ר' פנחס מקוריץ
מחבר: אברהם כהנא
http://www.daat.co.il/daat/history/hasidut/kahana10-2.htm
תוכן המאמר:
1. ר' פנחס, אביו ר' משה והבעש"ט
2. דם המשומר
3. ר' פנחס לא נשבע מעולם אפילו על אמת
4. קשה להיות מדבר אמת
5. על תפילתו של ר' פנחס
6. מוטב ללמוד מלהתענות
7. דין תורה
8. פטירתו של ר' פנחס
תקציר: המאמר סוקר את חייו של ר' פנחס מקוריץ וקשרו לבעש"ט ולחסידות. המחבר מציין קוים לאופיו ומידותיו, דרכיו והליכותיו בעבודת ה', ומספר אנקדוטות מחייו.
מילות מפתח: ר' פנחס מקוריץ; חסידות; בעש"ט.
ר' פנחס בר' אברהם שפירא נולד בשקלוב. מסיבת בלבול עקר אביו עם בני ביתו לגליל ווליניא והתיישב בעיירה מירופולי. שם נתוודע ר' פנחס להבעש"ט ונתקשר בו. אחר כך העתיק ר' פנחס מושבו לקוריץ לאחר זמן עבר מקוריץ ונשתקע באוסטרהא. כאן חי יותר מעשרים שנה. עיקר עבודתו היתה, לכאורה, המלמדות, שכן היו מכנים לו החסידים: "המלמד השחור".
ר' פנחס נפטר י' אלול תקנ"א בשיפיטובקה, בדרכו לארץ ישראל.
בני דורו היו מחשיבים אותו הרבה והם מביאים בשמו כמה דברי תורה, כגון בעל ס' בני יששכר ובעל ס' וצווה הכהן, ועוד. בידי בניו היה נמצא בכ"י קובץ של דברי תורה שלו, וקבלה היתה אצלם שלא להוציא כתביו לאור. בסוף הס' ליקוטי רב האי גאון עם פי' נר ישראל מאת ר' ישראל מ"מ דק"ק קאזיניץ נדפסו "ליקוטים מהרב ר' פנחס מקאריץ". ליקוטים אלו כוללים ק"ל סעיפים קטנים של פתגמים ותורות ועוד, ששמע המלקט מפי ר' פנחס ותלמידו ר' רפאל. גם נתפרסם בדפוס ס' "מדרש פנחס", הכולל פתגמים ועניינים שונים המיוחסים לר' פנחס.
מספרים שר' פנחס נעשה "צדיק" מתוך עיונו בס' מורה נבוכים. ואף על פי שהוא גופו לא נענש על כך, שהתעסק הרבה בדברי פילוסופיה, הנה נענש בבניו, שלא היתה להם אמונת חכמים.
שוב אנו שומעים: שספר בנו של ר' פנחס לאביו שהשאיל לאיש אחד את הספר מורה נבוכים, גער בו ר' פנחס ואמר: "ספרי הרמב"ם כשהם בבית הם מכניסים יראת שמים בלבב האדם" (מדרש פנחס).
שמו של ר' פנחס קשור הרבה בשם בנו ר' משה, שהיה אב"ד ובעל בית דפוס בסלאוויטה, ובשם בניו של ר' משה - ר' שמואל אבא ור' פנחס, שהמשיכו מלאכת הדפוס בסלאוויטה עד שלא באה עליהם צרה גדולה של בלבול.
ר' משה היה מושלם בכמה מעלות.
הוא היה גם בעל נגינה. מספרים שר' פנחס היה אומר: "כשמשה שלי מנגן באות הצפרים ממרחק ארבעים פרסה לשמוע קול נגינתו". הוא היה גם כן אומן יד מופלא. אבל לא היה מתחילה מוצלח בפרנסתו. אחר כמה עסקים שלא הצליחו נעשה ספר סת"ם. אחר כך נתיישב בדעתו ונעשה מדפיס בישראל. דפוסן של האותיות לבית דפוסו היה עושה בידי עצמו. בבית הדפוס הצליח הרבה ונעשה עשיר גדול. הוא הדפיס ש"ס בבלי שתי פעמים (תקס"ח-תקע"ג, תקע"ז- תקפ"ב).
