הצבעים בציורי הילדים

מחבר: מ. כהן

אפקים לחינוך ותרבות, שנה תשיעית א-ב 1955 (עמ' 120-124)

 משמעותם של ציורי-הילדים מעסיקה את הפסיכולוגים והפדאגוגים מזמן. שכן עשויים הציורים לשמש מפתח לפיענוח התפתחותו הרוחנית של הילד - הרבה יותר מצורות-ביטוי אחרות. ומעניינת ביותר משמעותו של הצבע, שהילדים נזקקים לו בציוריהם, מן הראוי איפוא, שנעמוד על תוצאות המחקר, שנערך בבית-הספר הנודע בונטקה שבארצות-הברית.

המחקר הופיע בדפוס בשני כרכים מקיפים. הכרך הראשון דן ביצירותיו של הילד ומעלה את היסודות להבנתן, במיוחד ניתנה כאן הדעת על ציוריו של הילד בצבעי-מים, אגב ניתוח משמעותם של הצבע, הקווים, הצורות, מקומו של הציור בדף וכו'. המחברות מקדישות חלק ממחקרן להסברת הציורים, להגדרת היחס שבין ציור מסויים והשלב המקביל בהתפתחותו הפסיכומוטורית של הילד. הכרך השני מוקדש לתיאור קורות- חייהם של 150 הילדים, שביניהם נערך המחקר, וכן הוא כולל חומר סטאטיסטי מסכם. בספר 120 רפרודוקציות מציורי-הילדים - רובן צבעוניות.

המחקר שבוצע ע"י 13 מחנכים, נערך בשנת 1937/38 בבית-הספר הנודע בוונטקה שבארצות הברית. יוזמו היה איש מדע מניו-יורק, שחקר משך זמן רב את יצירותיהם של ילידי מכסיקו. הוא הציע בועידת-מחנכים, שיתחיל עיון רציני בשאלת ציורי הילדים, שכן ניתוחו של חומר רב זה עשוי להפיץ אור על אישיותם של הקטנים, כפי שניתן לעשות כן בציורים של כל עם פרימיטיבי.

ההסתכלויות נעשו בקבוצות של ילדים בני שנתיים עד חמש, שנשארו בבית-הספר רוב שעות היום, לרבות בזמן הארוחות העיקריות ולמנוחת הצהרים. ההתרשמות הכללית היתה, שהילדים היו חופשיים לגמרי בבית-הספר, ובמידה מסויימת היו גם אחראיים לאירגון חייהם, בעיקר החברתיים. ההסתכלות נערכה יום יום, תוך 9 חדשים, ולא רק בשעת הציור אלא במשך כל היום, בעיקר בשעות המשחק בחומרי-בניה ובעת המשחק הדראמאטי המסתכלים לא נמצאו בין הילדים, אלא בחדרים קטנים סמוכים לאולם-המישחק מאחורי מחיצה של סורג (סורגו של גזל), שהוא אטום מצד העולם ושקוף מצד המסתכל.

שלושים מבין הילדים נבחנו גם במבחן רורשאך, וכולם נבדקו ניתוח מורפולוגי מדויק.

בבית-ספר זה קיים מגע מתמיד בין מחנכים והורים, דו"ח שבועי, שיחות חדשיות, ביקורים בבתיהם של  ילדים קשי-חינוך - ההורים האמריקאים דורשים ומקבלים ברצון שיתוף-פעולה ממין זה, פרטים אלה מסבירים לנו, שאמנם היה כאן בתנאים הקיימים כדי לסייע להסתכלויות ולביצוע המחקר.

