מחשבים בחינוך - להחזיר את השד לבקבוק

מחבר: יהודה איזנברג

הממונה על התקשוב בחמ"ד

מתוך "מחשבים בחינוך" גליון 42
הרצאה בבניני האומה בירושלים, כנס מו"ח תשנ"ז

תחום המחשבים בחינוך ומבנה התקציב

לפני שאנו ניגשים לבחון את מצב המחשבים בחינוך, אני מבקש להגדיר את התחום בו אנו עוסקים ואת היקפו.

מטרת העשייה החינוכית היא הפעילות הלימודית. לאחר שנבנו הבניינים ותוכננו ההסעות ואורגנה השמירה והגיע הריהוט וחולקו הכיתות ונוקו הפרוזדורים ושובצו המורים וביקרו המפקחים מגיע רגע האמת: המורה סוגר את דלת הכתה אחרי גבו, והוא נשאר לבדו מול 40 זוגות עיניים. כל הפונקציונרים נעלמים: עכשיו המורה תחת פיקודו של פרופ' עוזר שילד, יו"ר המזכירות הפדגוגית. עכשיו מתחילה ההוראה, מתחיל החינוך.

[קריאת ביניים:

עוזר שילד: אתה מפיל עלי תיק כבד מידיי!

תשובה: זו הגדרת תפקידך: יושב ראש המזכירות הפדגוגית!]

במדינת ישראל מליון וחצי תלמידים. כל תלמיד לומד למעלה משלושים שבועות בשנה, יותר משלושים שעות בשבוע. הגענו, אם כן, למליארד וחצי שעורים שתלמידים מקבלים בשנה. ממוצע התלמידים בכתה בישראל הוא 29 (שנתון סטטיסטי לישראל), ועל כן מספר השיעורים שמורים מלמדים במדינת ישראל בשנה אחת הוא כחמישים מליון. זוהי המסגרת של תכני הלימודים בישראל. חמישים מליון שעורים בשנה נותנים המורים, מיליארד וחצי שעורים/לתלמיד ניתנים בשנה.

כמה משעורים אלה ניתנים באמצעות מחשב? כאשר תגיע תכנית המחשוב לשיאה, יהיה מחשב לכל עשרה תלמידים. משמע: עשרה אחוז מן השעורים יהיו בעזרת מחשב. (חישוב זה הוא, כמובן, מקורב: לעתים לומדים שני תלמידים ליד מחשב אחד, ולעתים המחשבים מושבתים בגלל מערכת שעות שאינה מתאימה, או בגלל קלקול). המצב כיום רחוק מהשגת מטרה זו. אם נניח שחמשה אחוז מהשעורים ניתנים בעזרת המחשב, נהא מפליגים מאוד ומפריזים כלפי מעלה. לצורך הדיון ניקח מספר זה, שהוא גבוה לכל הדעות: שנים וחצי מליון שעורים ניתנים בשנה בעזרת המחשב.

ועכשיו נעבור לתקציב משרד החינוך, ולהקצאה למחשבים. תקציב משרד החינוך בישראל הוא כ-17  מיליארד שקל לשנה. 85% מסכום זה הוא סכום כבול, המיועד למשכורות ודומיהם, שאין אפשרות לשנות את ייעודו. הסכום הפנוי לפעילויות בישראל, הוא 5.2 מיליארד שקל לשנה. סכום זה צריך להזרים חיים לכל מערכת החינוך: ספריות ושמירה, תכנון לימודים ומבצעים, מחקר ופיתוח.

תקציב המחשבים לשנה הוא 300 מליון שקל. (סכום זה נקוב בפרסומים הפופולריים של משרד החינוך: בעיתון למורים, ובפרסומי סמנכ"ל). לזה יש להוסיף את הכספים הנוספים, הבאים מתקציב בתי הספר, מן ההורים והמועצות המקומיות. גם מפעל הפיס תורם לעניין. וכמובן, את זמנם של המורים והצוות, את חדרי המחשבים והריהוט הקשור אליהם. בעולם הכלכלה מניחים כי קליטת מחשב עולה יותר ממחיר המחשב עצמו. אם נדבר על תקציב כולל של 500 מליון שקל לשנה, נהא מפריזים כלפי מטה. הסכום האמיתי אף גבוה ממנו. ולשם השוואה: תקציב האגף לתכניות לימודים, המשרת את כל חמישים מיליון השיעורים הניתנים במדינת ישראל, הוא 10 מיליון שקל. (תקציב הקמפיין "מורה טוב מורה לחיים" היה גם הוא 10 מיליון שקל).

95% מתקציב הפיתוח מיועדים ל-5% מהשעורים

ועכשיו פעולת סיכום קטנה: תקציב הפיתוח לתכניות לימודים לסוגיהן הוא למעלה מחצי מיליארד שקל. החלוקה הפנימית של התקציב היא זו: 95% מן התקציב מיועדים לפיתוח 5% מהשיעורים (מחשבים בחינוך), ואילו 5% מן התקציב מיועדים לפיתוח 95% מהשעורים במערכת החינוך (האגף לתכניות לימודים).

