצאתי שאחד עומד לפני התיבה ואומר תהילים כמו בשינה. וידעתי שהרב ירגז על זה - - -. ותהילים צווה הרב לומר בכל בתי כנסיות אותיות נמירוב ואותיות קר"ע שט"ן משולב בשם הוי"ה מפסוקי "אשרי תמימי דרך", ומקודם יאמרו קפיטל פ"ג, ושיאמרו בכל יום יהי רצון אחר אמירת תהילים. רגז ואמר: "אין בי כוח עוד שאת אתכם עלי. אתם חושבים מחשבות כל אחד לעצמו. אני אומר לכם שלא יהא קל בעיניכם העניין אודות הקידר". ומשם הלך לבית הכנסת ושם נח מרוגזו, ורמז הדברים דרך פשט. אילולא שמעתי קודם לכן דבריו בבית המדרש לא הבנתי רמזותו. וביום קיבץ תינוקות של בית רבן לבית הכנסת וצווה לומר צ"א פעמים "ויהי נועם" קודם המנחה.
בבוקר שמעו שבלילה העבר הלך הקידר חצי פרסה סמוך לטולטשין מחנה גדול והיו קרובים לעיר נמירוב, ותהילה לאל ששלחו הישמעאלים שר אחד באשי אחריהם, וחזרו כולם.
שמעתי מאיש אחד, ושמו ר' דוד, שהיה דר באותו זמן בק"ק שארגרוד, שיום אחד קודם לכן צווה הרב ר' מרדכי מק"ק הנ"ל להקהל שישלחו שליח מיוחד אל הרב דק"ק נמירוב שיתפלל אודות הקידר. שלחו שליח וצווה להם שילך בבוקר. ובבוקר אמר הרב הנ"ל: "אין צורך בשליח, כי כבר ידע הרב דק"ק נמירוב".
ב. קצת מהנהגתו
היה לומד בכל יום בטלית ותפילין. קודם האכילה היה לומד שיעור גמרא ו' דפין, וגם בשעת אכילה, בין מאכל למאכל, לא פסק פומיה מגירסא. ואחר האכילה היה ישן מעט מזעיר וקם משנתו ומניח תפילין ולומד עד תפילת המנחה. גם בלילה היה לומד הרבה. לא עבר עליו לילה אחד שלא קם בחצות ממש, בקיץ ובחורף, הן בחול והן בשבת ויום טוב. והלימוד שלו ותפילתו וכל דבר שבקדושה היה עושה בכח, עד שבשרו מזדעזע עליו.
היה עושה פדיון שבויים וצדקה הרבה מאוד.
בביתו היתה פרנסתו בדוחק ולחץ. פעם אחת התרעמה אשתו הרבנית עליו ועל בנו אל אודות הדוחק והלחץ, והשיב לה: - כתוב "ויהיו עניים בני ביתך".
ג. מהתענית של הרב
היה מתענה בתשובות הקנה בזה האופן: היה מתענה מדי יום ביום, ובכל חודש וחודש היה מתענה פעם אחת משבת לשבת. ואין איש מאנשי הבית שהיו יודעים מזו התענית. רק בתולה אחת, בת אחותו, נדבר עמה שהיא תהא מביאה לו אוכל, ולא אחר, וגם תפנה המאכל, שלא יודע לבני הבית. ככה היה מתענה ה' שנים. בשנה השישית אירע שהתענה משבת לשבת, והבעש"ט היה בדרך ושמע כרוז: "מהר רוץ אליו במרוצה, כי היום יתבטלון מוחין שלו". רץ אליו במרוצה גדולה, עד שמת לו בדרך סוס של עשרה אדומים. בא ואמר להרב: "מת לי סוס של עשרה אדומים בדרך על ידך, ותהיה כפרה תחתיך". ותכף אכל, ושמע לו אחר כך.
ד. על תפילתו של התולדות
(שמעתי מהרב שהיה אומר בזה הלשון:)
מרגלא בפומיה דהצדיק ר' יעקב יוסף ז"ל: "נקל לי לומר עשרה חילוקים מלהתפלל שמונה עשרה אחת."
ושמעתי מר' זוסיל מאנפולי: "כשנסעתי מאחי ר' אלימלך דרך זולקווא עמדתי בבית המדרש במקום אחד להתפלל, והיתה התפילה זכה וברורה כערך תפילות הבעש"ט. לא ידעתי מאיזו סיבה. ואמרו, כי המקום הזה היה המקום של בעל ספר תולדות יעקב יוסף."
ה. חשקו של התולדות לנסוע לארץ ישראל
(שמעתי מהרב דקהילתנו מ' גדליה ז"ל.)
כמה פעמים חשק הרב לנסוע לארצנו הקדושה, והרב הבעש"ט אמר שלא ייסע, ואמר לו: "סימן זה יהיה בידך. כל פעם שיפול לך חשק לנסוע לאה"ק תדע נאמנה שיש דינים על העיר, ר"ל, ושטן מטריד אותך כדי שלא להתפלל בעד העיר. על כן כשיפול לך חשק לנסוע לאה"ק התפלל בעד העיר."
8. התולדות מקפיד על התשובה
פעם בא אל בעל התולדות מוכסן אחד לבקש על פרנסה. הוריד הרב את גבותיו הגדולות ואמר: - עשה תשובה!
- "חבל!" קרא המוכסן - "שאין "הרבי" (הבעש"ט) בחיים!"
- "ומה?!"
- "פעם" החזיר המוכסן - "היתה גנבה במקומנו הגנבה נמסרה בידי לשמירה. לאחר זמן נתעורר העניין והתחילה חקירה ודרישה. נתייראתי ונסעתי אל הרבי למזיבוז. לא גיליתי להרבי שהגנבה נמצאת אצלי, אלא אמרתי רק שחוששני לבלבול. אמר לי הרבי "המתן קצת". לאחר שבא מן הטבילה קרא: "מדוע אמרת שחושש אתה לבלבול, והלא הגנבה ממש היא אצלך?" - אם כן - שאלתיו - מה אעשה? - אמר לי הרבי: - חזור לביתך. אצלך לא יחפשו".
עכשיו רואני מה בין הרבי ובין רום מעלתו: הרבי ידע שגנבתי ולא ציווני על התשובה, ומעלתו - עדיין לא גנבתי, וכבר יגזור עלי לעשות תשובה! -
9. מעשה נוסף בהקפדת התולדות על התשובה
פעם בא אל התולדות אדם אחד לבקש על פרנסה. - אמנם - אמר בתוך דבריו - רבי. אני בעצמי חייב במצבי. כדברי התנא אומר גם אנוכי: הרעותי מעשי וקפחתי את פרנסתי. - - כן, החזירהו הרב אבל התנא נתכוון ל"הרעותי מעשי", ואתה מתכוון ל"קפחתי את פרנסתי"...
10.כמה היה קשה להתולדות לוותר על שיטת האר"י
תלמידי הבעש"ט היו נוהגין לישון בחדר הסמוך לחדר משכבו, כל אחד לילו.
