ר' ליב בן שרה
מחבר: אברהם כהנא
http://www.daat.co.il/daat/history/hasidut/kahana6-2.htm
תוכן המאמר:
1. מפני מה נקרא ר' ליב על שם אמו
2. תוספת נשמה
3. כיצד נתגלה ר' ליב בן שרה
4. מעשה בר' ליב ותלמידו ר' יצחק
5. הכנסת אורחים על פי ר' ליב
6. האיך שהיה ר' ליב עוסק לתקן נפשות המתים שהיו סובבים והולכים בעולם התוהו, ר"ל
7. האיך היה ר' ליב מעלה נשמות גבוהות למדרגתן
8. ר' ליב רואה עתידות ומציל לאחינו בני ישראל מעלילת דם
9. מעשה מר' ליב בן שרה האיך שהיה בא בקפיצת דרך אל הקיסר יוסף השני להיכלו בווינה ומענישו בעד מה שגזר בשנת תקמ"א לזכות את היהודים בכמה וכמה זכיות העלולות להשכיחם תורתם ודתם
10. יוסף השני היה מכשף גדול: מה שהיה ר' ליב עושה על ידי רוח הקדושה היה הוא עושה על ידי רוח הטומאה
11. לאחר פטירתו
12. על הציון שעל קבר ר' ליב בן שרה
תקציר: המאמר עוסק בצדיק ר' ליב שרה'ס - דרכיו והליכותיו, כיצד נתגלה, מעשי מופתים שעשה, כיצד הביא הצלה ליהודים מפני שונאיהם ועוד.
מילות מפתח: ר' ליב בן שרה; חסידות.
ר' ליב בן יוסף, המכונה על שם אמו בשם ר' ליב בן שרה, הוא טיפוס מיוחד של קדוש עממי הנלחם מלחמת עמו עם האדירים והמלכים האכזריים המציקים ועושים רעות לישראל. מתוך ההמון המדוכא יוצא בשעת הצרות והחשכות גיבור אגדי נפלא, שכל כוחו נגד כוחם הפיסי של הצוררים אינו אלא בעשיית מופתים ובמלחמה בכוח הקדושה נגד כוח הטומאה. גיבורים קדושים מעין אלה עמדו להם לישראל כמה וכמה בימות החושך במקומות שונים של הגלות, אלא שהואיל ולא נקבעו בספרות נעלמו מתוך אגדות העם ברוב הימים.
וכך מספרות האגדות העממיות גם על ר' ליב בן שרה. צדיק הדור היה ומומחה גדול היה להתעסק בעניינים שעיקרם הוא מעלמא דאיתכסיא ואינם נלווים וידועים לכל. יש גם תעודה היסטורית על מעשיו אלו: המגיד הגדול ממיזריטש נתן לו לר' ליב מכתב המלצה, שבו הוא מעיד עליו שהוא עוסק "במצווה רבה שאין למעלה ממנה, כאשר יפרש שיחתו באר היטב פה אל פה, דברים שאין להעלותן על הכתב".
לרגל עניינים אלו היה ר' ליב נוסע הרבה בתפוצות ישראל. בפולוניא, בווליניא, בפודוליא ועוד, והיה אורח מצוי בכל הירידים והאספות העממיות. בכל מקום בואו הוא עוזר לעניים וחלשים ונלחם עם השרים והתקיפים הרודפים לאחינו בני ישראל באכזריות. בפרט היתה לו מלחמה ארוכה וכבדה עם יוסף השני, קיסר אוסטריא, שהוציא גזירה להקים בתי ספר להשכלת היהודים בארצו, וברור היה שבתי ספר אלו עלולים להשכיחם תורתם ודתם. מלחמה זו בין יוסף השני ובין ר' ליב נמשכה כשבע שנים, וסופה היה שנפטרו שניהם מן העולם ביום אחד.
המעשיות על ר' ליב יש להן הבדל גדול משאר המעשיות על ראשוני החסידים, בני דורו, בעיקר טעמן: המעשיות על ר' ליב כל עיקרן הן סימן ליוצרן, ובהן מוטעם ומובלט בייחוד אופייה של העממיות, יוצרת המעשיות. אבל המעשיות על שאר החסידים הן סימן ליצורן, שבהן מוטעם ומובלט בייחוד אופיים של הגיבורים, הנושאים של האגדה.
גם מצד אחד עומד לו ר' ליב בן שרה בודד בתוך החבורה של ראשוני החסידים. על אודותיו לא נשתיירה שום תעודה כתובה, ספרותית או היסטורית, חוץ מן מכתב ההמלצה הקטן של המגיד ממיזריטש, שנזכר לעיל. אילולא מכתב קטן זה היה אפשר להשתמש ביחס אל ר' ליב בפתגמם של הקדמונים ביחס אל איוב: ר' ליב לא היה ולא נברא אלא משל היה. אין שום ידיעות על זמן לידתו ועל מעשהו בימי חייו. רק אגדות קטועות היו נוצרות וחוזרות בתוך העם. וודאי היה אפשר לסדר מהן ביוגרפיא אגדית יפה, אילו היה נמצא להן בשעתן גואל שהיה קובע כולן או רובן בכתב.
לפי האגדה היה ר' ליב עוד ממקורביו של הבעש"ט. היו מספרים: כשהיה ר' ליב בן ט"ו שנה נכנס פתאום לחדרו של הבעש"ט והתחיל מקפץ ומדלג לאורכו ולרוחבו של החדר. התרעמו תלמידיו של הבעש"ט על חוצפתו של הנער ורצו להשליכו החוצה. אבל הבעש"ט הרגיע את רוחם. אחר כך פנה אל הנער ואמר: "חריף אתה. יודע אני כל מעשיך. אבל דע לך, כי דרכך שאתה הולך בה היא דרך מסוכנת. אתה הולך על חודה של חרב. כלך מדרך זו והחזק בי".
שוב היו מספרים שהבעש"ט אמר עליו: "הוא מתענה משבת לשבת לא משום שהוא רוצה לענות גופו בצום, אלא מפני שמרוב דבקותו בהשי"ת הוא שוכח לאכול".
על התייחסותו של ר' ליב אל המגיד ממיזריטש יודעים אנו מפי השמועה רק מימרא אחת, שהיתה שגורה בפיו: "נסיעתי אל הרב המגיד הגדול היא לא לשמוע תורה מפיו, אלא לראות האיך הוא פושט אנפילאותיו ואיך הוא קושרן". ועל הרבנים שאומרים תורה היה מתרעם: "מה זה שאומרים תורה? יראה האדם וישגיח שכל עשיותיו והנהגותיו יהיו תורה, והוא בעצמו יהיה תורה".
לפי השמועות היה דר בכמה עיירות וגם בכפר אחד בפלך פודוליא. בזקנותו היה עוסק במלמדות.
ר' ליב היה, כנראה, גם למדן. מספרים שהרב יעקב שמשון משיפיטובקה - אחד מגדולי בעלי התורה בדורו - היה חברו הדבוק של ר' ליב ותמיד היו מתפלפלים בדברי תורה ומסיימים דבריהם: "המגן אברהם היה למדן אמיתי".
ר' ליב מת בעיירה יאלטישקוב (לפלך פודוליא). לפי המסורה עבר לעיירה זו בכוונה כדי למצוא לו שם קבר. על הציון שעל גבי קברו נרשם: נפטר ביום ד' לחודש אדר ב' שנת תקנ"א.
אפילו הציון שעל גבי קברו הוא גם כן מעוטף זר של אגדות עממיות.
1. מפני מה נקרא ר' ליב על שם אמו
במדינת אשכנז ישב בכפר אחד חוכר יהודי, ולו היתה בת יפה ושמה שרה. פעם אחת ראה אותה בן הפריץ בעל הכפר, שהיה שר גדול, וחשק בה מאוד. אמר לאביו שהוא רוצה ליקח לו לאישה את בת החוכר היהודי, ואם לא יקחנה ימות. קרא הפריץ לאביה של שרה ואמר לו שהוא גוזר עליו שיתן את בתו לבנו לאישה, ואם לא מרה תהיה אחריתו. חזר החוכר בצער גדול לביתו וספר לבני הבית את הדברים שדבר אליו הפריץ. היו הוא ובני ביתו שרויים בצער ופחד גדול.