הבאתי נתונים אלה כדי להראות מה עוצמת ההשקעה במיחשוב מערכת החינוך. דומני שלא הייתה מעולם השקעה כל כך מאסיבית בתחום אחד בחינוך, כמו ההשקעה במחשבים. אשר על כן חובה לבחון את התחום בשבע עיניים, לבדוק הישגים וכישלונות, ולדעת מהם התוצרים של השקעה אדירה וחסרת תקדים זו.

מיתוסים ופירוקם

אני מבקש לערער על כמה מיתוסים הרווחים בציבור, ולבדוק באיזו מידה יש כיסוי לאמונות שהם מייצגים.

א. המחשב נמצא, הוא מנהל את חיינו. חובה להכניסו לבית הספר. תשובה: גם הרדיו נמצא, גם הטלוויזיה, גם הפלאפון וגם הפקס. הניסיונות להכניס את הרדיו והטלוויזיה למערכת החינוך נכשלו. הפלאפון נמצא בכיתה, והוא מטרד שנלחמים בו. הפקסימיליה יכולה לשרת באופן מעניין תלמידים מרוחקים, להעביר אליהם משימות לימודיות ולקבל מהם שיעורי בית. מדוע לא עלה על דעתו של איש לפתח תחום חינוכי חדש: פקסימיליה בחינוך?

ב. המחשב הוא הקידמה. מערכת שתשתמש הרבה במחשב, תהיה מערכת מתקדמת. תשובה: המיתוס הזה החליף סיבה בתוצאה. לא המחשב גורם לקידמה, אלא להפך: מערכת מתקדמת משתמשת במחשב. וזאת, כמובן, במקומות המתאימים והנחוצים. המינהל והארגון קלטו את המחשב באופן מלא ובזמן קצר. מערכת החינוך, בהשקעות אדירות לאין שיעור, טרם קלטה את המחשב קליטה אמיתית.

ג. כדי להיות אדם תורם בחברה מודרנית, צריך לדעת מחשב.

תשובה: כדי להיות אדם תורם בחברה מודרנית צריך לדעת לנהוג במכונית תוך התחשבות באחרים, לנהל דיון תרבותי, לחשוב חשיבה רפלקסיבית, להיות מסוגל להבין את הזולת ואת דעותיו השונות, ועוד כמה דברים קטנים. כמה מאמץ וכסף הושקעו בתחומים אלה?

מה כוללת ההוראה באמצעות מחשב?

כדי להבין את המחשב בפעילותו בחינוך, ברצוני לצייר מפה כללית, מקוצרת ככל שניתן לגבי המחשבים ושימושיהם בהוראה. למתבונן על תחום המחשבים בחינוך מבחוץ, נראה תחום זה עשיר ומגוון לאין גבול. למעשה כוללים המחשבים שלשה תחומים עיקריים:

א. לימוד או תרגול בעזרת מחשב

תחום זה, שהוא הוותיק בשימושי המחשב, הולך ונחלש. הסיבה היא מה שקראנו במקום אחר "חוק איזנברג הראשון": "כאשר סיימת את הכנת הלומדה, המחשב שהלומדה צריכה לפעול עליו יצא משימוש". במילים אחרות: או שיש לך לומדה ואין לך מחשב, או שיש לך מחשב ואין לך לומדה. השינויים המהירים בקונפיגורציה של המחשבים מוציאים משימוש תכנות ישנות, ששכתובן אורך זמן רב יותר מאשר משך חיי המחשב.

[קריאת ביניים:

לואיס אוסין: לא נכון. החברות הגדולות מעדכנות כל הזמן את התוכנות בהתאם לחידושים בקונפיגורציות של המחשבים.

תשובה: קטלוג הלומדות המאושרות של מל"ט חולון מראה את ההפך: מספר הלומדות בקטלוג החדש ירד באופן ניכר, בגלל חוסר יכולת להתאים את הלומדות לשינויים המהירים של המחשב].

אני מבקש להרחיב בעניין מספר הלומדות המאושרות, כי מספר לומדות אלה הוא קנה מידה לכיוון שהתחום הולך אליו. מספר הלומדות המאושרות בינואר 96 היה 851. (דו"ח מבקר המדינה מס' 47, לשנת 1996, עמוד 350). מספר הלומדות המאושרות לינואר 97 הוא 303!, (קטלוג חומרים ממוחשבים, מהדורה 5 המרכז לחינוך טכנולוגי חולון פברואר 97). משמע:, , בשנת 97 יש למערכת החינוך 36% ממספר הלומדות שהיה שנה לפני כן. אבל זה עוד לא הכל. מתוך 303, הלומדות המאושרות לשנת 97,  מעל מאתיים אישורן יפוג במהלך שנת  97, ובתי, הספר לא יהיו רשאים ללמוד בהן בשנת הלימודים תשנ"ח. וגם זה עוד לא הכל: אישור אפשר לתת, ואפשר גם ללמוד בלומדה שהאישור שלה פג. אבל התצורה של הלומדות משמעותית מאוד: מתוך 303 הלומדות, רק 80 מיועדות לתוכנת חלונות, ואילו 223 לומדות הן על בסיס DOS, אם נזכור כי פרסום ראשון לתכנות חלונות היה בסוף שנת 94 פירוש הדבר כי במשך. שנתיים הצליחו להפיק 80 תוכנות מבוססות מערכת הפעלה "חלונות". בעוד שנתיים, כאשר תכנת חלונות 95 או 97 תשתלט על שוק המחשבים, ומערכת הפעלה  DOS לא תעבוד עוד, יכלול  קטלוג הלומדות כמאתיים לומדות בלבד, (כולל מה שיפותח בשנתיים הבאות!). זה מה שתכנית המחשוב מציעה למערכת החינוך אחרי עשר שנות פיתוח.

