ר' דוב המגיד ממיזריטש

מחבר: אברהם כהנא

ספר החסידות ורשה תרפ"ב
(הודפס ללא ההערות)

תוכן המאמר:
1. האיך נתקרב הרב המגיד הגדול אל הבעש"ט - נוסח א'
2. האיך נתקרב הרב המגיד הגדול אל הבעש"ט - נוסח ב'
3. האיך נתקרב הרב המגיד הגדול אל הבעש"ט - נוסח ג'
4. אחר פטירתו של הבעש"ט היו מצווים לתלמידיו מן השמים שיקבלו את המגיד לרב
5. העונש
6. האיך נעשה החוזה מלובלין תלמידו של המגיד
7. האיך נתקרב ר' אלימלך מליזינסק אל המגיד
8. גוף ונשמה
9. האחים ר' שמילקא ור' פנחס תלמידי המגיד
10. קרבת המגיד
11. השפעה
12. עשרת הדברים
13. מידה כנגד מידה
14. הרב בעל התניא ראה את האר"י ז"ל בבית המגיד
15. המגיד חושש שמא יחשבוהו רשע אפילו שעה קלה
16. המגיד מאבד חלקו בעולם הבא מחמת התעצמותו בעליונים בעד אחרים
17. שיחתן של מסיקי התנור
18. הרושם של הרדיפות מצד המתנגדים על המגיד
19. האיך ששידך המגיד לבנו האלמן ר' אברהם מלאך עם בתו של בעל משנת חכמים, והאיך שהיה מחשיב לכלתו זו ובא לאחר פטירתו מעולם האמת ומדבר אתה בחלום במשך כל ימי חייה

תקציר: במאמר מובאת סקירה קצרה על חייו של המגיד ממיזריטש, אשר היה מנהיג החסידות לאחר פטירת הבעש"ט. כותב המאמר מספר מעט מתולדותיו לפני היותו חסיד, כיצד התקרב המגיד לבעש"ט וכיצד נתמנה לממשיך דרכו, האיך נתקרבו אליו רבנים מפורסמים והפכו לתלמידיו, קוים לדמותו ואופיו, מלחמות המתנגדים וכו'.

מילות מפתח: ר' דוב המגיד ממיזריטש; המגיד הגדול; חסידות; מתנגדים; החוזה מלובלין; ר' אלימלך מליזנסק; בעל התניא; ר' אברהם מלאך; מגיד דבריו ליעקב (ספר).

  ר' דוב ב"ר אברהם - בעולם החסידות קורין לו "המגיד ממיזריטש" או "המגיד הגדול" או "המגיד" סתם - היה מנהיג החסידות אחר פטירתו של הבעש"ט.

על חייו של המגיד בתקופה שלפני פגישתו עם הבעש"ט אין הרבה ידיעות. לידתו היתה קרוב לשנת ת"ע, שכך נמסר בקבלה שהיה קשיש מן הבעש"ט עשר שנים. הוא היה יליד העיירה טורטשין (הסמוכה לעיר לוצק בווליניא). על ימי ילדותו מספרים, שפעם היתה דליקה בבית אביו, הוא היה אז כבן ח' שנים. היתה אמו מצטערת הרבה. אמר לה הבן: - כשנשרף הבית צריכין להצטער כל כך? - אמרה לו: - ח"ו, לא על הבית אני מצטערת, אלא על כתב יוחסין שלי שנשרף, ואילן הייחוס שלי היה עולה על ר' יוחנן הסנדלר. - החזיר הנער: - אם כן, יתחיל הייחוס ממני!

ר' דוב היה למדן גדול בנגלה ובנסתר. ככל הלומדים שבדורו, היה כרוך אחר שיטת האר"י והיה מתמכר לה לא רק בעיון אלא גם במעשה. הגיע הדבר לידי כך, שהסיגופים והתעניות החלישו כוחו והביאוהו לידי חולי ממושך ברגליו.

לכאורה היה עוסק בעיירתו במלמדות. מטורטשין עבר אחר כך לעיר רובנו. מספרים, שפעם נתאכסן בטורטשין ר' יוסקא, בעל "יסוד יוסף", חתנו של הרב ר' אהרן מרובנו. שמע באכסניה שמעבר למחיצה מתעסק מלמד עם שני נערים. הקשיב לדבריו של המלמד ונהנה מאוד. לא יכול להתאפק ונכנס אליו וקבל פניו. כשחזר לרובנו ספר לחותנו: - מצאתי בטורטשין תלמיד חכם שהוא יחיד בעולם. - הרב ר' אהרן היה עשיר גדול, ואמר לחתנו: - שלח אחריו ונחזיקהו כאן. - שלח אחריו לטורטשין. השיב ר' דוב שלא יוכל לעזוב את תלמידיו באמצע ה"זמן". אחר כך בא לרובנו. נתן לו ר' אהרן דירה ברחוב הכביש וקצב לו די סיפוקו.

לאחר זמן היה מוכרח לעקור מרובנו משום מעשה שהיה: הדוכס תיקן תשלומי מס גדול ממלח. לא היתה דעתם של ר' אהרן ור' דוב נוחה מתקנתו זו של הדוכס. הלשינו עליהם ורצה הדוכס לעונשם במלקות. עקרו מרובנו.

ר' דוב התיישב בעיירה קריפא. משם עבר למיזריטש. לאחר זמן התיישב שוב ברובנו.

הכינוי "מגיד" ניתן לר' דוב לא מפני שהיתה המגידות פרנסתו, כדרך מגידי מוסר ומוכיחים שהיו רגילים לנסוע בתפוצות ישראל ממקום למקום. אדרבה, מחייו נראה שהיה אוהב לישב בשלוה במקום אחד ובקביעות. את התואר "מגיד" קבל לאחר זמן, כשנעשה מנהיג לחסידים. כיוצא בזה מצינו גם אצל שאר הצדיקים שהיה מנהגם לקבל "מגידות" בעיר מושבם או גם בערים אחרות. וכך הוא חותם, למשל, בסוף אגרת המלצה שנתן לר' ליב בן שרה "מגיד מישרים דק"ק מיזריטש ודק"ק קוריץ", - שתי קהילות בבת אחת. בעניין אהבתו לישיבה קבועה היה המגיד ההפך מן הבעש"ט: הבעש"ט היה נוסע כל ימיו ממקום למקום. אבל המגיד היה תוקע עצמו במקום אחד ושם היה מתבודד ומבלה זמנו עם תלמידיו. הוא היה מתרחק מן ההמון הגדול ומשיחות חולין אפילו בכל ששת ימי המעשה. גם בזה היה ההפך מרבו הבעש"ט ומתלמידו הקדושת לוי: שני אלה היו אוהבים לספר עם כל אדם מעניני העולם השפל, ומתוך דברים של מה בכך היו מעלים הדיבורים לשורש העליון.

אין ידיעות מדויקות על הזמן שבו נתודעו הבעש"ט והמגיד זה לזה והאיך נתודעו. בעניין זה נשתיירו דברי אגדה בנוסחות שונים. מומנט זה היה חביב על האגדה העממית ולפיכך הרבתה לטפל בו. לכאורה, נפגשו אבות החסידות בשנותיו האחרונות של הבעש"ט, אחר שנתפרסם כבר טיבו בעולם. מאורע זה היה סביב לשנת תקי"ז. הבעש"ט עשה על המגיד רושם גדול והשפיע עליו כל כך, עד שעזב המגיד הרגלו בשיטת האר"י ואחז בשיטת הבעש"ט. במשך הזמן ששהה המגיד במזיבוז היה מראה לו הבעש"ט חיבה יתירה: הוא קבע לו תמיכה קצובה להוצאותיו. הקצבה ניתנה באופן מיוחד ויפה: בתשובה על "פדיון נפש" שהגיש המגיד להבעש"ט, נתן לו הבעש"ט גם כן "פדיון נפש", רובל אחד לשבוע. אין ספק שהמגיד היה היחידי שזכה לקבל "פדיון נפש" מידי הבעש"ט. אחר כך נתעלה המגיד מתוך כל התלמידים של הרב, עד שזכה להיות ממלא מקומו של הבעש"ט לאחר הסתלקותו. המקורות, ואפילו דברי האגדה, שותקים על מאורע זה ואינם מודיעים לנו האיך היה הדבר, שעלה המגיד למדרגה גבוהה זו. רק רמזים קלים מתוך שיחותיהם של ראשוני החסידים מגלים קצת מעניין ההתאבקות החשאית שהיתה בתוך החבורה: בעל התולדות - כך היו מתלחשים - לא זכה להיות המנהיג מחמת שהיה קפדן בטבעו. על ר' פנחס מקוריץ מספרים שהיה מיצר על שלא עברה ההנהגה אחר הבעש"ט אליו, שהרי היה יכול להרוויח תלמיד הגון כר' נחום מטשירנובל (בעל "מאור עיניים"), והיה אומר: - מכל אגודתו של הרבי אני מצטער רק על ליטאי זה.

