תוכן המאמר:

א. קודם הלידה ואחר הלידה

1. "לקונה עבדיו בדין"

2. הבעש"ט שמח על לידתו של הרב מברדיטשוב

ב. אחר החתונה

1. הרב מברדיטשוב ור' שמילקא מניקולשפורג

2. מעשה יצר הרע

3. אשתו של רבי

ג. לאופיו של הקדושת לוי

1. הרב מתפלל על שלום שונאיו

2. תלמיד

3. כינוי

4. מתן צדקה לעניים

5. הקדושת לוי למד מגנב

6. על המחלוקת שבין ר' ברוך ממזיבוז ובין ר' לוי יצחק מברדיטשוב

7. ברכה לגנבים

ד. עבודת השי"ת ולימוד זכות על ישראל

1. בקשת הרב לעבוד את השי"ת בלי פניה

2. מהתפעלותו של הרב בשעת תפילתו

3. על דרכי עבודתו של הרב ואהבתו למצוות

4. בערב תשעה באב

5. קדושת "כתר" של הרב

6. קודם שמונה עשרה של ראש השנה

7. אישה בוכיה

8. הקב"ה גוזר וצדיק מבטל

9. הקב"ה מחבר תפילות מן אלפבית של יהודי שלא ידע להתפלל

10. בערב יום הכפורים

11. המלצה על ישראל

12. מעשה קודם "כל נדרי"

13. "ויאמר ה' סלחתי כדבריך"

14. ביום הכיפורים

15. מי הוא השליט בעולם

16. תפילת נעילה

17. הקדושת לוי הרויח בעסק של סרסרות ונתן הרווח במתנה לכלל ישראל

18. יום הכיפורים בברודי

19. בפסח

20. הרב ותענית

21. הקדושת לוי מלמד זכות על אדם מישראל

22. תפילין דמרא עלמא

23. אהבתו של יהודי למקום

24. תפילה צריכה כוונה

25. הקב"ה מבין כל רמיזה

26. מה בין אלו לאלו

27. הרב תובע רשעים לתשובה

 

ר' לוי יצחק מברדיטשוב, בעל "קדושת לוי" – בעולם קורין לו בשם "הרב מברדיטשוב" סתם – מצטיין בתוך החבורה של תלמידי המגיד ממיזריטש בתור מיסטיקן ובעל התלהבות בשעת דביקות במדרגה היותר גדולה.

 

ר' לוי יצחק נולד בשנת ת"ק. אביו ר' מאיר, רב בהוסקוב, היה למדן בנגלה ובנסתר. אצלו למד ר' לוי יצחק עד חתונתו. אחר כך עבר למקום חותנו, לעיר לוברטוב. עיר זו היתה אז מקום של לומדי תורה. בין חבריו בלוברטוב היה ר' יוסף תאומים, בעל "פרי מגדים. לא רחוק מלוברטוב, בעיר ריטשוול, היה יושב על כסא הרבנות ר' שמילקא הורוויץ, שהיה אחר כך רב בניקולשפורג (מורביא). ר' שמילקא היה אחד מחשובי תלמידיו של המגיד ממיזריטש והיה מופלג בתורתו, בדרושיו ובדרכי עבודתו על פי החסידות. ר' לוי יצחק נתחבר אל ר' שמילקא, והלז הביאו אל המגיד ממיזריטש והכניסו לתוך החבורה של תלמידי המגיד. כאן, במחיצה אחת עם המגיד ועם החברים החדשים, נתגלה לר' לוי יצחק עולם חדש וגדול. כאן מצאו הניצוצין שבנפשו מקום להתפתחותן.

 

לאחר זמן נתקבל ר' לוי יצחק לרב בריטשוול (במקומו של ר' שמילקא). מעיר זו היה מוכרח אחר כך לעקור ולחפש לו מקום אחר, מחמת גודל הרדיפות שנתעוררו נגדו מצד המתנגדים. מספרים, שההתמרמרות עליו גדלה כל כך, עד שראה ממש סכנה לגופו להישאר עוד שעה יתירה בעיר, ובהושענא רבה בבוקר היה מוכרח לברוח רגלי עם הלולב והאתרוג בידו לעיר קוזניץ (הרחוקה מריטשוול י"ז ווירסטה) אל המגיד בעל "עבודת ישראל", ורק באמצע הדרך (ב"כפר חדש") מצא איכר אחד שהוליכהו בעגלתו לקוזניץ. אחר כך (בשנת תקל"א) נתקבל לרב בפינסק. עיר זו היתה לר' לוי יצחק מעין אליה וקוץ בה: מצד אחד היה במקום זה קרוב אל ר' אהרן מקארלין (הסמוכה לפינסק). ר' אהרן היה מגדולי בעלי החסידות בדורו, מתלמידיו של המגיד ממיזריטש, וכמעט שזכה שתהא החסידות נקראת על שמו. לחסידים היו קורין אז בעולם בשם קארליניים. ר' אהרן היה בעל התלהבות גדולה בעבודתו והיה קרוב הרבה ברוחו והלך נפשו אל ר' לוי יצחק. מספרים, שהמגיד היה אומר על ר' אהרן, שהוא מרעיש עולמות באמירת שיר השירים. אבל מצד אחד נפל כאן ר' לוי יצחק לתוך סביבה גדולה של מתנגדים. והזמן היה שעת התסיסה הגדולה של ההתנגדות לתנועת החסידות.

 

בשעה שנתפרסם החרם של הגאון מווילנה נגד החסידים, בשנת תקל"ב, לא היה ר' לוי יצחק בביתו, בפינסק. הוא היה אז אצל רבו, המגיד ממיזריטש. התמרמרותם של בני הקהילה בפינסק היתה גדולה על הרב שלהם, שהיה מסור כל כך לכת החסידים, והתחילו הרדיפות נגד בני ביתו. אפילו גיסיו של הרב היו בין רודפיו. החליטו לגרש תכף את הרב המחזיק בחסידות ופסקו שלא לסלק להרבנית השכירות של השבוע.

 

כשנדחה ר' לוי יצחק מן הרבנות בפינסק, נתקבל לרב בעיר ז'ליחוב (פלך סידליץ) בפולוניא. אבל גם כאן לא הונח לו. אחר מלחמה גדולה עם המתנגדים הוכרח לעזוב גם קהילה זו.

 

ביום מ"ה לספירת העומר בשנת תקמ"ה, בהיותו בן מ"ה שנים, נתקבל ר' לוי יצחק לרב בברדיטשוב. מספרים שהיה אומר: "באנו לכאן שלוש פעמים מ"ה."

 

בברדיטשוב התחילה תקופה גדולה, חשובה ופורייה מאוד בפעולתו. כאן היתה הקרקע מוכשרת לעבודת החסידות ולהתפשטותה. תחת הנהגתו של ר' לוי יצחק התחילה ברדיטשוב משמשת מרכז לחסידות בגליל וויליניא.

 

הנהגתו זו נמשכה עשרים וחמש שנים, עד פטירתו (כ"ה תשרי תק"ע).

* * *

 

ר' לוי יצחק היה כמעט יחיד בדורו, שהיה אהוב ונחמד מאוד לכל במידותיו ללמד זכות ולהמליץ על כל אדם ובהנהגתו המצוינת בחסידות אמיתית ובדביקות גדולה. כל הצדיקים שבדור היו מחשיבים אותו מאוד.

 

ר' שמואל מקאמינקה היה אומר שהבחין בהתלהבות הרב מברדיטשוב בעת אמירת "ברכו", שהיא במדרגת התלהבות שהיה למהרש"א בעת כתבו חידושי תורתו.

 

מספרים, שפעם אחת עבר ר' לוי יצחק עם תלמידו ר' אהרן מז'טומיר (בעל "תולדות אהרן") דרך עיר ליזינסק ונתאכסנו אצל ר' אלימלך (בעל "נועם אלימלך"). שאל ר' אלימלך לר' לוי יצחק: "מדוע לוקח ממני כ"ת את תלמידי?" מחמת שכמה מגדולי תלמידיו של ר' אלימלך פרשו מזה וניתקרבו לזה. החזיר ר' לוי יצחק בענוותנות: "ואני תלמידו של מי אני? הלא אני תלמידו של כ"ת גם כן! נמצא, שהתלמידים שלי הם תלמידי תלמידו של כ"ת". בתשובה זו נחה דעתו של ר' אלימלך.

 

בין כך נסע משם ר' לוי יצחק למקום נחוץ לו, ור' אהרן נשאר אצל ר' אלימלך והיה לומד בקלויז שלו. ור' אלימלך לא ידע מזה. פעם אחת בלילה, נכנס ר' אלימלך לקלויז וראה לר' אהרן שהוא יושב ולומד.

שאלהו: "מדוע לא נסעת עם הרבי שלך?"

החזיר ר' אהרן: "לרבי שלי כבר מכיר אני. נשארתי כאן בכדי להכיר את כ"ת.

