מחשבים בחינוך - האמנם יש שד בבקבוק?

תגובה למאמר של ד"ר יהודה איזנברג

מחבר: אביגיל אורן

אוניברסיטת תל אביב והמרכז לטכנולוגיה חינוכית

מתוך "מחשבים בחינוך" גליון 43

תהליך מחשוב החינוך הוא מורכב וארוך. הצפיות שהיו בשנים הראשונות, שלפיהן הוא יחולל מהפיכה בתחום החינוך, לא התממשו. אולם, כל המעורב בנעשה במערכת החינוך יכול להצביע על תהליכי שינוי שהיא עוברת בכל הקשור לאסטרטגיות של למידה, למקומו של התלמיד בתהליך זה ובמיוחד לשינויים המתחייבים בתפקידו של המורה. לשינויים אלה יש קשר הדוק לשימוש במחשב על גווניו השונים. מתוך גישה זו של סבלנות הנדרשת לכל העוסקים במלאכה, כדי להקצות לתהליכים את הזמן הדרוש להתפתחות לשם הסקת מסקנות, מצאתי לנכון להגיב על המאמר של ד"ר יהודה איזנברג ב"מחשבים בחינוך" האחרון.

ד"ר יהודה איזנברג הציג במאמר זה בצורה בהירה ומשכנעת סדרת טענות שבה הוא מבקר את תהליכי מחשוב החינוך בישראל. אף שאני מסכימה לחלק מן הטענות ולהמלצות הנובעות מהן - אני מסתייגת מהתפישה הכללית העומדת מאחורי המאמר. לפיכך אני מרימה את הכפפה שהטיל ד"ר איזנברג אל קוראי המאמר ומבקשת להגיב עליו בקצרה. את תגובתי אציג בהתאמה לסעיפים במאמרו של הד"ר איזנברג.

תחום המחשבים בחינוך ומבנה התקציב

המיומנות שלי בכל הקשור לתקצוב היא מזערית ביותר. אבל הפולמוס שלי עם הכותב קשור לנקודת מוצא שביסוד החישוב התקציבי. הכותב הציג ניתוח נתונים שלפיו 2.5 מליון שעות במערכת החינוך מוקדשות לשימוש במחשב. על בסיס ניתוח זה הוא מסיק בהמשך על השקעה מוגזמת בפיתוח לצורכי מיחשוב החינוך. לדעתי, הגישה שביסוד הניתוח מוטעית. מה פירוש המשפט "חמישה אחוז מהשיעורים ניתנים באמצעות מחשב" המופיע בסעיף זה? אני מניחה שהכותב התכוון לאותם פרקי זמן שבהם התלמידים יושבים בפועל אל מול המחשב ומכאן, לדעתי, נובעת הטעות בחישוב.

כאשר בודקים את משך הזמן המוקצה לשימוש במחשב יש לזכור כי שיעור אל מול מחשב הוא רק חלק מתהליך הלמידה של הנושא או המיומנות. לעצם השימוש במחשב יש עשייה חינוכית מלווה של לפני, לצד ואחרי. כלומר, כל אחד מ- 2.5 מליוני השיעורים מלווה בסדרת שיעורים שבלעדיהם השימוש במחשב היה מאבד את משמעותו כמשפיע על עיצוב התהליך הפדגוגי. במניין השעות של השימוש במחשב יש, אפוא, למנות את אותם שיעורים המכינים את הלומד לקראת השימוש במחשב באותה יחידה לימודית (הצגת בעיה, דיון מכין, ניתוח אירוע וכדומה) או מתבססים על עבודת התלמיד אל מול המחשב (קבלת החלטות, הסקת מסקנות, דיון, הצגה ועוד). יתרה מזאת, במציאות של חיינו המחשב הופך למוצר ביתי. ממחקרים שונים שבדקו יישומי מחשב בחינוך מתברר כי הילדים משתמשים במחשב גם בבית, ולא רק במשחקים, אם וכאשר המטלות נגזרות מהעשייה בבית הספר.

יש צורך, אפוא, להוסיף עבור כל שיעור שבו משתמש התלמיד במחשב בבית הספר את סך כל השעות הקשורות בשיעור זה: הן את כלל השעות בבית הספר והן את השעות שבהן עסוק התלמיד מחוצה לו בעשייה הלימודית. אף שלא ביצעתי את החישוב, משוכנעת אני שיתברר כי מספר השעות שבהן משתמשים במחשבים לצורכי חינוך גדול פי כמה מזה שהוצג במאמר. חישוב מדוקדק עשוי להוכיח שההשקעה בפיתוח, שנראית גדולה כביכול, לא רק כדאית ומשמעותית, אלא אף אינה מספקת.