הבנת ציורי הילדים

יכולת-היצירה אצל כל אדם מקורה בשכבות העמוקות ביותר של אישיותו, ובהרגשות הנעוצות ביסוד הדינמיות שלו. לגבי בני 4-3-2 מתבטאת יכולת-היצירה במישרין בהתנהגותו ובכל מעשיו של הילד. מתוך כך קובעות שתי המחברות, שציורי הילדים בני 4-2 הם פרוייקציה של חיי-הילד הפנימיים, המחקר מנתח את הצבע, את הקווים, את הצורה ואת העמדת הציור על דף הנייר; אך קודם כל מדגיש הוא, כי יש לנתח כל ציור רק על רקע הביוגראפיה של הילד והמעשים היומיומיים שבחייו. יוצא, איפוא, כי למעשה אין אפשרות לנתח את הצבע ואת הקווים וכו' בנפרד, ואין ניתוח זה נעשה בספר אלא כדי להקל על הצגת המחקר.

אם ניקח בחשבון, כי הילדים ששימשו חומר למחקר השתייכו לסביבות חברתיות שונות, למשפחות ברמה כלכלית שונה, היו ילודי ארצות שונות - הרי ניתן לומר, כי העובדות שנקבעו בספר יכולות, בדרך כלל, לשמש כחוקים להסברת ציורי-הילדים ולהבנתם, אך ברור, כי יהיו תמיד יוצאים מן הכלל. והרי המחברות עצמן הרגישו בכך, כי לעתים יש אי-התאמה בין התנהגותו של ילד מסוים וביטויו הציורי. וכן היו כמה ילדים, שהוכיחו את אי-יכלתם המוחלטת להגיע לידי ביטוי דרך הציור; ורק אחרי עידוד ממושך הצליחו לשרטט ציורים, שהיו תמיד רק העתקה של עצמים חיצוניים. תופעה זו רק נזכרת בספר בלא לטפל בה במיוחד.

וכן ידוע, כי אצל ילדים למעלה מגיל 5 שוב אין ציוריהם מהווים ביטוי ישיר לדינמיותם הפנימית. על כך מעיד גם הנסיון של לבנפלד, שהטיל על 100 ילדים, מבני 5 עד 10, לצייר אותו, נושא: "על ענף תלוי תפוח עץ, שאתם רוצים בכל לבכם להשיגו". בני 5 עד 7 ציירו דמות של אדם גבוה יתר-על-המידה: הזרוע הנטויה אל התפוח היתה עצומה, יותר משיוצא לפי היחס אל שאר חלקי-הגוף. אצל הילדים מגיל 9 ניתנו הפרי והדמות האנושית בצורה הרבה יותר מסוגננת. בגיל 12 - ציירו רוב הילדים רק את התפוח.

נסיון זה נותן חיזוק למסקנותיהן של המחברות, שציורי הילדים הם ביטוי להתפתחותם. "ההגזמה בגזרה או במספר, ההשמטות, הפרטים הבלתי-ממשיים, ההתמדה בשימוש בצבע מסויים - כל התופעות האלו יש בהן כדי לחשוף את שלב התפתחותו של הילד, כמובן שנודע להן, ערך רק במידה שהילד משתחרר מן הצורות והצבעים ושכופים עליו הסביבה והצורך להתקרב לאמת". הציורים האבסטרקטיים, "הקישקושים שאינם מבטאים כלום" - הם הם, על הרוב, שמגלים לנו הרבה.

הצבע הוא הביטוי לעוצמתם ולאיכותם של החיים הרגשיים; ואלו הקוו והצורה מבטאים את אפשרויות שליטתו העצמית של הילד ואת הכיוון לפעולת השליטה הזאת. לבסוף, הצורה של העמדת הציור על הדף מראה את העמדה, שהילד קובע לעצמו, לגבי העולם החיצוני ולגבי עולמו הפנימי. ההבדל הגדול בין הצורות הציוריות של המבוגרים ושל הילדים מתבלט בכך, שהילד אינו נכנע לכל הסכם מקובל, ולפחות עד גיל 5 הוא מבטא את עצמו ביטוי גלוי.

