ר' מנחם מנדיל מוויטבסק - בעל פרי הארץ
מחבר: אברהם כהנא
http://www.daat.co.il/daat/history/hasidut/kahana7-2.htm
תוכן המאמר:
1. המעשיה של הבעש"ט ופגישה עם בעל התולדות
2. עליה
3. רואה יותר
תקציר: המאמר מספר על ר' מנחם מנדיל מוויטבסק אשר הנהיג את החסידות ברייסין כארבע שנים. בשנת תקל"ז עלה לא"י עם קבוצת חסידים, אך המשיך להנהיג את חסידיו ברייסין, ע"י איגרות ארוכות שהיה שולח. נפטר בשנת תקמ"ח וחסידיו הוציאו לאור את מאמריו בספר בשם "פרי הארץ".
מילות מפתח: ר' מנחם מנדיל מוויטבסק; חסידות; פרי הארץ (ספר); בעש"ט; בעל התולדות.
ר' מנחם מנדיל ב"ר משה מוויטיבסק נתחנך מראשית ילדותו בסביבה של חסידים. מסורה היא, שעוד בילדותו היה מתחנך אצל המגיד, שהיה מלמדו. וכשנסע המגיד אל הבעש"ט לקח עמו גם את תלמידו. ר' מנחם מנדיל זכה להיות אצל הבעש"ט שתי פעמים. כשעברה ההנהגה אל המגיד היה ר' מנחם מנדיל מראשוני הנקשרים אליו. אחר פטירת המגיד נתפרדה החבורה של תלמידיו למקומותיהם. כך פרשה לה למדינת רייסין גם החבורה של בני אותה מדינה: ר' מנחם מנדיל מוויטיבסק, ר' ישראל מפולוצק, ר' אברהם הכהן מקאליסק ור' שניאור זלמן מלאדי. ר' מנחם מנדיל היה הזקן שבחבורה. הוא התיישב בהורודוק (הסמוכה לוויטיבסק) והתחיל מנהיג את החסידות שברייסין. במרכז זה היה מנהיג רבנותו לערך ארבע שנים (עד שנת תקל"ז).
בשנת תקל"ז החליט לעזוב הגולה ולעלות לארץ ישראל עם החבריא שלו. אולם קודם נסיעתו היה רוצה לעשות שלום עם המתנגדים ולשים קץ למחלוקת והרדיפות. לתכלית זו נסעו לווילנה אל הגאון - הוא ור' שניאור זלמן. אולם הגאון לא רצה לראות פניהם וסגר בפניהם הדלת. מהיותו חושש שמא יעלה בידם להטותו אל השלום עזב הגאון את ווילנה. רק כשנסעו הם משם חזר הוא לביתו.
מיצר ודואג עזב ר' מנחם מנדיל תקוותו זו להשלים עם הגאון. בחודש אדר תקל"ז נסע לארץ ישראל עם ר' ישראל מפולוצק ור' אברהם מקאליסק ועימהם יותר משלוש מאות נפש, איש ואישה וטף. אחר טלטולים הרבה באו לצפת ביום ה' אלול תקל"ז. בדרך נתחברו אליהם עוד הרבה עניים מרודים, עד שהוציאו את כל כספם, ועל כן הוכרחו תכף לביאתם לארץ ישראל לשלח את ר' ישראל מפולוצק בתור שד"ר לקושטנטינה ושאר מקומות הגולה לקבץ מעות. אחר כך הלך ר' ישראל גם לרייסין ועסק שם בתיקון מעמדות.
על ר' ישראל היה קשה מאוד לפרוש מארץ ישראל. "אם היו נותנים לו עשרת אלפים בחודש" - כותב עליו ר' מנחם מנדיל - "חליפות יציאת ארץ ישראל היה בז לכל דבר. אבל ההכרח הביאהו לכך."
