לתולדות החינוך בישראל בתקופת גאוני בבל

מחבר: ש. י. טשרנא

התקופה, 1923

תוכן המאמר:
1. מבוא
2. תעודת החינוך
3. הטיפול בקטנים עד שהגיעו לגיל בית-הספר
4.בתי הספר
5. לימוד אומנות
6. בית-הכנסת בתור גורם חינוכי
7. תוצאות החינוך
8. החיים המדיניים והאזרחיים
9. בתי-מדרשות
10.הסתדרות החכמים בישיבה
11. תלמידי הישיבה
12.תקנת הגרסאות ופירושי התלמוד
13.מנהגי בבל
14.ערך התלמוד הירושלמי בבבל
15.לימוד הלשון העברית
16.לימודים כלליים
17.היחסים בין החכמים ותלמידיהם
18.דרכי ההוראה של הגאונים
19.בבל מרביצה תורה בכל ארצות הגולה
20.ברור השאלות בישיבה
21.הכנסות הישיבות

תקציר: המאמר סוקר את תולדות החינוך היהודי בבבל, מתאר את שלבי החינוך השונים ואת מקצועות ההוראה.

מילות מפתח: מטרות החינוך, חינוך בבבל, חינוך בקרואן, חינוך באיטליה, חינוך במצרים, ישיבות, לימוד עברית, לימוד אגדה

שיטת סימון המקורות

להלן אשתמש בראשי-תבות וקצורים הללו: ש"ץ - שערי צדק; ג"ק = תשובות גאונים קדמונים לר' דוד קסל; ג"ל = תשובות הגאונים, דפוס ליק; הרכבי = "זכרון לראשונים" להרכבי; ש"ת = שערי תשובה; ח"ג = חמדה גנוזה; מפתח - מפתח לתשובות הגאונים ליואל מילר; גמו"מ = גאוני מזרח ומערב ליואל מילר; שאלתות = שאלתות לר' אחאי גאון; מחלוקת - מחלוקת ר' סעדיה גאון ובן-מאיר לבורנשטיין; ראב"ד = ספר הקבלה לר' אברהם בן דאוד; דדו"ד = דור דור ודרושיו לרא"ה ויס; דה"ר = "דורות הראשונים" לר' יצחק הלוי;Beitrage = Beitrage Zur Geschichte d. Leiteratur im genaischen Zeitalter, Dr. S. Eppenstein

מבוא

אם במשך כל ימי ההיסטוריה העברית הארוכה היו אבותינו כל-כך טרודים בחינוך בניהם וחינוך עצמם, עד שלפי ביטויו של גידמן, לא "הספיקו" לכתוב על-דבר החינוך, הנה בייחוד היה הדבר כן בתקופת גאוני בבל. תקופת הגאונים, שנמשכה כארבע מאות שנה (11-7), הנחילה לנו בכלל ירושה ספרותית לא-כבירה. במשך שלש מאות השנים של פעולת האמוראים נוצרו שני התלמודים וספרות מדרשית עשירה, ולעומת-זה כל יצירתם הספרותית של הגאונים מצומצמת כמעט רק בתשובותיהם, השלוחות לקהילות שונות שבמערב-אסיה וצפון-אפריקה ודרום-אירופה, אשר שם בייחוד התרכזה אז היהדות. אבל גם התשובות הללו הגיעו אלינו בצורה לקויה בכמות וגם באיכות. מפני סיבות שונות, שלא כאן המקום לפרטן, לא שקדו הגאונים בעצמם על השארת תשובותיהם לדורות. בשתי הישיבות לא דקדקו ברשימת התשובות על הסדר, כנראה ממה שהיו הגאונים שוכחים לפעמים את דברי עצמם, כשהוסיפו השואלים לחקור ולדרוש בעניין שאלתם הראשונה. רב האי גאון כותב במקרה כזה: "אין אנו זוכרים מה שכתבנו ולא מה שכתב גאון אבינו ז"ל, אבל אנו אומרים מה שנראה לנו ואנו סוברים שכך ראוי לעשות" וכו'. ["שערי צדק", ד, ה, ו. עין גם ב"תשובות גאונים קדמונים" לר"ד רסל, סמן פ"ה: אין הקהילה מסתפקת בתשובתו הקצרה של הגאון ודורשת באורים יותר מפורטים, אך לגאון אבדה בינתים תשובתו הראשונה.] תשובות הגאונים נשארו בעם בייחוד על-ידי אנשים פרטיים, אשר היו מאספים ומעתיקים אותן לצרכי עצמם או כדי למכור אותן. אותם היחידים חשבו את התשובות לקנינם הפרטי, ועשו בהן כאדם העושה בתוך שלו: שנו או קצרו את גוף התשובה, גרעו את הכתובת, מקום הקהילה השואלת ושם הגאון המשיב, הפילו את הפתיחה ואת הסיום, וכיוצא בזה. בתנאים כאלה לא יפלא אפוא הדבר, שהספרות הזאת לא השתמרה בשלמותה ושגם חלקה שהגיע לידינו מסורס ומשובש לפעמים בנוסחאותיו. יש שתשובה אחת מתיחסת בקבצים שונים למחברים שונים, עד שקשה לקבוע בדיוק את זמן השאלה, וכדומה.

אך למרות כל המכשולים האמורים ולמרות טלטולי-הגלות, שהאבידו הרבה מאוצרות הרוח הישראלי, יש עכשיו בידינו בקבצים שונים מספר הגון של תשובות: בערך אלפים וה' מאות, מלבד כמה הערות ומראי-מקומות קצרים מדברי הגאונים, המפוזרים בספרות ימי-הביניים [מילר מונה ב"מפתח שלו, צד ס"ב, ערך אלפיים וארבע מאות תשובות, נוספות על אלה המציאות החדשות, בייחוד של הגניזה הקהירית]. כשאנו סוקרים סקירה מקפת את כל הספרות הזאת, אנו רואים קודם-כל, שהיא אינה מתאמת בכמותה לסדר הזמנים. הרוב המכריע של התשובות מתיחס למאות השנים האחרונות של הגאונות; מרה"ג לבד יש לנו כאלף תשובות, היינו כארבעים אחוזים למאה. אולם בתקופת-הגאונים הקדומה, בטרם נתאחדו אפריקה הצפונית ואספמיה עם בבל תחת שלטון הערבים, לא היו קהילות רחוקות פונות בשאלותיהן אל הגאונים אלא לעתים רחוקות, והקהילות הקרובות בכלל לא הצטרכו להוראות הגאונים בכתב, מפני שהיו להן באי-כח בשתי הישיבות. לפיכך יש בידינו רק חומר היסטורי דל לתולדות מאות-השנים הראשונות של הגאונות. ביחד עם-זה אנו רואים מתוך השוואת התשובות הקודמות עם המאוחרות התקדמות חשובה בהשכלת העם. הראשונות מטפלות בפרושי מקומות בודדים בתלמוד ותיקון מנהגים שונים, אבל האחרונות-בתולדות התורה שבע"פ, בסתירות שבמקרא או בתלמוד, בהערכת דעות גאונים שונים בעניין אחד, וכיוצא בזה; נראה אפוא, שחוג השקפתם של השואלים נתרחב הרבה. אך אין להעלים עין גם מהתפתחות הגאונים בעצמם, המתבלטת גם בלשונם, גם בפסקי הלכותיהם וגם בפרושיהם באגדות. תחת הלשון הארמית הבלולה של הראשונים משתמשים אחרוני הגאונים בשפה העברית או הערבית, בהלכה הם מחזיקים יותר בעניין ובכונה מאשר באות הקפואה של המסורת, את האגדות יפרשו לא כמשמעותן הפשוטה, אלא בדרך-השאלה.

מה שנוגע לתוכן התשובות הנה הן עוסקות בייחוד בשלשה דברים: בעבודת בית-הכנסת, בדיני נשים ודיני נזיקין; מלבד זאת מתבררים כאן עוד מנהגים דתיים שונים, מתפרשים מקומות קשי-ההבנה בתלמוד וכו' וכו', אך פחות מכל אנו מוצאים בהם עניני חינוך. מי שאינו מצוי אצל הספרות הזאת נראה לו הדבר לכאורה, שבתקופה ההיא לא היו משגיחים כלל על בית-הספר העממי, שהרי המקורות עוברים עליו כמעט בשתיקה גמורה. אבל באמת הנימוק "שתיקה כהודאה" מוכיח כאן על ההפך. רוב השאלות השלוחות אל הגאונים מעידות על ידיעות השואלים ההגונות בתלמוד; המנהגים הדתיים, התפילות והדרשות העממיות יש במשמעותם, שהמוני העם היו בחזקת יודעי-תורה. אמנם בתי-הספר ותינוקות של בית-רבן נזכרים רק לפעמים רחוקות, אבל תמיד בתור דבר מפורסם וידוע לכל, בתור דבר המובן מאליו. חשיבות בתי-הספר העממיים בעיני הגאונים בולטת לפעמים מתוך תקנות והערות מקריות שלהם. כן, למשל, בנוסח האיום של החרם, הקבוע על-ידי הגאונים, לא שכחו בתוך שאר העונשים החמורים בשביל המוחרם גם את האיסור ללמד את בניו זה שכותבים עליו חרם כדי להוציאו מכלל ישראל, לא רק חותכים ציציותיו ועוקרים מזוזתו, לא רק מכריזים עליו שפתו פת כותים ויינו יין נסך ופרותיו טבלים וספריו ספרי קוסמין, לא רק אין מכניסים אותו לא לחברת מצוה ולא לחברת רשות וכו', אלא גם אין מלים לו בן ואין מלמדים את בניו תורה בבית-הכנסת (עין תשובות הגאונים, דפוס ליק).

הריני מסתפק במה שנאמר למעלה על תשובות הגאונים בתור מקור ראשי, שממנו נשאבו הידיעות שבמאמרי זה; ברור יותר מפורט של מהות התשובות וערכן התרבותי-החינוכי יבוא עוד להלן. ולעת-עתה אעיר עוד גם על זאת, שעבודתי זו, היא הנסיון הספרותי הראשון של מחקר מפורט בתולדות החינוך העברי בתקופה הזאת, ולכן אי-אפשר לה שתתכוון למצות את העניין עד-תכליתו.