פעם בליל שבת קודש לילו של ר' דוד לאה'קס היה. שומע הוא באמצע הלילה שני קולות מדברים בחדרו של הבעש"ט. הטה אוזנו, והנה קולו של הבעש"ט אומר:
- "נו, יצחק, הלא תודה לדעתי בעניין כוונת "שמע ישראל"."
האר"י: "לאו!"
הבעש"ט: "ואני עומד על דעתי, שהכוונה היא כך. ידעת מה? נעלה ונשאל בעליונים." האר"י: "טוב. נכנס להיכלו של משיח."
הבעש"ט: "ואני רוצה ליכנס דווקא להיכלו של רשב"י."
אחר כך נשתתקו הקולות לזמן מה. ושוב נשמע קולו של הבעש"ט:
- "נו, יצחק, עכשיו רואה אתה שהכוונות הן לשיטתי. מחר אדרוש ואטעים כוונתי בניגוד לכוונתך.
ר' יעקב יוסף הקפדן יצא וישיג עלי, כי יהא עומד על צדך. אולם איני חושש לו, שהרי דוד שלי שמע הכל והוא יבוא ויסהיד עלי. -
כך הוה: למחר בשעת הסעודה השלישית דרש הבעש"ט על כוונת "שמע ישראל" נגד שיטת האר"י, יצא ר' יעקב יוסף והקפיד כנגדו. בא ר' דוד והסהיד שהסכים האר"י לדעת הבעש"ט.
11.התולדות לא זכה להיות מנהיג במקום הבעש"ט מחמת שהיה קפדן ועברה ההנהגה אל המגיד הגדול
נוסח א'
גמור היה אצל תלמידי הבעש"ט שאחרי פטירתו תעבור ההנהגה לר' יעקב יוסף, והיו מהרהרים על כך, מחמת שהיה קפדן.
קודם פטירתו של הבעש"ט שאלוהו התלמידים: "על מי תניחנו רבינו?"
- על דב בלי רגלים אלא בעל כפים! היתה תשובת הבעש"ט (כידוע, היה המגיד ממיזריטש נכה רגלים והולך בקבים).
כשנתמנה המגיד לא היה ר' יעקב יוסף נוסע אליו. לאחר זמן לא יכול להתאפק ושאל לחבריו, תלמידי הבעש"ט: "מה ראיתם שם?"
- "הכל כמו אצל הרבי!" החזירו.
גמר בדעתו לנסוע אל המגיד.
הוא היה אצל המגיד רק פעם אחת, לא יותר. כשבא ורצה ליכנס לחדר המגיד נתקל בפתח במשרת או "גבאי". מיד הקפיד וקרא:
- "מה? גאות? כך ראינו גם אצל רבינו?"
- "חלילה!" החזיר המגיד "לא מצד גאות. נכה רגלים אני וזקוק למשרת."
נתקררה דעתו.
באותו מעמד דרש לפניו המגיד על הפסוק "על משכבי בלילות" (מובא בתולדות). לבסוף אמר ר' יעקב יוסף: "צריך להרכין הראש. הרבי עבר לכאן עם תרמילו."
נוסח ב'
אחר שישב המגיד במקומו של הבעש"ט לא היו התולדות והמוכיח מפולנאה (ר' ליב) נוסעים אליו. לאחר זמן גמר התולדות לנסוע אל המגיד יחד עם המגיד מישרים מטשודנוב, ר' משה ציסיס (רבו של ר' שמואל מקמינקה). כשבאו למיזריטש היו מהלכים ושואלים לדירתו של המגיד. הראשון שפגשם היה ר' שניאור זלמן (בעל "התניא"). הוא היה מכיר את התולדות. הראה להם על ביתו של המגיד, ובעצמו נזדרז ובא אל המגיד לבשרו על האורחים. כששמע המגיד מביאתו של התולדות נתבהל וצווה לפנות לו אכסניה מיוחדת וגם שלח אליו מתלמידיו להיות אצלו בסעודות של שבת. בסעודות ליל שבת ושחרית הגיד התולדות תורה. התורה שלו היתה מתאימה לתורתו של המגיד. אולם בשעת "שלוש סעודות" נרדם. נשתמטו להם התלמידים מאצלו והלכו לשמוע תורתו של המגיד. רק חברו של התולדות, ר' משה ציסיס, נשאר אצלו. הקיץ וראה שאין איש. אמר לחברו: - נלך לשמוע תורתו של המגיד. - כשבא התולדות הפסיק המגיד מלומר תורתו, וכשיצא התולדות התחיל שוב לומר תורה.
ב. על הספר תולדות יעקב יוסף
ארבעה ספרים נדפסו מחיבורי ר' יעקב יוסף. שלושת הספרים: תולדות יעקב יוסף, בן פורת יוסף וצפנת פענח נדפסו בחייו, ספר אחד בשנה (קוריץ תק"מ, תקמ"ט ותקמ"ב), והספר הרביעי, כתונת פסים, נדפס אחר פטירתו.
הספר תולדות יעקב יוסף הוא החשוב מכולם, מפני שכל עיקרו הוא עסוק בהסבר שיטת הבעש"ט, והוא מפורסם מכולם בעולם החסידות. ספר זה נדפס ראשונה בקוריץ בשנת תק"מ, שנית במזיבוז בשנת תקע"ז, ואחר כך זכה להרבה מהדורות. הדפוס הראשון היה נקרא בשם "התולדות עם הנקודות". על שם שבאו בדפוס זה שתי נקודות על התיבות המוטעמות, שהיה דינן להיות סדורות בפיזור האותיות (כלו' בקורסיב). היו מקיימים שבנקודות אלו יש סודות ורזין עילאין ושאין אפילו נקודה אחת שבאה לבטלה.
על התפשטותו של הספר "תולדות יעקב יוסף" בעולם ועל רושם שעשה, נוצרו כמה דברי אגדה.
מספרים שכשיצא הספר "תולדות יעקב יוסף" לאור היה המחבר מטפל בעצמו במכירתו והיה נוסע בתפוצות ישראל לתכלית הפצת הספר. המחיר שקצב היה גדול מאוד: אדום זהב בעד כל ספר. בא לברדיטשוב. היה יושב באכסניה וממתין לקונים, ואין שואל ואין דורש. הקפיד. נתעורר קטרוג גדול למעלה על העיר וכמעט שנגזר עליה חורבן.
הרגיש ר' זאב מז'יטומיר (בעל "אור המאיר") ובא בקפיצת הדרך אצל ר' יעקב יוסף לברדיטשוב:
- "מה כל הכעס וההקפדה?"
- "האיך?!" טען בעל התולדות "באתי למכור ספרי, שתורת הרבי כלולה בתוכו, ולבסוף אין קונה!"
השיב ר' זאב: "מה רעש? וכי גדול מעלתו מהקב"ה שהיה מחזר עם תורתו על כל העמים ולא רצו לקבלה?"
מיד נחה דעתו ונסתלק הקטרוג.
