מיסד החסידות היה ר' ישראל בן אליעזר, המכונה בעש"ט (=בעל שם טוב). הוא נולד לערך שנת ת"ס בעירה זעירה אקופ.

 

הידיעות על חייו הראשונים מעולפות בדברי אגדה.

 

בראשית ילדותו נתייתם מאבותיו והיה מתגדל על חשבון הצדקה של בני העיירה. היו מספרים עליו, שבימי ילדותו לא היה תלמיד שקדן בחדר מלמדו, והיה בורח בכל פעם ליער, ושם היה מתבודד עם הרהורי לבו. בן י"ב שנה נעשה כבר ריש דוכנא אצל מלמד אחד: היה מוליך התינוקות מבתיהם לחדר המלמד ומחזירם מן החדר לבתיהם, וגם היה הולך עמהם לבית הכנסת ומרגילם להשתתף בתפילה בעניית "ברוך הוא וברוך שמו", "אמן", וכיוצא בזה. נפשו הענוגה והרגשנית הייתה מושכת אחריו את התינוקות, שהיו אוהבים אותו מאוד.

 

לאחר זמן נעשה עוזר לשמש בבית המדרש. גם כאן היה מתנהג שלא כדרך שאר בני אדם: ביום היה עושה בשעה קצרה מלאכתו המוטלת עליו, ושאר הפנאי היה מבלה בשינה, ובלילה היה ער ויגע בתורה ובעבודת שמים. לכאורה, היה עוסק באותו פרק גם בנגלה גם בנסתר. כשרונותיו היו יפים ועלה בידו לרכוש הרבה ידיעות.

 

בן י"ח נשא אישה. זמן לא רב אחר חתונתו מתה עליו אשתו.

 

אחר כך נעשה שוב ריש דוכנא אצל המלמדים. בפרנסה זו היה עוסק בכמה עיירות בגליציא. לאחר זמן סדר לו חדר בפני עצמו ונעשה מלמד ברשות עצמו בעיירה אחת, טלוסט, לא רחוק מעיר ברודי.

 

מחמת כמה מעלות טובות שהיו בו, שהיה פקח ובעל תורה ובעל נפש יפה, נעשה מפורסם בעיירה, היו בוחרים בו לשליש בדיני בוררין.

 

פעם נזדמן לו בדין בוררות אדם חשוב, ר' אפרים מקוטוב. ר' ישראל המלמד מצא חן בעיני ר' אפרים, והלז החליט ליתן לו לאישה את בתו הגרושה. הציע לפניו העניין והוטב בעיניו. עשו תנאים. בדרכו לברודי מת ר' אפרים פתאום. בזמן המיועד הלך ר' ישראל אל אחי הכלה, ר' אברהם גרשון, לישא אשתו. ר' אברהם גרשון היה מחכמי הקלוז בברודי והיה מפורסם בתורתו בנגלה ובנסתר. רבני דורו היו חולקים לו כבוד גדול. ר' ישראל בא אליו כשהוא לבוש אגנינה קרועה, כדרך שלובשין האיכרים העניים. כשנכנס חשבהו ר' אברהם גרשון לעני מחזר על הפתחים ורצה ליתן לו נדבה. אבל ר' ישראל הוציא מכיסו כתב התנאים, שהייתה עליו חתימתו של ר' אפרים. למורת רוחו הוכרח ר' אברהם גרשון להסכים על השידוך, מפני שהייתה הכלה חוששת לעבור על רצון אביה המנוח והחליטה לינשא לו.

 

ר' ישראל היה דרכו להתחפש לאדם פשוט ועם הארץ. רצה ר' גרשון ללמדו תורה, והעלה חרס בידו, כי נראה לו שגיסו הוא גס ובעל מוח מטומטם. רצה ליפטר מעם הארץ זה, והציע לפני מלכה חנה - כך היה שם אחותו - שתבחר לה אחת משתי אלה: או שתתגרש מבעלה או שתלך לה לגור עמו במקום אחר, כדי שלא תהא מעטה חרפה על אחיה. לא רצתה להתגרש, ובחרה לעקור עם בעלה מברודי למקום אחר. קנה להם ר' אברהם גרשון סוס ועגלה והלכו לחיות באשר ימצאו. נתיישבו בהרי הקארפטין, בין ערי קוסוב וקוטוב. הבעל היה חופר טיט ומעמיס על העגלה, והאישה הייתה מוליכה הטיט לעיר ומוכרת, מזה הייתה פרנסתם בדוחק.

 

לעומת זאת מספרת האגדה שהיה לו לר' ישראל סיפוק פרנסה רוחנית באותו המצב של חיים שהיה חי בזמן ההוא, שהרי היה אפשר לו לחיות חיי התבודדות ולעסוק הרבה בעבודת השם יתברך.

 

לפי האגדה ארכו החיים הללו שבע שנים.

 

אחר כך נעשה ר' ישראל שוחט בכפר קסילוביץ', הסמוך לעיירה יאזלוביץ'. אבל גם בפרנסה זו לא התמיד זמן רב, ונעשה חוכר של קריצ'מה בכפר. היא הייתה ה"אשת חיל" - הייתה מתעסקת בפרנסה - והוא בנה לו צריף ביער והיה חי לו שם חיי התבודדות.

 

באותן הזמנים היה מעורב עם האיכרים ומצוי תדיר עמהם בחיק הטבע, ביער. למד מהם להכיר הטבע של כמה מיני עשבים ולהשתמש בהם לצורכי רפואת חולים. מקצוע זה היה מעסיק אותו הרבה. במשך הימים נעשה עניין זה עיקר פעולתו. לבסוף גמר בדעתו לעזוב כל מיני פרנסותיו וליעשות "בעל שם". נתישב שוב בעיירה טלוסט, וכאן התחילה פעולתו החדשה ברפואת חולים. נעשה מפורסם בכל הסביבה.

 

מתחילה היו "בעלי השמות" ילדי הקבלה המעשית. בעלי שמות היו מצויים הרבה בתפוצות ישראל. גם במערב אירופה היו מצויים בעלי שמות שהיו עוסקים בפעולתם. באותה התקופה הייתה אירופה מלאה רמאים, שכמה מהם היו מרומאים על ידי עצמם. היו הרבה בני אדם עוברים ומכריזים על עצמם שיש בכוחם לגלות אוצרות סתרים על ידי לחשים וקמיעות. הרבה היו חולמים על מציאת אבן הפילוסופים וסם החיים. כמה מגאוני המדע היו מהרהרים על האפשרות להפוך כסף לזהב בעזרת המגיה הלבנה או החכמה השחורה.

 

בעסק של בעל שם היה מטפל, למשל, אדם חשוב ולמדן גדול כמו הרב חיים יוסף דוד אזולאי (חיד"א), בעל הספר "שם הגדולים": בשנת תקל"ח נתן לאישה שתבלע "שמע ישראל", סגולת הרמ"ע, חיד"א היה מפורסם בתור "אלהי" (Divino) אפילו בין הנכרים.

 

כדאי להזכיר כאן על "בעל שם" ממין אחר: הבעל שם מלונדון, ר' שמואל יעקב חיים פאלק (Falk), מוצאו יהי מפולניה. משערים שהיה מעיר Podhayce בפודוליא. התחילה היה קובע מושבו בכמה מקומות במערב אירופה, והיה מעסיק המוחות במעשי להטים ומופתים. הגראף de Rauzow מספר בזיכרונותיו על פעולותיו של פאלק בקבלה ובמגיא, שעשה לעיני כמה אנשים ידועים. בוויספליא רצו בעלי השררה לגונו בשריפה, כדין מכשף, לפי שהודיע כי יש בכוחו לגלות אוצרות נסתרים. לפיכך הוכרח לעקור משם ולברוח ללונדון. כאן השתקע כל ימיו: בנה לו בית עם סוכה ובית הכנסת, והזמין שני חזנים. כינס לו הרבה ספרים מכמה מקצועות: הוא היה מתעניין גם בספרי דקדוק, פילוסופיה וכדומה. היה מעורב עם הבריות בתור בעל מופת. בני מלכים ודוכסים וסתם אנשים מן הסביבה הגבוהה היו פונים אליו. פרסומו הגיע לידי כך, שהיו מסיחים במעשי נפלאותיו בסביבות הנוצרים בפאריס. היה מאסף ממון הרבה, אבל היה מחלק גם כן צדקה הרבה. היו מספרים עליו הרבה מופתים. כן, למשל, היו מספרים עליו שהפסיק דליקה, שנפלה בבית הכנסת הגדול שבלונדון בכוח של ארבע אותיות שכתב בידו על משקוף הפתח. המנורה שבביתו הייתה דולקת שלושה שבועות במידת השמן שהיה בה כדי דליקת מעת לעת. פעם סגר עצמו בביתו לשישה שבועות בלי מאכל ומשקה. בסוף זמן זה נכנסו לחדרו מנין של עשרה אנשים ומצאוהו יושב על הכיסא, ראשו מוכתר במצנפת של זהב, על צווארו שלשלת של זהב ועל מצחו ציץ של כסף ועליו כתובים שמות קדושים.

 

בייחוד היו שכיחים בעלי שמות בפולניה ואוקראינה. אולם בארצות הללו היה הבעל שם מטיפוס אחר קצת: זה היה טיפוס של רופא עממי, שהיה פועל אמנם גם הוא על ידי קמיעות של שמות ולחשים, אלא שיחד עם זה היה הבעל שם אוחז במקצוע הרפואה גם באמצעים אחרים, כמו עשבים וסמים שונים, שטיבם היה ידוע בסביבות המכשפים והרופאים הכפריים. על הרוב היו בעלי השמות מתעסקים בגירוש לצים ודיבוקים מתוך החולים שהיו אחוזים בהם.

 

גם בין השמות שבפולניה ואוקראינה היו אנשים שהיו להם יחס לתורה ולספרות, כמו ר' יואל בעל שם מזאמוטש, בן דורו של ר' ישראל בעש"ט. לר' יואל הייתה אפילו שיטה ידועה בענייני עבודת שמים ומוסר, וגם היו לו תלמידים. היו פונים אליו גם כן מחברים לקבל הסכמות על ספריהם: כל כך היה אדם חשוב ומפורסם בדורו.

 

מתחילה נעשה גם ר' ישראל "בעל שם" רגיל: היה רופא חולים על ידי קמיעות ועל ידי רפואות של עשבים, וכיוצא באלה. נתמחה הרבה ונתפרסם הרבה בערי פודוליא ווליניא.

 

אבל ר' ישראל לא מצא די סיפוקו הרוחני רק בעסק של בעל שם פשוט. יחד עם רפואת הגוף היה עוסק גם ברפואת הנפש: היה מורה למכיריו ומקורביו את דרכי החיים ואת דרכי האמונה. בזכות פעולתו זו קיבל תוספת לכינויו, ומן הזמן ההוא ואילך היו קורין לו בשם "בעל שם טוב", כינוי זה בהרחבתו בא ללמד, שאין אדם זה עוסק בעסקי "בעל שם" רגיל, אלא שהוא אדם שקנה "שם טוב" לעצמו. הכינוי "בעל שם טוב" היה חביב על ר' ישראל מאוד: כמו כל "בעל שם", היה נוהג גם הוא לשעבר להוסיף בחתימתו אחר שמו התיבות "בעל שם", אבל מעכשיו התחיל להוסיף בחתימתו התיבות "בעל שם טוב" בקיצורן: בעש"ט.

 

כשנעשה בעש"ט שינה גם מקומו ונתיישב בעיר מז'יבוז' (בפודוליא). בעיר זו הייתה קהילה יהודית עתיקה שהייתה מפורסמת ברבניה, שהיו מגדולי בעלי התורה. הכרוניקן מזכיר עיר זו, בתוך רשימת שאר הקהילות שסבלו בגזירות ת"ח ות"ט, בתואר מיוחד: "אורה של תורה".

 

במז'יבוז' חי הבעש"ט והרביץ תורתו, לפי המסורה, י"א שנה.

 

מצד אחד היה הבעש"ט מושך אליו אנשים פשוטים, שהיו זקוקים להוראותיו והדרכותיו בחייהם המעשיים, ומצד אחר היו נוהרים אליו גם בעלי התורה ועוסקים בספרות, רבנים ויחידי סגולה, שהיו באים ויושבים לפניו ומקשיבים לתורתו ולחכמתו. כך נצטפפה מסביב לו חבורה הגונה, שהיה הרב עומד בראשה ומטיף לה תורתו לשיעורין. תורה זו הייתה ניתנת בצורת פתגמים חריפים וקצרים, פירושים מדרשיים על ציטטות מתוך הספרות העברית, משלים וכדומה. התלמידים היו קשבנים גדולים והיו קובעים דברי הרב בלבם. אותם שהיו עוסקים בחיבור ספרים היו משבצים תורות הרב בתוך ענייני חיבוריהם.

 

הגדול שבתלמידים היה ר' יעקב יוסף כ"ץ. הוא קבע את דברי הבעש"ט ששמע מפיו בתוך ספריו, ובייחוד בספרו המפורסם "תולדות יעקב יוסף". על דבריו של הבעל תולדות יעקב יוסף כדאי לסמוך, שהוא מביא את דברי הבעש"ט כמו שיצאו מפיו, שהרי במקומות אחדים שהוא חושש לשכחת הלשון או הסגנון של הרב הוא בא ומתנצל בפירוש על כך. במקום אחד הוא אומר, למשל: "שמעתי ממורי דברים נוראים ורשמתי ראשי פרקים בנייר בפני עצמו, ואינו מביא את הדברים, מחמת שלא רשם בהם לעצמו אלא "ראשי פרקים".

 

גם נכדו של הבעש"ט, בעל דגל מחנה אפרים, שנתגדל על ברכי זקנו, מביא כמה מפתגמיו ודבריו.

 

כך נשתמרו לדורות מחשבותיו של הבעש"ט ותורתו.

 

הבעש"ט נפטר ז' סיוון תק"ך.

 

 

 

א. לידת הבעש"ט

1. נוסח א'

הרב ר' אליעזר, אביו של הבעש"ט, היה דר במדינת וואלאחיא, סמוך לספר. היו הוא ואשתו זקנים. פעם אחת באו שוללים לעיר ולקחו אותו בשביה, ואשתו נמלטה אל עיר אחרת, ומרוב עניותה נעשית מילדת, ומזה הייתה פרנסתה.

 

הוליכוהו השבאים למדינה רחוקה, מקום שאין שם יהודים, ומכרו אותו שם. שרת את אדוניו באמונה, ונשא חן בעיניו, והפקידהו על ביתו. בקש פני אדוניו שיתן לו רשות לשבות ולנוח ביום שבת קודש, ומילא את שאלתו. כאשר ארכו לו הימים רצה לברוח, להציל את נפשו, ונתגלה לו בחלום: "אל תדחוק את השעה, כי עדין צריך אתה להיות במדינה זו".

 

פעם אחת היה לאדונו איזה עסק ועניין עם המשנה ויועץ המלך, ונתן את הרב ר' אליעזר במתנה לו. הפליא אותו והגדילו בעיניו, ומיד כאשר בא אל המשנה מצא חן בעיניו ונתן לו חדר מיוחד שישב שם. ולא היה מוטל עליו שום שירות בעולם, כי אם כאשר בא המשנה מהמלך אזי יצא לקראתו בספל מים לרחוץ את רגליו, כי כן היה מנהג השרים הגדולים. ובכל אותו משך הזמן היה עוסק בתורה ותפילה בחדר מיוחד שלו.

 

פעם אחת היה למלך איזו מלחמה גדולה, ושלח אחר היועץ בכדי שיתייעצו איך שיהא טכסיסי המלחמה, המצב והמשחית. ובהיות שהיה עניין קשה לעמוד עליו, לא יכלו לעמוד על אמתות הדבר איך לעשות. נתמלא המלך קצף וחמה על המשנה אשר לא יוכל לעמוד בעת צרה. הלך המשנה סר וזעף לביתו. כשבא לביתו הלך הרב ר' אליעזר לקראתו בספל מים לרחוץ רגליו, כדרכו, ולא קיבל. ושכב על משכבו בפנים זועפים. אמר הרב אליו: "אדוני, מדוע פניך זועפים? ספר נא לי". גער בו המשנה. אבל, בהיותו משרת נאמן לאדונו וחפץ בהצדקו, השליך נפשו מנגד ובא אליו פעם ושתים, עד שהוכרח המשנה לספר לו כל המאורע. אמר לאדונו:

"הלא לאלוקים פתרונים, כי ה' איש מלחמה. אני אתענה הפסקה ואשאל מהשם יתברך על רזא דנא, כי הוא גלי רזא".

 

ושאל על פי שאלת חלום, והשיבוהו כל אופני המלחמה, איך שיהיה, הכל כאשר לכל בביאור היטב. למחרתו בא אל אדונו וספר לו כל עצת ה' שהורוהו מן השמים. הוטב בעיניו מאד, ומיד הלך אל המלך בשמחה רבה. ענה ואמר: "אדוני המלך, זאת העצה היעוצה". וספר לו הכל כאשר לכל. כאשר שמע המלך את כל דברי המשנה, אמר:

"הנה זו העצה היא מפלא יועץ, ואין זה שכל אנושי, אם לא מאיש אלוהי אשר הופיע עליו די מדרהון עם בשרא לא איתוהי, או להפך - מרוח הטומאה. והנה אני ידעתיך שאינך איש אלוהי בשום אופן. אין זאת כי אם מכשף אתה".

 

והוכרח המשנה להודות על האמת ולספר לו כל המאורע. גדלהו המלך להרב ר' אליעזר ועשהו לשר צבא במלחמותיו, כי ראה בעין פקוחה כי ה' אתו וכל אשר הוא עושה מצליח. בכל מקום אשר שלחו המלך ללחום מלחמתו היה מצליח מאד. והנה בתוך כך נפל לו בלבו: מה יהיה בסופו? אולי עתה העת לברוח אל מקומו? - גילו לו מן השמים: "עדין צריך אתה להיות במדינה זו". והנה בא היום ומת המשנה. אז שמהו המלך על מקומו להיות לו יועץ, כי מצא חן בעיניו, ונתן לו לאישה את בת המשנה. אבל הרב לא נגע בה, בעזרת השם, וראה כל התחבולות שלא ישב בביתו. ואף אם נזדמן לו שהיה בביתו לא נגע בה כלל. והנה במדינה הנ"ל לא היה רשאי שום יהודי לדור, וכשמצאו איזה יהודי אחד הייתה דתו למות. והוא היה כך כמה שנים. פעם אחת אמרה לו אשתו: "אמור לי מה מום מצאת בי, שלא נגעת בי ואין אתה נוהג עמי כדרך כל הארץ?" אמר לה: "הישבעי לי שלא תגלי לשום אדם, ואומר לך האמת". נשבעה לו. אמר לה: "יהודי אנכי". מיד שלחה אותו לארצו בכסף וזהב רב מאד. אבל לסטים שללו אותו בדרך ולקחו כל אשר היה אצלו. בהיותו בדרך נגלה לו אליהו ז"ל ואמר לו: "בזכות זה יולד לך בן שיאיר עיני ישראל, ועליו יקוים - ישראל אשר בך אתפאר". בא לביתו ומצא את אשתו שהייתה בעזרת השם בחיים, ונולד להם הבעש"ט לעת זקנתם, כשהיו שניהם סמוך למאה שנה.

 

2. נוסח ב'

רבי אליעזר, אבי הבעש"ט, היה דר בכפר, והיה מכניס אורחים גדול: בקצה הכפר הושיב שומרים וצווה להם כי מיד שיבוא איזה אורח יאמרו לו שילך אצלו ושם יהיה לו טוב, כדי שלא ידאג האורח אנא יפנה במקום שאין לו מכירין. ואחר שבא האורח אליו נתן לו נדבה הגונה מיד, קודם שאכל, כדי שיאכל בשמחה. פעם אחת שבחו מאוד בשמים הנהגות טובות שלו, והסכימו לנסותו באיזה דבר. אמרו: "מי ילך לנסותו?" אמר הס"מ: "אני אלך". אמר לו אליהו הנביא ז"ל: "לא טוב שתלך אתה. אני אלך". הלך אליהו ז"ל בשבת אחר חצות בדמות עני במקלו ותרמילו, ובא ואמר: "שבתא טבא", כנהוג. מהראוי היה לגרשו לחוץ, כמחלל שבת. אבל ר' אליעזר היה סבלן, ולא רצה לביישו. נתן לו מיד לאכול סעודה שלישית בכבוד, וכמו כן סעודת מלוה מלכה. ביום א' בבקר נתן לו גם כן נדבה הגונה, ולא הזכיר לו כלל מעניין חילול שבת, שלא לביישו. כאשר ראה אליהו ז"ל את מנהגו הטוב, התגלה אליו ואמר לו: "דע לך שאני אליהו הנביא, ובאתי לנסותך, ובשכר זה תזכה לבן שיאיר עיני בני ישראל".

 

זכה לבעש"ט.

 

 

 

ב. גידולו של הבעש"ט

והילד גדל ונגמל. הגיעה עת אביו למות. לקחו על זרועו ואמר: "הנה אני רואה שאתה תאיר נרי, ולא זכיתי לגדל אותך. אבל, אהובי בני, זכור תזכור כל ימיך שה' אתך, לכן לא תירא משום דבר". כך גדל הילד אחר פטירת אביו.

 

והנה אנשי העיר, מפני שיקרה נפש אביו מאוד בעיניהם, גמלו חסד עמו ונתנו אותו למלמד שילמדהו. הצליח בלימודו מאד. אבל דרכו היה ללמוד כמה ימים ואחר זה לברוח מבית הספר. היו מחפשים אחריו ומצאוהו יושב לבדו ביער, ותלו הדבר מפני שהוא יתום ואין משגיח עליו, לפיכך הוא נער משולח, והביאוהו עוד הפעם אל המלמד. כך היה כמה פעמים, שהיה בורח ליער להתבודד שם, עד אשר בהמשך הזמן נתקרר הדבר ונתייאשו מליתן אותו למלמד.