תעודת החינוך

מטרת החינוך: לעשות את התלמוד קניין העם

כחמש מאות שנה אחרי הספירה הנהוגה נחתם התלמוד הבבלי. מאותה שעה ואילך הייתה תעודת בית-הספר העברי לעשות את התלמוד לקנין כל העם, והוא קים את תעודתו זאת בכל ארצות-הגולה, בסיוע המרכז הרוחני אשר בבבל.

נזכור קודם-כל, שמלבד בבל הייתה היהדות מתרכזת בימים ההם על גדות הים התיכון: בארץ-ישראל, יון, איטליה ומצרים; במשך הזמנים מתבססות, מתחזקות והולכות קהילות חדשות בקירואן (מדינת טוניס של עכשו) ובספרד, ולבסוף גם באשכנז וצרפת. כל אלה הארצות כולן היו זקוקות ותלויות בעניניהן הרוחניים בגאוני בבל, אף-על-פי שלא במדה שוה. יותר מכל נמשכו אל המרכז מדינות הערבים: קירואן וספרד; פחות מכולן השלימה עם ה"שעבוד" מצד בבל, המתנשאה לכל לראש, - ארץ-ישראל היהירה בעברה המזהיר, ובארץ-ישראל הייתה איטליה קשורה קשר מדיני וגם רוחני; מצרים תפסה את מקומה באמצע. בהבדל הזה שבין שני הזרמים הרוחניים - הבבלי-ספרדי והארצי-ישראלי-איטלקי - נצטרך להתחשב להלן לפעמים קרובות.

כפי שכבר נאמר למעלה, יש לנו בספרות-הגאונים רק ידיעות מועטות על החינוך, בייחוד על החינוך הביתי ועל דרכי הלימוד בבתי-הספר העממיים. כדי לקבל מושג מהחינוך בזמן ההוא, אנו צריכים תמיד להאיר ולהשלים את הידיעות המקריות והמפוזרות ההן על-ידי כללי החינוך בתלמוד, ובייחוד אנו רשאים להשתמש כאן במדרשים המאוחרים וב"מסכתות הקטנות", המתיחסים לתקופת הגאונים. בימים ההם כבר נתגשמו ונתקימו בחיים ונתפרסמו בכל מקום דיני החינוך וההוראה התלמודיים, שבזה בייחוד מתבארת שתיקת המקורות על-אודותיהם.

תכלית החינוך

כמו בימי התלמוד, כן הייתה גם בתקופת הגאונים תכלית החינוך העממי: לגדל את המוני העם לקיום המצוות המעשיות מתוך הכרה ולהבנת הדרשה בבית-הכנסת וגם להכשיר תלמידים לבית-המדרש התלמודי העליון.

הטיפול בקטנים עד שהגיעו לגיל בית-הספר

מכיון שנושאי החיים הדתיים היו כמעט רק הגברים לבד, שמחו ההורים מאוד כשזכו ל"זרע אנשים", ולהפך, היו מצטערים כשנולדו להם נקבות. רב האי גאון חושב לנחוץ לדבר דברי-תנחומים על לב אומללים כאלה, כשהוא מרמז להם על הנסיון שבחיים, שבת טובה עדיפה מבן גרוע; אולם הוא ממהר להוסיף, שבכל אופן חייב אדם להכניע את לבו לפני רצון הקב"ה: "ויש בת שתהי אבן יקרה, וטובה לאבותיה וברה; וכל דבר אשר מאל יהי בא, רצה בו ואמור: גם זאת לטובה". [מ"ה לרה"ג. - יש מהחוקרים הנוטים לשלול את החיבור הדידקטי "מוסר השכל" מרה"ג, ונמוקם הוא, שהמבקרים הספרותיים ר' משה אבן-עזרא ואלחריזי אינם מזכירים אותו בתוך המשוררים, וגם מפני שסגנון הספר פשוט וקל, - עיין "השלח", שנת 1914, חוברת ו, - אך הנמוקים הללו, כמדומני, אינם מחייבים את המסקנה. המבקרים יכלו לפסוח על רה"ג, מפני שלא היה משורר כלל, ועל סגנון הגאון קשה לנו לשפוט, מפני שמלבד "מוסר השכל" הגיעו לנו רק מליצות מועטות, השייכות לו בלי-ספק. בניגוד לנמוקים החיצוניים הללו, יש להטעים את העובדה, כי הדעות המובעות ב"מוסר השכל" מתאימות להשקפת-עולמו של הגאון הגדול, הבנויה על אושיות התלמוד והנוחה בכל-זאת להשכלה הערבית].

כמו בתקופת התלמוד, לא היו מדייקים גם עכשיו במפקד הנולדים ["כתבים" ורשימות-היחס היו מצוים כבר אצל אבותינו הראשונים. עין ביטויו של יחזקאל, י"ג, ט: "ובכתב בית-ישראל לא יכתבו", ובנחמיה, ז, ה, נזכר "ספר היחש". מכאן המושג המיסטי על "ספר החיים": שמות, ל"ב, ל"ב ל"ג; תהלים, ס"ט, כ"ט, קל"ט, ט"ז, וגם "צרור החיים": שמו"א, כ"ה, כ"ט, ובטויים מעין "הכתוב לחיים": ישעיה, ד, ג]. אבל ההורים היו רגילים לרשום לזכרון את זמן הולדת בניהם בדיוק, ודוקא בעברית; היו כותבים למשל: נולד פלוני בני ארבעה ימים לחדש ניסן שנה פלונית [הרכבי סי' ל"ח].

בכלל נשתמר עוד בזמן ההוא בשפה העברית הרבה מכוחה החיוני, ואף-על-פי ששפת הדיבור של רוב העם הייתה מתחילה השפה הארמית, ולאחר-זמן חדרה לאט לאט אל חוגי המשכילים הלשון הערבית, בכל-זאת לא נמנעו, כפי שעוד נראה להלן, מהשתמש בשפה הלאומית במקרים שונים בחיים.

ברית מילה בבית הכנסת

ביום השמיני להולדת הילד היה אביו מביאו על-פי הרגיל אל בית-הכנסת, להכניסו שם בבריתו של אברהם אבינו, אך לא היו מלים אותו, עד שחקרו בטהרת לידתו ובדקו, מי הם אבותיו של הנמול. והיה "מעשה במי שבא על שפחתו נוצרית ונתעברה הימנו וילדה בן, והביאו לבית הכנסת למולו, ואמרו לו הקהל, שאין מלין אותו, עד שתודיענו בן מי הוא". [ש"ץ, ג, א, י"ז].

המילה בבית-הכנסת הוא מנהג אפייני לתקופת הגאונים, אשר הקדישו את שימת-לבם לעבודה בבית-הכנסת והשתדלו לרכז בו את כל החשוב וכל החגיגי בחיי כל אחד מחברי הקהל.

בזמן המילה היו קוראים שם לזכר, כנהוג (נקבות נקראו בשם בזמן הוולדן). לבחירת השם היו אבותינו הראשונים מיחסים ערך גדול. כן מסופר, ש"ר' מאיר הוא דייק בשמא" [יומא, פ"ג, ע"ב; אמאי לא דייקיתו בשמא, ש"מ אדם רשע הוה וכו']. אבל החוג הדתי, שבכלל לא בז גם להופעות-החיים היותר קטנות ולא נמנע מלטפל בהן בכיבד-ראש, לא הקפיד על העניין הזה, ומסר את הברירה להורים ולמנהג המקובל; רק שמות אליליים היו אסורים. בתקופת-המקרא הקדומה היה בירור השם תלוי לפעמים באיזה מאורע חשוב, שארע בחיי המשפחה או הציבור בזמן ההריון; בימי התלמוד הוחזקו להיות קוראים שם לזכרון אחד האבות הקדומים, וכן היו נוהגים, כנראה, גם בתקופת הגאונים. כמו בתקופת התלמוד, כן גם עכשיו לא הסתפקו בשמות התנכיים, אלא השתמשו בשמות ארמיים ופרסיים; בבבל הגיע הדבר לידי-כך, שרוב השמות אינם עבריים, כמו: שרירא, האי, נטרונאי, הילאי, אבומאי, חביבא, גיזא, עוקבן, הונא וכו'.

 בנוגע לשמות התנ"כיים, הנה לא היו נוהגים בזמן התלמוד לקרוא בשמות כמשה, אהרן, דוד, - כנראה, מתוך יראת-הכבוד לגיבורים ההיסטוריים, נושאי השמות הללו. אולם במשך הזמנים נטשטש רגש-ההערצה הזה. בין הגאונים נפגשים שמות, כמו: משה, אהרן, אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, ישעיה, ובבית ראש-הגולה מצוי השם: דוד. מלבד אלה נמצאים כמה שמות עבריים, שלאחר-זמן פסקו להשתמש בהם, כגון: עמרם, נחשון, מבשר, וכדומה; ובייחוד מענינים השמות: שר-שלום וכוהן-צדק. בארץ-ישראל ובאיטליה הקרובה אליה שלטו השמות העבריים, ומהם כמה שמות שפסקו אחר-כך שוב מהשתמש בהם, כגון: אביתר, חושיאל, ועוד.

