ההגשמה הסמלית ויומנה של סכיזופרנית

מחבר: מארגיט א. סשיי

אפקים לחינוך ותרבות, שנה תשיעית א-ב 1955 (עמ' 172-185, 294-307)

 העלמה רנה

קבלתי את רנה בהיותה בת 19 שנים. הדיאגנוזה היתה קודרת: סכיזופרניה. עבדתי אצלה בעקשנות, מעבר לכל תקוה, אך ללא-לאות. 10 שנים! אזלת-ידה של הפסיכואנליזה הקלאסית במקרה זה לא ריפתה את ידי. החולה הקטנה היתה קוראת לי: "בואי לעזרתי. - ס. או. ס. - ס.או.ס.; - עזרי לי, עזרי לי."

כיום בריאה רנה לגמרי. סיימה קורס גבוה ללימודי-הביולוגיה, עוסקת להנאתה במחקרים בשאלות בוטאניות, ואפילו קיבלה פרס בעד שני מחקרים מטעם האוניברסיטה.

לאחר שהבריאה רנה, בקשתיה לרשום את זכרונותיה, ואותם אני מביאה בזה, כצורתם, בשם: יומנה של סכיזופרנית.

מה בפיו של מי שחזר מעולם אחר, מעולם הטירוף? מה מסתתר מאחרי השגעון, הכפיה, הסטראוטיפיה והתפרצויות-האיבה? מה משמעו של הרצון לחזור אל שלב-העובר, לחיק-האם?

יומנה של סכיזופרנית הוא מעין נגאטיב של לוח-צילום: יש בו כדי לשפוך אור על המסתתר מאחורי הגילויים והסימפטומים הסכיזופרניים.

אבל תחילה כמה מלים על החולה עצמה:

מצבה הגופני

בהיותה בת 14 נפגמה בריאותה. נשלחה לסאנאטוריום לחולי-שחפת בהרים, ושם נשארה כשנתיים. אחרי כן, בהתגבר מחלתה הרוחנית, נתגלו אצלה סימנים של דלקת-הכליה nefrith  ושל דלקת המעיים Collite מחלות אלה קיבלו את טפולן הדרוש.

מחלתה הרוחנית

הסימפטומים הסכיזופרניים התחילו מתגלים בשנתה ה- 17. בחיי-הרגש - הסתגרות, חוסר סקרנות, אדישות גמורה למתרחש סביבה, אבדן-ענין בתזונתה, פחד, חרדה ודכאון ללא-סיבה. מבחינה מוטורית - שיתוק מוכה-תמהון, פעולות אבטומאטיות, סטראוטיפיה; תחת דבור - מלל, דייסה של מלים; התנגדות מלווה קריאות חסרות-משמעות; צחוק פתאומי, קולני ורועש; בריחה, דחפים של איבוד-לדעת והלוצינאציות של שמיעה. מבחינה שכלית - קשב חלש ושביר; אסוציאציות רופפות; הזייה בהקיץ; אידיאות מסוימות, החוזרות ונישנות; זכרונות סטרארטיפיים, ולעתים היפרמנזיאה.

ניתן למחלתה הרוחנית טיפול פסיכיאטרי מקובל - באותה תקופה עדיין לא היה בשימוש הטיפול הפיזיולוגי (פיזיותרפיה, קרדיוזול, אינסולין, הלם חשמלי) - אך ללא תוצאות. הריפוי כלל: שינה, בידוד, אמבטיות, עבודה, ובידור. רק האמבטיות השקיטו את התפרצויותיה. החולה החליפה כמה וכמה פעמים בתי-הבראה ובתי- חולים, אך מצבה לא הוטב. אדרבה הלך ונעשה רע יותר ויותר.

הדיאגנוזה

ואלו שמות הפסיכיאטרים אשר ראו את רנה: הד"ר אודיה, בובן, ברסו, דאנו'ו, וובר, יונג, לאדאם, מורל, נונברג, ד-סוסו'ר, פורל, פלורנוא, פיוטרובסקי, רדליא, רפונד. הם קבעו, לפי שיטותיהם, את הדיאגנוזה כדלהלן: סכיזופרניה, הבפרניה בהתפתחות, טרוף-השחרות, טרוף השחרות טפוס פרנואידי, סכיזופרניה שתחילתה נברופאטית. כולם היו תמימי-דעים, כי סכויי הריפוי אינם אלא שליליים: התפוררות האישיות עשויה להיות מוחלטת, ותגיע עד לפירוק שלם של האני. הכל קבעו, כי מדובר כאן במחלה רצינית וחסרת-תקוה.

הטיפול היחידי, שהועיל לרנה החולה, היה פסיכואנאליטי ביסודו, אבל לא בצורתו הקלאסית. "זוהי התחלה של סכיזופרניה" - אמר הרופא ששלחה אלי--"במקרה זה תהיה הפסיכואנליזה ללא עזר". "אבל" - כך מוסיף הרופא - "כדאי לנסות וליתן את האפשרות לכם, שמא יוקל לה." התחלתי איפא באנאליזה קאטרטית, שעזרה לרנה לעמוד בקשייה זמן- מה (עלה בידה לסיים את שנת-לימודיה). אבל ביסודו של דבר לא נשתנה המצב, אלא הלך הלוך ורע, ממש כפי שניבא הרופא.

ורק כאשר שיניתי את הטיפול הפסיכואנאליטי הקלאסי והשתמשתי בדרך שאתאר בדפים הבאים - בדרך ההגשמה הסמלית - רפא לה.

עוד כמה מלים, לפני שאמסור את רשות- הדבור לרנה עצמה.

האנמנזה

אמה של רנה מוצאה ממשפחת-אצילים בדרום-צרפת. היא אשה יפה, בת-תרבות, ובצד תכונותיה האחרות ניחנה גם בטעם אמנותי; נישאה לשבדי, הצעיר ממנה בגילו, יפה-תואר ופיקח מאוד, תעשייתן לפי מקצועו, אך עיסוקיו המרובים אינם מונעים בעדו ללמוד רוסית, סינית ונגינה-בכינור.

עולם-חלומות זה, שהם שרויים בו, נפל בו דבר מרגיז: הריונה של האם; מאורע זה מעכב נסיעה ליאפאן, שתיכננוה זמן רב מקודם.

חבלי-לידה קשים מאד. הילדה, בריאה גם יפה, קונה ביפיה את אהדת הכל בבית-החולים על אחיותיו. רק האם מוצאת, שהילדה איומה. אין היא יכולה להיניק את ילדתה, והתינוקת נאלצת לינוק מבקבוק.

שלא במתכוון מוסכת האם (אף על פי שהיא מנסה להיות אם מסורה) יותר מדי מים בחלב המיועד לתינוקות. זו אינה פוסקת לבכות ומסרבת לינוק מן הבקבוק. התנהגות זו נותנת מקום להנחה, כי הילדה חשה בקיבתה; והרופא, בלא שיידע כי החלב שניתן לילדה כבר היה מהול יתר על המידה מצווה ל. . . מהול את החלב! החרדה מפני הרעב הופכת את הבקבוק לסמל של אימה.

נמלאו לילדה שלושה חודשים, והיא מגלה סימני התפתחות בלתי-רגילים. מסוגלת היא להראות את זרועה, לפי דרישה, ולהצביע על צלחתה . אבל מצב תזונתה עדיין מעורר דאגה. למזלה מופיעה הסבתא ומצילה את המצב. אך גופה של הילדה הקטנה מצומק ומראהו כשלד; היא רעבה תמיד, אבל את הבקבוק היא יראה וגם דוחה. לבה של הסבתא - המלאך הגואל - מתחמץ בקרבה למראה רעבונה של הילדה; והיא מנסה וגם מצליחה להאכילה בכף. ואלו דברי הסבתא: "ידיה הקטנות היו מחבקות את הקערה . . . והיה הכרח להאכילה בשתי כפיות בבת-אחת, כל הפסקה בין הלגימות היתה גורמת יללת חרדה".

סבתא טובה זו מטפלת ברנה נכדתה בעדינות, היא מטיילת עמה, משכיבה אותה בחדרה, מפנקת אותה - וחושבת, כי הילדה לא תאריך חיים . . .

כך נמשכו הדברים עד 11 חדשים, ואז עוזבת אותה הסבתא. היה זה הלם נורא בשביל רנה. היא בוכה, מכה בראשה, ועיניה תרות אחרי הזקנה.

מעמידים את עריסתה של רנה אל חדר-ההורים; בהתעוררה משנתה, היא דורשת אוכל. ההורים לועגים לה, משהים את האוכל במכוון, מכנים אותה בשם "בת-שדים קטנה", ומאיימים עליה כי לא יתנו לה דבר אם תמשיך לבכות. היא נותנת את דעתה על התנהגותו של אביה עם האם. היא מסיקה, כי הוא עלול ליקח ממנה את אמה; הוא רשאי לעשות כן, היא שלו, הוא יכול להכותה, או לאכלה, כרצונו. הרי הוא "נושך" את אמה. בלא-יודעים מתפתחים אצל הילדה רגשות חימה ונקם, ובהמשך מחלתה יבואו הללו על גילויים בצורת סאדיזם אוראלי.

בהיותה בת 14 חודש, קיבלה רנה חבר למשחקים: שפן חי, קטן, לבן. יום אחד נטל האב את השפן וערף את צווארו לעיני הקטנה. מרגע זה ואילך היא מבקשת כל הזמן בתקיפות: "קוקו, בובו", ומסרבת לאכול. היא נתונה להתקפות של קדחת, חום, הזיות, ומתעורר החשש לדלקת- קרום-המוח.

בהיותה בת 18 חודשים נולדת לה אחות קטנה. תשומת-הלב של אמה מופנית עכשיו, רובה ככולה, אל התינוקת הקטנה. אצל רנה מתגלה אגרסיביות חזקה: היא "מצפצפת על כל העולם", לתמהונה של האם, אבל ביחוד על האחות הקטנה ועל הסבתא (שחזרה בינתיים).

אביה אוהב להשתעשע במעשי-ליצנות שונים. אחד המעשים החביבים עליו הוא - להרים את שמלתה של הקטנה ולהתלוצץ על עירומה. רנה היא רק בת שנתיים, אבל היא חשה אי- נוחות רבה ממעשה זה של אביה. יום אחד אומרת לה אחת המשרתות: "וודאי חתכו לך משהו"; ורנה מרגישה את עצמה מוכה ונחותה, בעמדה מול פני אביה. לאט-לאט מתחילה האם להבחין בהתנהגותה המוזרה של בתה. רנה אינה חפצה, שיקנו לה צעצועים; אין צורך בכך, שכן "כל החנות היא שלי". מעולם אין היא מבקשת דבר. בטיוליה בגנים הצבוריים היא מבקשת לחדור לכל פינה ומסבירה לאמה, כי היא מחפשת את "אמא" שלה.

לאחר שנולדו עוד שני נערים (רנה בת חמש) במשפחה, הולך וגדל הפרוד בין האב והאם, והריב נעשה אורח-של קבע בבית. הבעל יוצא לעתים תכופות עם ידידתו, ורנה עדה לוויכוחים חריפים בין האם והאב. לבה של הילדה הקטנה מתמלא חרדה. האם מאיימת לעזוב את הבית, והקטנה בוכה; ואז מאיים האב: את האם יחליף בכושית גדולה, שתנשוך אותה בשיניה, - או שימסור את רנה לאחוזה בכפר, ושם יאכלוה הפרות הגדולות . .

אבל, לא תמיד "מתלוצץ" האב, גם הוא נתפס ליאוש. יום אחד, בטיילו עם רנה, הוא מציע לה, שיצאו יחד לשכור סירה כדי לטבוע בנהר: "אין אנו מוצאים עניין בחיים, לא-כן?". הצעה זו, אפשר שנאמרה על דרך הצחוק, אך רנה מקבלתה כמות-שהיא.