אבל אם עזב ר' מנחם מנדיל את מדינת רייסין, הנה לא עזב את הקיבוץ של חסידי רייסין ולא ויתר על הנהגתו. לפרקים היה פוקדם באגרות ארוכות, הכוללות גם ידיעות מחייו בארץ ישראל גם דברי תורה. באגרות אלו היה מחזק את הדביקות בינו ובין חסידיו שלא תרפה. בשום אופן לא היה מתיר להם להתקרב אל רבי אחר. "וזה ברור אצלי" - כך יכתוב להם - "אפילו מי שיהיה לרב לכם, כל דרכיו לא יסכנו לפניכם ותאבדו דרך ה'. בכן, חלילה לכם מעשות זאת, שהרי מנוער נשאתי אתכם ומכיר אני בכם יותר מאבותיכם."
בתור ממלא מקומו במקצת, אבל לא כולו, בתור משנה לו, מינה את ר' שניאור זלמן, והיה נותן לו הוראות האיך להתנהג. וכשהרגיש שנתעוררה תסיסה בין חסידי רייסין לעשות להם רב אחר - היו רוצים להביא אליהם אחד מצדיקי פולוניא - כך כתב אליהם:
"אין דעתי נוחה באנשי שלומנו ההולכים לבקש להם רב ממקום אחר, להבין בדברים המסורים ללב, שהוא עניין החכמה והאמונה, שלא ניתנה אלא מרועה אחד ללמוד. וגם מי יודע מי הוא זה הרב. הנני מזהיר שלא להטות אחרי רבים האחרים. העידותי בכם היום. השומע ישמע והחדל יחדל."
והוא ממשיך מתוך התרגשות:
"בני אתם כאילו ילדתיכם, אחר שקבלתם תחילת הנקודה ביראת שמים מאתי, עמי במחיצתי תהיו, לעולם לא אשכח פקודכם, כי בם חיותנו, וגם עד זקנה ושיבה. וכל גובה ורוחב וכל סוס ורכב לא יפרידו בינינו... אינני מעלים עיני מכם אפילו שעה אחת. כל אחד ואחד חקוק על לוח לבי לאות על ידי ולזיכרון בין עיני אל ה' תמיד כאילו דמות דיוקנם עומד לפני להכיר מראיהם בהתגלות לבם, מהותם ואיכותם וכמות ענייניהם."
זכותה של ארץ ישראל עמדה לו, שלא נתפרדה החבילה, והיו תומכים אותו ואת כל אשר אתו. גם משאר מקומות היו מתחשבים הרבה עם מרכז חסידי זה שבארץ ישראל. אפילו צדיק מעשי כר' ברוך ממזיבוז, שהיה לו ריב וקטטה עם כל צדיקי דורו, היה כפוף ומלא יראת הרוממות לפני ר' מנחם מנדיל.
אבל בארץ ישראל גופא סבל רדיפות הרבה, ורק גודל התענוג של ישיבת ארץ ישראל היה משפר לו את חייו.
הוא נפטר בר"ח אייר תקמ"ח.
מתורתו של ר' מנחם מנדיל מוויטיבסק נשארו לזיכרון מאמרים, שהיה אומר לפני אנשי שלומו. הם רשמו אותם וסדרום לפי פרשיות התורה, והדפיסום בשם "פרי הארץ". בסוף הספר קבעו גם כן קטעים מאיגרותיו של ר' מנחם מנדיל ור' אברהם מקאליסק ששלחו אל חסידי רייסין.
1. המעשיה של הבעש"ט ופגישה עם בעל התולדות
הרב הקדוש ר' מנחם מנדיל מוויטיבסק, בעל פרי הארץ היה לומד אצל הרב המגיד הגדול ממיזריטש מנערותו. כשהיה בן עשר שנה או אחת עשרה היה מפליא מאוד בלימודו. המגיד היה מחבב אותו מאוד. פעם אחת, ביום השבת אחר סעודת שחרית, ראה המגיד את הנער שהיתה בדוחה רוחו: הולך הוא בבית אחת הנה ואחת הנה ומצנפתו שמוטה על הצד, כדרך האנשים המלאים הרגשת נפשם. עמד המגיד על מפתן חדרו, אחז דלת הפתח בידו ושאל לו:
- "מנדיל, כמה דפין גמרא למדת היום?"
ענה לו: "שישה דפין."