האם והאב בחינוך הקטנים

חינוך התינוקות עד לשנת-חייהם הששית, היינו, עד גיל בית-הספר, היה מסור בייחוד בידי האם. את הכרעת המחלוקת, למי צריך להימסר היתום, להורי אביו או להורי אמו, - מוסר הגאון לילד בעצמו; מוליכים אותו למקום שהוא רוצה ללכת שמה. "אם כן הוא, - כותב הגאון, - דרגיל התינוק באינש מינהון (מקרובי אביו או מקרובי אמו, שאומרים: יהא גדל אצלנו!), ומכיר אותו ושמח בו, הוא חזי למישקליה". אבל אם אין הילד מכיר את קרוביו, לא מצד אביו ולא מצד אמו, - "חזינן היכי טפי שפיר אית ליה נחת רוח, איזה מהן עשיר, איזה מהן דעתו רחבה, איזה מהן יש לו נשים יכולות לשאת תינוק ולסובריה" [הרכבי, ס' רי"ב. - מעניין כאן יחס שני הצדדים ה"מתקוטטים" אל הילד, שכל אחד מהם רוצה לזכות במצוה - לגדל יתום בתוך ביתו]. הילדות, שכל חינוכן הוא רק ביתי, נשארות תמיד תחת השגחת האם. "בת אצל האם" - יסוד מוסד הוא לגאונים. רק האם מוכשרה לחזור אחרי הילדה, לטפל בה בחיבה ולהרגילה בעבודות הבית. לפיכך "אשה שנתגרשה ויש לה בנות קטנות, עמד אביהן ואמר: אינו מניח בנותי אצל אחרים, ולא עוד, אלא שבני אדם מחרפין אותי ואומרין לי: ראה בנותיך אצל פלוני, משתעבד בהן וכו', - אין לאב ליטול את בנותיו מאצל האם כשנשאת, ואין משגיחין על טענותיו, שבני אדם מחרפין אותו בכך"; "ואף-על-פי-כן אין האיש חייב מן הדין לזון את בניו ובנותיו כשהם קטנים, אלא עד שיהיו בני שש בלבד, בין זכרים ובין נקבות" [ש"ז, ד, ד, מ"ו; ועין גם תשובות ר"י אבן מיגש, ס' ע"א]. מענינת מאוד העובדה, שהגאונים מטעימים לפעמים את דין התלמוד, המחייב את האב לכלכל את בניו הקטנים, - דין המעיד על מצב חומרי קשה של המוני העם. כן מפרשים הגאונים את התקנה הידועה של הסנהדרין באושא על חובת האב לבניו הקטנים - על עניין תלמוד תורה ולא על עניין הספקתם החומרית; והא דאמר ר' יצחק (כתובות, דף נ): באושא התקינו שיהא אדם מגלגל עם בנו עד שתים עשרה שנה, - האי "מגלגל" ללימוד תורה קאמרינן, ולא למזונות. [ש"ץ, ד, ד, כ"ג].

הילד בגיל שש

כיון שמלאו לילד שש שנים, שוב אינו זקוק כל-כך לטפול האם. באותה שעה מקבל האב על עצמו את צער גידול-הבנים, כי אז מתחיל לימוד התורה ולימוד המלאכה - עניינים שאין לנשים חלק בהם.

ולכן כששאלו את הגאון: "איש שמתה אשתו והניחה בן, וחמותו אומרת: יהא גדל אצלי, ואביו אומר: יהא גדל אצלי, ואביו אומר: יהא גדל אצלי, והבן כבן שש שנים, והאב נשא אשה, הדין עם מי?" - הוא פוסק ומסביר בפרטות: "הדין עם האב, ואפילו הייתה אמו קיימת והיא אומרת: אני אגדלנו, כיון שהגיע לשש שנים, נוהגין אותו לאב שיגדלנו, לפי שאין הבן גרור אחרי אמו אלא עד שש שנים. וכל-שכן אחרי מות אמו, שאין נותנין אותו לאם אמו, אלא לאביו, שמלמדו תורה ומלמדו אומנות, כי מה ידעו הנשים בתלמוד תורה ובלימוד אומנות (!), שילמדו את בני בנותיהן, אלא האב הוא שהוא עומד בכל הדברים הללו. הלכך הבן הזה שהגיע לשש שנים, מן הדין הוא שיהא גדל אצל אביו, כדי שיקיים כל המצוות הללו. ואין לחוש לאשת אביו, שעיקר הבית של איש ולא של אשה (!), ואין מן הדין להיות גדל אצל אמו בעוד אביו חי, וכך הדין ואין לזוז ממנו" [הרכבי, ס' תקנ"ג].

בתי הספר

ילד שהגיע לשש שנים נכנס אל בית-הספר. הגיל הזה כבר נקבע עוד בימים קדומים להתחלת הלימודים, בארץ-ישראל על-ידי הכהן הגדול יהושע בן גמלא, ובבבל נודעה לנו קביעות זו על-ידי [כתובות, דף נ.] אביי בשם מינקתו. ואנו ראינו כאן, שגם בימי הגאונים היה הגיל הזה בגבול בין זמן הילדות ובין זמן תלמוד התורה. הילדים של גיל-הלימוד נקראים לפעמים בספרות הגאונים: "תינוקות של בית-הכנסת" [עין מפתח, תשובות רה"ג, ס' קל"ט; או ג"ך, דמן פ.] ביטוי זה מלמדנו, שעוד עכשיו, כמו בתקופת התלמוד, היה מקום בית-הספר על יד בית הכנסת, ולכן נקרא "בית-כנסת", או בארמית: "בי כנישתא". הקשר בין בית-הספר ובין בית-הכנסת מובן למדי, שהרי כל אופיו של בית-הספר היה דתי. דירה זו הייתה מקום הכושר, ללימוד ולחינוך: כאן דר, מסתמא, גם המורה, הוא גם חזן בית-הכנסת; כאן יכלו התינוקות אף להתפלל וגם להשתתף בכל מנהגי בית-הכנסת הפומביים.

מלבד בתי-הספר הציבוריים האלה התקיימו עוד בתי-ספר פרטיים, שהחזיקו המורים בעצמם על סדר ההתחרות החפשית. אם בית-הלימוד הציבורי היה נקרא על-שם מקומו - "בית הכנסת", נקרא בית-האולפנא הפרטי על שם עניין הלימוד היסודי: התנ"ך=ספר, - בית הספר. גם האסכולות הפרטיות האלה סרו, לא פחות מהציבוריות, למשמעת הגאונים או למשמעת הדיינים הממונים על-ידם. כן אנו רואים, למשל, את רב שרירא גאון מחליט בדבר בית-הספר: "וששאלתם: ראובן היו לו עבד ושפחה והולידו בן, עמד ראובן ונטל את הבן והכניסו לבית-הספר, וקרא תורה ונביאים (אלה עניני הלימוד של בית-ה"ספר"), - כך ראינו, שאותו הבן שהכניסו לבית-הספר וקרא ושנה, לא יפה עשה רבו שלימדו, דאמר ריב"ל (כתובות, כ"ה): אסור לאדם שילמד את עבדו תורה" [ש"ץ, ג, ו, כ"ט]. הורים אמידים היו מזמינים מורים אל ביתם, כי במובן זה, כנראה, מיעץ רב האי גאון להמציא לילדים וגם לילדות (!) מורים וספרים נחוצים בעודם באיבם: "ואם תוליד לך בנים ובנות, קנה להם בכל כוחך ספרים, ושים להם מלמד מנעורים" [מ"ה].

את המשא והמתן עם המורה היו רגילים לנהל בשבתות, בשעה שהיה האב פנוי מטרדותיו החילוניות; דין התלמוד התיר לשאת ולתת עם מורה תורה או אומנות בשבת, ורב אחאי גאון מטעים בדברו על קדושת השבת את הדין הזה, "שמשדכין על התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות בשבת" [שאילתא א]. היו גם מקרים בחיים, שמתוך חיבה יתרה לבנו, לא היה האב מוסרו למלמדו, אלא מלמדו בעצמו, כנראה מדבריו של הטוען בשאלה אחת השלוחה לרה"ג: "לא היה אבי אלא אוהב אותי ומלמדני תורה, והייתי קרוב אליו בכל דבר" [גמו"מ, ס' קל"ו].

המורים העממיים

בזמנים הקדומים מצאנו בישראל שני מיני מורים: סופרים וחזנים; הראשונים היו חשובים וגבוהים במעלה מן האחרונים. בשלשלת חשובי-העם תפסו הסופרים את המקום הראשון אחרי החכמים, וכך היו מונים: חכימיא וספריא ורישי עמא ודרשיא [סוכה, ל"ח]. החזן, להפך, עומד רק במדרגה אחת למעלה מעמי הארצות. כשדיברו בתלמוד על הירידה הרוחנית שבאה לישראל עם חורבן הבית, אמרו: "מיום שחרב בה"מ שרו חכימיא למהוי כספריא (רש"י: מלמדי תינוקות שהם קטנים מן החכמים), וספריא - כחזניא, וחזניא - כעמא דארעא, ועמא דארעא אזלא ודלדלה" [סוטה, מ"ט]. לפי פרושו של רש"י, עלינו לשער, שהיה הסופר כעין משגיח על בתי-הספר, ממנה מורים ונותן להם הוראות מתודיות: "סופר מתא - מלמד תינוקות העיר ומושיב מלמדים תחתיו, והוא מורה את כולם, איך יעשו" [בבא בתרא, כ"א]. הסופר חולף ונעלם במשך הזמנים מעל הבימה ההיסטורית; בספרות של תקופת הגאונים כמעט שאינו נמצא עוד, מקומו נתפס מכבר על-ידי - המלמד. בכל מקום שהיינו מקווים לפגוש את הסופרים, אנו מוצאים את המלמדים במקומם. כן מספרת "שאלה" אחת: "באו המלמדים והקהל לבית-המדרש" [ש"ץ, ג, ג, י"ב]. בן-מאיר קורא לבעלי-בריתו אשר בבבל בראשית אגרתו: "קהילות אחינו ישראל הדרים במדינות שנער, הרבנים והזקנים וראשי כנסיות ובתי אבות ופרנסי ציבור וגזברי עם ומרכולים ומלמדים וחזנים ויתר אחינו" [מחלוקת, צד 46]. אמנם להלן נזכרים שם באגרת גם "סופרים": "שאו שלום ממני ומן התלמידים ומן החורים והסגנים ומן השופטים והסופרין והחזנין ומכל שארית ישראל הדרים במקדש ד' ובצבי ארצות"; אך יתכן, שהביטוי "סופרים" איננו כאן אלא ארכאיסמוס ומליצה ריקה, כמו "החורים והסגנים", או יתכן, לכל-היותר, שבארץ-ישראל לבדה עדיין נקראו המורים החשובים בשם העתיק "סופרים".