ובביתו של החוכר היה תלמיד חכם זקן אחד, שהיה מלמד תורה לבניו של החוכר, ואישה לא היתה לו. נמלכה הנערה שרה והחליטה לברוח עם הזקן העירה ושם תינשא לו כדת משה וישראל: כך תנצל מידי בנו של הפריץ, שהרי בודאי לא ירדוף אחרי אשתו של יהודי זקן. מיד נסעו שניהם בחשאי העירה ושם היו נישואיהם. לאחר שלושה ימים בא החוכר לפני הפריץ וקבל לפניו על בתו, שעשתה מעשה אשר לא יעשה: נתאהבה במלמד הזקן, שהיה בביתו, וברחה עמו ועקבותיהם לא נודעו. אך עתה נודע לו שנישאה לאותו זקן לצערו ולחרפתו. האמין הפריץ שנעשה הדבר שלא בידיעתו ונגד רצונו של החוכר, ואמר: "ברוך ה' אשר הציל את בני מיהודית משוגעת!"
ואותו המלמד הזקן היה צדיק נסתר, אחד מל"ו הצדיקים. הוא הכיר שיש לאשתו נשמה עליונה, ואמר לה:
"יען כי בחרת להינשא לזקן, שלא יארכו ימיו, ומאסת בחיי דוכסית, מפני שחסת על כבוד קונך, אני מבטיחך, שאשאיר לך בן שיהיה צדיק גדול ויביא הרבה טובה לישראל".
אותו הבן היה ר' ליב, שנקרא על שם אמו הצדקנית "ר' ליב שרה"ס".
2. תוספת נשמה
הדבר היה בשנה האחרונה לחיי ר' ליב, חודשים אחדים קודם פטירתו. במוצאי שבת קודש נתאספו אצלו, כנהוג, מקורביו לדבר על עניני חסידות ועל מעשי צדיקים.
היה הצדיק הולך ומגלה באותו ערב עניינים גבוהים מכוח נשמות של צדיקים.
אמר ר' ליב:
"רחוק הוא הדבר שיקבל אדם, ואפילו צדיק גדול, נשמה חדשה לחלוטין, שלא היתה עוד בזה העולם. כל הצדיקים קבלו נשמות של צדיקים שקדמו להם: הבעש"ט היה לו נשמת רבינו סעדיה גאון, ולרבינו סעדיה היתה נשמת חזקיהו מלך יהודה. לרבי שלי, הרבי ר' דוב, היתה נשמת האר"י והיא היא נשמת ר' שמעון בן יוחאי. האור החיים הקדוש היתה לו נשמת ר' משה קורדובירו, שהיתה לו נשמת התנא ר' עקיבא. ויש צדיקים שזוכים לנשמה בעלת דו פרצופין, היינו שמלבד הנשמה המקורית שניתנה להם משעת לידה הם מקבלים עוד תוספת נשמה לבר מצווה או לחתונה".
והוסיף ר' ליב:
"כשנעשיתי בר מצווה הלכה איתי אמי ז"ל אל הרבי ר' דוב שיתן לי ברכה. אמר הרבי לאמי בשעה שברכני: - יש לי מתנת בר מצווה יפה בשביל ליב, יפה מאוד! - ושנינו, גם אני גם אמי ז"ל, לא הבנו אז מה כוונתו במתנה זו, מחמת שלא נתן לי בשעת מעשה כלום. לאחר זמן, כשנעשיתי יותר בר שכל השגתי באיזו מתנה כבדני הרבי אז".
ובהמשך דבריו עבר ר' ליב לסיפור על "אור החיים":
"ר' חיים בן עטר, בעל "אור החיים", לא היה צדיק על דרך הצדיקים בפולוניא: "חסידים" לא היה לו, "פדיונות" לא היה מקבל, "שולחנות" לא היה עורך, ומכל מקום הגיע לאותן המדרגות עצמן שהשיג הבעש"ט הקדוש. בשעת הצורך היה בידו לעשות גם כן מופתים נפלאים.
בעת שהיה אור החיים יושב בעיר מוגדור, במדינת מרוקו, אירע שבא השולטן של מרוקו לאותה עיר לחוג שם יום לידתו. והכריז השולטן בכל העיר, שכל איש שחל יום לידתו באותו יום יש לו הרשות לבוא לפניו ולבקש ממנו כל מיני בקשות, והשולטן הכביר ימלא רצונו.
בא אליו הרב דמתא, ר' חיים בן עטר, וביקש שיואיל השולטן לעשות אתו חסד ולקבל ממנו מתנה - ראי קטן שבתוכו יוכל השולטן לראות כל מה שלבו רוצה.
שאל השולטן בדרך הלצה: - "ואוכל לראות גם מה שנעשה עכשיו בביתי ובהיכלי?" - "ודאי, אדוני המלך!" החזיר 'אור החיים' "אדרבה, ינסה הוד רוממותו להביט בראי לרגע קטן". הביט השולטן ופניו חוורו כסיד: הוא ראה לפלגשו שהיא עושה מעשה רע עם הויזיר הגדול. חמתו של השולטן בערה בו עד להשחית. - "מה לי לעשות?" קרא ברוב רוגזו. - "אחת דתו למות, אדוני המלך!" החזיר לו ר' חיים. מיד השליך השולטן את הראי ומיהר לביתו.
עירו של השולטן היתה כמרקחה. ההמון היה צר על השכונה היהודית ורצה להשמיד את כל היהודים. אבל הויזיר הגדול היה כבר מוטל מת אצל שער השכונה היהודית. כשראה השולטן לויזיר הגדול שהומת אצל השכונה היהודית, מיד הציל את היהודים ממות ועוד נתן להם כמה זכיות".
והמשיך ר' ליב את סיפוריו:
"הבעש"ט הקדוש היה משתוקק כל ימיו להתראות עם 'אור החיים', שהתיישב אחר כך בירושלים, מחמת שגילו לו מן השמים שאם יפגשו שניהם, הבעש"ט ואור החיים, ויעשו ייחודים הראויים לכך יעלה בידם להביא הגאולה.
בחורף שנת תק"ג הוסכם אצלו לעזוב את מז'יבוז' עירו ואת החבורה של מקורביו ולילך לירושלים כדי להתראות עם אור החיים הקדוש. לאחר כמה טלטולים הגיע לסטאמבול. שם השתטח על קברו של הרבי ר' נפתלי, בעל "סמיכת חכמים", שרצה גם הוא לעלות כ"ד שנים קודם לכן לירושלים ונפטר בדרך נסיעתו, בסטאמבול. בלילה בא הרבי ר' נפתלי אל הבעש"ט בחלום והודיע לו באם שלא יחזור תכף ומיד לביתו אז יהי לו אותו הסוף עצמו, שימות על אדמת נכר. את ירושלים לא יזכה לראות בשום אופן.
ותכף, ביום א' דחול המועד פסח, ישב הבעש"ט באוניה ההולכת למדינתו. בדרך נשבית האנייה בידי גזלני ים, ואחר כמה הרפתקאות הניחוהו הגזלנים לירד מהאנייה בעיר קיליא.
לאחר שלושה חודשים, ביום השישי, ט"ו תמוז תק"ג, שני ימים קודם שנעשיתי בר מצווה, נפטר בירושלים ר' חיים, בעל "אור החיים".
בשבת פ' פנחס נטל הבעש"ט במזיבוז ידיו ל"שלוש סעודות" וגנח גניחה גדולה, ואחר כך בירך "המוציא", טעם מן הפת וקרא: "כבה נר מערבי!"
איש לא ידע מה כוונתו בזה. אלא שאיש לא הרהיב לשאול בשבת על כוונת אותה הקריאה. רק במוצאי שבת פנו אליו התלמידים בבקשתם להסביר להם מהו עניין הלשון "כבה נר מערבי". אז אמר להם, כי נפטר "אור החיים" הקדוש, שבעליונים קורין לו בשם "נר מערבי". שאלו שוב התלמידים, מהיכן והאיך נודע לו הדבר.
הסביר ואמר:
"יש כוונה ב"נטילת ידיים" שמגלים אותה רק לאחד יחיד שבדור. הייתי מתפלל כל ימי שיודיעו לי מן השמים כוונה זו, ולא עלתה בידי, שהיו משיבים לי כי דבר זה הוא מן הנמנע, הואיל ואין סוד זה ניתן אלא לאחד, ולא לשנים. והיום, בשעת נטילת ידים ל"שלוש סעודות", פתאום גילו לי אותה הכוונה. אין אצלי שום ספק ש"אור החיים" הקדוש נסתלק מן העולם."
