ר' נחמן מברסלב ותלמידו ר' נתן

מחבר: אברהם כהנא

ספר החסידות
ורשה תרפ"ב
הודפס ללא ההערות

תוכן המאמר:
ר' נחמן מברסלב
ילדותו
בטבע
בעיר מידבידובקה
נסיעה ראשונה לארץ ישראל
ר' אריה ליב, "הסבא משפולה", מתנגד לר' נחמן
ר' נחמן נפגש עם הסבא משפולה
מחלת השחפת
ר' נתן תלמידו
אומן
סיפורי המעשיות
א. שבחי ר' נחמן
ב. נסיעת ר' נחמן לארץ ישראל
ג. היאך היה ר' נחמן מספר המעשה בשבעה קבצנים
מזיכרונותיו של תלמידו ר' נתן
ד. לאינטירפריטציה של המעשה בשבעה קבצנים
על פי ס' לקוטי הלכות וס' רמזי המעשיות
היום השני מענין החרש שהתפאר בחיים הטובים שלו.
היום השלישי
ביום החמישי – סיפור מאותו שהיה בעל חטוטרת.
ביום השישי – סיפור מאותו שהיה שתוק ידים.
ה. תפילה בענין סיפורי מעשיות של צדיקים
ו. מזיכרונותיו של ר' נתן על חייו ודבריו של ר' נחמן
ז. מי היה ומה פעל ר' נתן מברסלב, תלמידו של ר' נחמן

תקציר: ר' נחמן מברסלב, נכד הבעש"ט, ייסד דרך חדשה בחסידות. דרכו מלווה בהרבה סיגופים, התבודדות בחיק הטבע ושפיכת שיח לפני הקב"ה בתפילות אותן היה מחבר בעצמו. בעולם החסידות התעוררה עליו מחלוקת גדולה. בין החולקים מצטיין "הסבא משפולה". זכה לבקר בא"י ולאחר דרך מלאת מכשולים וסכנות חזר לעירו בשלום. ר' נחמן מפורסם במעשיותיו אותן היה מרצה לפני מקורביו. לאחר פטירתו הדפיסן ר' נתן וקריאתן נחשבת ע"י החסידים לענין גדול.

מילות מפתח: ר' נחמן מברסלב; ר' נתן מברסלב; הסבא משפולה; ליקוטי מוהר"ן; ליקוטי הלכות; רמזי המעשיות.

 ר' נחמן מברסלב

ילדותו

ר' נחמן בן ר' שמחה, הידוע בשם ר' נחמן מברסלב, נולד במזיבוז בר"ח ניסן תקל"ב. אביו, בנו של ר' נחמן מהורודינקה, תלמיד הבעש"ט, היה ש"ץ בבית המדרש של הבעש"ט והיה מקבל שכרו ב' זהובים לשבוע. אמו היתה פייגה בת אדל בתו של הבעש"ט. ר' נחמן היה בעל כשרונות מצוינים ובעל נפש פיוטית, כשהיה תינוק היה אומנם שובב כשאר תינוקות: היה קושר, למשל, ציציותיו בקרני עז ורוכב עליה, וכדומה. אבל משנכנס לימי ילדותו היה מתמיד גדול. חוץ מאהבתו ללימודיו עוד היו שאיפות ותביעות בנפשות בעניין בקשת אלוקים. תדיר היה הנער מלא מחשבות והרהורים בחיפוש דרכים המביאים לידי דביקות. בסביבה שהיה גדל בה היו מסיחים הרבה על דברים שבין אדם למקום. כל מה ששמע מספרים וכל מה שקרא בספרי יראים היה מנסה להוציא אל הפועל בנוגע לנפשו. הרבה היה עושה סיגופים בעצמו. הרבה היה נאבק עם העולם הזה הנתון בלבו של אדם. היה אוהב להתבודד עם קונו ולשפוך שיחו בתפילות שהיה אומר מלבו, שהיה מחברם מעצמו בשעת התלהבות, בשעת המראת רוחו. אולם ילד זה שהיה כולו מעולם האצילות, שניחן בנפש עדינה כל כך, לא היה לו לשון אחרת שבה היה שופך את שיחותיו ותפילותיו לפני אלוקיו, חוץ מן הלשון המלמולית של עברי=טייטש. פורש היה לו לקרן זווית נידחת שבחיק הטבע בסביבות מזיבוז ושם היה עושה ייחודיו עם קונו. פורש היה לו לחיק הטבע היפה שמסביב לו ויחד עם זיז שדה היה עושה עבודתו לגבוה. בסביבה של בני אדם, גדולים וקטנים, היה מרגיש עצמו הנער החולם כזר, אבל בסביבה של הטבע היה מרגיש בעצמו שהוא קרוב, בן בית.

בטבע

עברו על הילד י"ג שנים מחייו ונעשה בר מצווה. לפי המושגים של הזמן ההוא נעשה גדול והגיע לפרקו. השיאוהו אישה, בת עשיר אחד מכפר הוסאטין הסמוך לעיר מידבידובקה. הנער הנשוי קבע ישיבתו בכפר. הוא יצא כבר מתחת אפוטרופוסותם של הגדולים ונעשה עומד ברשות עצמו. כאן, בכפר, נפל לתוך עצם המקור של הטבע. לא היה צריך עוד לחפש מפלט לו בדרך רחוקה מחוץ לישוב, כמו שהיה נוהג במזיבוז. כאן היה טבע עשיר על כל צעד: בקעות שדה ובקעי הרים, נהר וסירה, יער עבות, ואפילו סוס לרכיבה. הכל מוכן לתשמישו בשעות שהיה נפנה מלימודו. הביוגרפיה האגדית רואה בזה קצת סתירה בין אהבת הטבע וחמודותיה ובין עבודת אלוקים, ועל כן היא מוצאת עליות וירידות אצל ר' נחמן, מעין נפילות ממדרגה ועליות במדרגה. היה רגיל – כך מסופר – להתחיל איזה ימים לעסוק בעבודתו, ואחר כך נפל מזה, וחזר להתחיל וחזר ונפל.

בספריו של ר' נחמן יש הרבה מקומות המעמידין אותנו על התייחסותו באותו הזמן אל הטבע. בחורף – אומר הוא – כל העשבים וכל הצמחים כולם מתים, וכשבא הקיץ כולם מתעוררים לחיים. אז טוב ויפה לשוח בשדה. ובמקום אחר הוא מטעים: "אז כל עשב ועשב אומר שירה להשי"ת." והוא קורא: "כמה יפה ונאה כששומעין השירה שלהם! אז טוב להתפלל ולומר שירה יחד עם הבריאה כולה. כל העשבים באים בתוך התפילה ומסייעים לו ונותנים לו כוח בתפילתו. אז כולם נכספים ונכללים בתוך שיחתו ותפילתו."

מלאים עניין הם דברי תלמידו ר' נתן מברסלב האיך היה ר' נחמן בטבעו בלתי עומד על נקודה אחת ובלתי מסתפק במה שהשיג, אלא שהיה מבקש תדיר ובא לידי השגות חדשות ומעולם לא היה שמח במה שעלה כבר בגורלו:

"ראיתי מרבינו ז"ל פעמים אין מספר, שאף על פי שבשעה הקודמת התפאר בגדולות ונוראות וגילה תורה נפלאה אשר לא נשמע כזאת, כדרכו, מכל מקום אחר כך, בשעה שאחריה, ראינו אותו שרוי בצער גדול. וכמה פעמים פירש צערו ושיחתו לפנינו מעומק הלב, שהוא מצטער מאוד איך זוכין להיות יהודי, כמו שלא הריח מעולם ריח עבודת ה'. מי שלא ראה זאת אי אפשר לצייר לו בכתב ענין זה.

- - הכלל, שמעולם לא עמד על מדרגה אחת, רק היה הולך בזריזות בכל פעם מדרגא לדרגא ברוב מדריגות העליונות והגבוהות. ואפילו כשהגיע למה שהגיע, עדין לא נתקררה דעתו בזה. וזה עיקר החיות באמת כשזוכין להתחיל בכל פעם מחדש בעבודת ה', שהוא עיקר החיים באמת, כמו שנאמר כי הוא חייך. ועיקר עבודת ה' שיהיה עבודתו בכל פעם מחדש, ולא יפול לזקנה של הסטרא אחרא, שלא תזקן עבודתו אצלו ח"ו. וכמו שהזהיר רבינו ז"ל על זה ואמר שאסור להיות זקן, הן צדיק זקן הן חסיד זקן: זקן אינו טוב. - - צריכים להתחיל בכל פעם מחדש (ליקוטי הלכות)."

בעיר מידבידובקה

לאחר זמן נתהוו שינויים בחיי משפחתו. מתה חמותו. ר' נחמן הוכרח לעזוב את הכפר. הוא נתיישב בעיר מידבידובקה. הוא נפל לתוך הישוב העירוני, כשהוא מלא וגדוש בריח הטבע של הכפר מצד אחד ומתובל במסתורין מצד שני. חוץ מזה היה למדן גדול, בקי בכל הדרי התורה. בטבעו היה רחוק מענווה של ביטול עצמו. הוא היה מתנהג קוממיות ומלא הכרת ערך עצמו. אדם חדש זה עשה רושם גדול על הסביבה החדשה. אנשי העיר התחילו להתייחס אליו כמו שמתייחסים לגדול, לרבי. היה אוהב גם כן להטיף לקח, להרצות רעיונותיו והרהוריו לפני אחרים. מתחילה היה מתפרנס משלו: היה לו שלוש מאות אדומים נדוניה שנתן לו חמיו. כשכלו המעות היה מוכרח שלא להיות סרבן ולקבל מן הקהילה רובל אחד בשבוע. ממילא נעשה בכוח קצבה זו לאחד מכלי קודש, והיה ממלא תפקיד של רבי ומורה דרך.

מצבו זה היה מביאהו בודאי לידי מחשבה על דרכו בחיים בעתיד. במוחו היתה פרוגרמה שלמה של פעולה לעתיד. הוא ראה את החסידות שהיא עומדת בירידתה. הוא ראה שבאו אנשים קטנים וישבו במקום הגדולים שהלכו לעולמם. במוחו התחילה לנקר המחשבה שצריך להחזיר החסידות לצביונה הראשון. צריך להכניס מהפכה לתוך עולם זה ולגאול החסידות מידי מי שתפסוה מונופולין לעצמם.

"הבעש"ט ז"ל" הוא אומר "וכמה צדיקים עשו ותקנו בעולם מה שתקנו, ואחר כך כשנפטרו ונסתלקו נפסק הדבר, היינו ההארה שהאירו בתלמידיהם ושהחזירום להשי"ת לא נמשך מדור לדור, רק נפסק." לפיכך נתיישב והחליט "לעשות דבר שיהיה לו קיום לעד". לזה "צריכין להשאיר תלמידים, שאלו התלמידים יעשו תלמידים אחרים, וכן התלמידים האחרים יאירו להלן יותר ויותר לדורי דורות". "אני הולך" מעיד הוא על עצמו "בדרך חדשה שעדיין לא הלך אדם בה מעולם, ואעפ"י שהיא דרך ישנה מאוד, אף על פי כן היא דרך חדשה לגמרי."

נסיעה ראשונה לארץ ישראל

אבל מקודם צריך לעשות הקדמה אחת הכרחית: צריך להיות בארץ ישראל. והוא מחליט בשנת תקנ"ח לילך לארץ ישראל. הוא הורס את חיי משפחתו: תלך לה אשתו לשרת בבית אחרים. אפילו בתו הקטנה תתמכר להיות אומנת לתינוקות. והוא ילך לארץ ישראל. גם חסרון מעות אינו מפריעהו: אחת היא לו אם יהיו בידו הוצאות הדרך או לא.

בערב פסח בא לידי החלטתו, ואחר החג יצא לדרכו בלוויית אחת מאנשיו הקרובים אליו. נסיעה זו של ר' נחמן היתה הנסיעה הראשונה לארץ ישראל שזכתה לה החסידות שבאוקראינה. הנסיעה של הבעש"ט לא הצליחה. לפי האגדה בא רק עד קושטה ולא נסע הלאה, מחמת שנטרפה ספינתו. גם לבעל התולדות לא עלתה נסיעתו לארץ ישראל.

האיגרת החשובה על עליית הנשמה ששלח הבעש"ט על ידו לר' אברהם גרשון מקוטוב נשתיירה בצלחתו ונדפסה בסוף ספרו בן פורת יוסף. מנסיעתן של חסידי רייסין (בעל פרי הארץ וחבריו) לארץ ישראל נשתמרו רק תעודות היסטוריות של הרצאת עניינים ממשית בצורת אגרות, אבל לא דברי אגדה. רק עכשיו כשזכה חלק לא גדול מן החסידות האוקראינית לעליית ר' נחמן לארץ ישראל מצאה לה האגדה מקום ליצירה. על נסיעתו של ר' נחמן לארץ ישראל יש הרצאה אגדית יפה המתארת בתמימות יתירה את פרטיה של נסיעה זו. ר' נחמן בלה בארץ ישראל כמעט את כל החורף. ישיבת ארץ ישראל עשתה עליו רושם גדול.

"כל החיות" - היה אומר – "שיש לי הוא רק מישיבתי בא"י." – ועוד היה אומר: "מי שרוצה להיות איש ישראל באמת ייסע לא"י, ואף על פי שיש לו מניעות רבות על זה, ישבר כל המניעות וילך לשם". שגור היה בפיו: "עיקר המוח והחכמה הוא בארץ ישראל."

כשבא מנסיעתו התיישב בשנת תק"ס בזלוטופולי. כאן התחיל לפתח את פעולתו במידה גדולה ובתקיפות גדולה. היה מדבר ככל אשר היה עם לבו על הצדיקים שבדורו ועל דרכם שלא תצלח. היה הולך ומטיל לתוך הסביבה את דעותיו של עצמו ואת שיטתו של עצמו. היה פולט החשבות מעין אלו:

"יש מנהיגים שנקראים בשם רבי. לא די שאינם יכולים להנהיג את עצמם ומכל שכן שאינם יכולים להנהיג את אחרים, והם נוטלים גדולה לעצמם להנהיג העולם."

ועוד:

"לא כל המפורסם בעולם הוא טוב באמת: צריך לדעת ולהכיר את המפורסמים, כי יש כמה מפורסמים שהם בשקר."

ויש שהיה מדבר בהלצה מעין זו:

"על השטן קשה מאוד לטרוח עם כל העולם להטעותם מדרך הישר, על כן העמיד מפורסם אחד במקום פלוני ומפורסם אחד במקום פלוני."

התנהגותו ודבריו החריפים היו מטילים רעש גדול בעולם החסידות. נתעוררה עליו מחלוקת גדולה. בין החולקים היה מצטיין בייחוד הצדיק ר' אריה ליב משפולה, הידוע בעולם החסידים בשם "הסבא משפולה", כי בצדיק זה נגעו ביותר דבריו והשגותיו של ר' נחמן.

ר' אריה ליב, "הסבא משפולה", מתנגד לר' נחמן

ר' אריה ליב, או "הסבא משפולה", נולד בכפר לערך שנת תפ"ה ונפטר בן פ"ז שנים (ו' תשרי תקע"ב). אביו היה איש המוני. בנערותו היה עילוי גדול בלימוד. כשהגדיל מעט היה מסתיר עצמו מבני אדם במעשיו. פעם אחת היה אצל הבעש"ט בגנבה מאביו. אבל כשרצה לילך אל הבעש"ט פעם שנית לא הניחו אביו. כשנתפרסם היה מתרעם הרבה על אביו והיה אומר שאביו עשה לו בזה רעה גדולה, שלא הניחו להיות אצל הבעש"ט, כי הביקור שבפעם הראשונה הועיל לו מאוד וקבל מה שקבל, ואילו היה מניחו להיות אצל הבעש"ט עוד פעם אחת היה מקיל עליו היגיעה הרבה בעבודת השי"ת.

ר' אריה ליב היה נע ונד מתחילה בכמה מקומות והיה עוסק בכמה מלאכות: היה מלמד בכפר, היה שוחט בכפר, היה דיין. אבל בכל מעמד מאלו המעמדות לא יכול לחיות בשלום עם הבריות: כשהיה מלמד היו מציקים לו הכפרי ואשתו, כשהיה שוחט היה רודף אותו ראש השוחטים וכשהיה דיין היה ריב לו עם הרבנים שבסביבה.

לבסוף היה הולך בגולה זמן רב, עד שנזדמן לקהילה אחת שהיה שובת שם ר' מיכל מזלוטשוב. הרכין ראשו לפני ר' מיכל וקבל ברכתו.

לאחר זמן נעשה שמש בבית המדרש בזלוטופולי, ושתי שנים אחר כך, בהיותו כבר כבן מ"ה שנים, נתגלה בתור איש אלוקים וקדוש, ואז קבע דירתו בעיר שפולה, והיו נוסעים אליו מכל המקומות.

מספרים, שקודם התגלותו היה מתאכסן אצל הרב יעקב שמשון משיפיטובקה, והלז פרסמו. ואף על פי שהיה תקיף מאוד ועומד על דעתו, עד שכמעט לא היה שני לו במדות אלו בדורו, מכל מקום מפני השיפיטובקאי היה נכנע, והיה אומר:

"איני שומע בקול איש ואיני מתיירא משום איש, חוץ מהשיפיטובקאי. אם ישלחני אפילו לארץ גזרה שומעני בקולו, ואיני רוצה להשתדך עם איש זולתי השיפיטובקאי. ראיתי בעיני שהיה מתענה משבת לשבת וביום ה' לעת ערב היו רואים הריאה והכבד הכשרים בולטים דרך העור, וביום ו' לאחר הצהרים היה בשרו כאחד האדם."

בהתנהגותו עומד הוא מן הצד ביחס אל שאר צדיקי דורו תלמידיו של המגיד ממיזריטש – והיה דומה בכמה דברים שבהתנהגותו אל הבעש"ט: כמותו היה רופא חולים ע"י עשבים, שהיה בקי גדול בהם – מספרים שהיה יודע טיבם הרפואי של כ"ה מיני עשבים, וחוץ מזה היה משתמש גם באמצעים של בעלי השמות. לא רק יהודים, אלא גם נכרים היו פונים לרפואותיו. הוא היה חושב גם כן שמוטל עליו להחזיר למוטב בענייני אמונה ודת את יהודי אוקראינה.

הכנסותיו המרובות היה נוהג לחלק לעניים, ובעצמו היה מסתפק במועט. אגב, מספרים שהיו גנבים בעיירתו ולא היה מקפיד ונותן גם להם. היו מרננים על דרכו זה, והוא היה רגיל להחזיר: "יש ששערי רחמים נעולים ואין מניחין לתפילות ליכנס, אז אני שולח הגנבים שלי והם שוברים המסגרות."

מספרים גם כן, שהיה אומר בראש השנה לפני התקיעות:

"רבש"ע, מה אתה רוצה מעמך היהודים? תאמין לי, שאילולא ראיתי בעיני מצוות ומעשים טובים מבני ישראל לא הייתי מאמין שיוכלו לקיים אפילו מצווה אחת בגלות מרה זו ובעולם החשוך: השטן מרקד ביניהם, התאוות כולן נתת נגד עיניהם, ואת הגיהנם ציירת ב"ראשית חכמה". אם היית עושה להפך, שיהיה הגיהינום לנגד עיניהם והתאוות מצוירות באיזה ספר, אז היית רואה אם היה עושה ח"ו שום אדם מישראל דבר רע!"

ר' נחמן נפגש עם הסבא משפולה

בסבא משפולה נתקל ר' נחמן בתחילת פעולתו, כשנתיישב בעיר זלוטופולי הסמוכה לשפולה. אין ספק שר' נחמן ידע את השפולאי עוד מקודם, ואולי היו נפגשים. השפולאי הרי היה חתנו של הרב והשו"ב ממידבידובקה, העיירה שהיו שם גם אבות אשתו של ר' נחמן – וכשזקן חמיו היה חושב להיות ממלא מקומו, אלא שלא עלה בידו ובעלי מידבידובקה הביאו לשם רב ושו"ב אחר מן החוץ. השפעתו של ר' נחמן הצעיר (השפולאי היה קשיש מר' נחמן ארבעים שנה) מיעטה דמותו של הסבא. כמה אנשים חשובים באותן המקומות פסקו לנסוע אל הסבא משפולה. כעס הסבא והתחיל לרדוף את ר' נחמן. היה מחרפהו ומזלזלהו ברבים. כן מספר גוטלוביר שהסבא אמר לאביו: "הנני ערב לך כי תהיה בן עולם הבא אם תקלל את נחמן."

חוץ מזה עוד היו להם חסידים משותפים, שהיו נוהגים לנסוע גם לזלוטופולי וגם לשפולה. היה הסבא נוהג לחקור מפי אותן החסידים על מעשי התנהגות של ר' נחמן, על דיבוריו ועל תוכן מעשיותיו, ואחר כך היה מתעסק בביקורת חריפה ובמציאת חסרונות, והיה מסביר לחסידים: "לא כן צריך צדיק להתנהג בזמן הזה, לא כן צריך צדיק לדבר עם החסידים שלו בזמן הזה." ואם לא היה בידו לשלול מר' נחמן ידיעותיו המרובות ולמדנותו, הנה היה מדגיש את צעירותו ואת אי הבנתו. אפילו בסיפורי המעשיות של ר' נחמן היה רוצה למצוא דופי, והיה מסביר שבעקבתא דמשיחא יהיו אמנם החסידים משיבים את נפשם בסיפורי מעשיות, אבל המעשיות יהיו על הצדיקים של הדורות הראשונים, ולא כאותן המעשיות שמספר ר' נחמן, שהן על דרך הגוזמאות של רבה בר בר חנא. ויש שהיה מתעורר בו הרצון לנסות כוחו גם הוא בסיפורי מעשיות, ודווקא של גוזמאות, כדי להתחרות עם ר' נחמן, אבל הדבר לא עלה בידו, כמובן, שהרי אין זה מן הדברים התלויים ברצונו של אדם.

לשווא היה הסבא משנן ששמו אריה ולפני ארי משתחווים כל החיות, ועל כל גליל אוקראינה יש לו "הדעה בשמים". שום דבר לא הועיל. חוץ מזה גרם המקום: בזלוטופולי היו מכירים היטב את הסבא, והיו קורין לו בשם "ליבל שמש", ודווקא שם היה הקרקע המוכשר שיכו שורש הערותיו ודיבוריו של ר' נחמן. כמובן, היו עוד הולכי רכיל שהיו מגזמים הדברים לפני הסבא. הגיע הדבר לידי כך, שהיו מחסידי הסבא שהיו רוצים לנסוע לזלוטופולי ולשלח ידם בר' נחמן. אבל צעד כזה נראה מסוכן יותר מדאי גם להסבא עצמו, ועל כן היה מסתפק רק בהמשך רדיפותיו בדרך שהיה נוהג מקודם ובהשפעתו באמצעים שונים על אנשי זלוטופולי שיבטלו התייחסותם הטובה אל ר' נחמן.