מכאן משמע שלא עבר עניין זה של מינוי מנהיג בלי חיכוכים כלל, אלא שבתוך התחרות זו של התלמידים היה הניצחון על צדו של המגיד.

שתים עשרה שנה היה עומד המגיד בראשה של תנועת החסידות. הרבה תלמידים היו לו. מונים מספרם ארבעים. ביניהם היו בעלי מחשבה פילוסופית כר' שניאור זלמן בעל "התניא", בעלי הלכה כהאחים ר' שמילקא ור' פנחס הורוויץ, חברו של הגאון מווילנה ר' אברהם מקאליסק, ועוד כמה תלמידי חכמים חשובים.

המגיד לא היה כותב בעצמו דברי תורה. תלמידיו היו רושמים לעצמם מה ששמעו מפיו, והכתבים היו חוזרים בעולם בהעתקות. אחר כך הוציא תלמידו ר' שלמה מלוצק קובץ דרשותיו על פסוקים ומאמרי רז"ל בספר "מגיד דבריו ליעקב" (סופי תיבות: דוב). הוצאת ספר זה היתה על פי רצונו של המגיד, שרצה להשאיר ספר בעולם, כמו שמספר ר' שלמה בהקדמתו.

סיפורי מופתים ומעשי נסים כמעט שלא נשתיירו הימנו. הרב בעל "התניא" היה אומר, שבבית המגיד היו שואבים רוח הקודש ממש בדלי, אבל המופתים היו מונחים תחת הספסלים ולא היה פנאי לשחות להגביהם. כשהייתה עוסקת האגדה המאוחרת בחייו של הרב בעל "התניא" לא יכלה להכניס לתוך שבחיו מופתים על פי השפעת המגיד, והיתה מוכרחת להביא המופתים ממקום אחר: כשישב הרב בעל "התניא" על כסא קדשו - כך היו מספרים - ראה שכדי להיות רבי צריך גם מופתים, וקבל במקצוע זה מר' מיכל מזלוטשוב.

בדברי האגדה מורגש, שלא היו מעריצים כל כך את המגיד כמו שהיו מעריצים את הבעש"ט. איזה קו של חציצה עובר ועושה הפרש בין הערכת מעלתו של הבעש"ט ובין הערכת מעלתו של המגיד. כן, למשל, מספרים: פעם אחת נסע ר' נחום מטשירנובל עם שנים מתלמידיו אל המגיד ממיזריטש. כשנכנסו לקבל שלום ישב המגיד עם בנו ר' אברהם מלאך. אחר קבלת שלום הלך לו ר' נחום לאכסניה שלו ושני תלמידיו נשארו אצל המגיד. לאחר שעה באו לאכסניה בהתפעלות גדולה ואמרו לר' נחום, שלפי השערתם לא יהיה עוד כהמגיד ובנו עד ביאת הגואל. אמר להם ר' נחום: "הלא כתוב וזרח השמש ובא השמש, דור הולך ודור בא? אמנם, הבעש"ט לא היה ולא יהיה כמותו עד ביאת הגואל, וכשיבוא משיח - יהיה!" וחזר על הדיבור "כשיבוא משיח - יהיה" שלוש פעמים.

מכל מקום קנה המגיד לעצמו שם גדול בכל תפוצות ישראל. אפילו המתנגדים היו מתייחסים אליו בכבוד. מספרים, שהגאון מווילנה היה רוצה להתראות עמו, אלא שהיו המתנגדים שבווילנה מפריעים בכך והשפיעו על הגאון על ידי אמו, שאסרה עליו לילך אל המגיד בגזירת כבוד אם. המתנגדים היו מספרים, שהגאון היה אומר כי הבעש"ט הטעה להמגיד בקסמיו.

הרדיפות והחרמות של המתנגדים, עם הגאון מווילנה בראשם, שהתחילו בשנת תקל"ב, מיררו את חיי המגיד, ואפשר שמאורעות אלו היו הגורם העיקרי לקצור ימיו ולפטירתו באותו פרק (י"ט כסלו תקל"ג) מן העולם.

המגיד היה חי בימיו האחרונים באנופולי ושם נפטר. הזקנים היו מספרים שעשה המגיד ממיזריטש חליפין עם ר' יעקב מאנופולי, שהיה מתלמידי הבעש"ט: ר' יעקב נקבר במיזריטש והמגיד נקבר באנופולי.

על הציון שעל גבי קברו כתוב:

פ"נ אדמו"ר רשכבה"ג המאוה"נ הגדול בנגלה ובנסתר כל רז לא אנס לי' הנשר האלוקי בוצינא קדישא איש מופת הלא הוא מורינו ורבינו מו"ה ר' דוב בר' אברהם זללה"ה נפטר שנת תקל"ג י"ט כסלו.

1. האיך נתקרב הרב המגיד הגדול אל הבעש"ט - נוסח א'

המגיד צם ז' או ח' פעמים משבת לשבת רצופות, וחלה מאוד. פעם אחת בא ר' מנדיל מק"ק באר לק"ק טורטשין, ונתאכסן אצל הפרנס-חדש. והמגיד היה דר בבית קטן סמוך להפרנס-חדש. נכנס ר' מנדיל לפרוזדור של בעל הבית שלו ושמע דברי המגיד, שלמד עם תלמיד אחד, והוטבו בעיניו הדיבורים שלו, ונכנס אליו וראה שהוא חולה מאוד. אמר לו: "האם לא שמע מעלתו שיש בעש"ט בעולם? ייסע אליו ירפא אותו." השיב: "טוב לחסות בה' מבטוח באדם!"

כשבא ר' מנדיל אל הבעש"ט ספר בשבחו של המגיד, ואמר: "הייתי בק"ק טורטשין וראיתי כלי יפה." אמר הבעש"ט: "ראיתי אותו מכמה שנים ויש לי געגועים עליו שיבוא אלי."

יש כמה נוסחות איך שבא המגיד אל הבעש"ט. אך שמעתי שקרוביו לחצוהו שיסע אל הבעש"ט.

כשבא אל הבעש"ט מצא אותו יושב על מיטתו ומעיין. נתן לו שלום. בקש המגיד שירפא אותו. גער בו הבעש"ט, ואמר: "אין סוסים שלי אוכלים מצות!" נפלה עליו זיעה מחמת חולשה, ויצא לחוץ וישב על האצטבה שלפני הבית לנוח. ראה איש אחד רך בשנים, קרא אותו אליו ואמר לו: "בבקשה ממך, לך אל הבעש"ט ואמור לו, למה אינו מקיים הפסוק ואהבתם את הגר." והאיש ההוא היה ר' יעקב מאנופולי. נכמרו רחמיו עליו ונכנס אל הבעש"ט, והיה ירא לומר לו, ועשה בחכמה והלך עד קצה הבית וחזר לצאת ולברוח, ובהליכתו אמר: "איש אחד, בעל מרה שחורה, יושב לפני הבית, ובקש אותי שאומר לרום מעלתו, למה לא קיים "ואהבתם את הגר"." ויצא מן הבית. מיד אסף הבעש"ט עשרה אנשים ויצא אליו ופייס אותו ורצה לרפאות אותו בדיבורים.

שמעתי מר' גרשון דק"ק פאוולוץ, שהבעש"ט היה הולך אליו כמו שני שבועות, והיה יושב כנגדו ואומר תהילים. אחר כך אמר הבעש"ט אליו: "בתחילה הייתי רוצה לרפאות אותך בדיבורים, כי היא רפואה קיימת, ועכשיו אני צריך לעסוק עמך ברפואות." ונתן לו דירה, וקצב לו י"ב הובים בכל שבוע ושבוע להוצאותיו.