לאחר זמן מסר הנהגת בית הדפוס בידי בניו, והם התחילו להדפיס הש"ס בפעם השלישית (בשנת תקצ"ה). אבל הוכרחו להפסיק ההדפסה באמצע, במס' פסחים, מחמת הבלבול שנתעורר עליהם.
על עניין הבלבול מספרים כך:
בבית הכנסת של ר' משה, שהיה נקרא בשם קלויז של רבינוביטש, תלה עצמו כורך ספרים, פועל בבית הדפוס. הכורך היה שיכור מפורסם, והקונדסים היה דרכם להתקלס בו ולהלקותו כשהיה עומד בשכרותו. הלך יהודי אחד מסלאוויטה, שמשון שמו, וכתב מסירה על המדפיסים, האחים שפירא. התוכן של המלשינות היה, שר' שמואל אבא ור' פנחס היו מדפיסים דברים אסורים מטעם הממשלה, ומחמת שהיו חוששין לאליעזר, כך היה שמו של הכורך, שמא ילך וילשין עליהם לפיכך דנוהו בתליה. העניין נמסר מאת הממשלה לחקירה ודרישה. בא הנסיך וואסילצ'יקוב מקיוב (מי שהיה אחר כך גנרל = גובירנטור) לעשות חקירה ודרישה. נתפחדו מאוד שמא יוציא הלז דבר מקולקל מתחת ידו, נמלכו והלכו ושחדוהו בסכום של אלף וחמש מאות רובל. נטל וואסילצ'יקוב הממון ומסרו לראש שלו. עניין השוחד היה כל החומר להאשמתם. לבסוף נאסרו ונשתלחו לקיוב. שם יצא גזר דינם שיעבירום דרך שורה של חיילים מלקים שיקבלו אלף ות"ק מלקות, ואחר כך ישתלחו לסיביריא.
מעונש זה יצאו האחים האומללים בריסוק אברי גופותיהם. מספרים על גודל הרחמנות שנגעה אפילו בלב הקצפים עד שהיו שוחטים כבשים ומפשיטים עורותיהם כדי לחמם בהם את הגופות של היהודים האומללים.
מקיוב נשתלחו לסיביריא דרך מוסקבה. מחמת חלישותם נשתיירו במוסקבה, שלא היה בכוחם להמשיך דרכם. כאן היו כמה שנים עד שעלה אלכסנדר למלוכה, ובכוח המניפסט שלו הותר להם לחזור למקומם, לסלאוויטה.
מספרים, שאשתו של ר' פנחס באה אליו למוסקבה לראות שלומו. כשבאה אליו בערב שבת בין השמשות וראתהו נפלה ומתה. אף על פי שכבר הבריא קצת באותו זמן, מכל מקום פיו נתעקם מחמת הכאב שהיה סובל מן המלקות וגופו נעשה כחוש כל כך עד שהיו בולטים לחוץ בני מעיו.
בעולם היו אומרים שפגעה בהם, בבני שפירא, קללת הגאון ר' עקיבא איגר: ר' עקיבא ובנו ר' שלמה, הרב בקאליש, זיכו את מדפיסי ווילנה בהדפסת הש"ס ואסרו הדפסתו על המדפיסים מסלאוויטה. אמרו הרב מסלאוויטה ובניו, כי ר' שלמה קבל שוחד מאת מדפיסי ווילנה ועל כן הטה את לב אביו לעמוד לימינם. הדברים הגיעו אל הגאון ר' עקיבא, ואמר: "עלבוני מחול להם, אבל עלבון התורה אין בידי למחול".