 

גדל הילד שלא כדרך הארץ. השכיר את עצמו להיות עוזר-מלמד להוליך ולהביא תינוקות של בית רבן לבית התלמוד ולהוליכן לבית הכנסת לומר "אמן, יהא שמיה רבא" וקדושה ו"אמן" בקול נעים. וזאת הייתה עבודתו עבודת הקודש, עם תינוקות של בית רבן, שהוא הבל שאין בו חטא. ובכל עת הליכת התינוקות היה מזמר עימהן בקול נעים ובחשק רב והיה נשמע למרחוק, כי עבודתו הייתה עולה למעלה למעלה, כי היה הנחת גדול למעלה כמו מהשיר שהיו הלוויים אומרים בבית המקדש, והייתה עת רצון גדול למעלה. ובא גם השטן בתוכם, כי הבין עד היכן הדברים מגיעים, ונתיירא לנפשו פן תגיע העת שיתבלע מן הארץ. נתלבש השטן במכשף אחד. ובעת הליכת הבעש"ט עם התינוקות בחשק רב וקול זמר נעים נתהפך לחיה הנקראת וולקולאק, ונפל עליהם ונסו כולם מפחדו, ויש מהם שנפלו לחולי, רחמנא ליצלן, ונתבטל התמיד.

 

אחרי כן זכר הבעש"ט דברי אביו ז"ל, שלא יירא משום דבר, כי ה' אתו. ונתחזק בה' אלוקיו והלך אל בעלי בתים, אבותיהם של התינוקות, ודבר על לבם שיתנו את הילדים על ידו, כי הוא יעמוד עליו ויהרגהו בשם ה'. ולמה יבטלו בשביל זה תינוקות של בית רבן, שהוא עוון גדול מאד? שמעו לדבריו. לקח בידו מקל טוב וחזק. וכאשר הלך עם הילדים בשיר בקול נעים ובגיל ורינה נפלה עליהם החיה הידועה. רץ אליה והכה על מצחה ומתה. למחרתו נמצא שהערל המכשף מוטלת נבלתו על הארץ.

 

מאז נעשה שומר בבית המדרש. וכך היה דרכו: כל זמן שהיו יושבי בית המדרש ניעורים היה הוא ישן, וכשישנו הניעורים אזי ניעור הישן ועבד עבודתו עבודה תמה, עד שבאה העת שיתעוררו בני אדם, אז חזר הוא לישן, וסבורים היו שהוא ישן כל הלילה מרישא לסיפא.

 

 

 

ג. מהיכן באה לו ידיעתו בחכמת הקבלה

  

(שמעתי מהרב ר' שמשון הרב דק"ק ראשקוב בן הרב דק"ק פולנאה)

מעשה, שהיה איש אחד ונקרא שמו ר' אדם. פעם אחת בא ר' אדם למערה אחת ומצא שם כתבים שהם רזין וסתרין דאורייתא.

 

פעם אחת בקש ר' אדם הנ"ל את הקיסר לסעודה. הבטיח לו הקיסר לבוא. והוא היה דר בבית קטן מאוד. ועניין הסעודה היה, שראה ר' אדם כי מלך אחד הכין סעודה בשביל מלך אחר, והייתה ההכנה שתי שנים בכדי שבתוך זמן זה יבנה פלטרין גדולים. ועשה המלך עליות של זכוכית טובה, שקורין קרישטאל, טוב ומהודר, ועל העליות הולכת אמת המים, ודגים משוטטין במים לכאן ולכאן, והכין קרידינצין (תשמישי כלים) של כסף וזהב, ואכילות ומשקאות ומשרתים לפי כבוד המלך, והגבילו זמן לאיזה יום יבוא המלך לסעודה, וליום זה בקש ר' אדם את הקיסר לסעודה. נסע הקיסר עם כל שרי המלוכה אל ר' אדם לסעודה. היה בתוך שרי המלוכה שר אחד שונא לישראל מאוד, ורצה לפתות את הקיסר שלא ייסע לסעודה, כי יהיה לו בושה, שידע שאין לו לר' אדם לא פלטרין ולא סעודה. והקיסר לא שמע אליו ונסע, ובדרך היה מפתה אותו גם כן שיחזרו לחצר הקיסר, ולא שמע אליו גם כן. ואף על פי כן שלח שר אחד לראות אם הכין מה לסעודה ואם יש מקום בביתו. בא השליח ואמר, שבית קטן יש לו כמו שהיה מקודם. אף על פי כן נסע הקיסר. כשבא סמוך לעיר, שלח עוד שליח והשיב תשובה כבראשונה. וכשבא הקיסר לרחוב שדר שם ר' אדם ראה פלטרין גדולים וחצר גדולה, ונכנס לחצר עם שריו ועבדיו. מיד לקחו העבדים כל הסוסים להעמיד אותם ברפתים. ועבדו המשרתים כל אחד ואחד על מה שנתמנה, רק שהיו כולם אילמים. אכלו ושתו כל טוב.

אמר להם ר' אדם: "אכלו ושתו כרצונכם, רק שלא ייקח אחד מכם מכאן שום כלי מהכלים". ואחר כך אמר ר' אדם: "כל אחד ואחד מה שירצה יאמר לפני: דבר זה אני רוצה - ויניח ידו בכיס שבבגדים שלו וימצא אותו דבר".

התחיל הקיסר ואמר דבר - ומצא בכיס בגד שלו. וכן עשו כל שרי המלוכה. וכשהגיע לאותו השר שונא ישראל אמר גם כן איזה דבר, ואמר לו: "שים ידך בכיס הבגד שלך". וכשנתן ידו בתוך כיס של בגד שלו טינף את ידו, והוציא את ידו מטונפת, והיה סרחון גדול. צווה הקיסר לדחות אותו לחוץ. רחץ את ידו במים ולא הועיל. התחיל להתחנן לפני א' אדם.

אמר לו ר' אדם: "אם תקבל עליך שלא תהיה יותר שונא ישראל - מוטב, ואם לאו - יהיו ידיך מטונפות כל ימי חייך". קבל עליו. - - והקיסר נטל שתי כוסות מקרידינץ אחד וטמן בחיקו. ואחר שנסע הקיסר נעלמו הפלטרין, ולא נחסר בהן כי אם שתי כוסות, ומה שאכלו ושתו. וכשהגיעו הגזיטין (העיתונים) בעולם ונודע החידוש שנעשה, שנעלמו הפלטרין עם כל ההכנות, וחזרו הפלטרין למקומם הכל בשלמות, רק שנחסרו שתי כוסות ומה שאכלו ושתו, - וכשהגיעו הגזיטין אל הקיסר, שלח אגרת אל המלך הנ"ל וכתוב בתוכה: "יש אצלי יהודי אחד שהביא לנו הפלטרין שלך, ואנו אכלנו בסעודה שהכינות. ולסימן אני שולח לך שתי כוסות שלך".

 

פעם אחת אמרה לו אשתו לרבי אדם: "עד מתי נהיה מצטערין בהאי דוחקא?"

אמר לה: "מה בקשתך? איזה בגד שתרצי לכי אל הגניזה ותטלי מן המוט מלבוש כמו שאת מבקשת". הלכה אל החדר ולקחה מן המוט המלבוש כפי רצונה, והכניסה לבית. הפציר בה שתחזיר, ואמר: "מוטב לנו לסבול את הדוחק בהאי עלמא".

עשתה כן, והחזירה את המלבוש.

 

בסוף ימיו עשה ר' אדם שאלת חלום למי למסור הכתבים שלו, והשיבו לו שימסרם לר' ישראל בן אליעזר מעיר אקופ. קודם מותו צווה לבנו יחידו: "הנה יש תחת ידי כתבים, אבל אינך ראוי להם, כי אם תחקור אחר עיר אחת אקופ, ושם תמצא איש הנקרא ישראל בן אליעזר, והוא כבן י"ד שנים, ותמסור לו את הכתבים, כי הם שייכים לשורש נשמתו. אם תזכה שילמוד עמך הרי טוב". אחרי פטירת הרב ר' אדם לקח בנו יחידו, שהיה מופלג גדול בלמוד ומושלם בכל המעלות, עגלה וסוסים ונסע מעיר לעיר, עד שהגיע לעיר אקופ. נתאכסן אצל הפרנס-חדש. שאלוהו: "מאין אתה ולאן אתה הולך? לפי הנראה, אין כוונתך לקבץ ממון".

השיב לו: "הנה אבי המנוח ז"ל היה צדיק מפורסם, וצווה עלי לפני הסתלקותו לישא אישה פה ק"ק אקופ, ומוכרח אני לקיים כל דבריו".

מיד נעשית כל העיר הומיה. הציעו לפניו כמה שידוכים, ונשתדך עם נגיד אחד, כי נשא חן בעיני כל רואיו.

 

אחרי החתונה התחיל לחפש אחר האיש שהוא מבקש ולא מצא כי אם את ישראל, שהוא משרת בבית המדרש. אבל אחר שהסתכל בו בעין פקוחה נראה לו שאין תוכו כברו, ויכול להיות שזהו האיש שהוא מבקש. אמר לחותנו:

"הנה בביתך קשה עלי הבלבול, ולא אוכל ללמוד. יעשה נא לי מעלתו מחיצה קטנה בבית המדרש שאוכל ללמוד שם כסדר, ובמקום רינה שם תהא תפילה".

וכוונתו הייתה שיהיה מצוי תמיד עם ישראל, בכדי שיעמוד על בוריו. לא אחר חותנו לעשות הדבר, כי יקר בעיניו מאד. וגם צווה לישראל שישרת את חתנו הרב. ובעד טרחתו ישלם לו.

 

פעם אחת בלילה, כשישנו כולם, עשה בן הרב עצמו כאילו הוא גם כן ישן. והבעש"ט עמד על עמדו, כדרכו, על התורה ועל העבודה. בחן אותן בן ר' אדם פעם ושתים. בלילה השלישי עמד הבעש"ט ולמד, ובתוך כך נרדם. עמד בן הרב ולקח קונטרס אחד מהכתבים והניח לפניו, ועשה את עצמו כאילו הוא ישן עוד. כאשר ניעור הבעש"ט וראה את הקונטרס נזדעזע מאד. למד בו והצניעו בתוך חיקו. בלילה האחר עשה בן הרב עוד הפעם כך, עד שראה בבירור שזהו האיש שצווה עליו אביו למסור לו הכתבים. אז קרא לו ואמר:

"אדוני אבי ז"ל הניח לי כתבים אלו, וצווה עליו שאמסור לך. הנה כל הכתבים הם לפניך. אך בבקשה ממך, תיקר נא נפשי בעיני אדוני, שתלמוד עמי".

השיב לו:

"טוב הדבר. אבל בתנאי, שלא ידע שום בן אדם זולתך, ולא יהיה ניכר ממך שום תנועה, כי אם שתצווה עלי לשרת אותך כמקדם". וכן עשו.

 

אחר כך אמר בן הרב לחותנו: "אני רוצה כעת לחיות בפרישות יתרה. אם אפשר להשיג מחוץ לעיר איזה בית בודד, אשב שם על התורה ועל העבודה". עשה כן. גם בקש את חותנו שישכור את הנער ישראל שישב עמו בצוותא ושישרת אותו בכל עת שיצטרך לשלחו בשליחות. וגם זה עשה, כי האיש נכבד מאוד. כאשר ראו אנשי הקהילה שר' ישראל לומד עם בן הרב, אמרו שבוודאי זכות אביו גרמה לו שיבוא בן הרב לכאן ויקרבהו, כי נראה להם שעכשיו הוא הולך בדרך טובים, ונתנו לו אישה. אבל לא ארכו הימים ומתה אשתו.

 

כאשר נתיישבו בבית התבודדותם למדו שם כל הצורך בגפ"ת (גמרא, פוסקים, תשובות) וגם כל כתבי הקודש. והנה בכתבים של ר' אדם הייתה קבלה אלהית מעשית. פעם אחת בקש בן הרב את הבעש"ט שיוריד את שר התורה בכדי שיבינם איזה דבר. דחה אותו הבעש"ט ואמר: "אם נטעה ח"ו בכוונה אז תוכל להיות סכנה ח"ו". אבל הוא פצר בו יום יום, עד שלא יכול להשיב את פניו: התענו הפסקה משבת לשבת. ועשו טבילות כראוי, ובמוצאי שבת קודש כוונו כוונות ידועות, ומיד צעק הבעש"ט:

"וי, וי! טעינו וירד שר האש, ובוודאי ישרוף את כל העיר. לכן אתה, שהוחזקת בעיני כולם חסיד גדול, לך במהרה אל חותנך ואל כל העיר שיצילו את נפשם, כי מהרה תישרף העיר".

וכך הווה.

 

והאיש גדל מאוד בעיני כולם לאיש אלהי ולאיש מופת.

 

כאשר ארכו הימים פצר בן הרב שנית בהבעש"ט שיוריד את שר התורה. הבעש"ט סרב. אבל הוא הפציר בו כמה ימים עד שהוכרח לעשות רצונו. התענו הפסקה כנ"ל. ובמוצאי שבת קודש, כאשר כוונו כוונות הידועות, צעק הבעש"ט:

"אהה, בעבור זה נגזרה על שנינו מיתה בלילה זה. אבל זאת תקוותנו, כי נתחזק על עמדנו לכוון כוונות כל הלילה, שלא לטעום טעם שינה. אזי בת דינא - בטל דינא! (לן הדין - בטל הדין). אבל אם נתנמנם ח"ו - הרי שינה היא מסטרא דמותא, ויהא אחיזה לבעל-דבר לשלוט עלינו לגמרי".

עשו כן כל הלילה. אבל קודם אור הבוקר לא יכול בן הרב לעמוד על נפשו ונתנמנם מעט. כשראה הבעש"ט, רץ במרוצה ועשה רעש גדול שנתעלף פתאום. היו מעירים אותו ולא הועיל. קברוהו בכבוד גדול.

 

ואותן הכתבים סגר הבעש"ט באבן אחת בהר, כי השביע את האבן ונפתחה, והניח בתוכה הכתבים ושוב נסגרה.

 

(ואמר הרב דקהלתנו, ששמע מן המוכיח דק"ק פולנאה, שאמר לעת זקנתו: "יש לי כוח ליקח הכתבים משם, כי ידעתי מקומם. אבל מפני שהבעש"ט סגר אותם, איני רוצה ליקח אותם". ואמר, שאלו הכתבים נגלו בפעם החמישית להבעש"ט. ואמר, הכתבים ביד אברהם אבינו ע"ה וביד יהושע בן נון).

 

 

 

ד. נשואי הבעש"ט וחייו אחר חתונתו

אחר זה לקח לו הבעש"ט דרך אחרת. הלך משם לקהילה הסמוכה לק"ק ברודי, ונעשה שם מלמד להועיל. מצא חן בעיני כולם, כי היה למדן מופלג וחכם גדול, עד שכל דברי הקהילה היו נחתכים ונגמרים על פיו. כאשר היה ריב בין אנשים היו באים אליו והוא היה מוציא לאור משפט, ושני בעלי הדין - הזכאי והחייב - היה לבם שלם עמו, כי ברוב חכמתו היה מדבר על לבם שייטב בעיני כולם.

 

והנה הרב ר' (אברהם) גרשון מקוטוב היה ראש בית דין בק"ק ברודי; ואביו הרב ר' (אפרים) היה לו דין ודברים עם אחד מאנשי הקהילה, שהיה הבעש"ט שם. בא הרב ר' (אפרים) לשם ודבר עם בעל דינו שיסע אתו לק"ק ברודי לגמור ביניהם על פי דין תורה. אמר האיש:

"הנה יש אתנו פה מלמד אחד מופלג בתורה, והוא דיין צדק, אשר בכל פעם שיבוא דין לפניו אז שני הצדדים לבם שלם עמו, כי הוא מסביר הפסק היטב. נבוא נא לפניו ונסדר את טענותינו, ואם לא ייטב בעיני מעלתו אז אסע עמו לק"ק ברודי".

האיש שמע לעצתו ובאו לפני הבעש"ט. מיד כשבא הרב ר' (אפרים) לפניו ראה ברוח הקודש שבתו היא בת זוגו. והנה אז היה דרך הלומדים הגדולים, כבא לפניהם אורח הגון אומר לפניו פשט. אמר הבעש"ט לפניו על איזה רמב"ם פשט בחריפות גדולה. ועוד כמה פשטים אחרים אמר לפניו, עד שנמשכה נפשו אחריו ונקשרה נפשו בנפשו. אחרי כן סידרו בעלי הדין טענותיהם לפניו, והיה ביניהם טענות וסכסוכים רבים. בזמן כמו שעה הוציא לאור משפטם, משפט אמת לאמתו. הדבר נפלא מאוד בעיני ר' (אפרים) ואהבהו מאוד. בין כך נודע לו שהבעש"ט הוא פנוי וצריך לישא אישה, ולו הייתה בת גרושה. בא אל הבעש"ט בסתר ואמר לו:

"הנה שמעתי שמעלתו רוצה לישא אישה. אולי יכשר בעיני מעלתו לישא את בתי?"

 

השיב לו:

"טוב הדבר. אבל בהיות שבקהילה זו רבים מהנגידים חפצים בי, לכן נצטרך להסתיר הדבר לבל יודע לאיש, כי לא אוכל להעיז פנים, אחרי שהיו מיטיבים לי תמיד ומנשאים אותי למעלה. ואם רצון מעלתו בזה, אזי נכתוב קישורי התנאים למזל טוב ביחידות. וגם זאת אני כופל עמו, שיעשה שידוך עמי, ולא עם תורתי וחכמתי, כי אין רצוני בשום אופן שירבה בשבחי ורוב המעלות, אלא שיכתוב סתם מ' ישראל במ' אליעזר".

אחר שנקשרה נפשו בנפשו הסכים לכל דבריו, וכתבו במזל טוב קישורי התנאים בסתם, ולא כתבו שם מקום, ולא נודע הדבר לשום אדם.

 

אירע שבנסיעת הרב ר' (אפרים) לביתו חלה בדרך את חוליו אשר ימות בו, ונפטר לעולמו. הודיעו הדבר לק"ק ברודי לבנו הרב הגדול ר' גרשון מקוטוב. בא אל אביו להספידו כדין תורה, וקבל כל כתבים שמצא תחת ידו. בתוך כך מצא התנאים איך ששידך את בתו, שהיא אחותו של הרב מוהר"ג עם איזה איש ששמו ישראל, והיה תמוה בעיניו, כי אביו היה איש מפורסם, והאיך יעשה שידוך עם נחות דרגא? וגם זאת: עם פלוני אלמוני, שלא נודע מקומו ומשפחתו. ספר הדבר לאחותו. אמרה: "אחר אשר הוכשר בעיני אבינו אין להרהר אחר זה".

 

והבעש"ט המתין עד שיעבור זמן המלמדות. בא אל בעלי הבתים ואמר: "אלך ואשוב אל מקומי". דברו על לבו שירבו לו שכר ומתן שיהיה אצלם עוד. אבל הוא לא פנה אליהם, כי לא זאת כוונתו. אחר זה התחפש ושינה את לבושו באחד הריקים באגנינה קצרה וחגורה רחבה. גם שינה את טעמו ולשונו. הלך לק"ק ברודי לבית מוהר"ג, והנה שני בתי דינין יושבין לפניו והוא עומד עליהם לעיין תמיד בדינין שבאים לפניהם. עמד אצל הפתח. היה סבור הרב מוהר"ג שהוא איש עני. לקח פרוטה ורצה ליתן לו. אמר הבעש"ט: "דבר סתר לי אליך". הלך עמו לחדר אחד, הראה לו את התנאים, ואמר לו: "הבה את אשתי". כשראה הרב את האיש וכסותו ודבוריו, נתבהל מאוד ונשתומם על המראה: מה זאת עשה אביו ז"ל? קרא לאחותו וספר לה את כל המאורע. השיבה אמריה לו: "אחר שאבינו עשה זאת, אין להרהר אחריו. בוודאי מה' יצא הדבר. ואולי יהיה לי זרעא מעליא". עשו כן, והגבילו זמן החתונה. קודם החופה אמר הבעש"ט שרצונו לדבר מקודם עם אשתו כמאמר רז"ל. דבר עם אשתו בסתר וגלה לה האמת, הכל כאשר לכל, והשביע אותה שלא תגלה מזה כלל, אפילו אם יעברו עליה עידן ועידנין שתהיה בדחקות גדולה.

 

אחר החתונה רצה הרב מוהר"ג ללמוד עמו, אולי יקבל איזה דברי תורה. אבל הוא הסתיר הדבר ועשה עצמו כאילו אינו יכול לקבל מאומה. אמר הרב לאחותו:

"הנה באמת יש לי חרפה גדולה מאישך. אם תרצי להתגרש ממנו הרי טוב, ואם לאו - אקנה לך סוס ותסעי עמו לגור באשר תגורו, כי לא אוכל שאת עליך חרפה".

 

הסכימה לדבר זה והלכו באשר התהלכו. קבע לה הבעש"ט מקום לגור שם, והוא הלך להתבודד בין הרים גדולים. וזה היה פרנסתה: ב' או ג' פעמים בשבוע הייתה באה אליו עם הסוס והעגלה, והיה הוא חופר טיט, והיא הייתה מוליכה הטיט לעיר. והבעש"ט היה מתענה תדיר בהפסקות גדולות. וכאשר רצה לאכול היה חופר גומה בארץ ונותן לשם קמח ומים, והיה נאפה מחום השמש. זה היה כל מאכלו אחר תעניתו. וכל הימים היה בהתבודדות.