והיו ר' יעקב הנ"ל ור' אליהו הולכים אליו בכל עת לבקרו. פעמים היו מפלפלים בגמרא ותוס'. ולא יכול לילך אל הבעש"ט מחמת חלישות. אחר זמן מועט התחיל להבריא, והיה הולך אל הבעש"ט להיות מסב על שולחנו.

פעם אחת התעלף, והיו מעוררים אותו עד חצי היום. והבעש"ט הלך שלוש פעמים למקווה, ושלח אל אדון אחד, רחוק ג' פרסאות, וקנה ממנו אבן טובה הנקראת דימאנט, בסך שלושים אדומים, וכתשו ונתנו לו לשתות. אחר זה באו אליו ר' יעקב וחברו הנזכרים לבקרו. שאלו אותו: "מפני מה היה לו התעלפות?" ולא ענה אותם דבר. ושאלו לאנשי הבית, אם לא יצא בלילה. אמרו: "יצא ושהה, ובא לבית, והתחיל להתעלף." שאלו אותו: "היכן היה?" אמר להם: "הבעש"ט שלח אחרי את הגבאי שלו בחצות לילה, ובאתי ומצאתי אותו יושב וכר קטן על ראשו, ומלובש בעור של זאבים מהופך. ושאל אותי: למדת חכמת הקבלה? ואמרתי: - הן! והיה ספר אחד מונח לפניו על השולחן, וצווה אותי לאמר לפניו בספר זה. והספר היה כתוב במאמרים קטנים, ולכל מאמר היתה התחלה: "אמר ר"י, סח לי מטטרון שר הפנים". אמרתי לפניו עמוד או חצי עמוד, ואמר הבעש"ט: - לא כן הוא. אני אומר לפניך! - ואמר לפני. ובתוך כך נזדעזע וקם, ואמר: אנחנו עוסקים במעשה מרכבה, ואני יושב! - ואמר בעמידה. ובתוך הדיבורים השכיב אותי במטה כמו עיגול. ושוב לא ראיתי אותו, רק שמעתי קולות וראיתי ברקים ולפידים נוראים. והיה כך ערך שתי שעות. נתפחדתי מאוד. ומזה הפחד התחלתי להתעלף."

ואומר אני הכותב, כמדומה לי, שזה היה קבלת התורה. שכן שמעתי מפי הרב החסיד דק"ק פולנאה שקבל מהבעש"ט תורתו, מה ששייך לנשמתו, בקולות וברקים. ועוד היה אומר זה הלשון: "בכל מיני כלי זמר, כנאמר בזוהר הקדוש". ואני לא ראיתי בזוהר, שיזכור "בכל מיני כלי זמר" בקבלת התורה. אבל שמעתי מהרב זה הלשון: "כמו שקבלו ישראל התורה בכלל, כן קבל הבעש"ט בפרט".

פעם אחת שאלו להבעש"ט אנשי סגולתו מאמר מן הזוהר, ופירש ואמר להם. חזרו ושאלו להמגיד ז"ל, והיה הפירוש מכוון כמו שאמר הבעש"ט. ספרו להבעש"ט. אמר להם: "כסבורים אתם, שהוא יודע בעצמו התורה?"

כשנסע ז"ל מהבעש"ט, ברך אותו הבעש"ט. אחר כך הרכין הבעש"ט את ראשו שיברך אותו, ולא רצה. לקח הבעש"ט את ידו ונתן על ראשו של עצמו, וברך אותו המגיד.

2. האיך נתקרב הרב המגיד הגדול אל הבעש"ט - נוסח ב'

ר' דוב ממיזריטש היה נוסע, כידוע, בכל שנה לקארלסבאד, שהיה חולה ברגליו. ואז לא היה עדיין מתלמידי בעש"ט, וכשהיו מדברים על הבעש"ט היה ר' דוב מדבר סרה עליו. והנה בכל שנה היה ר' דוב סר בדרך הילוכו לקארלסבאד אל הגאון הפני יהושע ומתאכסן אצלו.

פעם אחת, כשהיה ה"פני יהושע" לומד עם תלמידיו בישיבתו, עמד איש אחד אצל בית המדרש בעגלתו ושלח את משרתו לבית המדרש של הגאון לומר לו, שהאיש היושב בעגלה מבקש מהגאון שיצא אצלו החוצה, כי דבר סתר לו. השיב הגאון להמשרת שאינו יכול לבטל תורה שלרבים: "יבוא הוא לבית המדרש וימתין עד סיום הלימוד." השיב האיש: "הדבר נחוץ כל כך, שהוא דוחה אפילו תורה שלרבים." הלך הגאון אל האיש החוצה, נתן לו שלום ואמר: "מהו הדבר נחוץ כל כך?" אמר האיש: "הנה השוחט שלכם מאכיל טרפות לכל העיר יותר מעשר שנים. כשיסיים כבוד תורתו הלימוד ישלח תכף אחר השוחט ויודה בעצמו." אחר שסיים האיש את דבריו נסע במהירות מהגאון, עד שלא היה להגאון זמן לשאול להאיש מי הוא. נתפלא הגאון מהמראה הזה. תכף סיים הגאון לימודו ושלח אחר השוחט והודה השוחט מכל וכל.

הבין הגאון שזהו הבעש"ט, ששמע את שמעו.

לאחר כמה חודשים בא האיש עוד הפעם, עמד אצל בית המדרש ושלח את המשרת לבית המדרש אל הגאון שיצא החוצה. תכף הלך הגאון אל העגלה וראשה שזהו האיש שהיה אצלו לפני איזה זמן בנדון השוחט. אמר האיש להגאון: "כאשר יתאכסן אצל כבוד תורתו הגאון ר' דוב יאמר לו בשמי שאי אפשר שיהיה בריא ברגליו אם לא שיבוא אצלי." ונסע גם הפעם במהירות, עד שלא היה זמן לשאול למי הוא.

הבין ה"פני יהושע" שהוא בבירור הבעש"ט.

לאחר כמה חודשים בא ר' דוב לביתו של ה"פני יהושע", כדרכו בכל שנה ושנה בשעת נסיעתו לקארלסבאד. סיפר ה"פני יהושע" לר' דוב ואמר: "אין זה אלא הבעש"ט!" והוסיף: "עצתי נאמנה שיסע אל הבעש"ט, כי לא דבר ריק הוא." הסכים לזה ר' דוב גם כן.

נסע את הבעש"ט ונעשה תלמידו, וקבל ממנו רזין דאורייתא.

אמר לו הבעש"ט: עוד פעם אחת צריך אתה לנסוע לקארלסבאד. - עשה כן. אחר שנה נסע ונתאכסן גם כן אצל ה"פני יהושע".

דברו שניהם מעניין הבעש"ט, והפליא ר' דוב את הבעש"ט כמו אחד התנאים. שאל אותו הפני יהושע: "והיכן הן כל הקושיות שהיו לכבודו על הבעש"ט? איך יתורצו?" אמר לו ר' דוב: "עד עכשיו הייתי חושב אותו לאיש בין אנשים והיה שייך להקשות עליו. אבל עכשיו, כשאני מכירו, שלא יאומן כמעט שהוא ילוד אישה, אלא ממלאכי מרום, ואי אפשר לנו להשיג אפילו שמץ מה ממהותו, אין לנו יד להקשות דבר."

3. האיך נתקרב הרב המגיד הגדול אל הבעש"ט - נוסח ג'

הרבה היה הבעש"ט מתייגע למשוך את המגיד אל צדו ולא עלה בידו. נסע אל המגיד כמה פעמים ולא הועיל. כמה אמתלאות היה המגיד ממציא לעצמו כדי שלא לנסוע אל הבעש"ט. חושש היה לביטול תורה, חולשת בריאותו מעכבתו, וכדומה.

