החינוך במשנת הרב / חיים ליפשיץ
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

החינוך במשנת הרב

מחבר: חיים ליפשיץ

סיני, גיליון נ"ז, 1965

תקציר: המאמר מסכם את גישתו החינוכית של הרב קוק בבעיות השעה, ואת חזונו בדבר חינוך גבוה וחינוך ישיבתי.

מילות מפתח: חינוך לתורה, יראת שמים, חינוך חילוני, חינוך בנות, חינוך אמנותי, חינוך ישיבתי, ישיבת מרכז הרב

 החינוך במשנת הרב

אחדות הרוחניות בחינוך היחיד והכלל

האחדות והכוללות - יסודות שיטתו ההגותית של הרב - הם גם עקרונות מנחים בהשקפותיו על החינוך האישי, הלאומי והחברתי-הכללי. אחדות כיצד? משיב הרב: "בחינוך האדם היחיד, וכן בחינוך האדם הכללי, האומה והאנושיות, צריכים לשים לב לאחדות הרוחניות".

 

האדם כולו צריך שיחונך

כוללות כיצד? והתשובה היא: "האדם כולו צריך שיחונך, שיודרך, שיסתגל לההויה הכללית ולמקוריותה. אי אפשר לייסד מכון של החינוך בעד ניצוץ של האדם, בעד נטף אחד מים החיים שלו, כי אם כל האדם צריך שיבוא לרוממות שאיפתו, וכל האדם כולו בכל ערכיו, בחייו המלאים כל היש שבחומר וכל היש שברוח, כל החיים שבשעה, וכל החיים שבעולם - כל האדם - הוא רק הוא העומד לספוג אל תוכו פתרון גמור ורצוי לחידת העולם והחיים, העוקצת ומכאבת כל כך".

 

ההכשר לרוח הקודש

"האדם כולו צריך שיחונך", בדרך של "אחדות הרוחניות" - אלה הן הנוסחות הכוללות של החינוך האידיאלי במשנתו של הרב. נוסחות אלו יש ל"תרגמן" ולהתאמן למהלכי חינוכם של בני הדור.

 

הרב, כדרכו בקודש, היתווה גם לגבי מערכות החינוך אידיאלים נשגבים במערכות התחייה הרוחנית בדורנו - דור עקבתא דמשיחא:

 

"אנו חייבים להיחלץ חושים לסול את הדרך לרוח הקודש 'לגילוי אליהו' להופעת הנבואה". אמנם, כדי לסול דרך זו, נדרש גם כן, "שימלאו התנאים החיצוניים, יחד עם הדרכת התלמוד והחינוך המודרג, אשר עד כה היו עומדים במצב של ניגוד זה לזה" - הוא הניגוד שבין "הקוו המבדיל בין ההזרמה הנשמתית, שהיא נותנת חיים עצמיים, המסוגלים לאומה בריאה... ובין ארחות הלימוד הנקנים על ידי הדרכה איטית, ברוח של שינון ושימור של עניינים נלמדים, הנשמעים מפי הורים ומורים".

 

לאמור: הדרכה וחינוך הם תנאים, כדי לעלות ולהגיע לשלבים הגבוהים של רוח הקודש וגילוי אליהו והופעת הנבואה.

 

מהיכן צמח חזון מרקיע שחקים זה? מהו המשקל המציאותי-הממשי של הדברים?

 

הרב האמין, ש"כל המסתכל בארחות החיים ודרישותיהם בארץ ישראל ובמהלך כינוס הגלויות והצעדים ההולכים לעומת העתיד הגדול שיש בו, ישכיל, שאין דברינו אלה חזון רחוק ולא השערה פורחת, כי אם דבר מאומת, לקוח מגופם של החיים, כמובן על ידי סקירה עמוקה והרגשה חודרת בתוכיותם היותר עצמית ופנימית", ומוסיף הרב, "שרק על ידי המון הנכנסים לבית המדרש יובאו תלמידי חכמים שלימים... אשר ההכשר לרוח הקודש לא יחסר מהם לעת הדרוש לתחית האומה".

 

גישור בין התהומות: תלמידי הגר"א ותלמידי הבעש"ט

בשאיפתו לסינתיזה רוחנית ולאיחוד הניגודים רואה הרב "את חזון השלימות כי אם בחיבורם של כל חלקי הטוב אשר השפעו לנו מכל הצדדים השונים, כאז מקדם ועד הדור האחרון. עבודת הקודש של סלילת הדרך ועשיית הגשרים בין התהומות המפרידים". והרב מביא דוגמה בולטת לדרך זו של גישור בין התהומות בימינו, כמו למשל, בין דרכי הפרושיות והחסידות: "בדורות האחרונים יפה לנו מאוד כל שיחתם של תלמידי הגר"א יחד עם תלמידי הבעש"ט, שהיו עומדים במצב כל כך ניגודי זה לעומת זה". לשם כך רצוי ש"תיברא לנו ספרות שלימה, שתכשיר את עצמה לאחות את הקרעים הללו ברוח".

 

מטרת החינוך - לקרוא בשם ה' ולעשות הטוב והישר

את עצם מגמת החינוך הגדיר הרב כסינתיזה בין מצוות שבין אדם למקום ובין מצוות שבין אדם לחבירו, תוך הבלטת יתר של החינוך המוסרי, או בלשונו הוא: "מטרת החינוך היא להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת, שהנקודה המרכזית שבה היא לעשותו טוב וישר". ברם, עשיית הטוב והישר, קשורה אורגנית ב"קריאה בשם ה'" - זאת היא סינתיזה אברהמית מובהקת, שהשתרשה בקרב בני אברהם, יצחק ויעקב: "מאז אשר החל אברהם אבינו לקרוא בשם ה', היתה לנו לנחלה, כי כל מה שתהיה מושרשת בלבו של האדם יותר הקריאה בשם ה', כן יגדל טובו וישרו, ויהיה יותר מאושר לעצמו ולחברה כולה".

 

הרב, מתוך השקפתו על ייחודה וייעודה של האומה הישראלית, מדגיש, ש"כנסת ישראל נתייחדה מכל האומות להרים ברמה את הדגל של החלטה זאת בעולם, שהטוב והיושר של האדם היא התכלית היותר נשגבה שלו, ושהקריאה בשם ה' והשרשת ידיעה זו היא ההכשרה היותר בטוחה למגמה זו, עד שהמגמה וההכשר הנם דבר אחד ולא יתפרדו".

 

דרך החינוך היהודי המקורי - תלמוד תורה וחינוך ליראת שמים

איזוהי הדרך להשריש את "הקריאה בשם ה' בלב ונפש, ביחיד ובאומה בכללה?" לשם כך "דרוש תלמוד קבוע, משחר טל הילדות של האדם, על כן לקח מקום בראש החינוך הישראלי תלמוד תורה - ודוקא תלמוד תורה... זאת היא הדרך העתיקה, אשר בה הלכו אבותינו מעולם, ועל-פי דרך זו נשמר שם ישראל בכלל, והצליחו גם עשו פרי, שיצאו מגדולי הדורות המצויינים מאורי אור בעד האומה ובעד כל העולם כולו". לכך הצטרף "לימוד יראת שמים, הכולל את כל הצד הרוחני שבתורה ומוסר... כדי שיהיו הדיעות הולכות ומתיישרות".