התיאור הראשון של דמות האדם מופיע אצל כל ילד באופן ספונטאני, לרוב בין גיל 3.6 ו4-. הדמויות שהילד מצייר הן לרוב תמונות של עצמו. ילד אומלל יצייר ילד בוכה; ילד בעל רגל עקומה יצייר אדם, שרגלו האחת קצרה מן השניה. מעניין הנסיון, שערך לבנפלד הנ"ל בין ילדים שעמדו על סף העיוורון. בכל ציוריהם ובכל יצירותיהם בחומר אתה -מוצא דמויות עם עינים עצומות.

סדר הופעתם של החלקים השונים שבגוף יש בו כדי לציין את סולם התפתחותו השכלית של הילד. קודם מופיע הראש, ואחר כך הרגליים, אחרי-כן באות הידיים. האצבעות והגוף מופיעים בציורי ילדים בין גיל 4 ו5-. ובאמת, תחילה רוכש הילד את נסיון השימוש בפה, בעינים ובאזנים, אמר כך הוא לומד להשתמש ברגליו, ולבסוף הוא משתמש בזרועותיו, ואחר כך באצבעותיו - כדי ליצור, או במילים פשוטות יותר, כדי לחיות. הופעת הבגדים או פרטים אחרים בציורי הילדים, כגון כפתורים וכו', עומדת ביחס ישיר אל נסיונם. לפי גודאנאף, נקבע סולם הגיל השכלי לפי תיאור הדברים במוחו של האדם; ואם כן, מופיעים הכפתורים רק ברגע שהילדים לומדים לכפתר את בגדיהם בעצמם.

עד כאן הבאנו כמה מן ההנחות הכלליות של עורכי המחקר. ועכשיו נסקור רק את הפרק, הדן בצבעים שבציורי-הילדים שכן לבעיה זו נתכוונו להקדיש את עיקר רשימתנו.

הצבע

הצבע הוא צורת הביטוי הראשונה לדינמיות האישית של הילד. בבית-הספר משתמשים הילדים לרוב במכחול, אף רשאים הם גם לצבוע באצבעות אם ירצו בכך. ברשותם סידרה של צנצנות קטנות ובהן צבע נוזל: ויכולים הם גם להוסיף מים, לפי רצונם.

 אותה הנחה ראשונה, שהצבע משמש ביטוי לרגשות עמוקים, מוצאת את אישורה בהסתכלויות הבאות:

 א) הילדים נוטים, קודם כל, למצוא ענין בצבע, ברגע שהם נמצאים - מבחינת התנהגותם - במצב רגשני.

ב) השימוש בצבע מופיע, והוא מתמיד, יותר אצל הבנות מאשר אצל הבנים;

ג) אם משווים זו לעומת זו: ילדים המשתמשים אך ורק בצבע, וקבוצת ילדים המשתמשים בעיקר בעפרונות - הרי מתבלטת העובדה, שילדי הקבוצה הראשונה הם הרבה יותר רגשניים מילדי הקבוצה השניה.

ההסתכלויות האלה באו על אישורן גם בהתנהגותם של הילדים במקרים אינדיבידואליים: למשל, ילדים שעברו עליהם קשיים נפשיים, חזרו אחר-כך לשימוש בכתמי-צבע רחבים - צורת-ביטוי שעזבוה מזמן. אחרים, שבדרך כלל היו מציירים קווים או צורות, או אשר לא ציירו כלל, התחילו פתאום, ברגע של התרגשות, לצייר בצבע. בין ילדים אלה נתגלתה אותה צורת-הגבה, בהזדמנות של משברים, גם אחרי גיל 5 ו- 6. חזרה שלוש פעמים, משך 5 השנים של בית-הספר, להשתמש בכתמי-צבע רחבים ותמיד בהזדמנות של הולדת אחים או אחיות במשפחה.