 

והנה ההרים היו הרים גדולים עד מאוד, וביניהם גיא עמוק ובלי מדרון, כי אם ארץ גזרה. פעם אחת נכנס בעומק ההתבוננות, והיה הולך על ההרים. ומצד אחר, על ההר השני, היו עומדים לסטים שוללים. כשראו אותו מרחוק, שהוא הולך לסוף ההר בעומק המחשבה, אמרו: בודאי יפול לגיא ויהיה לו ריסוק איברים. אבל כשבא סמוך לגיא נתקרב ההר השני לפניו ונעשה מישור והלך למרחוק. ואחר נחלקו שני ההרים כמקדם. ובחזירתו, כשבא סמוך לגיא, נתקרב עוד הפעם ההר האחד לחברו ונעשה מישור. כן היה כמה פעמים בהליכתו ובחזירתו. ראו הליסטים כי הוא איש אלוהי וה' אתו, והשלימו עמו ובאו לפניו וספרו לו כל המאורע. מאז והלאה אם היה להם איזה ריב או טענה ביניהם היו באים לפניו, והוא היה עושה פשרה ביניהם.

 

פעם אחת באו שני גזלנים לדון לפניו, ולא הוטב הפסק בעיני אחד מהם. אמר בלבו: "הנה כשהבעש"ט ער אי אפשר לעשות לו רע. אבל כשיהיה ישן אמלא את רצוני להרוג אותו". וכן עשה: כשהיה הבעש"ט ישן בא הגזלן אליו והרים את הקרדום לחתוך את ראשו. מיד חטפו אותו, ולא ידע מי ומי, והכוהו מכות אכזריות, חבורות ופצעים, כמעט שלא נותרה בו נשמת חיים, וגם כוח הדבור ניטל ממנו. הקיץ הבעש"ט משנתו וראה את המוכה לפניו מלוכלך בדם, מלא חבורות ופצעים, ושאלהו: "מי אתה? ומי עשה לך הדבר הזה?" ולא היה בו כוח להשיב לו דבר. הלך הבעש"ט לדרכו.

 

למחרתו, כששב הגזלן מעט לאיתנו, ספר לבעש"ט כל המאורע.

 

 

 

ה. כיצד נתגלה הבעש"ט

כאשר עברו לבעש"ט שבע שנים שישב בהתבודדות בין ההרים והגיעה העת קרוב להתגלות, נסע עם אשתו לק"ק ברודי אל גיסו הרב מוה"ר גרשון. בבואם שאל הרב את אחותו לשלום: "והיכן הייתם?" השיבה אמריה לו: "הולכים היינו מעיר לעיר, וצרות רבות סבבונו". נתמלא רחמים על אחותו, הושיבם סמוך לביתו, ואת הבעש"ט לקח שיהיה משרת לפניו.

 

פעם אחת נסע הרב באיזו דרך ולקחהו להיות בעל העגלה. בתוך כך ישן הרב, והבעש"ט הוריד הסוסים לאגם מים מלא רפש וטיט, עד שאי אפשר היה בשום אופן להוציא משם הסוסים, והעיר את גיסו מוה"ר גרשון. ראה הרב כי צרתם צרה: אם ישלח אותו לכפר להביא ערלים שיוציאו הסוסים - ילך למקום שלבו חפץ, כי לא היה מחזיק אותו לבר דעת. נמלך בדעתו שהוא בעצמו ילך להמציא אנשים, והוכרח לירד מהעגלה לתוך הרפש והטיט, והלך לאיזה כפר, וחזר משם עם כמה אנשים להוציא הסוסים מתוך הרפש והטיט. בהליכתו רואה ר' גרשון והנה הוא נוסע נגדו. אמר לו: "מי הוציאך משם?" אמר הרב ר' גרשון: "אפילו שירות זו אי אפשר לקבל ממנו, כי לא יצלח לשום מלאכה".

 

אחר כך שכר ר' גרשון בשבילו איזה כפר שיתפרנס שם, ושם קנה שלימות רבה, כי בנה לעצמו בית התבודדות ביער, ושם היה מתפלל ולומד כל הימים, לרבות הלילות, כל השבוע. רק משבת לשבת היה בא לביתו, ושם היה לו גם כן בגדי לבן לשבת, והיה לו גם כן בית מרחץ ובית טבילה. ואשתו הייתה עסוקה בפרנסה, וה' שלח ברכה והצלחה במעשה ידיה. היו מכניסים אורחים להאכילם ולהשקותם בכבוד גדול. וכשהיה בא איזה אורח הייתה היא שולחת אחריו והוא בא ומשמש לפניו. ולא ידעו ממנו דבר.

 

והנה דרכו היה, כשבא לעיר לראש השנה היה בעיר כל החודש. פעם אחת, בחול המועד של סוכות, ראה ר' גרשון שאינו מניח תפילין. ודרכו היה להתפלל בכותל מזרח דווקא. שאלהו ר' גרשון: "מדוע אינך מניח תפילין היום?"

השיב: "כי ראיתי בספרי טייטש, שכל מי שמניח תפילין בחול המועד חייב מיתה".

קצף הרב מאוד על זה, שהוא מורה ובא מספרי אשכנז, ויוכל להיות מזה מי יודע מה שיהיה. הלך עמו אל הרב של הקהילה, שיאמר לו דברי מוסר, כי היה מוחזק בעיניהם לירא שמים, אלא שאין בור ירא חטא. והרב היה איש צדיק גדול מאוד. כשבאו לבית הרב נשק ר' גרשון את המזוזה, והבעש"ט הניח ידו על המזוזה ולא נשקה. רגז ר' גרשון עליו גם על זה. אולם כשנכנסו לבית הרב הסיר הבעש"ט את המסווה, וראה הרב אור גדול וקם לפניו. ואחר כך השיב המסווה על פניו וישב לו הרב. כן עשה כמה פעמים. נתבהל הרב מאוד, כי לא ידע מה הוא, שפעמים הוא נדמה לו כאדם קדוש ופעמים - לאדם פחות. כשקבל ר' גרשון לפניו עבור התפילין והמזוזה, לקח הרב את הבעש"ט בסתר ואמר לו: "גוזרני עליך שתגלה לי האמת". הוכרח הבעש"ט לגלות לו, אבל חזר וגזר על הרב שגם הוא לא יגלה מזה כלל. בבואם לחוץ אמר הרב אל ר' גרשון: "הוכחתי אותו בתוכחת. לדעתי לא יעשה דבר חוץ לשיטה, כי הוא עושה לפי תומו". הלך הרב ובדק את המזוזה וראו אותה שהייתה פסולה.

 

כשבאה העת סמוך להתגלותו נזדמן שאחד מתלמידי ר' גרשון נסע אל רבו. בדרכו היה ביום ג' אצל הבעש"ט וקבלו אותו בכבוד גדול. אחר האכילה אמר האורח: "ישראל, תכין לי הסוסים, שאסע מיד". עשה הבעש"ט כדבריו ואסר הסוסים בעגלה.

אחר זה אמר לאורח: "מה היה אם היה מעלתו שובת כאן?" היה לצחוק בעיניו. אבל כשנסע משם דרך חצי פרסה נשבר אצלו אופן אחד. חזר אל הבעש"ט ונטל האופן ונסע לדרכו. והנה נשבר אצלו אופן בפעם שנית, עד שנתעכב בזה גם יום ד' ויום ה'. גם ביום ו' נזדמנו לו סבות הרבה עד שהוכרח לשבות שם בכפר. היה האיש מצטער מאוד על זה, כי מה יעשה כאן עם הכפרי? בתוך כך ראה והנה אשת הבעש"ט עושה י"ב חלות.

התפלא מאוד ואמר לה: "למה לך י"ב חלות?"

השיבה לו: "אם בעלי הוא עם הארץ, מה בכך? אדם כשר הוא. וכאשר ראיתי אחי עושה קידוש על י"ב חלות, אני עושה לבעלי גם כן".

שאל אותה אם יש אצלם מרחץ.

אמרה: "יש, וגם בית טבילה".

אמר: "למה לכם בית טבילה?"

אמרה: "בעלי הוא אדם כשר והולך בכל יום למקווה". עם כל זה היה האורח מצטער מאוד על עיכובו שם. הגיעה העת להתפלל מנחה.

אמר: "איה בעלך?"

אמרה: "הנה הוא בשדה עם הצאן והבקר". התפלל הוא לבדו מנחה וקבלת שבת ומעריב, ועדיין לא בא הבעש"ט, כי הוא התפלל בבית התבודדותו. כאשר בא לביתו שינה טעמו ולבושו ודיבורו, ואמר: "שבתא טבא!" ואמר לאורח: "ראה, אני אמרתי שתשבות כאן, וכך הווה!" - עמד הבעש"ט אל הכותל כדי להראות את עצמו כאילו הוא מתפלל. אחר זה אמר בלבו, שאם יעשה קידוש בעצמו בדביקות נפלאה כדרכו - יראה האורח ויבין האמת. לכן כיבד את האורח שיעשה קידוש. ישבו אל השולחן לאכול כדרך הכפריים: אשתו ישבה אצלו. אכלו סעודת הלילה בשמחה וטוב לב. אבל האורח לא יכול להסיח צערו מלבו.

אמר אליו הבעש"ט: "רבי, אמור לנו דברי תורה!" ואז הייתה פרשת שמות. סיפר לו כל המעשה מגלות מצרים ביד פרעה, כפשוטו. אחר הסעודה הציעו להאורח את המטה אצל השולחן. - - בחצי הלילה הקיץ האורח, והוא ראה והנה אש גדולה בוערת על התנור. רץ אל התנור, כי היה סבור שבערו העצים שעל התנור. רואה הוא והנה אור גדול. נדחף לאחוריו ונתעלף. העירוהו. אמר לו הבעש"ט: "לא היה לך להסתכל במה שלא הורשית". היה לפלא בעיניו.

 

בבקר הלך הבעש"ט לבית התבודדותו להתפלל שם, כדרכו. בבואו לביתו - בא שמח וטוב לב בנשיאת ראש, והלך בביתו אנה ואנה, וזמר "אזמר לסעודתא", ועשה קידושא רבא, כדרכו, בדביקות נפלאה. בתוך הסעודה בקש את האורח שיאמר דברי תורה. לא היה יודע האורח מה שיאמר לפניו, כי היה כמעט כמבולבל. אמר לפניו מאמר על פי פשט. השיב הבעש"ט: "אני שמעתי פירוש אחר על זה המאמר". אחר הסעודה הלך לבית התבודדותו. ואחר המנחה בא בהתגלות ואמר דברי תורה, רזין דאורייתא, אשר לא שמעתן אוזן מעולם. התפללו מעריב ועשה הבדלה כדרכו.

 

אחרי זה גזר הבעש"ט על אורחו שיסע אל הרב ר' גרשון ולא יגלה לו זאת, כי אם שילך אל כת החסידים הגדולים אשר היו בעיר וגם אל הרב דקהילה, ויאמר בזה הלשון:

"הנה יש אור גדול בסביבות קהילתכם. מהראוי שתלכו אחריו להביאו העירה".

כששמעו הדברים האלה, כל החסידים וגם הרב, נגמר בדעת כולם כי הבעש"ט הוא זה האיש. נזכרו על כל הפליאות שהיה להם עליו, ועתה נתברר שהכל טוב וישר. הלכו כולם לכפר שלו לבקש אותו שיבוא העירה. והבעש"ט ראה זאת מקודם ונסע לעיר בשעה שהם יצאו לקראתו. כשפגשו זה בזה ירדו כולם למקום אחד, ועשו ביער כסא מענפי אילנות והושיבוהו עליו וקבלו אותו לרב עליהם, והבעש"ט אמר לפניהם דברי תורה.

 

 

 

ו. מופתים

1. כשהבעש"ט מביט בס' הזוהר הוא רואה כל העולם כולו.

בק"ק מזיבוז היה סוחר אחד גדול, והוא היה מאותם האנשים שהיו עדיין נגד הבעש"ט. היה לאותו סוחר בן יחיד חכם מופלג בלימוד ובשאר המעלות.

 

פעם אחת נסע הבן יחיד לבריסלא לקנות סחורה. דרכו היה להתעכב בנסיעה כזו ארבעה שבועות, ופעם זו נתעכב יותר מעשרה שבועות, ולא היה ממנו שום ידיעה כלל. נצטערו בני ביתו מאוד על זה. פעם אמרה אמו, אשת הסוחר, לבעלה:

"מה זה אתה מקשה לבך נגד הבעש"ט? כל העולם כולו נוסעים אליו, ממש מארבע כנפות הארץ, והוא עושה להם פעולות. ואתה אין רצונך לילך לביתו לשאול את פיו ולדרוש עבור בננו, כי לא דבר ריק הוא".

אבל הוא לא שת לבו לזאת.

 

ברבות הימים אילצתו מאוד, והוכרח לעשות רצון אשתו. הלך בערב שבת קודש אל הבעש"ט ואמר: "רבי, זה יותר מעשרה שבועות שנסע בני יחידי לבריסלא ואין לי שום ידיעה ממנו ולא ידענו מה עלתה לו". מיד צווה הבעש"ט שיביאו לו ס' הזוהר, ופתח אותו ועיין בו, והשיב לסוחר: "בנך הוא בעזרת השם בחיים ושלום, ושבת זו ישבות בכפר סמוך לעירנו פרסה אחת". לא האמין לדבריו. כי האיך יוכל להיות כך, והרי לא נעלם מבנו רוב הגעגועים שלהם, וכמים הפנים לפנים. ובודאי אין כסף נחשב בעיניו למאומה ויתן בעד עגלה מה שיבקשו בכדי שיבוא לשבת לביתו. עם כל זה לרווחא דמילתא שלח ערל אחד לכפר הנ"ל וצווהו להתעכב שם עד הלילה, אולי יבוא קודם הלילה. בלילה בא הערל בחזרה ואמר שאין קול ואין עונה, - "לא נשמע ולא נראה מבנך כלום". אז אמר הסוחר לאשתו: "הוא הדבר אשר דברתי מקודם, כל דבריו פתויי דברים שאין בהם ממש".

 

ובאמת כך היה המעשה: אצל בנו נשברה העגלה כמה פעמים בדרך, ובא לאותו כפר בחצי הלילה. ותכף, במוצאי שבת קודש, בא בנו לביתו.

 

אז ראה למפרע, כי כל דברי הבעש"ט הם כנים וצדיקים, והלך אל הבעש"ט ובקש ממנו מחילה על שדבר עליו לשון הרע, וספר לו המעשה. אמר לו הבעש"ט:

"שוטה, הלא אור שברא הקב"ה בששת ימי בראשית היה אדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו, וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא, והיכן גנזו? - בתורה. לכן כשאני פותח ס' הזוהר אני רואה כל העולם כולו, ולא אשגה ברואה".

 

2.  כשהבעש"ט מדבר עם אדם בדברי תורה הוא מתקשר בו ומזכך לו עד שהוא בא למדרגת נבואה ורואה נשמות של צדיקים נפטרו לעולמם.

(שמעתי מר' פלאק אב"ד דק"ק טיטשלניק).

פעם אחת, במוצאי שבת, צווה הבעש"ט לחתן חורגו ר' יוסף אשכנזי שיאמר לפניו עין יעקב, והוא שכב על המיטה ושמע מפיו העין יעקב. במקום אחד אמר הבעש"ט תורה על מאמר אחד מעין יעקב. אחר כך חזר ר' יוסף ואמר לפניו עין יעקב. בתוך האמירה ראה ר' יוסף את המגיד מישרים, שמו גם כן ר' יוסף, שנפטר ערך ג' רבעי שנה קודם לכן, וראה אותו שנכנס לבית לבוש בגדי שבת על ראשו ומגבעת, ואמר בקול רם: "שבוע טוב לרבינו!" והוא הולך כמו בחיים, ומטהו בידו. כשראה אותו נתחרד מאוד ונפל העין יעקב מידו. העביר הבעש"ט את ידו על פניו ושוב לא ראה אותו.

אמר הבעש"ט: "קח בידך נר ולך מן הצד". עשה כן.

 

שהה הבעש"ט עם הנפטר כמו חצי שעה או יותר. ושמע ר' יוסף שהבעש"ט מדבר עמו. אחר כך ראה הבעש"ט לר' יוסף ואמר לו בזה הלשון: "דאייטש (אשכנזי), בוא אלי".

ובא ואמר לפניו עוד עין יעקב.

בתוך הלימוד התחיל הבעש"ט להתרעם עליו, ואמר לו: "למה פחדת? האם שחט המגיד ר' יוסף דאייטש כמוך בחייו, שפחדת ממנו לאחר מותו?"

שאל אותו ר' יוסף: "מחמת איזו זכות ראיתי אותו?"

אמר לו: "מפני שאמרת לפני ואני אמרתי לפניך, והייתי מזכך אותך בדיבורי ונתקשרנו שנינו והיינו לאחד, ומחמת זה ראית אותו. ואילו היית מתחזק בשכלך היית שומע מה שמדבר עמי, וגם אתה היית שואל אותו כל מה שלבך חפץ והוא היה משיב לך. ולא עוד, אלא שהיה לך עמו היכרות והיית רואה אותו בתמידות".

 

היה ר' יוסף מצטער מאוד על זה הדבר, כי היא מדרגת נבואה, כשרואין נשמת צדיק, כאמור בספר שערי קדושה לר' חיים וויטאל.

 

ושאל ר' יוסף לבעש"ט: "למה בא ומה הצטרכותו?"

אמר: "בשביל הצטרכות שלו בא".

 

3.  הבעש"ט מרפא חולים שמייאשים אותם הרופאים, מחמת שהוא משיג את החולים ברוחניות.

מעשה בחולה אחד שייאש אותו דוקטור גדול, יהודי, ושוב לא היה החולה יכול לדבר. בא הבעש"ט לאותו מקום וקראו אותו אל החולה, ואמר שיבשלו לו רק מרק של בשר ותכף יתחיל לדבר. נתנו לו מרק לאכול, וריפא אותו עד שהבריא.

שאל אותו הדוקטור: "איך ריפא אותו? ידע שנתקלקלו לו הגידין, ואותן הגידין אי אפשר להיות להם רפואה".

אמר לו הבעש"ט: "אתה השגת את החולה בגשמיות ואני השגתי את החולה ברוחניות. יש באדם רמ"ח איברים ושס"ה גידים, וכנגדן רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה. כשאדם פוגם ח"ו מתקלקל האבר או הגיד שכנגד: כשיעבור על הרבה לא תעשה מתקלקלין הרבה גידין, ואין הדם נובע בהם, והאדם בסכנה. דיברתי עם הנשמה שתקבל על עצמה תשובה, וקיבלה עליה, ובזה נתקנו כל האברים והגידין, ויכלתי לרפאות אותו".

 

4.   איך היה הבעש"ט רופא חולים ממתנגדיו.

בק"ק אחת היו שלושה אחים לומדים מופלגים ויראי ה'. שנים מהם היו סרים למשמעתו של הבעש"ט, והשלישי היה מתנגד לו. בכל פעם שהיה הבעש"ט בק"ק הנ"ל הייתה אכסניא שלו אצל שני האחים, ובכל פעם היה שואל ודורש לשלום האח השלישי. פעם אחת בא לאותה עיר ביום ה', וקודם שנכנס לאכסניא שאל את אנשי העיר על שלום האח השלישי בזה הלשון: "מה שלום המתנגד שלי?" היו סבורין שהעולם שיהיו כמבשרים בעיניו, ואמרו לו שהוא מוטל אל ערש דווי וכוח הדיבור גם כן אין אתו.

אמר הרב שצריך לילך אצלו לבקרו. וביום ו', ערב שבת קודש, אמר לשני האחים בלשון שאלה:

"אפשר יוכל להתפלל שם אצל אחיכם בשבת קודש?"

אמרו: "אם היה בריא בוודאי לא היה מניח את הרב להתפלל אצלו. אבל כעת הוא מוטל כאבן שאין לה הופכין. מה איכפת לו? בוודאי אפשר ואפשר, כי יש שם חדר מיוחד להתפלל".

צוו להביא לשם ארון קודש וספר תורה. התפלל הבעש"ט שם ביום ו', ערב שבת קודש, מנחה ומעריב, ובבוקר התפלל שחרית, והאריך בתפילה עד ב' שעות אחר חצות. קודם קריאת התורה הלך לפרוזדור בכדי לקרר את עצמו, ומיד שמע קול יללה איך שהחולה הוא גוסס.

אמר לאנשיו: "נלך לבקר את החולה". וישב אצל החולה.

אמרה לו אמו: "מדוע אינך נותן שלום להרב?" ולא ענה לה כלום. נתנה ידו לתוך יד הרב. שאלה הרב את החולה אם למד גמרא, ושתק. שאל ממנו כך כמה פעמים והוא שתק, עד שגער בו הרב: "היכן הוא דרך ארץ שלך, שאני שואל ממך ואינך משיב לי כלום?"

אז השיב לו: "למדתי גמרא".

שאל לו: "באיזו מסכת נמצא המאמר חביבין עליך יסורין?"

אמר לו: "במסכת ברכות".

- "ומה נאמר שם?"

אמר לו: "לא הן ולא שכרן".

שאל לו הרב: "חביבין עליך יסורין?"

השיב: "לא הן ולא שכרן".

אמר לו הרב: "הב לי ידך!" יהב ליה ידיה ואוקמיה. אחר כך צווה לו הרב שיוריד רגליו מן המיטה. וכך עשה. אחר זה צווה הרב שילביש עצמו מעט ויטול ידיו. עשה כל דבר כאשר צווהו. אחר זה הלך עמו לבית התפילה והתפלל מוסף עם כולם והבריא בעזרת השם יתברך.

 

5.   הבעש"ט מסכן עולם הזה ועולם הבא שלו בשביל להציל חולה מידי מלאך המוות.