 

לעומת זה הרי "הכשרת האדם למלחמת החיים נחשבה בנו תמיד למדרגה השניה של צדדי החינוך, ולא עצם מטרתו... כי יש הבדל בין קודש לחול".

 

דבריו האחרונים של הרב לגבי "הכשרת האדם למלחמת החיים" היו מתכוונים בעיקרם ל"בתי החינוך העתיקים", שהם "מיוחדים רק לרוח ישראל ומטרתו המיוחדת... וביותר בארץ הקודש - מקום המבצר לרוח עמנו היסודי לעד".

 

חינוך לתורה ואמונה

בצד מוסדות החינוך הוותיקים החשיב הרב מאוד את המוסדות בעלי צביון מחודש, שבהם "יסוד החינוך המקודש לתורה ואמונת אומן, מאוזר בתרבות אנושית מכובדת, עם כל הטוב הנמצא בתכסיסי הלאומיות הישראלית וחפץ תחייתה בארץ הקודש" - הוא "הרוח הלאומי, תקות התחייה, תחיית הארץ, האומה והשפה" מטרת חינוך מסוג זה היא ברורה; היסוד הוא חינוך לתורה ואמונה "מאוזר בתרבות אנושית... בתכסיסי הלאומיות הישראלית", השבה לתחיה. במוסדות חינוך אלה הוכנס "החלק האנושי והלאומי היפה אל תוך החינוך של שלומי אמונים", ואין לדעת הרב "דרך אחר כי אם לחזק את ידי החינוך, הנותן חלק לידיעות העולם והחיים והמדריך את הילדים ברוח צהלת החיים, בעוז ואומץ לב, ובנקיון וסלסול הגון, שכל אלה כשהם מצטרפים אל הדרכת התורה ויראת שמים של אמת - מעטרים הם אותה ומאמצים את חילה" מבלי להזניח כלום "מכל ארחות הפדגוגיה הארצישראלית החדשה, פרט מה שיש בה מההפקרות וזלזול קודש". אולם הרב מזכיר, שאל לשכוח, "כי צירוף זה צריך שמירה גדולה, שלא יבוא הדבר לידי זיוף המטבע החינוכית שלנו בכלל... אל נא ישכחו, כי לא שפות זרות, לא לימודים, שמגמתם היא הכשרת חומריות, יצאו ביחוד מציון - אלא כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים'".

 

הדיבור העברי; בסבך המלחמה מימין ומשמאל

בכלל סדרי הלימוד הנכונים "נכנס גם כן הדיבור העברי... משום שאותה הנשמה הלאומית בעצמה, המכה גלים בלב כל טובי עמנו, היא מפעמת - ועוד ביתר שאת - בלבות בני תורה טהורי לב... והיא מכרחת אותנו להחיות את שפתנו יחד עם תחיית עמנו וארצנו".

 

יודע הרב, שבכל גישותיו החינוכיות הללו לכאן ולכאן הוא "נתון בסבך המלחמה מימין ומשמאל". אך תקוותו "לשמו יתברך שמו, שיחזקני לשאת ברמה את דגל האמת, למען יצדק קודש".

 

סדרים נכונים להליכות ישרות בחינוך

הרב נתן את דעתו לא רק על קביעת מהותו ותכנו הפנימי של החינוך ועל תכניות הלימודים, אלא גם על צורתו החיצונית. הוא דרש גם כלים נאים במוסדות החינוך הישן: "הטבת תואר חיצוני - בצורה החיצונית של בית התלמוד, בנקיונו הפנימי, בתלבושת המורים, בסדרי נימוסיהם, בתלבושת התלמידים, במהלכם, וכאלה"

 

כל אלה התיקונים, הפנימיים והחיצוניים, צריכים להיות מכוונים, כדי "לקבוע סדרים נכונים והליכות ישרות בסדרי החינוך... לתקן מעמד הגון ומכובד לחינוך הילדים על ידי מלמדים יראי ד' וחושבי שמו".

 

מערכת מוסדות חינוך - לסוגיהם ביישוב הישן והחדש, בעיר ובכפר לבנים ולבנות

לשם הגשמת חזון החינוך ומטרותיו, כפי שחזה הרב בעיני רוחו, הוא תיכנן הקמת מערכת מוסדות חינוך מסועפת לסוגיהם.

 

הוא דאג לא רק לצביונם המיוחד של מוסדות החינוך של היישוב הישן והיישוב החדש, אלא גם לכיוון הספציפי של בתי הספר העירוניים והכפריים שבמושבות: "ליסד בתי מלאכה ובתי ספר לעבודת האדמה, ממולאים ברוח תורה ואמונה, בדיעה ושכל טוב, בחפץ טהור להבריא את הנשמה ואת הגוויה הישראלית בארץ ישראל".

 

מורים מלאים "רוח איתן של יהדות ואמונה שלימה"

הגורם המכריע בחינוך הוא המורה. הרב העריך יפה את חשיבותו העצומה של גורם זה. הרב טען, ש"אנחנו חייבים לראות את הנולד ולדאוג בעד מצב היהדות הארצישראלית, שהיא במובן ידוע היהדות הכללית של כל ישראל, שיהיה לו בסיס חזק לדורות יבואו". לשם כך שאף הרב להכשרת "מורים טובים ומכובדים על הבריות, מלאים אור של חיים בריאים ורוח איתן של יהדות ואמונה שלימה".

 

תפקידם המיוחד של המורים הללו הוא "לעמוד נגד הפרוץ המרובה של הפדגוגיה החדשה, ההולכת לבלוע את כל קודש ד'" - נגד "רעיון החול של המנהיגים... שתחת קדושת אמונת אומן ואור תורה ויראת ד' טהורה, הראויה להיות מושפעת על ילדי צאן קדשים בכל מקום שהם, ובמידה יותר מאירה ורוממה בהר קודש ד' וחבל נחלתו", במקום כל אלה נוסדו על ידם "בתי בספר בצורה של חולין, וממילא הקדושה העליונה נפגמת, ורוח ד' המאיר על אויר ארץ הקודש איננו מתגלה, על ידי טמטום הלב של הדרכים החדשים".

 

הדרך הנכונה להכשרת מורים, "הדוגלים בשם התחייה הלאומית-דתית", ואגודים "באיגוד מודרני מסודר" - היא "ליסד בית ספר למורים", שהם יודעים את תעודתם, ואחר כך נוכל לגשת "ליסוד בית ספר למורות" הרב מציין, שגם חניכי ישיבה "המוכשרים לפדגוגיה יוכלו להיות מורים טובים".

 

מלחמת תחרות נגד החינוך החילוני

הרב, שהכיר יפה את סוגי החינוך בארץ למיניהם, יצא חוצץ נגד בתי ספר בצורה של חולין בכללם. אמנם, דרך ההשפעה הנגדית היא בעיקר "לא ברוב שפתים ולא בשום פעולה שלילית, כי אם על ידי ביצור כוחות והקמת מוסדים [=מוסדות], שהם יאחדו את החלקים הטובים הפזורים, וממילא ינוסו הצללים, המחנכים הדתיים "צריכים ללחום מלחמת תחרות, נגד בתי הספר מהרסי היהדות, והאחרון הכביד - יסוד הגימנסיה פה, הלוקחת לבבות רבות בתפארת בנייניה ומשטרי לימודיה, ועם זה מייבשת את לשד החיים האמיתיים אשר לישראל, ועוגבת לרוח זרים בשפה וסגנון עברי... אמנם, גם על זה הנני אומר בפה מלא, - מעיר הרב - כי אלקים חשבה לטובה, כדי שנהיה מוכרחים להתחרות עם הסדרים היותר יפים ומודרניים - לעטר בהם את אור קודש ד' על אדמת הקודש". ומאידך גיסא "אם יאבו להתקיים [בתי הספר הכלליים], יתחרו אתנו ויקחו גם הם את הטוב והרענן משני המחנות, ויהיו גם הם לכלים מחזיקים ברכה לישראל ולארץ ישראל".