נכוו בגחלתו.
כשחזרו האחרים לסלאוויטה היה ר' שמואל אבא נוסע בעיירות בתור צדיק, ונפטר בעיר טיפליק (פלך פודוליא).
ור' פנחס נפטר בסלאוויטה י"ד תמוז תרל"ב.
בני בניו של שמשון מספרים המעשה של המסירה כך:
אצל הרבינוביטשים - כך היו קורין לבני ביתו של ר' משה שפירא - היה עבד בבית הדפוס כורך ספרים, אליעזר. אשתו היתה משרתת בביתם. הבעל היה שותה שכור והיה מכה את אשתו. היתה האישה קובלת עליו לפני בעליה, והם היו מוכיחים אותו פעם בפעם. לבסוף נתפקעה סבלנותם וסילקוהו לאליעזר מעבדתו אצלם. היה מוסיף להכות אשתו, כי היה שופך עליה כל חמתו, שהרי היא גרמה לו להיות נפטר מעבודתו.
פעם בא אליעזר כשהוא שכור לבית הכנסת. הלקוהוי צעיר החסידים בסנדליהם עד שיצאה נשמתו. נתפחדו ותלאוהו.
היו שם בסלאוויטה שלושה אנשים שהיו מתעניינים במיתתו של אליעזר: הכומר הקתולי - שהיה אליעזר כורך לו ספריו ומצוי אצלו לפרקים. לפניו היה קובל שאין לו פרנסה ושרודפים אותו. היה הכומר תמה, כשלא היה רואה היהודי שלו, והתחיל חוקר אחריו. נודע לו העניין.
השני היה הסופר של האסיסור שהיה משומד. היה מחזר משומד זה על בתי החסידים ותובע שיתנו לו דמי שתיקה. אבל הם טשטשו כבר את העניין אצל מי שגבוה ממנו, ולפיכך היו פוטרים אותו בלגלוג.
ערכו שני אלה - הכומר והמשומד - דליטוריא ישר על שמו של ניקולאי: יש כת של חסידים בסלאוויטה והרבינוביטשים הם הרביים שלהם, והם דנים דיני נפשות, והכורך אליעזר נתלה על פי גזר דינם.
ואל חתימת שני המוסרים הללו נטפל השלישי: שמשון פינקילמאן. אביו של שמשון, דוד טיביל, היה אדם עשיר ובר אוריין, אלא שהיה מתנגד. בינו ובין החסידים היו קטטות וחיכוכים. לאחר זמן ירד שמשון מנכסיו, והיה סובל מחסור עם בני ביתו המרובים. לו היו י"ב בנים, ואחדים מהם היו כבר נשואים והיו סמוכים עם בניהם על שולחנו. מכר מחמת דוחקו את בתיו לר' משה בעד אלף אדומים. שמח האיש, כי היה סבור שכבר יהיה בידו סכום גדול. מה עשו בני ביתו של הרב למתנגד זה? הלכו והכניסו הממון אל גנזי הדוכס על חשבון סילוק חובו של שמשון, שהיה חייב לדוכס. יצא שנפטר שמשון מנחלתו, וגם המעות לא היו בידו. היה הולך ותרעם ומתריס כנגד בית הרב. אבל הללו עדיין לא נתקררה דעתם במעשה זה, עד שהלכה בתו של הרב, טריינה, והוציאתהו לשמשון מחזקת הפוסיסיא שלו.
מרוב כעסו והתמרמרותו הלך הלז וחתם גם הוא על המלשינות של הכומר והמשומד.