************************************
כשהיו מתעוררות רדיפות על ספרי החסידות היה נוטל הספר תולדות יעקב יוסף מקום בראש. כן מספרים, שבכמה מערי בוהימיא העלו את הספר על המוקד תחת השפעת של מתנגדים כמו ר' יחזקאל לנדא. בברודי שרפו את הספר לפני ביתו של ר' מיכל מזלוטשוב. זיכרון אותן המקומות שבהם הועלה הספר על המוקד נרשם אצל החסידים.
כן מספר בנו של המגיד מקוזניץ: עיני ראו בהיות הה"ק אאמו"ר המגיד הק' מקוזניץ זצלה"ה בק"ק ברודי, ומדי עברו אצל הבתים למחוז חפצו עמד אצל בית אחד כמתמיה, ושאלוהו: - מה נשתנה בית זה משאר בתים, אשר כבודו מתמיה עליו? - וענה, כי לא יוכל לסבול טומאת הבית הזה. אחר החקירה והדרישה נתוודע כי במקום הזה שרפו זה זמן ספרי תולדות יעקב יוסף, רח"ל, לזאת עלה צחנתו מטומאתו עוד לפניו.
וודאי שרפו ספר זה גם בווילנה, כשדנו בשרפה לפני פתח בית הכנסת את הספר צוואת הריב"ש, אלא שאין בעל המקור מזכיר ספר זה מפני שאין הוא מטפל בו לרגל ענינו.
************************************
אצל הרב הקדוש ר' מיכל מזלוטשוב היה פעם אחת בנו הקטן, יוסף חולה גדול עד מאוד. באותו זמן הגיעה אל הרב ידיעה שבאיזו מדינה רוצים לשרוף הספרים הקדושים של הרב ר' יעקב יוסף מפולנאה. נסע ר' מיכל מביתו וצווה לבני ביתו שבאם ח"ו ימות בנו אזי ימתינו בקבורתו לביאתו לביתו. אחר נסיעתו נתעלף החולה והיה שרוי בשינה שקורין בלשון אשכנז הינרפליט (שינה ליטרנית). סבורים היו שמת הילד. לאחר שלושה ימים נפלה עליו זיעה וחזרה נשמתו לגופו. כשהבריא מעט סיפר להם כל המאורע:
תכף כשיצאה נשמתו, לקחה מלאך אחד והוליכה להיכל אחד, ולא היה רשות להמלאך ליכנס לאותו היכל, רק הוא בעצמו נכנס להיכל. עמד אצל הפתח וראה שבית דין הגדול יושבים. מיד ראה שני שלוחים נושאים ספר שבו רשומים כל העוונות, וכמשא כבד יכבד עליהם. תכף בא מלאך אחר עם ספר הזכיות. ולא היו שווים אלו נגד אלו, עד שהביאו ספר שלישי, הוא ספר הייסורין שקבל, ונפלו הרבה מן העוונות. עם כל זאת עבור העוונות הנשארים היו רוצים לדונו למיתה, והיו רוצים לכתוב פתקה. בתוך כך בא אביו, ר' מיכל, ברעש גדול ובזעקה גדולה על עניין שרוצים לשרוף הספרים של הרב ר' יעקב יוסף, וטען: - הלא גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שלא לכבודו של עצמו כתב ח"ו, כי אם לכבוד השי"ת ותורתו!
- וכשראה את בנו עומד אצל הפתח, אמר לו: - בני, מה אתה עושה בכאן?
- השיב לו: - אני עומד כאן זמן רב, ואיני יודע על מה ולמה. בקשתי שתמליץ טוב עבורי!
- אמר לו אביו: - באם לא אשכח, אדבר טוב עבורך.
- והתחיל צועק שוב על דבר הספרים, כבראשונה.
השיב הבית דין: - אין זה הדבר שייך לבית דין שלנו, כי אם גבוה מעל גבוה וכו'. -
הלך לו הרב ולא נזכר על בנו.
בתוך כך עלה לאותו היכל הרב הקדוש ר' יעקב יוסף, המחבר, וצעק גם כן בבכיה ובקובלנה רבה על זה שרוצים לשרוף ספריו. ראה הרב אותו גם כן כשהוא עומד אצל הפתח, ושאל אותו:
- מה אתה עושה בכאן?
- השיב לו כמו שהשיב לאביו, ובקש שימליץ עבורו.
השיב גם בעל התולדות: - אם לא אשכח אדבר עליך טוב.
- השיבו בבית דין להרב כמו שהשיבו לר' מיכל.
בין כך הלך לו בעל התולדות גם כן, והוא עומד בפחי נפש, כי אין עוזר ואין תומך.
מיד נשמע קול רעש גדול, ממש רעשו כל העולמות, והיו מכריזין:
- פנו מקום, הבעש"ט בא להיכל!
- נכנס הבעש"ט וראה אותו כשהוא עומד אצל הפתח.
שאל אותו: - יוסף, מה עסקך בכאן?
- השיב לו כתשובתו לאביו ולבעל התולדות, ואמר: "וגם בקשתי את אדוני אבי ואת הרב דק"ק פולנאה שימליצו טוב בעדי, ושכחו עלי. בכן מבקש אני מעלת כבוד קדושתו שימליצו טוב עבורי."
ביקש הבעש"ט מהבית דין שיפטרו את הנער לשלום. צוו לו שילך לביתו. רצה להתעכב שם ולראות מה יעשה הבעש"ט, ומיד באו שני אנשים ולקחו אותו והלכו עמו וצוו עליו לעשות איזו דברים. ואם כי היה ממאן לעשות רצונם, מוכרח היה לקיים, כי הם אלצוהו לכך. ואחר שעשה כדבריהם מיד התחיל להזיע.
**************************
יש שהיו פונים גם אל השררה בהשתדלות להחרים את הספר תולדות יעקב יוסף על ידי הצנזורה.
האגדה מספרת: פעם, בימות החמה, יצא ר' אורי מטיטיוב (בן בנו של הבעש"ט) וישב לו על האכסדרה שלפני ביתו בפאבולוטש.
ראה והנה יהודים מברדיטשוב עוברים.
- "שלום עליכם, יהודים! מה חדשות נשמע בברדיטשוב? שמעתם על פולין? בטלה המלוכה!"
- ?! - תמהו האנשים - "לא שמענו שום חדשות."
- "נו, אם אתם אינכם יודעים, אספרה לכם מה ששמעתי אני היום: בעל התולדות נכנס לבית דין של מעלה והיה קובל וצועק חמס על מי ששורפין ומשמידין ספרו ועל מלכות פולין שהוציאה גזרת שרפה על הספר."
- "דורש אני" - כך טען - "שתבדקו יפה את ספרי מדף לדף ותגידו לי אם נמצא בו דבר שלא כהוגן."
לא עמדו בפמליא של מעלה נגד קפדנותו של הזקן, והספר נמסר לבדיקה. בדקו, בדקו, ולא מצאו בו שום דופי.
- "בדקו שנית!" קרא בקפדנותו והוריד גבותיו הגדולות - "אולי תמצאו!"