לבסוף נסע המגיד למזיבוז. בא אל הבעש"ט בשעת נטילת הפתקות. רואה המגיד נשים הרבה עומדות, והבעש"ט מטייל ארוכות עם אותן הנשים בענינים של מה בכך. נדמה לו שהבעש"ט נוהג קלות ראש. למראה הדבר הזה נרתע המגיד לאחוריו: - הכזה יהיה רבי שיתקשר אליו. - למחר שכר לו בעל עגלה לחזור הביתה. מכל מקום נכנס אל הבעש"ט לטול ברכת הפרידה. היה הבעש"ט שוכב בשעת מעשה במיטתו. אמר לו הבעש"ט: "אמור לי קודם נסיעתך מאמר מספר הזוהר." עשה המגיד רצונו ואמר. כשסיים, אמר לו הבעש"ט: "יפה דרשת, אלא שתורתך היא כגוף בלי נשמה."

התחיל הבעש"ט מסביר הוא אותו מאמר הזוהר עצמו. היו הדברים שמחים, עד שראה המגיד להבעש"ט שהוא מתרומם ופורח באוויר עם מיטתו. באותו מעמד נתקשר המגיד הגדול אל הבעש"ט.

4. אחר פטירתו של הבעש"ט היו מצווים לתלמידיו מן השמים שיקבלו את המגיד לרב

שמעתי מהרב ר' יחיאל מיכל דק"ק זלוטשוב, שאמר פה עיר לינץ, כשהיה בכאן בנשואי בנו של ר' זאב, שצוו לו מן השמים שיקבל את הבעש"ט לרב וילך ללמוד ממנו, והראו לו מעיינות החכמה שהולכים אליו.

וכשנפטר הבעש"ט צוו לו שיקבל את המגיד הגדול ר' דוב לרב, והראו לו שאותן מעיינות החכמה שהיו הולכין קודם לכן אל הבעש"ט הולכים אל הרב המגיד.

5. העונש

כשנודע להמגיד הגדול שנעשה מפורסם בעולם, התפלל להשי"ת שיודיע לו איזה חטא גרם שיבוא לו עונש זה.

6. האיך נעשה החוזה מלובלין תלמידו של המגיד

אביו של הרבי מלובלין היה דר בלאנצוט, ובנו ר' יעקב יצחק היה עלם טוב ויודע תורה. עשה אביו עמו שידוך מעיר אחרת עם גביר אחד. הגביר הכין לחתן בגדים וגם לאביו נתן מעות וגם להוצאות. כשהגיע זמן החתונה נסעו אל הכלה כמנהג העולם. כשבאו לשם אמר החתן לאביו: "חז"ל אמרו שאסור לקדש האישה עד שיראנה, ואני לא ראיתי את הכלה." אמר לו אביו: "טוב, תוכל לראותה."

שלח אל המחותן, שהחתן רוצה לראות את הכלה. באה הכלה, מקושטת בחברת בתולות אחרות, ואביו הראה אותה לו. אחר זה התחילו לדבר שצריכין לילך לכסות הכלה. אמר החתן לאביו: "לא אלך." אמר לו אביו: "ולמה?" השיב לו: "מפני שראיתי שתי וערב על מצחה."

האב ידע שהעלם שלו הוא אדם כשר וירא שמים, אבל לא היה מחזיק אותו לחוזה. אמר לו אביו: "מה דברת? הלא חז"ל אמרו: מוטב שישליך את עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. אם לא תלך לחופה תעשה להם בושה גדולה, ומה גם שהוציאו הרבה על הנישואין." אמר לו: "ומה אעשה? הלא ראיתי מה שראיתי?" השיב לו אביו: "נלך עמה לחופה, ואחר כך אם תרצה לדור עמה - מה טוב, ובאם לאו - לאו."

הלכו לחופה. בבוקר נסע אביו לביתו, וחשב בלבו: - הלא השארתי אותו בבית גביר, ומסתמא יהיה טוב. - והוא לא חפץ אפילו לראות אותה. מתחילה היו שותקים לו, כי לא ידעו מה זאת. אבל אחר כך, לאחר איזו שבועות, אמר לו חותנו: "למה תבייש את בתי? אם לא הוטבה בעיניך תן לה גט פיטורין, ואני אחזיר לך את בגדיך הקרועים ולך לדרכך." נתן לה גט.

אחר זה חשב: "אם אבוא אל אבי בבגדים קרועים ימות מחמת צער. אלך אל הרב ר' דוב." הלך ושהה שם שבע שנים, ולמד שם תורה יומם ולילה. אחר זה, כשנבלע בו תורה הרבה ויראת שמים, חזר לבית אביו ללאנצוט.

7. האיך נתקרב ר' אלימלך מליזינסק אל המגיד

הצדיק ר' משולם זוסיל כשהיה עדיין רך בשנים נעשה חבר לחסידים שהיו משמשים את המגיד ממיזריטש. ר' משולם זוסיל היה מתבודד במחבואות וביער ושם היה מנעים זמירות ותושבחות לשם יתברך בהתלהבות ובאהבה עזה, ותמיד היה נראה כאדם משוקע ברעיונותיו ותוהה. ואחיו הרב ר' אלימלך עדיין לא היה מסתפח אז לחברת החסידים ואנשי מעשה, והיה מתעסק בתלמוד תורה, כדרך הלומדים. כשראה ר' אלימלך את אחיו בהתנהגותו, שהוא הולך שומם ומהורהר תדיר ברעיונותיו, שאל אותו למה הוא מתנהג כל כך בזרות. החזיר לו ר' משולם זוסיל: "אחי, אספר לך מעשיה נפלאה, ומתוכה תבין ותדע הכל."

במדינה אחת היה מלך גדול וחכם נפלא. כל בני המדינה אהבוהו אהבה עזה. היה שם במדינה בעל מלאכה אחד עשיר מופלג, שנתעשר ממלאכתו. לימים עלה במחשבתו: - איזו תועלת יש לי בהון הרב הזה? הן תענוגות בני אדם לא אהבתי מנעורי, ואין לי בעולמי אלא הלחם אשר אוכל והמלבוש אשר אלבש. אם כן מה יש לי מכספי הרב? נמלך בלבו למכור כל הונו ורכושו ולנסוע לעיר המלוכה. שם יפזר את כל הונו, ובלבד שיעלה בידו להיות מן הקרובים למלכות והמתענגים מאור פני המלך. אמר ועשה: מכר כל חפציו היקרים ונסע לעיר המלוכה. היה הולך וחוזר בין שרי העיר וסגניהם לחקור ולדרוש אם יש איזו התמנות במלכות. הודיעוהו כי יש התמנות אחת: להיות מסיק תנורי בית המלך. אך גם משרה זו לא תינתן אלא לאיש אשר המלך חפץ ביקרו. אמר בעל המלאכה בלבו: - מה לי התמנות זו או התמנות אחרת? אחת היא לי. הן אנוכי פיזרתי הוני ורכושי מאהבתי למלכי ובכדי שמלך ביופיו תחזינה עיני. עכשיו עלי לפזר שארית ממוני בכדי לשחד השרים וסגניהם שיקבלוני להתמנות זו, ובזה תמצא נפשי עונג, כי אהיה רואה פני המלך. - הדבר עלה בידו, והשרים שמוהו מסיק התנורים בבית החורף של המלך.

כשהיה מסיק התנור היה מטה אוזנו אל חורי החדר אשר המלך היה שם, לשמוע מה בפי המלך: אם חום הבית הוא טוב, אם הוא רב או מעט או ממוצע וממוזג. והיה מתהפך בתחבולותיו לעשות נחת רוח למלכו. הביא הדבר לידי כך, שהיה חום הבית ממוזג לפי המידה כאשר אהב המלך, לא פחות ולא יותר. כל היום היה עובד עבודתו, להכין את העצים במידה ובמשקל, בכדי שיהיה החום שווה יום יום.

לימים רבים התפלא המלך על מזג חום הבית, המענגהו יום יום, ושאל את שריו על זה. ספרו לו הדבר, כי במדינת המלך היה איש אשר אהבתו למלך בערה בו כאש ומכר כל אשר לו ובזבז הונו ורכושו בעבודתו למלך, למען יוכל לשרתהו, וכאשר בא לעיר המלוכה לא נמצאה בשבילו שום התמנות אלא להיות מסיק תנורי בית החורף של המלך. וגם אינו יודע לא כתב ולא לשון, ואינו מבין שום חכמה, ולכן שמו אל שכמו רק אותה המשרה. אך הוא מרוב אהבתו אל המלך יעמיק בכל יום תחבולותיו להביא המלאכה לידי שלימות למען יתענג המלך מעבודתו.