הצבעים נותנים ביטוי אופייני למצב רגשי מסויים, הם ממש כעין "שפה לרגשות". אנו נעמוד כאן בפרוטרוט על הצבעים היסודיים, שהילדים משתמשים בהם. ילדים גלויי-אופי, שמצאו את מקומם בקבוצה, מעדיפים בדרך כלל צבעים חמים. הצבעים הניאוטרליים הם אופיניים לילדים מסוגרים, שהם יודעים לשלוט בעצמם, אינם תלויים במבוגר, ולרוב תוקפניים הם במגע עם מבוגרים.

הסימבוליקה של הצבעים

 אדום

הצבע האדום, בדרך כלל, מופיע הראשון, והוא נמצא בשימוש בעיקר בשנה הראשונה של הגן. הקבוצה המשתמשת בצבע אדום, תגובתה ישירה יותר; ונראה, שזרות לה הדאגות על הסביבה וחוקיה. ילדים רבים השתמשו באדום, יותר מן הרגיל, בזמן שנתבלט במיוחד שהם חברתיים ומאושרים. אבל השימוש בצבע אדום אינו בא תמיד לשקף הסתגלות מוצלחת; היו מקרים, שנתבלטה בכך איזו הידבקות עקשית, או שהאדום חזר והופיע כמעט כצבע יחידי. במקרים אלה משקף הצבע האדום חווייה חריפה ביותר, והיא יכולה להיות או תוקפנית באופיה, או ביטוי של צורך באהבה.

האדום כביטוי של צורך באהבה

הילד א., למשל, שהמחברות עקבו אחריו במשך שנתיים - בתנאי סביבתו חסר במיוחד גורם-האהבה - אתה מוצא בציוריו שטחים רחבים של צבע אדום, המבטאים תמיד צורך נפשי באהבה, ובו-בזמן מבטאים הם גם את הסיפוק האמיתי שמצא הילד בציוריו אלה, והנה פרטי ההסתכלות: "א. היה מאושר כשבילה שעות של משחק עם פ. המשחק כלל טכס של חתונה, קבלת אורחים, וריקודים עם סיום המשחק. אחרי המשחק הלך א, ישר אל הלוח וצבע שטח רחב באדום העז והעשיר ביותר".

"פ. ילדה מאומצת, שאינה זוכה במיוחד לאותות- אהבה אצל אמה המאמצת, משתמשת לרוב בצבעים נייטראליים. הבוקר היא היתה, במשחק, ילדתה של ג. ובפעם הראשונה, אחרי משחק זה, צבעה פ. דף כמעט כולו באדום. 5 ימים לאחר זה נשארה פ. לבדה עם מטפלת (האם נסעה) והיתה מאושרת כולה; ושוב ציירה ציור כמעט רק באדום.

ימים ספורים אחרי כן, חזרה אמה הביתה, ופ, חדלה לגמרי לצייר. רק כעבור שלושה שבועות מאז חזרה האם התחילה שוב לצייר, אך השתמשה בצבעים נייטראליים וכהים".

"ג. לא רק מציירת באדום, ברגע שהיא מרגישה אושר במיוחד, אלא גם נותנת הסבר לצבעים שלה: להעיגול האדום נקרא אבא, העיגול הכחול (הקונצנטרי) אמא, והעיגול הקטן, האחרון והצהוב, אני'. באותה תקופה ג. יוצרת בתים קטנים מחומר והיא מנסה לצבוע באדום ואומרת: ,בתים קטנים ואני בפנים'. היא מפרשת אחד מציוריה: ,נכון, שאדום הוא נפלא. אני אוהבת אדום'."

האדום כביטוי של תוקפנות או איבה

התוקפנות הבאה לידי ביטוי ע"י הצבע האדום מופיעה, בדרך כלל, בצורת קווים גסים אנוכיים, או בודדים, או מכוסים איזה ציור הנמצא על הדף, או בצורת שיחים גדולים המכסים צבעים אחרים. והנה דוגמאות אחדות: ס., שמורגש בה צורך רב בעידוד, עומדת לסיים את הציור שלה; כשהיא שומעת את המחנך המתפעל מתלבושתו של ילד אחר, מיד מתחילה היא לכרסם את צפורניה, ואז חוזרת היא אל הלוח ומכסה באדום את מצייר ציור באדום, הוא מכסה אותו כמעט בקביעות בעוז כזה, שהיא קורעת חלק של הנייר.