אמר המגיד בקול נמוך כאומר לעצמו: "אם משישה דפין גמרא המצנפת שמוטה על הצד, כמה דפין נצרך ללמוד עד שישלפו המצנפת לגמרי?" וסגר את הדלת.
הנער הבין עד היכן הדבר מגיע והתחיל לבכות מאוד. תכף רץ לחדר המגיד ודפק בדלתו:
- "יפתח לי רבי ומורי ויתן לי עצה מה לעשות, כי ידעתי שהחזקתי טובה לעצמי ממה שלמדתי."
אמר לו המגיד: "אל תפחד. אני ואתה נסע אל רבינו הבעש"ט" - הדבר היה אחר שנתקרב המגיד אל הבעש"ט - "והוא יורנו הדרך נלך בה אני ואתה."
שקטה רוח הנער.
ביום ג' נסע המגיד עם הנער למזיבוז ובאו שמה ביום ו'. תכף אחר הצהרים הלך המגיד אל הבעש"ט לקבל שלום, והנער התמהמה באכסניה עד שהתרחץ וסלסל בשערו. כי כן היה דרכו של ר' מנחם מנדיל אף לאחר שנתגדל, שהיה תמיד מצוין בהילוכו ובחיצוניותו, היה נוהג בדרך רוממות, היה מפאר בגדיו מאוד, שלא יהיה עליהם שום אבק, הקרסים היו תמיד מחוברים ועל ראשו כובע יפה, אף על פי שהיה בפנימיותו בטל ושפל בתכלית, והיה חותם תמיד איגרותיו בלשון "השפל באמת".
הבעש"ט היה מוכן לקבל שבת לפני התיבה, כדרכו, שהיה עומד לקבל שבת בעוד היום גדול. עמד הרב לפני התיבה ולא התחיל בתפילה עד בוא הנער לבית המדרש. המתין לו זמן רב. אחר בואו קבל הבעש"ט שבת, ולא נתן לו שלום עד אחר השבת. אחר הבדלה, בשעה שעישן הבעש"ט הלולקי, קרא את הנער וסיפר לו מעשיה משוורים ומחרישה. הרב המגיד ובעל התולדות והמוכיח עמדו בשעת סיפור המעשייה. ובמעשיה נרמז כל מה שאירע לר' מנחם מנדיל מיום צאתו לאוויר העולם עד אשר כיסו את עיניו בארץ הקדושה. איני זוכר בבירור אם המגיד אמר "אנכי מבין את המעשייה כולה", ובעל התולדות אמר "אנוכי מבין החצי" - או להפך. אך זאת ידעתי שהרב ר' מנחם מנדיל אמר שהבין את המעשייה רק עד העת ההיא.
כאשר גדל ר' מנחם מנדיל היה אומר כי הוא מבין את כל המעשייה. וכאשר חלה בוויטיבסק וניטל ממנו כוח הדיבור וגעו כל העם בבכיה, כי חשבו שלוקח מהם ארון הקודש, הקיץ ר' מנחם מנדיל לקול זעקתם ואמר להם: "אל תפחדו. מתוך המעשייה שסיפר לי הבעש"ט ז"ל ידעתי כי צריך אני להיות בארץ הקדושה." וכן היה, שהבריא ונסע לארץ הקדושה.
מדי עברו דרך ק"ק פולנאה הסיר באכסניה את כובעו ועישן לולקי ארוכה מאוד, והלך כך להקביל פני בעל התולדות. כשראו אנשיו של בעל התולדות שר' מנחם מנדיל הולך אליו בלא כובע ולולקי ארוכה בפיו חרדו מאוד, כי בעל התולדות היה דרכו להעניש הרבה מי שאינו מתנהג כראוי. רצו אליו ואמרו לו: "אדוננו, חסנו עליך, כי הצדיק הזה מעניש מאוד." לא פנה אליהם.