צווה המלך עליהם להביא לפניו את האיש ההוא, כדי שיראה פני אוהב נאמן כמותו, יהיה מי שיהיה, אף על פי שאיננו חכם ובר שכל גדול.

בא לפני המלך. שמח עליו המלך מאוד, ושאלהו: "מה יקר וגדולה אעשה לך, אהובי?" ענהו האיש באהבה רבה ובענות רוח: "יקר וגדולה לא חפצתי. הון רב ורכוש גדול היה לי, והכל פיזרתי מאהבתי למלכי. כל תשוקתי היא לשרת את המלך. רק בזאת יאות לי המלך, כי אוכל לראות פני מלכי בכל שעה שתבער בקרבי רוחי, רוח האהבה."

כשמוע המלך את דבריו שמח מאוד על רוב אהבתו אליו, אבל צר היה לו מאוד למלא משאלתו, כי לא לכבוד הוא למלך להראות בכל רגע לעיני עבדיו. ובפרט לעבדיו הנמוכים והשפלים, שיהיו באים לפניו בכל רגע שירצו, אין זה מנימוסי המלך. אמר לו המלך: "אהובי, בדבר זה אי אפשר למלך רצונך. אך בזה התנאי אסכים, שתעשה לך בעליית הבית חור קטן, ודרך שמה תהא רואה את פני, כי תמיד לך שם זכוכית מקרבת, ובכל שעה שיעלה על מחשבתך לראות את מלכך תשקיף במקום זה ותראה אותי, ואותך לא יראה איש."

שמח האיש על טובת המלך אליו והודה לו בקידה והשתחויה. ובכל פעם שהיה לבו מלא מאהבת המלך היה ממהר אל המקום ששם היתה קבועה הזכוכית המקרבת ומביט משם פני מלכו ומתענג ושב למקומו.

בימים ההם עשה המלך משתה גדול לכל שריו, ובנו יחידו היה בראש הקרואים. בתוך המשתה, כטוב לבו של בן המלך ביין, הוציא מפיו דברים בלי השכל ודעת במעמד המלך והשרים. המלך כעס מאוד על בנו, כי ידבר בלי בינה לפניו ולפני השרים, וגרשהו מביתו וצווה עליו שיהא מגורש מבית אביו לזמן שנים עשר חודש, ולבל יחזה פני אביו המלך כל אותן הימים.

היה לו לבן מלך געגועים גדולים לראות פני אביו, ולא יכול. היה רואה לפעמים האיך מסיק התנורים מכניס ראשו בעליית בית אביו ומביט ממקומו על דבר מה. שאלהו על הדבר הזה. ספר לו מסיק התנורים את כל אשר קרהו קודם שבא אל המלך ואחר בואו לשרת את המלך ואת כל טובתו אתו, כי בכל שעה שירצה יראה את המלך ממקום זה. בקש בן המלך שיתנהו האיש להביט גם הוא, שיראה את פני אביו האהוב לו מאוד. האיש נתן לו את בקשתו, ובן המלך ראה משם את פני המלך והתענג.

אמר האיש לבן המלך: "אי לך, בן המלך, שנגרשת מעל שולחן אביך. אני איש סכל, ואין לי לא חכמה ולא בינה, ואיני יודע לא כתב ולא לשון, ובזיון הוא למלך כי איש כמותי יהא בא לפניו בכל רגע ורגע, - ניתן לי עונג ושעשוע זה, כי צווני בחסדו לעשות חור זה שדרך בו אוכל לראות על ידי זכוכית מקרבת את פני המלך, - ואתה, בן המלך, הנך חכם ובר דעת, ואתה מן הקרואים היושבים ראשונה לפני המלך, היה קשה עליך לשום לבך שתהא מדבר בפני המלך בהשכל ודעת, ושלא תדבר דברים בטלים והבלים. אוי לאותה בושה וכלימה! שמעני, אדוני: מהיום ואילך השגיחה על אופני דיבורך, שלא יוציא פיך דבר שלא כרצון אביך ושלא תדבר דבר והוא זר למחשבותיך, אלא מחשבותיך ושפתיך יהיו תואמים, ואז תהא יושב תדיר לפני המלך ופנים אל פנים תחזינה עיניך את אביך המלך ביופיו."

כשסיים ר' משולם זוסיל את המשל, אמר לאחיו בגודל ענוותנותו: "אחי אחי! אתה יודע כי אין בי לא תורה ולא חכמה, לכן צריכני לעבוד עבודת עבד בעמל רב ויגיעת נפש עד שאוכל לראותו. אבל אתה, שתלמיד חכם מופלג אתה, אינך צריך אלא להשגיח יפה על דיבורך ולימודך ותפילתך, שיהיו מחשבותיך ולבך עם כל הדיבורים שאתה מדבר בתורה ותפילה, ואז תהיה מהיושבים ראשונה במלכות ומרואי פניו, יתברך שמו לעד ולנצח נצחים."

אז נסע ר' אלימלך עם ר' משולם זוסיל אל המגיד ממיזריטש והיה לו תלמיד מובהק.

8. גוף ונשמה

כשחזר ר' שמילקא מנסיעתו בפעם הראשונה אל המגיד הגדול שאלוהו מה למד. החזיר: - קודם נסיעתי הייתי מסגף את הגוף כדי שיוכל לסבול את הנשמה. עכשיו ראיתי ולמדתי שהנשמה תוכל לסבול את הגוף ואין היא צריכה כלל לפרוש מן הגוף. וזהו שאמר הכתוב "ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם", - דהיינו שלא תגעל הנשמה את הגוף.

9. האחים ר' שמילקא ור' פנחס תלמידי המגיד

הרבנים הקדושים האחים ר' שמילקא ור' פנחס נתבקשו ביחד על כסא הרבנות בק"ק פרנקפורט על מאין ובק"ק ניקולשפורג. ובהיות שק"ק פרנקפורט על מאין היתה קהילה גדולה ונכבדת מק"ק ניקולשפורג, לא הכריעו אנשי הקהילות ביניהם, מי ישב על כסא הרבנות בפפד"מ ומי יהיה בק"ק ניקולשפורג. ופסקו ששני הרבנים בעצמם יכריעו ביניהם. והגם כי ר' שמילקא היה קשיש מאחיו, עם כל זה ברוב ענוותנותו אמר כי אחיו ר' פנחס הוא הגון יותר לרבנות של ק"ק פפד"מ. אבל אחיו תלה הגדולה באחיו, לפי שהוא גדול ממנו. לבסוף הסכימו שניהם, שכאשר יפטרו מהרב הגדול המגיד מישרים דק"ק מיזריטש ישאלו את פיו הקדוש, וכאשר יגזור כן יעשו. וגם ישאלו ממנו מאמר אחד מהזוהר, שלא יכלו לעמוד על הבנתו.

כשבאו לבית הרב התחילו האחים מדיינים זה עם זה, מי ילך בראש, כי כל אחד אמר לאחיו שהוא גדול ממנו. מיד אמר הרב המגיד בזה הלשון: "הרב דק"ק ניקולשפורג ילך בראש, כי הוא גדול האחים."

כשנכנס לפנים סיפר להם הרב מעשה בשר אחד ומנהגו עם עבדיו והיכליו. כשסיים הסיפור צווה להם שילכו בשלום. ולא שאלו ממנו מאמר הזוהר.

כשבאו לאכסניה שלהם נתיישבו בדבריו, כי בוודאי לא ספר לבטלה, וראו בעין פקוחה שהוא משל ומליצה, ומתוכם הבינו מאמר הזוהר על בוריו.

10. קרבת המגיד

אחד מתלמידי המגיד ספר: כשהיינו נוסעים אל רבינו הקדוש, כמעט שעברנו תחומה של העיר נתמלאו כל בקשתנו. וכשהיה מתעורר עוד איזה חפץ בלב היה מתמלא תכף כשנכנסנו לביתו של המגיד. אבל אם נמצא מכל מקום עוד אדם שנשתייר לו איזו השתוקקות בתוך לבו - אך ראה פני המגיד מיד מצא לו מרגוע.