ולאחר זמן באו וספרו לבעש"ט: "באותו יום שנסתלק "אור החיים" נתחלש פתאום ר' חיים אבולפיא בטבריה תכף אחר קבלת שבת, ונשאר כך יותר מחצי שעה. העולם נתפחד מאוד. כשחזרה אליו נשמתו אמר לעומדים עליו: "היום נפטר "אור החיים" הקדוש. לוויתי אותו עד שערי גן עדן".
כאשר שמע הבעש"ט דיבורים אלו גיחך ואמר: "אמת הדבר. הוא לוה את הנשמה עד שערי גן עדן. אבל דבר אחד נעלם ממנו: הוא לא ידע כי נשמתו של "אור החיים" הלכה לגן עדן רק לישיבת ארעי, לשעה, כדי לשבות שם ולהתראות עם צדיקי עולם. ביום הראשון תכף אחר השבת, ירדה שוב לזה העולם. לנשמתו של הצדיק יש יותר הנאה להיות בזה העולם, כי אפשר לה לעבוד להשי"ת במצוות ומעשים טובים, מאשר לישב בגן עדן ולהיות נהנית מתענוגי עולם הבא, כבן זה שהוא סמוך על שולחן אביו והוא אוכל ואינו עושה".
וכשסיים ר' ליב סיפור המעשה, הבינו מקורביו תכף שמתנת בר מצווה שכבדהו בה הרבי ר' דוב באותו יום, י"ז תמוז תק"ג, היתה "תוספת נשמה" של "אור החיים".
3. כיצד נתגלה ר' ליב בן שרה
בעירה אחת היה יהודי עני בעל אישה ובנים. היה יושב לו בביתו שלו. ושם היתה לו חנות קטנה. היו עוסקים היהודי ואשתו ובניו במשא ומתן. שם היהודי היה ר' ליב.
ר' ליב עצמו היה מתרחק כפי האפשר ממשא ומתן והיה עוסק בתורה.
לאחר זמן רב יצא ר' ליב ממקומו ועבר בכמה עיירות אשר בני ישראל יושבים שם, והיה מקבל פניהם של אנשים לומדים וצדיקים ומסיח עימהם. ולא גילה ר' ליב לאיש כלום מגודל תורתו וחסידותו.
לבסוף גמר בדעתו לחזור לביתו אל אשתו ובניו. עמד בדרכו לשבות בקריצ'מה אחת.
כאן נעשה מופת על ידו וכאן נתגלה.
ומעשה שהיה כך היה:
על פרשת שתי דרכים גדולות עמדה קריצ'מה אחת. היו מצויים שם תדיר הרבה מאחינו בני ישראל, הנוסעים אילך ואילך לרגל עסקיהם. לקריצ'מה זו בא גם ר' ליב. ירד מעגלתו נכנס לקריצ'מה, סעד לבו ונתהרהר במחשבות...
היה ערב. היתה אשתו של הקריצ'מר מטפסת לעליית הגג. נפל ניצוץ מן הנר שבידה ונתלהט הגג, כי היה סכוך בתבן. נפלה דליקה גדולה... הקימו שאון גדול. התחילו גם הקריצ'מר גם אשתו גם בניו גם אחרים רצים וצועקים לעזרה ולהצלה. ור' ליב יושב ושותק. לא שמו אליו לב כלל שהוא יושב, לפי שחשבוהו ליהודי פשוט.
רצים הם, וצועקים, וחוטפים חפצים שונים ומשמיטים אותם במהירות מתוך ידיהם.
והדליקה הולכת וגדולה. כבר נשרף הגג. כבר התחילה מתלהטת התקרה. קם ר' ליב בשעת מעשה ואמר בשפה רפה: "הס!" נשתתקו כולם.
ראו והכירו שאין זה יהודי פשוט, ותלו בו ביטחונם... אמר להם ר' ליב: "תנו לי בקבוק!" נתנו לו בקבוק. נטל הבקבוק ויצא מן הקריצ'מה, והלך לו צועד לאט ובמתינות, כאילו הוא הולך מבית הכנסת.
היה הולך לו ומתפלל. חזר והביא הבקבוק בידו ועמד אצל הקריצ'מה. והאש אחזה כבר בתוך הבניין. עוד מעט ותיפול הדליקה בחפצים שבבית. היתה הקריצ'מרית חסה מאוד על החפצים. התחלה בוכה. בא ר' ליב ושמע גניחותיה, ואמר: "הס!" פסקה הבכייה. אמר: "אל תתייראו!" ונשתתקו.
נטל הצדיק את הבקבוק, הרימהו למעלה וזרק מתוכו מים. נשתקעה הלהבה, כאילו לא היתה דליקה כלל...
זה היה המופת הראשון של ר' ליב בן שרה. אז הכירו גודלו להודיעו טיבו בעולם ונתפרסם שמו.
4. מעשה בר' ליב ותלמידו ר' יצחק
לר' ליב היה תלמיד, הרב מו"ה יצחק אשכנזי בעיר לבוב. פעם אחת קודם חג הפסח בא ר' ליב לק"ק ברודי, ומשם כתב אגרת אל תלמידו ר' יצחק שיבוא אליו. לקח ר' יצחק מלבושיו הנצרכים והלך לק"ק ברודי ברגליו לקבל פני רבו הקדוש. התחבר עמו עוד איש אחד שהיה חפץ להיות בחברת הרב הקדוש ר' ליב. הלכו יחד. כמו חצי פרסה לפני העיר בא הרב הקדוש לקראתו ונתן לו שלום. אחר כך שאל אותו על האיש אשר נתחבר עמו. השיבו כי האיש הזה משתוקק לקבל פני הרב. אמר לו הרב לאיש: "כבר קבלת פני. עתה שוב בשלום לביתך". וברכו בשלום.
אחר כך הלכו שניהם יחד דרך יערות ודברו בעניינים נסתרים ונעלמים עד בואם בשלום לק"ק ברודי.
כשבאו לעיר אמר לר' ליב לר' יצחק, שילך לחדרו אשר הוא מתאכסן שם, והוא לקח את חפציו ונסע משם לימי החג הראשון. בחול המועד שב לעיר ברודי אל תלמידו.
כשבא, הלך אל חדר תלמידו. היו מדברים בעניין אחד משורשי החסידות כשמונה שעות, והיו עומדים על רגליהם זה מול זה, פנים בפנים, כי כן היה דרכו לעמוד על רגליו בעת העמיקו רעיונותיו הקדושים באיזה עניין ולחבק את ידיו ולהיות עומד על מקום אחד בלי שום תנועה כשמונה וכעשר שעות, והוא פלא. וכן היה יכול לעמוד על מקום אחד מתחילת הלילה עד בוקר בלילי טבת הארוכים בלי שום תנועה ונדנוד, רק תפוס ואחוז ברעיונות נשגבים ומחשבות קדושות בגדולת הבורא, יתברך שמו.
פתאום שמע ר' יצחק קול צעקה בבית. בת בעל הבית הגיעה עד שערי מוות מגודל מחלתה אשר חלתה ימים אחדים. והנה מתחילה לא הרהיב בעל הבית עוז בנפשו לילך אל ר' ליב לבקשו שיתפלל בעד בתו החולנית, כי היה ירא מאוד מפניו. אומנם ההכרח אילצהו ושם עוז בנפשו לבוא לפני הרב הקדוש ולבקשו כי יגזור צדיק אומר וה' יקיים להחיות בתו שהיתה נוטה למות. השיבו ר' ליב: "לך נא אל צדיק העיר הרב ר' שמואל ויתפלל בעדה וה' יושיעך". הלך האיש ממנו בפחי נפש אל הרב ר' שמואל.
אחר כך התחיל ר' ליב להמשיך דבריו אשר התחיל. אבל ר' יצחק נשאר נבוך ברעיונותיו מחמת החולנית הנזכרת והיה מהרהר במעשה רבו בדבר הזה. הרגיש ר' ליב בדבר ואמר לו: "מה זה אתה נבוך ברעיונותיך? עוד לא הסכנת להיות אמיץ לב בגיבורים לבל יטרידך שום דבר בעת מחשבותיך יעמיקו בגדולות ונפלאות בוראנו".
