האומנם נאשים את ההורים? - לבעית המופרעות בגיל הרך

מחבר: ליצי רוזנברגר

אפקים, במה לחינוך ותרבות
שנה 13 (1959)

תקציר: אין להטיל את האשמה על ההורים בהתנהגות מופרעת של ילדיהם.

מילות מפתח: מופרעות, נוורוזה, נרקסיזם, רגשות אשמה

בחוגים פדגוגיים ופסיכולוגיים נוהגים לעתים קרובות להטיל אשמה על הורים דורשי-עצה, בטענה כי בהם נעוצה הסיבה לקשיים ולהפרעות אצל ילדיהם הקטנים. ואמנם מתוך ההסתכלות והניסיון מוכח, כי במרבית המקרים המצריכים בדיקה, יעוץ או טיפול בילדים קטנים, נעוצה למעשה סיבת המופרעות בהתנהגותם של ההורים. גם הניסיון מלמד, שילדים מופרעים שבים להיות נורמאליים לגמרי, כאשר ההורים משנים את התנהגותם בהשפעת הייעוץ או הטיפול הפסיכולוגי או הפסיכיאטרי. בכל זאת נשאלת השאלה:

(א) האם מוצדק הוא, מבחינת העזרה, שההורים מצפים לה מן הייעוץ, להטיל עליהם את האשמה?

(ב) האם האשמה כזאת מוצדקת היא כשלעצמה?

תוך כדי ייעוץ נחשפים לפעמים כל-כך הרבה צער ואסון, כל-כך הרבה אוזלת-יד ויאוש, ולעיתים גם האשמה עצמית כה רבה, עד שנראה כי אין כאן מקום להאשמות כאלה. ובמקרים אחרים, יש ונפתח עולם של אהבה עצמית, של בערות ונהנתנות, של אדישות ואנוכיות, עד שנדמה כי שים האשמה לא תוכל להבקיע את חומותיו. זכור לי, למשל, מקרה של אם לבן מופרע ביותר, שעל השאלה המקובלת בדבר התפתחותו של הילד בשנתו הראשונה, ענתה בתוקפנות עזה:

"למה את שואלת אותי על כך? מה תשאלי אמהות, שהשליכו את ילדיהן הרכים אל מחוץ לחומת הגיטו, ולא נודע להן לעולם מאיזה הפרעות סבלו בגלל זה? מי ישאל אותן שאלות כאלה"?!

ההאשמה העצמית הקשה, שכפתה עליה התגוננות תוקפנית כזאת, לא הועילה לה להביא אושר לילדה: כלום הייתה האשמתה מועילה במשהו?

במקרה אחר הייתה האם כל-כך משוכנעת, שהיא מחנכת את ילדה בן ה- 9 בדרך הנכונה, עד שלא היססה לייחס את איומיו שיתאבד לרוע-לבו בלבד. כשבאה אלי - לא לבקש עצה באה, אלא כדי לקבל אישור לכך, שבשני מצבים מסוימים נהגה באופן נכון. שני המקרים האלה, המתוארים להלן, עוררו בה, כנראה, רגשי-אשם, אחרת לא הייתה זקוקה לאישור מצד אדם זר.

בהיות הילד בן 7 נסגר בשל עבירה מסוימת בחדר-האמבטיה. הוא צרח, השתולל ואיים, כי יטיח ראשו בכותל, עד שישים קץ לחייו. אז נכנסה האם פנימה, השכיבה את הילד על ברכיה והרביצה ברצועה מיוחדת על אחוריו. היא ליוותה את מכותיה בהסברות הבאות: "זה בשביל הצעקות, וזה בשביל הבעיטות, וזה בשביל האיום לשים קץ לחייך. אתה תמות, כשאני ארצה בכך, ולא כשאתה רוצה !"