11. השפעה

פעם נסעו תלמידים אחדים אל המגיד. גמרו ביניהם: - לא נשתהה הרבה אצל רבינו. די לנו לחזות פני קודשו. -

צוו על בעל העגלה שימתין להם בחוץ, והם נכנסו אל המגיד לקבל פניו. סיפר להם המגיד מעשיה מעשרים וארבע תיבות. שמעו דבריו, ואחר כך פרשו להם. יצאו ואמרו לבעל העגלה: - סע לך לאט, ואנו נלך אחריך. -

היו הולכין אחר העגלה ומסיחין בדברי המעשייה ששמעו מפי קודשו. היו הולכין אחר העגלה כל היום וכל הלילה. כשעלה עמוד השחר עמד בעל העגלה, הפנה ראשו אליהם ואמר: - לא די לכם ששכחתם אתמול להתפלל מנחה ומעריב, אלא שרוצים אתם לאחר גם זמן תפילת שחרית! -

חזר על דבריו אחת ושתים ושלוש וארבע עד שהאזינו לדבריו.

12. עשרת הדברים

ר' משולם זוסיל מאנופולי היה נוסע אל המגיד ב' פעמים בשנה, פעם בימות הקיץ ופעם בימות החורף, והיה שוהה בכל נסיעה ג' חודשים.

פעם בימות החורף, בא ר' זוסיל אל המגיד ביום ו' בבוקר. המגיד היה מעביר הסדרה והוכרח ר' זוסיל להמתין בקבלת שלום עד שסיים העברת הסדרה.

תכף אחר שאילת שלום אמר לו המגיד:

- ר' זושי רחימאי, גוזרני עליך שתיסע עוד היום בחזרה לביתך. –

- אבל, הרי באתי לזמן של שלושה חודשים. לא אוכל להסכים לגזרת הרבי אלא בתנאי שיתן לי הרבי כוח השפעה כפי מה שאני מקבל אצלו במשך שלושה חודשים. –

- טוב, החזיר המגיד, אתן לך הדרכה. אם תשים אליה לב תוכל להוציא ממנה מה שתרצה. עליך ללמוד שלושה דברים מתינוק ושבעה דברים מגנב.

שלושה דברים מתינוק:

א) התינוק הוא שמח תמיד, ואין בו מרה שחורה.

ב) התינוק אינו יושב בטל אפילו רגע אחד.

ג) התינוק כשהוא בא לבקש דבר מאביו, ואפילו דבר קטן, מיד הוא פותח בבכיה.

שבעה דברים מגנב:

א) הגנב עיקר עבודתו הוא בלילה.

ב) הגנב אם לא עלה מבוקשו בידו בלילה אחד אינו מתעצל ומשתדל להשיג בלילה השני. ג) הגנב וחבריו אוהבים זה את זה ומוסרים נפשם זה בעד זה.

ד) הגנב מוסר נפשו אפילו על דבר קטן ואפילו על דבר המוטל בספק.

ה) הגנב מוכר בבוקר בחצי חינם מה שגנב בלילה, שלא יכירו מה שבידו.

ו) הגנב אינו מודה על גניבתו. מקבל הוא הכאות וכל מיני עינויים קשים והוא באחת: - אינו יודע! –

ז) הגנב אומנותו יפה לו ולא יחליפנה בשום דבר.

13. מידה כנגד מידה

לר' זוסיל מאנופולי היה מוכסן אחד, שהיה נוסע אליו ומביא לו פעם בפעם פדיונות.

פעם בא אל ר' זוסיל ולא מצאהו בבית. שאל: "היכן הרבי?" החזירו לו: "נסע אל הרבי שלו, אל המגיד הגדול." אמר בתמיהה: "האיך? רבי גם כן יש לו רבי? אם כן למה לי לנסוע אליו, אסע אל הגדול."

נסע אל המגיד הגדול. נכנס אליו, נתן לו פדיון נפש וחזר הביתה. מאותו זמן התחילו עסקיו מתמוטטין והולכין, ולבסוף נעשה יורד. היתה אשתה מציקתו ומתרעמת: "למה עזבת את רבך? סע אל רבך הקודם!"

נסע שוב אל ר' זוסיל וספר לו המעשה מתחילה ועד סוף. ועכשיו הוא תמה: כל זמן שהיה נותן לר' זוסיל היה מתעשר, ואחר שנתן לרבו הקדוש ירד מטה מטה. וסיים: "וכי כך הוא היושר? הלא כבודו בעצמו מודה שרבו הקדוש הוא גדול ממנו!"

"דע לך" השיב לו ר' זוסיל "שבודאי רבי גדול ממני באלף מדרגות, ועם כל זה הדבר פשוט: כל זמן שהיית נותן למי שיהיה, כמו זוסיל, היה הקב"ה מתנהג עמך מידה כנגד מידה ונותן גם לך למי שיהיה. אבל כשאתה התחלת לבקש לך מיוחסים, רוצה הקב"ה גם כן לבקש לו מיוחסים."

14. הרב בעל התניא ראה את האר"י ז"ל בבית המגיד

כשהיה המגיד אומר דברי תורה היתה שכינה מדברת מתוך גרונו ורוח ה' דבר בו, והיה מופשט מהעולם ממש.

פעם אחת ראה התניא שהמגיד הוא מופשט מהעולם יותר מבכל פעם. בתוך האמירה הפסיק מלומר כמו חצי שעה.

ראה שנכנס איש אחד מלובש במלבושים של עולם הזה, ובא אצל המגיד ודברו זה עם זה כל החצי שעה. מה שדברו לא שמע.

באותו זמן היה ר' פנחס גם כן בסעודה שם אצל המגיד. שאל ר' פנחס על האיש מי הוא, ואמר לו שזהו האר"י ז"ל.

15. המגיד חושש שמא יחשבוהו רשע אפילו שעה קלה

פעם כשהייתה החבריא אצל המגיד ברובנו, אמר להם: "בני, גוזרני עליכם שבמשך ג' ימים תאספו לי סכום של שלושת אלפים רובל." היו התלמידים תוהים ותמהים: "רבינו, מהיכן נטול סכום גדול כזה? ואם נמכור אפילו בגדי שבת שלנו וכל חפצינו, האם יעלה בידינו סכום זה!" החזיר הרב: "אין זה שייך לי. תיקחו מהיכן שתיקחו ובלבד שיהיה הסכום ברשותי." נפוצו בני החבריא בסביבה והביאו אותו הסכום. באו ביום השלישי אל הרב והכניסו הממון. רואים הם והנה נכנס אדם אחד. תכף, כשראהו המגיד, פנה אליו ואמר: "הא לך שלושת האלפים!" נטל אותו ברנש המעות והלך לו.

התחיל המגיד מספר לחבריא: "הס"מ בא אלי ותובע: - רבי, תחזיר לי ג' אלפים שלי! - הייתי תמה ושאלתיו: - איזו ג' אלפים? - אומר הוא לי: - אתה שואל איזו? והרי הפתקה שלך בחתימת ידך: אם לא תרצה לסלק אזי נלך אל הרב לדין תורה."

הייתי מהרהר: בודאי הוא מתכוון לדברי המשנה שפסקה: כשהיו בעלי הדין עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים, - הוא רוצה שאהיה לכל הפחות רשע לרגע אחד ואהיה עמו במחיצה אחת, ואחר כך ימשכני כבר להלן. אז גמרתי בדעתי: אתן לך ג' האלפים ואתה לא תצודני!

16. המגיד מאבד חלקו בעולם הבא מחמת התעצמותו בעליונים בעד אחרים

פעם אחת הרבה והפציר המגיד ממיזריטש בתפילה עבור חולה אחד, ולא רצה לנטות מעליו עד שיתרפא. הודיעו לו מן השמים כי אבד חלקו בעוה"ב עבור זה: נתבהל מאוד. אבל מיד השיב אל לבו, ואמר: - הנה כי כן אי לי עוד לצפות לעולם הבא. עכשיו באה העת להתפלל עבור ישראל ולזעוק אל ה' באמת, בלי שום מחשבות גמול בעלם הבא, כי אין לי לצפות כלל.