גם הפעם לא מצאו כלום. - "אבל, בדקו גם "הנקודות" שבספרי, אולי תמצאו איזו נקודה שנכתבה לשם פניה!"
בדקו שוב, ואפילו "נקודה" פסולה לא מצאו.
התחיל הזקן תובע פסק אמת לאמתו.
לא יכלו לפטרו. ישבו, דנו ופסקו:
- "מי שערער על התולדות יהא סופו לכפירה באלוקי ישראל, ואותה מלכות שהוציאה עליו גזרה של שריפה, תהא בטלה."
וכך הווה: המערערים, בעלי המסירה, יצאו מדת ישראל, ר"ל, ומלכות פולין בטלה.
**************************
הספר תולדות יעקב יוסף נדפס בלי שום הסכמה של רבנים. מעבר לשער נדפסה רק מודעה קטנה:
"ומחמת טרדת הדפוס לא יכולנו להשיג הסכמות מגאוני ארץ כי בטוחים אנחנו שיסכימו כולם כאחד על חיבור הנחמד הלזה".
ספר זה היה אצל ר' יעקב יוסף עיקרי ויותר חשוב מכל שאר ספריו, והיה מטפל בחיבורו יותר מבכולם. מתוך מקום אחד נראה שבשנת תקי"ג כבר היה עוסק בכתיבתו ולבית הדפוס הביאוהו רק בשנת תק"ט, אם כן נמשכה הכתיבה והעריכה כשלושים שנה. קרוב לוודאי שהתחיל להתעסק בחיבור זה תכף לאחר שנתקרב אל הבעש"ט, שעלה אז בדעתו לכתוב בספר שיהא מבסס לכל השקפותיו ודעותיו של הרב בשיטה מסוימת.
דרכו של בעל ה"תולדות" היא כך: הוא מתחיל בדרוש על איזה כתוב מפרשת השבוע, אחר כך הוא מאריך בדיבורו ומפתח את דעותיו ומחשבותיו, והוא מביא לראיות כמה וכמה מקומות מתוך הספרות העברית מכל הדורות, שהוא בקי בה מאד. ולבסוף הוא גומר מחרוזת הציטטין ובא לידי ניסוח מחשבתו שהיתה קבועה במוחו בתחילת הדרוש, והוא מסיים באחד מפתגמיו של הבעש"ט, שהוא רגיל לסמן אותם בתחילתם באותיות מרובעות וגדולות בלשון "שמעתי ממורי".
דברי מורו הוא משתדל למסור בדיוק גדול, ובמקומות שלא רשם לעצמו הדברים בדיוק, ולא היה בנמצא לפניו אלא תוכנם בלבד, הוא מעיר על זה, בלשון מעין: "שמעתי ממורי דברים נוראים ורשמתי ראשי פרקים בנייר בפני עצמו".
עד כמה היו אהובים עליו דברי רבו נראה ממה שמסופר עליו, ש"פעם אחת לעת זקנתו - - והיה זקן מאוד וחלוש חולה ברגליו והיה שוכב במיטה, בא לפניו הרב בעל רב ייבא ושאל לו על עומק דבר אחד מה שהביא הרב בס' תולדות יעקב יוסף בשם הבעש"ט ז"ל רבו הקדוש. אז ישב במטה והתחיל לפרש עומק דברי הבעש"ט ז"ל, והיו פניו כלפיד אש בוערת וליהטה אש סביבותיו והוגבה הוא עם מיטתו למעלה מהארץ כמה טפחים, והיה אומר הדברים כנתינתן מסיני באימה בפחד בקולות וברקים.
על דברי ה"שמעתי ממורי" היו מדברים בעולם החסידות בדחילו. כן מספרים, שר' פנחס מקוריץ היה אומר: - בכל אחד מן ה"שמעתי ממורי" אפשר להחיות מתים. -
שוב מסופר, שחותנו של ר' יעקב שמשון בנו של ר' פנחס מקוריץ, ר' דוב ב"ר בונים, אמר לחתנו קודם נסיעתו לארץ ישראל: "ידעתי שאביך מסר לך ה"שמעתי ממורי". בבקשה ממך מסור לי גם כן קודם נסיעתי לארץ ישראל לכל הפחות "שמעתי ממורי" אחד. הרי אין לך להיות חושש שמא אהיה משתמש בו, לפי שאני נוסע מכאן." נטלהו ר' יעקב שמשון לקרן זווית וגילה לו. חבקהו חותנו ונשקהו וקרא: "ווי, ווי, למה לי לעזוב אותך ולנסוע לא"י!" אמר לו ר' יעקב שמשון: "מה שהוחלט הוחלט, וכבודו צריך לנסוע."
אבל מצד אחד היתה מושרשת עמוק בקרב ר' יעקב יוסף השיטה של האר"י והיה מרגיש תביעה חזקה להביא לידי הסכם דברים שבשיטת האר"י עם מה שלמד מן הבעש"ט. לפיכך הוא מביא הרבה ראיות גם מן "הכתבים", היינו כתבי האר"י.
קריאת הספר עושה רושם, שכל עיקרו לא נכתב אלא לשם מלחמת מצווה עם המתנגדים לחידושי דרך החסידות, ומבין השיטין מבצבצים ייסורין של אדם שהיה סובל הרבה בחיים על דעותיו ומעשיו.
בבחינה של שמירת דברי הרב וקביעתן בכתב יחידי הוא ר' יעקב יוסף בין תלמידי הבעש"ט, ורק הודות לו נשתמרו דברי הבעש"ט לדורות.
מתוך הספר תולדות יעקב יוסף הוציא אחר כך ר' אהרן ב"ר צבי מאפטא את פתגמי הבעש"ט ואמרותיו וסדר מהם ספר בפני עצמו, שנתפרסם בעולם בשם "כתר שם טוב".
חוץ מדברי הבעש"ט מביא ר' יעקב יוסף גם הרבה מדברי תלמידיו של הבעש"ט מה ששמע מפיהם, כגון ר' נחמן מקוסוב, ר' נחמן מהורודינקה, ר' מנחם מבאר ועוד. בייחוד הוא מביא הרבה דברי ר' יהודה ליב פוסטנר, אב"ד דק"ק מיזריטש גדול, אחד מחשובי תלמידי הבעש"ט, שהיה מבעלי ההשפעה בדורו, אלא שלא השאיר אחריו כלום, חוץ ממה שמובא אצל בעל התולדות, שמזכיר את שמו בתארים נכבדים, ופעם אחת הוא מספידהו ובוכה על פטירתו, שהיא אבדה גדולה לתנועת החסידות.
ג. מעשה שהיה
בין הרב הצדיק הגאון המפורסם בדורו ר' יעקב שמשון משיפיטובקה ובין הרב הצדיק הגאון המפורסם בדורו ר' יחזקאל לנדא סג"ל בעל "נודע ביהודה".