תוצאות הרדיפה נראו עד מהרה: בזלוטופולי התחילו מצערים לר' נחמן והוכרח לעקור משם, כי אל עקרבים היה יושב. בשנת תקס"ב עזב את זלוטופולי ונתיישב בברסלב. כאן הרחיב את פעולתו עוד יותר.

מחלת השחפת

אחר חמש שנים להתיישבותו בברסלב חלה ר' נחמן במחלת השחפת. הרדיפות והמחלוקות שנפלו בחלקו קפחו את בריאותו. המלחמה הגיעה לידי כך, שלא היו מתחתנים בחסידי ברסלב ולא היו אוכלים משחיטתם. לפנים לא היה ר' נחמן מחזיר כלל על החרפות והזלזולים. יותר מדי היה אצלי רוח זה גבוה מבעלי המחלוקת. "איך אפשר שלא יחלוקו עלי" – כך היה אומר – "ואני הולך בדרך חדשה, שעדיין לא הלך בה אדם מעולם." פעם אמר לחסידיו: "אנחנו דומים כמו מי שמנגן והעולם מרקדין, ומי שאינו מבין ושומע את הניגון היא פליאה בעיניו: מה הם רצין אחריו ומה הם מרקדין? כך היא פליאה אצל העולם: על מה אתם רצים אחרי?" אבל בפנימיות לבו היתה המחלוקת ודאי מכאיבה אותו ומכלה את בריאותו. המוות היה מרחף לנגד עיניו. הרבה היה מהרהר ותוהה על הפרוגרמה שלו שלא הספיק לגשמה בחיים. על מי יעזוב את מקורביו? לבסוף מצא עצה. "אני רוצה לישאר ביניכם ואתם תבואו על קברי" – כך היה אומר.

בשנת תק"ע היתה שרפה בברסלב, נשרף גם ביתו של ר' נחמן. העתיק את מושבו לעיר אומן. חלונו היה פונה כאן אל בית החיים. היה עומד לעיתים קרובות על יד החלון ומהרהר על חייו לאחר פטירתו. גם אז לא יהיה אלא חי חיים משותפים עם חסידיו ותלמידיו. "מה חילוק אצלו בין חיים למיתה? רק מקודם היה דר בכאן ועכשיו קבע דירתו שם, בקבר, והוא חי שם", והרי הוא "כמו שיוצא מחדר לחדר אחר, ובודאי ישמע אם יקראוהו".

ר' נחמן נפטר ד' סוכות תקע"א.

ר' נתן תלמידו

כשנתיישב ר' נחמן בברסלב והרחיב את פעולתו, נתקרב אליו ונקשר בו תלמידו ר' נתן, שהיה לו לא רק תלמיד מקשיב, אלא גם מזכיר נאמן באותה המדרגה, שאי אפשר לחשוב על ר' נחמן ופעולתו בלי ר' נתן שטירנהארץ, או, כמו שהיה קורא לעצמו, ר' נתן מברסלב.

ר' נתן נולד בנמירוב בשנת תק"מ. אביו היה עשיר ובן תורה. בשנת תקנ"ג השיאוהו אישה את בתו של ר' דוד צבי, שהיה גדול בתורה והיה יושב בכבוד גדול על כסא הרבנות בכמה קהילות כמו בשארגרוד, מוהילוב וקרימיניץ. על שולחן חותנו היה ר' נתן סמוך שתי שנים. אחר כך, בשנת תקנ"ו, יצא משארגרוד לנמירוב להיות סמוך על שולחן אביו. גם אביו גם חותנו היו מתנגדים גדולים שהיו חולקים תדיר על החסידים במעמד בני ביתם, ולפיכך הכתה ההתנגדות שורש עמוק גם בלבו של ר' נתן. אבל כשחזר לנמירוב נדבק בר' נפתלי חברו, שהיה מגודל מילדותו בין החסידים והיה אצל כמה צדיקים. ר' נפתלי היה מדבר הרבה על לבו מעלת הצדיקים והחסידים, שהם יראי שמים ועובדים להשי"ת באמת. גם שאר חבריו היו מן החסידים. סביבה זו השפיעה הרבה על ר' נתן, ולבסוף נעשה גם הוא נוטה לחסידות. אז התחילה אצלו בקשת דרכים וחיפוש רבי. לתכלית זו היה אצל כמה מצדיקי הדור. אבל לא מצא לו את שרצתה נפשו, עד נתקרב אל ר' נחמן. הרבה מניעות ועיכובים היו לו מצד בית אביו ובית חותנו, אבל הוא התגבר על כל המכשולים ונתדבק ברבו בדביקות, שכמעט אין למצוא דוגמתה בין שאר החסידים. כל ישותו, בלי חשבון והרהור קל, היתה מסורה לרבו. כל למדנותו הרחבה, כל כשרונו הגדול לתפוס דברי תורה הנאמרים בעל פה בעברי=טייטש ולנסחם נוסח יפה בעברית ולהסבירם – הכל היה מוקדש לרבו.

ר' נחמן ידע להוקיר את חשיבותו ואת כשרונותיו של ר' נתן וקרבנו בשתי ידיו, באופן שאחר כך נשתלבו יחד חייהם הרוחניים והספרותיים ונעשו משותפים: התלמיד היה חושב במחשבות רבו, היה הוגה תדיר בתורותיו ובפתגמיו ונעשה מזכיר נאמן, שאינו מסיח דעת אפילו לרגע קטן מחובתו והיה רושם ובלתי מאבד אפילו הגה קל שיצא מפי רבו, אפילו תנועה קטנה שנעשית בהעברת יד בעלמא.

לאחר פטירתו של ר' נחמן המשיך ר' נתן את מפעלו במידה היותר גדולה: הוא הקדיש את כל חייו להפצת דעות הרב בעולם בכל האמצעים שהיו בידו, ובפרט על ידי הדפוס. לתכלית זו הקים סוף סוף טיפוגרפיה בביתו והיה מדפיס לחיבוריו של הרב ולחיבוריו של עצמו, שכל עיקרם לא היו אלא מעין פועל יוצא משיטתו ודבריו של ר' נחמן. אפילו בנסיעתו לארץ ישראל היה שמח בלי מצרים, כשעלה בידו להפיץ ספרים אחדים מספרי הרב בין הספרדים שבארצות המזרח, או אפילו רק להסביר פתגם אחד של הרב.

אומן

המרכז לחסידות של ר' נחמן מברסלב נקבע לדורות באומן (פ' קיוב), במקום שמצא לו הרב קבר. אבל גם מוסד זה הוא פועל ידיו של ר' נתן: הוא בנה את הציון על הקבר והוא בנה את בית הכנסת באומן לחסידי ברסלב, שעיקר העיקרים אצלם הוא ההשתטחות על קבר הרב בערב ראש השנה והתפילה באומן בראש השנה.

חשיבותו של עיקר זה, שיצא מפי ר' נחמן, השתדל ר' נתן להטעים ולהסביר בכמה מקומות בספרי ליקוטי מוהר"ן וליקוטי הלכות, המדברים מענין גודל מעלת ההשתטחות על קברי הצדיקים.

ר' נתן נפטר בשנת תר"ה.

סיפורי המעשיות

ר' נחמן היה תורני גדול ועוסק בחידושי תורה על פי דרכו. אבל יותר מזה היה מחבר ומרצה סיפורי מעשיות עממיות.

המעשיות לא היה ר' נחמן עורך בכתב, אלא היה מרצה אותן לפני המקורבים: היו יושבין אל השולחן במסיבה, ובראש היה יושב הרב ומספר. המעשיות היו משמשות לו אפוא תפקיד של דברי תורה. וכן מסופר: "אחר שסיפר רבינו ז"ל המעשה מהזי"ן ביטלירש הפליג במעלתה מאוד ואמר שרשאין ליסע לברודי וליכנס לבית הכנסת ולומר להשמש שיקבץ העולם לדרשה ולהכות על השולחן ולספר להם זאת המעשה."

המעשיות היו ישנות וגם חדשות. הישנות היה ר' נחמן עורך ומסדר מחדש לפי טעמו.

ר' נחמן היה מחשיב מאוד הצורה של המעשיות שלו והיה מקפיד שיהיו המעשיות נמסרות בדיוק, כמו שיצאו מפיו. "היה אצלו" – כך מסופר – אחד מחשובי אנ"ש וספר רבינו ז"ל עמו, ואמר לו שבאלו המעשיות שכמשנין דיבור אחד מכפי מה שאמרו בעצמו חסר הרבה מהמעשה."

על עצם העסק בסיפורי מעשיות היה אומר:

"בדורות הראשונים, כשהיו מדברים ומשיחים קבלה היו משיחים בלשון כזה (של סיפורי מעשיות), כי עד רשב"י לא היו מדברים קבלה באתגליא, רק רשב"י גילה קבלה באתגליא, ומקודם כשהיו החברים מדברים קבלה היו מדברים בלשון כזה."

היה רוצה לרמז בזה, כי בסיפורי מעשיותיו הוא מלביש ומסתיר השגות וכוונות גבוהות. בזה נתן מקום לאינטירפריטציא של המעשייה שהתחיל להתעסק בה בחשק רב ר' נתן בספרי "ליקוטי הלכות" על ד' חלקי שולחן ערוך. עבודתו של ר' נתן במקצוע זה המשיך תלמידו ר' נחמן, האב"ד בטשיהרין, שהשאיר כמה חיבורים בחסידות הברסלבית. ר' נחמן מטשיהרין כתב חיבור מיוחד על סיפורי המעשיות בשם "רמזי המעשיות".

אף על פי שגילה ר' נחמן מברסלב דעתו, שהוא רוצה להדפיס ספר מעשיות בשתי לשונות ("יהיה למעלה כתוב בלשון הקודש ולמטה בל' לע"ז"), מכל מקום לא עלה הדבר בידו. המעשיות היו חוזרות בין החסידים בכתב בהעתקות שונות.

רק אחר פטירתו הדפיסן ר' נתן (בשנת תקע"ו). ר' נתן הקפיד הרבה על הצורה של המעשיות, ולפיכך יצאו בעברית בלי צורה, מפני שתרגמן תיבה בתיבה וערבב הלע"ז עם העברי עד שכמעט קשה לקרוא הספורים היפים בכלי שהלבישן ר' נתן, אף על פי שהיה בעל סגנון עברי יפה, אלא ששיעבד עצמו בלי שיעור לתיבה.

קריאת סיפורי המעשיות של ר' נחמן נעשית אצל חסידי ברסלב לענין גדול, כתלמוד תורה ממש, והם רגילים ללמד "שיעור" בסיפורי מעשיות ולחנך את בניהם מילדותם בלימוד המעשיות בעל פה. הדברים הגיעו לידי כך, שעד שחיבר ר' נתן אפילו תפילה מיוחדת להשי"ת שיזכה ויסייע לעסוק בסיפורי מעשיות כהוגן. ממש כעין "יהי רצון" לאמירת תהילים, לימוד משניות וכדומה.

א. שבחי ר' נחמן

ראיתי לבאר ולספר קצת, מעט מזער, מקדושת הנהגת רבינו הקדוש והנורא ז"ל, מיום שעמד על דעתו עד היום שנסתלק בשלום, קצת – מה ששמעתי מפיו הקדוש בעצמו, וקצת – מאנשים אחרים שהכירו אותו מעודו, וקצת – מה שראינו בעינינו. ואם אמנם ידעתי גם ידעתי כי רבים יהיו אשר לא יאמינו בדברים האלה, כי רבים קמו עליו, עם כל זה לא יכולתי להתאפק מעוצם הפצרת ותשוקת אנשים רבים וכן שלמים אשר הפצירו עד בוש להדפיס קצת מזה. גם סעיפי ישיבוני וכליותי יעצוני, כי הלא על כל פנים ההנהגות המבוארות כאן הן הנהגות קדושות וטובות מאוד, אשרי שיאחז בהן, וראוי לחקוק על ספר הנהגות כאלו, יהי העושה מי שעשאן. על כל פנים הנהגות הללו הן טובות וקדושות מאוד, ואיככה אוכל למנוע הטוב מהולכים בתמים אשר נפשם אותה למצוא בספר דרכים ישרים הללו. וגם האמת עד לעצמו, ומי שיביט בעין האמת בספרי רבינו ז"ל יבין בעצמו, כי דברים כאלו אי אפשר להשיג כלל בשכל אנושי כי אם לקדוש וטהור בקדושה וטהרה יתירה כמותו. ואי אפשר להאריך בזה, כי הם אך למותר, כדרך שאומרים העולם: או שלא יועיל או שהם שלא לצורך. על כן לבי הלך אחת הנה ואחת הנה בעניין זה, ואמרתי: ויהי מה אריצה דברי אלה למען ידעו דור אחרון יקומו ויספרו לבניהם, ממנו יראו וכן יעשו לילך בנתיבות הללו ולדרך בעקבותיו, כי זאת אין צריך לפנים שהנהגות כאלו הן הנהגות קדושות ויקרות, וכל אחד ואחד יכול להתקרב להש"י על ידי הנהגות כאלו, כי הם דברים השווים לכל נפש כקטן כגדול, ואפילו הפחות שבישראל אם ירצה לחוס על חייו ולחשוב על תכליתו הנצחי וירגיל עצמו ללכת בנתיבות ודרכים הללו והמבוארים פה בודאי יזכה לחיי עולם ויוכל לבוא למעלות גבוהות וקדושות כחד מבני עליה, אם יהיה חזק בדעתו לאחוז דרכו הטוב תמיד כיתד חזק בל ימוט, ככל המבואר פה לקמן.

אך זאת לדעת כי כל המבואר פה אינו אפילו כטיפה מן הים הגדול מעוצם קדושתו והפלגת מעלתו העולה למעלה למעלה, במקום שאין יד שכל אנושי שולטת שם. וגם אין רצוננו לבאר קצת מופתים נוראים שראינו ממנו, כי אין אנו עוסקים לספר בשבחיו הקדושים, כי אם מה שנוגע ליראת ה'. אמרתי: אך יראו אותם הדברים יקחו מוסר, כי כל האנשים הרואים דברים הללו בכתב אצלנו כולם יודו וישבחו ויפארו אותם ונוגע בלבם התעוררות גדול להש"י, וכולם מבקשים ומפצירים בי להביאם לדפוס. העתירו עלי דבריהם עד שהוכרחתי למלאות רצונם. והש"י ירחם עלינו שנזכה לילך בדרכי אבותינו אשר עשו באימה וביראה רצון קונם עד יבנה לציון וירושלים וישובו ישראל אל ארובותיהם כיונים במהרה בימנו, אמן.

בהיותו בימי קטנותו בא עד דעתו לפרוש מהעולם, ורצה לשבר תאוות אכילה. אך עדיין היה בשכל קטן ונדמה לו שזה אי אפשר שיניח מאכילתו כפי מה שהיה רגיל לאכול בבוקר ובצהרים וכו', על כן ישב עצמו שיהיה בולע כל מה שיאכל, דהיינו שלא יהיה לועס מה שיאכל, רק יבלע כמות שהוא, כדי שלא ירגיש שום טעם באכילתו. ועשה כן ועלו נפיחות בצווארו. ואמר שהיה אז רק בן שש שנים. והנהגה זו שמעתי לדבר גדול מצדיק גדול מאוד מאוד שנהג כך שהיה בולע אכילתו בלי לעיסה, אך הוא ז"ל נהג כך בהיותו בן שש שנים.

גם בהיותו יושב לפני רבו ללמוד בימי קטנותו היה רוצה תמיד לקיים "שויתי ה' לנגדי תמיד", והיה מתייגע לצייר נגד עיניו שם הויה ב"ה, ומחמת שהיתה מחשבתו טרודה בזה לא היה יודע מה שלומד, והיה רבו כועס עליו. ואף על פי כן כל ימי ילדותו היה עושה עניני מעשה נערות הרבה מאוד, דהיינו ענייני שחוק וקפיצות וטיול, והיה רגיל בזה מאוד.

אחר כך נתגדל יותר. וכשנעשה בר מצווה קרא אותו דודו הרב הקדוש מו' אפרים זצ"ל אב"ד דק"ק סודילקוב ואמר לו הפסוק "אני היום ילדיתיך" (כי זה נאמר על היום שהאדם נעשה בר מצווה, כמובא בספרים), ואמר לו קצת דברי מוסר, והיה יקר בעיניו מאוד מאוד כמוצא שלל רב. אחר כך נכנס לחופה. ותכף ביציאתו מן החופה היה מתלהב מאוד ומתגעגע מאוד לעבודת הש"י, ונכנס בעבודת ה' מיום אל יום. גם בימי קטנותו התחיל להתמיד מאוד מאוד בלימודו. והיה משלם להמלמד מכיסו ג' גדולים בעד כל דף גמרא שהיה לומד עמו. מלבד השכר לימוד שהיה אביו משלם להמלמד היה הוא בעצמו ז"ל נותן להמלמד משלו שלושה גדולים בעד כל דף ודף, כדי שהמלמד יכריח עצמו ללמוד עמו הרבה דפים גמרא בכל יום. וכן היה, שהיה המלמד לומד עמו כמה וכמה דפין בכל יום ויום, והוא משלם לו כנ"ל ג' גדולים בעד כל דף ודף, מלבד השכר לימוד.

וכן היה נכנס בעבודת ה'. וכל עבודתו היה בהצנע גדול מאוד מאוד, עד שלא ידע שום אדם ממנו כלל, כי היה סתום וגנוז מאוד, וכל עבודתו היה בהסתר ובהצנע גדול. ועיקר עבודתו בתחילה היה בפשיטות גדול בלי שום חכמות כלל, רק בפשיטות גמור. וכל דבר ודבר שעשה הכל היה ביגיעה גדולה ובכוח גדול ובמסירת נפש. ולא היה לו שום דבר עבודה שבא לו בנקל. רק כל דבר ודבר בא לו ביגיעה גדולה מאוד, שהיה מייגע עצמו כמה זמנים בשביל כל דבר ודבר מעבודת ה'. והיה לו כמה וכמה עליות וירידות, אלפים ורבבות עד אין שיעור וערך, והיה קשה וכבד עליו מאוד מאוד להתחיל ליכנס בעבודת ה' לקבל עליו עול עבודתו ית'. והיה רגיל להתחיל איזה ימים לעסוק בעבודת ה', ואחר כך נפל מזה. וחזר והתחיל וחזר ונפל מזה. וכן היה כמה וכמה פעמים. עד שפעם אחת נתחזק אצלו שיהיה חזק מאוד שיאחז בעבודת ה' לעולם, ולא יסתכל על שום דבר בעולם. ומאז והלאה נתחזק לבו בה'. ואעפ"כ גם אחר כך היה לו תמיד עליות וירידות הרבה מאוד מאוד. רק שאחר כך היה חזק שלא יניח עבודתו ית' לעולם ואף על פי שיש לו ירידה לפעמים, אף על פי כן יהיה מחזק עצמו בעבודת הש"י בכל מה שיוכל.

והיה רגיל להתחיל בכל פעם מחדש, דהיינו כשנפל ממדרגתו לפעמים לא היה מייאש עצמו בשביל זה, רק אמר שיתחיל מחדש כאילו לא התחיל עדיין כלל ליכנס בעבודתו ית', רק עתה הוא מתחיל מחדש. וכן בכל פעם ופעם תמיד היה רגיל להתחיל מחדש. והיה לו כמה התחלות ביום אחד, שגם ביום אחד לפעמים נפל מעבודתו והיה מתחיל מחדש, וכן כמה פעמים ביום אחד.

והיה מתמיד בלימודו מאוד, ולמד הרבה מאוד ש"ס ופוסקים ותנ"ך ועין יעקב וספרי הזוהר ותיקונים וכל כתבי האר"י ז"ל ושאר ספרים הרבה מאוד וספרי מוסר הרבה מאוד. ואמר שכל הספרים הקטנים המדברים ממוסר כולם היו בבית אביו ולמד כולם. גם למד הרבה ראשית חכמה. ואמר בפירוש שלמד את הספר ראשית חכמה פעמים אין מספר. וגודל בקיאותו בכל הספרים כפי מה שראינו בעיניו קצת היה בלי שיעור. ובפרט בספרי תנ"ך ועין יעקב וכל כתבי האר"י וספרי הזוהר ותיקונים לא נמצא דוגמתו בעולם, כי כל התורה כולה היתה מוכנת לפניו ושגורה בפיו כשולחן הערוך, ממש כדבר המונח לפני האדם לפני עיניו, שיכול ליקח לעצמו מה שירצה. כן ממש היו כל הספרים הקדושים מוכנים לפני עיני שכלו הקדוש בכל עת שרצה. וקצת מזה יכולים לראות ולהבין בספריו הקדושים.

וסיפר שכל לימודו בא לו ביגיעה גדולה. כי בתחילה היה לומד משניות ולא היה מבין לימודו, והיה בוכה הרבה לפני הש"י שיאיר עיניו. והיה בוכה ובוכה כל כך עד שזכה שיוכל ללמוד משניות. וכן אחר כך למד שאר ספרים, ולא היה מבין גם כן, והיה בוכה ובוכה גם כן הרבה מאוד עד שזכה להבינם. וכן בלימוד זוהר וכתבי האר"י ז"ל היה בוכה גם כן הרבה, עד שזכה להבין.