בהקשר זה של בחינת הזמן המושקע בשימוש במחשב, נראה לי שאת אנשי החינוך צריכה לעניין ההתפלגות של אסטרטגיות הוראה ולמידה, יותר מאשר בחינת שיעורים עם או בלי מחשב. אם ההתפלגות שאליה כוונתי תצביע על גידול באסטרטגיות למידה שבהן התלמיד יוזם ופועל, והמורה מנחה ומסייע ביחס למקומם של תהליכי למידה אלה בעבר - נוכל להניח שלשימוש במחשב הייתה השפעה על התהוות מצב זה.

מיתוסים ופירוקם

בסעיף זה הכותב שואף לקעקע גישות מוטעות למחשב. אולם מתוך רצון זה נראה לי שהגיע לניסוח מטעה של משפטים. ניסוח זה, נדמה לי כי אינו מקובל כבר בעולם החינוכי, ולו היו מציגים את הרעיון בניסוח שונה היה יוצא מהן הצורך לפרק את המיתוס. ולהלן תגובתי לפי דברי המאמר:

א. המחשב נמצא, הוא מנהל את חיינו. חובה להכניסו לבית הספר. אם ננסח את המשפט כך: "המחשב נמצא, בעזרתו נוכל לנהל את חיינו, חובה להכניסו לבית הספר" - יצא ממנו העוקץ המיתוסי. יתרה מזו: את הטענה מבסס הכותב על תפישה מוטעית רווחת, לפיה טכנולוגית המחשב הנה טכנולוגיה נוספת, כמו אחרות, שעיקר תפקודן הוא בהעברת מידע. בעניין זה אציין כי רבים וגדולים ממני כבר הצביעו על ייחודה של טכנולוגית המחשב. עצמתה בכך שאיננה עוסקת רק בהעברת מידע, אלא מאחדת בתוכה פונקציה זו לצד עיבוד המידע. אינה מתייחסת למשתמש בה כאל גורם פסיבי המקבל ממנה, אלא כאל שותף המקיים איתה אינטראקציה. לאיחוד הפונקצונלי של תהליכי טיפול במידע לצד האינטראקציה יש משמעות מיוחדת כאשר מדובר בתהליכי למידה. לפיכך, כל השוואה לטכנולוגיה של העברה לא יכירנה מקומה במיתוס לכאורה של "חובה להכניסו לבית הספר". מפני שייחודיות זו משמעותה - כן, חובה להכניסו לבית הספר.

ב. המחשב הוא הקידמה. מערכת שתשתמש הרבה במחשב, תהיה מערכת מתקדמת.

כאן העלה הכותב את שאלת הביצה והתרנגולת הקלאסית, שלאמתו של דבר מצביעה על יחסי גומלין בין שני המרכיבים: המחשב והקידמה. כדי להיות אדם תורם בחברה המודרנית, צריך לדעת להשתמש במחשב. והייתי מוסיפה - בתבונה. הקידמה היא שלל התנהגויות רצויות שאותן תיאר הכותב, ויש מחקרים שהצביעו על השפעת טכנולוגית המחשב על התפתחותן. בכל הקשור לחשיבה רפלקטיבית כבר הוכח כוחה, ולגבי דיון וסובלנות היא נבחנת כיום בתהליכי תקשוב מגוונים עם תוצאות משמעותיות.

מה כוללת ההוראה באמצעות מחשב?

התופעה של הידלדלות עולם הלומדות שאליה מתייחס הכותב לא קשורה רק ב"חוק איזנברג הראשון", אלא במגמה של מערכות הפיתוח לבדוק את עצמן לאור תפישות פדגוגיות. אנשי הפיתוח מפתחים פחות לומדות, מפני שרמת ההבנייה שלהן עומדת בסתירה לגישה של חקר וגילוי, למגמה שבה תלמידים נחשבים יוצרים ומפיקי ידע, לגישה הקונסטרוקטיביסטית בחינוך ולכל מה שמעודד את סקרנות הלומד לדעת עוד. אנו צריכים לשמוח שהמערכת בודקת את עצמה ואינה שוקטת על שמריה, כאשר מדובר במחשב כמנוף לתהליכי הוראה. זאת ועוד, כמי שעוסק בפיתוח יכולה אני להעיד שתהליכי הבקרה של המשרד על עולם הלומדות הממוחשבות הם כאלה שגוזרים שיתוק על הוצאה לאור של מוצרים בקצב רצוי.