החזן

בכל-אופן ה"החזן" עודנו חי וקיים בימי הגאונים, ולא די שהוא ממשיך את תפקידו ההיסטורי, אלא שהוא מקבל עוד "עבודה" חדשה. לפנים היה פקיד בבית ד' [משנה סוכה, פ"ד, מ"ד: חזנין מקבלין וסודרין את הלולבין וכו']. וגם מלמד דרדקי [משנה שבת, פ"א, מ"ג: החזן רואה היכן התינוקות קורין]. עכשיו הוא נעשה גם פייטן ומורה עממי במקום הדרשן. רגילים לשער, כי חזיון זה יצא לפועל בסיבת הרדיפות של הקיסר יוסטינינוס. אשר גזר על הדרשה התלמודית בבית-הכנסת. העם התרגל מימי-קדם לדרשה של הוראה והטפת מוסר, ולכן כשחל איסור הממשלה עליה, התחילו החזנים, שליחי-הציבור העוברים לפני התיבה, להכניס לתוך עצם התפילות דברי חרוזים, כדי לבאר לעם דיני השבת, המועדים וכו' בצורה מושכת את הלב. ככה הופיעה ראשונה השירה הדתית הפיוט; החזן נעשה פייטן, ו"חזנות" נעשית מלה נרדפת ל"פיוט". החזן מחבר שירים דתיים וקורא אותם בבית-הכנסת בקול נעימה, שהיה רגיל לקרוא בה בתורה עם התינוקות. חזנים כאלה היו הפיטנים הראשונים: יוסי בן יוסף ינאי ותלמידו המפורסם ר' אליעזר הקליר מ"קרית ספר", הינו מעיר ה"ספר", עיר התנ"ך, שהיא טבריה, שבה נתעבדה בתקופה ההיא ה"מסורה". ההשערה הזאת על הופעת הפיוט מיוסדת בייחוד על עדות ר' יהודה מברצלונה, אשר כתב ב"ספר העתים": פיוטים אלה שנהגו העולם למימר, חזי לנו לרבוותא שאמרו, שלא נתקנו אלא בשעת השמד לחוד, מפני שלא היו יכולין להזכיר דברי תורה, וע"כ היו חכמים שביניהם מתקנין להם בכלל התפילה להזכיר ולהזהיר לעמי הארץ הלכות חג בחג והלכות יום טוב והלכות שבתות ודקדוקי המצוות בדרך שבחות וחרוזות ופיוטות". וכן ידוע הדבר, שענן בן דוד, רבן של קראים, היה סומך בהלכה על  "חזנות" ינאי, זאת אומרת על פיוטיו [עיין על זה בפרטות: ,Gottesdienstes jud. Geschichte Ellbogen  וגם Beitrage 30-29 43]. וצד צד

התפקיד החדש של החזן היה לצמצם את פעולתו בתור מורה, בייחוד בארץ-ישראל, שהייתה בימי הגאונים ארץ מולדת הפיוטים, כמו שהייתה תחילה בימי התלמוד ערש האגדה והדרשה העממית. במקום הסופר, המשתקע בלימוד התורה, ובמקום החזן, הקשור בבית-הכנסת, - עולה על הבימה המלמד, שאינו עוסק אלא בהוראת התינוקות לבד.

שכר לימוד

עוד בזמן האמוראים היו המורים העממיים מקבלים שכר, אף-על-פי שבאופן רשמי לא קיבלו שכר תלמוד-התורה, שצריך היה על-פי דין להיות בחינם, אלא "שכר שימור", "שכר פיסוק טעמים" או "שכר בטלה": "סופרים (מלמדי ספר=מקרא) ומשנים (מלמדי משנה) אין מקבלים אלא שכר בטלה בלבד [נדרים, ל"ז; ויקרא רבה, פ"א]. בתקופת הגאונים אין דנים ומתוכחים עוד בדבר תשלום שכר-הלימוד למורים, מפני שנחשב כבר לדבר מובן מאליו, מכיון שהיו כבר אנשים בעם שהייתה המלמדות אומנותם ומקור כל פרנסתם. נראה מתשובות הגאונים, שהיו נוהגים לשלם למלמדים את שכרם לחדשים; כן מסיחה לנו, למשל, שאלה אחת בתוך שאר הדברים: "המלמדים שהיו רגילין ללימוד לראובן מעידים שמיד פלוני היו נוטלין שכרן כל חודש וחודש" [גמו"מ, ס' קצ"ו]. מלבד המשכורת הקבועה מראש היו רגילין עוד מימים קדומים לשלוח מתנות למורים, שהרי המקורות הקדומים מזכירים במקרה "מה שהתינוקות מוליכין לבית רבן" [ויקרא רבה, פ"ו]. ונראה, שהייתה דעת חכמי ישראל נוחה מזה המנהג והיו מזרזים את העם לקיימו, ולכן אמרו על הוצאת הבנים לתלמוד תורה, שאם "פחת - פוחתין לו, ואם הוסיף - מוסיפין לו" [ביצה, ט"ז]. גם רה"ג מיעץ שלא לקמץ בהוצאות, ולהשקיף על המתנות לרב כעל מתנות לתלמיד: "והעניק תעניק לרב בהונך, אשר תתן ותעניק לבנך" [מ"ה]. עצם הצורך הזה של המורים ל"מתנות" מתאר לפנינו תמונה מעציבה של מצבם החומרי. המלמדים היו נחשבים כבר בתקופה הקדומה ההיא לחלק היותר דל שבעם; הפתגם העממי היה אומר: אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון" [רש"י בפרושו לבראשית, פ"נ, על-פי המדרש]. מאותו שבט שהיה דל ביותר ומשועבד ליהודה.

הסדר והחיים והפנימיים בבית-הספר

בנוגע לסדר ולחיים הפנימיים שבבית-הספר, לא נשארו לנו בספרות-הגאונים אלא ידיעות מועטות מאד. אך בודאי לא נטעה הרבה, אם נשווה לנגד עינינו אותה התמונה עצמה, שמתארים לנו המקורות התלמודיים. הילדים הולכים אל בית-הספר בשעה מוקדמת מאוד בבוקר, עד שאין האב, המשלח את בנו, מספיק להתלבש ולסעוד את לבו כדבעי [עין מאמרי על "החינוך בתקופת התלמוד" ב"במבשר" הרוסי ל"חברת מרבי השכלה" 1911 8-7]. תוב' על-פי-רוב "הנשים מנהיגות את בניהן" לבית-הספר, והן גם "עומדות ומקבלות את בניהן שבאו מבית-הספר" [תוספתא, כלים, ב"ב, פ"א, ה"א]. בשורות שורות ובחצי-עגול: "הנצו הרמונים - אלו התינוקות שיושבים שורות שורות כגרעיני רמונים" [שהש"ר, פ"ו, פי"א].

ממכשירי הלימוד נזכרים בתלמוד: לוח, שעליו כתב הרב אותיות להעתקה, פנקס ומכתוב; מלבד אלה, גם ניר, דיו וקנה או - ביוונית - קולמוס. גם בידי ילדים קטנים היו מגילות, שבהן כתובות הפרשיות היותר חשובות שבתורה, בייחוד אלה שנכנסו לתוך ה"עבודה", כגון "שמע" ו"הלל", וכפי שהראו החפירות, גם "עשרת הדברים". לילדים יותר גדולים ניתנו כתבי-יד של חומשים בודדים או של כל התורה כולה. מפני היוקר הגדול של כתבי-היד ראו הגאונים צורך להוכיח לעם את נחיצותם הגדולה ולזרזם לקנות ספרים בעדם ובעד בניהם מבלי חוס על ההוצאות. כן מיעץ רה"ג ב"מוסר השכל": "קנה להם (לבנים) בכל-כוחך (!) ספרים; שלשה תעשה, תשב בשפר: קנות שדה, קנות רע-וספר". רה"ג בעצמו הוא שתיקן, שספרי-התורה הפסולים לשימוש בית-הכנסת, ינתנו לתינוקות ללימוד על-פיהם: "רק (בערבית: קלף בלתי-מעובד) שאמרתם (שלא עובד לשם ספר-תורה), לא הכשירו רבנן דתרתין מתיבתא לכתוב בו ספר-תורה ולקרות בו בציבור, אף אתם אל תכשירוהו, אלא תלמדו בו את התינוקות" [הרכבי, ס' תל"ב].

המשמעת

תורת בית-הספר לא הייתה נקנית אלא על-ידי יגיעה גדולה מצד המלמדים ותלמידיהם; המקורות רגילים לדבר על המורה ה"יגע בתינוקות ומלמדם", או על ה"תלמידים היגעים בתורה" [למשל, שוחר טוב, פ"א, פי"ז] ולפיכך לא היו נמנעים מאמצי-משמעת קשים, אם נוכחו, ש"הוכח בדבר לא יסכון". למרות כל החיבה הגדולה של ההורים ורחמיהם הרבים על ילדיהם, היה החינוך הביתי ושל בית-הספר עז וחמור. על משחקי ילדים ושעשועיהם אנו שומעים בספרות-הגאונים רק מעט [עין הרכבי, ש"ס, על-דבר "כידורין המצויירין לתינוקות"]. הדרשנים והחכמים היו נלחמים כנגד תפנוקי הילדים, כנגד עידון וריכוך, המיותרים ומזיקים. הם העבירו לנגד עיני העם תמונות בולטות מתקופת המקרא, והראו על ישמעאל, עשו, אבשלום ואדוניהו כעל דוגמאות של החינוך המפונק; כל אלה לא יצאו, לפי דבריהם, לתרבות רעה אלא על שלא רדום בילדותם ביסורים ולא גערו בהם. ילדים צריכים להתירא מפני אבותיהם, עד י"ב שנה מגלגלים עמהם בחסד, מכאן והלאה יורדים עמהם עד לחייהם, להכותם ולצערם ולהרבות עליהם אימה [ש"ץ, ד, ד, כ"ג]. לפי המדרש, היה התלמיד מחויב לעמוד לפני רבו מתוך יראת-הכבוד במצב מיוחד, כ"שקומתו כפופה וידיו כפותות" [מדרש משלי, י"ד ל"ד]. (משולבות זו בזו). מכל אמצעי-המשמעת לתינוקות היה נחשב למועיל וממשי ביותר - עונש הגוף. ואין זה צריך להפליאנו, שהרי גם ביחס לפושעים בוגרים היו משתמשים בעונש זה: משומד שבגד בעמו ובדת אבותיו, היו מלקים אותו בבית-דין [ש"ץ ג, ו, י"א וי"ב] בנוגע למי שאינו מקבל מרות הקהל, הייתה השאלה רק, המותר להלקותו בשבת ומותרים בספירת המלקות [גמו"מ, מ"ב, קמ"ו]. עד-כמה היו עונשי הגוף מצוים בישיבות, אנו רואים ממה שקבעו הגאונים כל פרטי הדבר: "לא נהגו בישיבות (להלקות) ברצועה של עגל, אלא מביאין חבל אמיץ של פשתים וכופלין אותו וכו'" [הרכבי, קצ"ב].