אחז ר' אלימלך הזשופיצה של ר' אהרן והשיבו בדרך תמיהה בזה הלשון: "לרבי שלך מכיר אתה? אפילו הזשופיצה שלו אינך מכיר, ובפרט אותו בעצמו!"

 

כשנתפס הרב בעל "התניא" בכדי להשתלח לפטרבורג למצודת פיטר-פאול, צווה שיסע איש אחד תכף אל הרב מברדיטשוב לעשות פדיון נפש.

 

ר' נחמן מברסלב, שהיה מהרהר תדיר על תיקונים גדולים שצריך להכניס בשיטת החסידות ושהיה מבקר קשה את הצדיקים שבדורו ודרכי הנהגתם, היה קורא ל"קדושת לוי" בשם "פאר ישראל". וכשנפטר הרב וסיפרו שבשעת הלוויתו לבית החיים ראו עמוד אש, אמר ר' נחמן: "מצד הצדיק שנסתלק בודאי יוכל להיות שיהיה עמודא דנורא בשעת הסתלקותו, כי נסתלק ראש כזה, ראש האמתי, ראש של ישראל". ועוד אמר אז ר' נחמן: "מי שיש לו עיניים פקוחות הוא רואה ממש שנכבה אור מן העולם ונעשה חושך".

 

ההחשבה וההערצה היתה גדולה כל כך, עד שאפילו ר' ברוך ממזיבוז, שהיה נוהג לקנטר ולהקניט לכל צדיקי הדור ושהיה חולק גם על ר' לוי יצחק זמן רב, היה מוכרח להרגיש לבסוף שאי אפשר לפגום בשמו של הרב מברדיטשוב ושאין כדאי להתעסק בהקטנת חשיבותו, מפני שלא היו בני הדור סובלים עניין זה ופונים ממנו, מר' ברוך. לפיכך היה מתרץ, כי מה שהיה חולק לשעבר על ר' לוי יצחק ומדבר עליו רעות היה מחמת שמפני גודל עבודתו של ר' לוי יצחק, שהיה תמיד כמראה אש אוכלת, היו מקנאים שרפי מעלה בעבודתו, ולכן היה הוא, ר' ברוך, משתיק אותם במה שהיה מדבר עליו שאין עבודתו שלימה.

 

כיוצא בזה – כך מספרים – אירע מעשה, שהיה הצדיק ר' משה – בנו של ר' מיכל מזלוטשוב – אצל ר' ברוך במזיבוז. בשבת בשעת הסעודה התחיל אחד מחסידי ר' ברוך לבדח דעתו ולחקות תנועות הכריעות וההשתחוויות של הרב מברדיטשוב בשעת עבודת הקודש שלו. התחיל ר' ברוך לשמוח ומלא פיו שחוק כמתלוצץ על הנהגת ר' לוי יצחק. נתמלא בשרו של ר' משה חידודין וגמר בלבו לעזוב את ר' ברוך. ביום א' בא אליו לקבל ברכת הפרידה, כדי לנסוע לביתו. שאלהו ר' בורך למה ימהר כל כך לנסוע לביתו. לא יכול ר' משה להתאפק ואמר בלב כואב:

"הייתכן להתלוצץ על קדושתו האלוקית של הרב מברדיטשוב?"

פתח ר' ברוך ואמר: "הנה לכם צדיק, שאינו מבין אפילו שיחה פשוטה! הלא זה כמה שנים שהבעל דבר עומד ומקטרג לפני המקום: 'למה צריך לביאת משיח ובנין בית המקדש? הלא הרב מברדיטשוב מכוון בעבודתו כל הכוונות שהיה הכהן מכוון בבית המקדש!' לפיכך מוכרחני לשחוק על עבודתו של הרב הקדוש מברדיטשוב, כדי לבטל הקטרוג ושתהיה הגאולה במהרה בימינו ובבניין בית הבחירה. אבל באמת יודע גם אני בלבי את גודל מעלת הרב הקדוש מברדיטשוב".

 

א. קודם הלידה ואחר הלידה

1. "לקונה עבדיו בדין"

המעשה היה בראש השנה. הרבי ישב אל השולחן ומסביב לו החסידים. בתוך הסעודה ראו בחוש שהרבי נתחלש, שבא ממש לידי כלות הנפש, שאינו בעלמא הדין...

 

עברה שעה ארוכה. והרבי רק גופו הוא בחדר, אבל הנשמה בעולמות העליונים היא נמצאת.

 

לאחר שהות חזרה הנשמה לגוף. הרבי סיפר:

היתה לו עלית נשמה. עלה למעלה וראה יושבין בישיבה ועוסקין בדין. למשפט עמדו כל ישראל. התחילו מלמדין קטיגוריא על ישראל. אבל כמעט שלא היו ראיות לחטאים. מה עשה השטן? גייס כל מלאכי חבלה, והיו עובדין ועוסקין באמונה, משוטטין ומביאין חבילות חבילות של עבירות ישראל. מביאין ומניחין, מביאין ומניחין לפני הדיינים.

 

והנה הוא רואה:

כנגד השטן המקטרג עומד סניגור אחד ללמד זכות. והסניגור הוא נשמה קדושה, שאינה יודעת כלום, אלא ללמד זכות על ישראל, והיא הנשמה של הקדושת לוי. ועומד הוא הקדושת לוי, מימינו פתח של גן עדן, שאבות העולם שרויים שם, ומשמאלו גם כן פתח פתוח – לתוך גיהינום בוערה, לתוך כבשן של אש לוהטת. העיף הקדושת לוי עיניו לצד הכבשן ולא עמד הרבה בחיבוק ידים: התחיל חוטף החבילות של חטאים וזורקן לתוך האש הלוהטת. זורק וזורק.

 

בתוך כך בא השטן והרגיש: החבילות מנינן פוחת והולך. היה לו העניין תמוה מאוד. התחיל סוקר ומשגיח בכדי להתחקות ולחקור אחר סיבת הדבר. ופתאום: "הא!" הוא תפס לקדושת לוי בידו.

- "מה זאת?" קרא "במקום המשפט שם הרשע? גנב!"

והתחיל השטן תובע דינו של הקדושת לוי. ישבו לדון ופסקו הדין על פי התורה הקדושה: שלם ישלם, ואם אין לו ונמכר בגנבתו.

 

נעשה רעש גדול בעולם העליון.

הכריזו מכירה פומבית על הקדושת לוי. התחילו הולכים ובאים הקונים. קודם כל היה רוצה השטן בעצמו לזכות במקח: בכלל הוא בעלן גדול על נשמות יפות, ובפרט על נשמה קדושה כמו הקדושת לוי. באו גם האבות: כל אחד הביא פדיונו בידו, זכיותיו הגדולות. אבל השטן הכריח במקחו, הפקיע השער.

 

אז קם הכביכול בכבודו ובעצמו, הוא הביא תשלומין יותר מכולם:

"לי הארץ ומלואה!" כך אמר, וזכה במקחו.

מכאן ואילך נעשה הקדושת לוי עבדו של הקב"ה.

 

והוסיף הרבי:

 - וזהו שיסד הפייטן: "לקונה עבדיו בדין".

 

2. הבעש"ט שמח על לידתו של הרב מברדיטשוב

בשעה שנולד הרב מברדיטשוב, נתן הבעש"ט לתלמידיו עבורו ב' פעמים משקה ודובשנית, ואמר שבאה לעולם נשמה שתהא ממליצה טוב עבור ישראל.

 

ועוד אמר הבעש"ט: בשעה שירדה נשמה זו לעולם, עמד הס"מ וטען לפני הקב"ה שכשתרד נשמה זו לעולם יכלה כוחו ולא תהיה לו שליטה בעולם, כי אותה הנשמה תחזיר את כל העולם למוטב. נחמהו הקב"ה לס"מ ואמר:

"אבל, בעל נשמה זו יהיה רב ויהיה טרוד בצורכי הציבור".

 

ב. אחר החתונה

1. הרב מברדיטשוב ור' שמילקא מניקולשפורג

כשהיה הקדושת לוי כבן י"ז נסע אל ר' שמילקא. ר' שמילקא היה מחזיק ישיבה ומלמד לתלמידים נגלה, ובעצמו היה לו מחיצה קטנה שהיה מתבודד שם והיה לומד נסתר.

 

כשבא ר' לוי יצחק שאלהו ר' שמילקא: "יכול אתה ללמוד?"

החזיר: "פלאי פלאי פלאים!"

בעד תשובה זו נשאר שתי שנים מחוץ לישיבה. היה מצוי כל שעות הלימוד מבחוץ ולא היה מתבקש ליכנס.