גובר בה רגש האיבה. בתקופה זו מתחילה היא לפחד מפני צילה, היא מייחסת לו אישיות שונה ממנה ובעלת כוונות עוינות. הצל נצמד לצעדיה, מחקה אותה בכל דרכיה, כדי ללעוג לה ולזנק עליה בהזדמנות הראשונה. יש להישמר תמיד שלא לדרוך על צילם של אחרים: הצל ינקום את נקמתו! רנה יראה לדרוך על קווי המדרכה, שכן הם עלולים להיפער והיא תיבלע בגיהינום.

כבת 7 שנים נושאת רנה אבנים גדולות ומניחתן על פסי מסילת הברזל, כדי להטות את הרכבת ממהלכה ולגרום למותו של מישהו. אין היא יודעת מי אותו מישהו, אבל ברכבת זו נוסע אביה מדי יום ביומו. היא מלקקת את מוטות הברזל אשר למחסום, כדי להיות "קשה כברזל"; היא מלקקת את האבנים, כדי להיות "קרה כאבן". היא מטפסת על סלע ובכל כוחותיה היא נלחמת ברצונה העז להפיל את עצמה למטה. היא חפצה לחיות.

בהיותה בת 9 שנים קובעים המורים בבית- הספר, שיש נסיגה בהתפתחות ציוריה: הריאליזם האינטלקטואלי, שהתחיל להיעלם מפני הריאליזם הראייתי, חוזר ומופיע. ציוריה של רנה נעשים יותר ויותר שטוחים, ניטל מימד העומק, התבליט נעלם, והפרספקטיבה נעדרת.

בבית הקטנה היא צייתנית, אך מפעם לפעם מתפרצים גלויי עקשנות חריפים ובלתי-צפויים. באותה תקופה מגלה רנה חיבה אל אמה (קומפנסציה לאגרסיביות מודחקת).

בתקופה זו חל שינוי חשוב בחיי המשפחה. האב בורח עם ידידתו, ובידיו כל הכסף המזומן. העוני והדלות קנו להם שביתה בבית. רנה מבינה, שתפקידה של הבת הבכורה הוא למלא את מקום האב; היא עושה כמיטב יכולתה, כדי לשאת באחריות שאינה הולמת את גילה. אי- הסתגלותה תלך ותגדל, שעה שהמשפחה תהיה נאלצת, בכורח התנאים, להחליף מדי פעם בפעם את מקום-מגוריה.

רנה בת ה11- נתפסת לרוממות דתית. היא מתעוררת בכל יום בחמש בבוקר כדי לילך לכנסיה ולהשתתף בתפילת המסה. היא מבקרת בבתי-הקברות ומטפלת בשקידה ובדייקנות בקברים עזובים. היא מדברת עם המתים ומבקשת את רשותם ללקט מעל קבריהם פרחים כדי ליתן למתים העזובים. היא סבורה, כי שמעה תשובה חיובית. היא איננה מבקשת אלא למות, על מנת שתעלה השמימה. הספור הדתי על העליה השמימה משתרש בלבה של הקטנה עד כדי טירוף. היא איננה מעיזה לקנות לה לחמניה כשהיא רעבה, מכיון שאותן הפרוטות יכולות להשביע איש עני, שהוא עלול להרוג מישהו בתקוף עליו רעבונו.

בהתקרבה לשנתה ה12- היא מגיבה, יותר מאשר קודם, על אילוזיות ראייתיות. בהכנסה למסדרון נדמה לה, כי היא רואה אנשים היושבים בבית ושותים תה, אך מוקפים הם עגלות ילדים; ואין היא מעיזה להיכנס, שלא להפריע. בכנסיה, בהסתכלה בכומר, נדמה לה, כי הכומר הוא שחקן, המשחק על הבמה, אבל איננו חי חיים ממשיים. במסיבת-ילדים היא משתוממת לראות עורב קטן על ראשו של כל אחד מהם. אבל דומה, כי אלה הן אשליות חזותיות יותר מאשר, האלוצינאציות של ממש.

כאן תבוא לידי גילוי, בפעם הראשונה, ההרגשה הנוראה של אבדן הממשות, שתרדוף את רנה 10 שנים תמימות. זאת היא התחלת מחלתה: סכיזופרניה. איבוד המגע עם המציאות; האני ילך הלוך והתפרק; השגעון יהיה שלם - אלא אם כן תבוא לה ארוכה.

רשות הדיבור לרנה.

פרק א' - המחלה

הרגשות ראשונות של אי-הממשות

"עדיין זוכרת אני היטב את היום, שבו קרה הדבר. יצאתי לטייל לבדי, כמנהגי. אז ישבנו כולנו בכפר. עברתי על-פני בית הספר. מבעד לחלון של כיתת-הזמרה היו בוקעים קולות-שיר בגרמנית. עמדתי במקומי כדי להקשיב. ברגע זה תקפתני הרגשה מוזרה, בלתי מובנת, שעתידה הייתי לשאת אותה בקרבי במשך זמן כה רב - אי-ממשות. נדמה היה לי, כי אינני מכירה כלל את בית-הספר, הבנין גדל והפך לקסרקטין. הילדים, שהשמיעו קולם בשיר, נדמו לאסירים שהוכרחו לשיר. בית-הספר וזמרת הילדים עמדו נבדלים ונפרדים מן העולם.

בו-ברגע ראו עיני שדה-חיטה עצום, המשתרע עד אפסיים. הצהוב הרב הזה של שיבלי-החיטה, המבריק בשמש; זמרת הילדים; האסירים בבנין-האבן החלק של בית הספר - הקסרקטין - כל אלה חברו יחדיו לעורר בי חרדה, שהביאתני עד לידי התייפחות. אחר-כך רצתי לגן-ביתנו והחילותי ל"שחק" כדי להשיב את הדברים לקדמתם.

היתה זו הפעם הראשונה, שהופיעו אלמנטים אלו, ואחר-כך קנו להם ישיבת-קבע בהרגשת אי-המציאות שלי: מרחב לבלי-גבול, אור זוהר מבריק, הכל מלוטש וחלק.

איני יודעת, אם יש בדברים שאומר עכשיו משום הסבר לאירוע שקרה לי, אבל באותה תקופה בדיוק למדתי לדעת, כי יש לאבי פילגש; וגם שמעתי את אמי אומרת שאם אבי יעזבנה, תתאבד.

אותן הרגשות של אי-ממשות חזרו והופיעו אצלי בשנים הבאות עד שמלאו לי 12 שנים. מגיל זה ואילך נעשו תכופות וחזקות יותר.

זוכרת אני, בעיקר, מה הרגשתי באותו בית- הספר שביקרתי בו זה שנתיים, יום אחד, בהפסקה, שיחקנו בקפיצה על חבל, שתי ילדות החזיקו כל אחת בקצה החבל וסובבוהו במהירות. באותו זמן קיפצו שתי ילדות אחרות, אחת אחת מכל צד, כדי להיפגש באמצע הדרך, ראיתי את חברתי הקופצת כדי להיפגש אתי, ואז תקפתני פאניקה פתאום: לא הכרתי עוד את חברתי. ראיתיה אמנם כמותו שהיתה, ואף-על-פי-כן לא היתה היא-עצמה, ראיתיה קטנה יותר, בקצה השני של החבל, והיא גדלה, הלכה וגדלה, הלכה והשמינה ככל שהתקרבה אלי וככל שאני התקרבתי אליה, קראתי: "עצרי, עליזה, את דומה לאריה. את מפחידה אותי!" החרדה שבצבצה מתוך דברי ושנסיתי, כנראה, להסתירה תחת מסווה של עליצות ובדיחות-דעת - הביאה לידי הפסקת המשחק. הילדות הסתכלו בי, השתוממו וקראו: "את משוגעת, עליזה איננה אריה. מה קרה לך? מה את שחה?" המשחק התחיל מחדש. ושוב הרגשתי את השינוי המוזר שחל בחברתי, ותוך צחוק עצבני חזרתי ואמרתי. "חדלי, עליזה, את מפחידה אותי. הנך אריה!" למעשה לא היה זה אריה שראיתי. בדימוי זה כדי להביא לידי ביטוי את התנסותי, שהנה רואה אני אותה גדלה-והולכת ושוב אין להכירה . . . לפתע גיליתי מה רב הדמיון של מקרה זה אל הסיוט של "המחט בתוך האסם." היה זה חלום, שהייתי רגילה לחלום, בעיקר שעה שהייתי נתונה בחום. היה בו בחלום זה כדי לעורר בי חרדה נוראה. לאחר מכן הייתי מקשרת תמיד את הרגשת אי-המציאות עם חלום המחט. והנה החלום: אסם מואר כולו באור חשמל מסנוור. הקירות לבנים, חלקים-חלקים, מלוטשים ומבריקים. במרחב הזה ישנה מחט דקה-דקה, קשה ונוצצת באור ומראה המחט בריקנות זו מעורר בי פחד איום. אחר- כך בלעה את המחט. האלומה, שהיתה בתחילה קטנה, הלכה וגדלה, ובמרכזה נמצאה המחט שהיתה טעונה מתח חשמלי עצום, ואותו העבירה אל האלומה. המתח החשמלי, פלישתו לתוך האלומה, והאור המסנוור - הגבירו את החרדה שלי עד לשיא (פארוקסיזם), והייתי מתעוררת בצעקי: "המחט, המחט!"

מה שהרגשתי בשעת המשחק בחבל לגבי חברתי היה מאותו סוג. מתח, משהו גדל-והולך בלי סוף, וחרדה . . ."

המלחמה בהרגשת אי-הממשות

"בשנת-לימודי האחרונה בבית-הספר העממי זכיתי בשלושה פרסים, שניים מהם היו מן המדרגה הראשונה. ואם כן לא היתה כל מניעה שאצליח גם בבית-הספר התיכון, והנה באה אי-הממשות וטרפה את כל חיי. לא יכולתי בשום פנים להסתגל לסדר-השעות ולקצב-ההוראה החדשים. במיוחד החרידוני שלושת המקצועות הבאים: זמרה, ציור והתעמלות (ובמדה מסוימת גם תפירה). נחנתי בקול סופראנו גבוה ונעים, והמורה בחרני למקהלה, עד שנוכח לדעת כי שרה אני בהבדל של שני טונים; ורק אם אני מתרכזת במיוחד, אני שרה נכונה. וכן לא קלטתי את הסולפאג', לא ידעתי למדוד קצב, אף לא ידעתי לשמור על קצב נכון בשירה. כל אחד מן השעורים הללו מילא אותי חרדה לאין-גבול וללא- סיבה. והוא הדין בציור. אינני יודעת, מה קרה לי בחופש-הקיץ, אך איבדתי את החוש לפרספקטיבה. בהתעמלות לא הבנתי את ההוראות, לא ידעתי להבחין בין ימין לשמאל. בתפירה לא הבנתי לעולם את הטכניקה של איחוי-טלאים או סריגת-עקב. המשותף בכל המקצועות האלה לגבי היה ברור: התאמצתי להצליח, אך איבדתי, כנראה את החוש המעשי.

בתנאים הקשים האלה חשתי עוד יותר את הרגשת אי-הממשות. כשכל הכתה עבדה בדממה, הייתי אני שומעת את קולות הרחוב: חשמלית עוברת, אנשים משוחחים, סוס צוהל, מכוניות צופרות. נדמה היה לי, שכל אחד מן הקולות הללו נבדל ונפרד מן האובייקט שהוא שייך לו, ועל-כן חסר-משמעות הוא. . . חברי היושבים מסביב, וראשם מורכן על גבי העבודה, נראו לי כרובוטים או כדוגמנים, מופעלים על-ידי מנגנון-סתר. המורה, שניצב על הקתדרא, הניע זרועותיו ופנה לכתוב על הלוח, נראה לי כליצן גרוטסקי, שאף הוא מופעל לממשך חוטי-סתר. השקט הנורא היה תמיד מופרע על-ידי רעש חיצוני הבא ממרחקים. השמש, שחיממה את חדר הכתה, היתה חסרת-רחמים; נדמה לי, כי הכל הוא חסר-תנועה, חסר-חיים . . . - פחד נורא תקפני. רציתי לצרוח . . .