(שמעתי מהרב דקהלתנו)

ר' ליבוש דק"ק מיזריטש היה אצל הבעש"ט בימים נוראים, וחלה קודם ראש השנה. עסק הבעש"ט ברפואתו כל הלילה של ערב ראש השנה וגם הלילה של ראש השנה, ולא ראה כלל סימן מיתה ח"ו. וכשהלך לבית המדרש, בעת התפילה, נחלש ר' ליבוש מאוד. הודיעו להבעש"ט ולא שמע, כי היו יראים לצעוק אליו בקול. כשראה ר' יצחק דק"ק מיזריטש כי לא פנה הבעש"ט, צעק אליו בקול גדול. ענה הבעש"ט ואמר: "למה לא אמרו לי?" והלך במרוצה לביתו, ונמצא מלאך המוות עומד על גבו. גער בו בנזיפה וברח מלאך המוות. לקח הבעש"ט את ר' ליבוש בידו ותכף הבריא. הוליכו לבית המדרש, כי ירא להניח אותו בביתו, שמא ישוב ח"ו מלאך המוות.

 

אחר כך אמר הבעש"ט, שעל דבר זה רצו לדחות אותו מעולם הזה ומעולם הבא, ואמר כי לא עשה דבר זה, אלא מחמת שבא אליו הדבר פתאום, שלא ראה בחולה מקודם שום דסימני מיתה. "וכשראיתי פתאום מלאך המוות, דווה לבי עלי ועשיתי דבר זה".

 

6.  האיך היה הבעש"ט מטריד מזיקין מן הישוב.

(שמעתי מהרב דקהלתנו וגם מהרב דק"ק פולנאה).

בק"ק איזבארו נתראו בבית הכנסת של נשים שני לצים, והיו מפחידים את הנשים עד שהוכרחו לעזוב את בית הכנסת. הלך ר' חיים מגיד מישרים של קהילתנו וישב בבית הכנסת ולמד שם וגירש משם את הלצים. הלכו והזיקו שני ילדים שלו. שלח אחר הבעש"ט. בא הבעש"ט ולן בבית התבודדות עם הסופר ר' צבי, וצווה שיביא את הילדים אצלו למקום לינתו. עשו כן. כשישבו לישון היה המשכב של הבעש"ט בראש השולחן והסופר שכב בעבר השני לראש הבעש"ט. עד שלא ישנו, באו שני המזיקין לבית ועמדו אצל הפתח ולצצו על הבעש"ט איך הוא מזמר "לכה דודי". והבעש"ט קם וישב על מיטתו ואמר לסופר: "הראית?" והסופר גם כן ראה ותחב את ראשו תחת הכר של הבעש"ט ואמר: "הניחה לי".

 

אחר כך הלכו אל הילדים. קפץ הבעש"ט מן המשכב וגער בהם ואמר להם: "להיכן אתם הולכים?" והם לא פחדו ואמרו: "מה איכפת לך?" והתחילו פעם שנית להתלוצץ ולזמר "לכה דודי" בניגון של הבעש"ט. עשה הבעש"ט מה שעשה, נפלו שני המזיקין לארץ ולא יכלו לקום. התחילו מתחננים לפניו. אמר:

"תכף תראו שהילדים יבריאו!" אמר האחד: "מה שעבר אין, כי ניזוקו איברים פנימיים, ועכשיו באנו להזיקם עד הגמר, אך מזלם הוא שרום מעלתו בכאן".

 

שאל אותם: "איך ומה ולמה באתם לבית הכנסת?" השיבו:

"החזן היה מתפלל בבית הכנסת, והיה לו משורר שקורין באס, ובעת זמרו היה כוונתו שייטב בעיני הנשים, והיה לו הרהור, וגם הנשים הרהרו עליו, ומשני ההרהורים הללו נבראנו אנחנו שני מזיקין, זכר ונקבה, וחיינו הם בבית הכנסת".

 

אז נתן להם הבעש"ט מקום אצל באר אחת, מקום שאין בני אדם מצויים שם.

 

7.   הבעש"ט מסלק נדן מתוך חוב.

(שמעתי מאיש אחד ששמע מפי הסופר ר' צבי ז"ל).

הבעש"ט נשתדך עם המפורסם ר' זאב קוציס ביתום וביתומה שגדלו בביתם. היתומה נתגדלה בבית הבעש"ט והיתום נתגדל בבית ר' זאב. פסק הבעש"ט שתי מאות זהובים לנדן. כשהגיעה החתונה, קודם הכיסוי, אמר ר' זאב להבעש"ט, שלא ילך עם החתן לכיסוי, עד שיסלק משתי מאות זהובים שפסק. היה בעיני הבעש"ט כמצחק, ואמר: "אינך מאמין לי הסך הלז?" השיב לו:

"בהימנותא דידי, שלא אשנה מדיבורי, כי אני צריך להחזיק החתן אצלי ללמוד עמו, ואם אין קמח אין תורה".

 

בתוך כך בא לבית הבעש"ט ר' ליב מקרימיניץ. הושיבו הבעש"ט בכבוד וצווה ליתן לו צלוחית יין לשתות, ובירך עליו וענה הבעש"ט "אמן". אחר כך פתח ר' ליב וסיפר להבעש"ט מתכלית ביאתו, שהקומיסר של העיר שלח אחריו, והראה לו אגרת מאדון אחד רחוק מק"ק מזיבוז ח' פרסאות, שכתב אליו שהבעש"ט חייב לו אלף זהובים מפדיון שבויים, כפי השטר חוב שתחת ידו, ושיסלק לו תכף ומיד דווקא, ואמר הקומיסר, שאם לא יסלק לו תכף יוריד אותו בשלשלאות של ברזל אל האדון הנ"ל, ולא יפול דבר ארצה. ושלחו להודיע לו שיסלק תכף ומיד.

 

כששמע הבעש"ט דברים אלו מפיו של ר' ליב קרא תכף לעבדו וצווה קול גדול לאסור מרכבתו. ואמר לר' ליב: "תכף ומיד תיסע את אותו אדון ותסלק לו הסך הנ"ל, ותזרז עצמך לבוא אל הכיסוי". ולא הניחו לילך לביתו. היה הדבר נפלא בעיניו של ר' ליב, אך לא השיבו מדבריו ונסע תכף אל אותו אדון. באם הדרך, בקריצ'מה אחת, היה לו יודעו ומכירו, והתראה פנים עמו וסיפר לו עסק נסיעתו. אך היה נחפז מאוד לדרכו. והיה פלא לבעל הקריצ'מה.

 

נסע ובא אל האדון בצהרים בשעת קביעות הסעודה שלהם. המתין עד גמר הסעודה ובא לבית האדון. שאל האדון תכף אם הביא לו מעות מהבעש"ט, והשיב לו "הן".

 

הושיבו בכבוד ונתן לו מי דבש לשתות. היה לר' ליב תמה בלבו באיזה אופן יהיה הסילוק, ואמר בלבו: אולי כוונת הבעש"ט שייטב בעיני האדון סוס טוב מסוסיו ויקבל בסך הנ"ל. בתוך כך עלה בדעתו ואמר להאדון: "אני צריך לדבר עמך דבר סתר". והלך עמו לחדר אחר. אמר להאדון בזה הלשון:

"ידעתי שאתה איש צדיק ונאמן מאוד, ולא תחפוץ אפילו שווה פרוטה ממון של אחרים. וכעת אני רוצה לסלק לך הסך שאתה תובע. אולי על פי החשבון אין מגיע מהשבויים סך כזה ותיכשל ח"ו בגזל".

השיב לו האדון:

"תשואות חן גדול, אהבה גדולה אהבתיך על זה שאתה מציל אותי מגזל ומעונש עולם הבא".

ותכף חיפש השוברות של המוכסנים שנפדו, וחשב חשבונות, ונטל השטר חוב של הבעש"ט וזרק אותו על האש.

ואמר לר' ליב: "אדרבה, מגיע להבעש"ט שני זהובים". ונתן לו אחד עשר אדומים.

אמר לו ר' ליב: "מגיע עוד שני זהובים". והוסיף האדון לדבר עמו באהבה וחיבה על שאינו נושא לו פנים ויקרה נפשו בעיניו שהצילו מן הגזל. נתן לו שני הזהובים, ונסע ר' ליב לדרכו. בבואו לקרי'צ'מה הנ"ל קפץ מן העגלה לספר הנפלאות.

והבעש"ט גוער בביתו ואומר: "השוטה הלז משתהה בדרך ומספר המעשה".

 

אחר זה בא ר' ליב אל הבעש"ט ורצה לספר המאורע. החזיר הבעש"ט: "ידעתי. מהר תן לי המעות, כי איחר היום לעשות כיסוי". ורגז שעמד בדרך בחזרתו. ואחר כך אמר: "כעת זמן החתונה" - והיה שמח.

 

8. הבעש"ט מתענין ורואה אפילו בדברים שפלים.

(שמעתי מר' ליב מסינאמי ואחר כך שמעתי מהרב דקהילתנו).

פעם אחת בא חנוני לעיר שדה לבן מבריסלא עם בריקה (עגלה גדולה) גדלוה מלאה סחורה של ארג צמר, ובא לילה, ולא רצה לפתוח החנות בלילה, וצווה להתיר את הסוסים מן העגלה, ואמר בלבו: מי יוכל לגנוב עגלה, היינו בריקה גדולה כזו? ועזב בחוץ הבריקה עם הסחורה. בא גנב ואסר סוסים אחרים לעגלה וברח עם העגלה ועם כל הסחורה. בבוקר ראו שנגנבה העגלה עם הסחורה, והתחילו לרוץ ולחפש בכל הרחובות ועל פרשת הדרכים ולא מצאו ולא השיגו הגנב. שלח הסוחר אגרת אל הבעש"ט. כשבא השליח אל הבעש"ט מצא אותו שהוא עומד אצל המזוזה ורוצה לנסוע לק"ק דראז'ני לברית מילה, כי כבדו אותו במצוות מילה. קבל הבעש"ט האיגרת מידי השליח ואמר לו: "המתן לי שאחזור". המתין השליח.

 

והבעש"ט לן בדרך, ובהיות הבקר נסע לעיר. כשבא סמוך לעיר ראה מרחוק כי העגלה עם הסחורה באה גם כן לעיר בדרך אחרת, ואמר לר' צבי סופר:

"ראה העגלה הנוסעת עם שני הסוסים".

אמר ר' צבי: "אני רואה".

אמר הבעש"ט: "השליח ששלחו אלי הוא עבור עגלה זו עם הסחורה שבתוכה, שנגנבה. כשנבוא לעיר תשאל לאכסניה שלו ותאמר לו שיתן לך העגלה עם הסחורה, כי היא גנובה אצלו".

 

כשבאו לעיר הלך ר' צבי תכף לאכסניה שלו וראה שהוא עומד ומתפלל. לא יכול להעיז ולומר לו כמו שצווה הבעש"ט, מפני שהיה מתפלל כאיש תם וישר. חזר ר' צבי אל הבעש"ט וספר לו הדבר.

אמר לו הבעש"ט: "תכף לך, כי יסע לו עם הסחורה".

הלך ר' צבי פעם שנית ומצא אותו שאוכל סעודת הבוקר. שאל לבעל הבית אם שתה יין שרוף הרבה, כדרך הגנבים, ואמר שלא שתה כי אם בעד שני גדולים (גדול הוא מטבע של פרוטה). כדרך כל הארץ. הלך ממנו עוד הפעם בידים ריקניות לביתו.

אמר לו הבעש"ט: "לך ואמור לו כל הסימנים, שעמד ביער שלושה ימים עד שעברו כל הרצים והמחפשים ואחר כך לן במקום פלוני. אמור לו כל הלינות שלן עד עיר דראז'ני". הלך ר' צבי ואמר לו כל הסימנים, אז נתרשלו ידי הגנב, ואמר: "אמת, כן הדבר. קח העגלה עם הסחורה". צווה ר' צבי לבעל הבית שישמור את העגלה עם הסחורה.

 

אחר כך אמר הגנב בלבו: עכשיו אני עני כשאר עניים, אלך לאכול בברית מילה.

 

כשאכלו ושתו מי דבש עמד הגנב אצל הבעש"ט, ואמר: קושיה גדולה קשה לי על רום מעלתו. מכיוון שרום מעלתו יודע ורואה איך גנבים גונבים ומקומם ולינתם, מן הסתם יוכל לראות גם דברים טובים מאלה. ולמה לו להביט אל דברים שפלים? יותר טוב להביט בדברים טובים!"

 

אמר הבעש"ט תורה על קושיה זו עד תפילת המנחה, ולא גמר התורה.

 

9.  גם הנכרים יודעים שהבעש"ט הוא בעל מופת ולא מכשף.

היה מוכסן אחד סמוך לק"ק מזיבוז. בא איש אחד ונתן הוספה על הארינדה (החכירה) ונדחה המוכסן מן הכפר, ונשאר חייב לבעל הכפר ולא היה לו במה לשלם. צווה האדון, גם המוכסן החדש, שלא יניחו אותו ליסע מן הכפר לשום מקום. אף על פי כן נסע המוכסן הישן אל הבעש"ט. כשנודע מזה להמוכסן החדש הלשין עליו אצל האדון, ואמר: "נסע אל מכשף לעשות לך כישוף". כעס האדון ולקח את בנו לתפיסה.

 

והמוכסן הישן לא מצא את הבעש"ט בביתו, כי היה בק"ק קמינקה, ונסע אחריו לעיר זו ולא מצאו שם, כי נסע הבעש"ט לביתו. נסע אחיו והשיגו בדרך.

אמר לו הבעש"ט: "מה אוכל לעשות בדרך? נהוג נסיעתך אחרי לביתי". בדרך ראה הבעש"ט שתפס האדון את בנו לתפיסה, אמר : "אין פנאי להמתין". באו אל נהר אחד וטבל בו. בצאתו מן הנהר אמר לו: "לך לביתך. ותכף כשתבוא אל הכפר לך למבצר". עשה כן.

 

כשראה אותו האדון מן החלון נתיירא שמא יזיק לו בכשפיו, וגירש את בנו מן התפיסה, ושלח עבדו לגרש אותו מן הכפר עם כל אשר לו. וכן עשה.

 

אחר כך שלח האדון איגרת להקומיסר דק"ק מזיבוז בקובלנה רבה על הבעש"ט בזה הלשון: "באשר שאתה מחזיק בעיר שלך מכשף".

השיב לו הקומיסר: "ראה בכל עוז להתאמץ ולפייס את הבעש"ט, שהוא אינו מכשף. ואם לא תפייסנו תיענש מן השמים".

 

תכף שלח האדון לפייסו, ושלח לו במתנה עגלה עם כל מיני קמחים ועופות.

 

10. מעשה מהבעש"ט שסיפר ר' חיים מקוסוב.

אישה אחת חשוכת בנים היה דרכה ליסוע בכל פעם אל הבעש"ט. פעם אחת באה אליו, והייתה בוכה הרבה לפניו, והבטיח לה הבעש"ט שיהיה לה באותה שנה בן זכר. נסעה לה, ולאחר זמן ילדה בן זכר. התינוק היה טוב תואר מאוד.

לאחר שתי שנים, כשהגיע הזמן לגמול את הילד, נסעה עמו אל הבעש"ט שיברך אותו. בבואה עם הילד לפני הבעש"ט, צווה הבעש"ט ליקח מידה את הילד וחבקהו ונשקהו. אחר כך אמר שיחזירו לה את הילד. נסעה לביתה, ונפטר הילד. הייתה האישה בוכה במר נפשה מאין הפוגות.

נסעה אל הבעש"ט ובאה אליו בבכיה גדולה: - כבודו הרג את ילדי! - בקש ממנה הבעש"ט שלא תבכה, ואמר לה: - שמעי נא את אשר אספר לך.

 

פעם אחת היה מלך אדיר, ולא היה לו בנים. היה לו למלך יועץ והוא יהודי. פעם אמר המלך ליועץ שלו: "הלא אתה הוא יועצי בכל העניינים, ואפילו בתכסיסי מלחמה, תנה לי עצה במה שאין לי בנים ואין לי למי להשאיר המלוכה". אמר לו היועץ: "אין מי שיוכל להועיל לך חוץ מן היהודים". אמר לו המלך: "אם יהודים יועילו לי בזה אמחול להם המסים והארנוניות". אמר לו היועץ: "אם תמחול להם המסים, מזה לא יהא לך בנים. אלא תגזור גזרה על היהודים ממדינתך שיבקשו מאת השם יתברך שיהיה לך בשנה זו בן זכר, ובאם לאו לא ימצא שום יהודי במדינתך. אז תראה מה שיהיה מזה". המלך גזר כך, ושלח לכל עיר ועיר ליהודי מדינתו, שבאם לא יהא לו בשנה זו בן זכר אז לא ימצא שום יהודי במדינתו. הגזרה יצאה בתוקף רב. כשנודע ליהודים דבר הגזרה התחילו להתענות ולומר תהילים ולבכות עד שעלתה צעקתם למרום. באה נשמה קדושה שהייתה כמה שנים בגן עדן, וכשמעה צעקת בני ישראל השתטחה לפני השם יתברך, ואמרה: ""אני אלך לעולם השפל להיות בן אצל המלך, כי יש לי רחמנות גדולה על בני ישראל". וכך הווה: באותה שנה נפקדה המלכה בבן זכר, וליהודים הייתה אורה ושמחה.

אחר כך נגמל הבן-מלך והתחילו ללמוד עמו, כנהוג. היה לו מוח גדול וחזק מאוד, ומה שהיו לומדים עמו היה תופס בפעם הראשונה. פעם אחת אמר לאביו: "תדע אבי, שמכל הלימודים שלומדים עמי אין לי שום הנאה מהם. אחפוץ מאוד שילמדו עמי לימוד שיהא לי הנאה".

אמר לו אביו: "אשלח אל הפופסט (האפיפיור) שילמד עמך ומלימודו תהא לך הנאה".

הפופסט בא והמלך גזר עליו שילמד עם בנו יחידו האהוב.

השיב הפופסט: "מוכרח אני לקיים גזרת המלך. אמנם, שאלה אחת אני שואל מאת המלך: הנה יש לי שתי שעות בכל יום שאני עולה לרקיע, ואני אז סגור ומסוגר, ומי שבא אלי באותה שעה הוא מחייב את ראשו, וכך היא דת המלך. לכן תגזור גזרה זו אפילו על בנך החביב לך מאוד, שגם הוא יהיה בגזרה זו". המלך הבטיח לו, וגזר כן על בנו.

 

התחיל הפופסט ללמוד עם הבן-מלך, ובזמן מועט היה בקי בלימודו יותר מהפופסט, כי היה לו מוח גדול, כראוי לנשמה קדושה. אחר כך התיישב הבן מלך בדעתו: "הלא אני חביב מאוד בעיני אבי המלך, עד שלא יוכל להתאפק שלא לראות אותי שעתים, ותורה יודע אני יותר מן הפופסט, ומדוע לא אראה מה שהפופסט עושה בשתי שעות הללו? - עשה לעצמו מפתחות, ופתח את הדלתות בתוך אותן שעות. מצא את הפופסט יושב מעוטף בטלית ותפילין לומד גמרא עם מפרשים. הפופסט נתעלף מפחד שיודע הדבר אשר הוא יהודי. אחר זה התיישבו בדעתם לבלי לגלות הדבר לשום בן אדם, והפופסט אמר לו: "אלמד עמך גמרא המושכת את הלב והמתוקה מדבש".

התחיל ללמוד עמו וראה שלימוד הזה משיב נפשו.

שאל הבן-מלך לפופסט: "מדוע אתה מטעה את העולם?"

השיב לו: "מפני שעברו רוב שנותי בזה, לפיכך מוכרח אני להיות כן כל ימי חיי". אמר לו הבן-מלך: "תן לי עצה איך להתגייר, כי אני רוצה להיות יהודי. ואתה יודע שאבי לא יוכל להתאפק שלא לראות אותי אפילו שתי שעות".

אמר לו הפופסט: "תאמר לאביך: למה בקשת שיהיה לך בן? בכדי שתדע מי יקבל אחריך המלוכה! ועתה אתה איש זקן, ואני צעיר לימים, ועוד לא הייתי בשום מקום ממדינתך. מאוד אחפוץ ליסע ולראות מדינתך והשרים שלך. אמנם ידעתי כי אני ואתה לא נוכל להתאפק ולסבול אפילו שתי שעות לבלי לראות זה את זה. לזאת מוכרחים אנו להרגיל את עצמנו בהדרגה, עד שנוכל להתאפק לבלי לראות זה את זה עד חודש ימים, אז אוכל ליסע לראות המדינה והשרים שלך".

 

הבן-מלך אמר לאביו כך, והוטב בעיני המלך, והתחילו להרגיל את עצמם לבלי לראות זה את זה, עד שהתרגלו שלא לראות זה את זה עד חודש. אז נסע לראות את המדינה. בבואו אל הספר של המדינה צווה על העגלון שיחזור לביתו, באמרו שצריך הוא להתעכב כאן זמן רב. העגלון חזר לעיר המלוכה. והבן-מלך עבר דרך הגבול למדינה אחרת והתגייר. מעות היו לו למחייתו, כי לקח מביתו, והיה יושב בבית המדרש כמה שנים ולומד.

לאחר זמן נפטר ושבק לנו חיים. בא לעולם העליון. ושם מימינים ומשמאילים. אמנם, מי ומה יוכל לומר חטאים על נשמה קדושה שהייתה לה מסירות נפש עבור בני ישראל?

עם כל זאת בא מקטרג אחד ואמר: "הלא היה יונק אצל נכרית שתי שנים!" - לפיכך היה מוכרח לירד עוד אל העולם השפל הזה בכדי שיהא יונק אצל ישראלית עוד שתי שנים.