 

פעם ראה ר' לוי יצחק שר' שמילקא יוצא ממחיצה שלו. נכנס בחשאי. ראה ספר. פתח הספר, והנה הוא "פרי עץ החיים". סגר הספר והשמיט עצמו במהרה מתוך המחיצה. חזר ר' שמילקא והרגיש בדבר. התחיל חוקר ודורש אצל ר' לוי יצחק והתודה על מעשהו. נתקרב אל ר' שמילקא והיו לומדים יחד.

 

לאחר זמן היה ר' שמילקא כותב באיגרותיו אל ר' לוי יצחק התואר: תלמידי בנגלה ומורי בנסתר, ור' לוי יצחק היה כותב אליו: מורי בנגלה ותלמידי בנסתר.

 

2. מעשה יצר הרע

הרב מברדיטשוב היה בילדותו עילוי גדול ונשתדך בו גביר אחד מפורסם, ר' שמואל פרץ מעיר לוברטוב, והיה מתפאר בחתנו.

 

אחר חתונתו בשמחת תורה הראשון כיבדו הקהל את חתן הגביר שיאמר "אתה הראית" לפני התיבה. כוונו בזה לכבד את הגביר ולעשות לו נייחא.

 

ירד הרב לפני התיבה ונתייצב שם, והטלית היתה מונחת על התיבה. נטל הטלית בידו ללבשה והניחה חזרה על התיבה. כן עשה כמה פעמים. כל העולם היה עומד בעיניים צופיות עליו שילבש את הטלית ויתחיל לומר "אתה הראית" והוא לא שת לבו כלל והיה עומד דומם. לבסוף היה הדבר לטורח על הקהל לעמוד ולהמתין, ושלחו אליו את השמש של בית הכנסת בשם ראשי הקהל, שמבקשין אותו שלא יטריח את הציבור ויאמר "אתה הראית". החזיר: "הן, לא אטריחם, ח"ו!" נטל טלית ללבשה, וכמעט שלבשה עזבה שוב מידו והניחה על התיבה ולא רצה לומר "אתה הראית".

 

והגביר, חותנו, בראותו מעשי תעתועים אלו של חתנו, היה מתבייש מאוד בפני העולם, שהיה מתפאר בחתנו שאין חכם ועילוי כמותו בכל הגליל, ועכשיו עשה שטות זו. הוסכם גם בדעת הגביר לביישו, ושלח עוד הפעם את השמש להגיד לו, שלא יעשה עוד שהות, רק אם ירצה לומר יאמר מיד, ואם לאו, יעזוב התיבה וילך לו אל מקומו ויעמוד אחר תחתיו. אבל בטרם הספיק השמש לגשת אליו, נשמע פתאום קולו, אחר דמימותו ושיקול מחשבתו: "אם אתה למדן ואתה חסיד, אמור אתה "אתה הראית". ועזב את התיבה והלך לו למקומו שבבית הכנסת. ראה חותנו מעשהו ונתמלא רוגז ודאבון נפש עוד יותר, שבמקום שקווה לקבל נחת ולנחול כבוד על ידי חתנו קבל חרפה ובושה. מכל מקום שלא שאלו בכל משך הזמן של ההקפות על מעשהו.

 

הלכו הביתה: החותן הלך בפחי נפש, שרוי בצער ובחמה, והחתן היה הולך שמח וטוב לב. היה חותנו של ר' לוי יצחק תמה מאוד על הנהגתו. סוף כל סוף לא עצר כוח, ובאמצע הסעודה, כשראה כי טוב לב חתנו עליו, שאלהו: "בני, אמור לי, מה ראית כי עשית דבר מגונה זה, שנראה כשיגעון ח"ו ולא כמעשה של בר דעת?"

 

פתח ר' לוי יצחק וספר לו:

"מיד, כשעמדתי לפני התיבה ופשטתי ידי ליקח הטלית כדי להתעטף בה ולומר "אתה הראית", נשתתף עמי היצר הרע ואמר, שהוא רוצה לומר אתי יחד "אתה הראית".

||שאלתיו|: "מי אתה שתהא ראוי לכך?"

||שאלני הוא חזרה גם כן בלשון זה|: "מי אתה שתהא ראוי והגון לכך?"

||החזרתי לו|: "אני למדן."

||השיב הוא לי|: "גם אני למדן".

||שאלתיו|: "היכן למדת הלכות, ש"ס ופוסקים?"

||השיב לי חזרה|: "והיכן למדת אתה?"

||אמרתי לו|: "למדתי אצל הגאון פלוני ופלוני."

||החזיר לי|: "גם אני הייתי שם עמך בלימודך. אם כן, גם אני למדתי אצל הגאונים שהזכרת לפני."

||החזרתי לו|: "אבל חסיד אני".

||אמר לי בנחת|: "גם אני חסיד".

||אני|: "והיכן קבלת תורת החסידות?"

||הוא|: "והיכן קבלת אתה דרכי החסידות?"

||עניתיו|: "אצל הרבי הקדוש ממיזריטש".

||והוא מחייך עוד יותר|: "גם שם הייתי עמך במחיצתך וקבלתי דרכי החסידות עמך יחד. לכן רוצה גם אני לומר עמך 'אתה הראית' ".

כשראיתי שאינו מניח לי ומחזיקני בחוזקה לומר דווקא עמי "אתה הראית", הנחתי הטלית מידי ואמרתי לו: "אם אתה למדן ואתה חסיד, אמור אתה!"

עכשיו בבקשה להגיד לי: מה הייתי יכול לעשות אחרת?"

 

3. אשתו של רבי

אומרים, שהרבנית של הקדושת לוי היתה גדולה הימנו.

 

פעם שבתו הרב והרבנית אצל ר' גדליה מליניץ. כיבדתה הרבנית מליניץ להרבנית מברדיטשוב בקליעת החלה לכבוד שבת.

אמרה הרבנית מברדיטשוב בשעת מעשה:

"ריבונו של עולם, זכני נא שיהא ר' לוי יצחק שלי עושה "המוציא" באותן הכוונות שאני קולעת בהן החלה".

 

ג. לאופיו של הקדושת לוי

1. הרב מתפלל על שלום שונאיו

א

כשבא הקדושת לוי לברדיטשוב היו הרבה פלגאים עליו. היה שם תקיף אחד, ברוך וויינשינקיר שמו, שהיה חשוב גדול אצל הפריץ.

 

פעם אחת, בערב שבת, כשלא היה הרב בעיר, נטל ברוך להרבנית ולבני הרב והושיבם בעגלה של זבל והוליכם מחוץ לעיר.

 

היו החסידים נרגזים ונרעשים ממעשה זה. במוצאי שבת נטלו עגלה ונסעו אל ר' זאב מז'יטומיר. נכנסו אליו בבוקר וספרו המעשה. אמר להם שיבואו אליו אחר התפילה. כשבא אחר התפילה חשבו: "ודאי יקלל הצדיק לברוך וויינשינקיר כמו שהוא ראוי". לבסוף אמר להם ר' זאב: "מה אעשה? רציתי להענישו. והנה קודם שלקחתי בידי הסידור להענישו, כבר היה עומד הרב מברדיטשוב עם התהילים בידו ומבקש מהקב"ה שלא יזיק לו".

 

ב

פעם אחת בבוקר, בשעה שהלך לתפילה מעוטף בטלית ותפילין, יצאה לקראתו אישה אחת, אשת מתנגדו ושונאו, ושפכה עליו קיתון של מים וקראה לו: "צא מכאן, איש רע ונבזה!"

 

נכנס ברוב התפעלות לבית הכנסת ואמר: "רבש"ע, ודאי לא עשתה אישה זו בלי ידיעת בעלה. בבקשה ממך, אל תענש ממרומים, כי היא באמת אישה כשרה העושה רצון בעלה".

 

2. תלמיד

הרב בעל מאור ושמש, כשהיה ילד קטן כבן חמש שנים התחפש תחת טליתו של הרב מברדיטשוב לראות מעשהו, כדרך ילדים. מאז בערה בילד אש קדושה והופיע בו כוח הקדושה עד כי גדל למאוד.

 

כשנתגדל ברבות הימים היה מקורב להרב בעל נועם אלימלך. פעם התפאר ר' אלימלך בבעל מאור ושמש שהוא תלמידו. הביט הרב מברדיטשוב בפניו של המאור ושמש והכירו ואמר: "שלי הוא".

 

3. כינוי

שם כינויו של ר' לוי יצחק היה "רחום". ובשם זה היה רשום בפנקסי הרשות. כינוי זה קבל בדרך זו:

בשעה שיצא צו על פי נימוסי המלכות שיהיה לכל אדם שם כינוי נוסף על שמו העצמי, היה הולך פקיד בברדיטשוב מבית לבית לרשום כל אדם בכינויו. כשבא אל ר' לוי יצחק ושאל להרב מה שמו אשר יקרא לו, היה הולך הרב וטוען עם הפקיד: "הדבק במדותיו, מה הוא רחום אף אתה רחום" והפקיד היה יושב בשעת מעשה לפני פנקס פתוח והיד היתה כותבת, וכתב לפי תומו: "השם לוי יצחק, והכינוי רחום".