 

בכלל, רואה הרב את עצמו, שהוא "קרוא להרים את הדגל של קיבוץ הטוב והבריא שבשני היישובים, וללחום נגד הרקב שבשניהם", נגד חלישות הכוח ודלדול החיים, שבמוסדים שהם עמודי התורה והיהדות שביישוב הישן; ולעומת זה - הריקנות והזוהמה של הנכריות, הקוראת את עצמה עבריות, או גם שאינה כבר קוראה, שבמוסדים שבאו לרגלי היישוב החדש".

 

נגד לימוד ביקורת המקרא ונגד חינוך מעורב

במיוחד מחה הרב נגד לימוד ביקורת המקרא בגינמסיה העברית - על שום ש"נוטל הוא את נשמת היהדות מלב חניכיו"; על שום זו ה"אדיקות הנלעגה במבקרי כתבי הקודש היותר רעים". ולא עוד, אלא שלמוד זה של כתבי הקודש מתנהג "בגילוי ראש, שצריך להסיר מנהג מקולקל זה בכל עוז".

 

הרב חזה מראש את פרי הבאושים, שיתן הנסיון של דוגלי "הלאומיות הקרועה מעל הקדושה הישראלית", הנסיון הנעשה "בנשמותיהם של בני עמנו על ידי הללו, הרוצים לראות, איך מתגדלת לאומיות כופרת. אבל אנו יודעים מראש לפתור, שהנסיון לא יצלח. זהו פשוט בחירת אלהים חדשים". הרב מוצא במוסדות, כגון הגימנסיה "על פי תכניתה היום, סכנה לדתנו הקדושה, וממילא גם לאומתנו בכללה, דומה להסכנה של המיסיון".

 

יחד עם זאת מוחה הרב נגד החינוך המעורב של "שני המינים יחד, צעירים וצעירות, בבית-למוד אחד, ובמושב אחד, בלא שום הגדרה של צניעות ודרך היהדות, שהיא גם כן דרך התרבות האנושית... וראשית חטאת - החלה בבתי הספר של המושבות".

 

בעד בתי ספר מיוחדים לבנות, המחנכים אמהות לישראל בארץ ישראל

אמנם, יודע הרב ומבליט חשיבות הקמת "בתי ספר לבנות ברוח ד', המתמם את דרכי החיים, המוסר, הטוהר וגבורת הנפש, הראויה להיות למנה בימינו לכל נושא דגל שם ד' ביד רמה", "כדי שיהיו לנו אמהות לישראל בארץ ישראל, היודעות להלך עם החיים, חמושות בעוז דעת אהבת תורה ואמונת אומן". כי אם נקח בידינו רק את חינוך הבנים... עדיין לא הועלנו בתקנתנו... כיון שבבית אחד, שבו אח ואחות... משפעת היא ברוחה על האח".

 

שלושת הכוחות בחינוך הארצישראלי

הרב מסכם את השקפתו על טיפוסי החינוך ומוסדותיו בארץ הקודש - כפי שהם משתקפים במציאות הארצישראלית:

 

"כאן אנו מוצאים שלושה כוחות יסודיים, שעל כל אחד מהם בפני עצמו בנויים מוסדות של חינוך ושל חסד ועבודה.

האחד, הוא הכוח העתיק, המוחזק בישובנו הקדוש הישן מקדמת דנא, הכנוס [=המכונס] הרבה בקדושתו הפנימית, הזורה הלאה כל שכלול חדש... כל שפה זרה... וכל לימוד של חול, אפילו היותר מוכרח בחיים....

הכוח השני... הוא הכוח האומר.... לרומם בכבוד את דגל התורה והמצוה, על ידי רכישתם של כל הכוחות התרבותיים הנהוגים בעולם, המאמצים את בעליהם והנותנים אותם לחן ולכבוד בעיני רואיהם, וביחוד המכשירים אותם למלחמת החיים... עם השמירה העיקרית והראשית, להעמיד בראש את קוממיות התורה, האמונה, המצוה והיראה הטהורה, נקח את כל נתח טוב, מכל מקום אשר נמצאנו ונעטר בו את רוחנו ואת מוסדותינו. במדרגה שניה אחרי תורתנו הקדושה נלמד את בנינו וחניכינו את הלימודים השימושיים, הנחוצים לאדם בחיים. נרגילם ברוח אמיץ ובתכסיס נאה, נשגר בפיהם את השפה הקדושה... נייסד בתי מלאכה בעד הנערים המוכשרים לזה...

 

הכוח השלישי, הוא הכוח החילוני לגמרי, המנער את חצנו מכל קודש, המשים את לבו רק לצרכי החיים הזמניים, של היחידים ושל הכלל, ומתוך שאיפה זו הוא מייסד את מוסדיו, ואת בתי ספריו וארחות חינוכיו... הסחת-דעה זו מן הקודש איננה נשארת רק פעולה בלתי-מחייבת, כי אם שוללת היא ומחרבת... אבל - מוסיף הרב - אין לכחד, שעם כל זה יש גם כאן תוכן גדול של חיים, אהבה לאומית חזקה ושאיפה ברורה ואמיצה לגדל את היישוב המעשי בא"י, לאמץ את רוח הדור להיות הולך ומתקשר לארץ ולאומה, ברוח לאומי-היסטורי".

 

חינוך המבוגרים

אכן, הרב לא הסיח דעתו גם מבעיה זו של חינוך המבוגרים, שבזמן האחרון מקדישים לו תשומת לב גדלה והולכת בעולם הכללי ובישראל. לדעת הרב: "האמצעים לעזור להרים את מצב ארץ הקודש, ולסבב על ידי זה הרמת מצב היהדות הכללי, הנם... תלויים דווקא בצפיה לרחוק מעט, דהיינו שלא רק במה שניגש אל הטבת חינוך הקטנים נצליח, כי אם על ידי מה שנשים פנים גם כן אל החינוך של המגודלים, שחסרון הסדר של חינוכם הילדותי הוא עדיין מעוות שאפשר לתקון" חינוך (דוק: חינוך, ולא לימוד בלבד) המבוגרים חשוב ביותר, שכן "מהם יצאו לנו בקרוב בתי אבות בעזרת השם, ובעלי רושם ניכר בהחיים של היהדות הארצי-ישראלית".

 

חינוך אקדמאי

הרב לא התעלם גם מבעיית החינוך האקדמאי - בעיה אקטואלית בדורנו. הרב - לפי כל מהותו - לא יכול היה להשיב על שאלת החינוך האוניברסיטאי הגבוה תשובה פשטנית כוללת: "מותר" או "אסור". הוא ניגש אל נושא זה ברגשות מעורבים, בחינת 'ופחד ורחב לבבך'.