 

והוסיף הבעש"ט ואמר לאישה: ואת בכית לפני שאין לך בנים, והבטחתי לך בן זכר. מה איכפת לך שהיית מיניקה נשמה קדושה שתי שנים?

 

בית מדרשו של הבעש"ט במזיבוז.

 

ז. תפילה ועבודת השם

1.  רעדת הבעש"ט בשעת התפילה.

(שמעתי ממוהר"ר פאלק החסיד המפורסם דק"ק טיטשילנק, ששמע מר' אברהם אב"ד דק"ק דובאסאר, שהיה מקודם ש"ץ בבית המדרש דק"ק מזיבוז).

 

פעם אחת היו צריכין לאמר הלל, שהיה ר"ח או חול המועד של פסח, והיה רבי אברהם הנ"ל מתפלל תפילת שחרית לפני התיבה, והבעש"ט התפלל על מקומו. והיה מנהגו להתפלל בעצמו לפני התיבה מן הלל. בשמונה עשרה של קול רם נתרעד הבעש"ט רעדה גדולה, והיה רועד והולך, כדרכו לרעוד בתפילתו תמיד, ומי שראה אותו בשעת התפילה ראה הרעדה שלו. כשסיים ר' אברהם חזרת התפילה, היה הבעש"ט עומד במקומו ורועד, ואינו הולך אל התיבה. בא החסיד רבי זאב קוציס והציץ בפניו, והנה בוערים כלפידים, ועיניו בולטות, והיו פקוחות ועומדות בלי תנועה, כמו גוסס ח"ו. רמז ר' זאב לר' אברהם, ולקחו אותו, זה ביד אחת וזה ביד אחת, והוליכוהו אל התיבה. הלך עימהם ועמד לפני התיבה, ורעד ערך מה, ופתח ואמר הלל. והכל ברעדה. ואחר כך, כשסיים הלל עמד ורעד זמן רב, והוצרכו להמתין בקריאת התורה עד שנח מרעדתו.

 

2. כשהבעש"ט מתפלל הוא משפיע מהתפעלותו על בני אדם, על בעלי חיים ואפילו על דוממים.

א.

כשבא [המגיד מישרים ר' אליהו] בפעם הראשונה אל המגיד הגדול דק' מיזרימש ספר לו המעשה, ואמר: "פעם אחת ביום טוב, ואיני יודע אם יום א' של פסח או יום שמיני עצרת היה, הוצרכתי לברך גשם או טל. היה הבעש"ט מתפלל לפני התיבה בחשק גדול - - והיה מתפלל בזעקה גדולה" - והרב המגיד מישרים לא היה יכול לסבול, כי היה חולה גדול, ויצא מבית המדרש ונכנס לבית קטן שבבית המדרש, והתפלל שם ביחידות. קודם מוסף הלך הבעש"ט ובא לבית קטן ללבוש הקיטל. ואמר המגיד כי היה מכיר, שהיה אצלו השראת השכינה, וכשראה אותו הכיר בו כי אינו בזה העולם. וכשלבש הקיטל נקמט הקיטל על כתפיו, ואחז המגיד מישרים בקיטל לפשטו מקמיטתו. וכשנגע התחיל לרעוד עמו. הבעש"ט הלך לו, והוא הוצרך להתפלל ולבקש מן השם יתברך שייקח ממנו דבר זה, כי אין בכוחו לסבול.

 

ב.

פעם אחת קבל הבעש"ט שבת בשדה, והיו שם צאן רועות על פני השדה והגביהו בשעת מעשה את רגליהן הראשונות למעלה ועמדו רק על שתי רגלים האחרונות כעמידת אדם.

 

אומרים בשם צדיקים: מחמת שקידש את כל העולם, והעלה בשעת מעשה את כל העולם למקורו הראשון, אזי ממילא גם כל הברואים שהיו עומדים אז אצלו, הגם שאין בהם דעת, מכל מקום כיון שמעט החיות המלובש בהם נתעלה למקורו הראשון ממילא הגביהו את עצמם והשיגו השגה גדולה כל כך מרוב קדושתו ואורו שהכניס הצדיק בזה העולם.

 

ג.

(שמעתי מהרב דק"ק פולנאה, בעל ספר תולדות יעקב יוסף).

פעם אחת עמד כלי גדול מלא מים בשעה שהבעש"ט היה מתפלל, וראו שהמים נעים ונדים, וממש השראת השכינה היה עליו, ומזה רעדה הארץ, כמו שנאמר "מפני אשר ירד עליו ה' באש - ויחרד כל ההר מאד" (שמות י"ט, י"ח), אך לא היה ניכר, ובמים היה ניכר מאוד.

 

ד.

(גם מהחסיד ר' דוד פורקיס ממזיבוז שמעתי).

פעם אחת התפלל הבעש"ט בדרך בבית בכותל מזרח, וסמוך לכותל מערב היו עומדות חביות מלאות תבואה, והיו רואים שהתבואה רועדת.

 

3.   תפילת מנחה בערב שבת קודש.

(שמעתי מר' פאלק הנ"ל).

כשנסע ר' גרשון מקוטוב מארץ ישראל לחוץ לארץ לשדך את בניו, אמר אגב אורחא: "תהילה לאל שעברתי את הים, אסע אל גיסי הבעש"ט". ובא אליו בערב שבת קודש. עמד הבעש"ט להתפלל תפילת המנחה, והיה מאריך בתפילתו עד צאת הכוכבים. ור' גרשון התפלל גם כן, מתוך הסידור של האר"י ז"ל, ואחר כך העביר שנים מקרא ואחד תרגום, ואחר כך צווה והביאו לו כרים ושכב לנוח.

 

בליל שבת, בשעת הסעודה, שאל ר' גרשון את גיסו הבעש"ט:

"מפני מה הארכת בתפילה כל כך? אני גם כן התפללתי בכוונות וקראתי הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום, והוצרכתי לשכב ולנוח, ואתה עומד ורועד ועושה תנועותיך?"

והיה רוצה להוציא דברים מפיו.

אבל הבעש"ט היה שוחק עליו ולא השיב לו כלום. כפל ושאל עוד הפעם.

אז החזיר לו הבעש"ט:

"כשאני מגיע לתיבות מחיה מתים - וספק לר' פאלק אם לתיבות "מחיה מתים אתה" או "מחיה מתים ברחמים", - ואני מכוון כוונת ייחודים, באות נשמות מתים לאלפים ולרבבות, ואני צריך לדבר עם כל אחד ואחד מפני מה נדחה ממחיצתו, ואני עושה לו תיקון ומתפלל בעדו ומעלהו, והחשוב חשוב קודם. והם רבים, שאם רציתי להעלות כולם הייתי צריך לעמוד שמונה עשרה שלוש שנים. אך כשאני שומע הכרוז שמכריז "מקודש, מקודש!" ואי אפשר עוד להעלות הנשמות, אני פוסע מן השמונה עשרה".

אמר לו ר' גרשון בדרך שחוק: "למה אינם באים אלי?"

השיב לו: "היה אצלי כאן גם השבת השנית, ואני אמסור לך הכוונות בכתב על נייר ויבואו אליך גם כן".

 

עשה כן. בערב שבת קודש הבא, כשסיים הבעש"ט קדיש לפני התפילה, עמד ר' גרשון להתפלל גם כן, והבעש"ט לא התחיל עדיין בתפילה, כי היה יודע שר' גרשון לא יסבול ויתפחד. תיקן בתוך כך מורה שעות שלו והריח טאבק, עד שיעבור ר' גרשון מקום הכוונה. כשכוון ר' גרשון כוונה זו וראה הבעש"ט שבאו אליו מתים כמו עדר גדול של צאן ונפל בחלשות אז העירו וצווה לו לילך לביתו. ובלילה על השולחן, בשעת הסעודה, שאל לו הבעש"ט:

"למה נתחלשת?"

אמר לו: "בעת שכוונתי הכוונה באו אלי מתים כמו עדרים".

 

אז אמר הבעש"ט לאנשיו בדרך שחוק: "הלקו אותו, שלא ישחק על הבעש"ט!".

 

4. תפילת יום הכפורים

(גם שמעתי מהחסיד ר' דוד פורקיס, אבל לא מפיו ממש, שבהיותו שוחט בק"ק טולטשין עשה ר' דוד מכפר חלאדווקי תנאים ושלח עגלות אחר כל המקבלים וגם ר' דוד מגיד מישרים הנ"ל נסע אל התנאים, וסיפר בדרך, וכשבאו אנשי הקהילה סיפרו לי).

פעם אחת ביום הכיפורים בהשכמה לא בא הבעש"ט לבית המדרש, כפי המנהג, להתפלל ביום הכיפורים בהשכמה. היו שוהים עד בוש על היום והמתינו עליו מלהתפלל. אחר כך בא וישב על מקומו, והיה ראשו על הסטנדר, מרים ראשו ומניח ראשו, מרים ומניח, כמה פעמים. אחר כך רמז שילכו להתפלל לפני התיבה. ובא ר' דוד הנ"ל להתפלל, כי הוא היה מתפלל בימים נוראים. כשבא סמוך לתיבה התחיל הבעש"ט לבזותו בפני כל עם ועדה, ואמר בזה הלשון:

"זקן אשמאי! היכן אתה הולך?" וביזה וגינה אותו ערך חצי שעה.

והיה רוצה לחזור ולילך מן העמוד, כי היטב חרה לו עד מאוד, כי אמר: שמא ח"ו ראה בי דבר מגונה. וגער עליו הבעש"ט ואמר: "עמוד!" - והתחיל להתפלל ובכה, ולא היה יודע מה שהוא מדבר, רק שצעק ובכה, כי נשבר לבו מאוד.

 

אחר כך, במוצאי יום הכיפורים, הלך ר' דוד מגיד מישרים אל הבעש"ט, ואמר לו:

"רבינו, מה ראה בי דבר מגונה ח"ו?"

- ענה ואמר:

"חס ושלום, לא ראיתי בך כלום. רק באשמורת הבוקר ראיתי להס"מ על הדרך מקום שהתפילות הולכות ורצה לקבל כל התפילות ח"ו, ואמרתי בלבי: למה אלך להתפלל ולמסור לו התפילות ח"ו? על כן שהיתי מלהתפלל. ותהילה לאל, פניתי דרך אחת, שילכו התפילות בזו הדרך ולא יוכל לאחוז בהן. על כן יראתי שמא יכנס ח"ו בלבך ויקלקל הדבר, ושברתי את לבך בכדי שלא יהיה לך שום מחשבה זרה בלבך, ואחר כך צוויתי לך להתפלל".

 

5.  מתפללים פשוטים הם היסוד של בית הכנסת.

(שמעתי מר' מאיר מאנאפולי)

היה בעיר אנאפולי אומן הנקרא שאפוואל, והיה מתפלל בקיץ ובחורף בבית הכנסת בקביעות, אפילו אם לא היו עשרה בבית הכנסת היה מתפלל ביחידות.

 

פעם אחת אירע לבעש"ט להיות בעיר זו, ובעת שעשן הלולקי קודם התפילה כשהיה מסתכל בחלון ראה את האומן הולך לבית הכנסת. נזדעזע מאוד, ואמר לבעל הבית:

"צא וראה מי הוא שהולך וטלית ותפילין בידו".

יצא בעל הבית וראה וחזר ואמר: "אומן אחד הולך לבית הכנסת".

אמר הבעש"ט לקרוא לו שיבוא אצלו,

ואמר לו בעל הבית: "ידעתי שהוא שיגעון ובודאי לא ירצה לילך".

שתק הבעש"ט.

 

לאחר התפילה שלח אחר אותו אומן שיביא לו ד' זוגות פוזמקאות. בא והביא עמו הפוזמקאות.

אמר לו הבעש"ט: "זוג פוזמקאות בכמה?"

אמר לו: "כל זוג א' זהוב וחצי".

אמר לו: "שמא זוג במיקח זהוב אחד?"

לא ענה אותו דבר. צווה הבעש"ט לאדם אחר שיפסוק עמו המיקח.

אמר לו אותו האיש: "שמא תמכור בפחות מזהוב וחצי?"

אמר לו: "אילו רציתי בפחות הייתי אומר בפעם ראשונה בפחות".

שילם לו הבעש"ט בעד ד' זוגות פוזמקאות.

 

שאל אותו: "מה אתה עושה?"

אמר: "אני עושה אומנותי".

שאל אותו: "איך אתה מתנהג?"

אמר: " אני עושה לא פחות מארבעים זוג או חמישים זוג, ובפעם אחת אני מניח אותן בעריבה גדולה עם מים חמין, ואני דורך אותם עד שנעשין כתיקונן".

שאל אותו: "ואיך אתה מוכרן?"

השיב לו: "אני איני יוצא מפתח ביתי, אלא החנוונים באים לביתי וקנים ממני, והם מביאים לי צמר שקונים בשבילי, ואני נותן להם ריווח בעד טרחתם. וגם אל רום מעלתו לא הלכתי אלא לכבודו. ואיני הולך מפתח ביתי כי אם לבית הכנסת. אם יש מנין אני מתפלל בציבור, ואם אין שם מנין אני מתפלל ביחידות על מקומי".

שאל אותו הבעש"ט: "כשאתה קם באשמורת הבוקר מה אתה עושה?"

אמר: "אני עושה פוזמקאות גם כן".

שאל אותו: "ותהילים איך אתה אומר?"

אמר לו: "מה שאני יכול לומר בעל פה אני אומר".

 

אמר עליו הבעש"ט, כי הוא יסוד בית הכנסת עד ביאת הגואל במהרה בימינו, אמן סלה! -

 

6.   רחמנא לבא בעי.

כפרי אחד, שהיה מתפלל תמיד ימים נוראים בבית מדרשו של הבעש"ט, היה לו ילד מטומטם שלא היה יכול לתפוס אפילו צורת האותיות, ובפרט לומר דבר של קדושה, ולא היה אביו לוקחו לימים נוראים אל העיר, מחמת שלא ידע כלום. כנעשה בר מצווה לקחו עמו ליום הכיפורים, כדי שיהיה אתו לשמרו שלא יאכל ביום הכיפורים לחסרון ידיעתו והבנתו. והילד היה לו חליל שהיה מחלל בו תמיד בשעת ישבו בשדה לרעות הצאן והעגלים. לקח אתו בכיס בגדו את החליל, ואביו לא ידע מזה. כל המעת לעת היה יושב הנער בבית המדרש ולא יכול לומר כלום.

בשעת תפילת מוסף אמר לאביו: "אבא, יש אתי החליל שלי, ואני רוצה מאוד ליתן קול בחליל". נתבהל אביו מאוד וגער בו ואמר לו: "השמר לך לבל תעשה חס ושלום את הדבר הזה!"

הנער היה מוכרח להתאפק.

בשעת תפילת מנחה אמר לו עוד הפעם: "אבא, הרשני לחלל בחלילי".

קללהו האב קללה נמרצת והזהיר בו באזהרה רבה לבל ינסה חלילה לעשות כזאת. ולא היה יכול ליטול החליל מיד הנער, מפני שהוא מוקצה.

אחר תפילת מנחה בקש עוד הפעם מאביו להרשותו לחלל איזה קול. כשראה אביו תשוקתו הגדולה לחלל, שאל את הנער: "באיזה מקום אתה מחזיק את החליל?" הראה לו. נטל אביו את הכיס והחזיק בידו הכיס עם החליל, כדי לשמרו שלא יחלל בו. וכן התפלל תפילת נעילה וידו מחזקת את כיס הבגד של הנער עם החליל.

באמצע התפילה לא יכול הנער להתאפק והשמיט בחוזק רב את החליל מתוך הכיס ומיד אביו ונתן קול גדול בחליל. תמהו כל השומעים.

והבעש"ט קיצר אחר הקול הזה את תפילתו מהרגלו ואמר: "הנער הזה העלה בקול חלילתו את כל התפילות והקל מעלי".

 

והסביר:

הנער אינו יודע לומר כלום. וכשראה ושמע במשך כל היום הקדוש תפילת ישראל בער בו ניצוץ קדשו כמו אש ממש. היודע יכול להלביש תבערת הקדושה והתשוקה בתיבות התפילה לפניו יתברך. אך הוא אינו יודע כלום, ולא מצא בעצמו שום אמצעי אחר לרוות צימאונו, רק לחלל בחליל לפניו יתברך. ומה שאביו היה מונעו בזה בערה בו אש תשוקתו בכל פעם יותר עד כלות נפשו ממש, ובחוזק תשוקתו חלל באמתות נקודת לבבו בלא שום פניה, רק לשמו יתברך בלבד. ורחמנא לבא בעי, והבל פיו הנקי נתקבל מאוד לרצון לפניו יתברך, ועל ידי זה העלה כל התפילות.

 

 

 

ח. התקרבות המתנגדים

1. הבעש"ט לפני ועד ארבע ארצות.

פעם אחת בעת אסיפת ועד ארבע ארצות היה הפרנס הראשון הרב הנגיד המפורסם ר' אברהם אבא. הציע הדבר לפני כולם, כי הנה נשמע שמע הבעש"ט, ולפי הנשמע הוא עם הארץ, ואיך יכול להיות שיהיה לו רוח הקודש, והרי אין עם הארץ חסיד? - שלחו מן האסיפה אל הבעש"ט שיבוא תכף ומיד לפניהם. בא לפניהם כשהיה הרב הנ"ל ראש לכל המדברים.

אמר לבעש"ט "לפי סדר הנהגתך נראה שרוח הקודש שורה עליך, ויש אומרים שמעלתו הוא עם הארץ. בכן נשמע מפיו אם יודע מעלתו איזה דין". והמעשה היה בראש חודש. שאל אותו: - אם שכח "יעלה ויבוא" מה דינו?

- השיב הבעש"ט: - דין זה אינו נצרך לא למעלתו ולא לי. כי מעלתו אפילו אם יחזור ויתפלל ישכח עוד הפעם (ובאמת כך הווה, ששכח "יעלה ויבוא" גם בפעם השנית), ואני בוודאי לא אשכח –

כאשר הגיד לו הבעש"ט את האמת נתבהל מאוד על ידיעתו מה שבסתר.

 

זקני החסידים היו מספרים שאחר כך אמר הבעש"ט לר' אברהם אבא:

- ואני אשאלך דבר קטן: מדוע משלמים בעד סוס טוב פי עשרה מכפי מה שמשלמים בעד סוס גרוע?

- מפני שהוא רץ פי עשרה!

- אמנם, צדקת - החזיר הבעש"ט - אבל, כשהוא תועה, הרי הוא תועה גם כן פי עשרה מן הסוס הגרוע?

– !?

- ואני אתרץ לך: נגד זה, כשהוא חוזר אחר כך לדרך הישרה הרי הוא ממלא גם כן פי עשרה מן הסוס הגרוע!

 

2. האיך נתקרבו אל הבעש"ט ר' זאב קוציס ור' דוד פורקיס.

כשבא הבעש"ט לק' מזיבוז לא היה חשוב בעיני החסידים, היינו ר' זאב קוציס ור' דוד פורקיס, מחמת השם שקראו אותו בעש"ט, כי שם זה אינו נאה לצדיק. היה להם תלמיד הגון, וחלה. והוא היה איש טוב וצדיק. הלכו רבותיו לבקרו. רצה שיקראו אליו את הבעש"ט, ולא רצו הם. אחר כך נחלש ביותר והסכימו לקרוא את הבעש"ט. אמרו לחולה: "כל מה שידבר עמך תודיע לנו".

 

כשבא אליו הבעש"ט צווה שיצאו כולם מן הבית. היה שם נער אחד שהחביא עצמו. אמר הבעש"ט לחולה שימות: - אבל דבר זה לא תקנת, - ואמר לו אותו דבר.

התוודה החולה ואמר - צפיתי לתקן הדבר, ומה אעשה עכשיו?

- אמר לו הבעש"ט: - אל תדאג, אני אראה שלא יהיה לך עיכוב בדבר זה, ואני מכניסך לגן עדן. ואל תגלה דבר זה לשום אדם, מה שאני מדבר עמך. והלך לו.

 

כשבאו רבותיו ושאלוהו מה דבר עמו הבעש"ט ולא רצה לגלות, ענה אותו הנער וספר להם. שאלו לחולה אם אמת הדבר, אמר:

- אמת, כן דבר עמי.

היה תמיהה גדולה בעיניהם, האיך יש לו ידיעה למעלה את מי יכניסו לגן עדן. הכריחו את החולה שיתן להם תקיעת כף שיגלה להם האיך יתנהגו עמו אחר מותו.

 

לאחר מותו בא אליהם וגילה להם, שהכניסוהו לגן עדן, ולא ראה שם הבעש"ט, ולא ידע על ידי מי הכניסוהו. אך לא היה לו מקום בגן עדן, כי כאשר ישב במקום בא אחר ודחה אותו ממקומו וישב על מקומו זה, וכן במקום אחר, עד שהעתיקו אותו מכל המקומות. "ואני נע ונד, ולא ידעתי על מה ולמה זה. הרהרתי בדעתי שהבעש"ט הבטיח לי להכניסני בגן עדן, ואין לי מקום מנוחה, והיה לי מזה צער גדול. פעם אחת אירע שבני היכלי הלכו להיכל אחר, והלכתי גם אני עימהם. כשבאו להיכל הנזכר קפצתי וישבתי אל השולחן, והעתיקו אותי ממקומי, עד שעמדתי לפני השולחן. ראיתי שהבעש"ט יושב ביניהם ואומר דברי תורה, ושאל אותה קושיה, וצווה לבני הישיבה שיתרצו לו, ולא יכלו לתרץ, ותירץ הוא בעצמו, והלכו להם כל אחד למקומו.

שאלתי לבעש"ט: 'מפני מה אין לי מקום בגן עדן?'

אמר לי: 'מפני שנתת תקיעת כף ולא קיימת'. מיד באתי אליכם בחלום."

וסיפר להם הקושיה והתירוץ שאמר הבעש"ט בגן עדן.