 

4. מתן צדקה לעניים

כשנתקבל הקדושת לוי לרב בק"ק ברדיטשוב התנה עם מנהלי העיר שלא יטריחוהו לכל אסיפה מאסיפות הקהל, אלא אם ירצו לתקן מנהג חדש. אבל בדבר ישן לא יטריחוהו.

 

פעם אחת התאספו מנהגי העדה להנהיג דבר חדש, היינו לעשות תקנה בעיר שלא יתנו לעניים להחזיר על הפתחים, אלא שיתנו להם הספקה מקופת הקהל בכל חודש. קראו לאספה זו גם להרב הקדושת לוי. כשבא הרב ושמע את דבר התקנה החדשה, אמר להם:

- "אחי, הלא ביקשתיכם שבעניין מנהג או תקנה ישנה לא יטריחוני לאספה ולא יביאוני לידי ביטול תורה?"

אמרו לו: "רבינו, הלא דבר חדש אנו עושים בזה?"

השיב הרב: "טועים אתם, לא חדשה היא, אלא מנהג עתיק יומין הוא עוד מימי ד' הארצות, סדום ועמורה אדמה וצבואים, לבלי תת לעני להחזיר על הפתחים. הלא ידוע המעשה באותה ריבה שהוציאה פת לעני...

אפשר הדבר, שגם אצלם היתה קופה של קהל מנדבות העשירים, כדי שלא יראו בעיניהם את העני!"

 

5. הקדושת לוי למד מגנב

פעם אחת היה נוסע הקדושת לוי במדינה לאסוף מעות לפדיון שבויים, ולא היה יכול לקבץ הסכום הנדרש. חשב בלבו: "הן בטלתי על ידי זה מתורה ותפילה ולא פעלתי כלום. יותר טוב לי לישב בביתי על התורה ועל העבודה".

 

אירע מקרה בו ביום, שיהודי אחד גנב חפץ ונתפס בכף ונלקח לבית האסורים והכוהו הכה ופצוע. כשנודע הדבר להקדושת לוי רצץ תכף לבית המשפט והשתדל והוציאו לחופשי.

 

אחר כך אמר הרב אל האיש הגנב: "ההיטב יכאב לך מן המכות אשר הוכית בבית האסורים? הישמר לך מהיום והלאה לבל תעשה כמעשיך הרעים."

 

ענה הגנב: "ומה בכך? אם לא עלתה בידי בפעם זו, אקווה כי יעלה בידי בפעם שנית."

מיד הרגיש הרב ואמר: "דיבורים אלו יכונו גם עלי. אם לא עלתה בידי לקבץ מעות בפעם זו אתבטל ח"ו ממצווה זו? לא ולא! יוכל להיות שיעלה בידי בפעם שנית".

 

6. על המחלוקת שבין ר' ברוך ממזיבוז ובין ר' לוי יצחק מברדיטשוב

מטולטשין נסעו לברדיטשוב שני סוחרים לקנות סחורה: אחד מוזג יין והשני מנופקטורן. קודם נסיעתם נכנסו אל הרבי ר' ברוך לקבל ברכתו. אמר להם בתוך שאר דבריו: "תביאו לי ידיעה מהרב מברדיטשוב, מה מעשהו והאיך התנהגותו".

 

היה הדבר תמוה בעיניהם, כי לא היו ר' ברוך והרב מברדיטשוב שווה בשווה זה עם זה.

 

בדרך עמדו שני הסוחרים באכסניה. הטמין המנופקטורן מעותיו תחת הכר. הרגיש המוזג בכך וגנב המעות. עמד המנופקטורן בבוקר וחיפש המעות. חיפש, חיפש ולא מצא. לא עלתה על דעתו אפילו לחשוד בחבירו, אלא שפנה אליו בשאלה של תמימות: "אפשר ראית?"

 

כשראה שנאבדו המעות, נתייאש מהן סוף סוף, ואמר: "אפשר שיתנו לי בברדיטשוב סחורה בהקפה".

 

כשבאו לברדיטשוב הלכו אל הרב, כמו שצווה עליהם ר' ברוך. מיד, כשנכנסו, התנפל הרב על המוזג, והתחיל טוען: "ווי, ווי, מה יגיד עליך המלאך מיכאל? מה יגיד עליך המלאך מיכאל?"

 

היו תמהים על הרב ומביטים עליו כאילו נטרפה ח"ו דעתו. אחר כך הלכו להם.

 

כשחזרו הביתה, לטולטשין, נכנסו אל ר' ברוך: זה היה קובל לפניו על מאורעו הקשה, והמוזג היה מספר על פגישתם עם הרב מברדיטשוב.

 

אמר לו ר' ברוך:

"רשע, רשע! הלא צדק הרב מברדיטשוב. המלאך מיכאל הוא מליץ של ישראל. דרכו ללמד סניגוריא על כל אחד ואחד מישראל. אבל מה ימליץ עליך? מילא, עני שגנב יש לו למיכאל מה להפך בזכותו. אבל אתה הרי עשיר אתה, ומה יוכל להמליץ עליך?"

 

והמשיך ר' ברוך ואמר:

"ומה שאתה סובר שיש מחלוקת ביני ובין הרב מברדיטשוב, ולפיכך הוצאת עליו דבר שלא כהוגן, דע לך, שמעולם לא היתה ח"ו מחלוקת בינינו, אלא שראיתי כי למעלה יש קטרוג גדול על ישראל: בשעה שהרב מברדיטשוב אומר קטורת, אזי באים מלאכי השרת לפני הקב"ה וטוענין: "למה להם לישראל שיבוא משיח ויבנה בית המקדש כדי שיעמוד כהן גדול להקטיר קטורת, והרי כשהרב מברדיטשוב אומר קטורת דומה ממש לכהן גדול שמקטיר קטורת ומכפר על ישראל". וטענותיהן אלו מעכבות הגאולה. לזאת אני בא ומטיח עליו דברים שלא כהוגן, כדי שלא יתחשב בעולמות העליונים ככהן גדול המקטיר קטורת, ובזה מתבטל הקטרוג".

 

7. ברכה לגנבים

יהודי אחד היה צריך להשיא בתו הבתולה. תפר לה הלבשה והכין הכל בתיבה. באו גנבים בלילה שקודם החתונה וגנבו הכל, כל ההלבשה עם התיבה. לא שיירו אפילו כתונת.

 

הלך היהודי במר נפשו אל הקדושת לוי וקבל לפניו על אסונו.

אמר לו הרב: "תבוא אלי מחר".

היה סובר האיש שבודאי יש בדעתו של הרב לעשות נדבה בשבילו.

 

והרב אסף הב"ד צדק שלו, עמד לפניהם ואמר: "יש לי דין תורה עם הכביכול".

אמרו לו: "יסדר כבודו טענותיו".

התחיל הרב מסדר טענותיו: "הרבש"ע הרי ודאי שצריך לקיים כל התורה. ובתורה הרי כתוב לא תגנוב, ורז"ל אמרו: לאו עכברא גנב אלא חורא גנב. והוא, הכביכול, הריהו אדון כל הארץ. אם כן, כל מקום הוא שלו. נמצא שאצלו, כביכול, יש ח"ו הגנבה".

והתחיל תובע: "כתבו הפסק דין".

כתבו הבית דין הפסק: "הואיל והעניין הוא כך וכך, אם כן חייב הרבש"ע להחזיר לפלוני הגנבה שנגנבה הימנו".

אחר כך עמד הרב וטען שוב: "אבל אליך, רבש"ע, ודאי שאינם צריכין לשוטרים כדי להביא לידי גביה. בבקשה, יקבל היהודי את הגניבה".

 

למחר בא היהודי אל הרב, כמו שצווה לו. אמר הרב: "היום או מחר תקבל את הגנבה".

וכך הווה: בערב השני שמע היהודי קול דופק בחלון. "הי קום! תן לי יי"ש ואני אגיד לך היכן הגנבה שלך. אבל בתנאי שתגיד לי מהי הסגולה שעשית כדי שימצאו החפצים".

 

והמשיך אותו ברנש את דבריו:

"אצל ביתך עומדת כבר התיבה עם החפצים. שלושתנו גנבנו אותה שלשום. טלטלנוה ליער. שם חפרנו בור עמוק והסתרנוה לפי שעה, עד יעבור זעם. השכמנו שנים מחבורתנו בבוקר והלכנו לאותו מקום והנה התיבה עומדת על הקרקע מלמעלה. חשבנו: לכאורה, היה מי שרצה לגנוב את התיבה. הלך אחד מאתנו אחר השלישי. כשבא גם השלישי קברנוה שנית עמוק, עמוק. באנו לעת ערב, והנה שוב התיבה מבחוץ על האדמה. אז החלטנו: צריך לעמוד ולארוב לגנב. צריך לינקום בו. והנה, ראה זה פלא, התיבה מתרוממת לעינינו מעצמה. אז ראינו שאין הדבר פשוט כלל. אם כן, נטלנו את התיבה, טלטלנו אותה רגלי במרחק של חצי מיל, עד שעלה בידינו ליקח עגלה ולהובילה לכאן אל ביתך."