לפעמים תקף אותי רגש זה בשבע וחצי בבוקר, כשהלכתי לבית-הספר. לפתע היה הרחוב בעיני ארוך לבלי-סוף, לבן ומבריק באור השמש הזורחת. האנשים רצו כה וכה, כמו בקן-נמלים. האוטומובילים נסעו בכל הכוונים, ללא-תכלית. ממרחקים נשמע קול פעמון, ואחר כך נעשה הכל משותק, מצפה, עוצר נשימתו, מאוגד, מתוח במתח המחט בתוך אלומת-החטים.

חשתי, כי עומד להתרחש מאורע יוצא מגדר הרגיל. חרדת-שגעון הכריחתני להיעצר ולחכות . . ופתאום, בלא שנתרחש בעצם כל שינוי ברחוב, באנשים, בסביבה - הרגשתי מחדש את תנועתם של האנשים והעצמים, והמשכתי בדרכי לבית-הספר.

כמה מאושרת הייתי כשחזרו הדברים ונעשו ממשיים, שהאנשים שוב היו חיים, תקינים, וביחוד משום שנתחדש שוב מגעי עמם!

ואז חליתי בשחפת-הריאות. עזבתי את בית- הספר ועליתי לסאנאטוריום בהרים. וכאן צריכה הייתי לשהות שנה תמימה.

בתחילה, בגלל שינוי המקום, הייתי מלאת חרדה. אחרי כמה ימים הסתגלתי בנקל לאורח- החיים המסודר והרגשתי בטוב, ההתקפות של אי-הממשות פחתו ונתחלפו ברגשות של התלהבות עזה אל הטבע. אולם לא עברו ימים מרובים והכל חזר לקדמותו. גרתי לבדי בחדר קטן, והייתי מאזינה לקול הרוח החזקה, ונדמה לי שהיא באה מן הציר הצפוני, מסיביריה, משדות-השלג והיערות הגדולים. הרוח היתה חיה, עצומה, גורפת הכל בדרכה. ונראה לי אז כי חדרי הולך הלוך וגדול, הקירות חלקים ומבריקים, ואור חשמלי מרגיז מציף כל עצם בחדר ומסנוור. הרוח, שטלטלה בכוח את תריסי החדר וכופפה בחוץ את צמרות האשוחים - היה בכך משום ניגוד חזק לדממה וחוסר-התנועה שבחדר פנימה. החרדה היתה מגיעה בי לשיאה. חפצתי בכל כוח לפרוץ את מעגל-הקסמים הזה של אי-הממשות. הייתי מזמינה אלי את אחת החברות, כדי לשוחח או לשחק עמה. אך לא הצלחתי לחזור אל המציאות: הכל נשאר מלאכותי, חשמלי. כדי לצאת ממצב איום זה, הייתי מתפרצת בקול ובתנועה: צחקתי, קפצתי, טלטלתי את הרהיטים בחדר, חפצתי-חפצתי להחזירם לחיים . . . היו אלה רגעים איומים.

בראש השנה, בדיוק, הרגשתי בפעם הראשונה הרגשה חדשה, הרגשה קשה: פחד, פחד. הרגשה זו באה עלי, בלא שאדע כיצד. אותו יום אחר הצהרים היתה הרוח נושבת בחזקה, יותר מתמיד. ניסיתי להקשיב לה, הייתי צמודה כולי אליה, רוטטת, מצפה. לפתע תקפני פחד גדול, איום. לא היתה זו החרדה הרגילה מפני אי- הממשות, אלא פחד אמיתי, כפחד הרגיל שמרגישים עם התקרבותה של סכנה או אסון. הרוח נשבה בחזקה והטיחה כלפי אלפי האשמות. פחדתי כל כך, עד שחשבתי שהנני חולה. למרות הסערה שהתחוללה בחוץ, החלטתי לבקר חברה; אולם אך יצאתי לדרך, ומיד שבתי על עקבותי: הפחידתני הרוח, הפחידוני העצים, שניצבו גדולים ושחורים בתוך הערפל. הרוח המקפיאה מן הציר הצפוני רצתה לשבר את האדמה, לפוצצה.

מאז הציקתני מאוד המחשבה הזאת. אבל לא ידעתי את טעמו של פחד זה, שהיה עלול להתקיפני בכל שעה משעות היום. ספרתי על כך לרופא, שניסה לעזור לי על ידי טיפול בהיפנוזה. התגוננתי בפני ההיפנוזה, מכיוון שלא חפצתי לאבד את אישיותי, המשכתי איפא לשאת את פחדי ואת ההתקפות של אי הממשות. כל אותו זמן לא ניחש איש כלפי חוץ את חרדתי, את פחדי; חשבו, שאני סובלת מהתקפות-עצבים, "משוגעת". האמנם, תמיד הייתי חסרת מנוחה, מתנועעת, מקפצת באויר, צוחקת בקול רם, משחקת את השוטה. אבל גילויים אלה לא היו גילויים של מי שאיננו שולט בעצמו, להיפך: היה זה נסיון להשתלט על פחדי. כאשר התקיפני זה, הרגשתי חוסר מנוחה (אג'יטה), נפחדת, מצפה לאסון כי יבוא! מה לא ניסיתי עוד, כדי להימלט מן  הפחד הזה! אך הוא הלך וגדל בקרבי. קוויתי למצוא הצלחה בחברותי, אך היא לא באה. הייתי מתפרצת, צוחקת, צועקת . . . כל הגילויים האלה נבעו מפחדי ושימשו לי כהגנה נגדו. ללא הועיל. לאט לאט נתתי אמון בחברותי וסיפרתי להן, שהעולם עומד להתפוצץ, שהאוירונים יבואו להפציצנו ולהשמידנו. הרגשותי אלה ספרתי, בדרך כלל, דרך-צחוק; אבל אני האמנתי בהן באמונה שלמה, וחפצתי לחלק את פחדי עם אחרים. ובלבד שלא להיות בודדה! ואף-על-פי-כן ידעתי, בתוככי תוכי ידעתי, כי האדמה איננה עומדת להתפוצץ; הרגשתי עמומות, כי אמונה זו קשורה רק בחרדתי האישית, וכי היא איננה כללית.

עברה שנה ואני נושאת בתוכי את פחדי ואת אי הממשות. אמנם, פרט להתפרצויותי הייתי תקינה. כל הילדים בסאנאטוריום אהבו אותי מאד, והיו באים אלי לחפש הבנה וחבה, ממש כאלו הייתי להם אם קטנה. הייתי מנהלת את חליפת-המכתבים שלהם, קוראת להם את המכתבים שקיבלו וכותבת להם את תשובותיהם.

מן הסאנאטוריום ירדתי בסוף השנה בריאה מבחינה פיזית, אבל כלל וכלל לא מבחינה נפשית... בבית נתקלתי בקשיי הסתגלות לחיי משפחתי, לבית-הספר, ודבר זה נוסף על ה"פחד", שלא עזבני כלל. למרות קשיי הייתי שוב תלמידה טובה. הציור, הזמרה והתפירה נשארו מקצועותי "השחורים". לא התאמצתי עוד להבין את הפרספקטיבה, את הקצב או את היחסים בין צורות-הבד השונות; שכן כל נסיונותי להבינם היו לשוא.

השנתיים שקדמו לטיפול הפסיכואנאליטי, היו שנות-מאבק קשות מאוד, תחת מסווה נאה של נערה צעירה, אחראית ועמלנית. בכוחות עצמי ניהלתי משק-בית לששה אנשים בתקציב זעום, חנכתי את אחי ואחיותי ועם זה הייתי תלמידה מצויינת. אבל בפנים - הרגשתי יותר ויותר, שאני "יוצאת מכלל שמוש". הפחד, שמקודם לא היה אלא מקרי, פחות או יותר, שוב לא הרפה ממני עוד. בכל יום ידעתי שארגיש אותו. כן הלכו ורבו המצבים של אי-הממשות וההרגשות של אי-המציאות. גם היקפן גדל! קודם לכן היו רק עצמים נראים לי כאי-מציאותיים, ולא כן האנשים שהכרתי וקיימתי אתם מגע; ואלו מאז חזרתי מן ההרים, פגעה אי-הממשות גם באנשים, בידידי. היה זה נורא! היו לי שתיים או שלוש חברות, מבוגרות ממני בעשר שנים בערך, והייתי מבקרת אצלן מדי שבוע. שלשתן התלוננו על כך, שאני "נדבקת", טורדנית, בעלת-דרישות, אקסיז'נטית: כשהיתה אחת מהן מטיילת אתי במשך שעה קלה, הייתי מפצירה בהן, בשעת הפרידה, להשאר אתי עוד רגע קל. וכאשר הסכימה, לא שבעתי רצון וחזרתי להפציר: "בבקשה ממך, השארי עמדי עוד רגע". דרישות בלתי-פוסקות אלה העמידוני באור מוזר, באור של כפוית-טובה, תובענית. אבל מה יכולתי לעשות: הן באו רק משום שהייתי חדורה הרגשת אי- הממשות.

ביקרה אצלי ידידתי הטובה. במשך כל הביקור ניסיתי, מלאת יאוש, להחזיר לי את המגע אתה, להרגיש שהיא באמת שם, שהיא חיה, מרגישה. אך לא כן היה. היא, גם היא, היתה חלק מן העולם הבלתי-ממשי. והלא הכרתיה היטב! ידעתי את שמה ואת כל הנוגע אליה. ואף על פי כן נראתה בעיני מוזרה, בלתי-ממשית, דומה היתה לפסל. ראיתי את עיניה, אפה, פיה המדבר, שמעתי את קולה והבנתי את דבריה באופן מצוין, - ואף על פי כן הרגשתי, שאני נמצאת בחברתה של אשה זרה לי. ניסיתי, התאמצתי, להרוס את הקיר הנסתר שחצץ בינינו, רציתי ליצור מגע בינינו, אך ככל שהתאמצתי כן פחתה הצלחתי. החרדה הלכה הלוך וגדול.

היינו מטיילות בדרך הכפר, מפטפטות, סיפרתי לה על כל שהתרחש בבית-הספר, על הצלחותי וכשלונותי. דיברתי אתה על אחי ואחיותי, על קשיי. תחת מסווה זה של שקט, של נורמליות, נתחוללה בקרבי דראמה אמתית. מסביבנו השתרעו שדות קצורים ובשוליהם עצים ירוקים, הדרך הלבנה התפתלה לפנינו, ושמש זרחה בשמים כחולים וחיממה סביב, - אך אני ראיתי מישור עצום, בלי גבולות, אופק עד אין-קץ. העצים וערימות השחת היו כאילו עשויים קרטון, מונחים היו כתפאורות של תאטרון, והדרך, הו, הדרך הארוכה לאין-סוף, לבנה, מבהיקה באור קרני השמש, נוצצת כמו מחט, והשמש חסרת-רחמים שולחת את קרניה האכזריות, מחניקה הכל. מעל המרחב הזה מרחפת דממה איומה, והרעש הנשמע לעתים רק מדגיש יותר את הדממה, את האימה. ואני הייתי אבודה בתוך אותו מרחב חסר-גבולות - ועמי היתה אבודה גם חברתי. אך האמנם היא-היא? היא מדברת, היא מניעה ידיה, אני רואה את שניה הלבנות, הנוצצות, אני מסתכלת בעיניה החומות, היא מסתכלת בעיניה החומות, היא מסתכלת בי - ואני רואה לפני פסל, בובה, חפץ השייך לתפאורה, לגיזרות הקרטון . . . הו, כמה אני פוחדת, איזו חרדה ממלאה אותי! אני אומרת: "האמנם את היא, ז'אן?" "אלא מי"?, אומרת ז'אן. "הלא יודעת את יפה יפה, כי אני היא זו, לא כך?"  "כן, כן, אני יודעת היטב, שאת היא זו בהחלט". ובתוכי אני אומרת: "הו, כן זו היא, אבל היא, מחופשת". ואני ממשיכה בקול רם: "את מתנהגת, כאילו היית אוטומאט למה?" "אה, את סבורה שאני צועדת בלי-חן, לא אשמתי היא!". והיא נעלבת, כך! ואפילו לא הבינה את שאלתי…