 

ומיד, באותה שבת, באו אל הבעש"ט לסעודה שלישית, ואמר תורה זו.

וכששאל הקושיה אמרו הם התירוץ.

אמר להם: אני יודע שהמת אמר לכם.

 

מהיום ההוא והלאה נתקרבו אליו.

 

3. האיך נתקרב אל הבעש"ט אחד מן הגדולים בתורה ושמו ר' משה קידס.

היה במזיבוז מלמד אחד ושמו ר' משה קידס, והיה גדול בתורה, והבעש"ט לא היה חשוב בעיניו. ומנהגו שהיה שולח שליח לבית המדרש, וסמוך ל"ברכו" היה נכנס להתפלל.

 

פעם אחת היה מוקשה לו מאמר אחד של תוספות במסכת שבועות. היה מתקשה בו מאוד כמה זמן ולא יכול לבוא לפשט של אמת. ראה בחלום שנכנס להיכל אחד, וראה אותו הבעש"ט ואמר לו: מפני מה לא ידעת הפשט של התוספות?

ואמר לו: - הפשט הוא כן.

- ניער משנתו וזכר הפשט.

קם ולקח הגמרא לאור הלבנה, וראה התוספות והנה טוב מאוד. מכל מקום אמר בלבו: אולי חלום הוא, והבעש"ט אינו יודע מזה. בקשהו הבעש"ט לסעודה השלישית ואמר לו הפשט של התוספות ישר וטוב. אז ידע כי הבעש"ט אמר לו.

 

נתקרב אליו ונעשה צדיק גדול.

 

4. מעשה במלמד אחד למדן מופלג שנתקרב אל הבעש"ט.

בק"ק מזיבוז היה אחד שלא היה שלם עם הבעש"ט, ואצלו היה מלמד למדן מופלג, בכל דבריו משכיל, אשר גם הוא היה מרחיק את עצמו מהבעש"ט. ורצון הרב היה גדול מאוד לקרבו לעבודת ה', כי הוא היה מסוגל לכל טוב, אבל נפלא בעיניו האיך יפול דבר, כי היה מתרחק מאוד, ובפרט שגם בעל הבית שלו היה לו לשמירה מעולה.

 

פעם אחת, בליל שבת, חלם המלמד האיך שהוא מטייל בק"ק מזיבוז בכל העיר ורואה פלטין אחד נאה ומהודר בהידור היותר אפשרי. תמה מאוד על זה ולא שבעה עינו בראייתו, כי כל מה שמרבה להביט הוא רואה יותר נפלאות, אחר כך שם אל לבו: - הנה כל זה הסידור הוא רק מעצם חומר הבניין, ומכל שכן כשאסתכל בהדרת יופי המלאכה והציורים. כאשר נתן אל לבו להעמיק ביופי המלאכה נתפלא מאוד על זה, כי ממש בכל שטח קטן הוא חכמה ומלאכה אשר לא נראה דוגמתה בכל העולם, ולבו ראה הרבה חכמה. נמשך אחריו בכלות הנפש ממש. ושוב אמר אל לבו: כיוון שחיצוניות הפלטין היא מהודרת כל כך, מכל שכן פנימיות הפלטין. בודאי אין ערוך אליו.

 

כשניגש אל החלון לראות בפנימיותו, ראה: הבעש"ט וכל סייעתא קדישא דיליה מסובין על השולחן, והבעש"ט אומר דברי תורה. נתלהב לבו להיכנס לפני ולפנים, ורץ אל הדלת. כשרצה ליכנס דחף אותו המשרת ולא הניחו לפנים. נצטער מאוד על זה. עם כל זאת בגודל חשקו ורצונו לשמוע דבר ה' עמד אצל החלון ושמע כל דבריו הקדושים.

 

הקיץ, והנה חלום.

 

התחיל לחזור על דברי התורה ששמע, והנה מתוק מדבש. חזר עליהם ב' וג' פעמים. אבל בהיות שהיה עדיין חצות לילה הוכרח לישון עוד הפעם.

 

בבוקר, כשקם ממשכבו, והנה החלום הוא זוכר בבירור גמור, אבל דברי התורה נשתכחו ממנו לגמרי. נצטער מאוד על זה, עד שהיה ממש כמבולבל מרוב הצער, ולא ידע האיך להתפלל. בעת סעודת שחרית ישב כמשתומם.

אמר בעל הבית אליו: - מה יום מיומיים? אם חלם מעלתו איזה חלום לא טוב נטיבו בפני תלתא דרחמי ליה.

- ולא ענהו.

 

ואפשר שהיה הולך בעצמו אל הבעש"ט, אלא שזכר ההרחקה שהרחיקו המשרת בחלום, ונתיירא מאוד שמא יהיה גם בהקיץ כך, ודי לו חרפה ובוז.

 

כך היה כל היום בצער גדול.

 

בשעת הסעודה השלישית צווה הבעש"ט: לכו לבית הנגיד הידוע וקראו לי את המלמד שיבוא לכאן. היה נפלא מאוד בעיניהם. ותכף, כשפתח השליח את הדלת ואמר למלמד:

- הבעש"ט קרא את מעלתו שיבוא אליו - מיד דלג על השולחן ורץ כמשוגע בלי טוזליק.

 

ואז שמע אותן דברי תורה ששמע בלילה. מיד נתעלף.

כששב רוחו אליו אמר לו הבעש"ט בבדיחות: - אם היית שומע דבר חדש היית צריך להתפעל כל כך. אבל אין זה דבר חדש, שהרי שמעת כבר כל זה בלילה.

 

אז הבין כי דבר ה' הוא. נתקרב אליו בכל לבו ונעשה צדיק גמור.

 

5. האיך נתקרב אל הבעש"ט ר' נחמן מקוסוב.

הרב ר' נחמן מקוסוב היה מתנגד להבעש"ט. שמעתי שהבעש"ט היה מנשמת דוד המלך ע"ה והרב ר' נחמן - מנשמת שאל המלך ע"ה, ומחמת זה היה עוין את דוד כל הימים.

 

פעם אמר הבעש"ט: "הרב מוהר"ן רודף אחרי להמיתני, אבל לא ישיגני בעזרת השם".

 

פעם אחת ניגשו התלמידים אל הרב ר' נחמן ואמרו לו: "מה זה שכל העולם נוסעים אל הרב הבעש"ט ומפליאים מאוד בשבחו? מדוע לא יבוא מעלתו לעמק השווה, לתהות על קנקנו, ונדע האמת עם מי? למה יהיה זה לנו למוקש?"

נתן מקום לדבריהם ונסע לק"ק מזיבוז אל הרב הבעש"ט. קבל אותו בכבוד גדול. אחר כך הלכו שניהם לחדר מיוחד, והוציאו כל איש מעליהם, חוץ מאדם אחד שהטמין עצמו במקום פלוני אלמוני.

אמר הרב מוהר"ן: "ישראל, האמת הדבר שאתה יודע מחשבות בני אדם?"

אמר לו: "הן!"

אמר לו: "הלא תדע מה מחשבתי כעת?"

ענה הבעש"ט: "הלא ידוע כי המחשבה אינה נחה, אלא היה משוטטת בדברים הרבה, פושטת צורה ולובשת צורה. אם תצמצם מחשבתך בדבר אחד אז אדע." עשה הרב מוהר"ן כן.

אמר הבעש"ט: "שם הויה במחשבתך".

אמר הרב מוהר"ן: "זאת תוכל להבין מעצמך, שהרי מחשבה זו צריך אני לחשוב תמיד, כמו שנאמר "שויתי ה' לנגדי תמיד". וממילא כשאני מניח כל המחשבות ומצמצם מחשבתי בדבר אחד מוכרח להיות שם הויה לנגד עיני".

אמר הבעש"ט: "הלא יש כמה שמות קדושים, ותוכל לכוון באיזה שם שתרצה?"

הודה הרב מוהר"ן שכדבריו כן הוא.

 

אחר זה דברו בסודות התורה.

 

פעם אחת שמע הרב מוהר"ן מאנשי שלומו שהיו מדברים סרה על הבעש"ט. חרה לו היטב עבור זה, ואמר להם משל:

 

פעם אחת עשו שני שרים גדולים כתר למלך, והוציאו עליו הון רב. כאשר באו לגמור את הכתר נפלה ביניהם מחלוקת איך לקבוע האבן הטובה: זה אומר בכה וזה אומר בכה. ושניהם הייתה כוונתם בשביל גדולת המלך. כאשר נעשית מריבה ביניהם עבור זה עבר אחד מהמון העם ואמר כדברי אחד מהם. גערו בו בנזיפה: "אתה מה לך פה להכניס עצמך בתגר שאינו שלך? אם אנו מריבים זה עם זה, הלא אנו יודעים גדולת המלך, ולפי גדולתו צריך להיות כך או כך".

 

וכך גם כן מחלוקת שבינינו היא מחלוקת ישנה, שהייתה בין שאול ודוד המלך ע"ה, ואחר זה בין הלל ושמאי. והאיך אתם יכולים להכניס ראשכם בזה?!

 

6.   האיך נתקרב אל הבעש"ט הרב המקובל ר' ישראל חריף מסאטנוב, בעל ס' תפארת ישראל.

ר' ישראל היה מכיר הבעש"ט מקודם, כי ראה אותו כמה פעמים, רק לא האמין בו. והבעש"ט רצה דווקא למשוך אותו אליו.

 

פעם אחת היה ר' ישראל נבוך מאוד בשני עניינים: עניין אחד באיזו שיטה בש"ס ועניין שני ברמב"ם. הרגיש בזה הבעש"ט, ובא אליו ואמר לו הפשט הנכון בשני עניינים אלו. אמר לו ר' ישראל: "אמת הוא כי הפשט שאמר מעלתו הוא טוב מאוד, והייתי אוהב אותו בשביל זה, אלא שלא יהיה בעל שם".

 

אחר כך אירע עוד הפעם, שהיה ר' ישראל נבוך באיזה עניין. הרגיש בזה הבעש"ט ובא אליו ואמר לו הפשט הנכון. אמר לו ר' ישראל עוד הפעם כאשר אמר לו בראשונה.

 

אחר כך חלה בנו של ר' ישראל חולי גדול, והיה מוטל על ערש דווי מקודם חג הפסח עד שעברו כמעט כל ימי הקיץ. הציקתו אשתו מאוד ואמרה:

- הלא כל העולם נוסעים אל הבעש"ט, והוא פועל ישועות, ומדוע לא תיסע גם אתה אליו, אולי ירפא את בננו? –

אמר לה: - אפילו אם יש ממש בבעש"ט, שיוכל לעשות טובה, אף על פי כן הנה בנסיעתי מוכרח אני להתבטל מתורה ותפילה, ואיני מאמין כי ביטול תורה ותפילה יועיל לרפאות החולה. - כעבור איזה זמן לחצתו אשתו מאוד ולא הרפתה ממנו שיסע אל הבעש"ט.

אמר לה: - הנה בקרוב יגיעו ימי הסליחות, ויש בספרים כי נכון בימים אלו למעט בלימוד ולעסוק בענייני יראת שמים, אז אסע אל הבעש"ט.

 

עשה כן, ונסע אל הבעש"ט בימי הסליחות. בא אליו לבית מדרשו בלילה הראשון של סליחות, קודם שאמרו שם סליחות. ומחמת שלא היה לו סליחה עמד אצל התיבה ואמר סליחות עם החזן מסליחה אחת. והמנהג היה אצל הבעש"ט, כי "אל רחום" ו"ענינו" היה אומר הוא בעצמו לפני התיבה. כשהגיע החזן וההקהל ל"אל רחום שמך" הלך לו החזן מן התיבה. היו העולם ממתינים עד שייגש הבעש"ט אל התיבה. ור' ישראל היה עומד עדיין אצל התיבה ומעמיק ברעיונותיו באיזה מאמר של תוספות שלא ידע אותו זה זמן רב, ומחמת טרדתו באותו עניין לא הרגיש שניגש הבעש"ט אל התיבה. כשאמר הבעש"ט "עננו" אמר לר' ישראל: "עננו" שלי יכול לומר פשט יפה בתוספות. אמר לו ר' ישראל: - עכשיו רואה אני כי יש לרום מעלתו חלק בתורה של כל אחד ואחד מישראל".

 

מאז נתקשר בכל לבו בבעש"ט ונעשה אחד מתלמידיו.

 

 

 

ט. תנועת שבתי צבי והפראנקיים

1. הבעש"ט על שבתי צבי.

(שמעתי מר' יואל מגיד מישרים דק"ק נמירוב, ותמיד היה אצל הרב דק"ק פולנאה בק' ראשקוב ובק' שאריגראד ובק' נמירוב).

פעם אחת בא שבתי צבי אל הבעש"ט לבקש ממנו תקנה. ואמר ר' יואל בזה הלשון: - שהתיקון הוא להתקשר נפש בנפש, רוח ברוח, נשמה בנשמה. - התחיל הבעש"ט להתקשר עמו במתון, כי היה ירא, מחמת שהיה רשע גדול.

 

פעם אחת ישן הבעש"ט, ובא שבתי צבי, ימח שמו, ופיתה אותו, ח"ו, והשליך אותו בהשלכה גדולה עד שנפל לשאול תחתיות. הציץ הבעש"ט מקום חניתו וראה שהוא עם ישו על לוח אחד, שקורין טאביל.

 

וסיפר הבעש"ט שהיה בו, בשבתי צבי, ניצוץ קדוש, ותפסו הס"מ במצודתו, רחמנא ליצלן. ושמע מהבעש"ט המעשה איך הייתה הנפילה שלו על ידי גדולת וכעס. (ואני מתרשל לכתוב. ואפשר שאכתוב לידע איך עמוקה הגאווה).

 

2. הבעש"ט על הספר חמדת ימים.

(סיפר לי ר' יואל הנזכר).

פעם אחת שבת הבעש"ט בשאריגראד. במוצאי שבת אחר הבדלה היה דרכו לספר מה שראה בשבת. - אמר, כי ראה שידפיסו באותה השנה ספר חדש, ואינו יודע שם אותו הספר, כי עדיין לא קראו לו שם. וזה הספר חיבר אחד מכת שבתי צבי, ימח שמו. הלשון הוא יפה ויחשקו העם אותו ויטמא ח"ו את העולם בעוונותינו הרבים.

 

אחר כך, כשיצא לאוויר העולם, קנה הרב מפולנאה את הספר הלז, כי לא ידע מקודם מה שמו. כשבא הבעש"ט אליו וראה שהספר הנזכר מונח על השולחן וכשפתח אותו אמר: - ספר פסול מונח על שולחנך. - שאל הרב: - איזה הוא? - הראה עליו באצבע וזה היה ספר חמדת ימים. לקחו סמרטוט בזוית וכרכו אותו ונתנו אותו תחת השולחן.

 

(ועוד סיפר לי ר' יואל הנ"ל)

פעם אחת ראה הרב בחלום שאחד מהמניין שלו נשתמד, ואחזתו רעדה ונחפז ושלח לעורר כל המניין, וראה שכולם, תהילה לאל, שלימים. שאל אותם: - שמא אחד מכם עבר עבירה בסתר, ח"ו? - וסיפר להם החלום. ענה צדיק אחד, ר' אליעזר מטומאשפולי: - לא ידעתי מאומה, כי אם אותו הלילה לפני השינה עיינתי בספר חמדת ימים.

 

3. הבעש"ט תחת רושם הויכוחים עם הפראנקיים והגזרה על שריפת התלמוד.

(שמעתי מפי החסיד ר' גדליה ז"ל).

פעם אחת, בערב יום הכיפורים ראה הבעש"ט קטרוג גדול על ישראל, שתסתלק מהם תורה שבעל פה, והיה מתעצב מאוד כל יום ערב יום הכיפורים. לעת ערב, כשבאו כל העיר לברכה, ברך אחד או שנים, ואמר: - לא אוכל מחמת צער. - ולא ברך אותם.

הלך לבית הכנסת ואמר דברי כבושים, ונפל לארון הקודש וצעק ואמר: - ווי! רוצים ליקח התורה מידינו! איך נוכל להתקיים בין האומות אפילו חצי יום! - ורגז מאוד על הרבנים ואמר כי בשבילם הוא, שהם בודים מלבם הקדמות שקרים. ואמר, כי עמדו למשפט כל התנאים והאמוראים. אחר כך הלך לבית המדרש ואמר עוד דברי כבושים, והתפללו "כל נדרי". אחר "כל נדרי" אמר, כי הקטרוג הולך ומתחזק. והיה מזרז כל בעלי התפילות, כדי שיעמוד לתפילת נעילה בעוד היום גדול, כי הוא בעצמו היה מתפלל תמיד תפילת נעילה. קודם נעילה התחיל לומר דברי כיבושין, ובכה, והיה מניח ראשו לאחוריו על התיבה, וגנח וצעק. אחר כך התחיל להתפלל שמונה עשרה בחשאי, ואחר כך התחיל השמונה עשרה בקול רם. ומנהגו היה תמיד, שבימים נוראים לא היה משגיח במחזור, אלא הרב ר' יעקל ממזיבוז היה אומר במחזור הפיוט לפניו והוא עונה אחריו. כשהגיע לתיבות "פתח לנו שער", או לתיבות "שערי שמים פתח", וכשדבר ר' יעקל פעם ושתים ושמע שאינו עונה אחריו - נשתתק. התחיל לעשות תנועות נוראות, ששחה לאחוריו עד שבא ראשו סמוך לברכיו. חששו כל העולם שלא יפול לארץ, והיו רוצים לאחוז ולסעוד אותו, אלא שהיו יראים. הודיעו לר' זאב קוציס, ובא להביט בפניו ורמז שלא יגעו בו. היו עיניו בולטות, ובקולו היה עושה תנועות כשור שחוט. והיה כן לערך שתי שעות. פתאום נתעורר ונתיישר על עמדו, והתפלל במהירות גדולה וגמר התפילה.

 

במוצאי יום הכיפורים באו כולם להקביל פניו, כי כן היה המנהג תמיד. שאלו אותו על הקטרוג מה עלתה.

ספר להם: - בעמדי בתפילת נעילה יכולתי להתפלל, והלכתי מעולם לעולם בלי שום עיכוב כל שמונה עשרה של חשאי. ובשמונה עשרה של קול רם הלכתי גם כן, עד שבאתי אל היכל אחד, והיה לי עוד שער אחד ליכנס שאבוא לפני השם יתברך. ובאותו היכל מצאתי תפילות של חמישים שנה, שלא הייתה להן עליה, ועכשיו, מפני שהתפללנו ביום כיפורים זה בכוונה, עלו כל התפילות. הייתה כל תפילה מאירה כשחר נכון.

אמרתי לאותן התפילות: "למה לא עליתן קודם?"

אמרו: "כי כן נצטווינו להמתין לרום מעלתך שתוליך אותנו."

אמרתי להן: "בואו עמי!" והשער היה פתוח. כאשר התחלנו לילך עם התפילות בא מלאך אחד וסגר הדלת, ותלה מסגר אחד על השער. התחלתי לסבב המסגר לפתוח אותו, ולא יכלתי.

רצתי אל רבי (אחיה השילוני) ובקשתי ממנו ואמרתי: "ישראל נתונים בצרה גדולה כזו, ועכשיו אין מניחין אותי ליכנס. בעת אחרת לא הייתי דוחק את עצמי ליכנס."

אמר הרב שלי: "אני אלך עמך, ואם יהיה אפשר לפתוח לך - אפתח."

כשבא וסיבב את המסגר ולא יכול גם כן לפתוח, אמר אלי: "מה אוכל לעשות לך?" התחלתי להתמרמר לפני רבי: "איך עזבתני בעת צרה כזו?"

השיב: "איני יודע מה לעשות לך. אבל אני ואתה נלך להיכלא דמשיחא, אולי תהיה ישועה משם".

הלכתי ברעש גדול להיכלא דמשיחא. כשראה אותי משיח צדקנו מרחוק, אמר לי: "אל תצעק!" ונתן לי שתי אותיות, ובאתי אל השער, ותהילה לאל, שפתחתי המסגר ופתחתי השער, והולכתי כל התפילות.

 

ומחמת אותה שמחה גדולה, שנתעלו כל התפילות, נשתתק פי הקטיגור, ולא הוצרכתי לטעון, ובטלה הגזירה, ולא נשאר כי אם הרשימה מהגזירה.

 

(ומאותה הרשימה אני זוכר שהיה רעש גדול בעולם, כי כמה אנשים שלחו ספריהם למדינת וולאחיא.

 

זה הקטרוג היה מן הכת של שבתי צבי, ימח שמם. ושרף בישוף אחד של עיר קאמיניץ שתי גמרות מש"ס. והרב דקהילתנו אמר כי לקח [הבישוף] מהמוכסן דכפר שלו ש"ס בחוזקה, ושילם לו עבור הש"ס, והניחו על האש, ובעוונותינו הרבים נשרף כולו. ותהילה לאל, כשעמד הבישוף לפני האש ניזק, והוליכו אותו לעיר קאמיניץ ולא הביאו אותו בחיים, כי מת בדרך. ואחר כך היה ויכוח לפני הבישוף של עיר לבוב, אבל נפל פחד התורה עליו ולא הרשיע. והכת הרשעה הנזכרת כולם השתמדו, כי עשה להם חרפה ובזיון גדול, שגילח להם פאה וחצי זקן, כדי שיהא ניכר שהם לא יהודים ולא נכרים, ומחמת בושה השתמדו.

 

ומכוח אותן שנשתמדו שמעתי מהרב דקהילתנו, שאמר הבעש"ט, שהשכינה מיללת ואומרת: כל זמן שהאבר מחובר יש תקווה שתהא לו איזו רפואה, וכשחותכין האבר אין לו תקנה עולמית.

 

וכל אחד מישראל הוא אבר מהשכינה).