1. ר' פנחס, אביו ר' משה והבעש"ט
(שמעתי מהרב דקהלתנו)
פעם אחת הלך ר' פנחס מקוריץ עם הרב דק"ק רובנו לפדיון שבויים, שהיה אחד קרוב לשניהם נתפס בתפיסה. אמר ר' פנחס להרב הנ"ל: "שמעתי שהבעש"ט שובת בק"ק קאמינקה. נסעה אליו, אפשר שיהיה תשועה ולא נצטרך לטלטל עצמנו בטלטולא דגברא". נמנו וגמרו, ומהרו כדי למצוא אותו קודם שילך למקווה, כי אחר המקווה אי אפשר היה לדבר עמו שום דיבור. ואעפ"כ מצאו אותו שבא מן המקווה ולבוש בגדי שבת בבית המדרש. אמרו להם אנשיו: "התראו, וידע בוודאי הצטרכות שלכם, אף שלא תספרו לו". עשו כך, ובאו אל פתח בית המדרש. כשראה אותם נענע בידו שילכו.
אחר כך שמע ר' פנחס שבא אביו ר' אברהם אבא מעבר הנהר לק"ק מירופולי, כי היה ירא שמא ירצה ר' פנחס לשבות אצל הבעש"ט, ואצלו לא היה חשוב הבעש"ט כלל, ותמיד היה אומר לבנו: "מה אתה נוסע?" ירא היה ר' פנחס שמא הבעש"ט לא ינהג כבוד לפניו בדבור אחד, והוא בודאי יעיז לפניו, ויהיה לו צער ובושה ח"ו. הלך אצל אביו. שאל אותו אביו היכן ישבות. אמר ר' פנחס: "מה לי לילך אל הבעש"ט? אשבות בכאן ואדרוש כאן". ובבוקר, כשהתחיל הבעש"ט "הודו" בא אביו לבית המדרש של קאמינקה ועמד אצל ארון הקודש. הבעש"ט היה מתפלל לפני התיבה. ר' אברהם היה מתפלל בקול רם. היה ירא ר' פנחס שמא ח"ו יבלבל את הבעש"ט ויגער בו. והבעש"ט לא דיבר אליו מאומה עד אחר תפילת שחרית. היה שבת ראש חודש, והוצרכו להוציא שני ספרי תורה. לקח הבעש"ט ספר תורה אחד, והספר תורה השני לקח אביו והלך אחר הבעש"ט אל השולחן. ראה הבעש"ט שהוא אוחז הספר תורה וגער ואמר לאחר: "קח הספר תורה מידו!" שתק ולא ענה אותו דבר. תמה ר' פנחס על זה.
אחר התפילה הלך ר' אברהם לעיר שמעבר הנהר אצל הפרנס-חדש, ואכל שם וישן מעט והלך לבית הכנסת לדרוש. ובעת שלוש סעודות בא אל הבעש"ט. ולאנשי קאמינקה היה המנהג, כשהיה הבעש"ט אצלם היו מעמידים להם שולחן מן הצד, והאורחים יושבים עם הבעש"ט אל על השולחן שבבית. וכשראו אותו שבא קראו אותו אצלם, כי הכירו אותו שהוא ליטוואק ותקיף בדעתו, ונתייראו שמא יבלבל את הבעש"ט או יכנס בדבריו, וקראו אותו: "ר' אברהם, יבוא וישב אתנו". ונתנו לו צלוחית מי דבש. כשהתחיל הבעש"ט לאמר תורה, יצא ממקומו ועמד נגד הבעש"ט באמצע הבית והציץ בפניו. ירא ר' פנחס לומר לו שלא יביט בפני הבעש"ט מחמת כיבוד אב. עמד נגד הבעש"ט. היה ר' פנחס בצער. כשפסק הבעש"ט לומר תורה חזר למקומו.
אחר כך הדליקו נרות ואכלו בשר. חזר הבעש"ט ואמר: "צריך אני לאמר עוד דבר אחד, ולא היה בדעתי לאמר אותו דבר, אלא מפני ששמעתי דבר זה בגן עדן בשמי." והתחיל לאמר. ור' אברהם יצא פעם שנית ממקומו ועמד נגד הבעש"ט עד שגמר, וחזר למקומו. ברכו ברכת המזון והתפללו ערבית.