אני משתתקת, בודדה ומבודדת יותר מתמיד. והנה מתקרב רגע הפרידה, והחרדה שלי מתגברת. בכל מחיר, בכל אמצעי שאוכל, אני חפצה לנצח את הרגשת אי-הממשות. בכל כוחי אני רוצה להרגיש, ולו לרגע אחד, כי אדם חי נמצא אתי. אני רוצה להרגיש, ולו לשניה אחת, מגע חי, ממשי, כדי שאסיים, לפחות בזה, יום של בדידות איומה, אני נתלית על זרועה של חברתי ומתחננת אליה, שתישאר עוד כמה דקות. אם היא נענית לבקשתי, אני מדברת כל הזמן, שואלת ומחכה לתשובותיה, הכל במטרה אחת ויחידה: להרוס את החיץ שבינינו. אבל הרגעים עוברים, ואני אינני מתקדמת. אני מלווה אותה לקצה הדרך ומחכה, מקווה לנס כי יקרה, למשהו שיתרחש ויחזיר לי את המציאות, את הרגישות, את הרגשת החיים. אני מסתכלת בה במבט בודק, בוחן, מנסה לקלוט את החיים המתרחשים בתוכה מתחת למסווה של אי-הממשות. אבל עדיין היא נראית לי כפסל, כדוגמנית, שותקת או מדברת, מופעלת, מיכאנית. זה לא יצור חי, לא אנושי, גרוטסקי. אני נפרדת ממנה באפיסת כוחות, מנוצחת, וחוזרת עצובה עד- מות.

אני חוזרת הביתה, ולבי ריק, ריק ומלא יאוש, אני מוצאת בית של קרטון אחים ואחיות - רובוטים, אור חשמלי מסנוור, אני חוזרת אל הסיוט של המחט באסם, ובמצב זה אני מכינה את ארוחת הערב, בוחנת את השיעורים שהכינו הצעירים, מסבירה להם את הקשה. מכינה את שיעורי שלי. לפרקים, בחזרי על תנועות מורגלות, שאני מבצעת, יום-ים, בעמדי במטבח להכין את המאכלים, ואולי בגלל החום השופע מן התנור, בשל טעם המאכלים - חוזרת אני למציאות. ואז שוב אינני חפצה ללכת לישון, אני חפצה ליהנות מן האושר הזה שניתן לי רק לשיעורין, לרגעים".

כך ניסתה רנה להילחם בהרגשת אי-הממשות.

הבובה

"בהיותי בסאנאטוריום קבלתי כמתנת חג- מולד - בובה גדולה. הייתי בת 15 ומחצה, ולא היה זה לפי גילי לשחק בבובות, הנחתי אותה בחדר השינה של הקטנים, על הספה. הבובה לא העסיקתני כלל. ובכל זאת, כל פעם שהיו פותחים את החלון - זה היה בעיצומו של חורף - הרגשתי קצת חרדה ואשמה על שהשארתי את הבובה בלתי-מכוסה. בושתי בהרגשתי זו, למנוע מעצמי את הדחיפה לגשת ולכסותה, הייתי מסבה את עיני בכל פעם שנכנסתי לאולם השינה.

רק לאחר מכן כאשר יצאתי מן הסאנאטוריום, התחלתי לטפל בבובה. היתה זו תקופה קשה בשבילי - לא יכולתי להסתגל שוב לחיי המשפחה ולחיי בית הספר; ההרים קראו לי, ובעיקר החיים הסדירים בסאנאטוריום, שלא דרשו אלא אוטומאטיזמים ללא יוזמה. יום אחד, כאשר נקיתי את החדר של אחיותי, ראיתי בתוך ערמת סמרטוטים בובה קטנה. פניה היו מעונים ובגדיה קרועים. מודרכת בידי כוח בלתי-מודע הוצאתי את הבובה מן הסמרטוטים והשכבתי אתה בתוך העריסה לבובת-החרסינה של אחותי הקטנה, בת השמונה היא שאלה אותי, על שום מה דרושה לי העריסה. עניתי לה, כי בובתי זקוקה גם היא לעריסת-הילדים. ועוד אמרתי לה, שהיא זקוקה לאמבטיות-שמש. דבר זה נתקבל על לב אחותי, ומאז היתה עגלת-ילדים זו והבובה - רכושי.

יום יום אחרי הצהרים, לפני שהלכתי לבית- הספר התיכון, הסעתי את העגלה אל מתחת לחלון הפתוח; והייתי מחשבת ארוכות, כיצד להציב את העגלה, שהשמש לא תכה על ראשה . של הבובה. בארבע שעות מהרתי קצרת-נשימה הביתה, ותנועתי הראשונה היתה לכסות את הבובה בשמלה קלה, להושיבה, וכו'. בערב הייתי מקדישה זמן ממושך לכסותה מפני צינת הלילה; בחורף ביליתי שעות ארוכות בחפוש אחרי אמצעי, שיספק לבובתי חום בלא שתזיע ואויר בריא בלא שתצטנן. מוזר מאוד, כי בעיית התזונה לא העסיקה אותי, אלא רק הנוחיות הפיזית של בובתי; עניינו אותי מצב ישיבתה, חליפות הקור והחום, התאורה ולחות האויר. לפעמים הייתי מובילה את העגלה הקטנה למטבח, שהבובה בה לא תרגיש את עצמה בודדה.

לפעמים, בשלוט בי פכחון הדעת, הייתי נבהלת מן החשיבות שממלאה הבובה בחיי - ובעיקר כשהפכה דאגתי היתרה לנושא לעג לאחי ואחיותי.

הפליא אותם הדבר, כי אני, האוהבת את בובתי כל כך, אינני טורחת לתפור לה כל בגד. אהבתי לבובה היתה מסתפקת בדאגה לחום וכד'. הייתי אדישה לכל נקודת-מבט אחרת, כגון גנדרנות, נקיון ותזונה. הבובה הזאת היתה קיימת בשבילי תוך הוויה "ממשית", אבל קיומה היה אפקטיבי בלבד. אם שכחתי לכסותה לפנות ערב, הייתי עוזבת כל מה שעסקתי בו אותה שעה וממהרת אליה, מלטפת אותה כדי לחממה. אחותי קטנה היתה אומרת לי: "מילא, אם שכחת לכסות אותה, הרי את יודעת כי היא איננה חיה ואינה מרגישה דבר", השתוממתי למשמע הערה זו, אבל היא לא השפיעה עלי והמשכתי לדאוג לבובה. אכן, עבדות זו הכבידה עלי, אבל למרות רצוני לא הצלחתי להשתחרר מתלות זו בבובה. ידעתי, כי היא איננה חיה, שהרי לא נתתי לה כלל לאכול!

היא סימלה בשבילי את האידיאל לאושרו של התינוק: להימצא תמיד בטמפרטורה נעימה ביותר באופן פיזיולוגי ובמצב גופני נוח, לא-מתוח. הייתי רגילה להניח אותה במצב של מנוחה גמורה. וכל אהבתי שגיליתי אליה היתה רק לנוחיותה הפיזיולוגית".

פסיכואנליזה קלאסית

יולי 1930. רנה מתקרבת לשנתה ה.18-

בפגישות הראשונות מגלה רנה התנהגות נוקשה, גאה, אף מסתגרת. השכיבה על הספה אינה לפי רוחה, מבטה קבוע, ופניה בלתי-חדירים. אחרי 3 שבועות של אנאליזה נקל היה לקבוע, כי רנה מתייחסת לטיפול יחס שלילי. אין היא נמנעת לדבר על פחדיה וחרדותיה נטיות-הכפייה אשר לה והרגשת אי הממשות, אבל היא מסרבת לקבל כל הסבר. היא פאסיבית. שיפוטיה הם אינטלקטואליים בלבד: כל אוהב הרי הוא עבד; אין לועגים אלא לחלש, וכיו"ב.

ראיתי הכרח להתיעץ עם הפסיכיאטר. הוא רואה את הפרוגנוזה שלו הולכת- ומתאשרת: התפרקות סכיזופרנית אבל כל עוד מוכנה הנערה להמשיך בטיפול, אין למנוע את הדבר, ולו גם לצורך של פורקן בלבד.

עברו שלושה חדשים וחצי של טיפול, והנה רנה - הממעטת עדין לדבר -- מביאה לי את ציוריה הראשונים. הציור מתאר מקרה של עונש לאחת שלא חפצה ללכת למנזר: האנשים לועגים ומציקים לה, אך לא איכפת לה כלל (עשרת אלפים-אפס), היא שטוחה על הר וסלעים מועכים את גופה, היא מתה. בציור שני שואל פלוני מאלמוני דבר, והאחרון מפנה אליו את גבו. הראשון שולח לו אש-גיהינום כדי לנקום בו. בציור שלישי רואים מישהו, שראשו חתוך, עולה בלהבות אישה של גיהינום.

מאותו יום ואילך מציירת לי רנה ציורים רבים בזמן הפגישות, ודבר זה מקל עליה. היא ממשיכה לבוא ביתר רצון והפרידה, בסופה של הפגישה, קשה לה, זהו האמצעי היחידי כדי להתגונן בפני המחלה התוקפת אותה. מרגע זה נעשה ברור, כי חל מעבר חיובי. בצאתה מן הפגישה היא מקפצת באויר כעגל, וקוראת: "יש לי אמא! יש לי אמא!"

יאנואר-פברואר 1931. שישה עד שבעה חודש

אנאליזה ללא אירועים מיוחדים. העבודה נעשית בעיקר בעזרת הציורים (גם כשהועברה רנה לקליניקה, בגלל מצבה החמור, המשיכה לשלוח לי משם מכתבים וציורים. ציורים אלו גישורו בינינו במשך שלוש שנים בערך).

בשלב זה אפשר היה להסיק מהתנהגותה, מציוריה ומדבוריה, כי היא חשה עצמה כל הזמן כאחראית לאיזה שהוא חטא, אלא שלא הצלחתי עדיין לעמוד על משמעותו של זה. כל הזמן פעלה מתוך מגמה להענשה עצמית. אם כי במשך השנה הראשונה חלה הטבה, לכאורה (רנה קבלה תעודת-גמר של בית- הספר וכן משרה במשרד), הרי לא היתה זו אלא הטבה על-פני השטח, ואלו היסודות הסכיזופרניים המשיכו להתפתח. אחת הצורות של החרדה מפני הנטישה באה לידי גילוי ביחסה אל מצב ישיבתה של האנליסטית בעת השיחה. מושבה של האנליסטית, מאחורי החולה, גרמה להרגשת חרדה. מאחר שלא ראתה אותי, היתה סבורה, כי אינני נמצאת שם כלל. מאז שהושבתיה לצדי על הספה, הרגישה עצמה פחות נעזבת ויותר מוגנת בפני הפחד. עזרתי לה להילחם בהענשה העצמית, הבלתי-מודעת, תוך שדחיתי את האשמות והטלתי את האשמה על "מערכת" העונשין. השתתפות זו הקלה מאוד על החולה. עזרתי לרנה העמידה אותה במצב של קונפליקט, האופייני לרגש האשמה: "הייתי צריכה לותר על בואי לכאן, אבל אינני רוצה. אני מעדיפה לסבול ולדעת, שאת אוהבת אותי. אצלך אני מרגישה בי עוז לחשוב על דברים, שאינני מעיזה לחשוב עליהם בחוץ. אני חשה עצמי פחות עייפה כשאני כאן. לפני הפסיכואנאליזה קר לי קצת, אבל כיוון שאת אוהבת אותי, חם לי".