 

 

 

י. הנכרים ועלילותיהם

1. הבעש"ט מתכוון לסתום פי המקטרג על ישראל שהם מטעים בחשבון את הגויים.

פעם אחת התפלל הבעש"ט לפני התיבה, ובאמצע התפילה הפסיק תפילתו והלך לרחוב שלפני בית הכנסת, וראה גוי אחד מוכר עצים. קנה ממנו עגלת עצים, והוליך הגוי את העצים אחריו לבית המדרש. צווה הבעש"ט לשלם בעד העצים, ובעד מה שהוליך את העצים לבית המדרש צווה ליתן לו יין שרוף. אמר הגוי: - בריך אלהיהון דיהודאי, אשר לו עם קדוש כזה, שאם היה קונה ערל אחד אצלי בוודאי לא היה נותן לי כלום עבור זה.

 

שאלו התלמידים את הבעש"ט על מה שהפסיק באמצע תפילתו לקנות העצים. השיב, שבעת תפילתו ראה קטרוג למעלה על עמנו בני ישראל הדרים בכפרים, על מה שהם מטעים בחשבון את הגויים, והוצרך לסתום פי המקטרג בזה, שהערל שיבח מאוד את היהודים, ובזה נסתתמו טענותיו של המקטרג.

 

2. הבעש"ט מפייס לכמרים כדי למנוע אותם מעלילת דם.

פעם אחת באו תלמידי הבעש"ט לביתו בערב פסח אחר חצות לאפות מצת מצווה, כמנהגם לאפות בכנופיא ובאמירת "הלל". והנה הבעש"ט מהלך בחצר בית הכנסת אנה ואנה וטרוד מאוד בעמקות המחשבה. התלמידים המתינו כמה שעות ונצטערו מאוד מזה. בין כך ראו שהבעש"ט ראה מרחוק את הכומר ולווה אותו. אחר כך אמר: "כעת במהרה, במהרה נתחיל לאפות המצות, כי כבר פנה היום להעריב." שאלו ממנו התלמידים: "מה זה היה לו לדבר עם הכומר הרבה מאוד?" אמר, שהכומר היה במחשבתו להשליך ממזר נדקר ברחוב בית הכנסת בליל פסח, והיה מטיל האשמה על כל בני העיר. ובזה שדבר עמו הרבה וכבד אותו, נעקר מלב הכומר לעשות זאת.

 

3. הבעש"ט היה זהיר מפני כומר רשע.

שמעתי, שהיה כומר אחד בק"ק מזיבוז אצל הקומיסר, ועשה צרות גדולות לישראל מאותה העיר, ובני העיר היו מציקים לבעש"ט שיתפלל לגרש אותו מן העיר, ואמר: - איני רוצה להתגרות עמו, כי הוא מכשף גדול, וכשאתחיל עמו ירגיש תכף. - ולא עסק בזה כלום. פעם אחת לחץ הכומר את בני העיר מאוד, ובאו אל הבעש"ט בצעקה ובקובלנא רבה. ענה להם: - מה אעשה עמכם? אני אתחיל לעסוק עמו, אבל בלט ובמתון, בכדי שלא ירגיש. - התחיל בתפילות, ותכף הרגיש הכומר.

 

פעם אחת נסע הבעש"ט על הר אחד ופגע בו שהוא יורד מן ההר, ואמר שיהיה לו מפלה. ואילו היה ח"ו להפך לא היה טוב לו.

 

וכך הווה, כי באו מן שר העיר ונטלו ממנו רכושו וממונו והורידו אותו ממקומו, והוכרח לשלם לכל היהודים שבעיר, לכל אחד ואחד תביעתו, עד שנעשה עני ונסע מן העיר בסוס אחד בעגלה בזויה.

 

4. מעשה בעלילת דם בעיר זאסלב.

הבעש"ט שהה בק"ק זאסלב ושבת שם כמה שבתות. בתוך כך מצאו נכרי מת על השדה. הביאוהו לעיר ורצו לעשות עלילה על היהודים. הלכו אל הדוכסה ואמרו לה שהיהודים הרגו לאותו נכרי. והדוכסה יראה לנפשה, כי בעלה הדוכס מת מיתה מנוולת על אם הדרך על אשר הרג הקדושים בעלילות שקר. על כן אמרה: - אי אפשי לדון דיני נפשות, אם לא שיחקרו הדבר ברור שהיהודים הרגוהו.

 

כשנודע לבני ישראל אנשי העיר אחזתם רעדה, ושלחו את ר' אייזיק אל הבעש"ט לאכסניה שלו להודיע לו. והבעש"ט היה עומד באותה שעה, רגל אחת על הספסל ורגל אחת על הארץ, ור' צבי סופר אומר זוהר שלפניו, והבעש"ט עונה אחריו, ונתלהב בהתלהבות גדולה ופניו בוערים. כשבא ר' אייזיק על מפתן הבית רמז עליו בידו שילך לו, והלך. והפחד היה הולך וגדול. שלחו אותו פעם שנית. רמז הבעש"ט עוד הפעם שילך לו. הפצירו בהרב ר' דוד שילך בעצמו אל הבעש"ט, ואותו בודאי לא ידחה בלך ושוב, כי הוא זקן ונשוא פנים. הלך ר' דוד אל הבעש"ט. אמר לו הבעש"ט: "אין אני שומע כלל שמדברים מזה בחצר".

 

פעם אחת, אחר שבת, באמצע היום, אחר אכילה, שכב הבעש"ט על תיבה אחת, נשען על ידו, ואנשים עומדים לפניו, והרכין את אוזנו כמו שרוצה לשמוע, ואמר כי מדברים בחצר מזו העלילה. אמר: "יחממו לי המקווה במהרה". הלך למקווה, ובא ואמר: "אל תפחדו, כי אין חשש כלל". שלחו הקהל את השתדלן לחצר, ושמע שהנכרים קבלו לפני הדוכסה אודות הנכרי ההרוג, וצוותה על הדוקטור שלה לראות את ההרוג ולידע אם הוא מת מיתת עצמו או לאו.

 

והקהל יראו לסמוך על הבעש"ט ונתנו להדוקטור שלושים אדומים, ותהילה לאל שלא היה מזה עלילה כלל וכלל.

 

5. האיך שנשמותיהם של קדושים באו וספרו להבעש"ט מגודל היסורין שסבלו על קידוש שמו יתברך.

מעשה שהייתה עלילה בק"ק פאוולוטש וברח הרב דק"ק קורוסטישוב, ר' דוד, ורצה לברוח עד מדינת וולאחיא, כי כל האנשים החשובים שבסביבתם היו מתפחדים שלא יעלילו גם עליהם. וכשבא ר' דוד לק"ק מזיבוז עיכבהו הבעש"ט, וכמה פעמים אמר הבעש"ט שינצלו. אחר כך, כשנהרגו, באה איגרת לר' דוד, איך שעשו להם עינויים קשים ומרים לכל אחד ואחד. בא עם האיגרת אל הבעש"ט, ונתעצב הבעש"ט מאוד. ואותו יום היה ערב שבת קודש, והלך למקווה ובכה מאוד והתפלל תפילת מנחה במרירות גדולה, עד שאנשי סגולתו לא יכלו להרים ראש. אמרו: - אפשר כשיתחיל לקבל שבת יקבל מתוך שמחה. - והוא התפלל קבלת שבת וערבית גם כן במרירות לב, וקידש על היין בבכי, ונטל ידיו וישב אל השולחן, והלך אל החדר לישון שם והשתטח על הקרקע ושכב עד בוש. ובני ביתו והאורחים היו ממתינים עד שהתחילו הנרות לכבות. הלכה אשתו ואמרה לו: - הנרות יכבו מהרה, והאורחים ממתינים. - אמר לה: יאכלו ויברכו ברכת המזון וילכו. - הלכה אשתו גם כן לחדר שהיה הבעש"ט שם ושכבה במיטתה. והבעש"ט היה שוכב כל הזמן על הקרקע בפישוט ידים ורגלים. עמד ר' דוד אצל הפתח לראות מה יהיה הסוף. נתייגע לעמוד ולקח ספסל וישב אצל הפתח.

כמו בחצי הלילה שמע שאמר לאשתו: "תכסי פניך". וכרגע היה אור בחדר והיה מאיר דרך סדקים.

ואמר: "ברוך הבא, ר' עקיבא!" וגם לשאר קדושים, שאינו יודע שמם, אמר "ברוך הבא!" ור' דוד הכיר את ר' עקיבא בקולו.

אמר הבעש"ט לקדושים: "אני גוזר עליכם שתלכו להתנקם מן הצורר המקטרג, שקורין שטריגאטר."

ענו הקדושים ואמרו: "אל יצא דבר זה מפיו עוד, ומה שדבר יבוטל, כי אינו יודע רום מעלתו מכוחו, כי כאשר רום מעלתו בלבל שבת נעשה רעש גדול בגן עדן, והיו בורחים מכל היכלות מפני חרב. וכשבאנו אל היכל עליון מזה ברחו גם שם, ולא ידעו מפני מה. עד שבאנו למקום גבוה, שהם יודעים, וצעקו עלינו: "מהרי ולכו להשקיט דמעות הבעש"ט". ונספר לרום מעלתו, שכן הייסורין שיש לאדם בחיים הם כקליפות השום נגד הייסורין שסבלנו על קידוש שמו יתברך ויתרומם. והיצר הרע עושה את שלו, ובלבל את מחשבתנו כחוט השערה, ואף על פי שדחינו אותו בשתי ידים, מכל מקום הוכרחנו לסבול חצי שעה גיהינום. ואחר כך נכנסנו לגן עדן. והתחלנו לטעון שרוצים אנחנו לנקום משונאנו, והשיבו לנו: "עדיין שעתו קיימת. ואם תרצו לנקום, צריכין אתם לקבל על עצמכם גלגול". ואמרנו: "תהילה לאל שמסרנו עצמנו על קידוש השם והוצרכנו לסבול צער גיהינום, שכל הייסורין הם כקליפות השום נגד אותו חצי שעה גיהינום. ומה יהיה אם נתגלגל שוב בזה העולם? ושמא נקלקל ח"ו ולא יהיה לנו תקנה? על כן טוב לנו שלא לעשות נקמה ולא להתגלגל"... על כן בקשנו מרוב מעלתו שיבטל הדבר שאמר."

 

שאל הבעש"ט אותם: "מפני מה הטעו אותי מן השמים, ולא גילו לי שמוכרחים אתם להיות קדושים?" השיבו לו: "אם היה רום מעלתו יודע מזה אזי היה מרבה בתפילות ומבטל הגזירה, והיה ח"ו צרה גדולה מזה. על כן לא הודיעו לרום מעלתו."

 

6.   יש שבאה עלילה על יהודי מפני שהוא דר בדירה אחת עם נכרים.

(שמעתי מהרב דקהילתנו).

פעם אחת נהרג על קידוש השם בחור אחד בק"ק פולנאה שעוללו עליו עלילת שקר וקידש השם מאוד. פעם אחת בא הבעש"ט לק"ק פולנאה ועמד אצל בית אמו ושלח לקרוא לה ויצאה, וניחם אותה ואמר לה: "תדעי שבשעת הריגתו פתחו כל העולמות שפתחו ליצחק בשעת עקידתו."

 

ולבית היה ירא ליכנס, שהבית היה דירת נכרים, ואמר שעל ידי אותו הבית נהרג הבחור הנ"ל.

  

 

יא. לאופיו של הבעש"ט

1.  מה היה עושה הבעש"ט בממונו.

מעולם לא לנו אצל הבעש"ט מעות, אך כשהיה בא מן הדרך היה מסלק החובות, והמותר היה מפזר לצדקה באותו יום.

 

פעם אחת הביא מעות הרבה מן הדרך ושילם החובות ועשה צדקה, וביקש מאנשיו להמציא לו מצווה לפזר את הממון. בין כך נטלה אשתו מהמעות ואמרה: - לא אצטרך איזה ימים ליקח בהקפה. - בלילה היה לו עיכוב בעבודתו. הבין ובא לבית ואמר: - תודו לי מי לקח מהמעות. - הודתה אשתו שלקחה מן המעות, והחזירה. ותכף, באותו לילה, צווה לאסוף העניים וחלק להם המעות.

 

2. מפזר ממונו לצדקה.

פעם הלך הבעש"ט עם בנו ר' צבי, שהיה עדיין נער, להקביל פני הרב דמתא, והביט וראה שם הרבה כלי כסף. בחזירתו אמר לבנו:

- אתה בוודאי מקנא, למה אין לאביך כלי כסף?

- אמר לו: - כן! –

אמר לו: - אלו היה לאביך מעות לקנות כלי כסף, טוב היה לפרנס עניים, והמותר ליתן לצדקה. -

 

3.  מעות יש להן ריח.

שמעתי מהרב, שהיו מוצאים בספר תורה אחד תמיד טעויות, והיו מתקנים אותו כמה פעמים, ואף על פי כן היו מוצאים בו טעויות. הראו הספר תורה להבעש"ט, ואמר כי ניתן לכתוב ממעות שקורין שאלדיר גילט (כלו' מעות של שכירות), היינו שמשחקין בקארטין ונותנים לבעל הבית שכר דירה מכל פעם מטבע אחת, ואסף בעל הבית אלו המטבעות וכתב באלו המעות ספר תורה הלז.

 

וכך הווה.

 

ואמר הבעש"ט שאין לספר זה תקנה ולעולם יהיה פסול, אף אם יתקנו אותו כמה וכמה פעמים.

 

4.  מזכרונותיו של ר' מאיר מרגליות

(שמעתי מר' זליג דק"ק ליטיטשוב, שהלך בדרך ובא לק"ק שפולה, ועדין היה כשר, והוא התאכסן אצל השוחט. ושמעו שבא הרב ר' מאיר, הרב דגליל, והלכו להקביל פניו. ובקש הרב מר' זליג שישב שם כמה פעמים עד שיתאספו כל בני הכפרים למשפט ויהי לו לצוותא. והיה יושב אצל הרב, וסיפר לפניו).

 

פעם אחת נסע הבעש"ט לק"ק ברודי, ונסע דרך הורודינקה, ועמד לפני ביתי, ושלח אחרי שאצא. ואני לא הייתי עדיין אב בית דין. אמר: "מאיר, שב עמי בעגלה ותסע עמי לק"ק ברודי." לקחתי השק של טלית ותפילין שלי וטוזליק (בגד משי ארוך עד כפות הרגלים ורחב מאוד ובעל שרוולים ארוכים) ונסעתי. כשבאנו לק"ק ברודי עמד באכסניא, כדרך הסוחרים. ולא בא אליו שום אדם, רק שני אנשים, אחד מן נגידים והשני לא היה נגיד. והיו אנשים חשובים. נתנו לו שלום. ובכל פעם היו באים אליו. ואני ראיתי שתם הכסף ביד הבעש"ט ואין לו אפילו פרוטה אחת, והייתי מצטער: למה לא לקחתי מעות שלי מביתי? ושמעתי שהוא אומר לבעל העגלה: "הכין עצמך לדרך." הלכתי והודעתי לאותן שני האנשים, שהבעש"ט נוסע לדרכו. באו. כשראו ששיהה נסיעתו, אמרו: "אנחנו נלך לבית המדרש. וכשיהיה מוכן לנסוע יתן לנו ר' מאיר ידיעה ונבוא."

 

וכן היה: הודעתי להם ובאו. נתן הנגיד להבעש"ט בפעם ראשונה אדום זהב אחד. וכשבאו פעם שנית, לקח הבעש"ט אותו אדום זהב ונתן להנגיד הנ"ל, ואמר: - י"ב זהובים תתנו לאנשי הקלוז - הם היו חשובים בעיני הבעש"ט, שאמר שראה השכינה שורה על הקלוז - והמותר י"ב זהובים תחלקו לעניים. - ונסעו מן העיר. כשראיתי שבזבז האדום זהב נמס לבי בקרבי, כי ידעתי שאין לו אפילו פרוטה אחת להוצאות? - השיב לי בלשון צחות: "תדע נאמנה, כל זמן שהשם יתברך חי אין לנו מה לדאוג."

 

וכן היה. כשבאנו לק"ק ראדוויל התחילו לילך אצלו בני העיר ליטול רפואות, וכן בכל מקום, עד שהביא ממון לביתו.

 

5. האיך היה הבעש"ט בורח מן הכבוד.

(שמעתי מר' אהרן דק"ק מזיבוז, שסיפר לפני הרב דקהילתנו).

פעם אחת נסע הבעש"ט לק"ק ברודי ולן במקום אחד סמוך לברודי. בלילה חרד הבעש"ט וארכובותיו דא לדא נקשן, עד שהעיר לר' צבי סופר משנתו בקול קשה.

אמר לו הסופר: מה זה החרדה?

סיפר לו: בא אלי רבי (אחיה השילוני)

ושאל אותי: מי יותר טוב, אתה או אברהם אבינו, עליו השלום?

שאלתי אותו: מה זה מהות השאלה?

אמר לי: אתה תבוא לק"ק ברודי ויעשו לך כבוד גדול. אם ח"ו לא תתחזק, תאבד כל מה שהיה לך עד הנה. נתחרדתי עד מאוד.

 

כשבא לק' ברודי באו אליו הנגידים לקבל פניו במלבושי כבוד, והוא התחיל לשחק עם הסוסים ולהחליק אותם ולהכות אותם בידיו, כדרך המשחקים עם הסוסים.

 

6.   הבעש"ט ומידת "גם זו לטובה".

ר' נחמן מהורודינקה היה לו מידה שהיה אומר על כל מה שראה או שאירע לו: - טוב ולטובה! - והייתה אמונתו חזקה כעמוד של ברזל.

פעם אחת העמידו אנשי חיל בק"ק מזיבוז אצל היהודים. אמר לו הבעש"ט: - התפלל שלא יעמידו אנשי חיל אצל היהודים.

- אמר לו שזה לטובה.

אמר לו הבעש"ט: - כמה יפה שלא היית בדורו של המן, שהיית אומר על הגזרה שגזר - זה טוב, ואין לך מעלה אלא מה שתלו את המן, שהוא גם כן טוב. -

 

7.  ר' יצחק מדרוהוביטש וקמיעות של הבעש"ט.

ר' יצחק מדרוהוביטש שמע על גודל פעולת הקמיעות של הבעש"ט, ועלה במחשבתו שבודאי הוא פועל זה על ידי השפעות בשמות הקדושים, לכן גזר אומר בזה הלשון: - ודאשתמש בתגא חלף, - ר"ל צריך שיחלוף ויעבור כח הפעולה של הקמיעות. וכד הוה: ניטל כח פעולתן של קמיעות הבעש"ט ולא היו מועילות כלל וכלל.

 

כך נמשך הדבר י"ב חודש.

 

כשנודע הדבר להבעש"ט, שאין שום תרופה עולה מהקמיעות שלו, חקר ודרש על זה ונתגלה לו הדבר, שהוא בסיבת דיבורו של הצדיק ר' יצחק מדרוהוביטש.

 

עשה הבעש"ט דבר גדול על פי צירוף מיוחד של "אנא בכח". ר' יצחק היה בדרך ובכוח הצירוף טעה בחשבון של ימות השבוע: ביום השני אמר יום ראשון בשבת, וכן עד יום חמישי, שמנה אותו ליום רביעי, ולמחרת ביום החמישי לשבוע לחשבונו בא לעיר מזיבוז, ובאמת היה יום השישי. היה בדעתו לנסוע לשבת קודש לעיר אחרת הסמוכה, ומפני שהיה בדעתו שהוא יום החמישי, לא היה בהול לצאת לדרכו, בחשבו שעדיין יש לו שהות שני ימים לנסיעה. עמד באכסניה שלו במנוחה: התפלל, אכל, ושכב לישון מטורח הדרך. היה מהרהר: עדיין יש לי יום שלם לנסיעת דרכי המועט. כאשר קם משנתו ראה והנה בבית האכסניה המפה פרוסה על השולחן, ועליה לחם הפנים של שבת קודש, ומנורה וקופה עם נרות להדלקה לכבוד שבת. נשאר עומד משתומם ותוהה על הדבר הזה. ענה ואמר לאשר על הבית: -

מדוע הכינו הכל כמו בערב שבת קודש? הלא היום יום חמישי בשבת!

- אמרו לו האנשים: - הרי היום ערב שבת קודש אחר הצהרים! - פג לבו ולא האמין להם. יצא החוצה והנה כמה בני אדם הולכים כותונותיהם תחת אצילי ידיהם והם רצין והולכין לבית הטבילה, וכמה בני אדם חוזרים מהטבילה. אז הבין כי נאמנו דברי האנשים, ונכנס הביתה והכין עצמו לקבלת שבת.

 

בתוך כך בא אליו הבעש"ט להזמינו לביתו לסעודת שבת, ופצר בו מאוד. ור' יצחק היה מסרב ואמר: "הנה בעל הבית הכין בשבילי כל מיני עונג ושמחה, ואיך אעשה כדבר הזה להפסידו כל הכנתו?"

ענהו הבעש"ט: "כבר בקשתי מבעל הבית ומחל לי על כבודו והפסדו."

דחה אותו ר' יצחק בתירוצים אחרים. לבסוף אמר לו: "עיקר הדבר הוא שאני אוכל הרבה כדי שביעה, ולא תספיק לי הזמנת מעלתו כל די סיפוקי."

החזיר הבעש"ט: "כבר הכינותי סעודה מספקת למעלתו." פצר בו מאוד עד שנתרצה לו והלך לבית הבעש"ט לשבת.