המקרה השני אירע בגיל 9, בתקופה בה היה הילד מחלים ממחלה. בימי המחלה טיפלה בו האם במסירות, וכסבורה הייתה, כי טיפולה המסור מחייב שלהא נוהג עמה בצייתנות יותר מאשר אי-פעם. כאשר בכל זאת הרשה לעצמו לסרב להוראותיה, נטלה את הרצועה בידיה ונעמדה מאיימת ליד מיטתו. הילד, שהמחלה התישה את כוחותיו ושהיה עצבני מאוד, פרץ בבכי וצעק: "טוב ! הרביצי ! אדרבא, הרגי אותי ! די לי ! אינני יכול יותר. אינני רוצה לחיות יותר!..." על כך ענתה האם בשלוות נפש: "באמת? אתה אומר זאת ברצינות? טוב ! אם אתה רוצה באמת, אביא מיד רעל..." "טוב !" צעק הילד. מיד הביאה האם כוס מים עכורים והגישה אותה לילד הרועד, ובחיוך על שפתיה אמרה: "הנה הרעל. שתה אם אתה באמת רוצה. אך ראה ! האביב בא. הציפורים מצייצות, הניצנים הראשונים מלבלבים על העצים..." הילד המיואש הוציא את הכוס מידיה וזרקה, אחר כבש את פניו בכרים...

האם יש כאן מקום להאשמה? התגובה המתאימה במקרה זה היא מעצר-עולם או מוסד פסיכיאטרי. כדי לחלץ את הילד מנזק חמור מבחינת בריאותו הנפשית הייתה רק אפשרות אחת: הרחקתו לשנים רבות מן הבית.

שני מקרים אלה חמורים הם, כמעט יוצאי דופן, עם זאת יש בהם כדי להוכיח לא רק את חוסר-הטעם שבהאשמה, אלא גם את אוזלת-ידו של היועץ הפסיכולוגי.

מצבם הפסיכולוגי של הורים המבקשים עצה אינו פשוט כלל ועיקר. הם עצמם נטשו זה לא כבר את בית-הוריהם, ועם ייסוד משפחתם השיגו את בגרותם ועצמאותם. עצמאות זו, המוכרת מטעם החברה, מעניקה להם שליטה בלתי מוגבלת בילדיהם. הם רשאים להתעלל בהם ולענותם, הם יכולים לדחוף אותם לנאוורוזה או פסיכוזה, עד לזרועות היאוש ממש, ואין חוק שיכול לעצור בעדם. רק במקרים של מחלות פסיכוטיות קשות, של עבריינות או של סטיות משוועות, מותרת התערבות בפרטיות המקודשת של חיי המשפחה. מה שמסבך את היחס בין הורים וילדים היא העובדה המוזרה, שההורים רואים לעתים קרובות בילדיהם את המשך-עצמם, ולעתים קרובות יותר מהדורה מתוקנת של עצמם. הם תובעים מילדיהם את הגשמת המטרות והאידיאלים שלא השיגום בעצמם, מבלי להביא-בחשבון את כשרונותיהם ונטיותיהם. הם אוהבים לא את הילד הממשי, כמו שהוא, על תכונותיו וחסרונותיו, אלא דמות אידיאלית, פרי דמיונם. לפיכך הם מאוכזבים ונעלבים כאשר אין הילד הולם את ציפיותיהם, מאשימים אותו בשל כך וטוענים לכפיות-טובה מצדו. כל הפרעה אצל הילד כמוה כפגיעה נרקיסטית בעיניהם. הם רואים בה, ביודעים או בהיסח-הדעת, כשלון, ומבקשים כל כמה שאפשר להעלימו מעיניהם ומעיני החברה.

לפיכך, פנייה לייעוץ פירושה בעיניהם מתן אישור לכישלון זה, הודייה בתבוסה זו. יתירה מזו: פירושה ויתור זמני על סמכותם רבת- הפאר כהורים. ההכרה בפסיכולוג, שבחרו בו מרצונם הטוב ושעליהם להיכנע לסמכותו, מתפרשת בעיניהם, מבחינה פסיכולוגית, כנסיגה ורגרסיה לדרגה של תלותם הילדית. התגובה על מצב כזה תלויה במידת בריאותם הנפשית ושלמות אישיותם. בכל שהיא פחות יציבה, כן יתחזקו ויגברו המיכאניזמים של התגוננות, המופ- . עלים במצב של יעוץ. יתר-על-כן: לעתים קרובות חוזר בו אותו מצב, שנתהווה אולי בין הילד, הנתבע לאחריות בגלל עבירותיו, לבין הוריו.