ואמר שבתחילה בכל ספר וספר שלמד לא היה מבין בו, והיה קשה לו הרבה, ולא היה יכול לעמוד על פשוטן של דברים. והיה לו ייסורים גדולים מזה. והיה לימודו ביגיעה גדולה. ואף על פי כן למד הרבה, כי היה מחזק עצמו מאוד. והכל זכה על ידי תפילתו ובכייתו כנ"ל. והיה מתענה הרבה מאוד. וכמה פעמים התענה משבת לשבת. והכל בימי נעוריו ממש, קודם היותו בן עשרים שנה. ולפעמים היה מתענה שתי פעמים משבת לשבת, רצופות זו לזו. ואף על פי שהיה ילד שעשועים ומגודל בתפנוק, והיה אדם דק מאוד, אעפ"כ לא היה חס על עצמו כלל והתענה וסיגף עצמו מאוד. והתענה ח"י פעמים משבת לשבת בשנה אחת. אך עיקר עבודתו אשר על ידה זכה למה שזכה היה רק ריבוי התפילות והתחינות והבקשות והריצויים והפיוסים שהיה רגיל מאוד להתפלל ולהתחנן לפניו ית', והיה מרצה ומפייס אותו ית' בכמה מיני תחינות ובקשות שיזכהו ברחמיו ולקרבו לעבודתו ית'. ועיקר מה שהועיל לו היו התפילות שהתפלל בלשון אשכנז, שהיה רגיל מאוד לייחד לו איזה מקום שמצא שאין שם בני אדם, והיה מפרש שיחתו לפני הש"י בלשון שמדברים בו, דהיינו בלשון אשכנז. והיה מרצה ומפייס אותו ית' ומבקש ומתחנן לפניו ית' בכמה וכמה מיני טענות ואמתלאות שראוי לו ית' שיקרבו לעבודתו. והיה רגיל בזה מאוד מאוד. והיה מבלה ימים ושנים על זה. גם היה מטמין עצמו על גבי בית אביו תחת הגג, שהיה שם כמו חדר במחיצה של קנים שמחזיקין שם תבן ומספוא, ושם היה מטמין עצמו והיה אומר תהילים והיה צועק בלחש להש"י שיזכהו לקרבהו אליו ית'. והכלל שכל מיני בקשות שבעולם שנמצאים באיזה ספר שיהיה, המצוי בינינו הכל כאשר לכל, לא הניח שום תחינה ובקשה שלא אמרה כמה וכמה פעמים, הן תהילים וספר שערי ציון והבקשות הנדפסות בהסידורים הגדולים ושאר מיני בקשות ותחינות, ואפילו התחינות הנדפסות בלשון אשכנז, כולן לא הניחן מלאומרן. והיה רגיל לומר כל התחינות שאחר מעמדות הנדפסות אחר כל יום ויום. והוא היה רגיל לומר כל התחינות כולן של כל הימים בפעם אחת. גם היה רגיל לפעמים לומר בתהילים רק הפסוקים המדברים מתחינות ובקשות וצעקה להש"י, והיה אומר רק פסוקים אלו, והשאר לא היה אומר. והיה אומר כל הפסוקים האלו מכל ספר תהילים בפעם אחת.

ומלבד כל זה העיקר היה מה שהיה מתפלל מעצמו דהיינו מה שהיה רגיל לדבר מבלבו לפני הש"י, בלשון אשכנז, שהיה מתפלל וטוען לפני הש"י בכמה וכמה מיני טענות ותחינות ובקשות שאמר מדעתו ומלבו כנ"ל, שיזכהו הש"י לעבודתו. וזהו העיקר מה שהועיל לו לזכות למה שזכה. כך שמענו מפיו הקדוש בפירוש.

וכמה פעמים היה מדבר לפני הש"י דברי תחינות ובקשות מלבו ונזדמנו לו בתוך דיבוריו טענות יפות ותפילות נכונות ומסודרות, והוטבו בעיניו והיה כותבן אצלו לזיכרון למען יהיה רגיל להתפלל אותן גם אחר כך. וכן היה רגיל בעניין זה לדבר בינו לבין קונו הרבה מאוד מאוד. וכל תפילותיו היו שיזכה להתקרב להש"י, והיו לו טענות גדולת להשי"ת על זה.

ואעפ"כ היה נדמה לו תמיד שאין מסתכלין עליו כלל ואין שומעין לו כלל, רק אדרבה נדמה לו שמרחיקין אותו מעבודתו ית' בכל מיני הרחקות, וכאילו אין רוצין בו כלל וכלל, כי היה רואה שחולפין, ועוברין כמה וכמה ימים ושנים ועדיין הוא רחוק מהש"י, שלא זכה עדיין לשום התקרבות. על כן נדמה בעיניו שאין שומעין דבריו כלל ואין מסתכלין עליו כלל, רק אדרבה מרחיקין אותו בכל מיני הרחקות מעבודתו ית'. אך אף על פי כן היה מחזק עצמו מאוד ולא הניח את מקומו. וכמה פעמים היה, שהיה נופל בדעתו מחמת זה שראה שהוא מתפלל ומעתיר ומפציר כל כך שיתקרב לעבודת הש"י ואין מסתכלין עליו כלל. ומחמת זה נפל לפעמים מדעתו ולא היה מדבר עוד כל כך בינו לבין קונו איזה ימים. אחר כך נזכר בעצמו והתבייש בעצמו על שהרהר אחר מידותיו ית' כי באמת בודאי הש"י חנון ורחום וכו', ובודאי הוא רוצה לקרבו. וחזר ונתחזק בדעתו והתחיל שוב להעתיר ולדבר לפני הש"י כנ"ל. וכן היה כמה פעמים.

והיה עושה כל מיני עבודות פשוטות של עבודת ה' בלי שום חכמות, והכל בהצנע גדול. ותכף כשיצא לחוץ היה עושה בכוונה כל מיני מעשה נערות, כל מיני שחוק וקפיצות ושאר עניינים כאלו, עד שלא היה יכול להביא על דעת שום אדם שהוא רוצה לעבוד ה'. ובתחילה בימי ילדותו היה נוהג שהיה לוקח איזה גדולים ומחליפם בטפלים, ונכנס לבית הכנסת בהצנע דרך חלון וכיוצא ולוקח עמו הספר שערי ציון ואומר ה"לשם יחוד" של עשיית מצווה, ולוקח טפל אחד ומשליכהו לתוך המתן בסתר. ואחר כך חזר ועשה עצמו כאילו הוא מסיח דעתו מזה. ואחר כך חזר ואמר "לשם יחוד" הנ"ל וחזר והשליך פרוטה א' בתוך המתן בסתר, וחזר ומסיח דעתו, וחזר ואמר ה"לשם יחוד" הנ"ל והשליך עוד פרוטה א'. וכן חזר ועשה כמה פעמים עד שהשליך כל הפרוטות בתוך המתן בסתר. ועל כל פרוטה ופרוטה אמר ה"לשם יחוד" הנ"ל וכוונתו היה כדי שיעשה מצוות רבות, כי עבודתו היה בפשיטות גמורה בלי שום חכמות כלל. וכן היה עושה ועובד את הש"י בכל מיני עבודות פשוטות לגמרי בלי שום חכמות כלל, אף על פי שבאמת היה חכם גדול ומופלג בחכמה מאוד מאוד.

גם בימי קטנותו ובימי נעוריו כאשר היה מפורסם לכל מכיריו, ואעפ"כ לא השתמש בשום חכמה כלל בעבודת ה', רק היה נוהג לעשות כל העבודות הפשוטות שבעולם, דהיינו לימוד התורה הרבה ומצוות מעשיות וריבוי תפילות ובקשות וריבוי התבודדות מאוד לדבר ולפרש שיחתו לפניו ית' כנ"ל וכיוצא בזה. וזה היתה עיקר חכמתו הגדולה מאוד, כי מעוצם הפלגת חכמתו זכה תכף לחכמה זו שאין צריכין שום חכמה כלל בעבודת ה', כי זה עיקר החכמה הגדולה, מן הכלל שלא להיות שום חכם בעבודת ה', רק בתמימות ובפשיטות גמורה בלי שום חכמות כלל. וכל דבר ודבר שרצה לעשות בעבודת ה' היה קשה עליו מאוד בכל מיני כבידות שבעולם. ובתחילה היה קשה עליו מאוד לישב יחידי בבית מיוחד איזה שעות רצופות לעסוק בעבודת ה' היה קשה עליו מאוד בתחילה, אך הוא ז"ל היה מכריח עצמו מאוד ושבר תאוותו וישב כמה וכמה שעות בכל יום בהתבודדות בחדר מיוחד וכן היה קשה עליו מאוד מאוד העבודה שהיה צריך לעשות בכל יום. וכל כך היה קשה עליו עד שלא היה אפשר לישא כלל העול מגודל הכבידות שהיה כבד וקשה עליו מאוד מאוד, ורק על ידי עצה זו נשא עליו עול העבודה, היינו שבכל יום היה חושב בדעתו שאין לו רק זה היום בלבד, ולא הסתכל על יום המחרת ועל זמן שלהבא כלל, רק כאלו אין לו רק זה היום לבד. ועל כן היה יכול לישא עליו עול העבודה של זה היום לבד, כי על יום אחד לבד יכול האדם לקבל עליו כל מיני עבודות שבעולם, מאחר שהוא רק ליום אחד בלבד. וכשנגמרה העבודה של זה היום אזי ביום המחרת חזר וקיבל עליו העבודה של אותו יום המחרת. וכן נהג תמיד שלא היה חושב בדעתו כ"א אותו היום לבד.

- - - והיה רגיל בנדרים מאוד מאוד שכמה פעמים כשבא היום קיבל עליו בנדר כל סדר העבודה שהיה רוצה לעשות באותו היום, ואחר כך אף על פי שהיה קשה עליו מאוד היה מוכרח לעשות מחמת הנדר. וכן עשה כמה וכמה פעמים. וכן בכל מיני גדרים וסייגים של פרישות מאיזה תאוה ומאיזה מידה היה רגיל הרבה בנדרים, כמה וכמה פעמים. וכמה וכמה פעמים נשבע על איזה דברים בנקיטת חפץ כדי שיהיה חזק לפרוש מאותו הדבר שהיה רוצה לפרוש עצמו.

- - - גם היה רגיל מאוד בימי קטנותו ובימי ילדותו לרוץ בכל פעם על קבר הבעש"ט זצוק"ל לבקש מאתו שיעזרו להתקרב להש"י. והיה רגיל לילך לשם בלילה. ובזמן החורף בעת שהיה קרירות גדולה מאוד היה הולך לשם בלילה, ומשם חזר והלך אל המקווה. והיה שם מקווה חוץ למרחץ ומקווה אחת בתוך המרחץ, ובחר לו לילך בהמקווה שחוץ למרחץ בעת הקרירות הגדולה, וכבר היה קר לו מאוד מחמת שבא מהקבר כנ"ל, כי היה דרך רחוק בין ביתו להבית עלמין וכן מהבית עלמין למקווה, מלבד השהות שנשתהה הרבה על הקבר, אעפ"כ אחר כל זה היה הולך דווקא לטבול בהמקווה שהיתה עומדת בארץ כדי לסגף עצמו. וכל זה בהצנע בלילה. ושמעתי מאחד שאמר ששמע מפיו הק' שבעת שעשה הנהגות אלו לא היה כי אם בן ו' שנים. וכל כך היה מוצנע בעבודתו מבני אדם, עד שפעם אחת הלך למקווה בבוקר בחורף ובא מהטבילה והפאות היו לחות מהמים, ותמהו עליו העולם שבחורף יהיה אדם חופף ראשו, כי לא עלה על דעתם שהיה במקווה, רק סברו שחפף ראשו, ותמהו עליו על שחפף ראשו בקרירות כזו, והיו מחזיקים זאת למעשה נערות שלו, כי היה מוצנע מאוד מאוד בעבודתו. גם כל התעניתים הרבים מאוד שהתענה לא היה יודע מהם שום אדם בעולם, אפילו אביו ואמו וקרוביו, רק אשתו לבד היתה יודעת מזה, והיה משביעה שלא תגלה לשום אדם. והיה עושה כמה וכמה תחבולות להעלים ולהסתיר כל התעניתים שהתענה, באופן שלא ידע מהם איש, ובעת שהיה יושב בבית חותנו כשהיה חפץ לדבר עם הבעש"ט ז"ל, דהיינו לילך על קברו ולבקש מאתו איזה דבר בקשה, היה רגיל לנסוע לק' סמילא, שהיה סמוך לבית חותנו, והלך על קבר הצדיק המפורסם מהו' ישעיה מיאנוב ז"ל, שהוא מונח שם, ועשה את הצדיק הנ"ל לשליח שילך ויודיע להבעש"ט ז"ל את בקשתו מה שהיה צריך אז.

ובעניין תאוות אכילה היה לו גם כן מלחמה גדולה ויגיעה גדולה מאוד קודם ששיברה, כי בתחילה לא היה משגיח כלל לשבר תאוות אכילה כנ"ל. אחר כך רצה לשבר תאווה זו והיה קשה וכבד עליו מאוד מאוד, וכל כך היה קשה עליו שבירת תאוות אכילה עד שנדמה לו שכל התאוות יוכל לשבר מלבד תאווה זו של אכילה, ונדמה לו שתאווה זו של אכילה בהכרח תישאר, כי אי אפשר לשברה. כל כך היה חזק עליו התגברות תאווה זו. ואעפ"כ התגבר וכפה את יצרו ושיבר גם תאווה זו של אכילה לגמרי. וגודל קדושתו בפרישות תאוות אכילה היה מפורסם לעין כל, כי לא היה אוכל כלל. וגם מעט שהיה אוכל בהכרח גדול מאוד, והוכרח להכריח עצמו בכל הכוחות כדי לאכול מעט כדי שיהיה לו איזה כוח לחיות. ואמר שבתחילה התחיל לשבר תאוות אכילה, דהיינו שהיה מכריח עצמו והרגיל עצמו לאכול פחות ממה שהיה אוכל תחילה. וכשנעשה רגיל בזה, שיאכל פחות מקודם, ראה שגם אז עדיין יש לו תאווה בזאת האכילה, אע"פ שהוא פחות מקודם והתחיל שוב לשבר תאוותו ולאכול עוד פחות מזה. ואחר כך ראה שגם זה תאווה, ואכל עוד יותר פחות. וכן אחר כך ראה שגם בזה יש לו תאווה עדיין ואכל עוד יותר פחות. ובדרך זה נהג עד שהיה אכילתו פחותה ומעוטה מאוד מאוד בתכלית הצמצום והמיעוט אשר אי אפשר לבאר. ואחר כך יישב עצמו שאעפ"י שאכילתו מעוטה מאוד אעפי"כ עדיין יש לו תאווה בזה המעט שאוכל, והגביר עצמו ושבר התאווה גם בזה המעט עד ששבר תאוות אכילה לגמרי, ויצא מהתאווה לגמרי בתכלית הקדושה, עד שלא היה לו שום תאווה כלל וכלל. בין כך ובין כך, שהיה פורש עצמו כל כך מהאכילה, מחמת זה לא היה יכול עוד לאכול כלל. וכפי הנראה מדבריו היה שאחר כך היה לו כוח לאכול בקדושה בלי תאווה כלל, אפילו אם היה אוכל הרבה, אבל כבר לא היה יכול מחמת רגילותו הרגיל עצמו באכילה פחותה ומעוטה מאוד. ואמר שאח"כ על הים, בעת שנסע לא"י, אז היה רואה שאין לו שום חיות משום דבר, אזי הכריח עצמו לאכול קצת. ומאז והלאה הרגיל עצמו לאכול קצת. אבל קודם לזה לא היה אוכל אפילו אכילה פחותה כזו, כי באמת גם אחר כך, אחר שהיה על הים, היתה אכילתו גם כן מעוטה מאוד מאוד. ומקודם גם שיעור פחות כזה לא היה אוכל.

- - - ובעניין שבירת כל המידות רעות היה מופלג בקדושה מופלגת מאוד מאוד. וקצת סיפר מענין שבירת הכעס, ואמר שמתחילה היה כעסן גדול מאוד מאוד, ואחר כך מחמת שרצה להיות איש כשר כרצונו ית' התחיל לשבר מידה זו של כעס. אבל תכלית שבירת מידה זו מהיפך אל היפך, דהיינו להתהפך לטוב גמור שלא אכפת לו כלל שום דבר ויהי רק טוב בלי שום צד קפידא בעולם, לזה זכה רק בא"י: שם זכה לזה שנתבטל הכעס בתכלית הביטול, וזכה ונעשה טוב ממש ולא נשאר בו שום צד קפידא בעלמא, עד שאחר כך אפילו מי שהיה עושה לו כל הרעות שבעולם לא היה בלבו שום צד שנאה וקפידא עליו, אדרבא היה אוהבו, ולא היה בלבו עליו כלל, כי היה רק כולו טוב בלי שום צד קפידא וכעס כלל, רק כולו טוב. וזה זכה בא"י.

- - - והוא ז"ל עשה הכל, כל מיני סיגופים שבעולם, והכל בתמימות ובאמת, עד שזכה למה שזכה, אשרי לו! גם בעניין ייסורים שיש לרוב הצדיקים, ממש לא נשמע ולא נראה בעל ייסורין כמותו, ואי אפשר לספר ולבאר. והיה מלא ייסורים מבית ומחוץ. ובתחילה קודם סוף ימיו היה לו ייסורים עצומים ונוראים אשר לא היה ייסורים דוגמתם בעולם. וסיפר שהייסורים שלו הם בידו: בכל עת שרוצה הוא מקבלם על עצמו ובאים עליו הייסורים הללו, ובעת שרוצה לסלקם מסתלקים מעליו. ועוצם קושי וכובד הייסורים הללו היה בלי שיעור. ואמרו בשמו שאמר, שבשעה שבאו עליו הייסורים מעוצם הפלגת הצער והכאב והמופלג מאוד מאוד היה כמעט יכול לנשוך עץ בשיניו מעוצם הכאב, כדרך האדם שיש לו ייסורים מופלגים, שמעוצם הייסורים הוא קורץ בשיניו. ולו ז"ל היו ייסורים כבדים וקשים כל כך עד שבשעת הייסורים היה אפשר שיחתך עצים בשיניו מעוצם הצער. אולם גודל ריבוי הייסורים הקשים והעצומים שהיה לו בסוף ימיו שלוש שנים רצופות היו גדולים וקשים עוד יותר ויותר בכפלי כפליים אשר אין לשער ולהעריך כלל.

- - - כלל הדברים, שבכל עניני קדושה ופרישות, הן בתאוות והן במדות והן בענייני יגיעות ועבודות וטרחות וייסורים וכו' בשבילו ית', הכל כאשר לכל, היה חידוש נפלא ונורא מאוד. והיה מופשט מכל התאוות ומכל המידות בתכלית, עד שלא נשאר לו משום תאווה ומידה שום שמץ בעלמא. וזכה למעלה נוראה מאוד מאוד בתכלית המעלה ואי אפשר לדבר כלל בעוצם הפלגת מעלתו, כי כל המוסיף גורע. וכל מה שסיפרנו עד הנה אם אמנם כגנות נחשבו כל הסיפורים הנ"ל לנגדו, לפי עוצם מעלתו שזכה אחר כך, עם כל זה סיפרנו כל זה מעניין עבודתו ודרכיו בימי ילדותו למען נדע ונשכיל איך הבחירה חופשית וכל אדם יוכל לזכות אם ירצה למעלה מופלגת מאוד, אף על פי שנדמה לו שקשה וכבד עליו העבודה מאוד, ואין מניחין אותו ליכנס כלל בעבודתו ית', כי התאוות והמידות רודפין אחריו מאוד, אעפ"כ צריך שיהיה עקשן בעבודתו ולבלי להסתכל על כל זה, כי בסיפורים הללו יבין החכם מדעתו איך גם על רבינו הקדוש והנורא זצוק"ל עברו גם כן כל המניעות והכבידות הנ"ל, ואעפ"כ זכה לשבר הכל מחמת שרצה באמת בעבודתו ית' ובחר בחיים באמת, עד שזכה למה שזכה. ואמר שאפילו אם לא היה מזרע האלוקי הבעש"ט זצוק"ל, רק אפילו אם היה ממשפחה הירודה שבישראל, היה זוכה גם כן למה שזכה על ידי עוצם עבודתו ויגיעתו שיגע וטרח מאוד מאוד בעבודתו ית'.

והקפיד מאוד על אלו האנשים שסוברים שעיקר מעלת הצדיק והשגתו שזוכה הוא מצד הנשמה לבד, מחמת שיש לו נשמה גבוהה מאוד, ואמר שלא כן הדבר, רק העיקר תלוי במעשים טובים ויגיעות ועבודות. ואמר שפירוש, שכל אדם שבעולם יכול לזכות למדרגה הגבוהה ביותר, כי אין הדבר תלוי אלא בבחירת האדם לבד, אם ירצה לרחם על עצמו וליישב עצמו היטב היטב מה שטוב לפניו באמת, והכל לפי רוב המעשה.

ב. נסיעת ר' נחמן לארץ ישראל

בערב חג הפסח שנת תקנ"ח לפ"ק יצא אדמו"ר ז"ל מהמקווה ואמר לזה שהלך עמו, שבזאת השנה יהיה בודאי בארץ הקדושה. ובחג הפסח אמר תורה על הפסוק "ושבילך במים רבים ועקבותיך לא נודעו", והקשה מרישא לסיפא, ואמר תורה על זה, ותירץ קושיה זו. ומתוך דברי תורתו הקדושה נתוודע לכל הבאים אליו שבוודאי ייסע לארץ ישראל. כאשר שמעה אשתו זאת שלחה את בתה אליו לשאול אותו איך אפשר לו להניח אותן. מי יפרנסן? והשיב כך: "את תיסעי אל מחותנך. אחותך הקטנה ייקח אחד אותה לביתו מצד רחמנות, ואמך תהיה משרתת, מבשלת. וכל מה שיש בביתי אמכור כדי שיהיה לי להוצאות הדרך."

כאשר שמעו זאת בני ביתו געו כולם בבכיה. ובכו כמה ימים ולא היה לו שום רחמנות עליהם, ואמר כי לא סגי בלאו הכי: יהיה איך שיהיה, הוא ייסע בוודאי, כי רובו כבר הוא שם, ומיעוטא בתר רובא אזלי. ואמר: "אני רוצה לנסוע לארץ ישראל, ואני יודע גודל המניעות והעיכובים שיהיו לי על זה לי שיעור וערך. אך כל זמן שהנשמה בקרבי, שיהיה לי רוח חיים באפי, אמסור נפשי ואסע בכל כוחי לשם."

ואמר: "אני רוצה לנסוע מיד, איך שיהיה, אפילו בלי מעות. אך מי שירצה לרחם עלי ייתן לי מעות להוצאות." ותכף נסעו אנשי שלומנו בעיירות הסמוכות וקבצו מיד איזה סך למען יהיה לו על כל פנים להוצאות לנסוע מביתו, כי הנסיעה היתה בנחיצה גדולה, וראו שאי אפשר לעכבו בשום אופן איזה זמן. ונסע מיד בזריזות מביתו בח"י אייר, והמתיק סוד עם איש אחד מאנשיו שיסע עמו בצוותא חדא. ח"י אייר נסע מביתו מק' מידבידובקה לעיר ניקולייאב, ושם היתה ספינה עבור חטים, ונסע באותה הספינה דרך אודיסה, כי מקודם היו המשולחים ושאר אנשים יראים לנסוע דרך אודיסה, כי היו אומרים שהים מסוכן דרך שם. והוא בחכמתו הגדולה הבין תכף, שטוב יותר מכמה טעמים לנסוע בספינה מאודיסה, כי מקצרים את הדרך הרבה, שיש ממדינתנו לגאלאץ. גם יוצאים מן הסכנה שיש כשנוסעים מגאלאץ, שיש סכנה גדולה כשיורדים מהנהר טונא אל הים, כמפורסם. על כן לא השגיח כלל על דברי העולם ונסע מניקולייאב דרך אודיסה לסטאמבול.