 

אמר לו היהודי לגנב: "לא עשיתי שום סגולה. רק הלכתי אל הרב וקבלתי לפניו על צרתי. וכך וכך הגיד לי."

"אם כן," אמר הגנב "בבקשה ממך שתביאנו אל הרב. רוצים אנו לבקש ממנו שלא יזיק לנו".

 

הוליך היהודי לשלושת הגנבים אצל הרב.

אמר להם הרב: "אם תבטיחו לי שלא תגנבו יותר, אתן לכם ברכה".

הבטיחו בהן שלהם. נתן להם ברכה ופטרם.

 

ד. עבודת השי"ת ולימוד זכות על ישראל

1. בקשת הרב לעבוד את השי"ת בלי פניה

פעם נפגשו הקדושת לוי והתניא.

הקדושת לוי: "מה לעשות, שאי אפשר לעבוד את השם יתברך בלי פניה?"

התניא: "עלינו למוד בזה ממידתו של הקב"ה, שנאמר עליו שכל מה שברא לא ברא אלא לכבודו".

הקדושת לוי: "ודאי כן הוא. אבל הרי השם יתברך נתכוון לשם שמים, ואנו בשביל עצמנו אנו מתכוונים!"

 

2. מהתפעלותו של הרב בשעת תפילתו

יודעי ח"ן היו אומרים על הרב מברדיטשוב שהיתה בו נשמת רבי עקיבא, לגודל קדושתו ודביקותו באלוקיו והתלהבותו בעבודת השם ואהבתו לישראל.

 

בעמדו לשפוך שיחו לפני קונו היה רועש וחרד מאוד כי לבבו נמס בקרקעו מפני פחד ה' ומהדר גאונו, וכשאדם מניחו בזוית זו מוצאו בזוית אחרת, מפני הכריעות וההשתחוויות העצומות והנוראות. כל העומדים בשעת תפילתו היתה מסתמרת שערת בשרם, פלצות אוחזתם, והעם נע וחרד ועומד באימת מוות מרחוק.

 

3. על דרכי עבודתו של הרב ואהבתו למצוות

דרכי עבודתו של הרב מברדיטשוב היו בלי ליאות ועייפות כלל.

 

מספרים, כי תמיד בלילה הראשון של חג הסוכות היה ניעור כל הלילה ועומד ומצפה מתי יאיר היום שיוכל לקיים המצווה החדשה ליטול לולב ואתרוג.

 

במוצאי יום טוב היה מצפה מתי יוכל לקיים מצוות תפילין.

במוצאי יום כיפור לא היה נח מתעניתו, אלא היה ניעור כל הלילה ולומד מסכת סוכה עד הגמר בעמידה ובהתלהבות גדולה.

 

כשהיה בא לידו חפץ של מצווה היה מנשקו נשיקות גדולות ונאמנות. האתרוג והלולב והסוכה וכיוצא בהם, - הכל בלהיטה גדולה. היו מספרים, שפעם אחת בבוקר השכם ביום טוב הראשון של סוכות, שהיה מצפה ליטול הלולב לקיים המצווה, היה כל כך תפוס ואחוז ברעיונות בהתפשטות הגשמיות, שכאשר הלך ליקח האתרוג שהיה מונח בארון אחורי דלת של זכוכית, לא הרגיש כלל שמסך הזכוכית מפריד בינו ובין האתרוג, וכאשר פשט ידו ליטלו שבר את הזכוכית ולקח האתרוג משם, ולא הרגיש דבר מחמת גודל ההשתוקקות לקיים המצווה.

 

כשהיו מביאים לפניו דבר מאכל לאכול והיה צריך לברך ברכת הנהנין מתחילה, היה מברך בהתלהבות ואש גדולה, עד שנמצא הוא בזוית אחת והמאכל בזוית אחרת.

 

הכלל, לא היה רגע שלא נראה בו מסירות נפש לה' באהבה ויראה, והיה מעלה כל הדברים למקורן ולשורשן.

 

4. בערב תשעה באב

פעם בערב תשעה באב, בשעה שהיה העולם כבר בבית הכנסת של הקדושת לוי מוכן ומזומן לומר קינות, עמד הרב בביתו, בחדרו האפל קצת, והיה מביט דרך החלון החוצה. הוא היה כולו התלהבות ונוגה אש סביב לו. עומד הוא ומביט אל המרחק, למרחק אין סוף. בכל רגע מטה הוא אוזנו לשמוע צעדיו – צעדיו של מלך המשיח. מחכה היה למשיח בכל יום שיבוא, ועל כן היה עומד ומצפה לקראת בואו גם בערב תשעה באב, אולי יבוא ואז ייהפך יום האבל ליום של שמחה... כך היה עומד אצל החלון ושוהה שקוע במחשבותיו. צללי ערב כבר נטו, והעולם עומד בבית הכנסת וממתין להרב שיבוא. לבסוף שלחו השמש ללחוש לו שכבר הגיעה השעה לומר קינות.

 

השמש בא ולחש. התעורר הרב ממחשבותיו תמה ותוהה: משיח איננו...

נזדרז ורץ לבית הכנסת, השתטח לפני ארון הקודש וקרא בבכי מר: "איכה ישבה בדד העיר..."

 

5. קדושת "כתר" של הרב

היו מספרים, כי בשעה שאומר הרב מברדיטשוב קדושת "כתר" אזי מלאכי צבאות ידודון וכולם באים לשמוע.

 

היה שם איש ממתנגדי הרב, שלא רצה להאמין וגמר בלבו לבחון אם אמת הדבר, שעבודתו היא שלא כדרך הטבע. פעם אחת, בתפילת ראש חודש, אחר שסיים הרב את תפילתו, חלץ את התפילין לפני קדושת "כתר" והתחיל להתלהב בעבודתו, עד שמתוך התלהבות לא היה מבחין את אשר הוא עושה, ונתן התפילין שלו לתוך כיס התפילה של איש אחר. מיד, כשהרגישו כי נתלהב בעבודתו, כדרכו בקודש, הלכו אל המתנגד ואמרו לו שהגיעה השעה שבעיניו יראה ובאוזניו ישמע וללבו יבין. בא האיש ועמד אחרי הרב. והרב בגודל התלהבותו הפך פניו נגדו ואחזו בכנפי בגדו וגררו בכל ירכתי בית הכנסת, עד שכמעט לא היה יכל אותו האיש לימלט מתחת ידו, וברח כל עוד נשמתו בקרבו.

 

אז היה מאמין לדבריהם.

 

6. קודם שמונה עשרה של ראש השנה

מקובל מפי מגידי אמת, כי קודם פתיחת השמונה עשרה בראש השנה היה מזמר הרב מברדיטשוב דברים אלו בניגון מיוחד:

 

"דרי מעלה עם דרי מטה יפחדון וירעדון מאימת שמך. דרי תהום עם דרי שאול ירעשון וירגזון מאימת דיניך. אבל צדיקים ממקום גן עדן ירננו ויזמרו לשמך. לכן אני, לוי יצחק מברדיטשוב, באתי לפניך בתפילתי ובקשתי: מה לך אצל ישראל? – דבר: למי תדבר? אל בני ישראל! – אמור: למי תאמר? אל בני ישראל! – צו: למי תצוה? את בני ישראל! – כה תברכו: את מי אתה מצווה לברך? את בני ישראל! - לכן אני שואל אותך: מה לך אצל ישראל? הלא יש לך כמה כשדים, פרסים, ישמעאלים, מדינים. מה לך אצל ישראל? אלא מאי? משמע, שחביבין ישראל שנקראו בנים למקום, ובכן ברוך וכו'."

 

נוסח אחר:

 

"צפרא טבא לך, ריבונו של עולם!

אני, לוי יצחק בן שרה מברדיטשוב, באתי אליך בדין תורה מצד עמך ישראל.

מה לך אצל ישראל?

למה הטלת עצמך על עמך ישראל.

בכל ענין שהוא – "צו אל בני ישראל".

בכל ענין שהוא – "דבר אל בני ישראל".

אב הרחמן, כמה אומות יש בעולם:

פרסים, בבלים, אדומים.

הרוסים מה הם אומרים?

- הקיסר שלהם הוא קיסר.

הגרמנים מה הם אומרים?

- המלכות שלהם הוא מלכות.

והאנגלים מה הם אומרים?

- המלכות שלהם הוא קיסר.

ואני, לוי יצחק בן שרה מברדיטשוב, אומר:

- יתגדל ויתקדש שמיה רבא!