אחר התפילה אמר ר' אברהם לר' פנחס: "הוא ולא אחר, הוא ולא אחר".
אמר ר' פנחס: "מה ראית בו?"
אמר לו: "אתה סובר ששתקתי לו כשגער בשעת קריאת התורה? המתנתי רק עד הסוף. ואספר לך, בני, כי ראיתי בלילה הזה חלום, כשנכנסתי לגן עדן, ובא שר התורה ואמר דבר תורה משמו של הבעש"ט. וכשננערתי משנתי זכרתי היטב, ובאתי בשביל דבר זה לכאן. וכמו ששמעתי בחלום כן שמעתי מפיו הקדוש".
2. דם המשומר
פעם היה ר' פנחס מקוריץ אצל הבעש"ט. חלה. שלח הבעש"ט אחר הרופא שיבוא להקיז לו דם. אמר לרופא: "אם תוכל לכוון בהקזה ראשונה להוציא דם ממקום שנחוץ - מוטב, ואם לאו, מוכן אני להניח אצבעי במקום הקזה, כדי שיצא דמי במקום דמו, כי דמו יקר מאוד, שהוא משומר עוד מששת ימי בראשית".
3. ר' פנחס לא נשבע מעולם אפילו על אמת
(מעשה שסיפר הצדיק ר' ישראל מריזין בשעת סעודה אחת).
מפורסם לכל קדושת ארי דבי עילאה ר' ליב משפולה, הנקרא בפי כל הסבא משפולה. הסבא נקרא בשם זה, מחמת שבזמן בואו לשפולה היתה העיר מלאה חוטאי ישראל, וכמעט שלא ידעו קרוא בסידור התפילה. והצדיק הקדוש קירב אותם לכנפי השכינה עד כי השיבם אל בוראם ונעשו כגרים שנתגיירו. לכן קראו לו סבא קדישא, מפני שזוהי בחינת הסבא אברהם אבינו עליו השלום, שהיה מכניס גרים תחת כנפי השכינה.
והנה בין המון החסידים שהיו מסתופפים בצלו צל הקודש היה לו חסיד אחד, מקורב גדול, שהיה אוהב אותו ביותר, ואותו חסיד לא היה לו בנים ר"ל, והיה מיצר יום יום לרבו הקדוש שיתפלל בעדו להשם יתברך שיברכהו בפרי בטן. והצדיק היה דוחה אותו בלך ושוב. פעם אמר לו הצדיק שיעשה סעודת רעים לחסידים והם יברכו אותו, אולי תקוים ברכתם. עשה כן, ולא הועיל לו כלום.
פעם אחת בא אותו חסיד לשפולה, והסכים בדעתו כי לא ינוח ולא ישקוט מלצער לרבו בדבר הזה, אולי יגזור אומר ויקום לו. בא אל רבו הקדוש, והוא היה דבוק ברעיונותיו בדברים עליונים. דבר החסיד אל רבו:
- "הושיעה נא, אדוני! יגזור נא רבי אומר שיהיה לי בן זכר".
- "הניחה לי עכשיו, כי הנני עסוק בעניין אחד בכללות ישראל, ואין הזמן עתה לעניין הפרט". כששמע החסיד דברים אלו, אמר בלבו: בלי ספק עתה היא עת רצון, ולפיכך תקע רבינו עצמו לכללות ישראל. לא אזוז אפוא מכאן ואדבר אל מורי ואצער אותו עד שיגזור אומר שיהיה לי פרי בטן.
עשה כן, ולא הניח לו בשום אופן להעמיק באיזה דבר. הקדוש היה מתחנן לפניו: "הניחה לי, כי אחריתך תהיה מרה, חלילה". והחסיד היה מתעקש, מביטחונו בטוב לבו של רבו הקדוש כי לא תהיה לו שום רעה חלילה על ידו.