 

ישבו לאכול סעודת שבת. ור' יצחק היה דרכו שהיה מתענה הרבה, מערב שבת לערב שבת, אבל בשבת היה לו טס של כסף שהיה חקוק עליו שם הויה, ברוך הוא, והיה נותן עליו אכילה הרבה, והמאכל היה נשרף ממש. תכף אחרי הקידוש הציע ר' יצחק את הטס של כסף, היינו שהניחו על אגודלו, כדרכו, והיה מביט אל מראהו בכל עת הסעודה. כשהתחיל לאכול הניחו לפניו כל המאכלים שהכינו, והוא אכל הכל. אחר גמר הסעודה אמר להבעש"ט: "הלא הבטיח לי מעלתו שיתן לי צרכי עד די סיפוקי, ועתה עוד אני רעב ואין לי מה לאכול."

אמר הבעש"ט: "אגיד למעלתו האמת: למלאכים צפיתי, לשריפים לא צפיתי!"

נטל ר' יצחק הטס ופינהו מלפניו ולא היה יכול לאכול עוד שום דבר.

 

במוצאי שבת קודש, בשעת סעודת מלווה מלכה, שאלו הבעש"ט: "מפני מה מנע מעלתו ממני כוח הפעולה בקמיעות שנותן אני לעזרת בני אדם?"

החזיר ר' יצחק: "אסור להשתמש בשמות הקדושים."

אמר לו הבעש"ט: "בקמיעות שלי לא נכתב שום שם ושום השבעה, רק שמי לבד - "ישראל בן שרה בעש"ט"."

לא רצה ר' יצחק להאמינו בזה, ואמר לו: "איך אפשר להיות שרק שמו לבד יעשה פעולות נוראות כאלה?"

 

הביאו לפני ר' יצחק כמה קמיעות. פתח אותן וראה כי צדקו דברי הבעש"ט. פתח ר' יצחק פיו ואמר בזה הלשון: "ריבונו של עולם, כשיש לאדם פרנסה משמו של עצמו, מה איכפת לך? תחזיר לו כוח הפעולות בקמיעות שכתוב שמו בהן."

 

וכך הווה: מאז ואילך חזר הבעש"ט לפעול פעולות גדולות ונוראות בקמיעות שלו.

 

תמהו כל האנשים שעמדו שם, שנמצא כוח באדם זה להפוך רצונו של הבעש"ט. אמר הבעש"ט: - מה אוכל לעשות? הרב ר' יצחק הוא עכשיו צדיק הדור וכל העולמות מתנהגים על פיו. יש כמה דברים מהתנהגותו שלא הוטבו בעיני, אלא שמוכרח אני לשתוק. וכשהוא אומר פירוש ב"פרי עץ חיים", אף שאני יודע פירוש אחר אמיתי מזה, מכל מקום מוכרח אני לשתוק.

 

8.  האיך היה כותב קמיעות

הרב דק"ק פולנאה היה לו קמיע מהרב רבי נפתלי. הראה אותה הקמיע לבעש"ט, והכיר בה הבעש"ט שנכתבה בעודו במקווה ובתענית, ואמר: - אני אכתוב קמיע כזו לאחר אכילה בשעה שאני יושב על המיטה. -

 

9.  היאך היה נוהג עם השוחטים.

א) מעשה שבא ר' דוד פורקיס עם הבעש"ט לק"ק קאסניטין וצווה הבעש"ט שיבוא השוחט להראות לו הסכין, ולא בא תכף. עמד הבעש"ט להתפלל. בא השוחט ולא רצה להמתין וגער באשת בעל הבית שתתן לו לשחוט. נתנה לו העופות. שחט והלך לו.

אחר התפילה שאל הבעש"ט: - עדיין לא בא השוחט?

- השיבו לו: - כבר בא ושחט העופות. - והעופות היו מונחים עדיין במליחה. הביט בהם הבעש"ט ואמר שיאכל. ור' דוד לא רצה לאכול. אבל הבעש"ט לא הקפיד על זה.

 

ב) פעם אחת נסע הבעש"ט לקאמינקה, וסמוך לעיר שמע כרוז להעביר השוחט דק"ק הנ"ל, ואמר: אעבירנו ואעמיד לו איזו פרנסה, - כי היה זהיר מאוד לקפח פרנסת כל אדם. וכשבא לבית ר' ברוך הכין ר' ברוך את עצמו ושחט כמה בהמות, ובהמה אחת נטרפה ותלה אותה בפרוזדור. והבעש"ט עישן לולקי בפרוזדור, ונכנס ר' ברוך לפרוזדור. אמר לו הבעש"ט לחתוך חתיכת בשר מבהמה זו ולצלות בשבילו.

היה סבור ר' ברוך שאמר כך בדרך שחוק, ואמר: "רום מעלתו לא יאכל מבהמה זו."

אמר הבעש"ט: "אני בודאי אוכל ממנה."

כשראה ר' ברוך שאמר באמת, אמר: "זו הבהמה טריפה."

אמר לו הבעש"ט: "אבל הבהמה הזאת מבקשת ממני שאוכל הימנה. אמור נא לי, מפני מה נטרפה?"

שלח אחר השוחט ושאל אותו: "מפני מה נטרפה בהמה זו?"

אמר לו השוחט: "יש דעות בפוסקים. יש מכשירין ויש מטריפין." צווה הבעש"ט שיחתכו חתיכת בשר ויעשו ממנה צלי. ראה שהדבר קשה בעיני אנשיו. אמר ישלחו לק"ק פולנאה אל ר' שמואל מ"ץ ויביאו ממנו אגרת קודם שיעשה הצלי. שלחו תכף ציר רוכב על סוס טוב, ובא ואגרת בידו מן המ"ץ שהיא כשרה.

העביר את השוחט, ולא רצה להעמיד לו פרנסה.

 

ג) שמעתי מהרב דקהילתנו, ששלח הבעש"ט אל הרב דק' בוטשאטש שהשוחט שלו הוא מן כת שבתי צבי ימ"ש, והוא מאכילו טריפות, כי לאחר שמראה לו הסכין הוא מכה בסכין על קורנס כדי לפוגמו. בדק אחריו הרב. וכך הווה.

 

10. הבעש"ט מלמד זכות על כל אחד מישראל.

(שמעתי מהרב דקהלתנו, ששמע מהחסיד ר' זאב דק' אליק).

פעם אחת שבת הבעש"ט בק"ק אליק אצל בעל הבית, ובעל הבית היה פרנס חדש. בשבת בשעת מנחה הלך בעל הבית לבית הכנסת לשמוע הדרשה של דרשן אחד אורח. המתין לו הבעש"ט בסעודה השלישית שיבוא מבית הכנסת. בתוך כך שמע שהדרשן מלשין על ישראל. רגז הבעש"ט ואמר לגבאי שילך ויקרא לבעל הבית. גילה הגבאי לכמה אנשים שרגז הבעש"ט על הדרשן. ראה הדרשן שהעולם נשמטים אחד אחד, ופסק מלדרוש. ביום מחר בא הדרשן אל הבעש"ט ונתן לו שלום. שאל אותו הבעש"ט מי הוא, אמר: - אני הדרשן. מפני מה רגז רום מעלתו עלי? –

קפץ הבעש"ט ממקומו ונתזו דמעות מעיניו, ואמר: - אתה תדבר רע על בר ישראל! תדע שבר ישראל הולך כל היום ביום השוק, ולעת ערב שנוגה לו הוא מתחרד ואומר: אוי לי, שאעבור זמן המנחה! והולך לו לבית אחד ומתפלל מנחה, ואינו יודע מה שמדבר, ואף על פי כן מזדעזעים שרפים ואופנים מזה. -

 

11. האיך היה הבעש"ט נהנה משמחתן של ישראל.

(שמעתי בביאת הרב דק' נמירוב).

פעם אחת בשמחת תורה היו אנשי סגולה של הבעש"ט שמחים ומרקדים ושותים יין מן המרתף של הבעש"ט הרבה. אמרה אשתו הצדקנית בלבה: לא ישאירו יין לקידוש ולהבדלה! - נכנסה אל הבעש"ט ואמרה לו: - אמור שיפסקו לשתות ולרקד, כי לא יישאר לך יין לקידוש ולהבדלה. - אמר לה הבעש"ט בצחוק: - טוב אמרת. לכי אמרי להם שיפסיקו וילכו לבתיהם. –

כשפתחה הדלת והם רקדו בעיגול, וראתה שליהטה אש סביבותיהם כמו חופה, לקחה הכלים והלכה בעצמה למרתף והביאה להם יין כפי רצונם. אחר כך שאל אותה הבעש"ט: - אמרת להם שילכו? - אמרה לו: - היה לך לאמר בעצמך. -

 

12. עיקר התשובה הוא שבירת הלב וחרטה, ולא סיגופין.

ר' מיכל מזלוטשוב בעת שהיה מסתיר מעשיו מבני אדם היה יושב בברוסילוב. אחר כך נתגדל ונתגלה מעט מעט. אירע מעשה בעיר הנ"ל שאדם אחד חלל שבת בשוגג, שאיחר בנסיעתו בערב שבת קודש מחמת המניעה מצד בעל העגלה. בא אל ר' מיכל לבקש ממנו שיתן לו תיקון על חטאו הגדול, חטא של חילול שבת. סידר לו הרב תשובה חמורה מאוד, כפי מה שכתב ב"רוקח" ושאר ספרים, היינו: להתענות הרבה ולגלגל עצמו בשלג ולישב במים קרים בסתיו בעת הקרח כדי צליית ביצה קלה. כשהתחיל האיש להתנהג בסדר זה ראה בעצמו שלא יוכל לקיים התשובה כראוי בשום אופן מרוב חלישות כוחו. אירע הדבר שהבעש"ט בא לעיר חודורקוב הסמוכה לברוסילוב. תכף נסע האיש לשבת אל הבעש"ט ושאל מאתו תיקון על חילול שבת. השיב לו הבעש"ט: "תיקח ליטרה אחת נרות ותדליקם בבית הכנסת לשבת קודש, וזהו התיקון שלך.

כשמוע האיש את דברי הבעש"ט נשאר עומד ותוהה: מה תועיל לו נדבר מועטת זו לתקן חטא חמור של חילול שבת?

הבין הבעש"ט כי האיש תוהה על כך, ושאל לו: "על מה אתה מהרהר?"

סיפר לו האיש כל המאורע, איך שסידר לו ר' מיכל תיקון חמור מאוד שאי אפשר לו לסבלו. החזירהו הבעש"ט: "אל תירא כלל. עשה כאשר ציותיך: קח ליטרה אחת נרות ותתנם לבית הכנסת להדליקם בשבת. וזה יהיה תיקונך."

הלך לו האיש שמח וטוב לב.

 

תכף בבואו לביתו לקח את הנרות ותלה אותם על יתד והלך לו לדרכו. קפץ כלב ואכל את הנרות. כשראה האיש דבר זה, שמתנתו נמסרה לכלב, נוסף לו יגון על יגונו, ותכף קם ונסע עוד הפעם אל הבעש"ט וסיפר לו המאורע, שהכלב אכל את תיקונו. ענה הבעש"ט ואמר: "תיקח עוד הפעם ליטרה נרות כבראשונה ותתנם לבית הכנסת, ולא יאכלם עוד הכלב. הרב ר' מיכל מצחק עמי. אמור לו שגזרתי עליו שיבוא אלי לשבת הבאה לעיר חוואסטוב, שאשבות שם אי"ה."

 

קיים האיש מה שנצטווה מפי הבעש"ט, ור' מיכל קיים גזרת הבעש"ט, וביום ערב שבת קודש אסר עגלתו ליסע לעיר חוואסטוב. נתגלגל הדבר בסיבת העגלה שחשכה לו בדרך סמוך לעיר הנ"ל, והלך ברגליו עד שבא אל הבעש"ט באישון לילה. בשעת כניסתו בפתח אחז הבעש"ט הכוס בידו לקדש. כשראוהו הבעש"ט נתן לו שלום, ואמר לו בזה הלשון:

"ר' מיכל, מעתה תדע האיך ליתן תיקון חמור למחלל שבת. אדם כזה, שלא טעם טעם חטא מימיו, ולכן אינו יודע כלל מכאב ושבירת לב של אדם מישראל כשנכשל ח"ו בעבירה, האיך יוכל ליתן תיקוני תשובה? להוי ידוע לך שבשבירת הלב שהיה לאיש ההוא מחילול השבת שאירע לו כבר נתקן ונמחק החטא לגמרי. אבל אתה לא טעמת טעם חטא ולא טעמת שבירת הלב!"

 

אחר כך עשה הבעש"ט קידוש.

 

13. הבעש"ט ורבינו סעדיה גאון.

(שמעתי מחמי ז"ל).

הבעש"ט אמר על עצמו שהוא גלגול רבינו סעדיה גאון.

 

ספרתי הדבר לפני הרב דקהילתנו, ואמר הרב שהוא יודע שהיה הבעש"ט שוקד ללמוד ספרי רבינו סעדיה גאון.

 

14. הבעש"ט מקפיד על כתיבת דברי תורתו.

 (שמעתי מהרב דקהילתנו).

פעם אחת כתב איש אחד תורת הבעש"ט, מה ששמע ממנו. אחר כך ראה הבעש"ט ששד אחד הולך ואוחז ספר בידו. אמר לו: "מה זה הספר בידך, שאתה נושא?"

השיב לו: "זה הספר שחברת." הבין הבעש"ט שיש אדם אחד שכותב תורתו. קיבץ כל אנשיו ושאל אותם: "מי בכך כותב תורתי?"

הודה אותו האיש, והביא לו כתביו.

עיין בהם הבעש"ט ואמר: "אין בכאן אפילו דיבור אחד שאמרתי!"

 

15. על סיפור בשבחי הצדיקים

(שמעתי מהרב דק"ק פולנאה ומהרב דקהילתנו). הבעש"ט אמר: כל מי שמספר בשבחי הצדיקים כאילו עוסק במעשה מרכבה.

 

 

 יב. פטירתו של הבעש"ט

(שמעתי מהרב דקהילתנו).

בהיות הבעש"ט חולה קודם פטירתו לא שכב, רק שנעשה כחוש וקולו נלקה, והיה יושב בבית התבודדות. לא היה בו כוח לקרוא למשרת שלו כשהיה צריך לו. תלה פעמון בבית הגדול וחוט נמשך אליו לבית קטן שלו, והיה הבעש"ט מושך בחוט ונשמע קול הפעמון ובא אליו המשרת.

 

פעם אחת נכנס אליו רבי דוד פורקיס ז"ל, מגיד מישרים דק' מזיבוז, ושאל אותו איזה דבר. מאיש אחד מק"ק באר שמעתי, שהשאלה הייתה איך להתפלל בעד החולה על ידי סיפורי מעשיות. התחיל לומר לו, ובאמרו נתלהב מאוד ופניו היו בוערים כלפידים. נפל פחד על ר' דוד ורצה לברוח, רק מחמת שהבעש"ט דבר עמו פנים אל פנים לא יכול לצאת. בתוך כך באה בתו מרת אדל תחיה, ואמרה לאביה: "עת לאכול, כי פנה היום." מיד אזל סומקא ואתא חוורא. שכב על מיטתו לנוח. אמר לה: "בתי, בתי! מה עשית לי?" אמר ר' דוד: "הדין עמה, כי עת היא לאכול." אמר הבעש"ט: "לא ידעת מי היה כאן. מצד אחד עמד אליהו ז"ל ומד השני עמד רבי (אחיה השילוני), והם אמרו לי ואני אמרתי לך וכשבאה ובלבלה אותי הלכו."

 

קצת מפטירתו.

הסתלקותו הייתה ביום א' דשבועות. בפסח שקודם זה היה הרב ר' פנחס מקוריץ אצל הבעש"ט, ונחלש מעט, ומפני זה בערב יום טוב האחרון של פסח היה שקלא וטריא אצלו אם לילך למקווה או לא, והסכימה דעתו שלא לילך. וביום ז' של פסח בתפילה ראה איך שנגזר על הבעש"ט שיסתלק בקרוב, מפני התעצמותו מאוד נגד כת ש"ץ - כמבואר לעיל במעשה יום הכיפורים - שרצו לשרוף הש"ס. התחיל הרב ר' פנחס להתעצם בתפילה, ולא הועיל. נתעצב מאוד על שלא הלך למקווה, כי אילו ראה דבר זה במקווה לדעתו היה מועיל לזה. אחר התפילה שאל הבעש"ט אותו אם הלך אתמול למקווה, ואמר: - לא. - אמר הבעש"ט: - כבר נעשה מעשה, ואין אחר מעשה כלום. -

 

אחר הפסח היה לבעש"ט חולי השלשול, ועם כל זה היה מתחזק מעט להתפלל לפני התיבה. ואותן התלמידים שהיו מוחזקים שיתעצמו בתפילה לא הודיעם כלום, ושלח אותם למקומות אחרים. והרב ר' פנחס לא נסע לביתו.

 

בליל שבועות נאספו אנשי סגולתו להיות ערים כל הלילה לתיקון האר"י ז"ל, ואמר לפניהם דברי תורה על עניין הסדר ועניין מתן תורה. בבוקר שלח לקרוא לאנשי סגולתו שיתאספו כולם. וצווה לר' ליב קיסלר ועוד אחד, שכחתי שמו, שיתעסקו בקבורתו. למד אותם על גופו: על כל אבר הראה להם סימנים איך נפשו נשאלת ונפטרת מאבר זה, אחר כך מאבר אחר, כדי שיבינו על החולים, כי הם היו מאנשי חברה קדישא. אחר כך צווה שיכניסו מנין להתפלל עמו. צווה שיתנו לו הסידור, ואמר: - אשתעי עוד מעט עם השם יתברך. - לאחר התפילה הלך ר' נחמן מהורודינקה לבית המדרש להתפלל עבורו. אמר הבעש"ט: - לחינם הוא מרעיש. אם היה יכול ליכנס בפתח זה שהייתי רגיל ליכנס היה פועל בתפילתו. -

 

באותה שעה נכנסה אצלו נשמת מת אחד לתקן אותו. גער בו ואמר: - שמונים שנה אתה נע ונד, ולא שמעת עד היום שאני בעולם! צא, רשע! - ותכף אמר למשרת: - רוץ מהר בצווחה גדולה שיפנו מן העיר, כי הרגזתי אותו, שמא יזיק לאיזה אדם. -

 

וכך הווה, שהזיק בתולה אחת, בתו של השמש.

 

חזר המשרת ושמע שהבעש"ט אומר: "אני מוחל לך אותן שתי שעות, ולא תענה אותי." אמר לו המשרת: "עם מי רום מעלתו מדבר?"

אמר: "אין אתה רואה את מלאך המוות, שהיה תמיד בורח ממני, כמו שאומרים הבריות: מגרשו למקום שגדלין פלפלין שחורים, ועכשיו כיון שנתנו לו רשות עלי נתרחבו כתפיו ושמחה גדולה עליו."

 

אחר כך באו כל אנשי העיר לקבל פניו ביום טוב, ואמר לפניהם דברי תורה.

 

אחר זה, בעת הסעודה, צווה למשרת שיתן דבש בצלוחית גדולה, ונתן בקטנה. אמר: "אין שלטון ביום המוות! אפילו הגבאי אינו ציית לי."

אחר כך אמר: "עד כאן גמלתי עמכם חסד, עכשיו תגמלו עמי חסד."

 

אחר כך הלך לבית הכבוד, ורצה המשרת לילך אחריו. שאל אותו: "מה יום מיומיים, שאתה רוצה לילך אחרי? מה ראית בי?" ולא הלך אחריו.

 

גם אמר להם הסימן, שכאשר יפטר מן העולם יעמדו שני מורי השעות.

 

בבואו רחץ ידיו, ומורה השעות הגדול עמד בהליכתו. סבבו אנשיו עליו, שלא יראה עמידת מורה השעות. אמר להם: - ידעתי שעמד מורה השעות. אין אני דואג על עצמי, כי יודע אני בבירור שאצא מפתח זה ותכף אכנס בפתח אחר. - ישב על מיטתו, וצווה שיעמדו סביב מיטתו. אמר להם דברי תורה על עמוד מעלין מגן עדן תחתון לגן עדן עליון, וכן בכל עולם ועולם האיך הוא בעש"ן (עולם, שנה, נפש) בביאור על סדר עבודה. וצווה להם לאמר "ויהי נועם". שכב וישב כמה פעמים. כוון בכוונות, עד שלא שמעו חיתוך אותיות. צווה לכסות אותו בסדין. התחיל להזדעזע ולחרוד כמו בשמונה עשרה. אחר כך נח מעט.

 

ראו שעמד מורה השעות הקטן. המתינו עד בוש, והניחו נוצה על חוטמו. ראו שנפטר.

 

(וכל זה שמעתי מר' יעקב מק"ק מזיבוז, שנפטר בארץ הקדושה. והרב אמר שר' ליב קיסלר ראה יציאת נשמתו כמו שלהבת מראה תכלת).

 

שמעתי, שאמר הבעש"ט באיזה יום יפטר לעולמו. ואותו היום היה בנו ר' צבי ישן. אמרו לבעש"ט, למה אינו מצווה לבנו. אמר: "מה אעשה, שהוא ישן." וזה שישן היה מפני שלא האמין שימות אביו.

עוררו אותו ואמרו לו: "אביך אמר שבוודאי ימות היום." בא אל אביו והתחיל לבכות.

אמר לו אביו: "ידעתי שנתתי לך נשמה קדושה. וכשהייתי רוצה היה בכוחי להביא נשמת אדם הראשון בסוד העיבור, והיית יודע כל מה שצריכין לידע. אבל יש לך נשמה קדושה ואינך צריך לכל זה."

ביקש ר' צבי ממנו: "אף על פי כן אמור לי איזה דבר."

התחיל לומר לו.

אמר: "איני מבין מה שאתה אומר."

אמר: "תקיף לי עלמא ואיני יכול לדבר עמך."

למד עמו שם אחד, ואמר: "תכוון שם זה ותראה אותי ואלמוד עמך."

אמר לו: "שמא אשכח את השם הנזכר?" אמר לו סגולה שיזכור.