ואני, לוי יצחק בן שרה מברדיטשוב, אומר:

לא אזוז מכאן, ממקומי,

עד שיהיה הקץ,

עד שיהיה סוף לגלות.

יתגדל ויתקדש שמיה רבא!"

 

7. אישה בוכיה

במוסף של ראש השנה בסוף זיכרונות בבואו אל הפסוק "ונאמר וזכרתי אני את בריתי אתך בימי נעוריך והקימותי לך ברית עולם ונאמר", אמר הרב מברדיטשוב בניגון נעים ויפה ותנועה מיוחדת בזה הלשון:

- פעם אחת, קודם ראש השנה, באה אלי אישה אחת בוכייה בדמעות שליש.

||שאלתיה|: "מה לך כי תבכי?"

||החזירה לי|: "ראשי כואב מאוד!"

||אמרתי לה|: "אל תבכי, אם תבכי יכאב ראשך עוד יותר".

||החזירה לי|: "איך לא אבכה? הנה ימים נוראים באים ויש לי בן יחיד ומתייראת אני שמא לא יזכה בדין".

||אמרתי לה|: "כל אב מרחם על בנו, ובפרט על בן יקיר כזה, כמו שכתוב: הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים... רחם ארחמנו נאום ה' ".

 

8. הקב"ה גוזר וצדיק מבטל

"ויכון בחסד כסאך ותשב עליו באמת", - כי אם תגזור עלינו, כביכול, שלא בחסד אינה אמת, כי אנחנו צדיקים וחסידי הדור נגזור ונבטל הגזירה, כבן המתגעגע על אביו ועושה רצונו.

 

9. הקב"ה מחבר תפילות מן אלפבית של יהודי שלא ידע להתפלל

פעם בראש השנה היה הרב מברדיטשוב התוקע, כדרכו. אמרו ז' פעמים "למנצח לבני קרח", "מן המיצר קראתי" והברכה "לשמוע קול שופר". העולם עומד ומקשיב. והנה הניח הרב את השופר מידו והתחיל מבמבם. היו עומדים תמהים וממתינים. שוב נטל השופר ושוב הניחו מידו.

 

המתינו... הפסיק הרב השתיקה והודיע:

למטה, אצל דלת בית הכנסת יושב יהודי שהיה כל ימיו שבוי בין העכו"ם ולא ידע להתפלל. כשראה הכל מתפללים נתמלא קנאה. מתחילה היה בוכה. אחר כך פנה אל הקב"ה: "רבש"ע, אתה יודע מקורן של כל התפילות היפות. אני אומר לך א, ב, ג, ד וכו' ואתה תחבר לך בעצמך התפילה הנאותה."

עכשיו יושב לו כביכול ועוסק בחיבורן של התפילות מן האלפבית של אותו אדם. צריך להמתין.

 

10. בערב יום הכפורים

הרב מניסכיז שהיה בעל נכדתו, ספר שהרב מברדיטשוב היה תמיד שרוי בשמחה. ובכוח השמחה היה עמל בתפילותיו בכל מעשיו.

 

פעם אחת ראה לחותנו זקנו בערב יום כיפור כשהיה מסב בסעודה ויצאו מפיו תנועות יפות מאוד. אחר כך זלגו עיניו רק שתי דמעות ולא יותר.

 

11. המלצה על ישראל

בערב יום הכיפורים היה אומר בבית הכנסת:

"ריבונו של עולם, נתת לנו יום העשור לתענית ולכפרה, ונתת יום התשיעי לאכילה ולשתיה ולשמחה. ראה, עמך ישראל כולם כאחד נמצאים בבית הכנסת, לא נפקד מהם איש. אין אחד מהם שכור נרדם מיינו, ואין אחד מהם שוכב בביתו מחמת רוב מאכלו. כולם עומדים לפניך. האם יש עוד אומה אחרת דומה לזו."

 

נוסח אחר:

קודם "כל נדרי" פנה אל השי"ת ואמר:

"ריבונו של עולם! אילו אמרת לגויים, כי מצווה לאכול ולשתות כל היום שלפני הערב הקדוש הזה, היו שותים כולם לשכרה ולא היה בערב אפילו מנין אחד להתפלל לפניך. רק עמך ישראל הוא עם קדוש: אין אחד מהם שכור, אין אחד מהם שאכל יותר מדי. כולם נתכנסו ובאו לבית מקדשך ועומדים יחפים לפניך".

 

12. מעשה קודם "כל נדרי"

ה"קדושת לוי" היה דרכו בקודש שבימים הנוראים היה עובר לפני התיבה בעצמו. בא לבית הכנסת לתפילת "כל נדרי". היה עומד כמה זמן לפני התיבה ושותק. היה העולם מתפלא: החמה כבר בראשי האילנות והוא אינו מתפלל. גם השמש היה עומד ותוהה: להכות בכף על הבימה ולהכריז שצריך להתפלל – אינו מעיז.

 

לאחר שהות הפנה הרב פניו אל השמש ושאל: "ביריל החייט ישנו בבית הכנסת?"

||אמר השמש|: "לאו!"

||אמר לו|: "לך וקראהו לבית הכנסת".

הלך השמש וקרא לביריל החייט. כשבא, אמר לו הרב: "ביריל, למה אתה מעכב תפילותיהן של ישראל?"

||אמר לו ביריל|: "ומה אעשה? אין לי מי שידין ויהיה הפוסק בינינו".

 

והמעשה שהיה הוא שביריל היה מזמין את המקום לדין, מחמת תביעה שהיתה לו הימנו, ולפיכך לא היה יכול כביכול לישב על כסא הכבוש לשפוט את ישראל ביום הכיפורים, שהרי אין נדון נעשה דיין."

ותוך כדי דבור ענה ביריל ואמר עוד: "רבי, יש לי דין תורה עם הכביכול, וקשה לי למצוא דיין. עכשיו נמלכתי ומסכים אני לסמוך על מעלת תורתו. יהיה מעלתו מכריע בינינו".

 

התחיל ביריל מרצה מצדו טענותיו:

"הדבר היה כך.

ימי הקיץ היו קרבים לסופן. נעשה קריר בחוץ. שלח אחרי הפריץ מיאנושקוביץ שאבוא אליו לתפור לו אדרת. נטלתי המספרים והמחלק והלכתי. נתן לי הפריץ החומר וצווה עלי לעשות לו אדרת רחבה. נתן לי חולדות יפות. ואני עני אני ומטופל בבנים, ויש לי בת שהגיעה לפרקה. חשבתי ובאתי לידי גמר דעת: אייתר לי עשר חולדות. יהיה קצת נדוניא לבתי. אמרתי ועשיתי: תפרתי האדרת כהלכה, ועשר החולדות שיירתי. אלא שלאחר גמר העבודה הייתי עומד ותוהה: מה אעשה בחולדות? האיך אטלטלן משם? בין כך באה עצה בלבי: לפני איזה זמן יצאתי אל הפריץ וקבלתי לפניו על רוע מצבי ועל צרכי המרובין. צווה ליתן לי כיכר לחם גדולה. נטלתי אותה כיכר, הוצאתי מתוכה הרכיכות ועשיתי חלל בתוכה. הכנסתי לתוך החלל שבכיכר את החולדות, שלשלתי הכיכר לתוך השק ויצאתי לדרכי הביתה. עברתי מיל או מיל וחצי, והנה דהרות של פרסות סוס נשמעות מאחרי. רצין אחרי. נזדרזתי וטמנתי השק עם הכיכר תחת שיח, ובעצמי יושב אני וממתין. מהרהר אני וחושב: מאיזה צד אפשר הדבר? והנה בא הרוכב ואומר: 'ביריל חזור!' פרחה נשמתי: מי יודע מחמת איזה עניין אני דרוש. לבסוף עמדתי לפני הפריץ מרתת כולי ומתפחד. והנה כל הרעש היה מפני ששכחתי לתפור תלי באדרת. תפרתי התלי וחזרתי לי שוב הביתה. הולך אני בחזרה דרך אותו המקום שטמנתי שם השק ושעשיתי לי שם סימן. באתי לאותו מקום, והשק איננו.

 

הרבה הייתי מהרהר בדבר. לבסוף הבנתי שאין זה אלא מתחבולותיו של הכביכול: הוא אינו סובל, אינו רוצה, שמי שהוא בכלל "אתה בחרתנו" יהא גונב חולדות אצל הפריץ.

 

אז כעסתי ובאתי לידי הסכם: אם כן, למה זה אנוכי. איני רוצה להיות בכלל "אתה בחרתנו". תכף, כשראתני הזקנה שלי נכנס לבית, אמרה: 'ביריל, טול ידיך ושב לאכול!' ואני, להכעיס, ישבתי לאכול בלי נטילת ידים. אכלתי לשבעה ולא ברכתי ברכת המזון, לא התפללתי מעריב, לא קראתי שמע קודם השינה. למחר לא התפללתי גם כן. באו ימות הסליחות – לא הלכתי לסליחות. בראש השנה לא הלכתי לשמוע תקיעת שופר. אחת גמרתי: איני רוצה להיות בכלל "אתה בחרתנו".