וצווה לאיש שהיה עמו לקנות נייר הרבה ודיו. ומיד בבואם אל הספינה התחיל לכתוב תורה. והזהיר את האיש הנזכר לבל יעיין כלל במכתב. והוכרח האיש להבטיח לו בהן שלו. אז האמין לו ונתן לו המפתח מהתיבה. ביציאתם מאודיסה ליוו אותו הרבה אנשים מאוד בכבוד גדול, ונסעו אחריו כמה עגלות. וליוו אותו בשיר ובשמחה גדולה מאוד. ובבואם לספינה והחלו לילך על הים השחור, תכף במעת לעת הראשון היה רוח סערה, עד שהגלים קפצו לתוך הספינה, והוכרחו להיות בחדר סגור ומסוגר, מחמת המים, שלא יבואו עליהם. והיו ברקים ורעמים ורוחות גדולות בלי ערך, והיה פחד גדול מרעש הרעמים והגשמים ושאון הגלים. ומחמת פחד לא היה באפשרות לישון בלילה. אחר ד' ימים באו לסטאמבול. ישבו על הספר, כי לא היו יודעים לאיזה בית לנוס, כי לא היו יכולים להכיר בין ישמעאל ויהודי, ולא יכלו לשאול, מחמת שלא היו יודעים לשונם. בראותם שהם יושבים על הספר הלכו ומצאו איש אחד מתורגמן שיודע גם לשוננו, והיה מליץ בינותם. ומיד שכרו להם אכסניה טובה בחלק הנקרא גלאטא. כאשר נכנסו לשם, אחר שעה או שתים, אמר שאין רצונו לעמוד שם. שאל אותו המליץ: "אפשר טוב לפני כבודו להיות בעיר סטאמבול, דהיינו בעיר המלוכה, ששם דירת התוגר, ושם אין שום זוג רשאי לבוא, כי אם זכרים לבד?" השיב ששם בודאי טוב לפניו. וגילה לו האיש שיש שם שד"ר מארץ ישראל, ועמם עוד ב' אנשים ממדינתנו, שהיו בארץ ישראל ועכשיו הם חוזרים לביתם לחוץ לארץ. כאשר שמע זאת רבינו אמר לאיש הנזכר למעלה שהיה עמו: "אני מזהיר אותך לבל תגלה אותי כלל, ולא תגיד כלל מי אנוכי אם ישאלו עלי." ויצאו לעיר סטאמבול.

בבואם לשם מיד הכיר אחד משני האנשים שנסעו מארץ ישראל לביתם את האיש שנסע עם רבינו, ושאל אותו: "מה אתה עושה כאן?"

השיב לו: "אני נוסע עם זה הרך בשנים לארץ הקדושה."

שאל אותו: "מי הוא זה?"

השיב לו שיש לו ביליט מהקארדאן של הקיר"ה מאוסטריה. ולא רצה לגלות לו מי הוא בעצמו, כאשר הזהירו רבינו. ונכנס בלבם על רבינו שהוא נוסע מקארדאן לחלוק על החסיד המפורסם בוצינא קדישא מו"ה אברהם מקאליסק ז"ל והנלווים אליו. ונכנסו בטעות זו עד שהיה להם הוכחות גדולות על זה לפי טעותם, ונדמה להם כאילו הוא ז"ל משולח מאנשים רבים לחלוק עליו. התחילו לחקור אצל האיש שהיה עם רבינו אם יש לו אגרת, והשיב שאין לו. ושאלו אותו מה כוונתו בנסיעה זו לארץ ישראל, והשיב שאינו יודע כוונתו. ולא רצו עוד לסמוך על האיש ואמרו שגם הוא מרמה אותם. ואמרו: "אף על פי שמכבר אנו מכירים אותך לאיש כשר, אבל עכשיו שוב אין אנו יודעים אם עודך מחזיק בתומתך."

ושאלו אותו: "השאלת את רבך, רבי נחמן ממידבידובקה אם לנסוע עם האיש הזה?"

אמר להם: "הן!"

אבל הם לא סמכו עוד על דבריו, כי נדמה להם בבירור על רבינו ז"ל כאילו הוא איש מרמה ח"ו, ונוסע לחלוק על אנשי ארץ ישראל. והלכו אצלו בעצמו לחקור מי הוא ומאיזה מקום הוא ומאיזה משפחה, ולא רצה לגלות כלל. דברו אתו בחכמתם ורצו לחקור בכמה אופנים כדי להוציא ממנו איזה דיבור להבין ממנו על ידי זה מי הוא, והוא היה משיב להם על כל שאלותיהם בחכמתו, ולא יכלו להבין כלל. ובלבל דעתם מאוד ורימה אותם ועיקם את מוחם, עד שלא יכלו לעמוד עליו כלל להבין ממנו לא דבר ולא חצי דבר, ובכל פעם נדמה להם לאיש אחר.

למשל, שאלו אותו אם הוא כהן, והשיב: "הן!"

שאלו אותו: "אתמול אמרת שאתה כהן, ועכשיו אתה אומר שאתה ישראל?"

השיב: "כהן מידת חסד, וישראל מידה אחרת. וברוך השם שיש בי מידה זו."

אמרו לו: "ניכר שאתה מהחולקים בודאי, ואינך רוצה לגלות."

והתחילו לשנוא אותו בתכלית השנאה, וביזו אותו בכל מיני ביזיונות, וקללו אותו בקללות נמרצות בלי שיעור וערך כמה ימים. ורוב הביזיונות היה מאחד משני האנשים ההם.

והוא ז"ל התחיל לבקש אותם ואמר: "זאת תדעו, שבודאי לא אגלה עקר כוונת נסיעתי לארץ ישראל, כי מלבי לפומי לא גליתי. אף על פי כן מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, אף על פי שלא ידע אחד עיקר כוונת חבירו."

השיבו לו: "אם תגלה לנו כוונתך בודאי יגיע לך טובה גדולה."

השיב להם: "אני איני רוצה לקבל טובה מכם, ולא אגלה לכם עיקר כוונתי בשום אופן. אדרבה, אתם תוכלו לקבל טובה מאתי, אם תרצו."

השיבו לו: "נראה מלשונך שאתה מדבר בלשונות המפורסמים הגדולים, כמו ר' ברוך ור' שלום ור' נחמן ועוד, שדרכם לדבר גדולות בלשון נסתר. אך בודאי אין אתה אחד מהם, כי נראה שאתה בודאי מהחולקים על הצדיק ר' אברהם מקאליסק." ואמרו לו, שקודם שיבוא לארץ ישראל תהיה שם אגרת שהוא מהחולקים והמרגלים, לבל יוכל להטעות אותם. גם הלכו אל הסרסור של הספינות, והוא מאנשי פולין ונשא אישה מהפרינקין וחמותו היא יוצאת ונכנסת בבית התוגר, והאיש ההוא הוא איש גדול שם, והלכו אלו האנשים אל זה הסרסור ובקשו אותו ואמרו לו: "למען השם, לבל תניח את האיש הזה לנסוע להתם, כי הוא מהחולקים ורוצה לעשות גירוש שם, חס ושלום. ואם תוכל לעשות לו איזו רעה שכרך כפול מן השמים."

ורבינו האיש שהיה עצמו לא ידעו מזה. כלל הדבר, כי אלו ב' האנשים ביזו אותו בכל מיני ביזיונות והוא סבל הכל ולא רצה לגלות להם בשום אופן מי הוא, ורימה אותם בכוונה ובלבל דעתם מאוד עד שהיו מבזים אותו בכל פעם, על שהוא משנה בכל פעם את ענייניו. פעם אחת דבר עימהם ונדמה להם שהוא בן המגיד מקאמרנה, שהיה אז מחלוקת גדולה עמו, כמפורסם. ואחרי כן בתוך הדברים התחיל הוא ז"ל לקלל את המגיד מקאמרנה, וגערו בו: "הלא הוא אביך!" ראו שעדיין לא עמדו עליו. ובכל פעם היה לו שם אחר, ובכל שם שקראו אותו היה נענה להם ובא אליהם. פתאום יצא מפיהם וקראו לו ישעיהו, כדי לנסותו אם הוא בן המגיד מקאמרנה, ששמו ישעיהו, ובא הוא ז"ל תכף ומיד אליהם, ונדמה להם בודאי שהוא בן המגיד מקאמרנה, והשיב להם והוכיח להם שאינו בנו. וכששאלו אותו: "למה אתה אומר עכשיו ששמך כך, ואחר כך שם אחר, וכן בשם מקומך?" השיב להם גם כן, שכל שם ושם הוא כפי המידה והספירה שנאחז בו. "ואני, ברוך השם, כלול מכולם." וכל מה שעבר בעניין זה יקצרו המון יריעות לספר.

- - - ואז, באותה העת, הייתה המלחמה של הצרפתי, שהלך הצרפתי לארץ התוגר, למצרים ולארץ ישראל וכיוצא, כמפורסם. כאשר נשמע לאנשי סטאמבול שהמלחמה מתעוררת והצרפתי הולך ובא על הים, אזי לא רצו קהילה קדושה של סטאמבול להניח שום יהודי לצאת מקיר העיר וחוצה לפרוש על הים. ורבינו ז"ל לא השגיח בזה ורצה להפקיר את עצמו. ואמר לאיש שהיה עמו: "תדע שאני רוצה לסכן את עצמי אפילו בסכנות גדולות ועצומות, אך את נפשך איני רוצה להפקיר. בכן, אם תרצה, קח לך מעות להוצאות ושוב בשלום לביתך. ואני אסע לבדי בהעלם ובהסתר מאנשי סטאמבול, כי את עצמי אני מפקיר. יהיה איך שיהיה!"

והאיש מיאן בזה ואמר: "במקום אשר יהיה שם מעלתו, אם למות אם לחיים, שם אהיה גם אני, ובאשר ילך אלך גם כן."

והשם יתברך ברחמיו הוא מסבות מתהפך, וסיבב ברחמיו, שאחר יום או יומיים נשמע היות שיושב שם בסטאמבול חכם גדול מירושלים, אשר היה מקבץ על יד נדבות עבור עניי ירושלים עיר הקודש, והיה בדעתו להתעכב שם עוד שנה אחת, ופתאום נתעורר ואמר לאנשי סטאמבול: "תדעו שנתגלה לי שאני מוכרח מיד לנסוע לירושלים, כי אני רואה שהימים משמשין ובאין והסתלק מן העולם, וכבר נרשם מקום קבורתי בירושלים. ואתם אל תיראו את עם הצרפתי, ואין לכם לדאוג עבור ישראל שילכו להתם, כי בודאי לא יאנה להם שום היזק, בעזרת השם יתברך, והשם ישמרם ברחמיו עד בואם לשם."

ומיד שמעו לדבריו והלכו ושכרו ספינה גדולה, והכריזו: "מי שרוצה לילך בספינה ילך!" הלכו הרבה אנשים ונשים וטף, הן מאנשי ספרד והן מאנשי אשכנז. ונסע רבינו גם כן בספינה זו לארץ הקדושה. ודבר רבינו עם החכם מירושלים שייקח אותו לירושלים, כי אמר שאינו רוצה להיות לא בצפת ולא בטבריה, וכן המתיקו סוד ביניהם. בלכתם על הים היה רוח סערה גדולה מאוד והיתה הספינה בסכנה גדולה. ולא היה עוד בלב איש מהם להינצל מן המיתה. והיו צועקים כולם אל ה'. והיה לילה אחד כמו יום הכיפורים ממש, שהכל בוכים ומתוודים ומבקשים כפרה על נפשם, ואמרו סליחות ושאר דברי תפילות ותחנונים. ורבינו היה יושב דומם. התחילו כמה אנשים לומר לו מפני מה הוא שותק בעת צרה כזאת, ולא השיב. אך אשת הרב דק"ק חוטין, שהיתה מלומדת ובכתה וצעקה כל הלילה התחילה גם היא לומר כאלה, מפני מה הוא דומם, וכמדומה שקלל אותה ואמר לה: "הלוואי הייתם שותקים גם אתם היה טוב לפניכם, ובזאת תבחנו, אם אתם תשתקו ישתוק הים מעליכם גם כן." וכך הווה: פסקו מלצעוק ושתקו ואז, מיד כשהאיר היום, קמה הסערה לדממה.

אחר יום או יומיים נשארה הספינה בלי מים שראויין לשתיה, כי פסקו אצלם המים של שתייה שהיו בספינה, ולא נשאר להם כי אם כלי אחד של מים מקולקלים ותולעים מרחשין בהם. ואלו המים חלקו להם לאנשי הספינה במידה, לאיש אוקי אחת. והיה להם סכנת הצימאון גדולה יותר מכל הסכנות. אז התפללו אנשים ונשים וטף מקירות לבם ונתעוררה עוד הפעם סערה גדולה והביאה את הספינה אחר שני מעת לעת לארץ הקדושה לספר של ירושלים, לעיר הקודש יפו. רצה רבינו לירד שם מהספינה ללכת לירושלים עם החכם הנ"ל בצוותא חדא, ומאת ה' היתה סיבה ולא הניחוהו הישמעאלים שיכנס אליהם, כי הסתכלו במלבושיו ובתואר פניו, שיש לו פיאות ארוכות כנהוג במדינתנו, וראו גם כן שאינו יודע לשונם, ואמרו שהוא בודאי אחד המרגלים של הצרפתי, ולא הועילו שום פיוס ובקשות. ונשאר רבינו בספינה. והיה בדעת הקפיטאן להתעכב שם עם הספינה, לפוש איזו ימים. ואז היו שני ימים קודם ראש השנה. אך הספינה לא יכלה לעמוד שם מחמת גלי הים שרצו להפכה, ולא הועילה שום עצה ותחבולה. והיה הדבר לפלא גדול בעיני הקפיטאן, ושאל מה זה ועל מה זה, והשיבו החכמים של הספרדים, שקבלה בידם איש מפי איש שבזה המקום נשלך יונה בן אמתי הנביא. ולא יכלה הספינה לעמוד שם אותו הלילה, והוכרחו לזוז עם הספינה משם, והלכו משם ובאו בערב ליל "זכור ברית" לעיר הקודש חיפה, ועמדו אצל הר הכרמל נגד מערת אליהו. באשמורת הבוקר אמרו כל העם סליחות בשמחה גדולה. אחר כך התפללו תפילת שחרית והלכו כולם לעיר הקודש חיפה אנשים ונשים וטף.

אז נכנס רבינו הקדוש לארץ הקדושה, ובא אל המקום אשר נכסף עליו והשתוקק עליו בהשתוקקות וכיסופין וגעגועים גדולים מאוד מאוד ומסר נפשו אלפים ורבבות פעמים בשביל זה. וגודל עוצם השמחה שהיה לו באותו הרגע שנכנס ועומד על אדמת הקודש אי אפשר לשער במוח. אלו כל הימים דיו לא יספיקו לבאר אפס קצה מזה. כי תכף ומיד השיג מה שהשיג. כי אמר, שתכף כשהלך ד' אמות בארץ ישראל פעל מיד מה שרצה להשיג. אחר חצות היום הלכו למקווה, ואחר כך לבית הכנסת ונתמהמהו עד הלילה. וכשבא רבינו אל אכסניה שלו היה לו שמחה גדולה ועצומה עד מאוד, ובכל רגע ורגע אמר לאיש שהיה עמו: "אשריך שזכית לכך, להיות עמי כאן." וצווה לו לקרות ולהזכיר לפניו מן הרשימה כל הנרשמים שם, דהיינו כל הנלווים אליו שנתנו לו רשימות משמותיהם. אכלו שם סעודת הלילה של ראש השנה, והכל בשמחה גדולה עד אחר הסעודה, עד ששכבו לישן. בבקר הלכו לבית הכנסת. אחר שבאו מבית הכנסת נתעורר בו דאגה ולב נשבר מאוד בלי ערך, ולא דבר מאומה עם שום בן אדם.

אחר ראש השנה היה רצון רבינו לחזור לביתו תכף, ולא היה רוצה לנסוע כלל לשום מקום, לא לצפת ולא לטבריה. אך האיש שהיה עמו היה כוספו חזק מאוד לזון עיניו במקומות ארץ ישראל, ובא אל רבינו ואמר לו שיש שיירה לילך עמם לטבריה. השיב לו: "יש לך כיסופים לטבריה? לך שכור חמורים." ועשה כך, ונתן להם דמי קדימה.

בחזרתו מבעל החמורים אמר לו תכף: "שכרת חמורים?"

השיב לו: "הן."

אמר לו רבינו: "תכף ומיד תלך ותיקח מהם דמי הקדימה. ואם לא ירצו להחזיר לך אזי תניח המעות לאיבוד, כי איני רוצה לילך לשם." אחר שתי שעות או שלוש נפל האיש שהיה עמו בחולשה גדולה, ואז נתן שבח והודאה להשם יתברך אשר מנעו ללכת עם השיירה.

אך תכף כשנשמע לאנשי ארץ ישראל היושבים בצפת ובטבריה שרבינו הוא בחיפה, שלחו הגדולים והצדיקים אשר שם לבקש את רבינו שיסע אליהם. ובאו אנשי טבריה ליום כיפור אליו והביאו לו אגרות מגדולי הצדיקים, שכולם מבקשים אותו לבוא לטבריה לחג הסוכות. והוא לא השגיח על כל זה, ואמר לאיש שהיה עמו לקנות לו אתרוגים, והלך אל החכם החונה שם ונתן לו עשרים פארא, והלך אל שדה ישמעאלי והביא לו שלושה אתרוגים מובחרים ויפים מאוד.

- - - בחול המועד סוכות הלכו כל העולם, וגם רבינו הלך עימהם, למערה של אליהו הנביא, ושם עשו כל העולם שמחה גדולה וריקודין, והוא לא היה שמח כלל, רק ישב בהכנה גדולה ובלב נשבר. - - - וגם בשמחת תורה עשו הקפות בריקודין ושמחה כנהוג, בפרט שהיו שם אנשים חסידים, והוא היה גם כן בבית הכנסת ולא רצה לעשות שום הקפה, רק ישב שם בהכנעה ובכפיפת ראש. ואחר שמחת תורה אמר לאיש שהיה עמו: "ברוך השם. פעלתי מה שרציתי על צד היותר טוב ונכון, ואף על פי כן היה בדעתי להתמהמה כאן מחמת חיבוב ארץ ישראל, ועכשיו ברצוני לנהוג נסיעות לבתינו לחוץ לארץ. על כן לך ושכור הספינה לסטאמבול."

ולא אבה האיש שהיה עמו לשמוע אליו ומיאן לנסוע לביתו, כי אמר שברצונו להיות בטבריה. השיב לו רבינו: "מאחר שאתה מתאווה להיות בטבריה, לך ושכור חמורים לשם." כי דרכו היה לבלי להתעקש הרבה על שום דבר. ושכר חמורים, והלכו לעיר הקודש טבריה, ובאו לשם לעת ערב. כל הלילה היו הולכים אנשי טבריה לקבל פניו, זה נכנס וזה יוצא. והרבה הלבישו עצמן בבגדי שבת לכבודו. ולא היה ישן כל הלילה מחמת זה. בתחילה נתאכסן בבית ש"ב נין ונכד של הרב הקדוש ר' נחמן מהורודינקה ז"ל. אך רבים אמרו שצריכין לראות בשבילו בית גדול שיהיה לו הרחבת הדעת. ומיד הסכימו שיתאכסן בבית הרבני המפורסם הוותיק והחסיד מו' צבי מהורקי, ונכנס לשם. שלח אליו הרב הקדוש המפורסם מו' אברהם מקאליסק ז"ל באשר שיום הקזה הוא אצלו, על כן הוא מן הנמנע שילך אצלו ליתן לו שלום. השיב לו רבינו שבלא זה היה בדעתו לילך אליו. ומיד הלך אל הצדיק הנ"ל, וקבלו בכבוד גדול מאוד מאוד ובאהבה יתירה. וגודל האהבה והחיבוב שהיה להרב הקדוש מו"ה אברהם עם כבוד רבינו הקדוש אי אפשר לבאר ולספר. ושיחר פניו שיתאכסן אצלו. והשיב רבינו שזה אי אפשר, שיעמוד בקביעות אצלו. אך לשבת אחת יהיה אצלו. וביום מחר שלח בשבילו וקיבלו לשבת הראשונה פרשת נח. בליל שבת כפף רבינו את ראשו שיברך אותו, וקפץ ד' אמות ממנו לאחוריו ברעדה גדולה ודיבר בהתלהבות גדולה, ולא אפשר להבין מה שאמר. אך בסוף דבריו שמעו שאמר: "איך אנו מתביישים בפני זרע הבעש"ט ז"ל!" ולא רצה לברך אותו. אך את האיש שהיה עם רבינו בירך מיד כשכפף ראשו. והיה שם בשעת הסעודה שמחה גדולה. וביקש הצדיק הנ"ל את רבינו שיאמר תורה, ולא רצה בשום אופן. ואמר הצדיק הנ"ל בעצמו תורה. וכן היה בסעודה שניה ושלישית. ואמירת התורה של הצדיק מוה"ר אברהם היתה בהתלהבות גדולה.

- - - ואחר שבת ביום א' בא הצדיק מוה"ר אברהם אל רבינו לאכסניה שלו, ודיברו בייחוד שניהם. ואחר יום או יומיים נפל רבינו על ערש דווי ר"ל, ושלח פדיון להצדיק הנ"ל. ובכל יום ויום היה הולך הרב מוה"ר אברהם לבקרו.

- - - ואחר זמן קצר נפל שם דבר בעיר והוכרח לברוח מאכסניה שלו לאכסניה אחרת, ואחר כך נפל שם הדבר גם כן והוכרח לברוח מטבריה. ובריחתו מטבריה בעת הדבר ר"ל היתה בסכנה גדולה מאוד, כי השער של החומה היה סגור, והיה מוכרח לברוח דרך המערה עד שבא אל החומה אצל שפת כינרת, ורצה לעלות על החומה ולירד משם כדי לצאת על ידי זה מן העיר. וכאשר עלה על החומה ועבר ובא על הצד השני כלפי חוץ הסתכל, והנה הים תחתיו. והוא היה תלוי ועומד על ידיו ועל רגליו על החומה למעלה ותחתיו היה הים, ונשא לבו להשם יתברך והצילו ברחמיו, ויצא משם בשלום, עד שבא לעיר הקודש צפת. ישבו שם ימים אחדים, עד שנשמע שהצרפתי יבוא בקרוב לעכו.

כששמע זאת שלח שליח לעכו לשכור הספינה מרגוזי, שהיא בשלום עם כל האומות, היינו כי יש מדינת רגוזי ולהם שלום עם כל המלכים. וכשאותה הספינה מוציאה דגל שלה, אזי אין לוקחים בשבי. כי דרך הספינות של מלחמה שחוטפין על הים ספינה עם האנשים שבה בשבי, אבל כשהספינה ממדינת רגוזי מוציאה דגל שלה אזי אין לוקחים מהם בשבי. וכך היה ששכרו לו ספינה כזו.