אחר דבריו אלה דבר עוד ממעמקי הלב עניינים נשגבים מפעולות תמים דעים. בזמן לא כביר נשמעה קול צווחה בבית, קול יללה משבר את הלב, כי בתו של בעל האכסניה כמעט תצא נפשה. והאיש, בעל האכסניה, ההין לבוא לפני הרב הקדוש עוד הפעם ולאלצו בדברים לגזור אומר ויקום, ודיבר אליו תחנונים בקול יללה ובכיה עד כי התחמם הרב הקדוש ואחז בפאות ראשו בשתי ידיו ואמר:
"מרא דכולא עלמא, הלבעבור זה באתי הנה לשמוע אנחות וקול צעקה לבלבל את מחשבותי ולא אוכל לדבר דבר! מה יחפצו ממני? מה אעשה להם?"
באותו רגע נשתנתה מחלתה ורגע רגע היה נראה לעין כי הרחיקה משערי מוות צעדיה, עד כי נרפאה. ה' שלח דברו ורפאה.
אחר הדברים האלה, כשעברו ימי הפסח, גמר לנסוע משם. בשעה שלקח את התיבה אשר חפציו בה להניחה על העגלה, קבל ר' יצחק את התיבה מידו להיות משמש את רבו. כהרימו את התיבה היתה כבדה ממנו לטלטלה. הרגיש הרב הקדוש בדבר ולקח התיבה מידו ואמר לו: "כתיב "גבורי כוח עושי דברו", להיות מעושי דבריו של הבורא כל עולמים צריך להיות גיבור בכוח!"
5. הכנסת אורחים על פי ר' ליב
פעם אחת בא ר' ליב לק"ק לבוב אצל גביר אחד להתאכסן שמה. וזמן מועט קודם בואו נסע משם רב קדוש אחר והיו בני ביתו של הגביר טרודים עוד בנסיעתו של אותו הרב משם. כשבא ר' ליב והלך אל משרת הבית ובקש ליתן לו חדר מיוחד שיוכל להתבודד שם. הלך המשרת אל בעל הבית ואמר לו: "בא לכאן אדם אחד ואמר לי לפנות לו חדר להיות שם". החזיר הגביר: "מה לי ולו כי בא אלי!" כעבור רגע נשמע הקול, כי הרב הקדוש ר' ליב בן שרה בא לעיר. הבין הגביר, כי אותו אורח הוא הרב הקדוש, והלך אליו ופייסו ונתן לו חדר פנוי נאה להתאכסן בו.
אמר לו הרב:
"רבותינו הקדושים ז"ל ייחסו מצוות הכנסת אורחים לאברהם אבינו. והנה לכאורה קשה, שהרי מצינו באמת אצל לוט ממש עניין הכנסת אורחים כמו אצל אברהם, עד שנאמר "ויפצר בם מאד... ויעש להם משתה ומצות אפה", ואצל אברהם לא מצינו כלל שיהיה מפציר באורחים שיסורו אליו? אמנם, האמת הוא, שלוט לא היה מכניס אורח כלל, אלא שנאמר "ויבאו שני המלאכים סדמה... ויקם לקראתם", ומלאכים בודאי ירצה כל אדם להכניס אליו לאכסניה, ולכן לוט כשראה מלאכים קם לקראתם והפציר בם שיסורו אליו. אבל אברהם אבינו ע"ה תורתנו הקדושה מעידה עליו: "וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו", ראה אנשים, ורז"ל אמרו במדרש "אחד נדמה לו בדמות סדקי ואחד בדמות נווטי ואחד בדמות ערבי", ואף על פי כן "וירץ לקראתם", מפני שהיה מכניס אורח באמת וגומל חסדים עם בני אדם, והיה משמח את עצמו עם בני אדם יותר מאשר עם מלאכים, כי מלאכים אינם צריכים לגמילת חסדים...
6. האיך שהיה ר' ליב עוסק לתקן נפשות המתים שהיו סובבים והולכים בעולם התוהו, ר"ל
א.
בעיר ברדיטשוב היה יריד גדול. באו לשם סוחרים מכל המקומות, שכרו חנויות והיו עוסקים במשא ומתן. בא לשם תגרן אחד נפלא, שכר לו חנות וישב בה. ובחנות לא היה שום סחורה, אלא שהיה אותו תגרן יוצא לו פעם בפעם מן החנות לאמצע הדרך, עומד שם קצת ומדבר עם ברייה בלתי נראית. היו תמהים על זה כל הסוחרים, הגדולים והקטנים, החשובים והפשוטים, ואפילו הסרסרים והסבלים. היו כל מסיחים באותו התגרן הנפלא: או שהוא מטורף ר"ל או שהוא איזה חידוש. ולכולם היו אז עסקים טובים ורווחים גדולים, ורק לאותו התגרן לא היה שום עסק. התחילו שואלים זה לזה: "מה זאת?" לבסוף החליטו לילך אל הרב דמתא ולספר לו המעשה. חשב הרב על העניין המסופר, חשב וחשב ולא העלה בשכלו כלום. גמר הרב לילך בעצמו אל מקום החנויות, כדי לראות החידוש.
בא אל התגרן הנפלא ואמר לו: "שלום עליכם!"
החזיר לו: "עליכם שלום!"
שאל הרב: "כבודו סוחר?"
החזיר: "ודאי סוחר!"
העיר הרב: "איני רואה כאן שום סחורה".
קם ר' ליב בן שרה על רגליו - הוא היה אותו התגרן הנפלא - ואמר: "הרי סחורתי".
רואה הרב על פי תנועת ידו של ר' ליב והנה איזה יהודי עובר.
הוסיף ר' ליב: "יסתכל כבודו!" הסתכל הרב.
העמיד ר' ליב לאותו אדם שהיה עובר ושאל: "להיכן אתה רץ?"
החזיר: "אני רץ לעסקי". ניגש ר' ליב אל אותו היהודי, הפשיל כנפות בגדו ואמר להרב: "יראה כבודו!"
הביט הרב והנה תכריכין מתחת לבגדו. הבין הרב העניין. נתיירא ורצה לצעוק, אלא ששמע מפי ר' ליב: "הס!" ונשתתק.
אמר ר' ליב לאותו אדם: "אתה בר מינן... לך למנוחתך!..."
הלך לו הנפטר ונתקבל למקום מנוחתו.
למן אז נתפרסם שמו של ר' ליב בכל ברדיטשוב, וידעו הכל - עשירים ועניים, חשובים ופשוטים - שהוא בעל מופת. התחילו לילך אצלו וליתן לו פדיונות. אבל ר' ליב לא היה מקבל כלום. היה הדבר חידוש גדול.
ב.
שוב היה מעשה, שהפצירו בו תלמידיו בר' ליב להגיד להם מה הוא עושה ביריד. הראה להם הרב משרת אחד נושא משא גדול על שכמו. קרא אותו הרב ודבר עמו מפה לאוזן דברים אחדים. אחר כך אמר לתלמידיו: "לכו אחר האיש הזה וראו מה יעשה".
הלכו אחריו, והנה בא אל הבעל הבית שלו, הניח המשא מעל שכמו ואמר לו שאינו רוצה עוד להיות משרת ועל כן יסלק לו השכירות עד עכשיו. נתן עליו הבעל הבית קולו, איך יעזוב אותו ביריד לבדו, ולא רצה לשלם לו. אבל הוא לא המתין לתשלומין והלך לו. כאשר נתרחק ראו התלמידים שהוא לבוש תכריכין. רצו אליו והשביעוהו להגיד להם האמת. אמר: "נע ונד הייתי בעולם התוהו, ולא ידעתי כי מת אני זה כמה. עכשיו הגיד לי הרב ונתן לי תיקון, אך צווה עלי להחזיר הסחורה לבעל הבית".
אז הבינו התלמידים כוונת נסיעתו של ר' ליב אל הירידין: בירידין מצויות נשמות מעולם התוהו.
על חנות עניה בסחורה אומרים הבריות: "זוהי חנות של ר' ליב בן שרה".
7. האיך היה ר' ליב מעלה נשמות גבוהות למדרגתן
פעם אחת שבת ר' ליב בעומק מדינת רוסיה. הרגיש, שבעיירה אחת, סירינטש, באונגריא, יש נשמה גבוהה מאוד, שכדאי לטפל בה כדי להביאה למדרגה גבוהה.