בעת שהופיע על פני תבל הספר הקדוש תולדות יעקב יוסף מהרב הצדיק מפולנאה, היה הגאון ר' יחזקאל אב"ד דק"ק פראג, והוא היה מתנגד גדול לתלמידי הבעש"ט. כאשר בא הספר תולדות יעקב יוסף ליד הרב מפראג דן אותו לשרפה ונתנו למרמס תחת רגליו. דבר זה היה מיצר למאוד להרב הצדיק מפולנאה בעלמא דקשוט, ובא בחלום אל תלמידו הקדוש משיפיטובקה ואמר לו שיסע אצל הרב מפראג. שמע אליו הרב משיפיטובקה. התחפש כאחד העניים, לבש בגדים קרועים ובלואים ואגודת חפצים עמס על שכמו, כדרך העניים המחזרים על הפתחים, ונשא את רגליו לילך לדרכו לק"ק פראג.
בבואו העירה הלך תכף ומיד לבית הרב מפראג ליטול שלום ממנו. נגש עד מקום ישיבתו הרמה, וקבל שלום. שאל אותו הרב מפראג מאין הוא ומה בקשתו. השיב לו: "מעיר שיפיטובקה אנוכי, ועני ואביון אנוכי."
אמר לו הרב מפראג: "זה אני רואה בעצמי, אך יגיד לי מה בקשתו."
השיב לו העני: "בקשתי מכבוד הרב ליתן לי אכסניה, גם לאכול, וגם לקבץ עבורי נדבה הגונה."
החזיר הרב: "הקשית לשאול."
החזיר העני: "מפני מה אין הרב נוהג כבוד במי שעומד אצלי?"
שאל אותו הרב: "מי עומד אצלו? הלא אין אני רואה אלא את כבודו לבד?"
השיב לו העני: "מקרא מלא כתיב, כי יעמוד לימין אביון."
כששמע הרב זאת השיב לו: "אני יושב ועוסק בתורה, ותלמוד תורה כנגד כולם."
השיב לו העני: "אם בכך הוא רוצה לפטור את עצמו, רואה אני שלא הבין פסוק אחד בתורה עם פירוש רש"י."
שאל אותו הרב: "יודיעני נא איזה פסוק נעלם ממני עם פירוש רש"י."
השיב העני: "הלא מקרא מלא כתוב בתורה, ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים. ופירש רש"י: ושמרתם- זו משנה, ועשיתם- כמשמעו. וקשה אם רש"י לא ידע שום פירוש על ועשיתם- היה לו לשתוק. מה זה שפירש: כמשמעו? אומנם יובן זה על פי מה דאמרינן בעבודה זרה (ב' ב'): ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן וכתיב אלוה מתימן יבא וקדוש מהר פארן, - מאי בעי בשעיר ומאי בעי בפארן? א"ר יוחנן מלמד שהחזיר הקב"ה את התורה על כל אומה ולשון ולא קבלוה, עד שבא אצל ישראל וקבלוה. ואמרו, שתשובת בני עשו היתה שאינם יכולים לקבל התורה מחמת שכתוב בה לא תגנוב, וכל עצמם של אותם האנשים אינם חיים אלא מן הגנבה ומן הגזל. והנה כפי הנראה רצו עשו וישמעאל גם כן לקבל התורה, אך מחמת שני הלאוין לא רצו לקבלה. וזוהי כוונת רש"י: ושמרתם- זו משנה, שמחויב כל אדם מישראל ללמוד בתורה ועשיתם-כמשמעו, שמחויב כל אדם לקיים כל המצוות הכתובות בה, אף על פי שיושב ועוסק בתורה. שאם נאמר שהלימוד בעצמו מספיק לנו לקיים התורה, היה להם לעשו ולישמעאל גם כן לקבל התורה, רק שילמדו אותה, ומה שלא יקיימו הלאוין אין להם חטאת, שהרי תלמוד תורה כנגד כולם, כמו שאומר הרב מפראג שהלימוד בעצמו מספיק לקיים התורה. וזהו שסיים הכתוב כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, - שמטעם זה נתתי התורה דווקא לכם ולא לשאר אומות. כי הן לא רצו לקבל עליהן לעשות כל המצוות בפועל, ואתם קבלתם אותה לשמור ולעשות, והרי הוא כמבואר."
השיב הרב: "אמת, שכן הוא הדבר, שמחויב כל אדם מישראל ללמוד ולקיים כל המצוות. ואף על פי כן אין דרכי בכך לילך לקבץ נדבות. ואבקש מכבודו לילך אל שלושת הדיינים שלי, והם ימלאו בקשתו."
הלך העני אל הבית דין צדק וחזר אל הרב הגאון.
שאל אותו הרב: "היה כבודו אצל הבית דין צדק שלי?"
השיב העני: "הייתי אצל כל שלושת הדיינים ומצאתים כולם שקרנים."
שאל אותו הרב הגאון: "איזו שקר נמצא בהם? אנוכי לא שמעתי מעולם שום דבר רע עליהם, והם בעיני בית דין צדק."
השיב העני: "הייתי אצל הראשון ואמר לי שאין לו כוח, והשני אמר שבזיון הוא לו להחזיר על הפתחים לקבץ נדבות, והשלישי אמר אף אם יחזק כוחו לא יתבייש מפני המלעיגים אף על פי כן לא יפעול כלום, כי במקום הזה אינם נותנים נדבות."
שאל אותו הרב: "מהיכן יודע כ"ת כי שקרנים הם? יכול להיות כי האמת אתם. ולמה לא ידון אותם לכף זכות?"
השיב העני: "איך אוכל לדונם לכף זכות. והרי הכתוב מכחישם. דכתיב רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד: והנה זה שאמר שאין לו כוח, הלא ימצאם חיים כתיב. וזה שאמר שבמקום הזה אינם נותנים נדבות, הלא ימצא צדקה כתיב. וזה שאמר שבזיון הוא לו, הלא וכבוד כתיב. הרי שהכתוב מכחישם, והם שקרנים."
שאל אותו הרב: "מדוע לא קיים מאמר הגמרא האי צורבא מרבנן דאתא למתא צריך להודיע צורבא מרבנן אנא כי היכי דלא לזלזלו בכבודו?"
השיב העני: "היינו אם בא למקום שמקיימין הכנסת אורחים, שאפילו אם הוא עם הארץ מחוייבין להכניסו ולהאכילו, משום הכי צריך להודיע דצורבא מרבנן הוא כדי שינהגו בו כבוד תלמידי חכמים. אבל לא במקום הזה שאינם מקיימין הכנסת אורחים. וכי דבר קטן הוא בעיני כ"ת מאמר חכמינו ז"ל גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה?" ושאל אותו הרב: "מהיכן למדו חז"ל דבר זה?"
השיב העני: "מאברהם אבינו למדו זאת, שאמר להקב"ה אל נא תעבור מעל עבדך, כדי להכניס האורחים."
שאל אותו הרב: "ואברהם גופא מנין ידע?"