 

אבל הנה בא יום הקדוש, יום סליחה ומחילה.

נתיישבתי בדעתי: עכשיו הרי מוכרח אני לסלוח לו, הואיל והוא בעצמו הרי הוא סלחן ומחלן. אלא שהעמדתי לי תנאי אחד: יש דברים שאין יום הכיפורים מכפר, כגון עבירות שבין אדם לחברו או האומר אחטא ואשוב, וכדומה. ואני תנאי אחד אני מתנה, שימחול דווקא הכל. כך הסכמתי בדעתי: אם הוא ימחול הכל – אמחול אני לא, ובאים לאו – איני מוחל...

 

עכשיו יגיד לי רבי: האם לא צדקתי?"

 

לאחר ששמע הקדושת לוי טענות אלו, נתיישב ופסק בזה הלשון:

"צדקת, צדקת. אל תזוז, ביריל, מהסכמתך אף זיז כל שהוא ואל תהא וותרן. אתה תזכה בדין!" - - -

ומיד התחיל הרב להתפלל "כל נדרי".

 

13. "ויאמר ה' סלחתי כדבריך"

א

פעם אחת אמר הרב:

"ריבונו של עולם, אנו אין בנו כוח לומר "ויאמר ה' סלחתי".

אמור אתה "סלחתי", כי בנו אין כוח לומר שום דבר.

 

ב

פעם אחת נכנס ר' לוי יצחק לבית הכנסת אחר "כל נדרי", הכה בכף להשתיק את העולם, וקרא: "רבותי, כל המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, ובכן 'ויאמר ה' סלחתי כדבריך!' "

 

14. ביום הכיפורים

ספר חסיד ירא ה' שהיה אצל הרב מברדיטשוב בימים נוראים.

 

פעם אחת ביום כיפור בשעת העבודה בתפילת מוסף באמרו "וכך היה מונה, אחת" נפל בדביקותו ארצה. לא חרדו על זה בידעם כי כן דרכו. אבל נשתהה הרבה מאוד, והתחילו לעוררו. ראו כי כל הפעולות לחינם, כי הוא מת ממש. הביאו רופאים ועשו פעולות, ולא הועיל. בהכרח הגביהו אותו מהארץ והכניסוהו לחדרו והשכיבוהו. גמרו בבית מדרשו תפילת מוסף, ואחר כך מנחה, והתחילו להתפלל נעילה. פתאום קפץ הרב ורץ ברוב התלהבותו לתוך בית המדרש אל התיבה וצעק "ואחת", והתפלל הלאה כסדר.

 

15. מי הוא השליט בעולם

בזמן מלחמותיו הגדולות של נפוליאון, ביום כפור הראשון קודם תפילת נעילה פנה אל המתפללים ואמר:

נפוליון קיסר צרפת מדמה שהוא השליט בכל העולם כולו,

ואני, לוי יצחק מברדיטשוב, אומר: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא!"

 

16. תפילת נעילה

פעם אחת ביום הכיפורים, יום ענן וחשוך היה בין מנחה ונעילה היתה לעולם השראת רוח עצובה: במשך השנה שעברה היו כמה מגפות, שריפות וגזירות רעות. השעה היתה מאוחרת ולא ניגשו להתפלל נעילה. פנה הרב אל החזן: "מדוע אינך מתפלל נעילה?"

- "רבי, לא די לי לומר 'הנני העני ממעש'. מתיירא אני ליגש כשליח צבור".

- "התפלל נעילה!"

- "לא רבי! איני כדאי להיות שליח ציבור".

- "אם כן," פתח הרב, "אתפלל אני.

אעשה עמך, רבש"ע, חליפין:

אתן לך חטאים עוונות ופשעים ואתה תיתן סליחה ומחילה וכפרה.

וסבור אתה שאעשה עמך חליפין שווה בשווה?

טעית. רוצה אני שעוד תיתן תוספת משלך: בני חיי ומזוני.

מה משמע בנים? - בנים שעוסקין בתורה ובמצוות, אב רחמן!

מה משמע חיים? – חי חי יודוך ה', אב רחמן, חי חי ישבחוך!

מה משמע מזוני? – ואכלת ושבעת וברכת את ה', אב רחמן!

ויודע אתה מה הוא ייחוסי אב רחמן?

כל הגויים – הכשדים, הבבלים, הפרסיים – אומרים שאלוהיהם הוא גם כן אלוהים,

- אבל אני, לוי יצחק, אומר: יתגדל ויתקדש שמיה רבא..."

 

17. הקדושת לוי הרויח בעסק של סרסרות ונתן הרווח במתנה לכלל ישראל

פעם במוצאי יום הכיפורים לא הלכו העולם לבתיהם מבית הכנסת, מחמת שהרב הקדושת לוי נשאר בבית הכנסת. תכף אחר התפילה שכב לו על הספסל, ושלח להביא את הסרסור היותר גדול שבעיר, שהוא בקי בכל המסחרים. הלכו להביאו אליו הסרסור היותר חשוב.

- "ליבש," פנה אליו הרב: "בקי אתה בסרסרות?"

- "ודאי יודע אני טיבו של עניין זה"

- "ועסק גדול הבאת מימיך לידי גמר?"

- "ודאי, רבי. כמה עסקים גדולים נגמרו על ידי".

- "אם כן, רוצה אני שתהא אתה המתווך בעניין סרסרות גדולה שעשיתי. גמרתי היום עסק עם הכביכול, עסק של חליפין בינו ובין ישראל: נתתי לו חטאים ועוונות ופשעים בחליפין על סליחה מחילה וכפרה. כמה מגיע לי לדעתך שכר סרסרות?"

החזיר הסרסור: "באמת, רבי. מעולם לא היה לי עסק בכגון דא, ואיני יודע טיבו ושוויו".

- "אם כן," אמר הקדושת לוי "פוסק אני בעצמי ותובע בעד עבודתי: בני חיי ומזוני. מה? מסכים אתה על סרסרות זו?"

- "ודאי יש ויש להסכים על כך".

- "נו, רבש"ע" קרא הרב "ואני נותן סרסרותי זו במתנה לכלל ישראל".

אחר כך הלכו העולם לבתיהם.

 

18. יום הכיפורים בברודי

פעם בעשרת ימי התשובה שלח המגיד הגדול ל"קדושת לוי" ואמר לו: "סע לברודי להתפלל!"

 

בא לברודי. בערב יום הכיפורים ראהו הרב אפרים זלמן מרגליות. נתן לו שלום, ואמר: "אני מבקש מכבודו שיבוא לי אל הסעודה".

הלך אליו אל הסעודה.

אחר כך אמר לו ר' אפרים זלמן שוב: "מבקש אני מכבודו שיבוא גם לסעודה המפסקת".

 

אבל ה"קדושת לוי" נתיישב ולא הלך אליו לסעודה המפסקת. סעד באכסניה, לבש הטלית והקיטל, שלשל הטלית על ראשו ועמד לו בבית הכנסת לפני התיבה. בא העולם לבית הכנסת, אבל כל אדם היה עסוק בשלו ולא השגיח ביהודי שעומד לפני התיבה מעוטף בטליתו.

הגיע זמן "כל נדרי". הרגישו כולם באותו אדם שעומד לפני התיבה מעוטף בטליתו ופניו לא יראו. שלחו לשמש שיגיד לו שילך מלפני התיבה. הלך השמש, אבל בשעת הליכתו נפלה עליו אימה ופחד וחזר. שלחו לגבאי – נפלה עליו גם כן אימה ופחד. נמנו וגמרו שהשמש יכה על הבימה ויכריז: -התפללו "כל נדרי"! – ומסתמא ילך לו אותו אדם מלפני התיבה ויפנה מקום לשליח ציבור. עשו כך. אבל המעוטף בטליתו לא עזב מקומו, והתחיל אומר "כל נדרי".

אחר כך התפלל גם מעריב, אמר ד' מזמורי תהילים ושיר הייחוד. לבסוף התחיל ואמר תהילים. גמר – ועדיין אינם יודעים מי הוא. והעולם היו מהרהרין בתשובה. אחר אמירת תהילים הלכו להם איש למקומו: זה שכב וזה להלך הביתה, והוא עומד ועומד.

בשחרית ראו: הוא עומד. לא זז ממקומו. התפלל שחרית. התפלל מוסף, מנחה ונעילה. התפלל גם מעריב, ואין העולם מרגיש בו מי הוא, כי היה מעוטף כל הזמן בטליתו.

לבסוף הסיר הטלית. הכירו ר' אפרים זלמן: הרי זה אורחו. התחילו העולם מבקשים להכניס אורח זה, אבל ר' אפרים זלמן לא הניחו ולקחהו לביתו.