תכף אחר הבדלה צווה לבעל-עגלה שלו לרתום הסוסים לנסיעה רחוקה. המשרת כבר ידע, שאם הרב אומר הלשון "לנסיעה רחוקה" ודאי ייסע על ידי ה"רוח", היינו בקפיצת הדרך.
וכך היה מנהגו של ר' ליב: כשישב בעגלה היה העגלון נוהג בסוסים רק עד תחום העיר. כשבאו מחוץ לעיר היה נוטל ר' ליב בעצמו המושכות של הסוסים, ועל העגלון היה מצווה לישב בגבו אל הסוסים ופניו אל פני ר' ליב. על פי רוב היה העגלון נרדם תכף. אבל לפעמים היה רק נעשה חרש קצת והיה רואה הכל.
ור' ליב היה עוצם עיניו, אוחז המושכות בידו ולוחש לו ה"שם" של קפיצת הדרך, והסוסים היו כאילו רצים כחץ מקשת, אבל באמת היתה הארץ רצה ונסוגה לאחור מתחת לאופני העגלה. רואים היו עיירות וכפרים, שדות ויערים, נהרות וימים פורחים לפני העיניים. כך היה עד שבאו הסוסים למקום הנחוץ והיו עומדים מאליהם. כל זה היה מחוץ לעיר. וכשבאו לעיר היה ר' ליב מעיר לעגלון, נותן לו שוב המושכות ומצווה עליו לישב בפניו אל הסוסים, פשוט כפשוטו, כאילו לא היה דבר.
באו לעיירה סירינטש. בבוקר, תכף אחר התפילה, הלך לו ר' ליב לטייל בחורשה שמחוץ לעיר. ראה שם נער בן שמונה שנים לבוש קרעים ועירום למחצה, רואה עדר של אווזים.
כאן היתה הנשמה הגבוהה שהרגיש בה ר' ליב. הנער סיפר לו, שהוא בן אלמנה עניה והגיד לו את שמה.
הלך תכף ר' ליב אל האלמנה ובקש ממנה שתמסור לו את בנה למשרת, והוא, הסוחר, יביאהו באנשים. גם נתן לה סכום הגון. הסכימה האלמנה העניה. לקח ר' ליב אותו הנער ובא שוב בקפיצת הדרך לניקולשפורג אל הרבי ר' שמילקא.
"הרי לכ"ת נשמה גבוהה, קדושה, מהיכל השירה והזמרה. הרי היא נתונה ברשות כ"ת ויעשה ממנה מה שהיא צריכה להיות". כך אמר ר' ליב להרבי ר' שמילקא.
גדל רועה קטן זה ונעשה הרבי המפורסם והמנגן הגדול ר' אייזיק מקאליף, שהיה מציל אחר כך הניגונים היקרים מידי הקליפה ומחזירם לשורש הקדושה, שהם שייכים לשם.
צדיק זה, ר' אייזיק, - כל צדיקי הדור היו קורין לו בשם "הקדוש מקאליף" סתם - היה נוהג, שהיה נוסע יום יום ליער, היה מקשיב לניגונים המתוקים שהיו מזמרים הרועים ומפזמים בחליליהם, היה תופס לאותן הניגונים ומכניסם אחר כך חזרה אל הקדושה.
כי כל הניגונים שבעולם מן הקדושה הם באים, ממקום גבוה שנקרא בשם "היכל הנגינה". הטומאה אינה יודעת ניגונים: היא איננה יודעת שום שמחה, היא מקור העצבות. על ידי חטאו של אדם הראשון נפלו ברשות הקליפה, היא הסטרא אחרא, כל "ניצוצות הקדושים" ויחד עם אלו גם "ניצוצות הנגינה".
העבודה של הצדיק מקאליף היתה אפוא להחזיר אל תוך הקדושה, לשורשן, את הניצוצות הנודדין של הנגינה המתוקה, שהיא בבחינת נע ונד ברשותה של הטומאה.
ועוד יותר מזה היה עושה הצדיק מקאליף: לא רק הניגונים, אלא אפילו הלשון של הניגונים היה מחזיר לתוך הקדושה.
למשל:
פעם אחת היה ביער ושמע לרועה אחד שהיה מזמר בלב קרוע ומורתח שירה זו:
יער, יער, מה גדול אתה!
שושנה, שושנה, מה רחוקה את!
אילו היה היער קטן,
היתה שושנה קרובה אז,
אילו מן היער הוציאוני,
היינו שנינו יחדיו אז.
הלך לו הקדוש מקאליף אל הצד, ישב לו על אבן תחת אילן והתחיל מזמר בבכיה מרה ובאותו הניגון עצמו בלשון זה:
גלות, גלות, מה גדולה את!
שכינה, שכינה, מה רחוקה את!
אילו היתה הגלות קטנה,
היתה השכינה קרובה אז,
אילו מן הגלות הוציאוני,
היינו שנינו יחד אז.
כששמע הצדיק בראפשיץ בפעם הראשונה שירה זו עם ניגונה המתוק, אמר, שבשעה שהקאליפאי מזמר ניגון זה, אזי נעשה רעש בעולמות העליונים ומתעורר מקור הרחמים, וכתין כתין של מלאכי רחמים באים לקבל פניו של ר' ליב בן שרה בהיכלו שבמרום, והם מקלסים לו ואומרים: "ברוך שנתן לנו את הנפש היקרה הזאת".
8. ר' ליב רואה עתידות ומציל לאחינו בני ישראל מעלילת דם
לעת זקנותו קבל ר' ליב את הרב ר' עזריאל לו לגבאי. לפני ר' עזריאל זה הרכינו ראשם כל הצדיקים הגדולים שיברך אותם.
פעם אחת נסע ר' ליב עם ר' עזריאל לווילנה. שלוש ווירסטות סמוך לווילנה היתה מזיגה גדולה, שהיתה שייכת למוכסן של עיר ווילנה. בווילנה היה היי"ש ביוקר, וחוץ לעיר היה בזול, ועל כן היו עומדים במזיגה שמחוץ לעיר סוחרים הרבה, והיהודי שהיה דר שם היה עשיר גדול. נתאכסן גם ר' ליב שם: לקח לו חדר מיוחד, שילם לבעל הבית בעד החדר ולן שם.
בבוקר שלח את ר' עזריאל לבעל הבית. בא לפניו. אמר לו:
"לך לרחוב הנכרים וקרא לי את הנסיך מפולין. אמור לו: ר' ליב קרא לך שתבוא תכף אליו".
לגלג האיש ואמר: "חסר משוגעים אני? ברחוב הנכרים אם רואים שם יהודי אחת דתו לתלותו תכף, כי אסור לשום יהודי לילך באותו הרחוב. והנסיך הוא בן מלכים, ומעולם לא דיבר עם יהודי, ובא משוגע זה ורוצה שאקרא את הנסיך לכאן!"
הלך וסיפר לאשתו מהמשוגע הזה, וחזר אליו ואמר: "בבקשה מכבודו, ילך נא לדרכו, ולא תארע לנו רעה על ידו". ורצה לגרשו מביתו.
גער בו הרב, ואמר לו: "הידעת מי אני? אני ליב בן שרה! אם לא תשמע לי, דע כי תתחרט תכף. לך ממני, ולוואי יהא סופך טוב".
באותה שעה נפלו פתאום למשכב בחולי חזק שני בניו ואשתו, עד שראה בעל הבית שאין פנאי לקרוא לרופאים, ובא לפני הרב וצעק: "אשמע לכל אשר יצווני אדוני, אך יסיר ממני המגפה!" אמר לו הרב: "לך מהרה אל הנסיך, אל תאחר, וקרא אותו אלי, ואשתך ובניך יתרפאו תכף. לך מהרה ואל תפחד!"
הלך האיש בפחי נפש, כי ראה שכלתה אליו הרעה והוא מוכרח לשמוע להרב, ואמר: "מוטב יתלו אותי לכפרת שני בני הקטנים".
הלך במהרה לרחוב הנכרים בפחד גדול. ולא אירעה לו שום רעה ולא אמר לו שום איש דבר, עד בואו לבית הנסיך ודפק על הדלת. יצא אליו עבד אחד מעבדי הנסיך, ואמר לו: "מה לך פה?"