השיב העני: "אברהם למד זאת מהקב"ה, שהצריך לשנות מעשה בראשית ולהוציא חמה מנרתיקה כדי שלא להטריחו באורחים. הלא הקב"ה עמד אצל אברהם ובודאי לא יניח להקב"ה וילך להכניס אורחים, ומדוע הוצרך לשנות מעשה בראשית? מן השינוי הזה למד אברהם שגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה, שהרי הקב"ה היה מוכרח להוציא חמה מנרתיקה כדי שלא יניחו אברהם וילך להכניס אורחים."
אמר הרב: "הנראה שכ"ת הוא מכת החסידים, ואנא פלגינא על כתה זו."
השיב העני: "אם כבוד הרב פליג על הכת ההיא, אין שום אדם מחויב לעמוד מפניו."
שאל אותו הרב: "והיכן כבוד התורה?"
השיב העני: "דבר זה הוא משנה מפורשת וגמרא ערוכה: הוא היה אומר, כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו. ובירושלמי איתא להפך, כל שרוח המקום נוחה הימנו רוח הבריות נוחה הימנו וכל שאין רוח המקום נוחה הימנו אין רוח הבריות נוחה הימנו. לכאורה קשה: מדוע תלתה המשנה רוח המקום ברוח הבריות, וכי משוא פנים יש בדבר? התנא היה צריך לומר: כל מי שהוא צדיק רוח המקום נוחה הימנו, היינו שמתנהג במידת חסידות, אעפ"י שאינו צדיק גמור אף על פי כן רוח המקום נוחה הימנו. וכל מי שאין רוח הבריות נוחה הימנו, היינו שאינו מתנהג במידת חסידות, אף על פי שהוא צדיק גמור כמו הרב מפראג אף על פי כן אין רוח המקום נוחה הימנו."
שאל אותו הרב: "ואיך נשמע מזה שאין שום אדם מחויב לעמוד מפני, ואף על פי שהוא כבוד התורה?"
השיב לו העני: "כתר לי זעיר, עוד יש לאלוה מלין. עדיין לא סיימתי דברי הגמרא, רק דברי המשנה. וזה לשון הגמרא בגטין (ל"א ב'): "רב הונא ורב חסדא הוו יתבי. חליף ואזיל לגניבא עלייהו. אמר חד לחבריה: ניקום מקמיה, דבר אוריין הוא. אמר ליה אידך: מקמי פלגאה ניקום? אדהכי אתא גניבא לגבייהו. אמר להו: במאי עסקיתו? אמרו ליה: ברוחות. אמר להו: הכי אמר רבי חנן בר אבא אמר רב: ד' רוחות מנשבות בכל יום ורוח צפונית מנשבת עם כולן". לכאורה הדבר תמוה: איך אמרו לו שהם עוסקים ברוחות? הלא הם עסקו בדבר הלכה, אם מחויבים הם לעמוד מפניו אם לא, וכשבא גניבא אצלם אמרו לו שהם עוסקים ברוחות. מפני מה לא אמרו לו האמת. ואם תאמר שהיו יראים לומר לו האמת מחמת שהיה גבר אלים, מה זה שאמרו לו שהם עוסקים ברוחות דווקא, והלא היו יכולים לומר איזו הלכה אחרת. אכן האמת היא כך: שרב הונא ורב חסדא מחולקים היו בפלוגתא של המשנה שבאבות עם הירושלמי, דמאי דאמר ניקום מקמיה, דבר אוריין הוא, סבירא ליה כהירושלמי, שאמר שאם רוח המקום נוחה הימנו גם רוח הבריות נוחה הימנו, ואם כן צריכים אנו לקום מפניו. ואידך סבר כמתניתן דאבות שכל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו. וזה הואיל ואין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו - אין אנו צריכים לעמוד מפניו. וזוהי כוונת מאמרם ברוחות, שמחלוקתם היתה במשנה דרוחות. וגניבא לא הבין דבריהם, על כן אמר להם ד' רוחות מנשבות בכל יום. ולעולם הלכה כמתניתין דאבות, שאין צריכים לעמוד מפני איש אשר אין רוח הבריות נוחה הימנו, דהיינו שאינו מתנה במידת חסידות, אף שהוא צורבא מרבנן אין חייבים לעמוד מפניו." מדברים אלו הבין הרב שלא בא העני הזה אלא לקנטרו בדברים, ולא עבור נדבה.
שאל אותו הרב: "ולמה בא כ"ת אלי ומה בקשתו?"
השיב העני: "העיקר שבאתי לכאן הוא רק לתרץ כל מה שקשה לכ"ת."
אמר הרב: "רואה אני שכ"ת הוא תלמיד חכם: מדוע הוא הולך בבגדים קרועים ובלואים כדרך הפחותים?"
השיב העני: "וכי קשה למר המאמר מפני מה יש צדיק ורע לו רשע וטוב לו?"
אמר לו הרב: "הן!"
השיב העני: "לדידי לא קשה מידי."
בקש הרב ממנו שיאמר לו הפירוש.
השיב העני: "איתא בגמרא נדה (ט"ז ב'): דרש רבי חנינא בר פפא, אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו, ונוטל הטיפה ומעמידה לפני הקב"ה ואומר לפניו ריבונו של עולם. טיפה זו מה תהא עליה, גיבור או חלש. חכם או טיפש, עשיר או עני, ואילו רשע או צדיק לא קאמר. כמאן? - כרבי חנינא, דאמר רבי חנינא: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלוהיך שואל ממך כי אם ליראה". השתא אתי שפיר: כשהמלאך נוטל הטיפה ומביאה לפני הקב"ה, והקב"ה גוזר עליה שתהיה עני, והברירה בידו להיטיב ולהיות צדיק, מכל מקום הוא מוכרח להיות עני. זהו פירוש יש צדיק ורע לו. וכן להפך: אם גזר הקב"ה על הטיפה שתהיה עשיר, והברירה אחר כך בידו להרע ולהיות רשע, מכל מקום הוא מוכרח להיות עשיר. זהו פירוש רשע וטוב לו."
כששמע הרב זה הפירוש קפץ ונשבע שאין זה שכל אנושי, אלא מלאך אלוקים. "אך אף על פי כן אני אומר שזה תלוי במזל."
השיב העני: "הלא גמרא ערוכה היא בפסחים (נ"ז א'): מלכא ומלכתא הוו יתבי. מלכא אמר גדיא יאי ומלכתא אמרה אימרא יאי. אמרו: מאן מוכח? כהן גדול, דקא מסיק קרבנות כל יומא. אתא איהו, אחוי בידיה: אי גדיא יאי יסק לתמידא. והדבר מתמיה, דהיכי אפליגו במציאות כזו שיכולין לברר: בשלמא אי הוי הפלוגתא בין אנשים כמותנו, שאין לנו לא אימרא ולא גדיא, יש לנו לשאול באיש אשר בחן בכל אלה, האמת עם מי. אבל המלך והמלכה, - כלום חסר בבית המלך? היה להם להביא גדיא ואימרא וישחטו ויתקנו אותן ויראו את אשר ייטב בעיניהם. אלא הפירוש הוא כך: מלכא אמר גדיא יאי - היינו המזל הוא העיקר, והוא מלשון גד גדי וסינוק לא, ומלכתא אמרה אימרא יאי - היינו מה שהקב"ה אומר על הנעשה הוא העיקר, ואימרא הוא מלשון אמר. על כן אמרו: מאן מוכח? כהן גדול - והוא צדיק הדור. אחוי בידיה: אי גדיא יאי יסק לתמידא - היינו אם המזל הוא עיקר, יהיה הדבר צריך להיות בתמידות מתחילה ועד סוף, כמו המזל שנולד בו, ואנו רואים זמנים משתנים בכל איש ואיש, זמן מועט הוא עני וזמן מועט הוא עשיר. אלא על כורחך אימרא יאי, היינו מה שהקב"ה מכריז על הנעשה, כמה זמן יהיה עני וכמה זמן יהיה עשיר, הוא העיקר."