 

ואמנם, בפסוק זה התחיל הרב את משאו הגדול בחגיגת פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים, בז' ניסן תרפ"ה.

 

בציפיתו באספקלריה הרחבה על כל המאורעות הגדולים המתרחשים בארץ רואה הרב בהם "עין בעין... מפלאות תמים דעים גואל ישראל, אשר עשה עמנו את כל הגדולה הזאת, להרים קרן עמו בין כל עמי הארץ, לתת לנו ניר ביהודה ולתת לנו עוז ושאר רוח להחל לכונן את חיי עמנו כימי עולם ושנים קדמוניות".

 

שני מהלכים לרוח ישראל

הרב קובע כלל גדול בהיסטוריה הרוחנית של ישראל: מצויים בה שני מהלכים האופייניים לרוח ישראל: "מהלך אחד פנימי - כולו קודש, כולו משמש להעמקת רוחו, ולאור תורתו בקרבו פנימה. לזה שימשו כל מכונות התורה אשר מעולם, מבצרי הנשמה אשר לישראל, - הישיבות, שהיו, שהנן, ושעתידות להיות בתוכנו - להגדיל תורה ולהאדירה".

 

ולעומת זה - - "המהלך השני של הרוח באומה משמש לה לא רק להעמקת הקודש אשר לתורה בתוכה פנימה, כי אם גם שביל להוצאה והכנסה - להוציא מושגים וערכים של היהדות מתוך רשות היחיד שלנו אל רשות הרבים, של העולם הכללי, שהרי בשביל כך הננו עומדים לאור עמים, ולהכניס גם מדעים כלליים מתוך האנושיות הרחבה, ולהתאים את הטוב והמעולה שלהם לאוצר חיינו בטהרתם".

 

"הכנסה זו משמשת להוצאה מוסברת... ומופעת מתוך עולמנו אל העולם הכללי", וסבור הרב, ש"לשם כך תוכל המכללה לשמש כלי מכשיר גדול ונשגב". אבל במקום שאתה מוצא את ה'ורחב', שם את המוצא גם את ה'ופחד'. לשם הסברת העניין מזכיר הרב תקדימים היסטוריים "זהו המאורע של העתקת התורה ליוונית, שאז נתגלו ביהדות שני מהלכים כלפי המפעל הזה: היהדות הארצישראלית פחדה אז, ועולמה חשך בעדה... והיהדות היוונית רחב לבבה מזה, וקבלה את העובדה בשמחה רבה". בו בזמן "היתה לנו גם כן עובדה של הכנסה: זרמי התרבויות השונות, חכמה יוונית ויתר התרבויות של עמי התבל, אשר נפגשנו עמם במשך זמני תולדותינו השונים, חדרו אל קרבנו פנימה, וגם המהלך הזה של ההכנסה נפגש מחוגים רבים בפחד, ומחוגים אחרים ברוחב לב". והרב קובע, בבואו "לידי חשבון עתה, אחרי התקופות אשר עברו... שלא לחינם היה הפחד. אף-על-פי שלא לחינם היה גם רוחב הלב: הרווחנו מהזרמים הללו במובנים ידועים, אבל גם לא מעט הפסדנו על ידם".

 

אופייני הדבר, שה"הפסד" וה"רווח" מתחלקים בין חוגים שונים שביהדות: "אלה החוגים, אשר קבלו את שני הזרמים הללו - של ההכנסה וההוצאה - בלא שום פחד, כי אם בחדווה אופטימית באנאלית ורוחב לב לבדו - לא רבים הם בקרבנו מבני בניהם, שהם שותפים כעת עמנו בעבודתנו הכבדה והקדושה של בניין ארצנו ושל תחיית עמנו". משמע, בני בניהם של הללו נתרחקו לא רק מהיהדות ומהתורה, אלא גם מהיהודים ומהכרתנו הלאומית. "כי החלק היותר גדול מאלה הלך ונטמע בין העמים, ונשטף בשטף הגלים של זרמי המון הים של חיל גויים, אשר באו אלינו". "רק מאלה, אשר ישבו לבטח במבצרים הפנימיים שלנו - באהלי התורה בקדושת המצווה והחוקה, וגם מאלה, אשר אמנם קבלו וגם נתנו, הוציאו וגם הכניסו ערכים ומושגים על ידי השביל הרוחני הממצע בין ישראל לעמים" - מאלה אשר "גם הפחד נלווה אצלם אל רוח הלב וחדוות הרוח אשר באו מעוצם החזון הגדול של המון ים אשר לחיל גויים - מאלה יצאו כל אלה כוחות היצירה הנאמנים הפועלים בבנייננו הגדול בכל לב ונפש, וכל הגוש הגדול של האומה הנאמן לדגלו".

 

ומה הם התנאים הנדרשים, שיש בהם כדי להשקיט את הפחד ולהבטיח "את עמדת האומה נגד השטף הגדול הזה?".

 

במעמד חגיגי זה של פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים הכריז הרב, שהתנאים הם:

א. ש"תהיינה לנו בראש וראשון ישיבות של תורה גדולות ואיתנות, אלה שישנן ואלה שהולכות להיווצר... - ישיבות כשמן, המכוננות כמאז את רוח האומה";

ב. ש"תהיה המכללה עומדת על גובה כזה, שיתקדש שם שמים ושם ישראל וארץ ישראל על ידה, ולא יתחלל בשום אופן בגינה, בין מצד המנהלים, בין מצד המורים, בין מצד התלמידים, וביחוד שיהיו המורים אשר ללימודי היהדות, החל מספר הספרים, התנ"ך - אור חיינו - עד כל אפיקי התלמודים וכל אגפיהם וחכמת ישראל ותולדתו, אנשים, אשר עם כל גדולת המדע שלהם כל אחד במקצועו, יהיו גם שלומי אמוני ישראל בדעותיהם, ברגשותיהם ובכל דרכי חייהם, שהוא גם כן אות על רוחב הלב וגודל ההשקפה המדעית בטהרתה, - באופן זה יביא לנו הפחד אשר נפחד... אותו רוחב הלב המבוקש, אשר ברכה תהיה בו".

 

מרוממי "שם ד'... ומחומשים בידיעות על פי הסדר האירופי"

בהזדמנות אחרת - שנים רבות לפני פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים - כאשר מביע הרב את ברכתו לכניסת תלמידו, [הרב ד"ר] בנימין מנשה לוין, לאוניברסיטה בחוץ לארץ - הוא מדבר "על דבר העבודה הנחוצה לנו בדור זה מאוד - לרומם שם ד' ולהניף ברמה דגל ישראל - על ידי לב מלומדים תכסיסיים..., מסודרים ומחומשים בידיעות על פי הסדר האירופי... המתלמדים בבתי יפת".