הרגשה זו באה אחר-כך על ביטויה בצורה רחבה, ביומנה של רנה:

"מחלתי לא היתה בעיני בגדר שגעון בשבילי. היה זה דבר מה אחר.

בניגוד למציאות, היתה זו ארץ בה שרר אור חסר-רחמים ומסנוור. ארץ ללא צל. היה זה מרחב ללא גבולות, שטוח, מינרלי, קר, כקרחוני הצפון. שם הכל שותק, חסר-תנועה וקפוא. החפצים אינם אלא חלקים של תפאורת- תיאטרון, מונחים פה ושם כקופסאות גאומטריות. האנשים מוזרים, הם עושים תנועות, שאין להן כל מובן. אלה הם פאנטומים המהלכים במישור בלתי סופי, תחת אור חשמלי חסר- רחמים ומחניק. ואני הייתי שם עזובה, בודדה, קרה, ערומה, חשופה לאור החזק, ללא מטרה. קיר חוצץ ביני לבין השאר, הייתי שם בלב העזובה, שקועה ביאוש ובבדידות מוחלטת. זאת היתה בשבילי משמעות השגעון.

קראתי לארץ לא נודעת זו ארץ התאורה, בגלל האור הזוהר בנוגהו הצפוני, המבריק והקר. ומצב הדברים, בתוכם גם אני, היו טעונים במתח גדול, נדיר בעצמתו ועומד על סף התפוצצות. משום כך התאוננתי בפני האנאליסטית על ה"קש", ולא יכולתי לצייר את האיש הקטן (את עצמי) בלא הקש (חוט דק, שעבר דרך גופו - ביתר דיוק: דרך נשמתו - שסימל את המתח של אי-המציאות ובאותו זמן אה הסיוט של המחט בתוך האסם. קראתי לו קש, משום שהזכיר לי את האסם).

כנגד "התאורה" הזאת נלחמתי יחד עם האנליסטית שלי, שהפכה לי לאם. על ידה, ורק על ידה, הרגשתי את עצמי בטוחה, ובעיקר כאשר היתה יושבת לצדי על הספה, ומחבקת את כתפי בזרועה.

איזה אושר היה זה, להרגיש את החיים, החום, המציאות! איזו הקלה! מן הרגע שעזבתי אותה, עם תום שעת הטיפול, הייתי מתחילה סופרת את השעות והדקות שנותרו לי. עד ביקורי הבא: עוד 24 שעות, עוד 23 וחצי, עוד רק 18 שעות, וכו'.

אולם אושר זה, אי קטן זה של ממשות, אף הוא נלקח ממני. ראיתי את פניה של "אמא" הולכים-ונעשים קרים, כאילו גזורים מקרטון, בלתי-ממשיים. למרות תשוקתי העזה "להרגיש" אותה, לקיים אתה את המגע החי - ראיתי, שהיא לוקחת יותר ויותר חלק בתאורה. אמרתי לה: "את מתחפשת, כדי להענישני". לפעמים, בהשפעת הכחשותיה והודות להבנתה - בעיקר כאשר חיבקה אותי בחזקה - (כאשר אמרה לי: "אבל אמא היא תמיד כשהיתה, תמיד היא חזקה יותר מן התאורה; ראי, יש בכוחה להחזיק בך כה חזק") - הייתי חוזרת ומכירה אותה. היתה זו אמא, מקלטי, חיי הממשות שלי, היא היתה האי היקר של המציאות בתוך מדבר עולמה של נשמתי".

כך נמשכת האנאליזה, אבל מצבה של רנה הולך ורע: הזיותיה הולכות ונעשות שיטתיות, עד שנתחברו כל האשמות הבודדות ונעשו פרי-רוחו של "רודף" נעלם אחד, ואליו כותבת רנה מכתב- בקשה שיפסיק לענותה. כדי להימלט מרגישותה, היא רוצה לצלול במים הקפואים של הנהר. ההזיה מתבטאת אצלה במושג "המערכת". פוחתת פעילותה בחיי יום-יום וגדל פיזור-נפשה. היא יושבת שעות רבות במרתף, ומבטה קבוע בחלל. חוסר תנועה מתחלף במלמולים מונוטוניים ובצחוק שגעוני. הילדה המסכנה מרגישה, שהיא מתחלקת לשנים: "זו לא אני הפועלת". הקשר עם האנאליסטית ניתק כמעט לגמרי. "אינך קיימת יותר". היא איננה יודעת שהיא חולה, היא אדישה לסביבתה. האידאה של "המערכת" כבשה אותה לגמרי.

המערכת

"זמן מה אחרי התחילי את האנאליזה הבנתי, כי פחדי מחפה על הרגשת אשמה, בראש וראשונה בשל מעשי-אונן וכן בגלל איבה שרחשתי לכל. שנאתי את האנשים, בלא שאדע על שום מה. לעתים תכופות חלמתי, או ראיתי בדמיוני, כי אני מייצרת מכונה חשמלית שתפוצץ את האדמה על כל אנשיה ויתר על כן: הנה אני נוטלת באמצעות מכונה את מוחם של האנשים, והם נעשים רובוטים הסרים למשמעתי. היה זה הפורקן השלם לרגש הקנאה.

במשך הזמן חדלתי להרגיש אשמה בשל אותם חזיונות-בהקיץ, שכן מצאתים מוצדקים. רגש האשמה שהרגשתי בתוכי שוב לא היה צמוד לאובייקט של ממש. היתה זו אשמה ללא-פשר, שדרשה בכל תוקף כי תבוא על ענשה. להרגיש את עצמי אשמה - זה היה העונש. וזהו הנורא והגרוע בעונשים . . .

לעולם לא אוכל למלט עצמי ממנו. אדרבא, האשמה; הכבידה עלי יותר ויותר. כל הזמן בקשתי לדעת, מיהו המעניש אותו כך. יום אחד כתבתי מכתב תחנונים לאותו המייסר הנעלם. לרודף. ביקשתיו, כי יגיד לי מה רע עשיתי. מכיון שלא ידעתי, לפי איזו כתובת עלי לשלוח את המכתב, שוב קרעתי אותו. אחרי כמה זמן נתגלה לי, כי הרודף אינו אלא המכונה החשמלית. היתה זו המערכת שהענישה אותי. מושג המערכת כלל בשבילי את כל האנשים בעולם. בראש המערכת עמדו המפקדים, הגורמים לאחרים הרגשות אשמה. אבל גם הם הרגישו עצמם אשמים. מכיון שכל אדם אחראי לכולם ולכל פעולה שלו תוצאה לגבי האחרים, הרי שכל העולם משתייך למערכת. אולם רק אחדים ידעו, שהם חלק ממנה, אלה היו ה"מוארים", כמוני. היה זה כבוד, אבל גם אסון. אלה אשר לא ידעו על השתייכותם למערכת, לא הרגישו עצמם אשמים, ואני קנאתי בהם מאד. אחר-כך הבנותי פתאום, כי גם ארץ התאורה זהה עם המערכת. הייתי אשמה, אשמה בלי גבול, וללא סיבה. כל עונש שיבוא עלי לא יכפר את אשמתי, שכן העונש הגדול ביותר הוא דווקא זה, שהטיל לתוכי אותה הרגשת האשמה הנצחית.

הרגשתי היתה טובה יותר רק כשנמצאתי על-יד "אמא". אולם כדי להשיג הרגשת המגע עם "אמא", הייתי זקוקה לזמן רב, לפעמים אף יותר משעת הפגישה. הייתי מגיעה לפגישה כשאני קפואה, רואה את החדר, את הרהיטים, את אמא בעצמה, והם נפרדים זה מזה, והם קרים, חסרי-רחמים, בלתי-אנושיים ונטולי- חיים. הייתי מספרת לאמא את אשר עבר עלי מאז הפגישה האחרונה. צלילי קולי ומשמעות משפטי נראו לי מוזרים. מזמן לזמן היה מתעורר בקרבי לעג פנימי. המשפטים הפנימיים האלה דמו למחט בתוך ערימת השחת. הם היו אבסורדיים. "המורה אמרה, אמרה" - והקול הדגיש את המלה "אמרה, אמרה"... נסיתי להתעלם מן המשפטים, אבל הם לא נשמעו לי, הם המשיכו לחזור על עצמם בלעג. לעתים היו מתלוות אל המשפטים תמונות. רציתי, למשל, לספר כי המורה לגרמנית העיר הערה, או שאחותי הצעירה לא רצתה ללכת בבוקר לבית- הספר. מול עיני נצטייר המורה לגרמנית ניצב על הקטדרא שלו, דומה לליצן-בובות, גדול באור המסנוור, מקרטע כמשוגע. את אחותי הקטנה ראיתי במטבח, רוקעת ברגליה מכעס, אבל גם היא מופעלת על-ידי מנגנון חסר-משמעות. האנשים הללו (אשר פעלו במציאות), היו בעיני נטולי-נשמה. כדי לסלק מנגד פני את החזיונות ואת הקולות הפנימיים, הייתי מסתכלת ב"אמא" - לא ראיתי אלא פסל, שחייך -אלי בשיניו הלבנות. השיניים הלבנות הפחידוני. חלקי פניה נראו לי נפרדים אלה מאלה. השיניים, האף, הלחיים, העין האחת, ואחר-כך השנייה. אפשר, שפחדתי מאותה התפרדות של חלקי-פניה, שכן לא הכרתיה. אף-על-פי-כן ידעתי היטב, כי זאת היא. בחדר היה הכל עומד קפוא. פחד וחרדה מילאו את לבי. הסתתרתי תחת כתפה של "אמא", מוגנת ע"י זרועה, לחוצה כנגדה, מרגישה את חומה, ונושמת את הריח הקל של בגדיה. עצמתי את עיני וקראתי: "אני פוחדת, "אני פוחדת" . . . "הקש היה שם, ואת אינך קיימת. הצילי, המערכת רוצה לקחת אותי. למה אני מרשה למערכת לפקד עליך, למה הפכת לפסל, הו, למה?". הייתי נאחזת בבגדיה בעווית, מתפתלת כנגד גופה. רוצה הייתי להימלט אל תוכה, להחבא תחת לבה מן החרדה שהחניקתני. במשך הזמן הזה שמעתי קולות לועגים כמו: "נחיה ונראה", "הקרב על טרפלגאר", "כן, העלמה".

ואז היה נשמע, בתוך הבוהו הזה, קולה המתוק של "אמא": "רנה הקטנה שלי, רנה הקטנה שלי, אל תפחדי. אמא כאן!" או: "רנה איננה לבד עכשיו, אמא נמצאת כאן להגן עליה, היא חזקה מכולם. היא חזקה מן התאורה. אמא תוציא את רנה מן המים. ראי, כמה חזקה אמא! ראי, כמה יפה היא מגינה על רנה, לרנה אין מה לפחוד!" ידה הקלה נחה על ראשי ונשקה לי על מצחי. קולה וליטופיה חוללו את הפלא, אט אט נפסקו המשפטים והלעג המר. הקולות נראו לי יותר בלתי-ממשיים, לאחר שעצמתי את עיני, מה שהפיח בי הרגשת אושר היה דיבורה של "אמא" אתי בגוף שלישי. כאשר היתה משתמשת, במקרה, בגוף ראשון, שוב לא הייתי מכירה אותה והייתי כועסת על שהרסה את המגע בינינו. היתה אומרת: "את תראי, כיצד נלחם יחד נגד המערכת" . . . "את תראי"'. מי זו את? המלים הללו "את", "אני", לגבי דידי לא היתה להן שום משמעות. אבל "אמא", "האיש הקטן" (הסימבול של עצמי בציורי) - אלה היו בשבילי מציאות-חיים-אפקטיבית".

יולי 1931, רנה מתקרבת לשנתה ה19-

רנה עובדת במשרד לשביעות רצון מעבידיה, היא מנסה לשרוף את ידה הימנית, כתוצאה מפתוי הזייתי.