שאל אותו הרב עוד הפעם: "מה מבוקשו ולמה בא כ"ת אלי?"
השיב העני: "באתי לכאן לתרץ כל מה שקשה לכ"ת."
שאל אותו הרב: "מה זה שקורין חסיד, ומה הוא עניין החסידות?"
השיב העני: "חסיד נקרא מי שמתקן כל מה שקלקל מקודם."
אז מלא הרב פיו שחוק ואמר לתלמידיו: "השמעתם מה שהביא האיש מפולנאה עניין חדש בדרך חסידות?"
וגם שאל את העני: "מנין לו זה הדרך, והיכן מובא זה הדרך של חסידות?"
השיב העני: "הלא גמרא ערוכה היא."
ולהרב היה שישים תלמידים, וכל אחד היה סדור על פיו מסכת אחת מש"ס.
שאל הרב לתלמידיו: "הראיתם הגמרא, שחסיד מתקן כל מה שקלקל מקודם?"
לא היה בידם.
אז בקש מהעני שיאמר לו באיזו מסכת מובאת זאת הגמרא.
השיב העני: "במסכת ברכות." ומסכת ברכות היה אז הרב בעצמו לומד. פשפש ובדק ולא מצא.
שאל הרב להעני: "יודיעני כ"ת איה מקום הגמרא."
פתח העני ואמר: "איתא בגמרא ברכות (ד' א'): לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני, לוי ור' יצחק. חד אמר, כך אמר דוד לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, לא חסיד אני? שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אישה לבעלה. ולא עוד, אלא כל מה שאני עושה אני נמלך במפיבושת רבי - - תנא, לא מפיבושת שמו, אלא איש בושת שמו. ולמה נקרא שמו מפיבושת? שהיה מבייש פני דוד בהלכה. והנה הדבר משולל הבנה: וכי לא היה לדוד יותר ממידת החסידות, אלא מה שהיה קם בחצות לילה, וכל מה שכתוב כאן? ועוד, וכי זה הוא דבר גדול שקם בחצות לילה? הלא יש כמה עמי ארצות ובעלי מלאכה שקמים בחצות לומר תהילים ושערי ציון? ועוד קשה, מה ששיבח את עצמו שהוא נמלך במפיבושת רבו: יכול להיות שלא ידע הדין על בוריו והיה מוכרח לשאול פי רבו. גם קשה, מה בא התנא להשמיענו: לא מפיבושת שמו אלא איש בושת שמו? מה נפקא מיניה אם נדע שם רבו או לא?
אמנם יש ליישב הכל על פי מה דאיתא בגמרא: אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רב יהונתן, כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, שנאמר ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו. אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו? אלא מה אני מקיים מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע? שבקש לעשות ולא עשה. אמר רב, רבי דאתי מדוד מהפך בזכותיה דדוד, מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע, - רבי אומר משונה רעה זו מכל רעות שבתורה, שכל רעות שבתורה כתיב בהן ויעש, וכאן כתיב לעשות, - שבקש לעשות ולא עשה: את אוריה החתי הכית בחרב - שהיה לך לדונו בסנהדרין ולא דנתו, ואת אשתו לקחת לך לאישה - ליקוחין יש לך בה, דא"ר שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו, שנאמר ואת עשרת חריצי החלב האלה תביא לשר האלף ואת אחיך תפקוד לשלום ואת ערובתם תקח. מאי ערובתם? תני רב יוסף, דברים המעורבים בינו לבינה. ואותו הרגת בחרב בני עמון, - מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליה, אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו. מאי טעמא? - מורד במלכות הוה, דאמר ליה ואדוני יואב ועבדי אדוני על פני השדה חונים, הרי שדוד לא חטא בבת שבע, משום שגרושה היתה, וגם בהריגת אוריה לא חטא, משום שמורד במלכות היה. ואף על פי כן מצינו שחטא קצת, דאמרינן בגמרא: ויהי לעת ערב ויקם דוד מעל משכבו - א"ר יהודה שהפך משכבו של לילה למשכבו של יום, שנתעלמה ממנו הלכה, אבר קטן יש באדם, משביעו רעב, מרעיבו שבע. גם בבת שבע חטא קצת. אף על גב שגרושה היתה מכל מקום הרי אסרה על בעלה. ובהריגת אוריה אף על גב שמורד במלכות היה מכל מקום היה לו לדונו בסנהדרין. ולזאת התפאר דוד שתיקן הכל ולא נשאר בו שום נדנוד עבירה, ובעבור זה קרא לעצמו חסיד: החטא שהפכתי משכבו של לילה למשכבו של יום עתה אני מתקן זאת במה שחצות לילה אקום להודות לך, ואני מהפך הלילה ליום. והחטא השני, שאסרתי אישה לבעלה, מתקן אני במה שידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא, כדי לטהר אישה לבעלה. והשלישי, שהרגתי את אוריה החתי ולא נמלכתי בסנהדרין, מתקן אני שבכל דבר שאני עושה אני נמלך במפיבושת רבי. וקשה איך קרא דוד לרבו בשמו הלא אמרינן בגמרא: "הקורא רבו בשמו" הוא אפיקורוס, ואין לו חלק עולם הבא? לפיכך בא ומתרץ: לא מפיבושת שמו אלא איש בושת שמו. הרי שחסיד נקרא מי שמתקן מה שקלקל מקודם".
אחר כך שאל הרב את העני: "מה בקשתו ולמה בא לכאן?"
והשיב העני: "אני רוצה לומר דרשה ברבים".
שאל אותו הרב: "באיזו מקום רוצה כ"ת לומר דרשה?"
השיב העני: "בבית הכנסת הגדול".
אמר לו הרב: "נעניתי לו, כ"ת יאמר דרשה בביהכ"נ הגדול. אך יאמר נא כ"ת באיזו אגדתא ידרוש ומראי מקומות של הדרשה, כי כך הוא מנהג הדורשים ברבים שיודיעו האגדתא, כדי שהלומדים יעיינו מקודם וידעו איך להשיג עליו".
השיב העני: "איזו סוגיא שיאמר הרב אותה אדרוש".
עמד הרב משתומם: איך יוכל איש לדרוש כל הסוגיות שיאמרו לו, ולא יעיין מקודם באותה הסוגיא?