ס. משתמשת באדום לעתים רחוקות מאד. חודש אחרי זה היא מקשקשת איזה דף באדום ואומרת: "ד, רץ בין הרגלים שלי ומרגיז אותי".

א. מצייר בדרך כלל ציורים כחולים; אך, כשהוא שומע איזו הערה על ציוריו, מיד הוא מכסה אותם בקווים אדומים. ב. הוא ילד יותר מדי נכנע, ובציוריו הוא משתמש לעתים רחוקות בצבע אדום. אך, כל פעם שהוא מצייר ציור באדום, הוא מכסה אותו כמעט בקביעות בצבעים נייטראליים. הוא עוסק הרבה באונניה בהזדמנויות המועטות כשהשתמש באדום, הראה עצמאות ואיבה כלפי חבריו ומחנכיו.

 כחול

הילדים בני 4-2, המעדיפים את הצבע הכחול, מצטיינים בהתנהגות של שליטה עצמית הרבה יותר גבוהה מן הילדים המשתמשים בצבע אדום. נראה כאילו בקבוצת הילדים המשתמשים בכחול יש שני סוגי ילדים. לסוג אחד משתייכים הילדים שמנסים להישמע לחוקי הסביבה אבל בתוך עומק נפשם אין הם רוצים לקבל חוקים אלה ואל הסוג השני נמנים ילדים, הנשמעים לחוקי החברה ונמצאים בשלב של התפתחות גבוהה למדי כדי לקבל את מרותם.

א. אם הכחול מכסה בשטחים רחבים את הצבעים האחרים, הרי מציינים מצב זה בביטוי "חרדה עצורה".

 ב. אם הכחול עדין יותר, ורובו בקווים, קוראים: "כחול מעודן".

מענין הוא המקרה של ב., העובר מכחול א' לכחול ב'. כאשר ב. צובע את הדף בכחול כהה ושמן, סימן שהוא ביישן, נבהל ואינו משתתף בשום משחק, הוא פורץ בבכי ואומר דברים שאינם במקומם, כגון: "אל תשימו את הפנים על החלון, הזכוכית יכולה לחתוך אותם". בסוף השנה מצייר ב' מין קורי-עכביש, כולם קווים דקים בכחול בהיר, ב. מראה בדרך כלל פחות טרדה ויותר הסתגלות לקבוצה. בשנים הבאות ממשיכה ההתקדמות בהסתגלותו לקבוצה, והכחול נשאר הצבע האהוב עליו.

כדאי לציין, שהצבע הכחול מופיע לעתים תכופות אחרי מחלות. ילדים שלא צבעו חודשים תמימים ציורים עם שטחים רחבים של כחול, חזרו שוב, אחרי שהבריאו ממחלתם, לצורת ציור זו.

הכחול ב, מופיע לעתים תכופות עם אדום, כביטוי של נסיון לשליטה עצמית. למשל, ד. מנסה בהכרה מלאה וברצון עז להתגבר על נטיה חזקה לאי-חברתיות: הוא צובע שטחים אדומים, אך ברגע שהוא רוצה להראות את ציורו למבוגר, או ברגע שבאים לקחת אותו הביתה - כלומר בכל עת שהוא רוצה לקבל את חוקי החברה - הוא מכסה את ציוריו בקוים כחולים.

הספר מביא דוגמאות רבות של שימוש בכחול ב', ובמיוחד של מעבר משימוש בכחול לאדום - מעבר במקביל לשינויים בהתנהגות. לבסוף, מציין הספר שעל הרוב משתמשים הילדים בכחול כדי לצייר את האותיות הראשונות ואת העצמים הראשונים הניתנים לזיהוי, בעיקר את הבתים.