חרה מאוד לצדיק, ואמר: "אני נשבע לך כי לא יהיה לך בנים לעולם, תחת שהיית דוחק את השעה!"
אמר החסיד להרב הקדוש: "אם כן, רואה אני כי אין שורשי מדגל מחנהו הקדוש. יהיה שלום! אני אסע מכאן, ולא אבוא עוד הנה".
נסע החסיד לביתו ברוב יגון ואנחה, כי ידע שדברי הרב הקדוש משפולה יעשו רושם בעליונים, וכמעט שנתייאש שיהיה לו עוד פרי בטן.
לימים נסע החסיד ליריד קוריץ. אחר המסחר בא לבית המדרש, ששם היה יושב ולומד הרב הצדיק המפורסם ר' פנחס. אז היה עדיין קודם התגלותו של הרב הקדוש. אמנם אותו חסיד היה בר שכל, וכשראה התנהגותו של הרב ר' פנחס הבין כי איש אלוקים נורא הוא, בעל מדרגה גדולה, והיה מתחקה על שורשי התנהגות הרב וראה כי בעל רוח הקודש הוא. שאל החסיד על צורכי הרב ר' פנחס, מהיכן ימצא פרנסתו, אמרו לו: "עני גדול הוא, ולומד תורה מתוך הדחק. ולא נראה דחק כזה בכל העיר".
והימים היו ימי חודש ניסן, וימי חג הפסח ממשמשין ובאין. והרב הקדוש היה דואג מעט, ורק נאנח היה מיראתו לביטול תורה, שלא יהא לו ח"ו בעבור זה, שאין לו כלום להוצאות החג הקדוש. דברים אלו הגיעו לאוזני החסיד הגביר. אמר החסיד אל לבו: עכשיו הגיעה השעה שישלחו לי מן השמים ישועה עם זכות המצווה יחדיו. הלך לו לבית הרב ר' פנחס, ושאל לאשת הרב אם יש לה להוצאות הפסח. ענתה: "לאו, אפילו פרוטה אחת אין לי". נתן לה החסיד על כל הדברים הנצרכים: על קמח שמירה ואפייתו, ועל בשר ועופות ויין, גם על נרות שעווה גדולים ויפים להדליק בליל הפסח נתן מעות, גם קנה שולחן וספסלים ומיטה. וצווה להכין ליום טוב הקדוש בהרחבה כדרך הנגידים, כי הוא רוצה להתאכסן אצלם בחג. וביקש מאשת הרב כי תעלים הדבר מבעלה הצדיק עד ליל הפסח. עשתה כן.
והרב ר' פנחס היה מתפלא שאשתו הרבנית נותנת לו מנוחה ואינה מעציבה את רוחו בדבר הוצאות החג. אולם החריש ולא דבר כלום מאהבתו מאוד לתורת ה', וביטול תורה היה קשה לו מאוד, לכן לא שאל כלל מה יהיה בפסח.
בערב החג הלך הרב הצדיק למרחץ וטבל וחזר לבית המדרש ללמוד תורה והיה שם כל היום, והחסיד הגביר הכין יין טוב לארבע כוסות. גם הכין מלבושים נאים להרב ולכל בני ביתו.
בליל החג היה הרב הקדוש בבית המדרש והתפלל, ובאותה שעה היה החסיד בבית הרב והכין מצעות וערך סדר השולחן וכוסות, וגם הדליק נרות הרבה, עד כי נתמלא הבית אורה ושמחה.
כשבא הרב הצדיק וראה ביתו במיטות חדשות ושולחן כסא מנורה ואורה, נתמלא מאוד שמחה ושאל: "מה זה?" השיבו לו, כי זה האורח הכין הכל לכבוד החג. גם המלבושים נתנה לו הרבנית ללבוש לכבוד החג.