 

פילוסופיה, שפות שמיות וכלכלה לאומית - כמקצועות לימוד באוניברסיטה

מעניינת מאוד תשובת הרב באותה תקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה לתלמידו [ד"ר] משה זיידל, ששאל עצה מפיו, אילו מקצועות לבחור באוניברסיטה, אשר למד בה בחוץ לארץ. הרב יעץ לו לבחור בשלושה מקצועות "למען התועלת הרוחנית של כלל עמנו, הראויה להצטרף לכל מטרה פרטית", והם "הפילוסופיא, השפות השמיות וספרותן, והאקונומיא הלאומית". הרב מנמק ומקשר את הצורך בשלושת המקצועות הללו בצוותא, "משום שהרעיונות נבוכים הרבה בדור, והמבוכה המתכנסת בעולם בחוג הרעיונות האקונמיים, ומושפעים מהפילוסופיא, ונכנסים לגבול ישראל בתור נטיות לאומיות וגזעיות, וכל אלה יש להם יחש מרובה להספרות השמית - הצור של מחצב אומנות, אשר לזאת תקוה נפשי, כי אם נעמיד חניכים, ממולאי כשרון ויושר לב, באלה המקצועות, ירבו את האור על ידי עבודה חפשית, שתהיה ממילא ברורה ומכוונת אל האמיתיות היסודיות, שעל ידן יהיו לעזר לברר את הרעיונות המסובכים של הדור". "כמובן - מוסיף הרב - אי אפשר להשלמה כללית מדעית שתבוא, כי אם כשתלווה לזה גם כן הידיעה בהדברים הגנוזים ביתר אוצרות המדע".

 

 

 

חינוך אמנותי

במעגלי האופק הכללי והחינוכי הרחב של הרב חג את חוגו גם החינוך ליופי ולאמנות, כמובן, מתוך אספקלריה יהדותית נאמנה. באגרתו הידועה אל ראשי החברה "בצלאל" שנוסדה בימי העליה השניה, מעריך הרב את מטרת האגודה: "תחיית האמנות והיופי העברי בארץ ישראל". והוא משבח את עלייתם לארץ הקודש ולירושלים של "אחינו רבי הכשרון, גאוני היופי והאמנות"

 

הרב מסביר את הדרישה ל"יופי, אמנות, מלאכת מחשבת", שהתגברה עם התעוררות תנועת התחיה ובנין הארץ, כ"אות חיים, אות תקווה לישועה ונחמה", כסימן החלמתה של "שושנת העמקים, זאת הבת ציון היקרה...., חולת מחלת הגלות המרה, הזעומה והממושכה".

 

משל על הילדה החולה והבובה

כדי להדגים את הקשר שבין תהליך מחלת הגלות וסימני ההחלמה, ממשיל הרב משל נאה, על זו "הילדה הנעימה ואהובה, הבת הנחמדה, שאחרי מחלה ארוכה וממושכת, גם נואשת, אחרי מראה של פנים חיוורים כסיד, שפתיים כמראה התכלת, חום בוער כתנור, סימור ופרפור צמרמורי - הנה פקחה עיניה ותפתח שפתיה הסגורות חותם צר, הידים הקטנות מתנועעות בתנועה של חיים, האצבעות הדקות והצחות הולכות אנה ואנה, הן מבקשות את תפקידן, השפתים נעות... וקול כאוב מהן נשמע: "אמא, אמא, הבובה, תני לי הבובה, הבובה החביבה, שזה זמן כביר לא ראיתיה". קול ששון וקול שמחה הכול שמחים, האב והאם, האחים והאחיות, גם הזקן והזקנה, שכבר שכחו מרוב שנים גם את משחקי הילדות של בניהם: "שושנה הקטנה מבקשת את הבובה! ברוך השם, אות לטובה, ודאי כבר חלצתה חמה". גם הרופא הקרוא כאהוב הבית והמשפחה לקחת חלק בשמחתה, תחת אשר השתתף בצערה, הנה גם הוא מסכים: "אות הטובה", הקריזיס עבר בשלום. עתה התקווה משחקת, כי תחיה שושנה, תגדל ותיף, ותהי לגברת בבנות. הבובה אמנם היא השאלה הראשונה, אבל עוד תשאל ותשאל, רוחה וגוויתה ילכו הלוך וחזק, תדרוש עוד גם מרפא, גם מרק, גם בשר ולחם, גם שלמה, גם שביסים וסהרונים, גם מורה ועט, גם ספר ועבודה, ועוד ועוד. למראה דברים כאלה יצהלו הכול. הזקן והזקנה יחגרו גיל. האב והאם עיניהם דולפות דמע ששון. האחים והאחיות הצעירים ימחאו כף וירקדו מטוב לב, וזה לזה ממללים "שושנה קטנה, היפה והנחמדה, שואלת בובה, האח!". הנמשל מובן מאליו: בת ציון השבה לתחייה בארץ ישראל, לאחר מחלת הגלות הארוכה והממושכת, מתחילה בכך, שהיא משתעשעת בדברים שבאמנות ושבנוי. כאלה וכאלה הם מסימני ההחלמה, ועוד חזון למועד: עוד תשוב בת ציון ותדרוש גם "בשר ולחם" - דברים של ממש - שבתלמוד תורה, שביצירה רוחנית וחמרית כוללת, וישראל סבא ("הזקן והזקנה") יחגרו גיל.

 

עקרונות המותר והאסור באמנות: יחש טוב, אבל מוגבל

אולם מהו יחסה העקרוני וההלכתי של היהדות לאמנות? על כך משיב הרב תשובה ברורה ומבוססת מבחינה מחשבתית ותורתית כאחד: "לכללות חמדת היופי האמנותי, המתגשם ביצירות מעשיות, מעשי ידי אדם, מתיחש עמנו לעולם ביחש טוב וחביב, אבל גם מוגבל. נזהרים אנחנו משכרון והפרזה, אפילו מהדברים היותר נשגבים ונעלים. הצדק הוא נר לרגלנו, ואנחנו קוראים במקרא קודש: 'אל תהי צדיק הרבה'. החכמה היא אור חיינו, ואנחנו אומרים: 'ואל תתחכם יותר' ... זהו הכלל המקיף את כל חוג חיי עם עולם. מעולם לא נתמכר לאידיאה פרטית אחת במידה זו, עד שנהיה טובעים במצולותיה עד לבלי יכולת לתן לנו קצב ומידה להרחבת ממשלתה"

 

והוא הדין לגבי אמנות ויופי, עוד בימי "חיתולי ילדותה הפראית" של האנושות סמכה "האלילות... את כפיה, המגואלות וזבות דם, על הפרח הנחמד הזה, על היופי והאמנות, ותשביתהו כמעט מטהרו. כנסת ישראל נטתה ידה, בעוז הדר אל-אמת, אשר הופיע עליה... להציל את השושנה הנחמדה, את עדנת היופי, לבל תירמס כולה, לבל תתמעך ותתנול בידיה הגסות של האלילות הבזויה".

 

ולפיכך, מעבר מזה: 'לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם'; 'לא תעשה לך פסל'; 'אלהי מסכה לא תעשה לך'. ומעבר מזה: 'ראו קרא ד' בשם בצלאל... וימלא אותו רוח אלקים, בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה... לעשות בכל מלאכת מחשבת'.

 

ברם, כנסת ישראל "גם אחרי הניצחון הגדול, שנצחה היהדות כמעט את האלילות, על מרומי העולם הקולטורי - "השאירה לה... קו אחד לאות עולם... נקודה אחת, אשר לאורך ימים תישאר", ותחת מחבואה "יתכנס כל הרוח האדיר והגדול, המבטא את עוז נצחונה בעבר ואת אדיר תקוותה לעתיד".