ענהו: "לנסיך אני צריך!"
הלך העבד והגיד לעבדים שבפנים הבית, כי יהודי אחד עומד באכסדרה ואומר שהוא צריך לנסיך. ספרו הדבר לנסיך, ואמר: "הביאוהו אלי".
הביאוהו אליו. אמר לנסיך: "איש זקן, שמו ליב, צווה עלי לקרוא את אדוני שיבוא תכף אליו". כשהזכיר לפניו את השם ליב נבהל השר מאוד, ואמר לו בבהלה: "הנני הולך, הנני הולך. חכה נא, עמוד נא, אתלבש. תכף הנני הולך!"
נבהל האיש מאוד, כי ראה שנהפכו בפני השר כל הגוונין וצעק לעבדיו שיביאו לו המלבושים. התלבש תכף והלך עם היהודי ברגליו, בלא שום מרכבה. כשראו אנשי חיל את הנסיך בעיר רצו לעשות לו הכבוד השייך לו, כדרכם, אבל הוא רמז להם בידו, והלכו להם. והוא הלך לבדו עם היהודי ברגליו עם בואו לבית היהודי, והמרכבה שלו היתה נוסעת אחריו עם עבדיו.
כבואם הלך היהודי להגיד לר' ליב כי הנסיך הוא פה.
אמר הרב: "ימתין מעט. תכף אקראהו לבוא אלי".
ועל היהודי צווה לילך לביתו. אחר כך יצא הרב מחדרו וקרא את הנסיך לפנים ודברו שם רגעים אחדים, ותכף צווה הרב לר' עזריאל שיחבוש את הסוס ויסעו תכף. והנסיך ישב במרכבתו ונסע. אחר כך שלח אנשי חיל לחפש את ר' ליב ולא מצאוהו. היה הדבר לפלא גם בעיני הנסיך. ואף על פי שהיה מכיר את ר' ליב מכבר, מכל מקום לא חרד בשום פעם בהזכירו את שמו כאשר חרד עתה. אחר כך נשתקע הדבר מעט.
לימים נאבד העבד הנכרי של היהודי פתאום. העלילו הכמרים שהיהודי שחטו לפסח. לקחו אותו ושמוהו במאסר ועשו לו ייסורים קשים. הודה כי הוא הרגו, כדרך היהודים רכי הלבב שלא יוכלו לסבול ייסורים, ובחר במיתה אחת מייסורים הרבה. נגמר דינו למיתה. הלכו אל הנסיך שיניח חותמו על גזר הדין. השיב להם, כי היהודי הוא מבין גדול בסוסים והוא רוצה לקנות הרבה סוסים ביריד מאקאר, ועל כן רוצה הוא שיחיה היהודי עד אחר היריד, והוא מקבל אותו על ערבונו עד אחר היריד, ואז ימסור אותו ליד הכמרים שיעשו בו כחפצם. עשה כן, ולקח אתו את היהודי ליריד והוא קנה לו סוסים, והלכו אחריו שומרים לשמרו. רואה היהודי, והנה עבדו הנכרי שנאבד אצלו כמדומה לו שהוא רואה אותו הולך מרחוק. עמד היהודי על עמדו, והנה הוא הולך וקרב אליו. כשקרב הנכרי אל אדונו והכירו נפל לפניו ארצה ואמר:
"ברוך השם, שאני רואה אותך בחיים!"
שאלהו היהודי: "היכן היית? ולמה ברחת ממני?"
בכה הנכרי בדברו ואמר: "אף כי אתה יהודי, הנה טוב אתה לי מאב ואם, ואנכי לא הייתי בורח מאתך בשום אופן. אך כומר אחד, אשר קנא בך, היה מסית אותי כמה פעמים לזה, והיה מבטיח לי נחלת שדה וכרם, ולא רציתי לשמוע אליו, עד שבא פתאום בלילה וקרא אותי לחוץ והושיבני בעגלה ואסרני והוליכני הרחק כחמישים פרסה, ואנוכי הייתי שם נע ונד ולא היה לי במה להחיות נפשי, ורציתי לחזור אליך ולא היה לי להוצאות. והנה בלילה זה בא איש זקן יהודי עם משרתו והושיבוני בעגלה והוליכני כל הלילה והביאני לכאן ואמר לי: "לך ובקש את אדונך כי תמצאנו פה!" וזה כל היום שאני מבקשך בכל הרחובות, ותודה לה' שמצאתיך. ועתה קחני נא לביתך, כי למה אמות ברעב. הלא ביושר עבדתיך כל הימים שהייתי אצלך".
כששמע היהודי את כל אלה חייתה רוחו והבין כי זה מעשה ר' ליב. שבח לה' בלבו והיה משתוקק לראות סוף דבר. אמר לנכרי: "בא עמי ואצווה במזיגה אחת ליתן לך לאכול".
הובילהו למזיגה אחת ואמר לו: "שב פה, ואל תלך אנה ואנה עד בואי לקרוא לך". והוא הלך לקנות עוד סוסים.
כשקנה כל הסחורה והוטב בעיני הנסיך, צווה לאסור את הסוסים. ישב הנסיך במרכבה ואת היהודי הושיב נגדו. כשצעקו על הסוסים התחילו רוקדים ונוטים מן הדרך בלי מעצור. אמר היהודי: "הסוסים טובים, אבל העגלונים אינם יכולים להנהיגם. יש איתי עגלון אחד שיכול להנהיג סוסים. ידעתי כי תקבל נחת ממנו. אם יישר בעיני אדוני תשכרהו להנהיג הסוסים".
אמר הנסיך: "טוב, קרא לו".
קרא היהודי לעבדו הנכרי ואמר לו: "שב על הדוכן והנהג הסוסים!"
ישב הנכרי, נטל המושכות בידו והנהיג הסוסים בלי שום מכשול. שמח הנסיך.
כאשר אחזו דרכם ונסעו איזה זמן, אמר הנסיך ליהודי:
"התזכור היום ששלח הרב שלכם ר' ליב לקרוא אותי?"
אמר היהודי: "כן, אדוני, זוכר אני".
אמר לו הנסיך: "עתה אגלה לך את אשר הגיד לי: באם אשר יצא עליך משפט מוות שאעכב המשפט עד אחר יריד מאקאר, ושאקח אותך ליריד. דמיתי שיצמח לך איזו ישועה מהיריד הזה. והנה לבסוף לא נשמע כלום, ומוכרח אתה למות. ומה היה בכוונתו שצווה לעכב אותך עד אחר היריד?"
שתק היהודי בדברו, ואחר כך אמר לו בבכי: "אדוני, הרי הנכרי המנהיג הסוסים הוא עבדי הנאבד, שגנב אותו הכומר פלוני בלילה. שאל נא אותו".
תמה הנסיך מאוד ואמר: "עתה ידעתי כי יש אלוקים בישראל, ונתן כוח בצדיקיו לראות עתידות ולהציל עשוק מיד עושקו. אבל אתה, מה היה לך שהודית בדבר שקר אשר לא היה מעולם וחתמת עצמך כי אתה הרגת את הנכרי להבאיש את ריח היהודים בעיני כל הכמרים?"
אמר היהודי: "ומה היה לי לעשות? ראיתי כי כשל כוחי, לסבול את כל הייסורים. ואם לא הייתי מודה הייתי נופל שדוד תחת ידם פעמים הרבה. בחרתי במיתה אחת פתאומית מלמות מיתות הרבה. וזה לך לראיה על כל העלילות שהשונאים מעלילים על בני אומתנו: אחר הייסורים מודים הם על כל מה שדורשים מאתם, מפני שרואים כי אי אפשר להם להשמט מידם".
חקר הנסיך מפי הנכרי, והוא סיפר לו איך גנבו הכומר בלילה מבית היהודי, ומכל אשר היה אתו לא כחד דבר. בבואם לווילנה העמיד הנסיך את הנכרי, שיגיד את דבריו בפני הכומר, והוא לא יכול להכחישו. יצא דין היהודי בצדק, ואת הכומר קרעו לגזרים בפני כל העם.
מאורע זה נכתב למזכרת בדברי הימים לפולוניא.