המחקר על הילדים המשתמשים בצבע כחול מסתיים בהצגת מספר קונפליקטים טיפוסיים לשימוש בכחול. שני הקונפליקטים החשובים ביותר, הם:

א. התנגשות בין הרצון "להישאר תינוק" והרצון לגדול - התנגשות המופיעה לעתים אצל ילד כשנולדו אחים במשפחתו. הצהוב מופיע לעתים תכופות כביטוי לרצונו להישאר תינוק, והכחול כרצון להתגבר, כלומר להגיע ליתר שליטה עצמית. בדרך כלל, מכסה הכחול אז הצהוב, לעתים אפילו לחלוטין.

ב. הופעת הצבע הכחול מסמנת את ההתנגשות הקשורה בתינוק ובנקיונו, הכחול קשור בשאיפה לנקיון, החום ברצון להתלכלך. הספר מביא את הדוגמא של ז., שבהזדמנות של התנגשות במשפחה היא חוזרת להתלכלך; אחרי זה היא מקבלת מחדש את השליטה על פי הטבעת, ואז עוברת עליה תקופה של דרגות במשחק: תחילה היא משחקת רק בחומר; אחר-כך בבוץ ובחול, ובסוף היא מתחילה לצבוע שטחים חומים, ומכסה אותם בכחול - ברגע שהצליחה לשלוט מרצונה על יציאותיה.

צהוב

בדרך כלל משתייך הצהוב לשלב ילדותי ביותר. הילד תלוי במבוגר, מחפש את הסכמתו ואינו מעיז להיות תוקפני. הצהוב מופיע, בדרך כלל, לפני הכחול; וכשהוא חוזר, משמש הוא סימן לרגרסיה מסוימת הקשורה בהתחדשות ההתעניינות באזור האוראלי והאנאלי, הצהוב מופיע גם אצל ילדים מבוגרים יותר ומחוסרי אהבה. בספר ניתנו דוגמאות רבות של ילדים, שהרגישו את עצמם עזובים ומוזנחים בביתם ותוך כך הבליטו העדפה לצבע הצהוב.

אצל ילדים אלה מכוסה הצהוב, בדרך כלל, על-ידי צבעים אחרים, לאחר שהילד מתחיל להרגיש במצבו האומלל ומנסה להגיב על כך במעשי תוקפנות, ואז שוב אינו מכסה את הצהוב בצבעים אחרים. אם הצבע הצהוב מופיע במובדל מן האחרים, הריהו משמש ביטוי להסתגלות יותר טובה ולרגש של שווי-משקל חלקי מבחינה רגשית. י. ילד גלוי ומאושר, כרגיל, עברה עליו תקופת- משבר וכאן שיחק משחק דרמאטי הקשור במוות. באותה תקופה התחיל מכסה את כל ציוריו בצהוב. רק אחרי ארבעה שבועות הסביר את התנהגותו זו, באמרו: "אבא כבר לא אוהב אותי, הוא הלך לו" (ובאמת נתברר, שהוריו נפרדו ואביו עזב את הבית), משמעת הצהוב מופיע כביטוי של הסתכלות טובה, אך מדובר בהסתגלות ילדותית למצב של תלות, והוא מבטא את שיווי-המשקל של יחסי-תלות אלה יותר משהוא מבטא מצב של אושר אמיתי, שהרי הוא מופיע גם ברגע שנהרס אותו שיווי- משקל שבתלות.

 ירוק

הילדים המשתמשים בירוק נראים, בהשוואה לקבוצת הילדים המשתמשים באדום, כשולטים על עצמם יותר ועם זה הרבה יותר מסוגלים לשיתוף-פעולה ופחות  חרדים, מאשר הילדים המשתמשים בכחול. לעתים תכופות מאוד מקביל השימוש בירוק לשימוש בכחול.