- - - יצאו משם בערב שבת קודש פ' זכור והלכו עד ג' שעות קודם קבלת שבת. אז באו לספר של עכו ושלחו המליץ שייקח אותם אל הספינה, ובא והשיב שאי אפשר בשום אופן ליקח אותם מחמת שכבר הספינה מלאה אנשים, שנכנסו לשם יותר מדי. הוכרחו רבינו והאיש שהיה עמו ליכנס לתוך העיר עכו לשבות שם פ' זכור, והלכו אל הגביר, שהיה להם אגרת אליו מהרב קאליסק, ונתארחו אצלו. ושם נפל עליהם פחד גדול מאוד מחמת שהיה שם בערך ט"ו אלף אנשי חיל ישמעאלים ויותר עם כל השייך להם לתכסיסי מלחמה, שסגרו הדלת של חומת העיר. ובשבת בבוקר בעת התפילה בא המליץ ואמר שאי אפשר למצוא עוד שום ספינה מרגוזי, רק ספינות של סוחרים ישמעאלים שהולכים לסטאמבול עם סחורה. ואף על פי שיש פחד לילך עימהם מסכנת אנשי חיל שהיו מצויים אז על הים, שלוקחים בשבי, אף על פי כן יותר טוב ליכנס בסכנה זו מלהיות כאן, כי באה הפקודה שאחר ב' או ג' ימים תהיה המלחמה, ומן הסתם יהרגו הרבה בעיר הזאת. "ומה לכם לצרה הזאת? על כן יתיר לי מעלת כבודו לילך לשכור ספינה עבורכם בשבת, כי פיקוח נפש דוחה שבת." והלך המליץ ושכר ספינה עבורם ונתן דמי קדימה דינר זהב אחד. ובתוך כך באו עוד הרבה ספינות עם אנשי חיל מאנגליה גם כן לעכו, ונתרבה שם הפחד עוד יותר. והיה דוחק גדול בעיר, כי היה המקום צר להם להכיל ריבוי אוכלוסין כל כך, והיה פחד גדול מאוד באותה השבת, וכל בני הבית שעמד שם רבינו כולם פרשו כפיהם. אך אף על פי כן היה להם, לרבינו ולאיש שהיה עמו, קצת נחמה מה שכבר שכרו ספינה בשבילם. והיה להם צער מה שלא הכינו לעצמם שום אכילה ושתייה ליקח על הספינה, כי בפתאום היה הדבר. וזכרו שבכניסתם לספינה מחוץ לארץ לארץ ישראל היה להם בספינה כל טוב לד' או ה' חודשים, כמנהג הולכי הים, ועכשיו לא היה להם כלום.

ביום א' בבוקר שלח רבינו את האיש שהיה עמו שילך עם המליץ לקנות צידה לדרך, ולא מצא לקנות בשוק וחזר לאכסניה. והאיש נפל ונרדם מגודל הצער והאימה, ורבינו לא ידע שהוא בבית. בתוך כך נעשה שם רעש גדול, כי באה הפקודה מהפחה שהוא נותן ארכה רק ב' שעות: מי שאינו יודע תכסיסי מלחמה יראה לברוח על הים, כי אין שום שער פתוח לצאת מן העיר, כי אם דרך הים. ומי שימצא תוך העיר אחר ב' שעות ישחטו אותו שם, כי הישמעאלים של העיר היו רוצים לעשות הרחבה בתוך העיר, שלא יהיה להם דוחק כל כך מאנשים הרבה. והיה שם רעש גדול וצעקה גדולה בעיר ואימה גדולה מאוד. ובשעת הרעש הגדול ברח רבינו משם על הים, ולא הסתכל כלל על האיש הנ"ל שהיה עמו, והוא היה נרדם. אחר כך נתעורר האיש וראה שרבינו אינו בבית והמתין עד בוש, ואחר כך הלך לחצר ושמע שאנשים ונשים וטף צועקים ובוכים במרירות גדולה מאוד.

והגבירה של הבית כשראתה את האיש של רבינו באה אצלו ואמרה לו: "אוי ואבוי! חסה אני על נעוריך, שתהא נהרג. אנחנו קבלנו על כל פנים טובה כאן ועכשיו אנו צריכים לקבל גם כן מה שנגזר על המקום הזה. אבל עליך רחמנות גדולה שתאבד כאן ממשפחתך."

נפלה עליו חרדה גדולה, ושאל אותה על רבינו.

השיבה: "כמדומה לי שהוא ברח אל הים."

כששמע זאת היה רצונו ליקח התיבה עם המעות והחפצים שלהם, כי רבינו ברח לשם לבדו בלי שום דבר, ולא יכול לשאת לבדו את התיבה. הזמין לו ה' איזה פרינק ונתן לו התיבה עם החפצים וברח עמו לים. ומחמת המהומה הגדולה שהיתה בעיר, כמעט שאחד תקע סכינו בחברו, ולא היה אפשרות לילך בעיר. אך בחמלת ה' היתה סיבה מאת ה' שבאותה השעה עמדו ישמעאלים על גג החומה והכריזו על איזו בשורה טובה, ונתקבצו אליהם הרבה אנשים, ומחמת זה היה לו דרך לעבור בעיר, לילך אל הים. וכאשר בא האיש אל הים ראה הרבה ספינות ולא ראה את רבינו שם והיה מבקש ומחפש הרבה עד שמצא את רבינו שיושב בספינה אחת, והספינה מלאה ישמעאלים ורבינו יושב באמצע. כשנתוועדו יחד, רבינו עם האיש שלו, היה ביניהם שמחה גדולה, כי מתחילה היה להם צער גדול מאוד מאוד, מחמת שלא ידעו זה מזה. והיו יושבים תחילה בספינה קטנה, הנקראת בארקאס, ואחר כך הלכו בספינה זו עד שבאו אל הספינה הגדולה, שהיתה עומדת סמוך לחיפה. ראו שהספינה מסובבת בכלי תותח והיה להם לפלא אך אמרו בלבם שמחמת שעת המלחמה היא, על כן גם הספינה של הסוחרים הולכת גם כן עם כלי תותח. ובאמת היה סכנה גדולה ועצומה להתוועד עימהם יחד, ובפרט עם אנשי חיל ישמעאלים, שהם פראי אדם, ובפרט לפרוש עימהם על הים. ורבינו בשעת בריחתו בעוצם הרעש לא כוון ליכנס לספינה ששכרו לו, כי לא ידע היכן היא, ונכנס בשעת בהלה זו, ולא ידע כלל שהיא ספינה של מלחמה. ולקחו אותם הישמעאלים והכניסום אל הספינה הגדולה ונתנו להם חדר מיוחד, וגם נתנו לאיש של רבינו קנה שרפה טעון, ולא היו יכולים לשאול אותם דבר, כי לא ידעו הלשון. ולא היה להם שוב מאכל ומשתה בספינה. ואחר ב' או ג' שעות בלילה סגרו דלת חדרם ושכבו לישון, ולא אכלו מאומה, כי לא היה להם מה לאכול.

ואחר שעה או שתים פתח אחד את הדלת ואמר להם בלשון נכרים של מדינתנו: "מה אתם עושים כאן? הלא זאת היא ספינה של מלחמה, ואתם תאבדו פה ח"ו. הלא אתם רואים שהספינה מלאה כלי תותח טעונים." נתעוררו משנתם ותפשוהו בבגדו, אך צורתו לא ראו, ובקשו אותו שיעזור להם שיניחו אותם לצאת מהספינה על הספר של ארץ ישראל, כי כבר ראו שהם בסכנה, קרובים למיתה מחיים, כי ראו שפורחים הכדורים סמוך לספינה, על כן אמרו: טוב יותר לישאר בארץ הקודש, שיהיו עצמותיהם נשארות שם. אמר להם שיתנו לו איזה סך טאליר בשביל זה, שילך אל הקפיטן. והלך האיש אל רבינו לפתוח התיבה ליקח הטאליר, ונתמהמה קצת, והלך אל הקפיטן ופשט ידו ליתן המעות לקפיטן, כי סבר שאותו נכרי כבר ביקש עבורם את הקפיטן שיניח אותם. והקפיטן צעק עליו בקול גדול ולא שמע אליו כלל. ואחר כך היו מחפשים אחר האיש שדבר אליהם בלשון נכרים, ולא מצאו שוב בן אדם שיוכל לדבר בלשון רוסיה, רק הכל ישמעאלים וערבים. אז נפל עליהם פחד גדול עד שלא היו יכולים לנוח על המשכב מחמת רעידת הגוף מגודל הפחד.

ובבוקר באו אל הספינה אנשי חיל, ורבינו עם האיש שלו רצו עוד לבוא להתנפל לפני רגלי הקפיטן ולהתחנן לו שיניח אותם לשוב אל הספר. אך בתוך כך עקרו את העוגנים וברחו לצד שנשאם הרוח, מחמת פחד, כי המלחמה נתעוררה מיד. ושמעו שם על הספינה קול גדול מאוד של כלי תותח וכדורים. ואין לשער גודל הסכנה והפחד שהיה להם, ונפלו למשכב שניהם יחד. ולא היה להם אפילו מים לשתות, כי לא הכינו להם כלום, וה' ברוב רחמיו וחסדיו נתן להם חן בעיני ישמעאלי אחד שהיה טבח אצל הקפיטן, והיה נותן להם בגנבה קעריה קהוה שחורה לכל אחד בבקר ובערב.

ומחמת החולשה, שהיו מוטלים על ערש דווי, לא ידעו בעצמם היכן הם, והיו סגורים בחדר. אך זאת שמעו שהיה רוח סערה ונשא את הספינה, ולא ידעו לאיזה מקום נשאה. אך כששמעו שהגיעה הספינה לאיזה ספר יצאו לחוץ לראות המקום שהגיעו לשם, וראו שאין זה סטאמבול. ושאלו את הישמעאלי הנ"ל ואמר שהמדינה הזאת נקראת אראל. והם שמעו כבר הנהגתם כשבא יהודי לידם מצווה ראשונה אצלם להקריבו לקרבן. וכאשר שמעו שזה אראל הלכו מיד לחדר שלהם וסגרו הדלת בעדם והחביאו עצמם שם, והיה עליהם פחד גדול. עמדה הספינה שם ג' ימים. ואפשר שהיה בדעת הקפיטן לעמוד שם עוד, אך שפתאום עמד רוח סערה ונתקו החבלים של העוגן, ונשאר העוגן בים. והלכה הספינה מעצמה משם, והיה שם צעקה גדולה בין הישמעאלים, והיתה הספינה מטורפת בים כל הלילה עד אור הבוקר. אז נשקט רוח הסערה ושמחו. אך לא ניחם למחוז חפצם, כי על ידי רוח הסערה חזרו ובאו סמוך לעכו, בערך מהלך יום. אחר כך, אחר חצי היום, נתעורר עוד הפעם רוח סערה גדולה ונשא את הספינה, והיתה הספינה מטורפת ומבולבלת כמה ימים ולילות רצופים. יעלו שמים ירדו תהומות, ולא היה לבעלי הספינה שום עצה איך להימלט.

וביום ה' שעה י"ב התחילו להוציא המים מהספינה מהמדור השלישי על ידי הפלומפין, כדרך בעלי הספינה. ודרכם היה, שנשתהו בכל מעת לעת בהוצאת המים רביעית שעה. ועכשיו, כשהתחילו לשאוב לא הספיקו להוציא המים עד שהגיעה עת הלילה. והמים נתרבו והלכו גם לחדר של רבינו, ולא יכלו לשכב על מקומם, כי גאו שם המים. והוכרח רבינו לעלות לאיזה מקום גבוה לשכוב, והאיש שהיה עמו עלה למקום אחר, כי לא רצו לצאת להתראות בפני הישמעאלים. והמים שבספינה הלכו ונתרבו בכל פעם יותר ויותר, עד שהוכרחו הישמעאלים לעקור הפלומפין, ועשו גלגלים, ושאבו על ידם מים בכלים גדולים. והרוח הולך וחזק מאוד, ומגודל התגברות הסערה עלו הגלים כמעט עד לב השמים, והיו כמו הרים גבוהים ובקעות גדולות. והיה כך כל הלילה גם כן. כשהאיר היום בא האיש שהיה עמו, ואמר לו רבינו שיש לו חלישות הלב מאוד מגודל הפחד, "כי אני רואה בלבי, שאני עכשיו בסכנה גדולה, כי אין זה דבר פשוט. ואף על פי שאין אני רואה מה הם עושים, אף על פי כן הלב רואה."

והאיש כיחש לו ואמר: "אל יפחד, כי ברוך השם, הכל על נכון."

והלך האיש להסתכל באמבר במקום שהם שואבים המים, וראה שכבר יש שם כמו גלים קטנים, כמו בנהרות שלנו, כי הספינה נעשית טעונה ממים לבד. כי דרך הספינה להיות טעונה במשאוי ב' חלקים, וכבר השליכו הישמעאלים כל המשאות, ונשארה הספינה טעונה במים לבד. ומה שהיה שם עוד יותר מים ממשקל המשאוי הראוי להיות בספינה, אלו המים שאבו לחוץ, וגם על זה לא היו מספיקים לשאוב. אז ראה האיש שאי אפשר עוד על פי דרך הטבע להינצל, ובא אל החדר שלהם, ומחמת גודל הצער והפחד לא היה יכול כמעט לדבר.

אמר לו רבינו: "מה זאת? ואיה פיך, אשר אמרת שאין זה כלום, ועכשיו אתה בעצמך מתפחד כל כך!"

השיב לו, ששוב אין סברא על פי דרך הטבע להינצל, כי המים מתרבים והולכים בספינה, ואין ביכולתם לשאוב הכל, כי כשל כוח הסבל, כי זה קרוב למעת לעת שלא אכלו ולא שתו ולא ראו שינה בעיניהם. אמר לו האיש שעדיין לא התפלל. השיב לו רבינו: "אין אתה צריך להתפלל עכשיו, רק תקבל עול מלכות שמים בפסוק ראשון ותאמר ג' ראשונות וג' אחרונות."

ואמר לו: "קח כל המעות עד פרוטה אחרונה ותחלק לשנים. מחצה תקשור אצלך על גופך, ומחצה תקשור על גופי."

ושאלו האיש: "למה זאת? הלא הדג שבים יוכל לבלוע אותנו בלא המעות?"

השיב לו: "עשה כך, כמו שאני אומר לך. ישראל היו על הים ולא טבעו, ואנו עדיין בספינה."

עשה מה שעשה, ואמר לאיש שילביש את עצמו ויחגור בחגורה על האדרת. וגם הוא עשה כך, כמו אחד שמוכן לילך בדרך.

אמר לו האיש: "אני איני יודע להתפלל אפילו תפילה הסדורה על ידי אנשי כנסת הגדולה, מכל שכן עכשיו בעת צרה הזאת. אבל כבוד תורתו יודע להתפלל בעד כלליות ופרטיות, מפני מה אין כ"ת מתפלל עכשיו?"

והשיב: "עכשיו, מחמת המוחין דקטנות, אני מרוחק מהשם יתברך. אבל מחמת שאין ברירה, מגודל הסכנה, השם יתברך יודע שכל ימי חיי לא הייתי משתמש מעולם בזכות אבות, ועכשיו מחמת ההכרח עלי לבקש מהשם יתברך שיעשה זאת בזכות זקני ר' ישראל בעש"ט ובזכות זקני ר' נחמן מהורודינקה." ויותר מזה לא הזכיר עוד.

אחר זה ראו מרחוק כמו ענן גדול אפל מאוד, ונפל עליהם עוד פחד גדול, מחמת שלפעמים, כשהענן מתאסף ומתקשר לשאוב המים מהים, נעשה שם כמו בקעה. וכשהספינה יורדת לשם, אזי נטבעין שם. והתקנה לזה לירות בקני שרפה וכלי תותח, כדרך המלחמה, כדי לשבר העננים. ולהם לא היה פנאי לזה, מחמת שהיו צריכין לשאוב המים מהספינה. והיו הצרות צרורות זו לזו, כמו זיבורא ועקרבא. אך בחמלת ה', מחמת תוקף רוח הסערה היתה הליכת הספינה במהירות גדולה, והיתה הספינה פורחת כמו חץ מקשת ממש, ובאה למקום שהענן שותה משם, והיה שם כמו שער, והרים סביב לה. ועברה הספינה משם בשלום. ובתוך כך האיר ה' עיניהם ומצאו החור שדרך שם נכנסין המים לספינה. שחטו תיש ולקחו עורו ותקנו הספינה, וניצלו בשלום מסכנות גדולות ונוראות. והיה זאת בערב שבת קודש, והיה להם שמחה גדולה, ואמר רבינו אז "הודו לה' " בשמחה גדולה.

משם הלכו דרך מקומות הרבה מאוד. ואכילה שהיתה להם בספינה הוא רק מה שהיה נותן להם הטבח מצד רחמנות מהמחסן שלהם: חררות שתולעין היו מרחשין עליהן. והיו הולכים ומבקשים ופושים ידיהם בהכנעה בכל יום, כעני בפתח, והיה נותן להם מאלו החררות. ואכלו זאת לבד. ובעלות על לבם שהזמן סמוך לפסח היה להם צער גדול, כי היו דואגים מה יעשו בפסח, כי אי אפשר להתענות כל ימות הפסח. ואחר שעה או שעתים באו אל כרך גדול העומד על הר של אבנים באמצע הים. ושם קנו הישמעאלים פירות הרבה, ולהם נתנו בעד טאליר אחד חרובין הרבה, בערך טשיטווירט ואמר רבינו: "לעת עתה גם זה טוב מאוד, כי יכולין לחיות שמונת ימי הפסח בחרובין לבד. אך מי יתן שיזכה אותנו השם יתברך לקיים מצוות אכילת מצה וארבע כוסות."

וגודל עוצם הסכנות שהיו להם בחזירתם אי אפשר לספר. כי היו בספינה של מלחמה, שהיתה מלאה ישמעאלים, רק הם שני יהודים לבד. ודרך הישמעאלים, בפרט אנשי מלחמה, לתפוס יהודים ולמכרם במרחקים לעבדים. והיה לרבינו פחד גדול מזה. ואמר שהתחיל לחשוב בעצמו, מה יעשה אם יוליכו אותו לאיזה מקום על הים, שאין שם יהודי, וימכרו אותו שם. ומי ידע מזה? והיה לו צער גדול איך יוכל לקיים שם את מצוות התורה, והתחיל לחשוב בדעתו בעניין זה, עד שזכה ובא אל השגה שיוכל לעבוד את השם יתברך אפילו כשלא יוכל ח"ו לקיים המצוות. כי השיג את העבודה של אבות העולם שהיה להם קודם מתן תורה, שקיימו כל המצוות, אף על פי שלא עשו אז המצוות כפשוטן, עד שהשיג איך לקיים את המצוות בדרך זה, כשהיה אנוס שם במקום שימכרו אותו ח"ו. ותכף כשזכה להשגה זו עזרו השם יתברך ובאה הספינה אור לארבעה עשר בניסן לכרך גדול שעומד על אי הים, ושם עיר גדולה לאלוקים ושמה רודוס, והכירו שזו עיר של ישראל והיתה להם שמחה גדולה, כי יוכלו לקנות כאן מצות לפסח וארבע כוסות. אך זה לא עלה על דעתם שהקפיטן והישמעאלים יניחו אותם ליכנס לעיר הזאת, כי ראו והבינו שהישמעאלים רוצים לתופסם ולגוזלם, ואפשר ימכרו אותם בעצמם.

בבוקר, שהוא ערב פסח, נסע הקפיטן עם כמה ישמעאלים בספינה קטנה אל העיר. באו לפניו ובקשו ממנו לחם לאכול, ודיברו עמו ברמיזה, והשיב להם ברמיזה, והודיעם שיש כאן יהודים ויכולים הם לקנות להם לחם. והשם יתברך אשר בידו לב מלכים ושרים הסיר דעתו מלבו, עד שיצא מפיו בלי ישוב הדעת ואמר שייקח אחד מהם כדי לקנות לחם עבורם. ונסע מיד עמו האיש של רבינו, ובא אל העיר, והלך אחריו ישמעאלי אחד לשמרו שלא יברח. ודרך הליכתו לעיר היה גם כן סכנה גדולה, כי בשעת מלחמה גדולה היו יכולים לתופסו שהוא אחד מהמרגלים, כי ניכר בו שאינו ממדינתם, כי אם ממדינה רחוקה מאוד. אך בחסדי ה' עבר על כל שומרי השערים ולא עשו לו מאומה, עד שבא אל החכם הכולל, וסיפר לו מה שאירע להם ושנלכדו בספינה של מלחמה. אך הוא לא ידע בעצמו מה לספר, כי הם בעצמם לא ידעו כוונות הקפיטן מה הוא רוצה לעשות עימהם. אך בדרך כלל סיפר לו שהם כמעט בשביה ח"ו, והם בסכנה. ואצלו היתה השעה הזאת גדולה כמו כמה שעות, והחכם היה מתאווה לשמוע סיפורי מעשיות מהמלחמות, וכיוצא. ואמר לו בכל פעם: "אל תפחד." והיה לו צער גדול.

והיה בדעתו לקנות מצות ויין ולחזור אל הספינה. אך השם יתברך שלח לו במחשבתו, היות שבהיותם באכסניה בטבריה שמעו מר' צבי מהורקי, שאשתו ממשפחת פרינקין ושהיא מיוחסת גדולה, ואמר שיש לה אח ברודוס חכם גדול וצדיק, ועלה זה על דעתו, אך לא ידע שמו, רק שמה של אשת ר' צבי ידע. ותכף ומיד שאל על זה החכם שיש לו אחות בטבריה. ומיד שלחו אל החכם ההוא, ובא אצלו האיש של רבינו. וכבר סיפרו להחכם כל מה ששמעו מפי האיש בבית החכם הראשון. ותכף בבואו אצל החכם הזה, אמר לו: "אין שום פחד בזה, וסיפורי מעשיות תספר לי אי"ה בשעת הסדר."

והיה בלבו תמיהה גדולה, כי לא עלתה על דעתו שתהיה הישועה כל כך במהרה, עד שיזכה להיות כאן בשעת הסדר. ואמר לו החכם הזה: "תדע שזה הקפיטן כבר עיכבנו אותו עם הספינה, עד שיניח אתכם לצאת מספינתו. ומעות צריכים ליתן לו כמה שירצה. וטוב להודות לה' אשר הציל אתכם והפליא עמכם נסים שזכיתם לבוא לכאן, ושהקפיטן תבולבל דעתו ויניח אותך אל העיר, כי זה הקפיטן הוא גזלן מפורסם והיה מושרש ברשעותו, כי יחוסו הוא מחמשת סרני פלשתים, כי כך הוא חותם עצמו. ועכשיו אין פנאי לשמוע סיפורי מעשיות. לך עמי אל הספר לגלח אותך לכבוד יום טוב."