הפסיכיאטר שולח אותה לבית-מרגוע. למרות הטיפול המיוחד. היא מאבדת 4.5  קילו תוך 15 יום. מתחילות לבוא חלוצינציות ראייתיות, שמקורן ברדיפה.

מבית-מרגוע זה מעבירים אותה לקליניקה פסיכיאטרית. רנה סובלת מאד מחברתן התוקפנית של הנשים הדמנטיות, רנה משוחחת עם האנשים, סורגת קצת, ובכל כוחה היא מנסה להסתיר את מציאותה של המערכת. אבל ברור, ש"הדברים" מציקים לה, מצווים עליה לשרוף עצמה, מבשרים לה בשורות רעות ואיומות ודנים אותם למות; עליה להיכון למות.

סכום הכסף שנועד להחזקתה בקליניקה בא אל קיצו. לאחר שעברו 6 שבועות, חוזרת רנה אל אמה, לכאורה נדמה, כי מצבה מוטב; אולם מתברר, כי היא איננה יכולה לחזור ולהמשיך בעבודתה במשרד. כל הצלחתה הצטמצמה בלימוד של כמה מלים באנגלית.

בבקוריה אצלי היא מוצאת את הקלתה היחידה. לפי הצעת רופא-פסיכואנליסטן אני עורכת אתה אסוציציות מכוונות, המגיעות עד לגיל הילדות הנמוכה ומעוררות זכרונות נוגים מחייה בגיל ה3- וה4-. אולם זכרונות אלה, על אף שנעשו מודעים, לא השפיעו במאומה על מצבה ולא הקלו עליה, לא עכשיו ולא בהמשך הטפול.

יולי 1932, רנה בת 20. זה שנתיים שהיא בטיפולי. המצב הולך ורע

"אמא" לקחה אותי לשפת-הים ל3- שבועות. בתחילה שמחתי מאד, משום שהייתי עם "אמא" כל הזמן ללא הפסק. ראיתי את הים, שתמיד השתוקקתי כל-כך לראותו. לתמהוני הרב נוכחתי לדעת, כי הייתי עם "אמא" רק בזמן השיחות האנאליטיות. מחוץ לשעות אלו, בנסיעה במלון - לא היתה זו "אמא", אלא הגב' סשיי.

בנסיעה זו נתתי אל לבי, כי אבדתי לגמרי את חוש הפרספקטיבה, ציירתי כילד קטן. לא היה בידי להתמצא במרחב, והייתי מאבדת את דרכי בקלות. למרות כל ההסברים לא הבנתי לחלוטין את שושנת הרוחות. כל מקום שהבטתי אליו היה הצפון, מאחורי הדרום, מימיני מזרח ומשמאלי - מערב. נקודות המוצא של התמצאותי בשטח היו נקבעות ביחס אלי. המרכז היה - אני, ומעולם לא חשבתי על כך, שהצפון הוא במקום מסויים אחד בלבד.

המערכת נתנה לי פקודות: לצאת מן המלון ולהסתתר מאחורי סלע ("אמא" ידעה זאת והיתה מנחשת תמיד את מקום-הימצאי). המערכת פקדה עלי להשליך עצמי לים, לפתוח עורק מעורקי ידי, ובעיקר הרגשתי צורך ללכת אל תוך המים, משום כך הייתי מסתתרת במערה קטנה, כדי להימלט מרדיפות המערכת. בליל- נסיעתנו לא יכולתי להרדם. נדחפתי לקום, לברוח, לעשות-רע לעצמי. לא נתתי לבי על אנשי המלון והנוהג המקובל. הרגשתי, כאילו נותקו מעלי כל הקשרים הסוציאליים. "אמא" נתנה לי טבלאות מרגיעות, וחציי רדומה הגעתי לג'נבה. "אמא" הובילתני לקליניקה, ומייד צווה הרופא להשכיבני במיטה.

כך התחילו חיי בבית-החולים הפסיכיאטרי".

הקליניקה הפסיכיאטרית

"אותה תקופה תקפתני התעוררות פנימית חזקה, מלווה פעילות מוטורית חיצונית. לא יכולתי להישאר במיטה -- כוח נעלם דחפני לקום ולהלך, צעדתי שלושה צעדים לפנים ושלושה לאחור, וזימרתי ללא הפסק המנון דתי. האוטומטיזם הזה עייף אותי מאד, ובתוך תוכי רציתי מאד כי יעזרו לי להפסיקו; לבדי לא הצלחתי. הרגשתי, כי אני מוכרחה לצעוד צעדים אלה; והפסקתם, ולו גם לרגע, עלולה לגרור אחריה הרגשת אשמה. בדרך כלל, כאשר הפעולה הפכה להיות אוטומטית, ידעתי, כי באם אפסיקנה יחזור אלי רגש האשמה. ברור, שאיש לא העלה בדעתו כי חפצתי להפסיקה, שהרי הייתי נדחפת לחדשה מיד אחרי שאילצוני להפסיקה (כמה הצטערתי על כך).

האנשים נראו לי כבחלום. לא הבדלתי ביניהם. פניתי אל כל אחד בגוף נוכח. הייתי כאובד- דרך במדבר, שפגש באיש, מה לי ולשמו, מה לי ולאישיותו? אמרתי לו: "שלום, אח, מה שלומך?. ." "המנהלת, האם מותר לי לקום?" וכו'. המערכת נראתה לי בתקופה ההיא מוזרה. את ראש המערכת כניתי בשם אנטיפיול, כשם המישחה אשר משחו על פצעי. קבעתי את מקומו לימיני, וכשדיברתי אליו הפניתי את ראשי אל הצד. אבל, אף על פי שלא ראיתיו ואת קולו לא שמעתי, עניתי לו, נעלבת מדבריו: "לא, לא, אינני רוצה, אנטיפיול, שתוק, שתוק, אינני רוצה להקשיב, לא, לא, לא ולא!"

הייתי מתמרדת בכנות, באופן ספונטני, ואף על פי כן, הפניתי את תשובתי לדבר-מה ריק, שבכל זאת לא היה ריק - אבל גם לא דממה אמיתית. לפעמים, בהיותי סחוטה מעייפות, אטמתני את אזני באימה, בעיקר את האוזן הימנית. אבל, סחוטה - בשל מה? הייתי זורקת מכל הבא ליד לעבר החלון הסגור, מקום שם נמצא הרודף-המערכת-אנטיפיול. רציתי לדרוס את אנטיפיול; אך, בכל הכנות, לא ראיתי איש, ולא שמעתי כל קול. ובכל זאת, לא היה שם חלל ריק וגם לא דממה. החלקים השונים של החדר נבדלו זה מזה הבדל רב. הפינה הזאת מצד ימין היתה חיה אישית, היה בזה משהו ממשי מאוד, אף על פי שלא היה שם אלא חלל ריק.

מצד שני היו עוברים לנגד עיני שורות ארוכות של אנשים, בשמלות רחבות אנה ואנה, בדממה. נסיתי לאחוז בהם, אבל ידי נתקלה בחלל ריק. רעש מחריש של קולות התפוצץ בתוך ראשי. אמנם, באמצעות האזנים לא שמעתי דבר, אבל כח נעלם דחפני להכריז, כי אני שומעת. למשל "הקרב על טרפלגאר - היה למאכולת-אש - היה למאכולת-אש - מוחלט - גאו גאו". שוב הופיעו פקודות או בעצם אימפולסים, שציווני לעשות רע לעצמי. הייתי נושכת את ידי באכזריות ומכה את ראשי בקיר. את חזי הייתי הולמת באגרוף עד שנתמלא חבורות. האחיות הגנו עלי מפני עצמי. כוח איום של הרס ניסה בכל מחיר להכחידני. הרגשתי עצמי אשמה, ולא ידעתי במה הייתי נאשמת. סרבתי לאכול, נסיתי בכל האמצעים להרוס את עצמי. רק "אמא" היתה מצליחה לפעמים למנוע בעדי, בעיקר כשהיתה מראה לי דבר-מה לבן, כמו סדין, ואומרת: "את רואה, הלבן היפה הזה רוצה לומר שאת זכה, טהורה, חפה מפשע". זאת היתה הוכחה. דבר זה היה מקל עלי. אבל התפרצויותי הפריעו לי לעתים קרובות להקשיב אפילו לאמא. רעש גדול, תנועות רוחשות בקרבי גרמו לי לאבד את המגע האמיתי עם "אמא".

מצב זה נמשך חדשים רבים.

הועברתי לקליניקה פסיכיאטרית פרטית. החלו לתת לי אמבטיות בקביעות, הייתי עונה לקולות. ושוב העבירוני לקליניקה פרטית אחרת, וכאן נעשיתי יותר שקטה. לא דברתי עם איש, אבל ידעתי בדיוק מה מתרחש סביבי. הייתי נתונה להתעוררויות פתאומיות, להתקפות חריפות של רגשות אשמה. בשאר הזמן הייתי נתונה באדישות מוחלטת, העולם סביבי היה כסרט קולנוע, שרואים אותו אך אין משתתפים בו. אם מישהו היה עומד על דעתו ורצה דווקא שאענה לו, הייתי עושה מאמץ עצום כדי לציית ולדבר. אבל לא הצלחתי אלא לאחד משפטים מועטים. המאמץ והמאבק גרמו לי התרגשות גדולה והעלו בי תוקפנות כנגד האנשים, שבעצם לא כעסתי עליהם כלל. מייד אחרי כן הייתי מרגישה הרגשת אשמה חריפה, והייתי בוכה וצועקת במשך שעות. לבסוף הייתי נופלת שוב לתוך אי-ממשות, שהכל בו מפורק, חשמלי ומינרלי".

מפנה במחלה אני מגלה את ההגשמה הסמלית

אוקטובר 1933. רנה בת 21 ורבע

שלוש שנים עברו, - ואני עושה כל מה שביכולתי כדי להציל את רנה, אבל הקיר של הרגשת-האשמה העצמית אצלה אינו זז ואינו מתערער ואינו מתיר לי להתקרב אליה. עכשיו קשה עליה ביותר – האכילה. היא נמצאת בפנסיון כפרי, לארוחות איננה אוכלת אלא ירק, וזה דווקא משום שאינו מזין איננו מעורר בה הרגשות-אשמה (אפשר לאכול ירק, כי הוא פרי האדמה האם).

וכן יכולה רנה לאכול תפוחים, אבל רק אם הם ירוקים, לא-בשלים. התפוחים הירוקים נמצאים על העץ, כלומר שייכים לאם, הם אינם אלא חלב-האם, ואלו התפוחים הבשלים ניתקו מעץ-התפוחים, נפלו על הארץ, והם מסמלים חלב רתוח, חלב-פרה. התפחים הירוקים מסמלים לה לרנה מזון אבטיסטי, מותר. (מי שהוא שרוי באבטיזם, נמצא בתוך גופה של אמו).

רנה מבטאה צורך לקבל את המזון האמהי דווקא; הולכת היא לקטוף תפוחים ירוקים מן העצים. עליה לקחתם בעצמה, שהרי אמה אינה נותנת לה אותם. אבל החוואית איננה חיה בתוך האבטיזם – והיא גוערת ברנה בחריפות רבה. הדבר מעורר משבר חריף, והחולה, שמסרבים לה את "הדבר היחידי הנחוץ לה", בורחת אל ההר למשך שעות רבות. כיצד יכולה היא לחיות? החוואית, בעלת התפוחים – היא האם, בעלת החלב, והיא מסרבת לה את המזון. אסור לה איפוא לחיות, אפילו באבטיזם!