 

קו זה, כשהוא מתבטא בדברי הלכה, יש לו צד היתר וצד איסור, וכך פסקו חכמינו: "כל הפרצופים מותרים חוץ מפרצוף אדם" - והכוונה היא ל"פרצוף אדם בתמונה בולטת ושלימה... אבל מה רבו מחשבותיה: התמונות המיוחדות לאליליים, בין בעולם האלילי העבר, וההווה, ובין בעולם הנוצרי, תתעב כנסת ישראל ולא תוכל שאתם".

 

ולפיכך תובע הרב מראשי "בצלאל", "שבאוצר המשכית הלאומי שבעיר קדוש אלהינו לא ימצאו פסילים כאלה. ובכלל נכבד הדבר מאד, שתודיע האגודה... שהיא עושה את כל מעשיה... על פי חפץ האומה... על פי הוראת חכמי תורה, גאוני ארץ ישראל המפורסמים באומה".

 

 

 

חינוך ישיבתי

תכנית ישיבה גדולה במרכז היישוב החדש

דרך המלך של החינוך היהודי המקורי - החינוך בישיבות, היה תמיד לעיני הרב - חניך רבותיו הגדולים בישיבת וולוז'ין, ועוד. עם שבתו על כס הרבנות ביפו חזה הרב חזון "לייסד במרכז היישוב החדש ישיבה גדולה, שתהיה מתנהגת בכל ארחות הכבוד והחיים היותר טובים ומשוכללים, עד כמה שהיד מגעת. שם צריך שיהיה תופס החלק היותר גדול לימוד התורה שבכתב ושבעל פה בספרים טובים, שיהיה כולל בקרבו גם את כל המובן של חכמת ישראל בדורנו. החלק הרוחני והמדעי שבתורה לכל צדדיו, צריך שיהיה נלמד בזכות שווה, כקביעות ההלכה והתלמוד.

 

הסדרים החיצוניים צריכים, שיהיו עשויים בטעם טוב, המוצא חן בעיני כל איש ישר ומנומס, הבניין, התלבושת, ההתהלכות עם הבריות וכו'. ומדעים הכלליים צריכים לתפוס בה מקום רשמי בלשון הקודש, והכשר ולימוד של שפות זרות, מערביות ומזרחיות, ראוי שיינתנו לתלמידים, חוץ מזמן הלימוד בישיבה... על ידי מורים וספרים טובים, עד שבהמשך של זמן לימוד של שש-שמונה שנים יוכלו לצאת מקרב ישיבה כזאת אנשים משוכללים, שיהיו באמת תפארת לישראל ולארץ ישראל... לוחמים מלחמת ד', נגד בעלי הדמיון הנפסד, החושבים את עצמם ליראים, ונגד גסי השכל ובעלי טמטום הלב, החושבים את עצמם לחפשים".

 

כאמור, הדגיש הרב במיוחד את הצורך "ביסוד ישיבה חדשה להישוב החדש", כדי "להחיותו בטל של תורה ולקבוע לימוד קבוע ומפורסם בהלכות דעות ואמונות, שגנזי תורה בארחות הקבלה לכל דרכיה יקחו בה חלק בראש" ובכך להחיות את "הצד הפנימי, שהוא אור החיים הגנוז בתורה ובשורש נשמת האומה - על ידי מה שנקבע לימוד מסודר, ממטה למעלה, לכל הזרמים המושכלים והמורגשים, - ברגש הלב שביהדות במלוא רחבה".

 

בלשון מדוייקת ומפורטת יותר מונה הרב, ש"האגדות, המדרשים הנגלים והנסתרים, ספרי המחקר והקבלה העיונית, המוסר והרעיון, הדקדוק, הפיוט והשירה, כמובן של חכמי אמת וחסידים הראשונים - גם הם הנם גופי תורה". כמובן על תנאי שכל אלה הלימודים יתפסו את מקומם היחסי המוגבל לגבי לימוד ההלכה, שכן מדגיש הרב, ש"אי אפשר לתן להם כל כך זמן וכל כך קביעות כמו ההלכות והתלמודים, הפוסקים הראשונים והאחרונים".

 

הרב מבליט את החשיבות המיוחדת של הלימוד הרוחני הזה "בייחוד בימינו, וביותר בארץ ישראל, הדורשת תעופה רוחנית מבניה בטבע קדושתה, המלווה את כל אוירה... וצד חידוש זה הוא מוכרח בדורנו, ומוכרח הוא ביותר ביישוב החדש, הדורש רפואה רוחנית".

 

ומאידך גיסא, כיון שצריך "להגדיל את הכמות ואת האיכות של לימוד התורה", יש "להרגיל את התלמידים ללמוד גם המקצועות, אשר כפי ההרגל הישן לא היה להם עסק עמם, כמו שימת הלב להצד ההיסטורי והביקורתי, אשר חטפו אותו בזרוע מהרסים ומחריבים... וחידוש כזה איננו עלול בשום אופן להשכיח את התורה, חלילה... כי אם להחריב את השכל, להגדיל את החריפות ואת הבקיאות... על ידי רוממות הנפש, הבאה מידיעת גדולת ערכה של תורה וכוחה האלהי, המתגלה דווקא על ידי כל היקפה".

 

במקום אחר מדגיש הרב, ש"ישיבה חדשה ומפוארה" זו תהיה "מעוטרת בכבוד ונימוס חיצוני, ומושפעת בפנימיותה באור שלהבת אש קודש, של חום יראת שמים, של אמת ושכל טוב" ובצידה ייווסדו גם "בתי תלמוד של אומנות ושל עבודת אדמה, תחת השגחת מורים כאלה, שלא רק דגל הלאומיות החדשה בידם, אותה הלאומיות, שהניצוצות המחיים את האומה מעולם ועד עולם... נדעכו ממנה. כי אם מורים, שהחובה הלאומית וההשכלה המדינית והמעשית שלהם תהי' חיה וקיימת בקדושת ישראל, באור ד' ובחיי עולם של התורה והמצוה".

 

חינוך תלמידי חכמים למידות מתוקנות, להתמדה בתורה ולבריאות הגוף והנפש

וזוהי הדרך לחינוכם של תלמידי חכמים: "להידבק בכל המידות המתוקנות המקובלות בדרך ארץ ויישוב העולם, בתמימות ואהבת חסד לכל הבריות, ולא לבטל אפילו יום אחד מאיזה שיעורים של לימוד ספרים בחכמה הרוחנית שבתורה... ולהשגיח על בריאות הגוף והנפש גם במובן הטבעי, ולעורר רגשי הקדושה, ואפילו את הדמיון הקדוש, הממוזג במזג השכל הטהור, בכל עת רצון - על ידי שירי זמרה וחזרת מאמרי קודש בחדוות לבב והרחבת הדעת, שלא לסור מדרך הקודש מפני התבטלות נגד שום אדם בעולם, ולהשתוקק לברר את הנקודות הטובות מכל מקום שהן, ולסגלן בקנין נפשי, ולעסוק בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה בגירסא תדירית ובעיון ובחידוש לזמנים קבועים".

 

תלמוד תורה וישיבה

מן הראוי לציין, שהרב מבחין בהצעת תכנית הישיבה בין מחלקותיה התחתונות, שהוא נכון לקרוא להן גם מחלקות "תלמוד תורה", ש"יוכלו לשמש אותו השימוש, שאנו מבקשים מבית ספר למורים" - לבין "המחלקה העליונה, שהיא באמת הישיבה; בקרבה לא יימצא מקום כי אם לתורה, אבל לתורה בכל עשרה ותפארתה".