אמרו לו תלמידיו: "נקח מסכת אחת מן המסכתות המונחות על השולחן, והעניין שיזדמן לפנינו כשנפתח הגמרא אותו ידרוש".
שאל אותו הרב אם הוא מרוצה לזה, והשיב העני שהוא מרוצה גם לזה. ואז הייתה מונחת לפניהם מסכת בבא בתרא. פתחו הגמרא ומצאו המימרא: "עשרה דברים קשים נבראו בעולם, הר קשה ברזל מחתכו, ברזל קשה אור מפעפעו, אור קשה מים מכבין אותו, מים קשים עבים סובלים אותן. עבים קשים רוח מפזרתן, רוח קשה גוף סובלו, גוף קשה פחד שוברו, פחד קשה יין מפיגו, יין קשה שינה מפכחתו, ומיתה קשה מכולם". שאלו אותו אם ידרוש בזו האגדתא.
השיב העני: "אפשר לדרוש בסוגיא זו". פתחו פיהם בשחוק, שקרא לאגדתא סוגיא.
שאל אותם העני: "בקיאים אתם היטב בסוגיא זו?"
השיבו: "הן!"
אמר להם: "נלך לבית הכנסת לומר דרשה זו". היה הרב נמלך בדעתו, אם ילך עם העני הזה לבית הכנסת לשמוע דרשתו על האגדה או לא ילך, שמא יהא מקנטרו בדברים, כדרכו, ויהי לו בזיון.
אמר לו הרב: "שאלתי מכ"ת שידרוש כאן בביתי, ומה לנו לילך לבית הכנסת".
השיב העני: "אם רצון כ"ת שאדרוש כאן, אמלא רצונו".
והתחיל לדרוש: "אחד מהעשרה דברים הר קשה, פי' שיש סוגיא השוחט לשם הרים". והתחיל למנות כמה קושיות יש שם.
אחר כך אמר: "ברזל מחתכו, פירוש: הסוגיא מנכסי צאן ברזל מתרצת כל הקושיות של השוחט להר". והתחיל לומר כמה וכמה תירוצים לכל הקושיות. וכן הלך מסוגיא לסוגיא בחריפות ובקיאות אשר לא ראו ולא שמעו כזאת מעולם. וכך היה עניין הדרשה בכל העשרה דברים, וכל אחת ואחת הייתה סוגיא אחרת, וכל מקום שאמרו חז"ל קשה - זה קושיא, וכל מקום שאמרו מחתכו או מפעפעו הוא תירוץ. ומשך זו הדרשה היה עשרה ימים רצופים, בכל יום סוגיא אחת מהעשרה דברים הקשים שיש בעולם.
אחר כלות ימי משך הדרשה שאל עוד הפעם הרב את העני, מה מבוקשו ולמה בא אליו ומי הוא.
השיב העני: "יהא ידוע לכבוד הרב, כי אני זעירא דזעירא דמן חבריא מתלמידי הצדיק הקדוש מפולנאה, בעל הספר תולדות יעקב יוסף, וממני יוכל הרב להבין גודל חריפות ובקיאות של תלמידו הבינוני, ומשנינו יוכל להבין גודל חריפות ובקיאות של תלמיד המובהק שלו, ומכולנו יוכל להבין גודל חריפות הבקיאות של קדושת הרב הגאון בעל הספר תולדות יעקב יוסף. ואנו שמענו שהרב מפראג רוצה לדונו בשריפה, על כן באתי לכאן להודיע מי ומי הם בעלי דברים שלו, ואין עונשין אלא מזהירין".
כששמע הרב מפראג דברים אלו לקח תיכף את הספר תולדות יעקב יוסף מתחת כפות רגליו, שהיה מונח שם, והגביהו ונשקו בפיו.
אחר כך ביקש הרב מהעני שיספר לו איזו מופת מרבו.
השיב העני: "מופתים לא ידענו. אך אחת אספרה לכבוד הרב:
פעם אחת נסע הרב מביתו ושבת במקום אחד. היה שם חנווני אחד מוכר יין טוב ויקר מאוד. רצה לכבד את הרב הקדוש בבקבוק יין טוב לקידוש. טעה המשרת ולקח בקבוק של יין נסך והביא לבית הרב והעמידו על השולחן. פתאום נתפקע ונשבר הבקבוק מאליו. היה לחנווני מזה צער גדול, שלא זכה שהרב הקדוש יקדש על יינו. הלך החנווני לביתו ומצא הבקבוק עם היין הטוב שהכין בשביל הרב עומד במקומו.
שאל למשרת: מה זה?
נתוודע לו כי בקבוק היין שהביא לבית הרב היה יין נסך.
בא החנווני אצלנו וסיפר לנו הדברים.
אמרו לו: לא יאונה לצדיק כל און".
אחר כך לקח העני רשות מהרב ליסע לבית, והרב הלך ללוותו. בבואם אצל הפתח, עמד הרב ואמר: "ברוך זוכר נשכחות. דכירנא כד הוינא טליא בא חכם אחד לבית אבי ז"ל וביקש ממנו איזו טובה, ולא היה בידו למלאות מבוקשו".
אמר החכם לאבי: "אם היה כבודו ממלא בקשתי הייתי אומר לו מדרש פליאה עם פירושו. אבל עכשיו, שלא מלא בקשתי, אומר לכבודו רק המדרש פליאה בלא הפירוש. וזהו לשון המדרש: "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, הדא הוא דכתיב פתח דבריך יאיר, ואתיא כמאן דאמר י"ז טפחים הוה מנרתא". אחר כך הלך החכם לדרכו, ולא אמר הפירוש לאבי, כעת אני מבקש ממעלת כבוד תורתו לפרש לי המדרש.
עמד העני על מפתן הבית ושאל: "היש בביתו סידור קרבן מנחה?"
השיב הרב: "הן!" ונתן לו הסידור.
הביט בו מעט, ואמר: "הפירוש הוא כך: ידוע שבמנורה היה י"א כפתורים וט' פרחים וכ"ב גביעים וז' קנים. ובגובה איכא פלוגתא: חד אמר י"ז טפחים היה גובה המנורה, וחד אמר י"ח טפחים היה גבהה של המנורה וזהו פירוש המדרש: אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, הדא הוא דכתיב פתח דבריך יאיר, היינו, הפתיחות מהתורה הקדושה רומזים על המנורה, כי בפסוק ראשון מספר בראשית יש ז' תיבות, כנגד ז' קני המנורה, ובפסוק ראשון מספר שמות יש י"א תיבות, כנגד י"א כפתורים, ובפסוק ראשון מספר ויקרא יש ט' תיבות, כנגד ט' פרחים, ובפסוק ראשון מספר דברים יש כ"ב תיבות, כנגד כ"ב גביעים שהיו במנורה. ובפסוק ראשון מספר במדבר יש י"ז תיבות, כנגד גבהה של המנורה, והיינו שאמר המדרש: ואתיא כמאן דאמר י"ז טפחים הוה מנרתא".