לתחום הלומדות יש להוסיף את הכלים לסוגיהם, המיועדים לפעולות חישוב, או להצגת נושא או ראשי פרקים של הרצאה, ובהם: אסטאונד, פאואר פוינט, אקסל, אקסס, הסימולציות למיניהן ואחרים. אני אישית אינני חסיד של מצגות כאלה, הכובלות את המרצה ומזכירות "מערך" שעור, שכבר לפני דור זנחנו את השימוש בו.

ב. מאגרי מידע

תחום זה עכשיו במוקד העשייה, וניתן לשכללו במידה רבה מאוד. תחום זה מעלה את יכולת השליטה בטקסטים במידה שלא הייתה כמוה מעולם.

המאגרים מתחלקים לשני סוגים: מאגרים מקומיים: על המחשב המקומי, או על תקליטור (CD ROM) מחד, ומאגרים על מחשב מרוחק, שיש להגיע אליו בתקשורת, מאידך.

ג. תקשורת מחשבים

היכולת לקיים קשר עם מחשבים מרוחקים, לשם משלוח דואר, לשם דיון, לימוד או השתלמות, ולשם "הורדת" אינפורמציה ממאגר מרוחק.

לא טעיתי: לא שכחתי את מעבדי התמלילים, לדעתי העיסוק הרב שעוסקים אינו משקף את תרומתם לחינוך כחינוך. כתיבה במעבד תמלילים אינה עשייה חינוכית, גם אם בזכותה אפשר בקלות וביעילות לתקן שגיאות ולעצב את הדף באופן יפה. העשייה החינוכית עוסקת בתוכן. מעבד התמלילים מאפשר לכתוב דברי הבל בעיצוב מרשים. המחנך מלמד כיצד לכתוב דברי טעם, ואלה, גם אם הם כתובים בעפרון על נייר - יישארו דברי טעם. התחום היחיד בו מעבד התמלילים עוסק במהות, הוא התחום בו נדרשים תלמידים לעצב טקסטים קלאסיים תוך כדי התחשבות בתוכן. שימוש זה, ככל שהוא יפה וחינוכי, הוא מועט ביותר בשימושי מעבד התמלילים בחינוך.

בדיקה של הנעשה בתחום החינוך מראה כי השקעה רבה מאוד הושקעה דווקא בכלים: הצגת

נושא בעזרת תכנת אסטאונד או מצגות שקפים למיניהם. בדיקה לעומק מגלה כי שימוש כזה הוא שילוב של תחומים: הצגת נושא בביולוגיה בעזרת מצגת, הוא הכנת סרט - מעין סרט קולנוע - על נושא ביולוגי. והשאלה היא כמה מאמץ מושקע לצד הביולוגי, וכמה לצד הקולנועי של העבודה. התשובות לשאלה זו משאירות כמה תמיהות בלתי פתורות.

שני התחומים האחרונים, מאגרי מידע ותקשורת, הם אלה שישלטו. בתחום המחשבים מסוכן להתנבא, אבל אני מוכן להמר כי בטווח של שנתיים, ובמחשבים שנתיים הם דור שלם, אלה יהיו התחומים שיתרמו למערכת החינוך, ואותם יש לפתח.

סיכויים וסיכונים בעבודת מחשבים בחינוך

את הספר הכניסו המורים למערכת החינוך. בלשון העברית גם נתנו למוסד הזה את שמו של הספר הממלא בו תפקיד מרכזי: "בית ספר". את המחשב הכניסו למערכת החינוך גורמים אחרים: החברות המייצרות וגורמים פוליטיים. גם עכשיו מקבלי ההחלטות בתחום המחשבים הם בעיקר אנשי חינוך שאינם יודעים מחשבים, או אנשי מחשבים שאינם יודעים חינוך. בארצות הברית חילקה חברת י.ב.מ. מחשבים חינם, כדי ליצור תלות של מערכת החינוך במחשבים. המורים בכל העולם התנגדו תחילה להכנסת המחשב, ומאמץ כבד הושקע כדי לשכנע/לכפות על המורים שימוש במחשבים.

המלחמה עברה. המחשבים נמצאים במערכת החינוך, עכשיו יש להפיק מהם את המיטב. .

א. המחשב מסוגל להוציא את המורה מבדידותו. ברגע שהמורה סגר את דלת הכתה, מתחיל הקרב על תשומת לבו של התלמיד. והקרב קשה ומתיש, והמורה חש בדידות מעיקה ורואה בכל שיעור שלא ריתק את תלמידיו כשלון אישי. המורה גם מוגבל ביכולתו להתעדכן בתחומי הדעת שהוא עוסק בהם. המחשב יכול ליצור קבוצות דיון של מורים, המחליפים רשמים, מעלים בעיות, משווים חוויות, משתפים בדיון את המפקחים והמומחים, וכך יכולה להיווצר קהילה של מורים-לומדים-מתייעצים, המשפרים את תדמיתם המקצועית ומעלים את רמת עבודתם. המפקח המשתתף בקבוצת דיון כזאת, אינו עוד מפקח הבא לכתה, עט בידו ופנקס על שלחנו, והוא רושם בארשת חשיבות את הערותיו המסתוריות. הוא חבר בצוות, והוא יכול - סוף סוף - להעביר את הידע שלו ואת ניסיונו למורים שהוא מנחה בעבודתם. הוא יכול לנתח סיטואציות, ולתרום תרומה מכרעת הרבה יותר מזו של "דו"ח מפקח" הנשלח לתיק עלום במשרד החינוך.