כיוון שהמיכאניזמים הנפשיים, התחושות והרגשות, המשלבים דורות זה בזה, הם מורכבים ביותר, אין לך כמעט יעוץ, שנושאו המרכזי הוא כמובן הילד, שאינו נוגע, בצורה זו או אחרת, בבעיותיהם האישיות של ההורים, ובמיוחד של האמהות. הייעוץ נוגע לעתים קרובות בנקודות הרגישות ביותר ומעורר כמעט תמיד תגובות אפקטיביות, כאובות או תוקפניות.

לאור עובדות אלו נתבעת מן היועץ הבנה דקה ומעמיקה של האימפליקאציות הפסיכולוגיות הכרוכות בייעוץ. את ההורים יש להבין לא פחות מאשר את הילד, אם כי אין הם מהווים, לפחות במישרין, את האובייקט של תשומת-הלב ושל הבדיקה הפסיכולוגית. הטלת האשמה על ההורים בגלל הקשיים של ילדם אינה במקום, ומן הבחינה הפסיכולוגית היא מוטעית. היא חוסמת את הדרך לאמון ביועץ, והיא עלולה להכביד עליו את תפקידו, שהוא: להביא את ההורים להכרת חלקם במופרעות ילדם ולהניעם לשיתוף-פעולה בתהליך ריפויו.

מבחינת יעילות העזרה יש לפסול איפוא בהחלט את הטלת האשמה על ההורים.

ועתה לשאלה השנייה: האמנם מוצדקת ההאשמה כשלעצמה? כדי לענות על השאלה הזאת יש לבחון את הגורמים להפרעות נפשיות בגיל הרך. שניים הם הגורמים לכך:

(א) המערכת המולדת של הילד.

ו-(ב) השפעת הסביבה הבלתי-אמצעית ובראש-וראשונה בית-ההורים.

הגורם הראשון נקרא הגורם המערכתי,

והשני - הגורם הסביבתי (אקצידנטאלי).

בדברנו על המערוכת המולדת אנו מתכוונים לאיכותם המיוחדת של יצרי-המין הינקותיים: התוקפנות, הנארקיזם, עוצמת היצרים, וכדו'.

בגורם האקצידנטאלי נכללת ההשפעה המכוונת והבלתי-מכוונת של המציאות הסובבת. בין שני גורמים אלה קיימת השפעת-גומלין מתמדת: מחד גיסא מגיב הילד על השפעות סביבתו, המושפעת מאידך-גיסא עלי ידי תגובותיה במקרים שמעורב בהם גורם מערוכתי מיוחד, התגובה על השפעות וחבטות המציאות היא עזה או מודחקת מדי, מכל מקום מזדקרת לעין ובולטת: כך, למשל, יגיב ילד בעל מערוכת אוראלית חזקה על אכזבות וקיפוחים מחוייבי-ההתפתחות - כגון גמילה, פירוד ארעי מן האם, לידה של אח או אחות - באופן חזק יותר, לפעמים אף פאתולוגי, מאשר ילד בעל מערוכת אחרת: כן יפעיל גם את סביבתו לתגובה נגדית מיוחדת.

להלן דוגמאות אחדות:

ילד בן שנתיים הובא על-ידי הוריו למשך 3 ימים אל בית סבו וסבתו, שהיו אהובים עליו מאד. במשך הימים האלה היה הילד שמח ועליז, הוא שיחק, דיבר ולא הרבה לשאול על הוריו. ברם, אחרי שהוריו החזירו אותו הביתה, הפסיק לדבר. (חודשים מספר לפני-כן נבהל פעם מפני מסכות-פורים, פרץ בבכי והתחיל מגמגם בצורה קשה. הגמגום נפסק כעבור זמן מה). אחרי שיחת-ייעוץ עם הוריו המבוהלים התחיל הילד לחזור חיש-מהר לאורח דיבורו הרגיל. הוא גם חזר למישחקיו ורוחו הייתה שבה עליו כמקודם. כאשר סבא וסבתא באו לביקור- שמח לקראתם, אך לאחר לכתם התחיל שוב מגמגם בצורה קשה. הגמגום נפסק לאחר ימים אחדים, כאשר הבטחת אמו שלא תעזבנו מצאה את אישורה במציאות. דיבורו השתפר, אך ביחס לאמו הוסיף לגלות ספקני אי-בטחון. חוסר-אמון וחשדנות. בתביעות חוזרות ונשנות העמיד במבחן את אהבתה. הוא לא היה מסוגל לשאת פירוד ממנה, לקבל סירוב כלשהו מצדה. תגובותיו התנודדו בין התפרצויות כעס, בכי וצעקות ובין חיבה ללא גבול. האם רחשה חיבה ואהבה לילדה, אך הייתה חסרת ישע ומיואשת. על התפרצויותיו הגיבה באוזלת יד, פרצה בדמעות וניסתה לפייסו. גם האב, אדם רך ותלוי באשתו, שהיה בעצמו מגמגם גם עד שנות התבגרותו המאוחרות, היה מלא חיבה ואהבה כלפי בנו.

והנה דוגמה שנייה: ילד בן 2;4 נהג להגיב על כל התביעות של הוריו בהתנגדות נמרצת, שהתבטאה על-פי-ריב באופן מוטורי: הוא היה רץ ובורח, מטפס על חומות, מעקות, ארונות, מביט משם על הוריו בתערובת של קריאת-תגר ופחד, ומתנגד בכל כוחו כאשר מנסים היו להוציאו ממקום שבתו, שהיה מסוכן לפעמים למדי. גם בימי ינקותו הצטיין באי שקט, תמיד נמצא בתנועה, למד במהירות לשלוט בשריריו והוא רצה להפעילם כראוי. הוא סרב לשבת בעגלה או לעמוד בלול. לפיכך היו קושרים אותו, ואחר-כך היו סוגרים אותו באמבטיה או בחדר. פעילותו לא זכתה לפורקן מתאים, והוא היה נתקף בהתפרצויות-כעס. הוא לא נתן אימון בהוריו, וכעסו הופנה בייחוד כלפי אחותו הקטנה, בפגעו על-ידי-כך גם בהוריו בצורה קשה ביותר. האם הייתה מאכילה אותו. מושיבה אותו על הסיר, ובכלל טיפלה בו כמו בתינוק. לעיתים היה מתעורר בלילות ומופיע בחדר-השינה של ההורים. הוא סרב בכל התוקף לבקר בגנון, אך ההורים כפו עליו לעתים קרובות את הביקור בו. הילד היה תמיד עצוב, ורק לעתים רחוקות עלה חיוך על שפתיו.

אבי הילד היה אדם תוקפני, עיקש וכעסן. הוא כעס על בנו הקטן, שבגלל עקשנותו נתנפץ שלטונו עליו והוא נלחם באותם האמצעים כמוהו. האם הייתה אישיות קרה ונארקיסטית, חסרת הבנה ורודפת תענוגות, שהילד הפריע לה בנוחיותה ובחייה המיניים.

כברוב המקרים, כן גם בשני מקרים אלה הייתה המערכת של הילד דומה לזו של הוריו. זהו חלק מן התורשה, אך בעוד שהתורשה הביאולוגית - צורת האף, או צבע עיניים והשער- אינו ניתן להשפעה חיצונית, ניתנים היסודות המערכתיים להשפעה על-ידי החינוך והסביבה באופן מהותי. על העובדה הזאת מושתתת תורת-החינוך והאמונה הבלתי מעורערת בחינוך ומבוססת ההכרה בפסיכולוגיה כמדע מורה-דרך לחינוך. ניסיונה של הפסיכולוגיה מאפשר הסקת מסקנות בנוגע לסיכויי התפתחותו של הילד, במידה שמגלים ומעריכים נכונה את השפעת הסביבה על המערכות האינדיבידואלית שלו. כאן חבויות אפשרויות פרוגנוסטיות ופרופילקטות, המצפות עדיין לגואלן.