17. שיחתן של מסיקי התנור

כידוע, היה המגיד הגדול מקרב אליו בבחינת תלמידים רק אנשים מצוינים, ורגיל היה בפיו, שאין אלו אלא נרות של שעווה יפים וצריכין רק הדלקה בכדי שיהיו מעלין להבה טהורה. היו הרבה מן הבאים אליו חוזרים כלעומת שבאו, מחמת שצפה המגיד וראה שאין דרכו דרכם. ועוד היו כמה אברכים שלא הגיעו למעלה של תלמידים, אלא שהיו שרויים בקרבתו של המגיד הגדול כדי לשרת לפניו ולפני תלמידיו, והיו קורין לאותן הצעירים בשם מסיקי התנור, לפי שהיתה עבודה זו גם כן מן הדברים שהיו עוסקין בהם.

פעם בלילה אירע שאחד מן התלמידים, ר' שניאור זלמן, היה שומע קודם השינה האיך שבחדר הסמוך היו יושבין אצל התנור ועוסקין בעבודתם שלושה מן מסיקי התנור ואגב היו מסיחין בעניין עקידת יצחק.

פתח האחד ואמר: "מה זה שמשבחין כל כך לאברהם אבינו? מי לא היה עושה כמעשהו אילו בא לו הצווי מהשי"ת? כמה היו בעולם שמסרו נפשם על קידוש השם מבלי שיבוא להם שום צווי על זה! מה אתם סבורים בזה?" אמר השני: "לדעתי, אין זה דבר גדול כלל אצל בני ישראל שיתנו כל מה שיש להם עבור קדושת שמו ית', שהרי יש בהם ממדות אבותיהם הקדושים. אבל אברהם הרי היה בנו של עכו"ם." החזיר הראשון: "ואיזו ערך היה לזה בשעה שנגלה עליו השי"ת בכבודו ובעצמו ודבר עמו?" המשיך השני דבורו ואמר: "אבל, הרי השכים בבוקר והלך תכף ומיד לדרכו, מבלי שישהה עם יצחק בביתו אפילו שעה קלה." פרכו הראשון שוב: "ואילו בא אלי הציווי מפיו יתברך עכשיו, לא הייתי ממתין כלל עד הבוקר, אלא שהייתי מזדרז מיד, באמצע הלילה, למלא אחר דברו." ענה ואמר השלישי שבחבורה: "הכתוב אומר "כי עתה ידעתי", ועוד "ולא חשכת את בנך את יחידך ממני". מן הלשון "ממני" משמע, שאפילו בשעה שהיה המלאך אוחז בידו של אברהם לא היה אברהם מרגיש כל כך השמחה שיישאר יצחק בנו בחיים כמו שהיה מרגיש, עוד יותר מקודם לכן, גודל השמחה שנתמלא על ידו רצונו של מקום. והיינו מה שהכתוב אומר "כי עתה ידעתי", - עתה, כשהיה המלאך אוחז כבר בידו של אברהם!"

נשתתקו הראשון שבחבורה וגם השני, ולא החזירו כלום.

יותר לא היה ר' שניאור זלמן שומע דבר. לאוזניו היה מגיע רק קול קנקנוק העצים ופצפוצן.

18. הרושם של הרדיפות מצד המתנגדים על המגיד

בשנת תקל"ב, כשעשו המתנגדים בק"ק פינסק הרדיפות הגדולות והמשונות על ר' לוי יצחק, בעל קדושת לוי, הלך לו לרובנו והיה יושב בבית המגיד הגדול אולם המתנגדים היו מציקים מאוד לבני ביתו של ר' לוי יצחק, ושלחו לו בני ביתו מכתב לרובנו להודיעו מזה. סיפר ר' לוי יצחק הדבר לחבריו. הסכימו כולם שבשבת קודש בשעת הסעודות, במושב כלל התלמידים, יקרא ר' לוי יצחק את המכתב בפני המגיד. וכן עשה. אך המגיד לא השיב כלום.

נתוועדו התלמידים במוצאי שבת לטכס עצה בעצמם. לא מצאו שום עצה, אלא להפוך כל החרמות שמחרימין אותם שלא כדת על המחרימים בעצמם, כי כן הדין. ובייחוד על הרב החדש אביגדור, שנתמנה בפינסק במקום ר' לוי יצחק, שהיה מבזה את הרב הקדוש ובני ביתו ומציק להם, כדי שיעקרו את דירתם מפינסק ויוכל הוא להתבסס על חזקתו. היו שם באותו מעמד ט' תלמידים, והרב בעל התניא היה העשירי. אבל הוא לא היה עימהם בויעודם, והיו מסופקים אם ירצה התניא להשתתף עימהם, מחמת שהמגיד לא השיב כלום לר' לוי יצחק, כשקרא לפניו את המכתב. המציא אחד מהתלמידים, שישאלו את התניא מה צריך לעשות להם על פי דין תורה, וכשישיב "כך וכך", אז יאמרו לו: - קריינא דאגרתא איהו להוי פרוונקא. - עשו כן, והמצאה זו הצליחה להם. כנשתתף עימהם התניא, ועשו מה שעשו.

שכבו התלמידים לישון. בתוך כך נשמע קול הקביים של המגיד דופקין. הקיצו התלמידים. אמר להם המגיד: "בני, מה עשיתם בלילה זה?" השיבו התלמידים: "כשל כוח הסבל, ועל כן עשינו כזאת וכזאת." אמר להם המגיד: "תדעו שבזה הפסדתם הראש שלכם. אך זאת הרווחתם, שבכל עת שיהיה מחלוקת בין החסידים והמתנגדים תהיה יד החסידים על העליונה."

וכך הווה: בתוך שנה זו, י"ט כסלו תקל"ג, נפטר הרב המגיד.

19. האיך ששידך המגיד לבנו האלמן ר' אברהם מלאך עם בתו של בעל משנת חכמים, והאיך שהיה מחשיב לכלתו זו ובא לאחר פטירתו מעולם האמת ומדבר אתה בחלום במשך כל ימי חייה

(שמעתי מהרב מ' מנחם, ששמע מפי כלת הרב המגיד מישרים הגדול, אשת הרב מ' אברהם). כשנתאלמן בנו הקדוש ר' אברהם זצ"ל, קרא (המגיד ממיזריטש) לשני חשובי העיר ואמר להם: "בקשתי שתיסעו לק"ק קרימניץ ותשדכו לבני שיחיה בת הרב ר' פייוול, בעל ספר משנת חכמים, ותביאו אותה לכאן."

מיד עשו כאשר צווה עליהם, והכינו לעצמם עגלה טובה עם סוסים, וגם בגדי כבוד, שיהיה להרב לתפארת, ושמו לדרך פעמיהם. באו לק"ק קרימניץ ועמדו בבית אכסניה. כשנחו מדרכם, תכף אחר התפילה, הלכו לבית הרב מוה"ר פייוול. והרב היה דרכו שלא לעסוק בשום עסק פרנסה, כי אם לעסוק בתורה כל הימים, לרבות הלילות. רק אשתו היא היתה עקרת הבית לעסוק בפרנסה. כשבאו לביתו והנה אשתו באה מבית הכנסת. שאלה להם לשלום, ואמרה: "אחי, מאין באתם?" אמרו: "מק"ק מיזריטש." אמרה: "מה מעשיכם כאן? איזה משא-ומתן, או דבר אחר?" ספרו לה המעשה, איך שרבינו הגדול שלח אותנו לדבר בבתכם שתינשא לבנו שנתאלמן מקרוב. - היה לצחוק בעיניה, כי לא ידעה את הרב ולא שמעה את שמעו, ומה גם כי הבתולה היתה בת י"ב שנה, ולא עלה עדיין על דעתם לחפש ולחקור אחר שידוכים לשדך את בתם. אחר ריבוי הצעת הדברים נכנסו דבריהם באוזניה, ואמרה: "הלא בעזרת השם בעלי הוא בביתי, מה איכפת לי? כטוב בעיניו יעשה."