וכך היה, והוליכוהו מיד וגלחו אותו ורחצו אותו ונתן לו קהוה לשתות. ושאל אותו: "מי הוא השני?"

ואמר לו: "שמע מעלתו על הבעש"ט?"

השיב: "הן." כי הספרים של הגאון החסיד אב"ד דק"ק פולנאה היו נמצאים שם. ואמר לו שרבינו הוא נכדו של הבעש"ט, וגם הוא נכד של ר' נחמן מהורודינקה. "ובעצמו הוא חכם, כאשר יראה מעלתו." והיה לזה החכם שמחה כפולה, כי אמר אפילו לפדות אנשים פשוטים הוא מצווה רבה, ובפרט שהזמין לו ה' לפדות אדם גדול כזה ומיוחס מגזע קדושים כאלה. וזירז את עצמו עם עוד אנשים לנסוע אליו. אך בתוך כך נזדמן שפגעו ישמעאלים זה בזה ונתקוטטו אחד עם חברו עד שנהרגו ביניהם כמה ישמעאלים בשוק, ותכף כששמעו זאת ברח החכם עם כל האנשים לחצרו, וגם את האיש של רבינו לקחו עימהם, וסגרו את עצמם סגור ומסוגר ולא נראו בחוץ במשך כמה שעות. ולא יכלו לנסוע אליו, כי כבר פנה היום. ענה החכם ואמר לו: "תדע שאני מנעורי עוסק בתורה ועבודה ובמצוות ומעשים טובים, ומן הסתם יש לי שכר בשביל זה, חוץ מחלק עולם הבא שיש לי בכלל ישראל. זאת לכן במשכון: באם ח"ו לא אשתדל ואתאמץ להוציא אתכם יאבד הכל כאשר לכל. ואין כוונתי להתפאר לפניך, רק כדי שתאמין לי שאין אני מפקיר אתכם ח"ו. אך אין פנאי לעסוק בזה היום. בכן תיקח עמך מצות הן מצה שמורה הן שאר מצות, אם תירצו לאכול, ויין טוב מהמובחר וירקות ושאר דברים השייכים להסדר." ונסע בעצמו האיש וחזר אל הספינה הגדולה, שהיה שם רבינו לבדו.

ובבואו לשם אל הספינה הגדולה, שהיתה עומדת רחוק מן העיר, תכף כששמע רבינו קולו שמח מאוד שמחה גדולה, ורץ לנגדו ואמר לו: "ברוך השם, שאני רואה אותך בחיים. כי אמרתי, אולי טבעו אותך בים, וגם אותי יטבעו בים. ועכשיו, ברוך השם הנותן ליעף כוח! כי לא היה לי עוד כוח לסבול הייסורין עד בואך, כי אמרתי אמות עד בואך." כי היה לרבינו כיליון עיניים מאוד בכל אותן השעות שנפרד האיש מאתו ונשאר לבדו בספינה, והיה עומד ומצפה ועיניו כלות כל היום לביאתו.

התפללו וערכו את הסדר כראוי, ואכלו ושתו. וסיפר לו האיש כל הדברים הנ"ל, ושמח שמחה גדולה. וביום א' של פסח באה הפקודה שיוליכו את הספינה אל העיר ויקשרו אותה אל הספר. והיו שם גם כן לילה שני בספינה. וביום השני הלך האיש של רבינו אל העיר לבית הכנסת להתפלל. ואחר יציאתו מבית הכנסת הלך עם החכם לביתו לאכול סעודת יום טוב, ואכלו ושתו. בשעת הסעודה אמר החכם תורה, מה שחידש בעצמו גם בשם אחרים וגם מצדיקי דורנו שבמדינתנו. וביקש מהאיש שיאמר גם כן תורה מרבינו, ואמר לו איזה דבר בשמו, והיה לו נחת גדול מאוד.

ואחר הסעודה חזר אל הספינה, והגבאי הלך אחריו ונשא מאכלים טובים לרבינו. ובבוא האיש אל הספינה נראו פניו כמו מי שהוא בעצבות ומרה שחורה. וכאשר ראה אותו רבינו נדמה לו שמוכרח להיות שנתהפך הדבר, ומי יודע מה נולד היום, ולא יכול לאכול מחמת צער. ובאמת היו נראין פניו זועפות מחמת שהחכם אנס אותו לשתות יין הרבה ונשתכר, ולפיכך לא השיב כלום על שאלות רבינו, רק שכב לישון איזו שעות. אחר כך קם מהשינה בשחוק ואמר לרבינו, שהם שיכרו אותו, כי אנסוהו לשתות יותר מדי. וספר לו כל הדברים, איך היה נוהג אתו החכם. היה לרבינו נחת ושמחה, ואז אכל סעודתו.

וביום א' דחול המועד הלך האיש אל החכם, וצווה לו החכם ליקח בגנבה את כל המעות שלהם ולהביאן העירה, כדי שלא יגזלו מהם מעותיהם. ועשה כן.

אחר כך הלך החכם עם שני גבירים ואמרו לקפיטן: "תן לנו שתי נפשות אלו."

השיב להם: "מה שייכות יש לכם לנפשות אלו? אני זכיתי בהם מן ההפקר." וסיפר להם את כל התלאות אשר מצאום בדרך, ואמר: "ולא זאת בלבד, מה שאני מספר לכם, אלא שכמעט לא היה רגע בלי פגע, ואלו הנפשות כבר היינו יכולים לטבעם בים או למוכרם לישמעאלים, וכל המעות והחפצים שלהם היו הכל שלנו, באין פוצה פה ומצפצף כלל. אך מה לעשות? מזלם גדול עד לב השמים, כי לא די שהשם יתברך עשה להם נס כזה, שבמזלם הגיעה פתאום הספינה לכאן, אלא שנעשה להם נס בתוך נס, שהשם יתברך סיכל את דעתי עד שלקחתי את אחד מהם לתוך העיר הזאת. ועכשיו בודאי אין אני רשאי אפילו ליקח מעותיהם. רק כדי שלא יתרעמו העבדים עלי תנו לי מאתים טאליר וקחו אותם מן הספינה."

וכך היה, שנתנו לו מיד כמו שאמר, והצילו רבינו עם המשמש שלו. בבואם אל העיר אמרו הישמעאלים שהם מרגלים, ונפל פחד גדול על הספרדים בעצמם. ותכף הביאו להם מלבושים שלהם והוכרחו להתלבש במלבושי הספרדים. והיה רבינו בצער גדול מחמת זה. והאיש שלו שחק. וכעס עליו רבינו ואמר לו: "אין אתה יודע מהקטרוג שיש עלינו בעולם העליון." ואמר אז דבר נפלא להאיש ואינו רוצה לגלות. ונתקבל רבינו לפני החכמים והוטב בעיניהם מאוד, וחשבוהו לחידוש גדול. אחר כך בא רבינו בעצמו במצב של שמחה, ואמר: "ברוך השם, שזכינו להצלה הזאת." והיה שם בכבוד גדול מאוד עד אחר החג. ונתנו אנשי העיר בעצמם מכיסם המאתיים טאליר, ולא רצו אחר כך לקבלם בחזרה מרבינו, אף על פי שהיה לו הרבה מעות.

אחר החג שכרו להם ספינה לסטאמבול ונתנו להם איגרת, אולי ח"ו יזדמן להם עוד איזה מאורע, שיעמדו לעזרם בכל עיר ועיר. והלכו בספינה זו, ושם היו הרבה גריקין, והיה בהם עיפוש, והם לא ידעו, אך ראו שמתים על הספינה. וברוך השם, שהיה רוח סערה ונשא הספינה במהירות לק"ק סטאמבול. ואף על פי שהיה להם ייסורים גדולים מחמת זעף הים ומחמת שפרחה הספינה כל כך במהירות, אך אעפ"כ היה להם לטובה, שעברו במהירות, ובאו ביום השלישי לק"ק סטאמבול. והיו שם עשרה ימים. וגם בסטאמבול היו בסכנה, כי מחמת שלא הראו הפספורטים שם בנסיעתם להתם, על כן לא רצו עכשיו להניחם משם, והעמיסו עליהם עול כבד ליתן סך עצום מאוד, באופן שישיגו הפספורטים מהתוגר. והסך שציוו ליתן היה סך עצום מאוד, שלא היה ביכולתם בשום אופן לסלקו, והשם יתברך חמל עליהם, והזמין להם איש אחד שלא ידעו אותו, והלך לאיזה שר מהישמעאלים וגנב דעתו, ואינם יודעים כלל כמה נתן לו, וקבל פתקא להניח אותם מהשער דק"ק סטאמבול, והזהיר אותם למען השם להסתיר הדבר, ועל ידי זה נמלטו בשלום.

והלכו בים מסטאמבול לגאלאץ. הגיעו לאיזה עיר באיי הים, ושם לקחו אותם לבית האסורים, והוכרחו ליתן ארבעה אדומים בעד כל נפש. ומשם והלאה לא אירע להם שום דבר. רק זעף הים היה כמה פעמים, וספינה אחת מלאה גריקין נשברה ונטבעה, ולא נשארו מהם כי אם מעט של מעט. וה' ברחמיו נחם למחוז חפצם, ועברו בשלום, עד שבאו לגאלאץ בשלום לחג השבועות.

ובנסיעתם מגאלאץ לביתם נסעו דרך ק"ק יאסי. והיה שם עיפוש גדול, והיה להם ייסורים גדולים בכל עיר ועיר ובכל כפר וכפר. וגם היה קשה לעבור הגבול מחמת זה, כי לא הועיל אז אפילו העמדת קראנטין מחמת מקומות כאלה. והשם יתברך היה בעזרם וניצלו מהכל: מדבר וחרב ורעב וצימאון ושבי, דכולהו הוו בהו, ובחסד ה' נמלטו מכולם. ובאו לביתם בשלום, שלום בגופו, שלום בממונו, שלום בתורתו, כי זכה להשגה נפלאה בארץ ישראל, גבוהה ועצומה מאוד עד אין סוף ואין תכלית.

רבינו היה אומר: כל מה שידע קודם ארץ ישראל הוא כלא ממש.

ג. היאך היה ר' נחמן מספר המעשה בשבעה קבצנים

מזיכרונותיו של תלמידו ר' נתן

המעשה של השבעה קבצנים סיפר כמה ימים, ובכל פעם סיפר עניין השייך לזה שדברו ממנו, שעל ידי זה התחיל לספר המעשה.

בתחילה, בליל שבת קדש התחיל על ידי שנזכר באגרת ששלחתי אני לחברי, כשהגיעה לידו ז"ל, וכתבתי לו שיהיה בשמחה. אז דיבר מזה וענה ואמר: "אני אספר לכם איך פעם אחת היו שמחים." והתחיל לספר המעשה. וסיפר כל התחלת המעשה עד סוף המעשה של יום ראשון של הקבצן שהיה עיור. כל זה היה בליל שבת קודש, ואני הייתי אז בביתי בנמירוב. אחר כך ביום ג' בא חברי לביתו וסיפר לי מעשיה זו. עמדתי מרעיד ומשתומם, כי אם אמנם כבר שמעתי ממנו מעשיות נוראות הרבה, אבל מעשיה כזאת עדיין לא שמעתי מפיו הקדוש מעולם. אחר כך נסעתי לשם ובאתי לבית רבינו ז"ל בעת שהיה כבר סגור בחדרו. ובבוקר, שהוא יום ד', נכנסתי אצלו ודברתי עמו הרבה וספרתי לו מעשיות מהעולם, ששמעתי בסמוך, ואחר כך דיבר עמי מענין המעשה הנ"ל, שסיפר בליל ש"ק. ואמר שהוא חפץ מאוד לידע (כלומר לספר) הסוף, דהיינו מה שנעשה בכל שאר שבעת ימי המשתה. ואמר לי אז, שכן בכל יום ויום משבעת ימי המשתה בא בכל יום אחד מהשבעה קבצנים וברכם ונתן להם מתנה לחתונה. גם סיפר עמי מסדר הסיפור של הזקנים בעלי הזיכרון, שלא שמעתי הענין כסדר בביאור יפה מפי חברי, וביאר לי הוא ז"ל בעצמו קצת כסדר. גם דיבר עמי מעניין מה שהתפאר העיור שהוא זוכר לאו כלום, כלומר שהוא זוכר כשעדיין לא היה שום הויה. אחר כך הייתי נכסף מאוד שיתחיל לספר מיום השני, ולא עלתה בידי, כי בתוך כך בא המשרת שלו ואמר: "רבי, הגיע זמן הסעודה!" וערך השולחן לפניו לאכול, והוכרחתי לצאת מלפניו. אחר כך, אחר שישן מעט אחר אכילתו, חזרתי ונכנסתי אצלו, ועמדתי לפניו וספרתי לו כמה דברים מענייני העולם והרב מבארדיטשוב, שהייתי אז בסמוך שם. ודברתי עמו מעניין שכולם מלאים דאגות מחסרונות הרבה, שכל העשירים הגדולים חסר להם הרבה מאוד לכל אחד ואחד. אחר כך עניתי ואמרתי לפניו פסוק זה: "גם את העולם נתן בלבם מבלי אשר לא ימצא אדם את המעשה אשר עשה אלוקים מראש ועד סוף" (עם פירוש רש"י).

ענה הוא ז"ל: "הלא זאת היא המעשייה שלנו." ותכף שאל: "היכן אנו עומדים במעשיה?"

ונבהלתי תכף מרוב הכיסופין שהיה לי לשמוע זאת. השבתי לו בבהלה, שאנו עומדים ביום השני.

ענה ואמר: "ביום ההוא חזרו ונתגעגעו על הקבצן השני וכו'." וסיפר אז ביום ד' כל המעשה של היום השני. אחר כך בליל שבת קודש, המעשייה של היום השלישי והרביעי, ואחר כך ביום א', המעשה של יום החמישי, ואחר כך, ביום השלישי, המעשה של היום השישי. ואחר שסיפר המעשה של היום השישי עמדנו לפניו, וסיפר לפניו איש אחד איזה מעשה. ענה ואמר: "הלא זה הוא מעניין המעשה של היום השביעי!" ואמר שנראה שהעולם מספרים ממעשיה שלו, והוא רוצה מאוד לספרה, אך לא זכינו שיספרה אז, ושוב לא סיפרה עוד.

המעשה של יום ג' וד' סיפר בליל שבת קודש, כנזכר לעיל. אז, באותה העת, היה נכדו הילד מוטל על ערש דווי, והיה לו צער גדול מזה, כי חוליו של הילד היה כבד עליו מאוד. נכנס בליל ש"ק וישב אל השולחן בצער, ולא נתמהמה בסעודה זו כלל. ותכף ברכנו ברכת המזון, קודם שהתחילו העולם ליכנס אליו כדרכם תמיד. אחר ברכת המזון נשאר יושב על שולחנו הקדוש ופתח פיו הקדוש והטהור והנורא, ואמר אז שיחה נפלאה ונוראה, שיה בה תורה קדושה, כדרכו תמיד ברוב שיחותיו, וכל השיחה היתה שייכת לצערו הגדול שהיה לו. כמדומה, שדיבר אז מעניין הלב שרודפין אותו וכו'. אחר כך, בתוך אותה השיחה, ענה ואמר: "היכן אנו עומדין בהמעשה?" תכף נבהלנו. והשבתי לו בבהלה באימה וביראה שאנו עומדין ביום השלישי. ותכף התחיל, וסיפר כל המעשה של היום השלישי, ואחר כך המעשה של היום הרביעי, ותכף, כשגמרה, נסתלק מהשולחן בזריזות. ומחמת שהייתי טרוד בדעתי מאוד לחזור על שתי המעשיות הנוראות מיום השלישי והיום הרביעי, ותכף חזרתי עליהן עם אנשים שהיו שם לבל נשכח דיבור מהן, מחמת זה נשכחה ממנו כל השיחה הקדושה שדיבר מקודם. חבל על דאבדין! שבח ותהילה לאל חי על הנשאר לנו, שזכינו לזכור ולרשום המעשיות האלו, אשר אפילו לפי מעט התנוצצות שבלבי אין לי כלי הדיבור והכתיבה לדבר מנוראות ונשגבות מעלתן.

אחר כך, ביום ג', ואז היה סמוך לפסח, יצא מביתו מחמת שהיו מטייחין הבית בטיט לצורך פסח, ונכנס לבית הרב, ושם עמדנו לפניו. איני זוכר איזה עניין סיפרו לפניו, שהיה לו איזו שייכות לאיזה עניין של המעשה של היום השישי, ועל ידי זה סיפר כל המעשה של היום השישי.

- - - הכלל, שבכל מעשה שסיפר נתגלגל הסיפור על ידי איזו שיחה שהיה משיח ומדבר עמנו מסיפורי העולם, ובתוך כך התחיל לספר מעשה, על ידי שנמצא באותו הסיפור איזו דיבורים שהיה להם איזו שייכות למעשה שהיה בלבו. זה היה בחינת אתערותא דלתתא להמשיך השגת אלוקות שהלביש בתוך אותו המעשה. וכן היה אצל כל מעשה ומעשה. וכן אצל כמה תורות שגילה שלא בעת הקבועה לקיבוץ. ובכל זה היינו רואים תמיד נוראות ה' וגדולת מעלת הצדיק, שכל הדיבורים שבעולם הם אצלו תורה והתגלות אלוקות.

- - - אמר לעניין הסיפורי מעשיות שסיפר, שטוב יותר היה לבלי לגלות בהן שום רמז להיכן הן מרמזין. כי כשהדבר נסתר יכולין לפעול בו יותר מה שצריכין. אך הוא מוכרח לפעמים לגלות איזה רמז בעלמא, למען ידעו שיש בהן דברים נסתרים.

ד. לאינטירפריטציה של המעשה בשבעה קבצנים

על פי ס' לקוטי הלכות וס' רמזי המעשיות

כלל סיפור הקבצנים כולל כמעט כלל השיעור קומה: הראשון היה עיור, השני היה חרש, השלישי היה כבד פה, הרביעי היה בעל צוואר עקום, החמישי היה בעל חטוטרת, השישי היה שתוק ידים והשביעי היה שתוק רגלים. ובאמת היו שלמים בכל אותן האיברים בשלמות גדולה, שאין שלימות אחריה. רק אדרבה, מחמת גודל הפלגת שלימות מעלתם ומדרגתם העצומה והנוראה מאוד, וכן מחמת גודל התגברות ההעלמה של זה העולם, על כן היו נראים בעיני העולם כעיור וחרש, וכיוצא בזה.

וכן מובן שם עוד תוקף התגברות ההעלמה וההסתרה של זה העולם, עד שבחינת חתונה קדושה ונפלאה ונוראה כזאת, שכלולה מסיפורים נפלאים ונוראים כאלה, היה מקום החופה והחתונה בתוך בור גדול, שכיסו אותו בקנים ועפר וזבל. והסעודה היתה ממה שקיבצו לחם ובשר מסעודת המנינים של המלך. והחתונה הזאת היתה בשמחה גדולה נוראה ונפלאה כל כך ובהתגלות נוראה ונפלאה כל כך.

עוד מובן שם גודל מעלת השתוקקות וכיסופין דקדושה, כי על ידי מה שהיו הבנים הקדושים מתגעגעין ובוכין ומשתוקקין בכל פעם: "איך לוקחין לכאן זה הקבצן וכו' ", זכו שנתגלה להם בכל פעם קבצן אחר מאלו הקבצנים וגילה להם נוראות ונפלאות חדשות. ולא עוד, אלא שזכו הבנים שהקבצנים מסרו ונתנו להם כל אותן הבחינות בתורת מתנת-דרשה. וממילא מובן גם גודל מעלת ומדרגת הבנים הקדושים שזכו לקבל מתנות כאלו, אבל אף על פי כן הכל היה על ידי השתוקקות וגעגועים וכיסופים הקדושים שלהם.

עוד מובן שם, איך שכשמגיע לאדם איזה זמן של שמחה (כגון שמחת חתונה וכיוצא) צריך להזכיר לעצמו החסדים שעשה עמו השי"ת מעודו עד היום הזה, וליתן להשי"ת שבח והודיה על כל זה מתוך שמחתו, ולהתעורר מתוך שמחתו בכיסופין וגעגועין גדולים להשי"ת שגמל ועשה עמו חסדים כאלה דייקא, כי הכל רק בתורת נדבה וחסד חינם מאתו, יתברך.

- - - כל סיפור וסיפור הוא עניין נפלא בפני עצמו.

- - - הקבצן הראשון, העיור, התפאר בחיים ארוכים שלו, ואמר על עצמו: "ואני זקן מאוד ועדיין אני יניק לגמרי וכו', ויש לי הסכמה על זה מהנשר הגדול." וסיפר על זה מהאנשים שהלכו בספינות הרבה על הים, ובאה רוח סערה ושיברה הספינות וכו', ועניין הזקנים, שכל אחד מהם סיפר מעשיה ישנה מה שהוא זוכר למן הזיכרון הראשון וכו'. - - - ממה שסיים ואמר להם הנשר הגדול: "חזרו אל הספינות שלכם, שהם הגופים שלכם, שנשברו שיחזרו ויבנו וכו'", מזה מובן כי האנשים שהלכו בספינות ההן הן נשמות הצדיקים שבאו לזה העולם מלובשים בגופים, שהם בחינת הספינות, ועל דרך שמבואר בזוהר הקדוש פ' ויקהל דף קצ"ט: יונה דנחית לספינה דא איהו נשמתא דבר נש דנחתא להאי עלמא למיהוי בגופא דבר נש וכו'. וכדין בר נש אזיל בהאי עלמא כספינה בגו ימא רבא דחשיבא לאיתברא, כמא דאת אמר והאניה חשבה להשבר וכו'. וכדין אטיל קוב"ה רוח סערה תקיפא וכו', ודא איהו דקא מטי לספינתא וכו'. וכיוצא בזה מובן גם בתיקונים תיקון י"ח, שזה בחינת מה שמבואר בסיפור זה, איך שבאה רוח סערה ושיברה את הספינות (המשמעות שהגופים נשברו ומתו, ר"ל), והאנשים ניצולו ובאו אל מגדל אחד ועלו על המגדל וכו'. והיה שם כל טוב וכל התענוגים שבעולם. לכאורה, המשמעות על הנשמות של צדיקים, שהיו מלובשות באותן הגופין, שניצולו ועלו למקום מנוחם לגן עדן התחתון, ואולי גם לגן עדן העליון. ושם סיפר כל אחד מהם מה שהוא זוכר מזיכרונו הראשון. וממילא מובן ששם אין שייך לומר שהיו כל ההתפארות של בחינת הזיכרונות האלו כפשוטן ממש, רק עוד יותר גבוה מעל גבוה, בלי ערך ושיעור כלל. ולפי זה מובן מילא, שהנשר הגדול שבא ודפק על המגדל ופירש להם כל המעשיות שסיפרו כל אלו הזקנים ואמר להם: חזרו אל הספינות, שהם הגופים שלכם, שנשברו, שיחזרו ויבנו, עתה חזרו אליהם – הנשר הגדול הזה, לכאורה, הוא בחינת השר הממונה להקיץ שוכני עפר לתחיית המתים. ועל כן אמר על עצמו: "אני זקן ועדין אני יניק, וכמובן בזוהר הקדוש פ' וישב דף קפ"א-קפ"ב, שעליו נאמר נער הייתי גם זקנתי, ע"ש. אך בזה יש כמה בחינות, גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם. אך באמת אנחנו בעניינים כאלו רק כעיור המגשש באפלה, ואין לנו שום התנוצצות ידיעה והשגה כלל בזה, וכל דברינו בזה הם רק לעורר קצת לב המעיין בזה (רמזי המעשיות).