 

ייעודם של חניכי הישיבה

נשגב ורב ענפים הוא הייעוד של חניכי הישיבה: "המצויינים שיתחנכו בה יוכלו להיות רבנים במושבות. מפני שידעו יפה את העולם ואת החיים, ויוכלו להשפיע רוח דעת ואהבת תורה ויראת שמים של אמת במושבות, ויתר החניכים יהיו גם כן אנשים, שימשיכו עליהם את אותו החן והפאר, הראויים לבני תורה המעורבים בדעת עם הבריות. המוכשרים ביותר יוכלו להיות מחברים טובים בכל אותם המקצועות של תורה וחכמה, הדרושים לעבודה בדורנו, כדי להשיב לשם ד', לארץ ישראל וישראל, את כבודם הראוי להם, והמוכשרים לפדגוגיה יוכלו להיות מורים טובים וכן גם "המון רב - כפי האפשרי - של בעלי בתים, תלמידי-חכמים הגונים" - "כאלה וכאלה הם התפקידים החשובים המיועדים לבני ישיבות".

 

בדרך כלל, צריכה הישיבה "להכשיר תלמידים, הנושאים בקרבם ובנשמתם על כל קדושתה והדרה של תורה, ושחיבת בניינה של האומה בארצה, על אדמת הקודש, תהיה אור לנתיב חייהם", ולהפריך בכך את "הדעה המפורסמת... שרק אותם, שכבר חדל הדופק הישראלי להחיות את לבם, הם הנם המתאמצים בתחיית הבניין של הארץ", וכאילו "הכשרים, בעלי הנשמות הישראליות באמת, מביטים על זה רק כעל רע מוכרח ועל גזירה, שאי אפשר לבטלה". כללו של דבר, גידולי הישיבות צריכים להיות "לתפארת ארץ הקודש - בישראל ובאדם".

 

הטיפוס של חניך היישוב החדש לעומת חניך הישיבות של היישוב הישן

ההכרח בהקמת ישיבות חדשות בלב היישוב החדש נבע גם מהצורך להתגבר על סתירות ומניעות פנימיות, שהחלו להתגלות כבר באותה תקופה. שהרי "יסוד הכול הוא מה שאין רוח היישוב החדש יכול לשאת את מהלך הרוח, את הסגנון ואת התכונות של חניכי היישוב הישן. וזה הוא דבר המקיף לא רק את קלי העולם, המואסים בתורה ובמצוות, כי אם גם חלק גדול מההגונים, בני-תורה ויראת שמים. התנועה החיה של היישוב החדש, חדוות החיים ואומץ הלב, הרחבת הדעת וגאות הלאום, השורר בקרב היישוב החדש, לא יכולה לשאת את הגו הכפוף, את הפנים הצמוקות והעצובות המפיקות פחד ומורך לב, את העיניים התועות המראות יאוש ושנאת החיים, ההלבשה הזרה המזרחית, כשהיא מצטרפת עוד עם איזה דכדוך של עניות, היא מטלת אימה של בוז על האיש המורגל בחיים אירופאיים - אם מעט ואם הרבה. כל אלה לא יוכלו להיות מתקבלים בלא זעף בקרב היישוב החדש, וכאשר הטיפוס היותר מצוי בין חניכי הישיבות של היישוב הישן הוא זה הצביון, על כן עצום הוא הניגוד במושבות נגד קבלת רבנים".

 

תלמידי חכמים - לאנשים מן היישוב באורח תפארת

לעומת הטיפוס המתואר מעמיד הרב את הצורך "להעמיד לנו תלמידי חכמים מובהקים, שעיקר יתרונם הוא גדולת תורתם ויראתם, אלא שעם זה יהיו אנשים מן היישוב, אנשים חיים ומלאים עוז וחיל, בעלי שפה ודיבור, בעלי תרבות ודרך ארץ, לא באופן מגוהץ ומבורק... כי אם באורח תפארת הראויה לתלמידי חכמים, שהיתה מעולם נחלה לישראל, טרם כיסה החושך ארץ אחרי הגזירות האחרונות האיומות והבלבולים הרוחניים העצומים, של שנות ת"ח ות"ט ותקופת הש"צ שר"י [=שבתי צבי, שם רשעים ירקב] וכל הנגעים, אשר נמשכו אחריהם".

 

הרב מבחין בין טיפוס בן הישיבה, כפי שהוא מצייר אותו, לבין "הסמינריסט" המערבי: "וחלילה חולין הוא לנו לדמות בין נכון ונישא, המיוסד על פי רוח קדוש וטהור זה, לבתי הסמינארים המערביים, שאפילו הטובים שבהם עשו את מלאכתם לחכמות חיצוניות ולנימוסי הטרקליניות המערבית עיקר, ותורתם ויראתם טפלה"; ואילו "המצויינים מישיבה כזאת (שהרב הגה ביסודה) לא יוכלו להיות ממוצעים... כי אם גבורים כאריות במלחמתה של תורה, ומלאים חפץ לרוממה ולשגבה על אדמת הקודש, לא משום פנייה ותכלית של רבנות, כי אם מפני אהבת השם יתברך, אהבת תורה, אהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל, הבוערת בקרבם בשלהבת אש קודש".

 

דרכים חדשים-ישנים

ובסופו של דבר, טוען הרב, ש"דברים חדשים הננו חייבים לסול, שהם-הם הנם באמת הדרכים היותר ישנים, שבהם הלכו רבותינו הראשונים, בייחוד אותם שעמדו לישראל בעת צרתם הרוחנית והחמרית... ואם הדרכים הללו נשתכחו כמעט, הננו מוכרחים לשוב ולייסדם, והיסוד הראשון מוכרח הוא להיות כעת על אדמת הקודש, וביישוב החדש, ושבעזרת ד' הנה הוא הולך ונבנה".

 

מישיבת יפו - ל"מרכז הרב"

תכניותיו הנועזות של הרב להקמת ישיבה גדולה, בעלת צביון מיוחד במרכז היישוב החדש - ביפו החלו לאט-לאט לרקום בשר וגידים. בשנים ההן - לפני מלחמת העולם הראשונה - התרכז מסביב לרב קיבוץ של צעירים ותלמידי חכמים, שהקשיבו בצמא אל שעוריו של הרב בהלכה, באגדה ובמחשבה.

 

רעש המלחמה העולמית והתעכבותו של הרב מאונס בארצות הגולה עיכבו גם את המשך תיכנונו וביצועו של המפעל הרוחני-התורני הגדול. ואולם סוף סוף תמה המלחמה. הרב שב לארץ הקודש והוכתר כרב ראשי לארץ ישראל. הוא הוכר ביתר שאת כרועה רוחני של היישוב. כרשבה"ג, אשר כל הפיות פונים אליו. הרב חזר אל תכניותיו הראשונות ואף הרחיבן. כבר בשנה הראשונה לשבתו בירושלים (תרע"ט-תר"פ) התכנס קיבוץ חדש של תלמיד הרב ושוחרי דברו, שכונה בשם "מרכז הרב", ואשר היווה גרעין להישיבה המרכזית העולמית, שעליה חלם הרב. הוא היתווה את תכניתה בקווים דומים לתכניותיו הקודמות ביפו, אולם בצורה הרבה יותר רחבה, מדויקת ומפורטת, ובמקצת גם באילו שינויים לעומת גירסותיו הישנות.