הירוק, המופיע לעתים תכופות אחרי התקופה של כחול ב', משקף שלווה, הסתגלות חברתית והופעה חיצונית שקטה. יסוד שונה לגמרי, אצל ילדים המשתמשים בירוק, הוא הקשר הקיים אל החינוך והנקיון. ילדים, המגלים עניין בצואה ועדיין לא השיגו את הנקיון, מרבים להשתמש בירוק וצהוב יחד; ואלו הצבע הכחול, כפי שהזכרנו, מופיע כסימן של מלחמה לשם השגת הנקיון.

לעתים, כשילד מסוים חוזר להתלכלך או להרטיב, כתגובה להולדת אח במשפחה, הריהו חוזר גם להשתמש בירוק. לבסוף, ירוק מופיע גם בביטוי של מחאה נגד סביבה מקפידה יתר על המידה, הנוהגת במשטר מחמיר. רוב הילדים, שהעדיפו את הצבע הירוק והיו מציירים שטחים רחבים בצבע זה, השתייכו לסביבה בעלת רמה די גבוהה, שתבעה מאת הילדים התנהגות של מבוגרים רק אחרי כמה שבועות או כמה חדשים הגיעו ילדים-מבוגרים אלה, באווירה של בית-הספר, לאותה דרגה של התפרקות שאפשרה להם לבטא את מחאתם, ואז עברו לשימוש בירוק.

שחור

בדרך כלל מבטא השימוש בשחור איסור, פחד, חרדה המלווה התנהגות מדוכאה. יש שני סוגי ילדים המשתמשים בשחור והם:

ילדים שמבחינה שכלית הם בעלי שליטה גדולה על עצמם, ומראים כלפי חוץ הסתגלות טובה.

ילדים קודרים, עצובים, המתבודדים ואינם משתתפים בחיי החברה.

א. הגיעה לבית-הספר בעת שהוריה נתפרדו. במשך שנה וחצי, השתמשה הילדה רק בעפרונות שחורים. כשהתחילה לצייר, יצרה ציורים עם קווים דקים, שחורים. הצביעה בשטחים רחבים הופיעה רק כשראתה כי אמא נכנסה להריון, ואז התחילה הילדה להשלים עם אביה החדש.

על הרוב מדגימים שטחים רחבים בשחור יותר מאשר קווים-בשחור וגם המקרה הקודם אינו יוצא מכלל זה: זהו מקרה של ילדה, שעל אף התקדמות מסויימת בהסתגלותה לחיים, נשארה מאד מסוכסכת, ולא הסתגלה לחיי בית-הספר.

ג., כשנכנסה אמו להריון, התחיל לצבוע שטחים רבים בשחור, אחר כך חדל לגמרי לצבוע, והיה בלתי-מסוגל לכל פעילות שהיא. התחיל להרטיב מחדש, סבל מפחדי לילה ועסק הרבה באונניה, גם בשעות היום. חלה, וחזר לבית-הספר חסר-אונים ומדוכא. התקרב ללוח ואמר: "אני צריך לצייר, אני צריך לצבוע בשחור", אחרי זה באה תקופה של צביעה רק בשחור. בדרך כלל הפסיק הילד פתאום את הצביעה באמצע ואמר: "פיפי פיפי" - כאשר כבר היה רטוב. כשגינתה אותו המטפלת, היה עונה: "אחרי הכל, התינוקות עושים כך". הוא המשיך לצבוע שטחים רחבים בצבע שחור, והתחיל לקרוא לציורים שלו בשם. לרוב הוא קרא להם "לילה". ההרטבה והפחדים המשיכו, אך לא באותה חריפות. בסוף, התחיל ג. לשחק עם בובות. היה משכיב את הבובות במיטותיהן ומביא בובה למחנך באומרו: "זאת אחות קטנה, אתה רוצה להרוג אותה?" מן הרגע הזה הרבה לצבוע, יותר ויותר, ומצא בפעילות מוגברת זו צורת פורקן למתיחותו הפנימית.