את הילדים היו רגילים להלקות בבית או בבה"ס ברצועה, בערקתא דמסאני. תינוקות שהיו "מתרצעין" בבית-הספר, כדי ללימוד דבר תורה [תנחומא, צ"ו]. היו שבים הביתה סרים וזועפים; ילד שסרח, די היה להזכיר לו רצועה, כדי להפחידו. נוח לעונש-הגוף היה גם הסנדל, הנמצא תמיד ברגלי ה"פדגוג". האב ואולי גם המורה היה טופח לילד בסנדל-העץ שלו, והאם, כמו האשה הרומאית, בסנדלה של שעם [מועד קטן, כ"ה: טופח ליה אבוהי בסנדליה. ואולי גם קדושין, ל"א: טפחה לו על ראשו]. במנהג הזה מתבארת העובדה, שכאשר בא בנו גבה-הלב של דוד בן-זכאי ריש-גלותא "לכוף" לר' סעדיה גאון הממרה את פיו, איים עליו לאמר: "אם לא תקיימהו - אכה את ראשך במנעל" [ספר הקבלה לראב"ד].

ליחס הקשה אל התינוקות היו לפעמים תוצאות מעציבות ונוראות: "מעשה בבנו של גורנוס בלוד, שברח מבית-הספר, והראה לו אביו באזנו, ונתיירא מאביו, והלך ואבד עצמו; ושוב מעשה בתינוק בבני ברק ששבר צלוחית בשבת, וענשו אביו, ואיבד עצמו בבור" [שמחות, פ"ב ה"ד וה"ה]. על המקרים הנוראים האלה היוצאים מהכלל היו החכמים מספרים להורים ולמורים, ודרשו סבלנות ומתינות ביחס לתינוקות, דרשו שתהא רק שמאל דוחה, אבל ימין מקרבת, שלא יטיל אדם אימה יתרה בתוך ביתו, וכדומה לרוב, גם רה"ג דורש במ"ה רחמנות בזמן העונש: "ואם תוליד לך בנים ובנות, ובכל-עת יסרם - אכן בחנות".

ענייני הלימוד

עניין הלימוד היסודי בבית-הספר העממי היה, כמובן, ה"ספר", המקרא, וביחד עם-זה היו מכניסים את התינוקות אל התלמוד. המקרא צריך היה לתת לילד ידיעת הדת העברית, ידיעת הלשון וההיסטוריה הקדומה, וזה היה העיקר, ממה שהצטרך בו בית-הספר הלאומי. כמות הידיעות הממשיות, שנתן בית-הספר, הייתה מועטת, אבל מספקת לחינוך הרוח, הרצון והאופי. בכמה מבתי-הספר היו מלמדים את התינוקות גם ענינים כלליים, את שפת המדינה וראשי-פרקים מתורת החשבון. לפחות, שומעים אנו את רה"ג מתיר הלימודים האלה בבית-הספר הציבורי בתור עניין טפל: "משמיה דרב האי גאון איתמר, מותר ללמד תינוקות של בית-הכנסת אגב לימוד תורה - כתב ערבי וחשבונות" [מפתח, צד 215].

דרכי ההוראה

על-דבר דרכי ההוראה בבית-הספר אין המקורות מספרים לנו כמעט כלום. יכולים אנו רק לשער, כי כמו בתקופת התלמוד, כן גם עכשיו היו מלמדים בזריזות ובקול רם, בדרך שיחה בין המורה ותלמידיו, בדרך דקדוק ופלפול, שהיא דרך-הלימוד העברית המקורית. התלמיד שרצה לשאול דבר, היה אומר: "ילמדנו רבנו". והרב מצדו היה משתדל לעורר את תלמידיו לשאלות, על-פי הכלל: "בן שאינו יודע, לשאול, את פתח לו". הרב שבקש להפנות את לב התלמיד לאיזה עניין או לזרזו ללימודים, היה אומר לו: פוק חזי, תא שמע, דע, דוק, וכדומה; כשנטה התלמיד מן העניין הנדון, היה הרב מכונו אליו בגערה: כלך! כשהטילו עליו עבודה עצמית, היה מצוה: צא ולמד! וכיוצא בזה.

לימוד הקריאה

בעמל גדול מאוד היו מסגלים להם הילדים לפנים את ידיעת הקריאה, מפני שהיו לפניהם רק שורות של אותיות בלתי-קוליות. כדי להקל את הלימוד החמור הזה, היו כבר הסופרים הקדמונים, חוקרי ה"ספר" הראשונים, ממציאים בשביל הילדים נקודות וקוים לסימני הקריאה. בעת האחרונה נמצאה בתוך גנזי מצרים שיטת-ניקוד מיוחדה במינה, שהיו משתמשים בה לפנים בארץ-ישראל, שיטה הרבה יותר עתיקה מהניקוד הטברייני שלנו. השיטה ההיא איננה שלמה בכמה פרטים, וכפי הנראה, איננה אלא אחד הנסיונות המרובים של המורים העממיים ללמד על-פיו את הקריאה [עין Beltrage 48-47; על הכתובת, עמוד העתיקה: "ר' משה הנקדן הבודה הראשון להקל לתלמידים למידת הקריאה" עין דדו"ד, ח"ד, עמוד 227]. כשהיו המורים מלמדים את הקריאה הנכונה לתלמידים על-פי הסימנים אשר המציאו, היו קוראים אליהם: פתח פומך! או בקצור: פתח, קמץ, סגל וגו' - ומכאן נתקבלו שמותיהן של הנקודות.

במאת-השנים השביעית למספרם נעשתה תורת הניקוד ובכלל חקירת נוסח המקראות - למדע מיוחד, שהתרכז בייחוד בטבריה בשני בתי-המדרש של בן-אשר ובן-נפתלי. החקירות המדעיות האלה השפיעו השפעה רצויה על בית-הספר העממי: המורה העממי קיבל סימנים קבועים לקריאה ולהטעמה, נקודות וטעמים, אף-על-פי שהיו שונים בארץ-ישראל ובבבל. אולם רק את נוסח המקרא ורק לצורך הקריאה ליחידים - היו מתירים לנקד. העם היה מתאוה להשתמש בספרים מנוקדים גם בבית-הכנסת לצרכי הציבור, וקהילות שונות היו פונות אל הגאונים בשאלות בעניין זה, אבל לא התירו להן את מבוקשן. כששאלו מן קמיה דרב יהודאי גאון: מהו לקרות במגילה מנוקדת, השיב בקצור: לא מתבעי! [ג"ל, מ"ה]. ורב נטרונאי גאון השיב באריכות ובנמוקי האיסור: "ספר תורה שנמסר למשה בסיני, לא שמענו בו ניקוד, ולא ניתן ניקוד בסיני, אלא החכמים ציינוהו לסימן. על פה נאמרו (עניני המסורה), ולא בסימני נקידה בספר" [דדו"ד, ח"ד, עמוד 221]. וכן גם לא היו מתירים לנקד שום ספר מלבד כתבי-הקודש, כדי להבדילם בחיצוניותם משאר ספרים; אף על בר סמכא כמו רס"ג לא נמנעו מלהתרעם, על אשר פרסם את "ספר הגלוי" ואת "ספר המועדים" שלו מנוקדים [Beitrage 129]., עמוד

סדר הלימודים

על סדר הלימודים והדרגתם אנו שומעים במדרש רבה, ששמו להם לקו את השלשלת: תורה, נביאים, כתובים, משנה, הלכה, אגדה [דברים רבה, ח, ג]. מכאן אנו למדים, שיסוד המתודיקה של הקדמונים היה המעבר לא מן הקל אל הכבד, אלא מן החשוב ביותר אל הפחות בחשיבותו: האגדה הקלה, אבל הפחות חשובה בערכה המעשי - מאחרת להלכה החמורה, והיא מסימת את סדר הלימודים.

סידור זה של לימודי בית-הספר לפי חשיבותם ההולכת ופוחתת - מתבלט גם ביחס השונה של המלמדים לכל אחד מהם: פנים זועפות למקרא, בינוניות - למשנה, מסבירות - לתלמוד, פנים שוחקות לאגדה. היסוד הזה נותן לנו את האפשרות להבין גם את המנהג המוזר לכאורה, - להתחיל את לימוד התורה מספר "ויקרא", החמור מכל החומשים. יתכן שיש לנו כאן עסק עם ירושה מימים קדומים, כשהיה בית-הספר רק דתי ולמדו בו רק בני הכהנים, שבשבילם הייתה חשיבות מיוחדת לספר זה הנותן את דיני הקרבנות והכהונה; אם גם לכל העם היה הספר "ויקרא" היותר חשוב, לדעת הראשונים, מפני שמצאו בו את אידיאלי היהדות הראשיים, את אידיאלי ה"קדושה": "קדושים תהיו - מלמד שהפרשה נאמרה בקהל, ומפני מה נאמרה בקהל? מפני שרוב גופי התורה תלויים בה" [ספרא, קדושים].