 

וזוהי תכנית-לימודים הנרחבה של הישיבה המרכזית העולמית, כפי שפיתח אותה הרב. התכנית כוללת את רוב מקצועות התורה ולימודי-היהדות:

א. ההלכה - "הבבלי עם הירושלמי... בבחינה יפה של העמקה, הרחבה ובקורת נאמנה.... בהתאם להמקורות הראשונים כמדרשי התנאים, המכילתא, ספרא וספרי וכו' והתוספתא, וכל דברי קדמונינו ההולכים ומתגלים מ"מתקופת הגאונים" ושלאחריהם";

 

ב. "כללי התורה - על פי ברייתא דר' ישמעאל וכל ספרי הראשונים והאחרונים, המבארים ומרחיבים את ההבנה של המידות, שהתורה נדרשת בהן בדרכי הגיון וסברה ישרה, וכן באגדה - מידותיו של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי";

 

ג. כתבי הקודש - "תורה שבכתב... בשום שכל, עומק הפשט וחכמת הלשון וקדושת הרוח, בסיוע של כל הידיעות המביאות לחקר עומקה של תורה וקדושתה ולהבנת הרוח העליון והפנימי של כתבי הקודש כולם, - כל ספר וספר לפי עניינו וטיבו וערכו";

 

ד. "תולדות ישראל" - תולדות "חכמי הדורות ותולדות הספרות הקדושה... על-פי המקורות הראשונים, הפזורים באוצרותינו... בהסרת כל המכשולים... אשר נתהוו על ידי תלמידים, שלא שימשו כל צרכם";

 

ה. "מדע ארץ ישראל - בכל ערכיו ומקצועותיו - מן ההלכות התלויות בארץ עד כל קצות המדע של ארץ ישראל בכל גבולותיה סביב, על ידי ביאורי הסוגיות, השמועות וההלכות וכל המאמרים השונים המפוזרים בכל אוצרות ספרותנו";

 

ו. "חכמת ישראל העיונית והמחקרית, כמו חמשת ספרי המופת שלנו במחקר הדת: "האמונות והדעות" לרב סעדיה גאון, "הכוזרי", "חובת הלבבות", "מורה הנבוכים" ו"העיקרים" ועוד, וספרי המוסר המצוינים";

 

ז. "הסגנון הספרותי - להרגיל ולחנך את תלמידינו, אשר יתעתדו להיות רועי ישראל ומדריכיו, למשוך בקשת סופרים בסגנון יפה ובהיר, לבאר ולברר אמיתתה של תורה, קדושת האומה וכל דבר הנוגע לחכמת ישראל בשפה ברורה וברוח קדושה וטהרה";

 

ח. "לפתח ביותר את כשרון הדיבור וההטפה החיה של תלמידינו, שיוכלו להביע בשפה ברורה ונמרצה, ברוח קדושה ואמונה חיה ואדירה את מחשבת לבם והגות רוחם על כל קודש וחול בישראל";

 

ט. "יינתן לכל תלמיד מובהק מקצוע מיוחד, שהוא מוכשר לו ביותר ונוטה אליו נטייה נפשית, שיעבדהו וישכללהו במשך זמן קצוב ויגישהו לבקורת. וכל הרכוש הרוחני הזה יישמר... ויצא לאור עולם מזמן לזמן בחוברות וספרים שונים".

 

"תכנית יפו" ו"תכנית ירושלים"

ראוי לציין, שבתכנית המוצהרת של הישיבה המרכזית העולמית בירושלים לא נכלל באופן רשמי לימוד חכמת האמת, הקבלה, - זו, שבתכניותיו הראשונות של הרב בתקופת יפו, הדגיש כל כך את חשיבות לימודה. לעומת זה, הרי במקצוע ההלכה קבע הרב ב"תכנית ירושלים" מקום מיוחד ללימוד כללי התורה. כמו כן הוסיף לימוד תורה שבכתב, תולדות ישראל, מדע ארץ ישראל וכו' וכו' והבליט את הצורך בספציאליזציה מסויימת על ידי לימוד מקצוע מיוחד, מותאם לכל תלמיד.

 

החדש בתכנית ירושלים, שהגה הרב, מתבטא בדברי הרב עצמם: "ישיבה עליונה בירושלים בעד כל תפוצות ישראל - בכל ארצות הגולה בתבנית גדולה, רחבה ומקיפה את כל אוצרותיה של תורתנו, אשר תעורר את תחיית ישראל על אדמת ישראל בכל הוד צפייתה".

 

היינו - הישיבה תקום דווקא ב"ירושלים עיר הקודש, בירת העבר והעתיד שלנו", אולם היא תתפתח ל"ישיבה מרכזית עולמית... לא רק בעד בני ארץ ישראל, כי אם בעד כל הגולה כולה, אשר אליה ינהרו כל הצעירים... תופשי התורה בכל תפוצות הגולה... התלמידים הללו, גם בהיותם זקוקים עוד לשוב לארץ גלותם בכל מקום שהם", יהיו "המשפיעים היותר גדולים וטובים להרבות ולהפרות את ההכרה... על דבר ערכה של תחיית הקודש והוד עוזה בארץ ישראל". הרב תיכנן, שהתלמידים ילמדו בישיבה לפחות שש שנים, "יתקבלו אליה תלמידים בני שש עשרה, ויגמרו תלמודם בשנת העשרים ושתיים לחייהם".

 

מישיבת "מרכז הרב" לישיבה מרכזית עולמית, לפי התכנית המקורית של הרב

מישיבת "מרכז הרב", שהוקמה, כאמור, ע"י הרב עם שובו לירושלים, ושהרב עמד בראשונה כחמש עשרה שנה (תר"פ-תרצ"ה), יצאו גדולי תורה, הגות ומעש, חכמים, סופרים ומחנכים - מהם, שהשפעתם על כיוונם הרוחני של חלק מבני הדור ומבוני היישוב והמדינה, ועל הקמתן של ישיבות תיכוניות, בעלות צביון דתי-לאומי, הקולטות אלפים מטובי הנוער, היתה מכרעת.

 

בשנים האחרונות הפכה הישיבה - בהדרכתם התורנית והרוחנית של תלמידיו הגדולים של הרב, בנו הרב צבי יהודה הכהן קוק; הרב דוד כהן (הרב הנזיר); חתנו של הרב, הרב נתן רענן-קוק וחבר הרמי"ם החשובים - לתל תלפיות לנוער מובחר, אשר נמשך לישיבה מקרב בוגרי אותן הישיבות התיכוניות, מבני הנעורים בקיבוצים ובמושבים דתיים ומבין עולים מפזורי הגולה. הישיבה מצטיינת - נוסף לשיעורי התלמוד וההלכה הרווחים בכל ישיבה - בשיעורים הרוחניים במחשבת היהדות וברוח החלוצי הפועם בה.

 

 

בחוגים הרוחניים והתורניים של היישוב מצפים, שבישיבת מרכז הרב, שהרחיבה ומוסיפה להרחיב את יריעותיה (בבניינה החדש), עתידה להתגשם התכנית הגדולה של הרב על הישיבה המרכזית העולמית בצביונה המלא.