 

אחר הבדלה התחיל צועק: "אוי, אוי, לבי דולק!"

נתנו לו מיני מתיקה, כדי להשתיק הדליקה, והוא באחת: "לבי דולק!"

אמרו שצריך לקרוא לרופא, אבל הוא הרגיע את רוחם ואמר: "אין צורך".

בקש: "תנו לי מסכת סוכה".

היה יושב כל הלילה ולומד. בבוקר השכם נכנס אליו ר' אפרים זלמן לבקרו:

"מה שלומך?"

החזיר: "ברוך השם, נתקרר לבי!"

עוד נשאר לו שמונה דפין לסיום מסכת סוכה.

 

19. בפסח

בשעת ישיבתו אל הסדרים של לילות פסח באמירתו "מצה זו" היה נגרר תחת השולחן ומהפך הסדר והקערות והמצוות, ועד שוב רוחו אליו כבר היה מוכח לו שולחן חדש ומצות וכוסות וקיטל אחר, והיה מתלבש בו ואומר "מצה זו" במין טעימה מיוחדת, כמו מי שמחיה עצמו באיזה דבר, בלשון: "א, א, מצה זו".

 

פעם אחת היה אצל ר' ברוך ממזיבוז, ור' ברוך היה איסטניס וקפדן. אמר לו הרב מברדיטשוב:

"ר' ברוך לבתי, אני רוצה לישב אל השולחן מעבר השני כנגדו, כדי שלא אהיה על מעלתו לטורח בתנועותי".

 

ולר' ברוך היה הנאה מהצעתו זו, כי הוא בעצמו לא רצה להגיד לו זאת. סדרו השולחן ברוחב ולא באורך, כדי שיהא הרב מברדיטשוב יושב בקצה האחרון, ור' ברוך ברוחב האחד והרב מברדיטשוב ברוחב השני, זה כנגד זה. אולם כשברכו ברכת המוציא נתלהב הרב מברדיטשוב וקפץ על השולחן וממילא בלבל ושיבר הכוסות והצלוחיות שעל השולחן.

 

20. הרב ותענית

פעם אחת ספר הרב מניסכיז, שהרב מברדיטשוב לא היה מחשיב סיגופי תעניות והיה אומר שזהו מצד הסתת היצר להחליש המוח למנעו מעבודת השם יתברך.

ואמר משל על זה: לשנים שנלחמו. נתחכם אחד ואמר: אם אכה את השני באחד מאבריו הלא על ידי זה לא אפסיד בו אלא אבר אחד. מוטב שאפגענו במוחו, ועל ידי זה ממילא אנצח כל גופו.

 

כן לפרקים היצר מייעץ להתענות, בכדי להחליש את מוח האדם, וממילא ירוץ אחריו.

 

21. הקדושת לוי מלמד זכות על אדם מישראל

פעם בתשעה באב היה מהלך הקדושת לוי ברחוב. ראה והנה שואב מים אחד עושה עבודתו ואוכל בשעת מעשה.

 

ניגש אליו ואמר לו: "ודאי שכחת, בני, כי תענית היום?"

אמר לו: "לאו!"

- "אם כן, ודאי שכחת שהיום תשעה באב?"

החזיר: "לאו!"

- "אם כן, ודאי יש לך חולשת הלב, וקשה עליך להתענות?"

החזיר שוב: "לאו!"

 

תלה הרב עיניו לשמים ואמר: "רבש"ע, ראה עד היכן מגיעה אהבת אמת של עמך ישראל: אף על פי שעובר אדם מישראל עבירה, מכל מקום אינו רוצה לשקר!"

 

22. תפילין דמרא עלמא

פעם אחת בהמלצתו הטובה בעד ישראל, כדרכו בקודש, אמר בזה הלשון:

"ריבונו של עולם, מוכרח אתה למחול עוונותיהם של ישראל. אם תישא חטאתם, הרי טוב. ואם לאו, חס ושלום, אגלה הסוד שאתה לבוש כביכול תפילין פסולין, על פי מה שנמצא בגמרא: מנין שהקב"ה מניח תפילין, שנאמר נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו. ובתפילין דמרא עלמא מה כתיב בהו? – מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. ואם לא תמחול עוונותיהם ח"ו לא יהיו נקראים גוי אחד, ואם כן כביכול מניח תפילין שאינן כשרים."

 

23. אהבתו של יהודי למקום

פעם בבוקר בעת תפילת שחרית ראה הקדושת לוי בעל עגלה יהודי לבוש טלית ותפילין עומד בתפילה ומושח בשעת מעשה אופני העגלה בזפת. נתמלא שמחה וקרא:

"ריבונו של עולם, ראה כמה גדולה אהבתו של היהודי אליך: אפילו בשעת משיחת האופנים אינו מסיח דעת ממך".

 

24. תפילה צריכה כוונה

פעם אחת, אחר תפילת שמונה עשרה, ניגש הרב אל אחדים מהבעלי בתים ונתן להם שלום: "שלום עליכם! שלום עליכם!" תמהו האנשים על הדבר הזה והיה לזרא בעיניהם.

אמר להם: "מה זה תתפלאו? הלא בעמדכם בתפילה חשבתם על דבר עסקיכם. אתה היית בעיר פלונית, ואתה – בעיר פלונית. לכן כאשר גמרתם את השמונה עשרה הלא באתם מנסיעתכם, והנני נותן לכם שלום".

 

25. הקב"ה מבין כל רמיזה

פעם אחת לן ר' לוי יצחק בדרך במלון, ולא היה שום אדם מכירו שהוא הרב מברדיטשוב. לנו שם הרבה סוחרים שנסעו לאיזה יריד. בבוקר השכם רצו להתפלל ולא היה שם במלון אלא זוג אחד של תפילין. לבש כל אחד התפילין והתפלל במהירות, וחטפו אחד מחברו וחברו מחברו, כי היו נחפזים ליריד. אחר שסיימו את התפילה קרא הרב לשני אברכים: "בבקשה מכם, גשו לכאן, יש לי לשאול מכם דבר".

ניגשו אליו ורצו לשמוע מה בפיו, והוא ממלמל: "מא, מא, מא, וור, וור, וור" וכיוצא. הם צועקים אליו לברר להם מה בפיו, והוא באחד מן הלשונות האלה. חשבו כי איש משוגע לפניהם.

לבסוף אמר להם: "אין אתם מבינים לשון זה? הלא בלשון מעין זה אמרתם כל התפילה לפני הבורא כל עולמים, ברוך הוא, בלי חיתוך אותיות כלל!"

השיבו לו האברכים: "ראה כבודו תינוק המונח בעריסתו שאין לו עוד חיתוך הדיבור של אותיות, אלא הוא עושה קול הברה בפה, מא, בה, וכיוצא? אם ייגשו אל התינוק כל החכמים והנבונים לא ידעו מה הוא מבקש, אבל כשייגשו אליו אביו או אמו מיד יבינו למה ירמזו תנועותיו, שהוא מבקש מים או חלב, וכיוצא. הנה אנחנו בנים למקום, והוא אבינו, מבין כל רמיזותינו אפילו רק בקול הברה שלנו".

 

התחיל הרב לרקוד ולשמוח בהמלצה טובה זו, ובימים הנוראים שאחר זה הגיד כדברים האלה בשעת טענותיו עבור כלל ישראל.

 

26. מה בין אלו לאלו

הרב מניסכיז היה נשוי עם נכדתו של הרב מברדיטשוב והיה אוכל אצל חותנו ארבע שנים מזונות. פעם אחת היה מביט הרב מניסכיז אחר הרב מברדיטשוב כשעמד בחצות, והנה העיר את משרתו ולקח יין שרוף בידו והלך לבית המרחץ, שהיו ישנים שם כל האורחים שלא היה להם אכסניה. בא אצל איש יהודי והעירו ואמר: "שתה נא מעט יי"ש!" נתרצה היהודי. אבל כשנזכר שאין לו מים לנטילת ידים ומקום לברך, סרב ולא רצה לשתות. מצא הרב מצד אחד נכרי. העירו, ותכף שתה הנכרי היי"ש במקומו, מבלי שיברך ליוצר, ברוך הוא.

 

חזר הרב בשמחה עצומה לביתו וטען בהתלהבות ואמר: "ריבונו של עולם, ראה מה בין אלו לאלו".

 

27. הרב תובע רשעים לתשובה

פעם אחת פגע באדם רשע אחד, שהיה גבר אלים ותקיף ושופט העיר. תפסהו בבגדו ואמר לו: "חזור בך, וזה יהיה לי קנאה גדולה בך, כי מאחר שאתה בעל עבירה גדול, אם תעשה תשובה אז יתהפכו כל זדונותיך לזכיות ויהיו לך זכיות יותר ממני".