ב. מאגרי מידע יכולים להיות מעין "מרכז פדגוגי" על שלחנו של המורה. במקום לכפות על המורה שימוש במחשב, יש לגרום לכך שהמורה ירגיש שהמחשב יכול לסייע בעדו ולשפר את עבודתו. עשינו את הניסיון הזה ב"מרכז לימודי יהדות ורוח" שהקמנו באינטרנט. האתר כולל חומרי למידה שמורים משוועים אליהם: בחינות בגרות ופתרונותיהן, תכניות הלימודים, רעיונות לשעורים בתחומים שונים, ואפילו בדיחות על מורים. וראו זה פלא: ללא נוגש ומצווה, מתקשרים המורים באלפיהם לאתר, "מורידים" חומרי למידה, מפות וציורים, ומשתמשים בהם בעבודתם.

ג. תכני לימוד דינמיים ומשתנים מקומם הטבעי הוא באתר אינטרנט. השתתפתי לפני שבוע בדיון על החדרת נושא חדש למערכת החינוך. הצענו להחדיר אותו בעזרת אתר אינטרנט. המשתתפים בדיון שאלו: מדוע במחשב, מה יתרונו? התשובה הייתה כל כך פשוטה: להכין את הנושא בספר, זהו תהליך הנמשך שנתיים. עד שחיברת את הפרק האחרון, התייעצת עם מומחים לגבי כל פרק, תיקנת והגהת ושקלת והחלטת - אינך יכול להתחיל בתהליך ההפעלה. באינטרנט אפשר תוך חודשיים להתחיל להזרים רעיונות, לשפר אותם תוך כדי כתיבת המשך הנושא, ולקיים דיאלוג אמיתי עם המורים המשתמשים בחומר הלימוד. כך אפשר להפיק בקלות ובמהירות מערכי לימוד שאין דרך אחרת לבצעם.

שמתם לב כי אני מדבר כל הזמן על מורים ושימושי מחשב. אין זו טעות. אני סבור כי במצב המיחשוב היום, אין הגיון כלכלי וחינוכי להשקיע בפעילות מחשבים של תלמידים. אינני מתכוון לאותם חמשה אחוזים היודעים מחשבים טוב יותר ממוריהם. אני מתכוון למערכת החינוך, לאותם מליון וחצי תלמידים, הצריכים מאה וחמישים אלף מחשבים, שמחירם, עם התוכנות שעליהם, כמיליארד שקלים, והם מתיישנים אחרי שלש שנים. אם נוסיף לסכום דמיוני זה את מחיר קליטת המחשבים והכשרת כח אדם, המקובל להיות גבוה אף ממחיר המחשבים עצמם, הרי שהגענו להוצאה שנתית קבועה של למעלה מחצי מיליארד שקל לשנה כדי לתחזק את תחום המחשבים.

הטענה נראית לא אמיתית? הבה נבחן אותה: לפי חוקי משרד החינוך, אסור לשנות ספר לימוד לפני שעברו חמש שנים מיום אישורו לשימוש. ואילו בתחום המחשבים, האישור להשתמש בתוכנה, או להשתמש בקונפיגורציה של מחשבים, פוקע אחרי שנתיים! אוכלוסיית היעד הניתנת להשגה היא אוכלוסיית המורים. 100,000 מורים במערכת החינוך. אם נספק להם תוכנות ייעודיות, תקשורת חינם, סיוע כל שהוא לרכישת המחשבים (ממילא רובם קנו כבר מחשבים) - נוכל לשפר את מערכת החינוך שיפור של ממש.

כשאני אומר שיש צורך לספק תקשורת חינם לכל מורה, איני יודע למי להפנות את דברי. אבל ברי לי, כי בלי תקשורת, בלי תכנות התקשרות, בלי הדרכה בסיסית שמורים יקבלו, נשאר מדברים עם עצמנו.

אומרים: מורים פוחדים ממחשבים. נכון. אם נגיע לעשרים אחוז מן המורים, השגנו הרבה. היתר יתיישרו לפי צו האפנה. (ובדרך אגב: איזה אחוז מן המורים מבקר במרכזים הפדגוגיים? כמה מורים מחזקים מחשבים בשנת 1997 המספר הידוע לי הוא כ- 5%!) מכיר אני בית ספר שאת מערכת המחשבים מפעיל המורה לתלמוד. אבל הוא יצר אוירה שכל מורה שאין לו מחשב בבית, מתבייש לספר זאת. והשימוש במחשבים, במידה שיש חומרים המאפשרים זאת - רב.