שלחו אחר הרב מוה"ר פייוול לבית המדרש ובא לביתו הציעו לפניו דבריהם, עד שישר העניין לפניו, ומיד צוו שיבוא הסופר לכתוב התנאים במזל טוב. כשהתחילו לכתוב התנאים, אמרו המשולחים: "כטוב בעיניכם כתבו על המלך" - רק בזמן הנישואין אמרו שאי אפשר בשום אופן להרחיב הזמן. והם טענו: "הלא אמרו רז"ל נותנין לבתולה י"ב חודש?" ובפרט שעדיין לא עלתה על מחשבתם להשיאה בקרוב, ואין לה בגדים ומיטה מוצעת מן המוכן. השיבו המשולחים: "על זאת אין אנו מקפידים, אבל אי אפשר בשום אופן להרחיב זמן החתונה, כי אם היא תיסע עמנו תכף ומיד." אחרי אשר מה' יצא הדבר הסכימו גם לזאת. והיתה הסכמה שהרב ר' פייוול, בכדי שלא יבטל מתלמודו, יישאר בביתו, והכלה עם אמה תיסע אל החתונה.

והנה בכל הדרך היתה פליאה בעיניה של המחותנית על עצמם, מה זאת היה להם שנתפתו לכך. באו לק"ק רובנו. באו כל אנשי העיר מקטון ועד גדול, אנשים ונשים וטף, לקבל פניהן וליתן שלום להכלה של הרב הגדול. נתקררה דעתה של המחותנית מעט. אחר כך, בבואן לק"ק מיזריטש, יצאו לקראתן מחוץ לעיר אנשים וטף, עד שהוכרחו לילך לאט מפני רוב עם שיצאו לקראתן. ובבואן העירה יצאו כל הנשים לקראתן ליתן להן שלום, עד שבאו נגד בית הרב, ויצא הוא ובנו לקבל פניהן ונתנו להן שלום. אחר כך נסעו לאכסניה שלהן.

היתה החתונה ושבעת ימי המשתה בשמחה גדולה, ואמרו דברי תורה כיד המלך. אחר החתונה נסעה המחותנית לביתה בחדווה רבה, כי מעולם לא ראתה ולא שמעה כזאת.

והרב קירב את כלתו מאוד. פעם חלמה והנה נכנסה לטרקלין גדול, ושם יושבים סנהדרין, זקנים ונשואי פנים, ובקשו ליקח את בעלה ממנה. צעקה לפניהם וטענה כמה טענות לפני הבית דין.

הקיצה והנה חלום. אבל לא ספרה לשום אדם. והגם כי היתה בבית הרב לא ספרה לו.

בלילה השני חלמה גם כן אותו החלום, ולא ספרה דבר. בלילה השלישי חלמה שוב אותו החלום, והיא טענה לפניהם, עד שלבסוף אמרו לה: - ראי, מפני שטענותיך נכוחות מאוד, לכן נותנים אותו לך במתנה לשתים עשרה שנה.

למחרתו, כשבאה אל הרב בבוקר, נתן לה הרב גודל תשואות חן וברך אותה עבור טענותיה הנכוחות, שהאריכו זמן בנו י"ב שנה. וכן עלתה לו.

לאחר כמה שנים עלה הרב לשמים ושבק חיים לכל חי. ועם כל זאת בכל צרתם או באיזה דבר המצטרך היה נגלה הרב אליה בחלום והיה מצווה לה מה לעשות.

פעם אחת בליל ו' בא בחלום אליה, ואמר: "תאמרי לבעלך או שיחליף דירתו בדירתך, או, על כל פנים, יעמיד הספרים שלו בחדר שלך." בבוקר אמרה לבעלה. לא השגיח בזה, ואמר: "למה לא אמר לי ואמר לך?" ובעוונותינו הרבים נשרף חדרו עם הספרים בלילה.

אחר זה נסע הרב מוה"ר אברהם במדינה. בבואו לק"ק חוואסטוב קיבלו אותו בכבוד גדול ומינוהו לרב ונתנו לו פסיקת דמים. שלח שליח אחר אשתו שתבוא גם כן לשם לימים נוראים. כשבא השליח, בא הרב המגיד בחלום אליה ואמר לה: "אל תיסעי בעגלות אלו לק"ק חוואסטוב." בבוקר מאנה לנסוע. היה רעש גדול בין הצדיקים ר' משולם ור' יהודה ליב כהן, כי רצונם היה שתיסע לשם למלא רצונו של הצדיק. אבל היא לא השגיחה בהם.

לא ארכו הימים עד שבעוונותינו הרבים נגנז ארון אלוקים שם, בק"ק חוואסטוב, ושלחו שליח לק"ק אנופולי, ונתביישו הצדיקים ממנה מאוד, שהאישה היטיבה לראות יותר מהם. אבל הם הסתירו הדבר ממנה, רק גילו הדבר לבנה הרב מוה"ר שלום, שהיה קטן, בכדי שיאמר קדיש, באופן שלא יגלה לאמו. אבל היא מרוב חכמתה היה תמוה בעיניה זריזות בנה לקום בבוקר השכם ולילך לבית הכנסת, מה שלא היה רגיל בזה. לפיכך, כאשר הלכה מבית הכנסת, סמכה את עצמה לכותל בית המדרש לשמוע אם אומר בנה קדיש יתום. אבל לא עמדה על בירור הדבר, עד שאחר התפילה פיתתה אותו בדברים, ואמרה: "מה אתה מסתיר את דבריך? הלא שמעתי מאחורי הכותל איך שאמרת קדיש יתום." הוכרח לגלות לה האמת, והתאבלה על בעלה.

אחר עבור שבעת ימי אבלות נסעה לק"ק חוואסטוב לקבל עיזבון בעלה. בבואה לשם קיבלו אותה בכבוד גדול, ולכבודה עשו באתה שבת סעודה באכסניה שלה, ואכלו כל אנשי שלומינו שם לכבודה, בכדי לנחמה מעט, אבל היא לא קבלה תנחומין.

בסעודה השלישית נאספו לשם כמעט כל אנשי העיר ושרו זמירות, כנהוג. והיא, במר נפשה, ישבה עצובה על מיטה כבודה עם אשת הבעל בית. נתנמנמה וראה בחלום, והנה טרקלין גדול נאה ומהודר, ופתחה פתח אחד ובא בעלה הרב ר' אברהם לבית, מאיר כשמש בצהרים, שמח מאוד. אחריו נכנסו כמה זקנים נשואי פנים. אמר להם: "רבותי, שבו!" ישבו סביב השולחן. אמר להם: "הנה זוגתי, תחיה, יש לה תרעומת עלי ועל כמה דברים שנהגתי בפרישות יתירה, והדין עמה. ואני מבקש ממנה מחילה לפניכם." אמרה: "מחול לך בלב שלם." אמר עוד לפניהם: "הנה התורה התירה שתינשא לבעל אחר, ובפרט שהיא בחורה, בת כ"ד שנים, ולא אוכל לעכב בידה. אבל אם תסכים שלא להינשא לאחר, אז כל מחסוריה עלי, ובניה בוודאי קודם שתבוא לביתה יהיה לכל אחד מעמד טוב." הקיצה, ומיד פניה הנזעמים לא היו לה עוד, כי נתנחמה מדבריו.

כשבאה לביתה מיד נזדמנו לה שידוכים לבניה ולבנותיה, וה' שלח ברכה במעשה ידיה והיתה מתפרנסת בכבוד מן החנות שהיה לה, באופן שלא חסר לה כלום מכל הצטרכותה. ובשעת הצורך היה נראה אליה תמיד הרב המגיד להגיד לה מה תעשה.

לאחר זמן רב מתה אשתו של הרב הגדול ר' מנחם מטשירנובל, והוטב בעיניו לקחת אותה לאישה, ונתייעץ עם בנה הרב ר' שלום, שהיה חתן בתו, וישר בעיניו גם כן, כי הוא היה עדיין רך בשנים. שלח את הרב ר' שלום לדבר באמו.

בדרך חלם הרב ר' שלום, והנה טרקלין גדול נאה ומהודר, ואביו הרב זצוק"ל עומד על פתח הטרקלין ושתי ידיו על הגג וזועק בקול גדול ואומר: "מי הוא זה ואיזהו אשר מלאו לבו ליכנס בטרקלין שלי!"

הקיץ והבין עד היכן הדברים מגיעים. חזר לביתו בשלום.