התנהגות ההורים ביחס לילדיהם אינה מודרכת על-ידי גורמים מודעים. הם אמנם מתרצים אותה בהסברות רציונאליות-כביכול ומנסים להביאה לכלל שיטה, שהם מכנים אותם בשם "שיטת-חינוך" אך התנהגותם נעוצה ברובה במניעים לא-מודעים, אפקטיביים, ולכן אין היא נשמעת להכרתם או לפיקוחם המודע, אלא בצורה בלתי מספקת בלבד. על יסוד כל ההכרות והשיקולים האלה יש להשיב בשלילה גם על השאלה, אם אמנם מוצדקת היא הטלת האשמה על ההורים.

בדרך-כלל נוטים לייחס משקל רב להאשמה, כי התחלואה הנפשית של הילדים מקורה בכך, שהוריהם אינם אוהבים אותם די-הצורך.

ייתכן. אך "אהבה" אינה עניין לאשמה, לפי שאין לכפות אותה ואין היא מקבלת תכתיב מאקט של רצון. מלבד זאת "האהבה" היא מושג, שאינו מוגדר בבהירות מספקת: שכן כל סולם האפקטים, החל בעדנה חרישית וכלה בסאדיזם אכזרי, נדחס לתוך מסגרתו. ביחסים המופרעים בין הורים וילדים אין כל שימוש למושג "האהבה", לפי שאין היא ניתנת להשפעה. כיסוד לקשר הזה צריכה לשמש ה ה ב נ ה. לעתים קרובות מזעזע הדבר, עד כמה מעטה היא הבנת ההורים את ילדיהם, וכמה חסר ישע הוא הילד הקטן בניסיונו לעורר את הבנתם, גם כשהוא מסוגל כבר לבוא אתם במגע של דיבור. לפעמים נוצר הרושם, כי תהום שאינה ניתנת לגישור מפרידה ביניהם. זוהי הסיבה לסבלותיהם התכופים ביותר של הילדים ומקור הרגשת בדידותם. בכל זאת, לא ייתכן שאין לגשר על התהום הזאת - מכל מקום אין הכרח בכך! - מפני שכל מבוגר היה ילד בעברו ושלבי התפתחות דומים היו גם מנת-חלקו. הבנת העבר של עצמו וההשלמה עמו מהווים את הגשר המוביל להבנת הילד.

ובמקום שם מצויה ההבנה, תימצא גם הנכונות לאהבה, אם לא אהבה ממש.

ככל שמעמיקים לחקור בסבך הבעיות הפסיכולוגיות, שחלק מהותי להן בהתהוות ההפרעות אצל הילדים בגיל הרך, מתברר יותר ויותר מה חסרת טעם היא הגישה המתבססת על טענות נגד ההורים ועל הטלת אשמה עליהם. ברגע שנקודת-הכובד מוסטת מאהבה להבנה נפתחים דרכים ואמצעים לשם השגתה. מן הדין היה, כי יעוץ פסיכולוגי, הסברה והדרכה בממדים רחבים - לפני הנישואים ולקראת ההורות - יעמדו לרשות אנשים צעירים. לפני צעד מכריע זה, שבדיעבד אין לו תקנה, חייבים אנשים צעירים להגיע לכלל הבנה פסיכולוגית של אישיותם, שתקנה להם אפשרות לשקול ולהחליט אם אמנם מוכנים הם לקבל על עצמם את האחריות להביא ילדים לעולם. חשוב היה, שיונהג מעין פיקוח-לידות פסיכולוגי, על מנת להפחית ככל האפשר את מספר הילדים האומללים, שיגדלו ויהיו לאנשים אומללים, נאוורוטיים, או מופרעים בצורה זו או אחרת.

כמו שהחברה דואגת לבריאותו הפיזית של הילד עוד לפני לידתו ומדריכה את האמהות-לעתיד- לבוא בכל הנוגע לטיפול הגופני בילד כן צריכה היא לכונן תחנות-יעוץ עם פסיכולוגים ופסיכיאטרים אחראיים, בעלי הכשרה וניסיון, ולחייב את האנשים הצעירים, בצד חובותיהם האזרחיות האחרות, לקבל הכשרה לקראת מילוי תפקידם כהורים. זוהי אחת השאלות החשובות של הרפואה וההגיינה המונעת ואחת השאלות הדחופות של החברה בהווה.