הסיכונים

ועכשיו אני מגיע לסיכונים של השימוש במחשבים. חושש אני כי לחלק נכבד מן הדברים שאומר לא ניתנה הדעת עד כה. אני, לפחות, חיפשתי דיונים רציניים לגבי השאלות שאני מעלה, ולא מצאתי.

א. המחשב מכוון את הפעילות המנטאלית של הלומד נגד כוון התרבות האנושית! מה הם השינויים התרבותיים של הדור האחרון? - במקום לקרוא ספר, רואים סרט. במקום לכתוב מכתב, מטלפנים. במקום לקרוא עיתון, צופים בטלוויזיה. והנה, ההוראה היא תחום וורבאלי זה שלשת אלפים שנה. פעילויות המחשב מעבירות תחום וורבאלי לתחום הכתב, שעה שכל התרבות כולה הולכת בכוון הפוך: מעבירה את שימושי הכתב למערכות וורבאליות או גרפיות. האם הדבר אפשרי? היצלח?

ב. סגנון הכתיבה שונה מסגנון הדיבור. כתיבת מאמר לפרסום בספר שונה תכלית שינוי מכתיבת הרצאה המיועדת לשידור ברדיו. בשידור צריך לחזור על הדברים, ואילו במאמר יכול הקורא לחזור ולקרוא קטעים שלא הובנו. ההדגשים הם מסוג אחר: בספר אפשר להגדיל או להשחיר מילים. בשידור צריך לשנות את טון הדיבור, ואולי אף לומר במפורש: "זהו רעיון חשוב, שימו לב". אורכו המקסימלי של מאמר להדפסה שונה מזה של מאמר לשידור: שידור של דובר אחד, הנמשך מעבר לעשר דקות אינו נקלט על ידי המאזינים. לעומת כל מה שאני יודע על כתיבה ועל שידור, אני יודע מעט מאוד על מאפייני הכתיבה לאינטרנט. לאינטרנט מגבלה הדומה למגבלת הרדיו: רואים מסך אחד בלבד, ולא נוח לעבור קדימה ואחורה. אבל הדבר אפשרי. האם להתייחס אל הטקסט באינטרנט כמו לספר? מאידך, קל לקרוא מספר, וקשה יותר לקרוא מן המסך. באינטרנט אפשר להדגיש הדגשות ביתר קלות מספר: אפשר לשחק בצבעים וברווח בין הפסקאות. עד כמה אפשר לנצל זאת בלי לגרום "רעש" (כמשמעותו בקומוניקציה: עודף אינפורמציה המפריע לקלוט את העיקר)? שאלה המודפסת בספר לימוד שונה בניסוחה משאלה הנשאלת בכתה, בעל פה. שתי אלה שונות משאלה רטורית בשידור רדיו. כיצד הניסוח הנכון של שאלה באינטרנט? האם מועיל ליצור קישור בין השאלה לבין המקום בו נמצא הטקסט הדרוש לתשובה? אינני יודע, גם איני יודע אם עסקו בשאלות אלה באופן רציני.

ג. עולם המחשבים נע באופן נמרץ לכיוון העולמות הווירטואליים. כיצד יהיה המעבר מעולמות אלה לעולמנו אנו, השגרתי והמשעמם? האם מגדלים אנו דור של הוזים, שמציאות ודמיון מעורבבים זה בזה? שבעיות נפתרות אצלם בעזרת נסים טכנולוגיים?

ד. הבעיה שהיא בעיני החריפה ביותר, היא העלאת סף הגירוי של התלמידים בבית הספר. לפני עשרים שנה אפשר היה להביא לכתה "פנס קסם", ולזכות בתשומת לב התלמידים. היום גם סרט אינו מעניין עוד. צריך תכנה וירטואלית, או כלי הדמיה שהתלמידים שותפים לו. וכאן הבעיה: גם התחזיות האופטימיות לא מצפות לכמות מחשבים העולה על מחשב לעשרה תלמידים. פירוש הדבר כי לעולם לא נגיע למחשוב של יותר מעשרה אחוז מן השיעורים. ואנו דוחפים את מערכת החינוך לתחרות בלתי אפשרית: עשרה אחוז מן השיעורים יינתנו בטכנולוגיה מרתקת, המושכת תשומת לב התלמיד באופן חריף, ואילו תשעים אחוז מן השעורים ימשיכו בכלים קונבנציונאליים. האם לא הרסנו במו ידינו את יכולת ההקשבה של התלמיד? האם אין אנו דוחפים את מערכת החינוך לכך שכדי להקשיב בשיעור צריך מחשב, או קוסם, או רקדנית? שאלתי שאלה זו חבר העוסק בהחדרת המחשב באחד מבתי הספר המדגימים. הוא, המתלהב מכל פעילות מחשב, הודה ולא בוש: השאלה מטרידה אותי, ואין לי תשובה.

ה. עניין אחרון, והוא כלכלי גרידא: מחשב לכל עשרה תלמידים פירושו הגדלת הנפח הפיזי של בתי הספר בעשרה אחוז. בין אם הדבר בחדרי מחשבים ייעודיים, או בהגדלת הכתה, והצבת מחשבים בחדר הכיתה. האם חישב מישהו כמה יעלה הדבר?  