לימוד המקרא

האופי של לימוד המקרא בבית-הספר היה תלוי במידת החקירה במקראות בבתי-המדרש ובמקצת גם במלחמת הכתות בקרב היהדות. בארץ-ישראל היו מקדישים, כפי הנראה, ללימוד המקרא שימת-לב מיוחדת. יש מבארים בזה את העובדה, שעניין בן דוד, רבן של קראים, עקר את דירתו מבבל ועלה לארץ-ישראל, מפני שכאן קיווה למצוא לו חסידים ומקורבים מתוך חוקרי המקרא וחובביו. לא כן בבבל, ששם, בייחוד בתקופת-הגאונות הראשונה, השתדלו להקדים את המעבר אל התלמוד, וגם כשלמדו מקרא, לא שמו לב כל-עיקר ללשונו ולסגנונו, ולא טרחו להבין את עניניו על דעת כותביהם הראשונים, כי יותר משעמדו על פשוטי המקראות התכוונו להקנות לתינוקות דרשות חז"ל. אולם כאשר רחקו הגאונים מן המקרא, כן התגבר במעמקי העם רוח המושך אליו. בקרב ישראל עוד עמם והבהב תחת ערמת הדורות רוח הצדוקים הממרים, מתנגדי התורה שבעל-פה, - ורק המתין לשעת-כושר, כדי שיתלקח למדורת אש: "אחרי החורבן נדלדלו צדוקים, - מספר הראב"ד, - עד שבא ענן וחזקם". בניגוד לרבנים, חפצו הקראים להעמיד את כל התורה על המקרא בלבד. הם דרשו שילמד אדם את בנו מקרא במקורו מצד הלשון והמשמעות הפשוטית; ביחד עם המקרא היה גם דקדוק לשון-הקודש לימוד של חובה [עיין "אדרת אליהו" לקראי אליהו ביישיצי, וגם Strassburger . Geschichte d Er  "ziehungschule dei d. Israeliten 96-95]. על מתנגדיהם היו הקראים מתגוללים עמוד  ומתנפלים בנזיפות וחרפות, ושמים אותם ללעג וקלס על אשר הם מזלזלים במקרא  ומקדישים את כל אונם והונם ללימוד התלמוד. "איך תעלימו עין כמו עורים, -  היו הקראים מתמרמרים, - עד תפלו יחד בתוך רעה, תועים - ותאמרו כי בדרך המלך ואורחו רגלכם נוסעה. איך נפשכם תורה ומקרא לא תרצה. ולמשנה משונה נפשכם שעה, הונכם, וחילכם תם בהבל, ובתהו וחשך נפשכם תעה, מה תשקלו כסף בלא לחם, ויגיעכם בלא לשבעה וכו' [עין לקוטי קדמוניות לר"ש פינסקר, עמוד ע"ד].

המלחמה בקראים

הגאונים נלחמו כנגד הדעות הללו בכל תוקף, כדי שלא לתת מקום לאפיקורסים לרדות, ואף-על-פי-כן רגלים לדבר, שהתנגדות הקראים ותלונתם העוקצת על "המשנה המשונה" וגם פרושיהם על המקראות לא נשארו בלי רושם על בית הספר העממי. פרושי הקראים על המקראות נראים לנו עכשיו לפעמים לא-רחוקות - מעוקלים או גם מגוחכים; למשל, ששלשת ה"אנשים" שהתארחו אצל אברהם היו נביאים, שהכתוב "ויהיו חיי שרה ק' שנה וכ' שנה וז' שנים" - בא לרמז על ג' מקומות שהייתה שם שרה: אור כשדים, ארץ כנען וארץ הפלשתים, או שהכתוב "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך" אוסר את הביצים: "בנים", ולא אמר "ביצים", ש"מ להתיר אפרוחים שהם בנים, ולהחמיר ביצים, וכדומה [עוד דוגמאות עין דדו"ר, ח"ד עמוד 78 וכו']. מה שהיה "פשט" לקראים, נראה לנו עכשיו אותו "דרש" עצמו, שהם הרבו כל-כך ללגלג עליו ולהתעלל בו. אבל לפני אלף שנה יכלו גם פרושים "פשוטיים" כאלה למצוא חן בעיני רבים מהמלמדים. נראה, שרבים מן ההורים והמורים התחילו להקדיש למקרא זמן יותר מרובה מכפי שנהגו קודם-לכן וגם להסתלק מדרשות חז"ל המקובלות. נגד פורצי-גדר אלה התקוממו הגאונים בכל חומר הדין. מר רב צמח גאון, למשל, פרש את מאמר חז"ל "ומנעו בניכם מן ההגיון" במובן זה, שאסור להשהות את הילדים יותר מדי על לימוד המקרא (לפי שיטת הקראים), מפני שזה מסיר את לבם מדרך התלמוד: "בא להזהיר מלהגות במקראות, שהן נוטין למינות". דעת הגאון הזאת קבל רש"י בפרושו על התלמוד, אלא שדבריו נשתבשו לאחר זמן על ידי המעתיקים. עכשיו אנו מוצאים במסכת ברכות, דף כ"ח ע"ב, את הדברים הללו של רש"י התמוהים מאוד בעינינו: "מנעו בניכם מן ההגיון - לא תרגילום במקרא יותר מדי משום דמשכא"; אבל צ"ל, כפי תקונו של ויס: "משום דמשכח למינות". נשתבש כאן הנוסח, יען שכשעברה סכנת הקראים, קצרה דעת המעתיקים מלהבין, כיצד אפשר לאמר על התורה, שהיא נוטה למינות, והפילו את המלה האחרונה "למינות" [שם עמוד .[119

העיסוק בסתירות ובנוסחאות

למרות כל כבודם והשפעתם המרובה וכוחם הציבורי - לא עלה ביד הגאונים להחזיר את סדר בית-הספר ליושנו הגמור, "כי אין אדם שליט לכלוא את הרוח". הורים ומורים, שהיו קוראים עכשיו במקרא בעיון ובהתמדה, התחילו להתקשות בבטויים חמורים, בחזרות וסתירות, היינו, בכל המכשולים הנובעים מתכונותיו הספרותיות והנוסחאות המיוחדות של המקרא; התחילו לבקש מפי הגאונים פתרונים לשאלות ולספקות המטרידים, אך פרוקי ראשי-הישיבות לא תמיד הניחו את הדעת. נקל היה לגאון להשיב למו על השאלה, מפני-מה נקרא יואב על שם צרויה אמו, ולא על שם אביו, - במצאו דוגמה לזה בתלמוד, כגון שמעון בן פזי, שמואל בר מרתא, רבה בר חנה [ג"ל, י"ב]. (!); אך יותר חמורה הייתה השאלה, מפני-מה מצאנו בתלמוד פסוקי המקרא בשנוי הנוסח: "הוצרכנו לתשובת אדוננו בפסוקים שמצינו בתלמוד ואינם במקרא, וכתבנו מהם אלו ב', וידע טעמן בהן, אחת בברכות, מ"ח: סלסלה ותרוממך, בנגידים תושיבך, אל תקרא "בנגידים", אלא בין "נגידים", ולא מצינו בלתי: תחבקנה - משלי, ד, ח. ועוד גירסא במגילה, ד', דיקא נמי דכתיב, ויחזק אסא, ובכל המקומות לא מצינו בלתי: ויבן, - יבאר לנו אדוננו תשובתם יפה יפה" [ג"ק, ע"ח]. תשובתו של הגאון ארוכה ומפורטה, אבל הוא מודה בשפה רפה, שנוסח המקרא אין הספק חל עליו, אך בהעתקות התלמוד יתכן שעלו שבושים. ויש שהמקשנים דוחקים ושואלים עוד יותר בעניין הסתירות שבמקרא גופו. "מצינו - כותב, למשל, השואל - בס' יהושע בערי בני מררי: למשפחת בני מררי ערים ארבע, ואומר: וממטה גד ערים ארבע, הרי שמונה ערים בפרט, אבל בכלל אומר: כל הערים לבני מררי י"ב. - יאמר לנו אדוננו, מה טיב אלה הארבע שחסרו מן הכלל, ולמה חסרו?" כדי להשיב על זה מזכיר הגאון את המקום המקביל בספר דברי-הימים, אך כאן מבצבצת קושיה חדשה, ששם עצם השמות אינם מתאימים, ומסימת התשובה בהערה, שגם בתורה מצאנו סתירות מדומות, למשל, שאהרן מת בהור-ההר לפי במדבר, פל"ג, ל"ח, ובמוסרה לפי דברים, י, ז [שם, ע"ז].

חיוי הבלכי

במאות-השנים התשיעית והעשירית למספרם הולכים ומתפשטים בתפוצות ישראל זרמים שכלניים מסוכנים. חיוי הבלכי, אדם שאין אנו יודעים דבר על חייו ותולדותיו, התחיל לחקור במקרא בבקורת נמרצת ולהוכיח, שבצורתו המקובלה אינו נוח להנתן בידי מלמדי המקרא לתינוקות בבית-הספר. חיוי מצא לו תלמידים ומעריצים הרבה, אף-על-פי שלא רק הרבנים בלבד נתנו בו דופי, נזפוהו ונלחמו בו, אלא גם הקראים גינו אותו וקללוהו [מכאן, שלא היה קראי. עין לקוטי קדמוניות, צד 27].