באשר להגדרת המחשב ככלי לעיבוד מידע, צר לי שהכותב לא הקדיש לתחום את המקום הראוי לדעתי, אף כי הסתבר שזה עולה בקנה אחד עם גישתו הכללית לנושא של מצגות ודומיהן. נראה שההתייחסות הבסיסית של הכותב למחשב ככלי אינה מאפשרת לו לראות את הפוטנציאל הגלום בו לצורכי למידה. כפי שציינו בסעיף הקודם, כוחה של טכנולוגית המחשב ביכולת עיבוד המידע שהיא מציעה למשתמשיה. תלמיד הנשען על יכולת זו עובר תהליך מורכב, שבו הוא מפיק ידע חדש מתוך מידע קיים. בתהליך הפקה זה יש אמנם אלמנטים הלקוחים מהפקה קולנועית - אבל אין זו הצגת קולנוע. כאשר תלמידים מציגים נושא בביולוגיה באמצעות מצגת, זהו סופו של תהליך למידה, שבמהלכו חיפשו ובדקו מידע מסוגים שונים - כולל מידע חזותי. כדי לייצר את המצגת התחבטו בשאלות של קישוריות בין פריטי מידע ובין סוגי מידע בתוך כל פריט מידע. בתהליך זה התנסו התלמידים במיומנויות של השוואה, ניתוח, הכללה וסינתזה, והתוודעו להיבטים חדשים של ארגון מידע שהמוצר הכתוב בלבד לא יכול לספק.

ההשקעה המרובה שמערכת החינוך משקיעה בכלים אלה נובעת בדיוק מן הסכנה של תפישת מצגת כראשי פרקים של הרצאה או של הפקה קולנועית. השתלמויות רבות ופרוייקטים רבים מפותחים על מנת להרגיל מורים ותלמידים לתהליך למידה מבוסס יצירה, שבו הם משתמשים בחומרים מודפסים וממוחשבים גם יחד, ומארגנים אותם למסכת חדשה של ידע המוצגת בכלים ממוחשבים.

סיכויים וסיכונים בעבודת מחשבים בחינוך בתהליך הטמעתה של טכנולוגיה חדשה כמו טכנולוגית המחשב שמשקפת גם תרבות חדשה - יש חשיבות רבה בעצירה לשם עשיית "רגע חושבים". עם זאת, כדי שהחשיבה תהיה חיובית במובן זה שמתוכה תנבע עשייה, יש משמעות לדרך שבה מסתכלים על ההתרחשויות.

למען המשך התפתחות תהליך חיובי הייתי מציעה לשנות את הסעיף "סיכונים" שבו משתמש הכותב, לסעיף "שינויים". שכן הכותב מצביע בסעיף זה על תופעות של שינויים תרבותיים החלים בחברה המערבית בשל הטמעת טכנולוגית המחשב. נראה כי הכותב חרד להשפעת שינויים אלה על הנוער הישראלי. אולם האם הוא יכול לנעול את המדינה? ד' בן גוריון ניסה לעשות זאת בעידן ה"חיפושיות" - האם הצליח? כדי לסגל לעצמנו גישה חיובית לפתרון הבעיה - טכנולוגית המידע מתפתחת וגורמת מעצם טבעה למצבים מסוימים. הבה נבחן כיצד נוכל לנצל מצבים אלה לצורכי חינוך. למשל, כיצד נרענן פעילויות של כתיבה בעזרת תקשורת אלקטרונית, כיצד נקנה מיומנויות של תקשורת תקינה בעידן תקשורתי? כיצד ניצור עשייה בעלת משמעות חינוכית בעולמות וירטואליים, וכיצד נרגיל תלמידים לרמות שונות של גירויים באמצעות המחשב. שהרי כידוע גם לקרוא טקסט עיוני ניתן מעל מסכיו.

ועניין אחרון - ובאמת הוא כלכלי. מחשב לכל תלמיד הוא הכרח, מפני שהיכולת של המחשב לתפקד ככלי עזר בלמידה תלוי בריכוז של חומרי הלמידה (ספרים ומחברות וכלי עיבוד) שהוא מאפשר. רק מחשב אישי לכל תלמיד יאפשר להמשיך מחוץ לבית הספר פעילויות הקשורות בלמידה ונשענות על המחשב. לצערי, אנו מצויים עדיין בתקופת מעבר של קליטת הטכנולוגיה, שבה עלות מחשבי מחברת יקרה, ולא ניתן לממש את המצב האידיאלי. אולם מתוך הניסויים שבודקים את הלמידה בקבוצות המשתמשות במחשבי מחברת עולה היתרון שלהם, ונראה כי זהו כיוון מרכזי שאליו יש לשאוף, במקום לצייד את בתי הספר בברזלים.

ובמקום סיכום אציין רק כי הסעיף "עושר השמור לבעליו לרעתו" אכן מצייר את המצב העגום שבו אנו מצויים בכל הקשור לחלוקת המשאבים וסדרי העדיפויות. אבל נושא זה נראה כה חשוב, עד שהוא מצריך דיון נפרד.