עושר שמור לבעליו לרעתו

וכאן אני רוצה להביע רעיון שזרקתי אותו בחדשים האחרונים לחברים רבים העוסקים בתחום המחשבים. התגובה הראשונה היא תדהמה, התגובה השניה היא פליאה, והתגובה השלישית היא: "אני חושב שאתה צודק, אבל אל תגיד דברים אלה בקול". אני מציית לדברי חבריי: אני אומר אפוא את הדברים בשקט: לדעתי הבעיה העיקרית של תחום המחשבים היא שיש בו יותר מדי כסף.  

אסביר דבריי. לפני שנים הרבה למדתי במבוא לכלכלה כלל זה: "ככל שאתה מייצר יותר, אתה משלם יותר עבור כל פריט". אני מפיק ספרי לימוד, אמרתי למרצה, ואני יודע שאם ספר במהדורה של 1000 עותקים עולה עשרה שקלים, במהדורה של  10,000 הוא עולה ששה. המרצה חייך וענה: אם אכפיל את צוות הכותבים שלך, התפוקה תוכפל? "בערך" עניתי. ואם אכפיל את הצוות פי עשרה, תגדל התפוקה פי עשרה? כאן הבנתי את הרעיון. אם אני חייב להפעיל עשרה צוותים, אקבל לעבודה גם את אלה שדחיתי מהצוות הראשון. תפוקתו של הצוות העשירי תהיה רבע מתפוקתו של הראשון.  

זו הבעיה במחשבים. כאשר צריך להשתמש ב -300,000,000 שקל לשנה, אי אפשר לחשוב על דידקטיקה. בכל מדינת ישראל אין מספר מספיק של מועמדים לתפקיד. כישוריהם צריכים להיות אלה: דידקטיקנים ברמה גבוהה, ידע במחשבים בהוראה, בקיאות באחד מתחומי הדעת הנלמדים במערכת החינוך, ידע בתכנון לימודים, ניסיון בהוראה בכתות בית הספר, ובנוסף לכל הם גם צריכים להיות פנויים לעבודה! (לא הפרזתי: אלה הן הדרישות מכל המבקש תפקיד פיקוח ותכנון במערכת החינוך!). מקבלי התקציב מחפשים דרכים להשתמש בו לטובת תחום המחשבים. והם נאלצים לחשוב במושגים של ציוד. "למחשב את מערכת החינוך", פירושו לקנות מחשבים. רכישות אפשר לבצע תוך יום, בכל סכום שהוא. עיבוד דידקטי אמיתי נמשך שנים אחדות, ומעטים המומחים המסוגלים לבצעו. את התקציב יש לסיים עד סוף דצמבר. וכאן הפרדוקס: 300,000,000 ש"ח הם סכום עתק, אבל הם אינם מספיקים בשביל הצטיידות מערכת החינוך. וכך העושר הרב של תקציב המחשבים גורם לו להיות תקציב עני: מנסים להצטייד, ואין מצליחים. ונכנסים לסחרור: האוריינטציה של מחשוב מערכת החינוך עברה כולה לתכנון דרכי הצטיידות. הסכומים אינם מספיקים, ולכן לא מדגישים את העיקר: דידקטיקה של הוראה ממוחשבת. ונותר רק מעט לקורסים למשתמשים. אפס תקציב לתחזוקת המחשבים ולמתכנתים.  

הלהיטות להשקיע את הכסף במסות גדולות הביאה לאבסורדים: בתי ספר מקבלים מחשבים שמחיר כל אחד כ-6000  ש"ח, אבל אינם מקבלים שולחן מחשב מתאים, למרות שמחירו  130 ש"ח. התוצאה: מחשבים עומדים על שלחנות בלתי מתאימים, כבלים ניתקים, "פלגים" נהרסים וחיבורים מתקלקלים. וכל זאת מפני ששולחנות למחשבים הם "ריהוט", ואילו תוכנית המחשוב עוסקת במחשבים ותוכנות. וכמובן - אין אפשרות לקבל תמיכה לאחזקת מערכת המחשבים: טכנאי לתקן את המחשבים, ומתכנת להכניס סדר בתוכנות וברשת. אלה אינם כלולים בתכנית ההצטיידות. אלה שייכים לסעיף "כח אדם", וזה, כידוע, סעיף תקציבי אחר. מחיר העסקת טכנאים לביה"ס היסודי ולחטה"ב יעלה 32,000,000 ש"ח לשנה (דו"ח מבקר המדינה 47 עמוד 350). אבל גם בתי הספר התיכוניים צריכים טכנאים. האם סכום של, 45,000,000 ש"ח לשנה יענה על הצרכים? הנה, העמסנו על תקציב המחשבים תוספת של 15% !

ובבתי הספר נוצר מצב שלא יאמן: התלמידים מתייחסים למחשבים כמו שתלמידים מתייחסים לציוד: הם מכניסים לרשת משחקים, משנים קונפיגורציות ומנסים כל רעיון מקורי העולה על ליבם. המורים עוסקים בניקוי המחשבים מן התוכנות המיותרות שהושמו עליהם, ובהחזרת המחשבים למצב עבודה. אבל המורים אינם מתכנתים, והם צריכים סיוע. וזאת לדעת: מורה המכין שיעור המבוסס על מחשב, והוא מגיע עם כתתו למעבדה, ומגלה שהרשת "נפלה" - מורה זה לא ינסה שנית את מזלו. הוא עם הוראה נתמכת מחשב סיים.  