היום השני מענין החרש שהתפאר בחיים הטובים שלו.

דע, אחי, שקודם שסיפר רבינו ז"ל מעשיה זאת של יום השני (כי מעשיה זאת של ז' הקבצנים לא סיפרה ביום אחד, רק בכמה ימים, ונמשך עניין הסיפור בערך ב' שבועות) מעשה שהיה כך היה: הייתי עומד לפני הדרת קודשו, ובתחילה, קודם סעודת הצהרים, דברתי עמו מעניין המעשייה הנוראה הזאת שסיפר ביום שבת קודש הקודם, עד סיום הסיפור של הקבצן הראשון, שהוא העיור, אשר אנוכי לא הייתי בעת הסיפור הזה. ואחר כך, ביום ד' הסמוך, דברתי עמו מעניין הנורא והנפלא הזה, ושמעתי מפיו הקדוש שהוא חפץ ומשתוקק להיטיב עמנו טובה נצחית לספר לנו שאר המעשייה, וכלתה נפשי לשומעה. אך בתוך כך בא המשרת ואמר: "הגיעה עת לאכול! והלכתי משם. אחר כך, בין הערבים, חזרתי ועמדתי לפניו ודברתי עמו עוד כמה עניינים מסיפורי העולם, וספרתי לו כמה מעשיות מבארדיטשוב, ובתוך דברי עניתי ואמרתי לפניו מעניין הייסורים והחסרונות שיש לכל הנגידים והגבירים הגדולים, שכולם מלאים דאגות וחסר להם תמיד, וכן כל החכמים והמחקרים כל חכמתם חסרה תמיד, ואינם יודעים שום דבר בשלמות, כידוע להם בעצמם. ועל עניינים כאלה אמרתי לפניו מקרא זה "גם את העולם נתן בלבם מבלי אשר ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלוקים מראש ועד סוף" (ע' קהלת ג' י"א בפירוש רש"י). ענה רבינו ז"ל ואמר: "הלא זה הוא עניין המעשייה שלנו! ושאל תכף: "היכן אנו עומדים בהמעשייה?" השבתי לו ברעדה: "אצל הסיפור של היום השני." ענה ואמר: "ביום השני וכו'," וסיפר כל המעשייה של יום השני, שהוא מעניין החרש. אשרי אוזניים שכך שומעות! (ליקוטי הלכות).

כל הקולות שבעולם כולם באים רק מן חסרונות, כי כל אחד ואחד צועק על חסרונו, ואפילו כל השמחות שבעולם הן רק מחמת החסרון שהיה חסר לו ונתמלא לו. אבל יש צדיק אמיתי שזכה לחיות חיים טובים שאין בהם שום חסרון, והוא נראה כחרש, מחמת שכל העולם אינו עולה אצלו לכלום שישמע החסרון שלהם. וחיים טובים שלו הם לחם ומים, אבל בלחם ומים שלו יכולין להרגיש כל הטעמים וכל הריחות וכל מיני עונג שבעולם, עד שיחיו על ידם חיים טובים באמת, בלי שום חסרון.

ויש בחינת גן כזה, שגדלים בו פירות וגידולים נפלאים, שיש בהם כל הטעמים וכל הריחות וכל המראות שבעולם. והיה כל העולם יכולין לחיות חיים טובים אמיתיים על ידי זה הגן. ועל הגן הזה יש גנני, היינו צדיק קדוש ועליון כזה שהוא ממונה עליו, ומשתדל תמיד בכל תיקוני הגן. ולפעמים בעוון הדור נאבד הגנני, שנעלם ונתכסה אורו של זה הצדיק. ואין העולם זוכין לידע ממנו שהוא זה הגנני שעל ידו היו יכולים כולם לחיות חיים טובים אמיתיים על ידי הגן. והגנני הזה, אף על פי שהולך ואומר שהוא הגנני, אבל העולם מחזיקים אותו למשוגע ח"ו וזורקין אחריו אבנים ומגרשים אותו. וממילא אינו יכול להשתדל בתיקוני הגן. ועל ידי זה כל מה שיש באותו הגן בוודאי מוכרח להיות כלה ונפסק, מאחר שאין שם הממונה, היינו הגנני. אך אף על פי כן היו יכולים לחיות מן הספיחים שבגן. אך הבעל דבר מתגרה מאוד גם בזה ומכניס בעולם מדות רעות כאלו שמקלקלין החיים הטובים שהיו זוכים לחיות על ידי הגן, כי על ידי המידות האלו מתקלקל כל מין טעם עד שהוא בחינת טעם נבלה, וכל מין ריח עד שהוא בבחינת ריח חלבנה, וגם נחשכין העיניים על ידי בחינת עננים דמכסיין עינא עד שעל ידי זה נפגמים כל מיני מראה וגוונין שבעולם. והנה אף על פי שבוודאי יש בעולם צדיקים כאלו, שיש להם עשירות גדולה ואוצרות גדולים ברוחניות, שהם מתפארים גם כן שהם חיים חיים טובים, ובאמת הם חיים חיים טובים על ידי האוצרות הקדושים שלהם אף על פי כן יכולים הקלקולים הנ"ל מפגמי העולם לקלקל גם אצלם הטעם והריח ושאר הדברים הנ"ל. ומכל שכן שאין כוח לתקן העולם ולהחזיר להם החיים טובים שהיו יכולים לחיות על ידי הגן הקדוש. ועל כן לפעמים, כשמתגלגלים גם אצלם החיים טובים שלהם, אז כל תיקונם על ידי הצדיק הגדול במעלה, שהוא בחינת חרש, שהוא חי חיים טובים שאין בהם שום חיסרון, והוא נותן להם לטעום מהלחם ומים שלו ומרגישין בהם כל הטעמים. וגם על ידי זה נתקן מה שנתקלקל אצלם. והצדיק הזה יכול לתקן גם החיים טובים של כל העולם, והוא מודיע שעיקר קלקול החיים טובים שלהם בא להם מהמידות רעות שהכניס הבעל דבר בהם, ואז לא די שנתקן אצלם הטעם והמראה והריח, אלא שזוכין על ידי זה למצוא הגנני שנאבד.

וכל זה זוכין על ידי הצדיק החרש (רמזי המעשיות).

היום השלישי

היום השלישי מעניין הכבד פה שהתפאר איך שהוא מליץ ודברן נפלא מאוד, ויכול לדבר חידות ושירים נפלאים עד שאין נמצא שום נברא בעולם שלא ירצה לשמוע אותו. ובאלו החידות והשירים יש בהם כל החכמות, רק שמחמת שהדיבורים של העולם שאינם שבחים להשי"ת אין בהם שלימות ועל כן הוא נראה ככבד פה. ואחר כך הוא מספר איך שיש לו הסכמה על ההתפארות שלו מהאיש הגדול איש חסד האמיתי. וכל העניין שם הוא נורא ונפלא מאוד.

- - עיקר התהוות הזמן, שעל ידי זה עיקר קיום המעין והלב, שעל ידי זה עיקר קיום כל העולם כולו, הוא על ידי החסדים של אמת, וכל יום ויום כשהוא הולך למקום שהוא בא משם אזי הוא הולך בחידות ושירים נפלאים מאוד שיש בהם כל החכמות. ויש שינויים בין הימים, כי אין יום דומה לחברו. ויש צדיק גדול ונפלא מאוד שהוא עוסק בזה, היינו שהוא הולך ומקבץ כל החסדים של אמת, ומביא אותם לאיש חסד האמיתי, שהוא באמת אדם גדול מאוד. ועל ידי זה עיקר התהוות הזמן. וזה הצדיק העוסק בזה לקבץ החסדים של אמת הוא בוודאי חכם גדול ונפלא מאוד והוא גם מליץ ודברן נפלא מאוד, ויכול לדבר חידות ושירים נפלאים עד שאין נמצא שום נברא בעולם שלא ירצה לשמוע אותו. ובאלו החידות והשירים יש בהם כל החכמות. וכל זה מובן ממילא, מאחר שעיקר קיום העולם והמעין והלב וכל הנבראים כולם הוא רק על ידו שהוא מקבץ החסדים של אמת. וכן עיקר כל החידות והשירים של כל יום ויום שיש בהשירים האלו, כל החכמות, הכל על ידו. נמצא שהוא יודע חידות ושירים נפלאים מאוד. אך מחמת שהדיבורים של העולם שאינם שבחים להשי"ת אין להם שלימות, ועל כן זה הצדיק דייקא נראה בעיני העולם ככבד פה, כי הוא ככבד פה מאלו הדיבורים של העולם, שאין בהם שלימות אבל באמת אינו כבד פה כלל, רק אדרבה הוא מליץ ודברן נפלא מאוד.

- - עיקר חיות וקיום העולם הוא רק על ידי געגועים וכיסופין דקדושה של הלב של העולם, שבו תלוי עיקר חיות וקיום כל העולם עם כל הנבראים כולם. ועיקר חיות של זה הלב בעצמו הוא על ידי שעומד תמיד כנגד המעין שבקצה העולם, וכוסף ומשתוקק תמיד בהשתוקקות גדולה לבוא אל אותו המעין. אף על פי שהוא בלתי אפשר לו לילך להתקרב אל המעין, אף על פי כן עיקר היותו הוא רק על ידי שעומד וצופה ומביט ומסתכל על המעין מרחוק מאוד מקצה הארץ, ומתגעגע וכוסף ומשתוקק בהשתוקקות גדולה, בכלות הנפש, וצועק תמיד לבוא אל אותו המעין. וגם זה המעין משתוקק אליו, ועל ידי זה הוא עיקר החיות של הלב, שבזה תלוי עיקר החיות והקיום של כל העולם כולו.

כשמגיע היום להיות נגמר ונפסק – שאז הוא זמן תפילת מנחה וערבית – אז צריך האדם להתעורר בהתעוררות גדולה ולהזכיר את עצמו איך שהלב של העולם והמעין שעל ידם עיקר קיום העולם – מתחילים ליטול רשות זה מזה, ואומרים חידות ושירים נפלאים זה לזה באהבה רבה והשתוקקות גדולה מאוד. בכן צריך גם הוא לשתף עצמו עימהם ולהתעורר אז בהשתוקקות גדולה מאוד. בכן צריך גם הוא לשתף עצמו עימהם ולהתעורר אז בהשתוקקות וכיסופין גדולים להשי"ת ולהתפלל בדביקות גדולה, כי הבריאה של כלל זה היום כבר נגמר ונפסק ומי יודע מה ילד יום. וכן אחר כך צריך להכין עצמו לקבל קדושת הבריאה החדשה של יום הבא, ולהזכיר את עצמו היטב, שכל יום ויום כשהוא הולך למקום שבא משם אז הוא הולך בחידות ושירים נפלאים מאוד, שיש בהם כל החכמות. ויש שינויים בין הימים, כי כל יום משונה מחברו, בפרט הימים המקודשים, שהם שבת ור"ח ויו"ט. בכן צריך האדם לשתף עצמו גם כן לזה ולהתפלל בכל יום ולומר לפניו ית' שירים ותשבחות וכו' בחשק חדש והתלהבות דקדושה מאוד ובמוחין חדשים לגמרי, ולקשר עצמו ולהמשיך על עצמו זכות וכוח העוסק בזה לקבץ החסדים של אמת ולהביאם לאיש חסד האמיתי, שעל ידי זה עיקר התהוות הזמן והחידות והשירים והחכמות, וכן עיקר קיום וחיות המעין והלב וכל העולם כולו (רמזי המעשיות).

- - בהמעשייה הזאת מבואר קצת עניין התורה שמדברת מהתקשרות הלב אל הנקודה, שבזה תלוי תיקון העולמות, כי על ידי התקשרות הלב אל הנקודה נתקן השבירה, שהוא תיקון הכל. וזה בחינת המעשייה, שהלב צועק תמיד אל המעין, כי המעין הוא שורש של כל הנקודות הטובות (ליקוטי הלכות).

ביום החמישי – סיפור מאותו שהיה בעל חטוטרת.

- - גם במדרגת הצדיקים הגדולים יש גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם, כמובן מסיפור זה בפנים ועניין הסיפור של הכת שהיו חוקרים אודות האילן הנורא והנפלא, ואיך שאפילו אחר שזכו כולם לכל המידות של האילן, שהם אמת ואמונה וענווה ויראה, אף על פי כן לא היו יכולים לבוא אל האילן, מחמת שהוא בחינת למעלה מן המקום, עד שהבעל חטוטרת הביאם לשם (רמזי המעשיות).

- - יש מי שהתפאר שהמוח שלו הוא בחינת מועט מחזיק את המרובה, כי הוא נושא במוח שלו אלפים ורבבות אנשים עם כל הצטרכויותיהם, וכל הנהגותיהם וכל ההוויות והתנועות שלהם, הכל כאשר לכל, הוא נושא במוחו, ועל כן הוא מתפאר כי מוחו הוא מועט מחזיק את המרובה. ובאמת הוא אינו כלום והאנשים שלו אינם כלום וכולם המה מהבל יחד, יש דברים הרבה מרבים הבל. אך יש צדיקים גדולים שבאמת יש לכל אחד ואחד בחינת מועט מחזיק את המרובה, כל אחד לפי בחינתו: יש שהדיבור שלו הוא בחינת מועט מחזיק את המרובה, ויש ששתיקתו היא בחינת מועט מחזיק את המרובה, ויש מי שהוא מוליך את גלגל הירח, אף על פי שגלגל הירח גדול מאוד והוא קיום כל העולם, כי העולם צריך להירח, נמצא שהוא בחינת מועט מחזיק את המרובה באמת. אבל יש עוד בחינת מועט מחזיק את המרובה שהוא למעלה מכולם בכלל, וזה הצדיק שזוכה לבחינת מועט המחזיק את המרובה בתכלית המעלה העליונה, מה שאין למעלה הימנו, הוא דייקא נראה כבעל חטוטרת, ובאמת אינו בעל חטוטרת כלל, רק אדרבה הוא נושא עליו את הכל.

- - יש אילן אשר בצלו ישכנו כל החיות ועל ענפיו ישכנו כל העופות וכל ציפורי שמיא, והעונג המופלא שיש שם אצל אותו אילן אין לשער. ולפעמים יש כת מבני אדם שמשיגין שיש אילן כזה בעולם ורוצים לילך ולבוא אליו, אך אין מכריע ביניהם לאיזה צד צריכין לילך לבוא אל אותו האילן, ונופלת מחלוקת ביניהם על זה, כי זה אומר לצד זה צריכין לילך וזה אומר לצד זה, ואין מכריע ביניהם, עד שבא חכם אחד ומודיע להם, כי אי אפשר לזכות לבוא אל אותו האילן, כי אם מי שיש לו המידות של האילן, כי זה האילן יש לו ג' שורשים, שהם אמונה ויראה וענווה, ואמת הוא גוף האילן. ואז כשזוכים כולם לבוא לאלו המידות, אז כולם מסכימים לדעה אחת שבזה הדרך צריכין לילך ולבוא לאותו האילן. אבל זה האילן אין לו מקום כלל, כי הוא למעלה מהמקום לגמרי, ועל כן אפילו אלו הצדיקים הזוכים לכל המידות של האילן, אף על פי כן אי אפשר גם להם לעלות ולבוא אליו, כי אם על ידי זה הצדיק הבעל חטוטרת, שזכה לתכלית המדרגה העליונה בעניין מועט מחזיק את המרובה, והוא במדרגת סוף בחינת המקום, כי תכף למעלה ממנו הוא למעלה מן המקום לגמרי, ועל כן הוא יכול לישא ולהעלות אותם מתוך בחינת המקום ולהעלותם להאילן שהוא למעלה מן המקום (רמזי המעשיות).

ביום השישי – סיפור מאותו שהיה שתוק ידים.

סוד מעשיה זו נעלם מכל העולמות. אך אף על פי כן יש לנו רשות לכל אחד ואחד לחפש ולבקש בה איזה רמזים מה שנוכל למצוא (ליקוטי הלכות).

ה. תפילה בענין סיפורי מעשיות של צדיקים

גדולים מעשי ה' דרושים לכל חפציהם. מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך. מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך.

רבש"ע, אתה האל עושה פלא, ואתה עושה נפלאות בכל דור ודור על ידי הצדיקים האמיתיים שבכל דור, כאשר אבותינו סיפרו לנו את כל הגדולות והנפלאות והנסים הגדולים והמופתים הנוראים אשר עשית בכל דור ודור ע"י צדיקיך האמיתיים מימות עולם עד היום הזה. וגם בדור הזה בודאי נמצאים צדיקים בעלי מופתים אמיתיים. ובכן זכני ברחמיך הרבים ועזרני והושיעני וחזקני ואמצני שאזכה לספר סיפורי מעשיות של צדיקים אמיתיים, מכל מה שעבר עליהם בימיהם, הן מה שעבר עליהם בעצמם, והן מה שעבר על בניהם ועל כל הנלווים אליהם, וכל האותות והמופתים הגדולים והנוראים שעשו בעולם באתגליא ובאתכסיא, וכל הדברים הקדושים והתגלות אלוהות שהמשיכו בעולם, הכל אזכה לשמוע היטב באוזני ובלבי, ולשיח ולספר בהם תמיד. ימלא פי תהילתם, כל היום תפארתם, כי תהילתם היא תהילתך ותפארתם היא תפארתך. זכני לעסוק בזה בכל יום ויום לספר סיפורי מעשיות של צדיקים אמיתיים, באופן שאזכה שיומשך עלי קדושתם העצומה, וע"י זה אזכה לטהר מחשבתי מכל הבלבולים וערבוב הדעת ומכל מיני מחשבות זרות וחיצוניות, ומכל מיני הרהורים רעים, ומכל מיני בלבול הדעת שבעולם הנמשכין ממוחין דקטנות, ואזכה לצאת ממוחין דקטנות למוחין דגדולות. ועל ידי זה תצילנו ותפדני מכל הצרות ומכל הייסורין ומכל מיני דינים שבעולם, שכולם נמשכין מבלבול הדעת ממוחין דקטנות. ואתה ברחמיך הרבים תפדני ותצילני מכולם על ידי שתזכני ותסייעני תמיד לעסוק בסיפורי מעשיות של צדיקים אמיתיים שהם בחינות מוחין דגדלות.

ועזרני והושיעני לכסוף ולהשתוקק ולהתגעגע תמיד לבוא לארץ ישראל ואזכה להמשיך עלי קדושת ארץ ישראל תמיד, ועל ידי זה אזכה לאמונה בשלמות, להאמין באמונה שלמה בהשגחתך תמיד. ותוציאני מטבעיות לגמרי, שאזכה לידע ולהאמין שאין שום דרך הטבע בעולם כלל רק הכל בהשגחתך לבד, כי גם הטבע בעצמה מתנהגת בהשגחתך תמיד, ואתה משנה הטבע בכל עת על ידי הצדיקים האמיתיים שבכל דור ודור, שעושין חדשות ונפלאות בכל דור כאשר שמענו מאבותינו.

ורחם עלי ועל כל ישראל למען שמך. ועזרנו וזכנו להתדמות אליך, תתברך, שנזכה להבדיל בין האור ובין החושך, עד שנדע באמת להבחין ולהבדיל בין סיפורי מעשיות של צדיקים אמיתיים ובין סיפורי מעשיות של רשעים. וגם לידע ולהבחין על מי לספר ואיך לספר באופן שאזכה לספר על צדיקים אמיתיים הגדולים במעלה, אשר הסיפור והדיבור עליהם יהיה לו כוח לטהר מחשבתי. כי אתה הודעתנו שכנגד כל מעשה של צדיקים יש כנגדו מעשיות של רשעים ושקרנים, ומעשיות מעורבבים של העושים דברים הנראים כמופת על ידי כמה תחבולות, ע"י כישוף או ע"י דבר אחר, ואי אפשר להבחין ולהבדיל ביניהם, כי אם מי שיודע להבדיל בין האור ובין החושך, כאשר הודעתנו ברחמיך הרבים. ובעוצם חלישותינו, אשר נתרחקנו ממך מאוד, בוודאי אין בידינו להבדיל בין האור ובין החושך. על כן רחם עלינו, עזרנו והושיענו שנזכה על כל פנים לאמונה שלמה ותהיה אמונתנו חזקה כל כך כאילו אנו רואין בעינינו ממש מה שאנו מאמינים בו באמת. ונזכה להאמין בך ה' אלוקינו שאתה משגיח בהשגחה פרטית בכל עת, ואתה עושה חדשות ונפלאות בכל עת בכל דור ודור על ידי צדיקיך האמיתיים שבכל דור. ונזכה להאמין שיש הבדל והפרש גדול בין המופתים והחידושים שנעשים על ידי הצדיקים האמיתיים, ובין המעשיות הנדמים למופתים הנעשים על ידי הרשעים או על ידי המעורבים מטוב ורע, אשר עדיין אינם ראויים לזה, לעשות מופתים בעולם, ומתלבשים בטלית שאינה שלהם, אשר יש הבדל והפרש בין מעשיהם של אלו למעשיהם ומופתיהם של הצדיקים האמיתיים כמו בין האור ובין החושך. באופן שאזכה תמיד לספר סיפורי מעשיות של צדיקים אמיתיים שיש להם כוח לטהר את מחשבתי. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי, אמן סלה.

ו. מזיכרונותיו של ר' נתן על חייו ודבריו של ר' נחמן

1. אמר, שהוא בעצמו עיקר התעוררות לעבודת השם יתברך באמת היה על ידי סיפורי מעשיות של צדיקים, כי כל הצדיקים היו מצויים בק' מזיבוז, מחמת שהוא מקום הבעש"ט ז"ל, ורובם ככולם היו מתאכסנים בבית אביו, ושמע הרבה מעשיות של צדיקים, ועל ידי זה היה עיקר התעוררותו להשם יתברך עד שזכה למה שזכה.