נתן הרב הקדוש שלום להאורח היקר, ולא שאל אותו דבר. ספר הרב ביציאות מצרים בשמחה ובהתלהבות גדולה, כי על ידי ההרחבה שהיה לו בביתו נתעלה למדרגות גדולות עד לאין שיעור וערך. והחסיד ראה כל זאת והיה מבין תהלוכות צדיק יסוד עולם, כי כבר למד דברים כאלה אצל הרב הקדוש משפולה. התענג מאוד מאוד, והחריש ולא דיבר כלום.
אחר שתי הכוסות הראשונות, בתוך הסעודה, אמר הרב הקדוש להאורח: "מה לך פה ומה שאלתך?"
אז סיפר האורח להרב כל המוצאות אותו, שהיה מצוי תמיד תחת דגל מחנה הרב הקדוש משפולה, ושהוא חשוך בנים ר"ל, ושבקש מאיתו לגזור אומר שיהיה לו בן, ושהיה לוחצהו בדברים בלי הרף, עד שנשבע הצדיק משפולה שלא יהיה לו בן עד עולם. "עכשיו מבקש אני ומתחנן לפני מורי ורבי לחתור חתירה להשיב שבועתו, שיזכני השם, ברוך הוא, ברוב רחמיו וחסדיו בזרע של קיימא".
אמר לו הרב הקדוש בשמחה ובהרחבת הדעת: "אם יש לי איזו זכות בשמים, נשבע אני כי בשנה זו אשתך חובקת בן".
כשנשבע הרב הקדוש מקוריץ שיהיה לו בן, נעשה רעש גדול בפמליא של מעלה: הסבא קדישא נשבע שלא יהיה לו בן, והקדוש מקוריץ נשבע שיהיה - מה יהיה בדינם? מי נדחה מפני מי?
עשו פסק בבית דין של מעלה לעיין, ומי מהם שלא נשבע מעולם אפילו שבועה של אמת - שבועתו תהא קיימת. דרשו בספרן של צדיקים ומצאו, כי הצדיק ר' פנחס מקוריץ לא נשבע מימיו שום שבועה, אפילו על אמת. החליטו לקיים שבועתו.
וסיים הצדיק מריז'ין מעשיה נפלא זו:
"וראו נא, ראו, כי אין להתעקש נגד הצדיקים ונגד גזירתם: נכדו של אותו חסיד היה מי שהלשין למלכות על נכדיו של הרב הצדיק, הרבנים מסלאוויטה, והיה מסור ועוכר ישראל".
4. קשה להיות מדבר אמת
י"ג שנים היה מתייגע ר' פנחס מקוריץ להתלמד שלא לשקר, ושוב היה מתייגע י"ג שנים אחרות להיות מדבר אמת. ואחר כל אלה היה אומר: "כשהייתי מתפלל והיו נושרות השנים מתוך הפה עדיין לא היה אמת".
5. על תפילתו של ר' פנחס
ר' מיכל מזלוטשוב היה יושב בסוף ימיו ביאמפול. היו שם בעיירה מחסידיו של ר' פנחס שהיו נוסעים אל רבם. פעם נכנס אחד מחסידיו של ר' פנחס אל ר' מיכל לקחת ממנו ברכת הפרידה קודם נסיעתו אל רבו. אמר לו ר' מיכל: "פרוס בגיני בשלומו של ר' פנחס ושאל אותו מה מעשה הוא שזה מזמן רב איני רואה התפילות שלו".
בא החסיד אל ר' פנחס ומסר לו דברי ר' מיכל. חייך ר' פנחס ואמר: "מהיכן לו לראות התפילות שלי, שאני מעלה אותן למקום שהוא למעלה ממלאכים ושרפים?"
חזר החסיד הביתה ומסר לר' מיכל הדיבורים של ר' פנחס. נתבלבל מאוד ר' מיכל מתשובה זו והיה רץ והולך בחדר אילך ואילך ותמה: איך אפשר שיהא צדיק אומר כדברים אלו על עצמו!" תוך כדי דיבור ראה ספר "עשרה מאמרות" מונח על השולחן. פתח הספר הנה מאמר זה נגד עיניו: "ויעמד פנחס ויפלל - שהעלים והסתיר תפילתו למעלה ממלאכים ושרפים".