ובתי הספר זועקים זעקה גדולה ומרה: מה לעשות בברזלים שנתתם לנו, אין מי שיתקן מחשב  מקולקל. אין ייעוץ מקצועי ממתכנת המכיר את התוכנות לעומק. ומערכת החינוך משיבה: אין תקציב.

זאת ועוד: התקציב הגבוה מושך לתחום את כל אלה שלא חינוך מעניין אותם, אלא כסף. הם באים בהמוניהם, ומציעים הצעות. ראו נא: כדי להיכנס לכתה וללמד, צריך רשיון הוראה. כדי לעסוק בתכנון לימודים, צריך רשיון הוראה וניסיון בהוראה. כדי לנהל צוות המתכנת תכניות חינוכיות למחשב, מספיק להיות "פריק מחשבים"!  

לפני כמה שנים התפרסמה ב"הארץ" כתבה על אשת-מחשבים מצליחה. נאמר שם כי עסקה בשיווק בחברת יבמ, ובשלב מסוים החליטה לעבור לתחום החינוך. היא הקדישה לנושא שלשה חדשי לימוד, ואחר כך החלה לתת קורסים למנהלים על הטמעת המחשב במערכת החינוך. קראתי וחשבתי: כדי להיות מנהל צריך 5-4 שנות לימודים במכללה או באוניברסיטה, ועוד שנות ניסיון בהוראה. כדי להדריך מנהלים בתחומי המחשב בהוראה, צריך 3 חודשי השתלמות! משכורתה של הגברת הנ"ל, מיותר לספר, פי כמה משכרם של מנהלים.  

אספר על כמה דוגמאות שחוויתי אני עצמי. בהגשת תקציב מחשבים יש לציין את המומחה שילווה את הפרויקט. כמה וכמה פעמים פנו אלי בבקשה צנועה: נרשום את שמך. לא נטריד אותך. לא נפריע. רק נרשום את שמך. וכשאני מבקש לדעת מה בדעתם לעשות, אומרים בבטחה: תכנית כזאת, שהמחשב ילמד. וכשאני שואל כיצד, התשובה: המחשב ישאל, והתלמיד יענה. - ואם התלמיד ישגה, מה יהיה אז? - המחשב ישאל פעם נוספת. - ואם התלמיד ישגה פעם נוספת, מה יהיה? - המחשב ישאל בשלישית. - ואם התלמיד ישגה גם אז, מה יהיה? כאן המציע נבוך, ואומר: לא חשבתי על זה. אשאל את המתכנתים שלי. יש לי שני סטודנטים, מבריקים מאוד, הם מסיימים כבר שנה שניה ללימודיהם. אולי להם יש עמדה בנושא.  

ויש שאינם זקוקים לי כדי לקבל תקציב. הם באים הישר מן הלשכות הנכונות. חבריהם הם פרופסורים המבינים ושאינם מבינים בחינוך ובמחשבים. והם מקבלים את התקציב בלי שמישהו מתחקר אותם. והם מייצרים תוצר, וכאן להוותם, הם פוגשים אותי בתפקידי האחר: יו"ר וועדת התקשוב של החמ"ד. תפקיד זה מחייב אותי לראות כל פיתוח לפני אישורו למערכת החינוך הדתי. ואני רואה ושואל: דרישות החומרה של התכנית שלך כל כך גבוהות, שרק מאתיים תלמידים יוכלו להשתמש בו. אולי מוטב לתת את הכסף לילדים אלה כמלגת לימוד לאוניברסיטה, ממנה יפיקו יותר תועלת? והמציע מחייך חיוך נעלב ואומר: אני לא בונה תכנית לימוד. אני בונה מודל. מהיום, כל מי שירצה לבנות תכנית, יראה את עבודתי, ויעשה כמוה. וכשאני מבקש את התוכנות על פיהם נבנה המודל, ואת התרשימים שנעשו, כדי להכיר את המודל ולהציע אותו למפתחים נוספים, התשובה היא: זה עוד לא מוכן, אצור אתך קשר בעתיד. ובזה, כמובן, ניתק הקשר.  

ותחום שלישי, והוא מדהים מכל: בתחום המחשבים יכול גם שלחן כתיבה לקבל תואר דוקטור! איני מפריז: שלחן כתיבה בעל תואר דוקטור. אסביר כיצד: בתחומים שאינם מדעים, מקובל שמומחה מקבל שכר של דוקטור, גם אם אינו כזה. כך מוזיקאים, כך אומנים, כך ציירים, וכך גם מומחה מחשבים. בעל תואר דוקטור במחשבים אינו יעיל להדריך את מערכת החינוך בשימושי מחשב, עדיף עליו מומחי ביישומי המחשב למעשה. הדבר הגיוני, מוצדק ונכון. אבל העושר של תחום המחשבים יצר יצירה חדשה: "חברת מומחים". אם אדם פתח חברה, החברה יכולה להיחשב כחברת מומחים, וכל מי שיישלח מן החברה, יקבל שכר בדרגת דוקטור. בעיני ראיתי סטודנט בתחילת שנת לימודיו השנייה, מלמד תוכנה שהוא עצמו אינו מכיר אותה לעומק, מתמודד עם כיתה של מורים בכירים ומפקחים המנסים להבין את דבריו ואינם מצליחים. החברה ששלחה אותו גבתה עבור ההרצאה תשלום לפי תעריף דוקטור, כי שלחן הכתיבה שהוציא את מכתב הזימון למרצה, היה מוצב בחברת מומחים.  