9. מעשה מר' ליב בן שרה האיך שהיה בא בקפיצת דרך אל הקיסר יוסף השני להיכלו בווינה ומענישו בעד מה שגזר בשנת תקמ"א לזכות את היהודים בכמה תורתם ודתם;
(כל זה נודע לכל העלם מסיפורו של זקן אחד מעיר בוניטש שהיה בבחרותו בצוותא עם ר' ליב בהיכל הקיסר.) ר' ליב בן שרה היה דרכו בקודש להיות כל ימיו נע ונד, ולא היה שוהה הרבה במקום אחד.
כידוע היה כל עסקו לפרנס הצדיקים הנסתרים, שנשמתם היא מעלמא דאיתכסיא ואינם מגלים עצמם לעולם, ור' ליב היה יודע מכולם והיה לו היכרות עם כולם, ולפיכך היה נוסע בכמה מקומות ולווה סכומים גדולים מאנשים המקורבים אליו ונותן להם שטר על זה ופורע בזמנו.
פעם נזדמן לו להיות בעיירה אחת, בוניטש, הסמוכה למוהילוב. בעיר זו לא היו מכירים אותו עדיין והיה מתאכסן בבית נגיד, מוכסן העיר.
בערב שבת קודש אחר חצות, לאחר שבא מן המקווה, קרא אליו את הנגיד ואמר לו:
"שאלה קטנה אשאל ממעלתו, אל נא ישיב פני. נוהגני לנסוע מעט בכל ערב שבת לטייל בשדה, ויש לי טעם בזה. בבקשה, ימחול רום מעלתו לצוות על משרתו שיאסור הסוס ויסע עמי מעט חוץ לעיר".
הנגיד צווה תכף על משרתו שיסע עם הזקן למקום שירצה.
כשבאו מחוץ לעיר בקש הרב המשרת שיתן לו מושכות הסוס, והוא ישב אצלו.
נתן לו המשרת את המושכות, והנה הוא רואה: הסוס דומה שהוא טס באוויר. לעיניו עוברים בחליפין עיר וכפר, עיר וכפר. היו נוסעים באופן זה בשעות שתים. באו לעיר גדולה מאוד. המון אנשים עוברים ברחובות, והם זרים כולם בעיני המשרת.
העמיד הרב את העגלה ברחוב העיר ואמר לו: "כאן תמתין לי. תכף אחזור ונסע הביתה".
הלך לו הרב, והמשרת עומד ותוהה. הרהורים שונים מתרוצצים בקרבו, והוא חושש ומהרהר, מהרהר וחושש, והנה איש יהודי לנגדו. הכיר המשרת בפניו שהוא אדם מישראל ושאלהו: "הלא תגיד לי בחסדך שם העיר הזאת!"
השיבהו האיש בתמיהה: "וכי לא תדע כי זו עיר ווינה הבירה? עם מי באת לכאן?"
גמגם לו המשרת: "עם סוחר אחד באתי. נוסע אני עמו תמיד. לא הגיד לי שם המקום הזה".
הלך לו האיש, והמשרת נשאר עומד על מקומו משומם בדעתו ומבוהל ברעיוני לבו.
בתוך כך חזר ר' ליב אל העגלה ואמר: "נהג ולך, כי פנה היום!"
כשיצא מן העיר לקח הרב המושכות לידו ונסע במהירות. עוד הפעם רואה המשרת ומשתומם למראה עיניו: עיירות וכפרים פורחים וחולפים בחלל האוויר. בינתיים הוא רואה והנה העיר בוניטש, והסוס הולך לו ומתקרב לאט לאט אל העיר, כדרכו. מסר לו הרב את המושכות ונכנסו העירה.
סיפר המשרת לבעליו את אשר אירע לו. לעג לו הגביר וחשבהו לשכור ומטורף.
אמר המשרת: "אם כן, הנה בערב שבת הבא ילך הזקן שוב לווינה, כן שמעתי מפיו. ייתן לי מעות ואקנה איזה חפץ בווינה ואביא לו עם רשימת הסוחר מווינה. אז יאמין לי, כי לא בחלום הייתי בווינה, אלא בהקיץ".
אמר הגביר: "טוב הדבר. אבל שתוק, שמא ישמע הזקן ולא ירצה ליקח אותך אתו".
כך הוה: בערב שבת השני בקש ר' ליב עוד הפעם מאת הנגיד שיצווה על משרתו ליסע אתו. נתן הנגיד למשרת מעות שיקנה סכין קטן ושיביאו לו עם רשימת הסוחר עם הדאטה מהיום שקנה.
באו לווינה. המשרת הלך תכף לחנות אחת וקנה שם סכין קטן, וגם קבל מאת הסוחר רשימה עם הדאטה מהיום שקנה.
כשחזרו לבוניטש נתן המשרת לבעליו את הסכין עם רשימת הדאטה. תמה הנגיד מאוד ולא יכול להתאפק מלשאול את הרב אם אמת הוא מה שאומר המשרת שהיו בווינה. אמר לו הרב: "כנים דבריו. יודע אני דרך קצרה לווינה, וכל ערב שבת קודש אני נוסע שמה לרגל עסק אחד".
נטפל חתן הגביר ואמר לו: "רוצה אני מאוד להיות בווינה. בבקשה מרום מעלתו שייקחני אתו".
הבטיחו הרב.
בערב שבת השלישי נסעו שלושתם: הרב וחתן הנגיד והמשרת.
עשה הרב קפיצת הדרך כמנהגו.
בבואם לווינה אמר הרב לחתן הנגיד: "את תתעכב כאן, ואני אלך לשעה קלה למקום הנצרך לי". הרכין לו האברך בראשו, כאומר: "מסכים אני. אבל בחשאי הלך אחר הרב לראות מה יעשה".
והנה הוא רואה: הרב הולך לחצר הדוכס. בבואם לחצר הדוכס הרגיש הרב באברך שהוא הולך אחריו. החזיר אליו פניו ונענע לו בראשו ואמר: "איך העזת לילך במקום מסוכן כזה? עכשיו אחוז בחגורתי ואל תניחה, ולך מאחרי סמוך אצלי, והזהר מאוד שלא תשמיט ידך מהחגורה, שמא תאבד חייך חלילה".
החזיק האברך בחגורתו והיה הולך אחריו.
ראה והנה הולך לבית הדוכס ועושה שם מה שעושה. כל שומרי הדוכס לא ראוהו. והדוכס בעצמו היה ישן באותה שעה. המתין הרב עד בוש, ואמר לאברך: "כבר פנה היום!" בתוך כך הקיץ הדוכס. דבר עמו הרבה. האברך שמע כל דבריו. אחר כך חזרו לבוניטש, כדרכם.
10. יוסף השני היה מכשף גדול: מה שהיה ר' ליב עושה על ידי רוח הקדושה היה הוא עושה על ידי רוח הטומאה
בשנת תקמ"ט התיישב ר' ליב בן שרה ישיבת קבע בק"ק יאלטישקוב (פ' פודוליא). אירע מעשה, שעבר הקיסר יוסף השני דרך יאלטישקוב ונשברו במרכבתו ארבעת צירי האופנים, שהיו של ברזל. הבין הקיסר את העניין וכעס מאוד וצעק: "ידעתי כי ליב עשה לי את הדבר הזה!" אחר כך הוסיף באנחה: "אמנם אני אמות, אבל גם הוא לא יחיה!"
הלך ובקש שיראו לו את דירתו של היהודי ליב. כשנכנס לדירתו של ר' ליב ולא מצא אותו בבית. פנה אל בני הבית: "כשיבוא אמרו לו, שאי אפשר לי עוד לסבול ייסורים נוראים כל כך. אני הולך למות, אבל גם הוא לא יחיה".
תקן מרכבתו וחזר עד מהרה לווינה.
לפנות ערב חזר ר' ליב ממסעיו. אך דרוך דרכה רגלו על מפתן הבית קרא: "אוי, כבר נכנסה הטומאה לביתי!"
כשספרו לו על האשכנזי שהיה במעונו ועל דבריו שאמר, מיד קרע את בגדיו והתחיל בוכה בקול קורע לבבות. במוצאי שבת, כשקרבו חסידיו לבוא אל ביתו, כמנהגם, שמעו שר' ליב מדבר אל עצמו: "למה נפל הגורל דווקא על יאלטישקוב, ולא על ברדיטשוב או קישינוב? אבל, ריבונו של עולם, אם כך נגזר עלי מן השמים, הריני מקבל הכל באהבה".