בסוף מאת-השנים התשיעית פרסם חיוי הבלכי ספר, שאסף בו מאתים השגות וערעורים על המקרא. הוא דן אחרי גופי הנוסחאות שבמקרא, עורר על הכתובים המכחישים זה את זה וטוען בייחוד על הגשמת האלהות: "למה עזב ד' המלאכים הטהורים ולא שיכן שמו ביניהם, ובחר לשכן שמו בין בני אדם הטמאים? למה חייב בעבודת הקרבנות כשאינו ניזוף? למה חייב בלחם הפנים כשלא יאכל? ולמה חייב בנרות אם לא יקבל האורה?" [לקוטי קדמוניות, 28; פוזננסקי ב"הקורן", 7 137-112. וכן משתדל חיוי לבאר את הניסים שבסיפורי התורה, עמוד על דרך-הטבע, למשל, בעניין המן ובעניין קריעת ים-סוף: "מנהג זה המן לרדת עד היום במדבר; משה ידע מיעוט הים ברדתו, והוא העביר עמו במיעוט הים כמשפטו, ופרעה לא ידע מנהג הים, ועל כן טבע" [עין פרושי הראב"ע לשמות, י"ד, י"ז; ט"ז, ט"ו].

תלמידי חיוי הבלכי היו מדקדקים בסתירות הכרונולוגיות, למשל: "בקר ימי דוד ושמואל ועליו אגרת יפתח (למלך עמון) וימי השופטים, איך יגיעו לארבע מאות ושמונים נפרטים בלי טעות ומעוה? הפריש ארבע מאות שנה חבל, ולזרעו בעבודת סבל, ואחרי-כן הוסיף שלשים, הדעת לבלבל. - אסא בשנת עשרים ושש למלכותו מלך אלה, וכבר בעשא מת קבור במחלה, ואיך בשנת שלשים ושש לאסא, בעשא עלה ולכד אחוזה? גוע יהורם בן יהושפט בן ארבעים, ובמותו כבר היה קטון בניו בן שתים וארבעים (מלכים ב, ח, כ"ו; דהי"ב, כ"ב, א)". וכן יקשו בכלל על סתירות: "ילדים אין לאבשלום, כן במקרא נאמר, כי אין לו בן אמר, הציב מצבות למשמר (ש"ב, י"ח י"ח),ואיך: ויולדו לאבשלום שלשה בנים ובת ושמה תמר (ש"ב, כד, כז) - גם אל החזרות והסיפורים הכפולים ישימו לב: "גבורי דוד ומספר ישראל ומות שאול כפולים, מה נלמד מהם ומה מועילים? גם מיתת יהושע ושמואל בפעמים רשומה, וביאת סנחריב וחורבן הבית כפלים חתומה". לבסוף יתקשו גם בשאלות מוסריות: "שקד והסית את דוד למרידה: לך מנה את ישראל ואת יהודה, ואחר אמר: שלש אני נוטל עליך במדה, אם הוא חטא, מה חטאו העדה?" [עין דוד כהנא, "שאלות עתיקות", ב"גורן", ספר 5 38-11]. על, עמוד יסוד כל הדברים האמורים קראו האפיקורסים למקרא "שעטנז וכלאים" והתנגדו להוראתו בבית-הספר, תורת שאלתם - שעטנז וכלאים, ועדותם זו למדו איש ונערו וכו' [שם, עמוד 30]. חיוי ותלמידיו לא הסתפקו בטענותיהם והשגותיהם, אלא גם חיברו בהתאמה להשקפותיהם "תורה" מיוחדה לעם, "ספרים ולוחות" מיוחדים בשביל תינוקות של בית רבן. ספרי-הלימוד החדשים נתפשטו באמת ברבים מבתי-הספר, אלא שבמהרה גורשו משם על ידי הגאון הגדול רב סעדיה.

רב סעדיה גאון

ההיסטוריוגרף של אותו הדור מונה בתוך שאר "הטובות" הגדולות שעשה רס"ג לישראל את ה"נצחון", אשר נצח את... המלמדים: "ועשה (רס"ג) טובות גדולות לישראל, והשיב תשובות על המינים ועל הכופרים בתורה, ואחד מהם חמיאל (=חיוי?) בלכי בדה מלבו תורה, והעיד רס"ג שהוא ראה מלמדי תינוקות מלמדים אותם בספרים ובלוחות, עד שבא רס"ג ונצחם" [ראב"ד בסה"ק]. אך לנצח את המורים הסוררים והמורים הצליח רק רב סעדיה גאון, שסיפק בעצמו במידה הגונה את דרישות הרוח השכלתנית של דורו. בפירושו על המקרא היה הוא ראשון, שחדל לבקש בו יסוד להלכה ולאגדה על-פי מדות המדרש, והתחיל לחקור בתכנו, בקשר שבין הפרשיות, בלשון, ובכלל להשקיף עליו מנקודת-ראות פילוסופית-דוגמטית. עם רב סעדיה מתחלת באמת שיטת-הפשט בפרשנות תחת שיטת-המדרש, אשר שלטה כל ימי התלמוד וכל ימי הגאונים עד זמנו. הוא הורה, שנשמטו לפעמים במקרא מלים על-פי טעות - על דרך: "חסורי מחסרי והכי קתני", ואמר, למשל, שתחת "ארור כנען" (בראשית, ט, כ"ה) צ"ל: "ארור אבי כנען"; ויש שנטה מן הניקוד המקובל, וגרס, למשל, באיוב, ל"א, י"ח: "מנעורי גדלני כאב" תחת "כא;65533#&ב". בתרגומו הערבי למקרא הוא מתגלה לפנינו לפעמים בתור חוקר שכלתני. כן הוא מתרגם: "עץ החיים" - עץ הבריאות, "וחי לעולם" - והאריך ימים, אך לא שיחיה לנצח. הגאון מרחיק ללכת עד כדי ליחס, לא רק לכמה ביטויים וסיפורים, אלא גם לחוקים ידועים שבתורה - רק ערך עיוני ודרך הפלגה, ולא ערך מעשי-ממשי; כזו היא, למשל, השקפתו על נגע הצרעת בבגדים ונגעי הבתים שבויקרא, י"-י"ד. בדרך בקשתו את טעמי המצוות יש שלא נמנע מלדרוש אותן על דרך ההשאלה; טעם איסור האכילה של החיות הטורפות ולהפך טהרת בעה"ח הביתיים הצנועים, - הוא, לדעתו, טעם חינוכי; והראיה, - שגם הנביאים בשפתם הציורית היו משתמשים בבעלי-החיים השונים לסמל הצדיקים והרשעים [עיין עוד בעניין זה דדו"ד, ח"ד, עמוד 128Beitrage ;7887-86]. בתרגומו על התורה. עמוד , וגם  ובפרושיו היה רב סעדיה גאון למורה דרך לכל לומדי המקרא; כבודו ופרסומו של ראש ישיבת סורא סייעו להתפשטות חיבורו זה בעם, בייחוד אצל המשכילים, וזה פעל בודאי פעולה רצויה גם על הוראת המקרא בבית-הספר.

לימוד אומנות

בבית-הספר העממי התמידו, כנראה, שש-שבע שנים, עד גיל ה"בר-מצוה", עד הבגרות הדתית: "מקמי הכי מוחזקין קטנים, ולאחר זמן מוחזקין גדולים" [רש"י נדה, מ"ה]. יחד עם הלימוד בבית-הספר וגם אחריו נמשך החינוך הביתי, אלא שעל-אודותיו אין לנו כמעט שום ידיעות מתוך המקורות הראשונים. אף-על-פי שערך תלמוד התורה היה גדול ונשגב בעיני העם, בכל-זאת לא הסתפקו בו לבדו: אדם מישראל היה מחויב ללמד את בנו גם אומנות המפרנסת את בעליה. בספרות-הגאונים נזכרים על-פי רוב לימוד התורה ולימוד מלאכה יחד, ורב האי גאון אינו שוכח להזהיר את האבות על חובתם זו לבניהם, כדי להבטיח את קיומם החומרי לעתיד: "ולמד לבניך מלאכה, תהי להם ליום מחר ערוכה". אין אנו יודעים כל-עיקר, כיצד היו מלמדים אומנות (כן הוא בתלמוד; אצל הגאונים כבר: מלאכה), אך אין לדין מכאן, שלא היה ללימוד זה ערך חינוכי חשוב, שהרי המקורות שלנו חד-צדדיים הם בעניין זה, בהיות כל תכליתם להטעים את תלמוד התורה וערך החיים הדתיים. כפי הנראה, היה כל אב מלמד על-פי-רוב לבנו את מלאכתו ועסקיו שלו, אם גם לא על הסדר ובדרך-קבע. ומה שנוגע לעסקי היהודים ומקורות פרנסתם, הנה אנו רואים מתוך המקורות, שהיו רבים ושונים למדי בימים ההם. אנו רואים כאן את אבותינו פעמים זורעים וקוצרים בשדה: "ראובן אגריה לשמעון למחצד ליה כל יומא" [ש"ץ ד, ח, כ]. פעמים רועים באפר צאן ובקר: "ישראל שיש לו שוורים וסוסים וחמורים, ואינו יכול לרעותם בעיר" [ג"ל צ"ב]. ולפעמים מופיעים חילות וגיסות בני-חורין מישראל, המתקשים בשאלה, ההותר לחגור כלי-זין בשבת: מלבושם כיורדי מלחמה, וכסות שלהם - כסות של פרשים, עשירים שבהם נותנים בראש האזור טסין של כסף ושל זהב, ועניים - של ברזל ושל נחושת [גמו"מ, ס"ט]. אך על-פי-רוב אנו רואים אותם נושאים ונותנים בעניני מקח וממכר, ונוסעים למדינות רחוקות לצורכי מסחרם: ראובן היה בינו ובין שמעון, שהוא דר במדינת הים, משא ומתן וקצת שותפות; ראובן עבד שותפות עם שמעון ואזל שמעון לדוכתא רחיקה, ועבד התם סחורתא, ומטא לידיה רווחא טובא; שמעון בא לאפריקא ועושה שותפות עם בנימין וכו'. [ש"ץ, ד, ו, ה; שם, ד, ח, א; חמדה גנוזה, סמן כ"ז ומ"ט].