2. היה מספר מגודל הבושה שהיה לו, שהיה מתבייש מפני השם יתברך, והיה מרגיש ממש הבושה על פניו, והיה מרגיש כמו מי שמתבייש מפני חברו מאוד, כי היה מרגיש שמתחיל מראה פניו להשתנות לכמה גוונין, כדרך המתביישין ממש, בלי שום שינוי. והרב הקדוש ר' נחום מטשירנוביל ראה אותו בימי נעוריו בק' מידבידובקה ונתבהל מעוצם היראה שהיה על פניו אז, ואמר שמה שנאמר "למען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" – זה רואין בחוש אצלו.

3. בכפר הוסאטין, סמוך לעיר מידבידובקה, היה דר חמיו. שם היה עיקר גידולו. שם הולך נהר גדול ועליו גדלים קנה וסוף הרבה למאוד מאוד. היה דרכו בקודש, שהיה לוקח לפנמים ספינה קטנה ושט בה בעצמו לתוך הנהר. ואף על פי כן היה שט בה עד אחורי הקנה וסוף, עד המקום שלא היו רואין אותו עוד, ושם היה עושה מעשיו בעבודת השם יתברך בתפילה והתבודדות.

פעם הלך בספינה לתוך הנהר, והוא לא ידע עדיין להנהיג הספינה, וכשבא לתוך הנהר רחוק מהיבשה, התחילה הספינה להתנודד וכמעט שנטבע. לא ידע כלל מה לעשות. הרים ידיו וצעק אל השם יתברך. - - והיה רגיל לספר זאת.

4. רבינו ז"ל אף על פי שהיה לו חדר מיוחד בכפר שישב בו לבדו, אף על פי כן היה הולך על פי הרוב על פני השדה בתוך איזה יער וכיוצא, והיה מתבודד שם הרבה.

פעם אחת הלכתי עמו בק' מידבידובקה, שהיה דר שם בתחילה, והלכנו אנה ואנה אצל השדות וההרים. הטה ידו על פני השדות וההרים ואמר לי: "בכל אלו השדות וההרים שאתה רואה סביב העיר בכולם הלכתי וסבבתי כמה וכמה פעמים." היינו שהיה הולך ומתבודד שם בכל אותן המקומות. וסיפר לי ששם בראש ההר יש מקום גבוה מאוד, ובראש גבהו יש בתוכו כמו בקעה. והיה עולה על ראש גובה ההר ונכנס לתוך הבקעה שבתוכו, ושם היה אוהב להתבודד כמה פעמים. ולפעמים היה הולך במקומות אחרים. וכל זה היה בק' מידבידובקה, שכבר היה צדיק מפורסם בעת שדר שם. חוץ מה שהיה מרבה בהתבודדות בעת שישב בכפר. וכן בתחילה כשישב במזיבוז, וגם אחר כך בעת שישב בזלוטופולי. ופה ק"ק ברסלב בכל יום ויום היה מתבודד כל היום כולו.

סיפר לי איש אחד בזלוטופולי, שבהיות רבינו ז"ל יושב בזלוטופולי פעם אחת בקיץ התפלל רבינו ז"ל בבוקר השכם, ואחר כך שלח את בתו הילדה שרה לקרוא לו. בא אל רבינו ז"ל. אמר לו: "לך עמי לטייל!" הלך עמו חוץ לעיר. הלכו בין העשבים. ענה רבינו ז"ל ואמר: "אם היית זוכה לשמוע את קול השירות והתשבחות של העשבים, איך כל עשב ועשב אומר שירה לשם יתברך בלי פניה ובלי שום מחשבות זרות ואינם מצפים לשום תשלום גמול! כמה יפה ונאה כששומעין השירה שלהם. טוב מאוד ביניהם לעבוד את ה' ביראה." אחר כך הלכו יותר ובאו סמוך להר אחד שקורין מוגילו, שהיה שם סמוך לעיר, ושאל אותו האיש מה זאת, והשיב לו, וסיפר לו ענין אותו המוגילו, ואמר לו שילך עמו לשם. נכנסו לשם. כשנכנסו לשם לא נראו לחוץ כלל, כי ההר היה חלול בתוכו ועמוק קצת בתוכו. ונכנסו לשם רבינו והאיש הנ"ל, וישב רבינו ז"ל על הארץ והוציא מבית יד שלו ס' שערי ציון, והתחיל לומר, ובכה מאוד מאוד. היה אומר להלן מדף לדף ובכה הרבה מאוד מאוד בלי הפסק. והאיש עומד אצלו ומחזיק הציבוק שלו, עומד משתומם ורואה בכייתו הגדולה מאוד. שהה זמן הרבה בזה. כאשר פסק מלבכות צווה על האיש הנ"ל שילך ויסתכל בחוץ היכן היום עומד. יצא וראה שכבר פנה היום והשמש נוטה לשקוע. כך התמהמה בבכייתו קרוב ליום שלם בקיץ בלי הפסק. אחר כך צווה לו להוציא אש ועישן הלולקי. ישב מעט, ויצאו לחוץ.

5. פעם אחת ענה ואמר: עלי אין חולקים כלל. רק הם חולקים על מי שעשה כך כמו שבודים החולקים עליו. ועל איש כזה בוודאי ראוי לחלוק.

ואמר שהם חטבו לעצמם אדם וחולקין עליו.

6. לא היה לרבינו ז"ל שום מנוחה כל ימיו אפילו רגע אחד, כי היה לוחם מלחמות ה' בכל עת ובכל רגע, ואי אפשר להאריך ולספר בזה מכמה טעמים. וזה היה ענין המחלוקת הגדולה שהיתה עליו.

7. "בזאת ידעתי כי חפצת בי כי לא יריע אויבי עלי" – בזה שאויבים שלי אינם רעים, כי צדיקים חולקים עלי, בזאת ידעתי כי חפצת בי.

8. אמר, שאם לא היה ממתין בביטחון לישועת ה' כבר היה איש נוסע ומטולטל, כמו כל הנוסעים ומטלטלים עצמם בשביל הפרנסה, כנהוג עכשיו. ואמר זאת לעניין הנהגת הבית בפרנסה ומלבושים ושאר צרכי הבית, שעל פי רוב חסר לאדם הרבה - - ואמר על עצמו עניין זה, שאם לא היה ממתין, כגון שהיה חסר לו איזה דבר, אם היה דוחק את השעה שיהיה דווקא תיכף, היה צריך ללוות לעצמו ולהיות בעל חוב, עד שהיה מוכרח להיות נוסע ומטולטל, כמו שאנו יודעים עניין הנוסעים שהם מוכרחים תמיד ליסע למדינה מחמת שהם תמיד בעלי חובות. ועניין זה צריכין לידע מאוד וצריכין ללמד עצמו ולהרגיל את עצמו בזה מאוד. כי לכל אדם חסר הרבה, אפילו בעלי בתים ועשירים גדולים, מכל שכן מקבלים, אפילו החשובים והגדולים. וצריך ליזהר להיות מסתפק במועט ולהנהיג ביתו כפי השעה והזמן. ואם נדמה לו שצריך מלבוש לו או לאשתו ובניו, אף על פי שמוכרח לו, אל ידחוק השעה ללוות ולהקיף ולהיות בעל חוב, אך ימתין עד תבוא עתו. וטוב לסבול דוחק אפילו במזונות, וכל שכן במלבושים ודירות וכו', ולא להיות בעל חוב ח"ו. ומוטב שיהיה בעל חוב לעצמו או לבני ביתו מלהיות בעל חוב לאחרים.

9. אמר, שכל התורות והשיחות שלו אינם בשבילנו לחוד, כי אם את אשר ישנו פה ואשר איננו פה. וכמה פעמים דברנו עמו מעניין זה ורמז לנו בדבריו להודיע הבאים את כל מעשה ה' הגדול שעשה עמנו. ופעם אחת אמר בפירוש: "גם לבניכם תודיעו כל מה שנעשה כאן" ואמר ברתת וזיע בהתלהבות נוראה: "והודעתם לבניך ולבני בניך!"

10. כשהיה באומן היה שומע בביתו קול של הצועקים על הבית עלמין על קברי אבותם, שדרכם לצעוק ולהתפלל שם בקול מר, כנהוג.

פעם אחת שמע אישה שהיתה צועקת על קבר אביה: "אבי, אבי!" בקול מר מאוד. ובתו היתה עומדת אצלו. ענה ואמר לה: "האישה הזאת צועקת בכוונה היטב: "אבי, אבי!" אבל אינו בכאן כלל." ואמר אז שטוב כשבאים על קברי אבות לומר למתים השוכנים סביב סביב לקבר אביהם ואמם וכיוצא לבקש מהם שיודיעו לו שבא בנם או בתם אליו, כי בודאי לא כל המתים מסתלקים ממקום קבורתם למקום שנטרדים, כי הרבה שרויים בקברם. על כן טוב להודיעם בכדי שהם יודיעו לאביהם וכו'. והוסיף: "אבל אצל הצדיק אין צריכין לחשש על זה שמא אינו שם, כי מיתת הצדיק הוא רק כמו מי שיוצא מחדר אחד לחדר אחר." והמשיל לבתו על עצמו: "כמו שאני עתה בחדר זה ואחר כך אני יוצא מחדר זה ונכנס לחדר השני וסוגר הדלת אחרי. אם את תבואי אצל הדלת ותצעקי "אבי, אבי", - לא אשמע דבריך?"

כדברים האלה נשמע מפיו הקדוש כמה פעמים, שרמז לכל אחד ואחד כמה גדולה המעלה של מי שזכה לבוא על קברו הקדוש והנורא כי בוודאי ישמע דבריו ויעזור ויושיע לו בכל מה שאפשר.

11. קודם הסתלקותו אמר, שכבר הוא עומד עכשיו על מדרגה כזו שאי אפשר להשיג יותר בשום אופן כל זמן שמלובשים בגוף. ואמר שהוא מתגעגע מאוד להפשיט גופו, כי אי אפשר לו לעמוד על מדרגה אחת בשום אופן, כי כל ימי חייו מעולם לא עמד על מדרגה אחת, אפילו כשהגיע לאיזו מדרגה עליונה שתהיה, אפילו לתכלית המעלה, אף על פי כן היה מחפש יותר עד שהגיע למדרגה גבוהה יותר ויותר. וכן היה תמיד כל ימי חייו. ולבסוף הגיע למדרגה גבוהה כזו שאי אפשר בתוך הגוף להשיג יותר בשום אופן ועל כן הוא מוכרח להסתלק. ואמר בזה הלשון: "כבר הייתי רוצה מאוד להתפשט החלוק, כי איני יכול לעמוד על מדרגה אחת."

12. ראוי שיהא מרגיש צרת יחיד, וכל שכן צרת רבים ח"ו בלב, כי אפשר שידע מהצרה ויודע בבירור כאב הצרה ועם כל זה לבו אינו מרגיש הצרה כלל. ועל כל פנים צרת רבים ח"ו ראוי שהלב יהיה מרגיש כאב הצרה. ואם אינו מרגיש צריך להכות הראש בקיר, היינו להכות הראש בקירות לבבו.

13. היצר הרע דומה כמו מי שהולך ורץ בין בני אדם, וידו סגורה ואין אדם יודע מה בתוכה, והוא מרמה בני אדם ושואל לכל אחד: "מה אני אוחז?" ולכל אחד נדמה כאילו הוא אוחז מה שהוא מתאווה, ועל כן הכל רצים אחריו, כי כל אחד סובר שיש בידו מה שהוא חפץ, ואחר כך הוא פותח את ידו ואין בה כלום. כמו כן ממש היצר הרע שהוא מרמה כל העולם, והכל רצין אחריו, ומרמה לכל אחד ואחד עד שנדמה לכל אחד ואחד כאילו יש בידו מה שהוא חפץ, כל אחד כפי שטותו ותאוותו, ואחר כך בסוף הוא פותח את ידו – ואין בה כלום, כי אין מי שימלא תאוותו אצלו.

גם נדמו כל התאוות של העולם כמו עמודי אור הנכנסין לבית מן אור החמה, שנראין בחוש שהם נדמין לעמודים מחמת הזריחה של החמה, וכשרוצים לתפוס אותן עמודי האור – תופסין ותופסין ואין בתוך היד כלום. כך הן כל התאוות של העולם הזה!"

14. הרשעים הם מלאים חרטות, והם אינם יודעים כלל מהו חרטה, כי זהו בעצמו שהם מתגברים בענין רשעתם, זהו בעצמו חרטה, כי מחמת שבאה בדעתם חרטה על כן הם מתגברים ביותר ברשעתם, כמו שני אנשים שנלחמים זה כנגד זה, שכשאחד רואה חברו מתגבר נגדו, אזי הוא מתגבר ביותר נגדו. כמו כן ממש כשהרשע רואה שמתחיל איזה דבר טוב להתעורר אצלו אזי הוא מתגבר ביותר.

וזהו כלל גדול בעבודת ה', אפילו לשאר בני אדם, לכל אחד לפי ערכו, שכל מה שרוצה יותר ליכנס בעבודת ה' מתגבר עליו הבעל דבר ביותר. וצריך להיות משכיל על דבר זה ובתחבולות תעשה מלחמה להתגבר על הרע בהתגברות גדולה בכל פעם. אשרי הזוכה לנצח המלחמה!

15. מה שכשאדם מתחיל ליכנס בעבודת ה' ולהתקרב אל צדיק האמת באים עליו הרהורים ובלבולים גדולים, זהו כמו, למשל, כלי מים שמתחילה נראה כאילו המים צלולים, ואחר כך כששופתין ומעמידין המים אצל האש ומתחילין להתבשל אזי מתבלבלין המים והרתיחה מעלה כל הפסולת שהיתה במים, ועולה כל הפסולת למעלה, וצריך שיעמוד אחד להסיר חלאת ופסולת המים בכל פעם. ומתחילה נדמה כאילו המים צלולים לגמרי, ואחר כך נראה הפסולת שבמים העולה בכל פעם למעלה. וכשמסירין בכל פעם החלאה והפסולת אזי נשארין המים צלולים וזכים באמת כראוי. כמו כן ממש קודם שמתחיל האדם ליכנס בעבודת ה' אזי הטוב והרע מעורבין בו, ומחמת שהם מעורבין מאוד אין נראה הפסולת והרע שבו כלל, אך אחר כך כשמתחיל ליכנס בעבודת ה' ומתקרב אל צדיק האמת, אזי מתחיל להזדכך ולהתברר, ואזי עולה הפסולת והרע בכל פעם למעלה.

16. פעם אחת הוכיח אותנו להתפלל בכוונה ובכוחות, כמבואר בספרים הרבה שצריכין להכריח עצמו מאוד לתפילה ולהתפלל בכל הכוחות, ואמר: "התפילה שלהם בכוח הוא כמו שמשכתי אני את החבל עם העוגן כשהייתי על הספינה. היינו בהיותי על הספינה היה פעם אחת שעת הדחק, שהיו מכריחין את כל אנשי הספינה שימשכו בכל כוחם את החבל, והייתי מושך בכל כוחי אבל באמת לא הכנסתי שום כוח, רק היה לפנים, כי הוכרחתי להראות לפניהם כאילו אני מושך בכל כוחי. כך היא התפילה שלכם בכוח ובכוונה."

17. אמר, שטוב לאדם להרגיל את עצמו שיוכל לְחַיּוֹת את עצמו באיזה ניגון, כי ניגון הוא דבר גדול וגבוה מאוד מאוד, ויש לו כוח גדול לעורר ולהמשיך את לב האדם לשם יתברך. ואפילו מי שאינו יכול לנגן, אף על פי כן בביתו ובינו לבין עצמו יוכל לחיות את עצמו באיזה ניגון כפי שיוכל לזמר אותו, כי מעלת הניגון אין לשער.

ז. מי היה ומה פעל ר' נתן מברסלב, תלמידו של ר' נחמן

- - - מעולם לא ראינו ולא שמענו מאיש אחד שישרת את רבו באופן כזה, כמו שראינו ממורנו הר"ר נתן ז"ל, כי ממש נתקיים בו לא מש מתוך האוהל – אוהלה של תורה של רבינו אור האורות בעל ליקוטי מוהר"ן זצ"ל, כי ממש היה דבוק ומקושר אליו בהתקשרות ודביקות אמיתית, במסירת נפש ובביטול הרגשות עצמו לגמרי, בכל תנועותיו, במעשה ובדיבור ובמחשבה, בשבתו בביתו ובלכתו בדרך, בשכבו ובקומו. וכל שיחותיו וסיפוריו וענייניו הכל היה סובב והולך רק על קוטב עניין זה, להודיע ולפרסם גדולת קדושת מעלת רבינו זצ"ל וגדולת קדושת מעלת מאמרי תורותיו הקדושות ושיחותיו וסיפורי מעשיותיו וכל ענייניו, להודיע לבני האדם גבורותיו וכו' להפיץ מעיינותיו חוצה, כי זה כל אדם, וכל העולם לא נברא אלא לצוות לזה ובשביל זה, כמו שאמרו רז"ל. אלמלא זכו העולם על כל פנים גם עכשיו, זה שנים רבות אחר הסתלקותו ז"ל, ליהנות מאורו כבר היה העולם בא לידי תיקונו בשלמותו כמבואר מזה במקום אחר.

והנה האיש הזה מורנו הר"ר נתן ז"ל לא נתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה, וכל ימי חייו היה עוסק רק בעניין זה לדלות ולהשקות מתורת רבו לאחרים ולפרסם שמו הגדול והקדוש בעולם. ועסק בזה בשקידה רבה מאוד ובמסירת נפש עצומה מאוד אשר לא יאומן כי יסופר, וזכות רבו הקדוש מסייעתו, כי זכה למדרגה גבוהה ועליונה מאוד בעבודת ה' ובהשגת התורה הקדושה, והכל היה בתמימות ובפשיטות גמורה ובשפלות אמיתית וענוה שלמה מה שאי אפשר לשער כלל, ואי אפשר לבאר פרטיות עניין זה לא בכתב ולא בעל פה. והיה חידוש נפלא ונורא מאוד, כי זכה ללמוד הרבה בפשיטות ש"ס ופוסקים ומדרשים וזוהר הקדוש וספרי קבלה ושאר ספרי קודש, עד שכל מי ששמע קצת מסדר לימודו היה משער בלבו כי בלתי אפשרי דבר זה אם לא שנאמר שיומם ולילה אינו עוסק רק בסדר לימודו. ומלבד זה היה עוסק הרבה מאוד בעבודת ה', עבודה זו תפילה, כי היה מתפלל תפילתו בכוח עצום ובהתלהבות גדולה ובדביקות נפלאה. גם היה עוסק הרבה בתפילה ובתחנונים בתמימות ופשיטות גדולה, כי היה רגיל לומר בכל יום מזמורי תהילים הרבה ובהתעוררות גדולה ובבכיה עצומה ובקולות וצעקות גדולות ומשונות ובלב נשבר באמת כזה אשר לא יאומן כי יסופר, וכל השומע תצלינה אוזניו, ורבים רבים מישראל, גם מהמון עם אשר לא היו מקורבים אליו כלל וכמעט שלא הכירו אותו בפניו כלל, נתעוררו לתומם בהתעוררות גדולה דקדושה על ידי ששמעו תפילתו ואמירת תהילים שלו ותיקון חצות שלו וכיוצא בזה, כידוע ומפורסם עניין זה. גם היה עוסק הרבה בכל יום לפרש שיחתו לפני השי"ת ולהרבות בהתבודדות ותחנונים וכו' שעות הרבה בכל יום, עד שכל מי ששמע סדר עבודת התפילה שלו היה משער בלבו כי אי אפשר לדבר זה אם לא שמבלה כל ימיו ולילותיו על תפילה ותחנונים.

גם היה עוסק הרבה בכל יום לחדש חידושי תורה נפלאים על ידי ההקדמות הנוראות שקיבל מרבו זצ"ל, ולסדרם היטב ולכתבם על הספר, כמובן קצת בחיבוריו הקדושים בספרו ליקוטי הלכות. גם היה עוסק בספרי רבינו זצ"ל בעצמו בכמה וכמה העתקות, ללבנם ולסדרם בכל פעם בסדר יותר נכון, ולברר העצות והדרכים הקדושים היוצאים מהם למעשה, כמובן מספר קיצור ליקוטי מוהר"ן וליקוטי עצות. וגם בעניין זה היה לו עסק גדול, כי סדרו כמה פעמים ובכל פעם באופן אחר, כידוע להיודעים בזה. גם היה עוסק הרבה לסדר תפילות על סדר כל מאמרי רבינו ז"ל, וגם בזה היה לו עסק גדול מאוד, כמובן מזה בספרו ליקוטי תפילות הנדפסים, לבד ממה שנשרפו הרבה הרבה חיבורים מסדר ליקוטי תפילות שלו, מה שלא זכו העולם לראותם וליהנות מהם כלל, כידוע ומפורסם בין אנ"ש, לבד מה שהיה צריך כמעט בכל יום לכתוב מכתבים הרבה ובאריכות דברים המשיבין את הנפש לאנשים רבים מאנ"ש אשר זכו לשתות בצמא את דבריו, כידוע. וכל מי ששמע וידע קצת מענין סדר כתביו הנ"ל היה משער בלבו, כי בלתי אפשר דבר זה אם לא שמבלה כל ימיו על כתיבת העניינים הנ"ל. ויותר על זה מה שעסק כל ימיו לייסד הבניין הקדוש של רבינו זצ"ל ולהדפיס ספריו הקדושים כמה פעמים, ולייסד ולבנות הבית מדרש הקדוש שלו, ובכל פרט ופרט מעניינים הנ"ל היה לו עסק גדול עם רבים מאנ"ש אשר היו בתומכי נפשו, אך אף על פי כן היה צריך לבלות זמן הרבה על זה ולעסוק בנסיעות רבות בשביל זה. לבד מאשר רבים קמו עליו, והיו לו מלחמות גדולות ועצומות ומסירת נפש עצומה מאוד קודם שזכה לגמור כל עניין ועניין מעניינים הנ"ל.

ויותר על זה מה שזכה ללמד מתורת רבו לאחרים והיה עוסק הרבה לדבר עם בני אדם הרבה בכל יום ולקרב אותם לעבודת השי"ת, והיה מבלה על זה זמן הרבה, ידוע. כמה יגיעות צריכין לזה וכמה זמן צריכין לבלות על זה קודם שזוכין לעזור לבעל בחירה אחד ולקרב אותו לעבודת השי"ת! ומכל שכן שהיה לו עסק גדול עם אנשים רבים מישראל שעסק עימהם בעניין זה לקרב אותם לעבודת ה' על ידי החידושי תורה והמעשיות והשיחות הקדושים שקבל מרבו זצ"ל. לבד מה שהיה צריך לכתוב מכתבים רבים בכל יום לרבים מאנ"ש להשיב לכל אחד על שאלתו ולהורות להם הדרך אשר ילכו בה ולחזק לבבם רק ביראת ה' כל היום.