כשנולד התינוק בבית, עזב ג. לגמרי את הצבע לכמה ימים. אחר-כך, באופן פתאומי, התחיל משתמש בצבעים בהירים על רקע שחור. מן היום הזה חלה הטבה בהתנהגותו, ושוב התחיל משחק עם חבריו.

צבעים אחרים

כתום מבטא בדרך כלל מצב של אושר וחוסר מתיחות. הרבה ילדים ביישנים, שאינם מעידים להשתתף השתתפות מלאה בחיים החברתיים, מוצאים פיצוי בכך שהם משתמשים בכתום. חום, כאמור לעיל, הוא אופייני בשביל הצורך להתלכלך, ומופיע (כמו ירוק) כצבע- תגובה אצל ילדים הנתונים במשטר מכביד יתר-על-המידה. ד. למשל, היתה נקיה מגיל של 3 שנים. היא צובעת רק באצבעותיה, מערבבת את הצבעים, ומגיעה. כמעט תמיד למין צבע שחמומי. סגול הוא די נדיר. הוא מופיע, בדרך כלל, ברגעים קשים של התנגשויות.

חלוקת הצבעים

אפשר לנסות צבע אחד בצבע שני, להשתמש בצבעים נבדלים זה מזה, לערבב צבעים באופן חלקי, לערבב אותם באופן מלא.

כיסוי צבע בצבע אחר

כיסוי צבע בצבע אחר סימן הוא להתנגשות בין שתי נטיות. קיימת כאן נטיה דינאמית עמוקה שרוצה להיות מוסתרת. בשנות הגן מופיע הכיסוי כביטוי של התפתחות; הוא מציין את המעבר מהתנהגות ילדותית לשליטה עצמית. ילדים, שמזרזים אותם להתנהגות של שליטה עצמית, לפי קצב שאינו מתאים להם, מבטאים לעתים תכופות על ידי הכיסוי את ההתנגשות שהם נתונים בה. לעתים מתבטאת התנגשות זו על ידי צבעים נייטראליים (התנהגות חברתית כפוייה), המכסים צבעים חמים (דינמיות עמוקה). שחור מכוסה בצבעים חמים הוא ביטוי לפחדים נסתרים. הילדים שצובעים כך, ברובם, זקוקים לטיפול פסיכיאטרי. שינוי הסדר בכיסוי, כלומר, צבעים נייטראליים מכוסים בצבעים חמים, מלווה התנהגות פעילה, לעתים מרד או מחלה (וגם זאת צורה של מרד).

צבעים נבדלים

צורת-ציור זו נמצאת לרוב אצל ילדים, המראים הסתגלות חיצונית והנענים לתביעות הסביבה - ילדים אלה הם מתוחים, פחדנים. וכשמתחילים הם לערבב צבעים, הרי זה סימן של הטבה בשיווי-משקלם הכללי. הרבה ילדים, הרגילים לצבוע בצורה זאת, הם עריצים ושולטים.

עירבוב של צבעים, אך כל צבע שומר את איכותו

אלה הם הציורים הטובים ביותר; בא בהם לידי ביטוי, שהילד חי בהרמוניה עם העולם החיצוני ועם עצמו.

עירבוב מלא של צבעים

אלה הם ציורים טיפוסיים לילדים צעירים מאד. אפשר, שמופיע בציורים אלה גם סימן של חוסר יכולת להבדיל בין הצבעים (ואפשר שזה נכון לגבי בני 3-2). לגבי ילדים מבוגרים יותר, סימן הוא שמדובר בילדים הרוצים להתלכלך והנאבקים עם בעית החינוך לנקיון.

הפרק הזה, שהוא היסודי שבספר, מסתיים בהזהרה: מסוכן מאוד הוא לבוא ללמד על הכלל מתוך התנהגות בעניין הצבעים בלבד, מפני שמן הצורך הוא להביא בחשבון גם את הגורמים האחרים.