הרבה גיששתי בתחילה, כדי למצוא דרך להשקיט את הצורך הזה של אכילת תפוחים. הבאתי לה תפוחים יפים, היפים ביותר, ובכמויות גדולות, ואמרתי לחוואית שתתן לה כמה שהיא רוצה. רנה סרבה תמיד לקבלם. היא היתה חוזרת ואומרת, שאסור לאכול דבר אחר אלא תפוחים מן העץ, יום אחד ניסתה המארחת להכריחה, שתאכל "כמו כולם", ליד השלחן. היא ברחה והגיעה אלי לבדה בתשע שעות בערב, מלאת חרדה. נסיתי וחתרתי בעקשנות להבין את הסימבוליזם של התפוחים. כאשר אמרתי, שאתן לה תפוחים כמה שתרצה, התפרצה רנה בקריאה: "כן, אבל אלה הם תפוחים מן השוק של אנשים גדולים - ואני, אני רוצה תפוחים של אמא ככה –" ובדברה הראתה על חזי: "התפוחים אלה, אמא נותנת אותם רק לרעבים".

סוף סוף הבנתי, מה יש לעשות! מכיון שהתפוחים מסמלים את חלב-האם, עלי לתתם לה כמו שהאם מיניקה את ילדה: עלי לתת לה את הסימבול עצמו, אני בעצמי במישרין ובשעות קבועות! כדי לאשר הנחה זו, ביצעתי אותה מיד. הבאתי לה תפוח והושטתי לה פלח אחרי פלח. אמרתי: "זוהי השעה לשתות את החלב הטוב של תפוחי אמא, אמא תתן לך!" רנה השעינה את ראשה על כתפי, .הניחה את התפוח כנגד חזי ואכלה בעינים עצומות מתחטאת ומלאה אושר גדול.

[הסימבולי בענין התפוחים לא היה אלא חוויה מחודשת של כל ההלמים, שקיבלה רנה בילדותה ביחס למזון (שהוא הביטוי לאהבת האם)., בתחילה נתנה האם כל כך הרבה מים בחלב, עד שלא הספיק להרוות את הילדה. אח"כ היניקה האם את אחיה הצעירים של רנה לפני עיניה, דבר שהחייה מחדש, בלא-יודעין, את זכרון החלב שנמנע ממנה לפנים.

רנה קיבלה איפוא פיקסאציה (קיבעון) אל האם, ושוב לא יכלה להסתגל לחיים עצמאיים ובלתי-תלויים באם. בהגיעה לבגרות, חזרה ונפלה לשלב שהיחס אל האם עדיין איננו מופנם (אינטרוייקטי), היינו לשלב האבטוארוטיזם הראשוני. היא נשארה בשלב של ריאליזם מוסרי (מה שהאם מרשה הוא טוב ומותר לעשותו ולרצותו, אך מה שהגם מסרבת הוא רע והעובר על האיסור נענש). התנהגות אמה של רנה גרמה לה, שתשלול רצונה לאכול, אסור לאכול, אסור לה איפוא לרצות שתקבל מזונות, והרגשת- אשמה מתלווה אל הצרכים האוראליים.

וכך נתברר, כי הצורך לתקן את החטא הקדמון של האם לגבי היונקת רנה, ולתת לה את המזון הסמלי, כאילו היתה יונקת: לאפשר לה לחיות מחדש – בצורה מוסווית וממשית בעת ובעונה אחת! – את דרגת ההתפתחות שבה חלה ההפרעה (טראומה).]

"... באותה תקופה אכלתי רק תפוחים ירוקים.

יום אחד הכריחתני המארחת שלי להסב לשלחן עם כולם. רגשי איבה וחרדה כאחת התעוררו בי, יחד עם הרגשת אשמה גדולה, איומה, על שום שהעזתי לאכול. במצב של בהילות וחרדה רצתי רגלי, בתשע בלילה, אל "אמא"

באזני מלמלו כל הזמן קולות של לעג ואיומי- מוות. סערת אימה, צער, הרגשת חוסר-ממשות, עזובה ויאוש - התחוללו בנפשי. הקולות שאגו, צעקו, שאני צריכה להטיל את עצמי לנהר. התנגדתי בכל כוחי. רצתי אל אמא. כשהגעתי, נפלתי בזרועותיה, בכיתי וגמגמתי: "הכריחוני לאכול, הכריחוני לאכול, החוואית צעקה - אין לי כלום יותר, אין לי תפוחים. עלי למות!" בתנועות חיבה ניסתה אמא להרגיעני, אבל לשווא. "על שום מה" - שאלה - "אינך אוכלת את התפוחים, שאני מביאה לך תמיד?" "אינני יכולה, אמא", ובעוד לבי מתמרמר על אמא, שגם היא רוצה להכריחני לאכול, נפל מבטי על חזה. וכאשר אמרה: "אבל על שום מה אין את רוצה בתפוחים, שאני קונה לך?" - הבנתי, מה הדבר שחפצתי ברצון אין-אונים כזה! אמרתי: "משום שהתפוחים שאת קונה הם של האנשים הגדולים, ואני רוצה תפוחים אמיתיים, תפוחים של אמא, ככה -" והראיתי על חזה. אמא קמה מיד ממקומה, הביאה לי תפוח נהדר, פרסה לי פלח, ואמרה: "עכשיו תאכיל אמא את רנה הקטנה שלה, זוהי השעה לשתות את החלב הטוב מן התפוחים של אמא". היא נתנה את הפלח בפי ואכלתי אותו (שתיתי את החלב), כשראשי מונח על חזה ועיני עצומות. אושר בלתי-יתואר הציף את לבי. לפתע, כמו ע"י כישוף, חלפה כל החרדה שלי, עברה כל הסערה שטילטלתני, ובמקומן הרגשתי שקט מבורך. לא חשבתי על כלום, לא הבחנתי בכלום. נהניתי. הייתי מאושרת כילד קטן, באושר בלתי-מודע, שכן לא ידעתי אפילו מי נתנו לי. כשסיימתי את "ארוחת"-התפוח, אמרה לי אמא, כי גם למחרת ובכל יום תבוא ותתן לי את מנת-התפוח שלי. עזבתי את אמא והלכתי לבית-המארחת עם האחות שבאה לחפשני; ומרגע שיצאתי ראיתי, כי כל תחושת העולם שלי נשתנתה לגמרי. במקום לראות מרחב אין-סופי, בלתי-ממשי, שהכל בו גזור, ערום ומפורט -  ראיתי לראשונה את המציאות, המציאות הנהדרה. האנשים שפגשנו בדרכנו לא הוו אבטומאטים, המתנועעים בלי משמעות; לא, אלה היו אנשים, נשים, ולהם תכונותיהם האופייניות, האינדיבידואליות שלהם. וגם העצמים, הם היו עצמים מועילים, היה טעם לקיומם, וגרמו עונג! מבטי בלע כל מה שהתרחש כנגד עיני, בהשתוממות שמרגישים אם רואים - נס "זהו, זהו" - חזרתי ואמרתי, וכוונתי היתה: "זוהי המציאות". כשנכנסתי לחדרי בפנסיון, גליתי חדר אחר - חי, סימפטי, ממשי, חם! בפעם הראשונה העזתי, לתמהונה של שומרתי, להזיז כסאות, רהיטים, ולשנות את מקומם. איזה שמחה פרצה בלבי, שיכולתי להפעיל את העצמים, להשתמש בהם כחפצי, להרגיש, עונג, רצון לעשות דבר מה, רצון לשינויים. שהרי עד עכשיו לא יכולתי לשאת כל שינוי, ולו הקטן ביותר: הכל צריך היה להיות בסדר, רגולארי וסימטרי…"

התפוחים

"אותו לילה ישנתי טוב מאד. יום חדש האיר. הייתי מאושרת, והאושר היה שביר, כמובן, כמו אפרוח עם פלומת-נוצה דקה. האחות נתנה לי את פלחי התפוח שהכינה לי "אמא" ו"שתיתי" אותם, בהשעיני את לחיי על תפוח גדול שנתנה לי "אמא" אחרי שהניחה אותו כנגד חזה. התפוח הזה היה קדוש בעיני, כמו השד של אמא, אמש. מאוחר יותר באה אמא ואכלתי- "שתיתי" - את החלב - התפוח, כשאני שמה ראשי  כנגד חזה, ושוב הרגשתי הרגשת אושר אלוהי.

ביום הזה קבעתי, שנעלמו הקולות. פסק הפחד, שאיהפך לחתול. נהניתי מכל מה שראיתי, שמחתי על כל מה שנגעתי בו. בפעם הראשונה היה לי מגע עם המציאות. גם אמא השתנתה בעיני. מקודם נראתה לי כמו, תמונה, כמו פסל, שחומדים לראותו אבל הוא נשאר מלאכותי. מעכשיו נעשתה חיה, חמה, ונפשי התרפקה עליה. היתה בי תשוקה חזקה להישאר סמוך אליה, כנגדה, לשמור על המגע הזה. אבל זה לא היה אלא מגע "אוראלי", ז. א.  שהרגשתי אליה כך משום שהיתה "אמא-מינקת". לגבי כל דבר, שלא היה קשור עם "התפוחים", הייתי אדישה או עוינת.

פרק ב': ההסבר

 א. שלבים בהתפוררותו של האני

הנה סיפרה רנה, בכישרון ראוי-לשבח של הסתכלות פנימית, את חוויותיה האישיות מחייה הפנימיים בימי-מחלתה, ויש בהן, בחוויות אלו, כדי להעלות בעיות מרובות, שלכולן נודע עניין בלתי-רגיל: בעיות של התמוטטות לתוך מצב של סכיזופרניה; של קליטת המציאות אצל חולי-הרוח; של יחסי-הקשר בין טירוף (delirium) וחזיון-תעתועים (hallucination) - ובכך מנינו רק בעיות אחדות. כאן תבוא לידי דיון רק בעיה אחת, החיונית ביותר, אף-על-פי שהיא קשורה קשרי-יחס אל הבעיות האחרות - והיא בעיית האני.

בהבדל מוחלט ממצב הנברוזה, דומה כי סכיזופרניה היא, בעיקרה, מחלת-האני. ברי הדבר, כי אצל החולה הפסיכוטי חלה התפרצות החיים הבלתי-מודעים אל תוך תחום התודעה - מעין הסגת-גבול, שאינה מתאפשרת אלא תוך התמוטטותו של האני.

בחיבור קודם על הגשמה סמלית צויין, מה חשיבות נודעת לדחפים ראשוניים בשביל המקור הפסיכולוגי של הפסיכוזה, ובמיוחד - מה חשיבותן של הדחפים האוראליים והתוקפניים. לא נדון כאן בדחפים אלה תוך דיון מפורט; ובכל זאת, מן ההכרח יהיה, שניתן בהתמדה את דעתנו עליהם, שכן מתוכם שואב האני חומר- של-אנרגיה לעיבוד גילויי הטירוף וחזיונות- התעתועים.

אם קטעים מסויימים באני של רנה, עוד לפני מחלתה, נשארו עומדים בשלב הילדותי, הרי היתה נעוצה הסיבה לכך בקביעת תקופת גמילתה. תוך שהיתה אנוסה לפנות עורף לאמה במציאות, הרי מצא אותו קרבן קשה-מנשוא את פיצויו בכך, שהיא נעשתה, כביכול, אמה של עצמה בדמיון, כלומר, נסוגה לתוך עצמה (autism). תוך שלא רצתה לקבל את הגמילה הרגשית - אותו אב-טיפוס לכל הקרבנות הבאים - שוב לא היה האני של רנה מסוגל, לעולם, להשיג דרגה זו של נכונות-להקרבה, שהיא הכרחית בשביל חיי החברה. מטעם זה, כשהגיעה רנה לגיל של אחריות מבוגרת, נתבלטה בו באני אותה רגישות-לפגיעה, שהיא נוחה בשביל ההתפרצות הפסיכוטית.

וכל-כך עצומה וכל-כך מסובכת הבעיה הפסיכולוגית של האני, שלא יובאו לידי דיון אלא נקודות מסוימות, עד כמה שהן ניתנות למחקר ולאימות במקרה של רנה. הדיון יתרכז בשני שלבים: התפוררותו של האני עם המחלה, ובנייתו-מחדש לפי מתוד המשתמש בהגשמה סמלית.

