האם וכיצד להחזיר את השד לבקבוק

הרחבות ותוספות לתשובתה של ד"ר אביגיל אורן על מאמרו של ד"ר יהודה אייזנברג

מחבר: הגר זמר

מנהלת מח' תל"ם, משרד החינוך התרבות והספורט

מתוך "מחשבים בחינוך" גליון 44

מאמרו של ד"ר אייזנברג שהופיע ב"מחשבים בחינוך" גיליון 42, היה חשוב ומאיר עיניים וה"כפפה" שזרק הייתה בהחלט מחייבת התייחסות ובחינה מחודשת. שמחתי, אם כן, למצוא בגיליון שלאחריו )43), את תשובתה של ד"ר אביגיל אורן המתמודדת עם הסוגיה המרכזית שהועלתה במאמר.  

במאמרי זה ברצוני להתחיל במקום שבו ד"ר אורן מסיימת, בפתרון שאליו יש לשאוף - מחשב לכל ילד. עם זאת, גם ד"ר אורן מבינה כי פתרון זה, רחוק עדיין מלהתגשם במחוזותינו. אנסה אם כן, להציע פתרון אחר - אם גם זמני - אולם זמין כאן ועכשיו.  

תיאור המצב הקיים בישראל: בבתי הספר בישראל המחשבים מרוכזים, בדרך כלל, במעבדות. התלמידים נכנסים למעבדות בשעות שנקבעו עבורם ומפנים אותן לאחר שיעור או שניים לתלמידים אחרים. מצב זה מכריח את המורים להכין "שיעור מחשבים" שבו כל הכיתה, או מחציתה, עסוקה במחשבים עצמם ושיעורים אחרים שבהם כל הכיתה אינה עסוקה במחשבים. תכנון לימודים מעין זה מכביד מאוד הן על התלמידים הנאלצים לנדוד למעבדות והן על המורים החוששים מבעיות הקשורות בהעסקת התלמידים במחשבים עצמם, עד כדי כך שלעיתים הם אף נוטים לוותר על שעות המעבדה. כאשר מתקיים בכל זאת שיעור במעבדה ולפתע הרשת נופלת, השיעור מתבטל. לשעור כזה אין תחליף - הן התלמידים והן המורים מבזבזים את זמנם.  

תיאור המצב במקום אחר: בביקורי בבית ספר תיכון באנגליה נוכחתי כי שם אין כלל מעבדות מחשבים. הלמידה בבית הספר מאורגנת על פי מגמות (למשל: מגמה למדעים, מגמה לתכנון ועיצוב, מגמה לגיאוגרפיה והיסטוריה ועוד), או לפי מקצועות לימוד כמו מתמטיקה ואנגלית. לכל מגמה או מקצוע יש מערכת כיתות לימוד שאליהן מגיעים התלמידים ושוהים בהן במשך שיעורים רבים. בכל כיתת לימוד קיימים מחשבים המפוזרים על שולחנות הלימוד או בפינות שיוחדו לכך. באותם מחשבים נמצאות תוכנות המיועדות בעיקר ללימודי המגמה או המקצוע שלהם הן שייכות, מלבד כמובן כלים כמו: תמלילן, מברשת צבע וגיליון אלקטרוני הנמצאים בכל המחשבים של כל המגמות והמקצועות.  

ארגון הסביבה הלימודית על פי אשכולות ו/או מקצועות מאפשר לתלמידים לשהות בכיתות הלימוד הן לצורך השימוש במחשבים והן לצורך השימוש במשאבים אחרים כמו: ספרייה, ווידיאו, מכשירי סרטוט, מפות, מיקרוסקופים ועוד. בהיערכות כזאת המורים אינם נדרשים לבנות "שיעור מחשבים", ולעולם לא נוצר מצב שבו כל המחשבים מושבתים. כמו כן, התלמידים מתרגלים להתייחס למחשב כאל חלק ממכלול סביבת הלמידה.  

הצעה לשינוי המצב הקיים אצלנו: אצלנו כיתות בית הספר אינן מחולקות למגמות ואף לא למקצועות, ולכן מובן שלא ניתן לחקות את השיטה המתוארת לעיל. בכל זאת רצוי לאמץ את הרעיון שמשמעו, בראש ובראשונה, לפזר את המחשבים בחדרי הכיתות ולבטל את ריכוזם במעבדות. על כך יטענו רבים, שלא כל המורים ירצו לקבל מחשבים בכיתותיהם, שלא כולם יכולים לתחזק את המחשבים, שאין מספיק מחשבים ועוד. על כך ניתן לענות כי ראשית, בבתי ספר רבים יש כבר מאות מחשבים; שנית, אין הכרח להתחיל בכל הכיתות, ניתן להתחיל אצל אותם מורים שיגלו רצון ונכונות להפעיל מחשבים בכיתותיהם ולהרחיב את המעגל בהדרגה; שלישית, בשלב ראשון מספיק להכניס לכל כיתה כעשרה מחשבים, ורביעית, הטכנאי שמתחזק את המעבדות יוכל לעשות זאת גם בכיתות. חשוב לציין כי למעשה קיימים כבר ניצנים של שינויים מסוג זה, בעיקר בבתי הספר היסודיים.  