כשבא אל בעל התולדות כבד אותו מאוד, ושאלהו אם הוא מבין את המעשייה שסיפר לו הבעש"ט הקדוש. אמר: "אני מבין." שאלהו בעל התולדות, אפוא המקום שהוא עומד כעת במעשיה. ענה לו ר' מנחם מנדיל באנחה: "יותר מהחצי כבר גרעתי ממנה." אחר כך שאלו בעל התולדות: "האם ידע רום מעלתו, כי בהמעשייה נרמז שהוא צריך להיות אצלי?" ענה: "אנוכי מבין, ועל כן נסעתי דרך פולנאה, כדי שאוכל להתראות עם כבוד תורתו."
דברו עוד הרבה בחביבות, ואחר כך נפטר. הלך בעל "התולדות" ללוותו עד האכסניה שלו.
שאלו אנשים את בעל "התולדות": "מה טיבו של האיש הזה שהרהיב בנפשו עוז לילך אל כבוד קדושתו בלי חגורה, וגם הולך הוא במנעלים עם קשרי כסף ולולקי ארוכה מאוד הוא מעשן?" השיב להם בעל "התולדות" בדרך משל: למלך אחד היתה מרגלית טובה שהיה שוויה שקול כנגד כל אוצר המלך. שיער המלך בדעתו שבכל מקום שיטמין אותה ימסרו נפשם עליה לגנבה, ולא יועיל על זה שום שומר, כי השומר בעצמו יגנוב אותה. נמלך המלך להסתיר מטמונו במקום שלא יחשבו בני אדם שהטמינוהו שם, והטמין את המרגלית במקום לא טהור, כי בודאי לא יעלה על דעת אנשים שהיא שם. וכן הוא הנמשל: הרב מנחם מנדיל הוא שפל בדעתו באמת ועניו בתכלית, ובכל לבוש שילביש את הענווה תהיה יניקה לקליפות, ועל כן הטמינה במקום לא טהור, היינו בגאווה.
2. עליה
חסידים אחדים מרייסין באו אל המגיד הגדול וקבלו לפניו שהדרך רחוקה ממקומם למיזריטש ואין ביכולתם לנסוע אליו בכל פעם שהם זקוקים לכך, והם נשארים לזמנים ארוכים בלי מורה ומנהל. נתן להם המגיד את חגורתו ומקלו ואמר: "הביאו אלה אל רבי מנדיל בעיר וויטיבסק."
באו האנשים לוויטיבסק והתחילו לחזר בחוצות ולדרוש לדירתו של רבי מנדיל, ובכל מקום השיבו להם: "אין כאן רבי מנדיל." פגשה בהם אישה אחת ושאלה: "את מי אתם מבקשים?" החזירו: "את רבי מנדיל." השיבה: "רבי מנדיל אין כאן, אבל יש כאן אנשים הרבה ששמם מנדיל. גם חתני נקרא בשם מנדילי." הבינו החסידים שזהו האיש שאליו נשתלחו. הלכו אחר האישה לביתה ומסרו לחתנה החגורה והמקל שנתן להם המגיד.
לבש רבי מנדיל החגורה על מותניו ונטל המקל בכף ידו. הביטו עליו ולא הכירוהו: הוא נהפך לאיש אחר, לבוש רוח ה', ולבם הם נתמלא יראת שמים.
הרב המגיד דק"ק מיזריטש לא היה תוקע בעצמו, כי אם הרב הקדוש ר' מנחם מנדיל היה תוקע, והמגיד היה מקריא את התקיעות. אפילו קודם הסתלקותו, שהיה חולה ברגליו כמה שנים, היה מקריא מחדר שלו.
פעם אחת לא היה הרב ר' מנחם מנדיל בק"ק מיזריטש לראש השנה וצווה המגיד להרב ר' לוי יצחק אב"ד דק"ק ברדיטשוב שהוא יתקע. הזמין הרב מברדיטשוב את עצמו לכך, והלך ביראה ופחד ורעש גדול, כדרכו. ותכף, כשקרא לפניו המגיד תקיעה ראשונה, ראה אורות גדולים ונתעלף. אמר המגיד: "לא ידעתי מה היה לו? הלא מנדיל רואה יותר ואינו מתפחד כל כך!"
הוכרחו ליתן התקיעות לאדם אחר, שלא יראה ולא יפחד.