התפתחותה של קליטת-המציאות הפאתולוגית

הסתכלותה הפנימית של רנה מגלה לנו, כי הסימן הסובייקטיבי המוקדם-ביותר, שהיה בו כדי לעורר דאגה, מתייחס באורח חד-משמעותי לקליטת-המציאות. העצמים נעשים פתאום עצומים, מנותקים, נפרדים, ללא יחסי-קשר בין אחד לשני; המרחב נעשה חסר-גבולין, ולפתע-פתאום משתלטת חרדה. אותה תופעה של זרות, של אי- ממשות, תחילה אינה אלא מסויגת, אחר-כך היא מתפשטת-והולכת בהדרגה מתקדמת על קליטת עצמים, בריות, על קליטתה של עצמה. ברור- ומחוור, כי אותה התקדמות מודרגת חלה לחלוטין בד-בבד עם החרפת המחלה; ואמנם, המצב הפסיכוטי, שנקלעה לתוכו רנה, היא משווה אותו אל המצב של אי-ממשות גמורה, שהיתה נתונה בו, בחלקה, עם תחילת מחלתה בפעם הראשונה. כיצד ניתן להסביר אותה תופעה, שהיא כל- כך כאובה בשביל החולה - תופעה מאופיינת על-ידי תלישות העצמים, על-ידי הרושם של התפשטות עצומה, של קינמאטוגראפיה? יש לשער, כי את הסיבות לאותם רשמים מוזרים ניתן למצוא באני עצמו.

חוסר-איזון של אנרגיה מתבלט באני. אותם תחומים, שהיו קודם שרויים במגע עם עצמים מסוימים, שוב אונם ניזונים עוד באנרגיית-ליבידו. הם משוללים חיות וחותם. בשלבים הראשונים נתקפים רק שטחים מועטים של האני, ומכאן שאין רנה חשה בזרות אלא בהזדמנויות מיוחדות: בבית-הספר, ברחוב, בנסיבות שנודעת להן משמעות חברתית. שהרי ראשונים לנסיגה הם דווקא אותם חלקי-האני, הקשורים קשר אמיץ אל החברה. האנרגיה שלהם, הליבידו, מתרוקנת ונסוגה עד לתוך-תוכו של האני, וכך נשארים החלקים החברתיים נטולי כל רגשיות, נמצאנו למדים: אותה תחושת-הורות ניתן לראות בה את הסימן המוקדם-ביותר להתפוררותו של האני: רנה קיפחה סינתיזה ופרספקטיבה.

במצב תקין קולט אדם את עולם העצמים בקנה-מידה יחסי, כל עצם ועצם במקומו המיועד לו, והם מובאים לידי התאמה ע"י זוויות- ראייה, כל עצם נקלט ביחסו אל עצם אחר, וביחסו אל הקרקע שהוא עומד עליו. ואחר-כך מייחס אדם תיפקוד-של-תועלת לעצמים שהוא רואה: כיסא משמש לישיבה. אך, אם נתרוקנו שטחים מסוימים של האני מן האנרגיה, שוב אין נראים עוד העצמים לפי היחסים שבין אחד לשני. נסתלקו הרווחים, המבדילים ביניהם והמסדירים אותם על-גבי שטחים שונים. וזה טעמו של דבר, שכל עצם מופיע כחטיבה שלמה בפני עצמה, שהוא נראה מנותק, נפרד, גדול מן החיים; ומשום כך נדמה, כי המרחב נטול-גבולין, ללא עומק, ללא פיקוח, ללא מישורים רצופים, שיוכלו ליצור מימד שלישי. אותה קליטת- מציאות מוזרה היא הבחינה השכלית באבדן סינתיזת-האני.

אך אותה תחושת הורות יש לה בסיס רגשי, וסימן בלתי-מטעה לכך היא בת-לוויתה - החרדה. מתברר, כי אותה חוויה של תחושת אי- הממשות באה על רנה, כל אימת שנפסק מגעה עם האם-האנאליטיקנית. ואז הגורם הסיבתי העיקרי משמשת התוקפנות כלפי האם.

אבדן הממשות נובע מתוך שני מקורות, שהם קשורים יחד בקשר אמיץ. מצד אחד: במצב של התפוררות, שנקלע לתוכו האני, שוב אין רנה יכולה להשתלט על יקום יציב, שונה מעולמה הפנימי - יקום, שהאם מקיימת בו תפקיד של אחת-הבריות, אין האם אלא הרחבה עצמית של החולה, מי שמספק את צרכיה. ומכאן, שאם אותו דיוקן אין בכוחו לספק את צרכיה, שוב אין רנה מכירה עוד את האם. ומן הצד השני: אם נדמה לה, כי יש אי-רצון אצל האם-האנאליטיקנית להקל עליה בסיפוק הצורך הראשוני-ביותר, הרי זה מעורר תוקפנות חריפה, שסופה הפסקה בלתי-אמצעית של המגע הרגשי. אבל, מכיוון שאותה תוקפנות אינה מעיזה להטיל עצמה על המושא האהוב, הריהי חוזרת אל נקודת-מוצאה: האני מעלה בתוכו תחושת-אשמה חזקה, הטבועה בריאליזם הריגשי.

נוסף על התוקפנות, יש עוד סיבה יסודית אחרת לאותו רושם של אבדן-הממשות - וסיבה זו נעוצה במיאון לקבל את האם כיצור חברתי אבטונומי. שהרי מהי אם מבחינה חברתית, אם לא הממשות עצמה?

 ומתוך שאין רנה יכולה לקבל את האם מבחינה חברתית, הריהי פונה עורף לממשות. קטעים מסוימים של האני הולכים ומתרוקנים מכל אנרגיית-ליבידו, שהיא מקור-החיים. שטחי-האני, שנשארו בריאים, מרגישים בהתקפתה של אי- הממשות ונאבקים אתה. שכן, אפילו אבדן חלקי של המגע עם המציאות גורר אחריו תחושה מעמיקה של אי-בטחון ושל ערטילאות, שהן קרובות מאוד אל תחושת הסיוט.

מיכאניזמי - ההגנה של האני הפסיכוטי

כפי שמתארת רנה את המאורעות הרצופים בהתפתחות מחלתה, הרי מתברר, כי הולכים ומיטשטשים קווי-התחומים של המציאות בשביל חלקי-אני מרובים יותר ויותר, עד כדי יצירת תוהו-ובוהו של עירבוב האני והלא-אני, או מה שקורא בולדווין בשם "אי-דואליזם".

הולכת-ומתגברת בהתמדה התרופפות האיזון בין התמזגות בתוך האני גופו והסתגלות אל המציאות; שוב אין רנה יכולה לקיים עוד תודעת סובייקטיביותה. ותוך שהיא חסרה אותה יכולת תודעה ברורה בדבר רשמיה הפנימיים, הריהי מעבירתם על העולם החיצוני, חלקים- מרכיבים פנימיים, כגון תחושת-כאב ופחד ותוקפנות, היא מייחסתם בזה אחר זה לעצמים חסרי- חיים או לתנועות גופניות, שנראים להיות דומים לפעילות פנימית. היקום מבחוץ הולך-ומשתנה בהדרגה, ביחסו אל האני, מתוך שחסרה היא את היכולת לאתר בתוך תודעתה את הרשמים שכבר היתה חשה אותם.

אך, אותה התפרצות של חלקים-מרכיבים פנימיים לתוך העולם החיצוני, נובעת גם מתוך עוצמתם ותוקפם של רשמים, שכבר באו פעם לידי חוויה. דחפים ראשוניים מטילים אימתם על האני, שאינו מסוגל עוד לעמוד בפניהם. ובחולשתו זו הריהו משתמש במיכאניזם-ההגנה היחידי שעומד-לרשותו - הטלה. זהו השלב ה"אנימיסטי" במחלתה, שמעלה על הדעת את השלב שמתוכו עולה ומתפתחת החשיבה של הילדות - תהליך, שתואר תיאור מצוין ע"י פיאג'ה.

החזיונות, שהיא רואה בסביבתה, שוב אינם נפרדים מעולמה הפנימי; ואף אין האני עצמאי עוד בסמכותו הוא, אלא מפורר הוא ומפוצל בתוך העצמים גופם. וזה טעמו של דבר, כי באנחת הרוח וברשרוש העצים שומעת רנה את מחאת עצמה, את ייסורי עצמה ואת קול איבתה- היא: "כלום אין, הרוח נושאת בכנפיה את בשורת הרעה?" עוד מעט והיא מתחילה להאמין, כי יכולה הרוח להרוס את העולם כולו.

אותו סילוף העובדות החיצוניות ביחסן אל האני - קשה להשתמש לגבי זה במונח "טירוף". יותר נכון, שלפנינו כאן אחד המיכאניזמים של חשיבה סמלית, שהיא אופיינית בשביל נסיגה סכיזופרנית ואף מתבלטת היא בחשיבתו של הילד הקטן. אך, עובדה זו, שנוטלים חלקים- מרכיבים פנימיים ומייחסים אותם לכוחות הטבע, תוך התאמה לתנודות הנפש - היא שמהווה, בעצם, את הגרעין לטירוף העומד לבוא, ובמידה שהולכת רנה ומקפחת את תודעת- עצמה הסובייקטיבית, כן היא מאתרת יותר ויותר את רגשותיה בתוך עצמים, הולכים-ומיטשטשים התחומים, המפרידים את עולם-המחשבה הפנימי מעולם-המציאות החיצוני, עד שהם מתנוונים ונעלמים. עצמים מקבלים חיות, הם נעשים כוחות מאיימים, לועגים לה, מענים אותה; הם הולכים ומתמלאים אותו רגש של תוקפנות, שהיא-עצמה רוחשת כלפי העולם. רק המגע עם האנאליטיקנית מביא לה הקלה רגעית בייסוריה ומאפשר לה, במידה זעומה, לשוב ולגלות את המציאות. (המחברת עדייו לא הגיעה אז אל הדרך, כיצד להשתמש בהגשמה סמלית, ועל-כן לא היתה מסוגלת לעכב את תהליך התפוררותו של האני.)

זמן קצר לאחר-מכן מתפרץ הלא-מודע לתוך האני של רנה, בצורת דחפים תוקפניים, ועולה התשוקה העזה לחזור אל חיק האם. השטח הבריא אשר באני מאמץ את כוחו, כדי לגרש אותם דחפים בלתי-מודעים, שהם קשים-מנשוא: הנה דרך התהוותו של הטירוף. תוקפנות וסיגוף- עצמי מופנים בדרך-הטלה על ה"שיטה" - מכונה, שנועדה להעניש את הבריות, ואת רנה עצמה. שוב אין החולה תופסת עוד את פעילותה הנפשית בחזקת פעילות פנימית, התלויה בתודעתה של עצמה, אלא היא מאתרתה בתוך העצמים. מחשבות בלתי-נעימות - היא תופסת אותן בחוויתה כהדים, כחזרות, כחזיונות-תעתועים נפשיים. והוא הדין עם דחפים לקראת הטלת- מומים והריסה-עצמית, שאף אותם היא מייחסת ל"שיטה".

אך, מכיוון שכמה חלקים של האני - הללו מצטמצמים והולכים יותר ויותר, למרבית הצער - עדיין בריאים הם, הריהם נשארים עומדים לרשותו של יצר הקיום-העצמי ומסרבים לציית לפקודותיה של ה"שיטה", אף על פי שנתקבלו  ע"י האני הפסיכוטי. לפי סיפורה של רנה, חלה עכשיו הפרדה, שהיא מתורגמת לתוך הווי כאוב של קומדיה, של מלאכותיות, ובכל זאת אתה מוצא בה אופי של כנות גמורה. ואותה שניות שוב לא תיעלם עוד, עד שהשלים האני כולו להעמיד עולם דמיוני במקומה של המציאות הממשית.

משנסוגה רנה עד לשלב זה, שוב אין היא מקיימת עוד תודעה סובייקטיבית. וזה טעמו של