אם אכן שינוי זה יתבצע, יצטמצם לאין ערוך הפער בין ההשקעה בטכנולוגיה לבין התועלת האפקטיבית שתצמח ללומדים מהשימוש בה. בהערכות כזו, ייפתחו אפשרויות השימוש במחשב בפני התלמידים במהלך כל שעות הלימוד, וממילא יתבטל הממצא שמביא ד"ר אייזנברג כי רק "חמשה אחוז מהשעורים ניתנים בעזרת מחשב".  

ובקצרה, "השד ימאן לחזור אל הבקבוק" כל עוד לא נפזר את המחשבים בכיתות הלימוד, ונשאירם מרוכזים במעבדות.

לפני סיום, ברצוני להתייחס בקצרה לשלושת "חוקי אייזנברג" המתפרסמים בגיליון 42:  

א. חוק הלומדה והמחשב

ראשית חשוב להבהיר כי כיווני הפיתוח היום אינם "לומדות" אלא בעיקר מאגרי מידע - ייעודיים או אנציקלופדיים, באינטרנט או על גבי תקליטורים. בכל הפיתוחים האלה מושקע מאמץ לאפשר, בדרך כלשהי, גישה לכלי עבודה כגון: תמלילן, גיליון ומחולל מצגות. כיוון זה של פיתוח תואם את גישתה של ד"ר אורן האומרת, כי עוצמתה של טכנולוגית המחשבים היא בכך שאינה עוסקת רק בהעברת מידע אלא מאחדת בתוכה פונקציה זו לצד עיבוד מידע. ובכך, מוסיפה ד"ר אורן, שונה טכנולוגיית המחשב מהותית מכל הטכנולוגיות האחרות.  

בכל מקרה, לצערנו, גם על סוג זה של פיתוחים חל חוק אייזנברג הראשון - "חוק הלומדה והמחשב" - וזה נובע בעיקר משתי בעיות:

1. הקצאה קטנה מדי של תקציב לפיתוח יישומים.

מנסיון מצטבר, מתברר כי פיתוח מאגר מידע מצריך פחות משאבים מפיתוח לומדה טובה וניתן לסיימו בהקצאת תקציב סביר, לכוח אדם ולמחשוב, תוך זמן קצר - שנה עד שנה וחצי.

2. תהליך הבדיקה והאישור

 תהליך הבדיקה והאישור של הפרוייקט לאיפיון חומרים ממוחשבים ארוך ומסורבל  ונמשך במקרה הטוב כשנה ובמקרים רבים הרבה יותר מזה.

ב. חוק התקציב

שתי הבעיות שציינתי לעיל יהיו פתירות אם וכאשר יחליט המשרד על סדר עדיפויות שונה בחלוקת "עוגת" התקציב. לאור האינפורמציה שד"ר יהודה אייזנברג העלה, מתבקש לבצע תפנית חדה ולהתחיל להפנות משאבים רבים לפיתוח יישומים, ולו גם על חשבון רכישת חומרה, שהופכת ממילא ל"ברזלים" מחוסר תוכנות מתאימות.  

ג. חוק המומחים

אפשר להקים צוות פיתוח פדגוגי שבו יהיו שותפים אנשי הוראה ומומחי תוכן שאינם בהכרח מומחים למחשבים, אבל מסוגלים לחשוב "מחשבית". אולם הכרחי שיעמוד בראש כל צוות כזה מרכז בעל ניסיון הן בהוראה, הן בפיתוח חומרי למידה בתחום דעת כלשהו, והן בעל ידע והבנה מעמיקה במחשבים. בהרכב כזה הצוות הפדגוגי יכול להתקשר עם בית תוכנה שיבצע עבורו את עבודת המחשוב. במילים אחרות, דרוש מעין "מנתח מערכות" אשר לאורך כל תהליך הפיתוח יהווה חוליה מקשרת בין בית התוכנה - שמומחיותו בתחום המחשבים - לבין הצוות הדידקטי - שמומחיותו בתחום ההוראה והתכנים. אין ספק כי כאשר מצב כזה יתקיים, "חוק אייזנברג" השלישי יאבד מתוקפו.