כשנכנסו לבית אמר להם, כי בקרוב תגיע שעתו להסתלק מן העולם: כך גזרו עליו וכך צריך להיות.
באותו יום מת גם הקיסר יוסף השני.
11. לאחר פטירתו
סח לי זקן אחד:
על ר' ליב בן שרה שמעתי מעשיה אמיתית מפי אחד מקרוביו. הוא היה חסיד הוסאטיני והיה יושב בקרימניץ. פעם אירע לו לחזור מהוסאטין לביתו. בא ללבוב ואין לו עגלה. ראה והנה מרכבה עומדת. על הדוכן ישב לו עגלון נכרי. ניגש אליו ושאלהו להיכן הוא נוסע. אמר לו: "לארץ רוסיה". בקשהו שיקחהו עמו. אמר לו העגלון, שאין הדבר תלוי בו, אלא בבעליו. יבקש מבעליו אולי ירשו שיסע עימהם. המתין קצת ובאו בעלי המרכבה: אדון אשכנזי ואשתו. מכל מקום ניגש ובקש מהאדון שירשהו לישב על הדוכן ולעבור עימהם לרוסיה. הסכים האשכנזי לבקשתו. ישב לו על הדוכן עם העגלון. נסעו עד העירה ביסק, הסמוכה לקראסני. שם עמדו לפוש קצת ולהאכיל הסוסים. שאל היהודי כמה יעמדו בביסק והחזירו לו: "בערך שעה". ירד מן המרכבה והלך לאכסניה להתפלל ולסעוד. רואה הוא בעד הדלת, והנה בחדר הסמוך עומד אדם מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין והוא מתפלל בהתלהבות גדולה ובחשק נמרץ. מסתכל הוא: הריהו האשכנזי שלו! לאחר שהתפלל אכל, ונסעו לדרכם. כיון שהכיר החסיד באשכנזי שהוא יהודי ירא שמים נתקרב אצלו בדרך ונכנס עמו בשיחה. נתגלגלו הדברים והגיעו עד שסיפר לו האשכנזי תולדות נסיעתו:
אביו היה מיליונר, בנקיר בווינה. פעם אחת כשהלכו העוזרים מן הלשכה והאדון נשאר לבדו, נכנס אליו זקן אחד ובקש ממנו הלוואה חמישה אדומים לארבעה שבועות. אמר לו הבנקיר שכבר הלכו האנשים וסגרו הכל על מסגר, ואין לו מעות. ניגש אותו זקן אל תיבת שולחנו ואמר: "לפני חמישה רגעים היה אצלך אדם שנתן לך שלוש מאות אדומים והרי הם בתיבה זו". לא יכול לעמוד בפני הזקן, הוציא חמישים אדומים ונתן לו. חתם הזקן שטר חוב למשך ארבעה שבועות, והלך לו. בבוקר ספר הבנקיר לעוזריו המעשה שלאתמול. היו כולם תמהים, וממתינים היו ליום הפירעון לראות מה יראה. כשהגיע היום המיועד באו הכל בבוקר השכם והיו יושבים ומצפים לבעל החוב.
לבסוף בא הזקן. נפלה תרדמה על כולם, ולא הרגיש בו איש, חוץ מן הגביר. החזיר החוב ואמר: "דע, כי שמי ליב בן שרה. מקום קברי יהיה בעיר יאלטישקוב. בזכות שנתת לי גמילות חסד יוכלו בניך לבוא אלי עד עשרה דורות. מי שתהיה שעתו דחוקה יבוא על קברי ויזכירני ויקבל עזרה".
"עכשיו" כך סיים האשכנזי "ירדו עסקי אחורנית. אני נוסע עם אשתי ליאלטישקוב אל ר' ליב בן שרה. אם לא קשה לכבודו ייסע גם כן עמנו לשם".
נסע החסיד עימהם. האשכנזי בא ליאלטישקוב, ותכף פנה אל הרב ונתן לו סכום הגון לצדקה. אחר כך הלך להשתטח על קברו של ר' ליב, כדי להזכירו שהשעה דחוקה לו.
12. על הציון שעל קבר ר' ליב בן שרה
בעיר ניקוליוב היה אדם עשיר, ר' שלמה ישעיה, שהיה עוסק בבניין אניות. ר' שלמה ישעיה היה בעל אמונת חכמים. פעם אחת עבר דרך יאלטשיקוב. בא להשתטח על קברו של ר' ליב והניח שם "פתקה" בבקשה שיהא לו הצלחה בעסק הקבלנות שהיה צריך ליקח מאת הממשלה. נעשה לו נס ונתמלאה בקשתו. הקבלנות נמסרה בידו במיקח טוב ובתנאים נוחים. היה מאמין ר' שלמה ישעיה. שכל זה בא לו על ידי ר' ליב, שעשה לו טובה גדולה.
בחזירתו עבר ר' שלמה ישעיה שוב דרך יאלטישקוב. היה אצל נכדיו של ר' ליב ונתן להם מנה יפה. ועוד נתן לקהלת יאלטישקוב סכום הגון של חמש מאות רו"כ לבנין ציון של אבנים על קברו של הצדיק הקדוש.
חששו בני יאלטישקוב שלא יהיה הדבר לרצון הצדיק שיקימו על קברו אוהל יפה, מחמת שכך היתה צוואתו של ר' ליב בפירוש, שלא יחלקו לו כבוד גדול אחר מותו. נסעו אל הצדיק מאפטא לשאול את פיו האיך להתנהג. התיר להם הצדיק מאפטא להקים בנין אבנים, אבל בתנאי שלא יסלקו את האוהל הישן, אלא שיהיה החדש מסביב לישן.
התחילו לבנות. את האבן הראשונה הניח הצדיק ר' מרדכי מטשירנובל, שהיה אז בדרך נסיעתו ביאלטישקוב. לר' מרדכי היה שייכות גדולה אל ר' ליב: קודם פטירתו מסר לו ר' ליב ההנהגה של פרנסת הל"ו צדיקים.
העמידו הכתלים. צריך היה לעשות הגג. ראו הבונים שאי אפשר למתוח הגג מבלי שיסלקו מקודם הגג הישן של תבן.
עלה פועל אחד לגג לסלק התבן. נפל בחלשות מן הגג ומיד מת. חשבו שאין זה אלא מקרה, ושלחו לפועל אחר לעשות עבודה זו. נפל גם השני ונהרג. הבינו שאין הדבר פשוט כלל: יש כאן כוח הצוואה של ר' ליב.
היה יושב בימים ההם ביאלטישקוב אחד מנכדיו של ר' ליב, אדם ירא שמים, ושמו ר' יוסקא. אמר לבעלי הבתים שבעיר שהוא בעצמו יעלה על הגג ויסלק התבן, כי בטוח הוא שלו לא יעשה הזקן שום דבר. והנה נפל גם הוא מן הגג, אף על פי שלא ניזק כלל.
בשעת נפילתו קרא: "ראה נא, ראה! גם לנכדיו מפיל הזקן!"
לא היה אפשר לסיים הבניין, מחמת שלא היה שום בן אדם שיעיז לעלות על הגג.
נסעו שוב אל הצדיק מאפטא לימלך בו האיך להתנהג.
"הניחו לו" אמר הצדיק, "אל תבנו יותר. לכאורה, שונא ר' ליב את הכבוד גם לאחר מותו כמו שהיה שונאו בחייו".
כך נשאר האוהל החדש בלי גג, ובני אדם מתייראים ליגע בו.
לפני חמישים שנה בערך אירע עוד מעשה:
שומר האוהל הנכרי עשה לו תנור חדש בדירתו. חסרו לו עוד שתי לבנים לגמור התנור. הלך אל האוהל ולקח לו שתי לבנים, מן הלבנים של הבניין שלא נגמר המתגוללות שם.
נכנס לביתו עם שתי הלבנים ונתחלש תכף.
רצה אשתו של הרב וספרה לו המעשה והתחננה בדמעות שליש שילך לפייס את הצדיק בשם בעלה.
אסף הרב מנין מן הדיינים וזקני החסידים והלכו אל האוהל. החזירו שתי הלבנים למקומן ובקשו מהצדיק שימחול לשומר הנכרי, ולא הועילו תחינותיהם: לאחר שתי שעות מת השומר.
הצדיק לא רצה למחול על כבודו.