מיד נחה דעתו של ר' מיכל ואמר:
"במקום שהיה אחד אפשר שיהיה גם השני".
6. מוטב ללמוד מלהתענות
שני אחים היו נוסעים אל ר' פנחס מקוריץ. היה להם אב זקן ומת. היה בא אליהם בחלום שימירו דתם, חס ושלום. באו האחים לפני הצדיק בבכיה גדולה, והצדיק לא היה יודע מה לעשות. התחיל להתענות, והתענה ארבעים תעניתים, עד שהודיעו אותו מן השמים שאביהם היה בנידוי ומת בנידוי ומפני זאת בא אליהם להסית אותם, לכן יתירו לו את נידויו וישקוט מזה. וכן היה: התירו לו ולא בא עוד.
אחר כך בא ר' יעקב שמשון משיפיטובקה אל ר' פנחס. רצה ר' פנחס להתפאר לפניו, ושאל אותו: "מה היה כבודו עושה אילו אירע לו מעשה כזה?" וסיפר לו המעשה. אמר לו ר' יעקב שמשון: "הלא מפורש הוא בירושלמי, מת בנידוי בא בחלום אל בניו שימירו דתם, חס ושלום". בכה ר' פנחס ואמר: "ווי, ווי, למה צריכין להתענות? הלא מוטב ללמוד ולא להתענות!"
ויש אומרים שכך אמר ר' פנחס לר' יעקב שמשון: "החילוק שבינינו הוא רק בזה, שכ"ת לקח זאת מהירושלמי, ואני לקחתי זאת מאותו מקום עצמו שלקח הירושלמי משם".
7. דין תורה
ר' יעקב שמשון משיפיטובקה היה מקודם רב בסלאוויטה. בא לשם להשתקע ר' פנחס מקוריץ, שהיה רבו. אמר ר' יעקב שמשון: "על פי דין איני יכול להיות כאן מרא דאתרא, שהרי אהיה מורה בפני רבי". עקר משם לשיפיטובקה. כעס הדוכס על כך וגרש את ר' פנחס. עבר ר' פנחס לאוסטרהא.
והרב משיפיטובקה היה מקורב אל ר' פנחס. כשבא אל רבו לא הניחו ר' פנחס ליכנס לביתו. הביא ר' יעקב שמשון את הסבא משפולה לאוסטרהא כדי להשלים ביניהם.
ר' פנחס טען: "בשביל ר' יעקב שמשון שעקר מסלאוויטה גרשני הדוכס".
ור' יעקב שמשון טען, שבדין עשה מה שעשה. סרב ר' פנחס ועמד ברוגזו. לבסוף באו לידי פשרה:
ר' יעקב שמשון ילך לארץ ישראל והוא ר' פנחס יוכל אז לחזור לסלאוויטה. השלימו.
ר' יעקב שמשון הלך לארץ ישראל, אבל ר' פנחס נשאר על מקומו באוסטרהא.
8. פטירתו של ר' פנחס
היה מעשה, שהגאון הקדוש ר' יעקב שמשון משיפיטובקה, כשהיה בארץ הקדושה, ראה בדמיונו השכינה בדמות אישה בוכה ומצטערת על בעל נעוריה, שהיה לה בעל ומת. הקיץ משנתו ואמר לחבירו: "אין בעולם כעת מי שיהיה בעלה דמטרוניתא אלא הקדוש ר' פנחס מקוריץ, ובודאי נסתלק בלילה ההוא". קרע ובירך ובכה הרבה בכיות, שהיה רבו.
לאחר זמן נודע שנתאמתו דברים אלו מכוון באותו לילה.