וסיפור אחרון. הייתי חבר בוועדה שבדקה הצעות של מכרז להכנת ערכת לימוד לבר מצווה. טווח המחירים הנדרש היה בין 10,000300,000 דולר. וזה עוד לא הכל. אחד הניגשים דולר ל- למכרז גם לא ידע את פירוש המונח "בר מצווה". הוא כתב כי הכין הרבה "מצווה", והוא מומחה ל"בר", והוא יכול להכין את הלומדה ביעילות, כי היועצים שלו יהיו הרבנים הראשיים לישראל...

כל אלה הם פועל יוצא של עודף תקציב, המושך לשדות החינוך שועלים קטנים המחבלים בכרמים.  

תקציב מתון יותר היה מאלץ את קובעי המדיניות לשאול עצמם שאלות אחרות: מהו השימוש הדידקטי הנכון במחשבים? איך לקשר את המורים למערכות מחשבים מועילות? כיצד לספק תקשורת למורים ולהפוך אותם לצרכני אינטרנט נבונים? כיצד לבנות מאגרים מועילים למערכת החינוך - מאגרים רחבים, עשירים, שהמורים יבקשו להתחבר אליהם? המאגרים הקיימים הם בסיוע זה או אחר של המשרד, אבל הם מנוהלים על ידי משוגעים לדבר, המשפרים את מערכת החינוך על פי הבנתם וניסיונם.

תחזית לעתיד

המעלה על הכתב את תחזיתו בתחום המחשבים מסתכן בנפשו. אני מוכן גם לזאת. אני מבקש להציג שתי חלופות: תחזית אופטימית ותחזית פסימית.

הנחת עבודה לשתי התחזיות: ההקצבות למחשבים בחינוך יפחתו באופן דראסטי בתוך זמן לא ארוך. מדינת ישראל אינה יכולה להקצות למעלה מ- 20% מתקציב החינוך הפנוי לתחום אחד.

תחזית פסימית: ההשקעות במחשבים ימשיכו במתכונת הנוכחית: הצטיידות, השקעה במחשוב בתי הספר, עדכון תוכנות, שדרוג מחשבים, מעבר לחלונות 95, הכשרת מורים לעבודה במחשבים בבתי הספר, והזנחת המורים עצמם והצד הדידקטי של ההוראה באמצעות מחשב. כאשר יפחת התקציב, יברחו ממנו כל אלה שהכסף משך אותם למחוזותינו. בבתי הספר יישאר ציוד שהשימוש בו ילך ויקטן. יעברו עוד שלש שנים, והמחשבים יימצאו במחסנים, ליד מכשירי הטלוויזיה הישנים.   

תחזית אופטימית: מערכת החינוך תעצור ותעשה חשבון נפש. ההחלטות בתחום המחשבים ייעשו על ידי מומחים לחינוך ולמחשבים. אני חוזר: על ידי מחנכים שהתמחו במחשבים, המתייעצים עם אנשי מחשבים, ולא על ידי אנשי מחשבים שהחליטו להתפרנס מחינוך, והם מצרפים לצוות מחנכים ככסות עיניים. ההשקעות יהיו במורים, במאגרי מידע, בתקשורת מחשבים, באתרי אינטרנט, בקורסים מתוקשבים. כל מורה יקבל תקשורת, אפשרות להשתתף בקורסי השתלמות בהיקף רחב, עזרה דידקטית וקבוצות דיון. קבוצות עבודה של מחנכים ואנשי מחשבים (שוב: לא אנשי מחשבים ומחנכים!) יעסקו באופן נמרץ בקביעת מדיניות של דידקטיקה ממוחשבת. הם יסייעו לגבש מבנים נכונים של מאגרים, קבוצות דיון, קורסי השתלמויות. מחשבים בבתי הספר יהיו מיועדים לעשרה אחוז מן התלמידים, בעלי נטייה לתחום, במסגרת מגמות מחשבים או תכניות העשרה. אלה יכינו את העתודה לעבודה בעתיד בתעשייה ובמחקר.

ההפחתה בתקציב לא תזעזע את תחום המחשבים בהוראה, שיהיה מוכן לה. תחום המחשבים יישא את עצמו, וייתן פירות למערכת החינוך. מערכת החינוך תנצל את המחשבים, המורים ייעזרו בהם מרצון ובהתלהבות, וההשקעה הגדולה, למרות כל השגיאות שבדרך, תתחיל לתת פירות למערכת החינוך.  

הערת סיכום: לאחר שנושא זה נתקבל להרצאה בכנס מו"ח תשנ"ז, חיפשנו מישהו העוסק במחשבים בהוראה, כדי שיטען טענות מנוגדות, ונוכל לנהל דיון וויכוח. לא מצאנו. אנו מבקשים אפוא את הבקשה בכתב: כל המוכן לכתוב מאמר נגד טענות אלה, מתבקש לעשות זאת, ומאמרו יפורסם.