בית-הכנסת בתור גורם חינוכי

על יד בית האב ובית הספר העממי היה גורם חינוכי כביר גם בית-הכנסת, שבו שמו הגאונים כל מעיניהם. אין החינוך הדתי יוצא ידי חובתו בתלמוד התורה בלבד, הוא צריך עוד לדוגמה חיה, לשפע רב של מנהגים, ענינים ומעשים סמליים, שיהיו לנגד עיני הילדים ועד כמה שאפשר גם בהשתתפותם, כדי לעורר את שימת לבם ולהוציא מפיהם שאלות. מנהגים כאלה היו לרוב כבר בחיי הבית, בייחוד בשעת סדר הפסח, שבו מילאו הילדים תפקיד ראשי, אך הרבה יותר מאלה פעלו על התינוקות מנהגי בית-הכנסת החגיגיים, בהיקהל המון עם רב.

מנהגי בית הכנסת

הגאונים השתדלו לפאר ולהדר ולהקדיש כל מנהגי בית-הכנסת, בחינת "זה אלי ואנוהו". בזמן

התפילה אסור לשבת בחוץ של בית-הכנסת: "העושין כך קלות ראש הוא, ויש לעשות סייג

והידור לתפילה, ולקבל עול תפילה באימה, ברתת ובזיע" [ש"ת, כ"ח]. וכן תקנו, ש"עטרה של

ספר-תורה אסור להניחה בראש אדם ולא בראש חתן, שכך שנו חכמים: מעלין בקודש ולא

מורידין" [שם, רע"ז]. והכי אמר ר' נטרונארי ז"ל, שהכל כה"ק כספר תורה, אין נוגעין בהן

אלא במטפחת [ג"ל, פ"א]. בייחוד הייתה שגיאה ונהדרה החגיגה בשמחת תורה, אפילו זקנים

היו מרקדים ואומרים קילוסים לתורה; ויש גם שהיו מביאים בשמים לבית-הכנסת לעשן לפני

ספר תורה, אף-על-פי שלזה התנגדו הגאונים [ש"ת, שי"ד].

התפילות ושאר כל המנהגים מקבלים בימי הגאונים צורות קבועות ומדוקדקות יותר ויותר,

בייחוד על-ידי סידורו של ר' עמרם גאון ("היסוד העמרמי"), ואחר-כך על-ידי סידורו של רס"ג.

משום-זה לא נפסקה היצירה הדתית-השירית, אלא, להפך, היא כאילו נתעוררה אז לחיים

חדשים. החזנים היו שרים לפני העדה את פיוטיהם, שהיו מעוררים את לב העם בבית-הכנסת,

ואולי היו מעיינים בהם גם לשם לימוד, כנראה ממכתב יוסף מלך כוזר, המספר לר' חסדאי

אבן שפרוט על-דבר המלך עובדיה: "והוא בנה בתי כנסיות ובתי מדרשות וקבץ לרוב מחכמי

ישראל, ויפרשו ארבעה ועשרים ספרים למשנה ותלמוד, וכל תיקון תפילות חזנים". אך לא רק

לתפילה היו העם נקהלים בבית-הכנסת, כי, כפי שכבר נאמר לעיל, היו הגאונים מרכזים בו

את כל החשוב והחגיגי בחיי העדה, - ובכל אלה היו משתדלים לשתף גם את התינוקות.

מקומם של הילדים בבית הכנסת

גם את הילדים הקטנים לא היו מניחין אחריהם (בבית), אלא היו מוליכין אותם לבתי-כנסיות, כדי לזרזן במצוות [מס' סופרים, פי"ח, ה"ה]. התינוקות נמצאו כאן בזמן הכנסת הילודים בבריתו של א"א ובזמן החופה והקדושין, שאז היו רגילין לדבר בלשון הקודש [ש"ץ, ג, א, י"ז; ג, ג, י"ב]. עיניהם היו פקוחות ואזניהם קשובות, כשעמדו המינין והפושעין בפרהסיה לפני הציבור בבית-הכנסת והתוודו על כל מה שעשו והתחרטו על מעשים רעים שבאו לידם וקבלו עליהם ששוב אין חוזרין לסורן [שם, ג, ו, י; ג, ו, י"א]. תינוקות של בית הכנסת היו מזדעזעין בראותם מוציאים ספר-תורה, ומכינים אותו על הקללות הכתובות בתורה, ומביאין מיטה שנושאין בה מתים, ופורשין עליה כלים שהיו פורשין על המתים, ומוציאין שופרות, ומביאין נאדות נפוחים, ומביאין תרנגולים, ומדליקין נרות ומביאין אפר, ותוקעין בשופרות, ומנדין את הפושע בישראל כל הנדוי כולו; ולבסוף היו התינוקות ביחד עם כל העומדים שם עונים: אמן [ג"ל, י].

הילדים לא היו נעדרים גם בשעה שהיה העם מתכנס אל בית-הכנסת לקול תרועת שופר לכבוד ראש-הגולה או ראש-הישיבה החדש, הם ראו בלב דופק מתוך התפעלות בהינשא ספר-התורה אל הבימה הרמה, אשר שם קבל אותו הנשיא מבית דוד, ראש-הגולה המלובש משי וארגמן [עיין התאור המפורט אצל ר' נתן הבבלי ב"ספר יוחסין" לר"ש שולם]. וכו' וכו' - בית-הכנסת היה להם באמת מעין "בית-מקדש" בזעיר אנפין, כפי שהוא נקרא לפעמים בספרות הגאונים [עיין בטויו של מר' משה גאון: "נדר לבית המקדש", מפתח, 75].

תוצאות החינוך

"בדקו מדן ועד באר שבע - ולא מצאו עם הארץ, ולא מצאו תינוק ותינוקת, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה" - זאת הייתה משאת נפשם של חכמי התלמוד, ובודאי גם זו של הגאונים. עד היכן נתקיים האידיאל הזה של החינוך בימי הגאונים! ישראל קדמו לכל אומות-העולם בהגשמת האידיאל של הלימוד הכללי לכל בני העם. הם יכולים להחשב בתולדות החינוך ליוצרי האידיאל הזה, כפי שהם גם יוצרי הרעיון של האוניברסיטה העממית, שעליה ידובר עוד להלן. אבל למלא אותו בשלמות עכבו והפריעו מצבו הכלכלי הרעוע של ישראל ותנאי החיים המדיניים הקשים של תפוצות הגולה.

החיים המדיניים והאזרחיים

תשובות הגאונים מתארות לנו לפעמים תמונה מעציבה של החיים המדיניים והאזרחיים. בשום מקום לא ישבו בני-ישראל לבטח, שאננים מפחד רעה. גם בחייהם הפנימיים הם חפשים רק במקומות שהם יושבים שם באוכלוסים צפופים, אך במקום שהם המועט יש שהגוים מעכבים בידם לקים מצוות התורה. "אליסאנו, - כותב הגאון, - אין בה גוי שאוסר עליכם, מפני מה אין אתם מערבין ערובי חצרות?" [גמו"מ, כ"ו]. ויש שגיסות מתנפלים על הכרכים, כובשים אותם ומכים את יושביהם לפי-חרב, שורפים באש, בוזזין ומחריבין; בשעת המנוסה מתוך חפזון ובהלה מוכרים אנשים מישראל את תשמישיהם בזול, מפני שמתיראין משוד או גלות; באותה שעה אובדים ספרים, כתובות ושאר כתבי בין דין [ש"ץ, ד, ד, ה; ט"ז]. בשעת מלחמה יש שהמלך בעצמו תופש ובוזז הכל, אך גם בימי שלום משליכין המלך ושריו זמיונות בלי חק, ומדחיקין ומכבידין עול על הציבור [שם, ד, ב, ה; הרכבי, תקל"ז] די לבני בליעל לאכול קרצא בי מלכא, כדי לגרום צרות רבות ורעות; ידוע, למשל, סיפור הראב"ד, שפריצי ישראל הלשינו ברב שרירא ורב האי גאון, ותפסם מלך ישמעאל, ובזז את כל אשר להם, ולא השאיר להם שום מחיה. - מן העובדות האלה וכאלה אין להעלים עין, בשעה שאנו באים להעריך את תוצאות החינוך.

עם הארץ

למרות כל היגיעות והטרחות - "עם הארץ" חי וקים. אמנם נמצאו גם עירות קטנות, שהיו בהן תלמידים ובעלי תורה [ש"ת, רי"א]. אבל רק בתור מלתא דלא שכיחא ביותר. בכפרים, במקום שמספר בתי-הספר לא היה מספיק ושעבודות השדה היו מבטלות שם את התינוקות מתלמוד תורה, יש שלא ידע העם גם את המקרא כל-צרכו. הגאון מזכיר במקרה "אותן גירסאי שבכפרים, שלא היו בקיאין במקרא" [ג"ק, ע"ח] אמנם מהערה מקרית זו נמצאנו למדים, כי בערים היו הכל בחזקת יודעי-תורה וכי גם בכפרים למדו את התלמוד. לעומת-זאת היו מצוים גם בערים עמי-ארצות, שידעו רק לחתום את שמם, אך לא לקרוא, למשל, ולהבין היטב את הנוסח של שטר-חוב; מכאן נבעו לפעמים ספקות בבית-דין, המקוימת היא חתימת העדים, בעלי-החוב, השותפים וכיוצא בהם, אם אינם מבינים את גוף השטר החתום על-ידם: "הנך סהדי דשטרא, דלא ידעין למיקרא וכו', שטר חוב או נמי שאר שטרות דחתמין ביה עמי הארץ, דלא ידעי למיקרי ולמיקם על עניניה, מאי אית למעבד בהו, ורוב השטרות, בעוונותינו הרבים, הכין משכחינן להו?" [הרכבי, רל"א ורל"ח]. ויש גם שלא הבינו פירוש המילים בתפילות, עד שהוצרכו לתרגם להם; היו קהילות שלא יכלו למצוא להן חזן בית-הכנסת, המאחד בתוכו את כשרון הזמן עם הידיעות הדרושות להבנת פירוש המילים. כן שאלו, למשל, את מר יהודאי גאון: שליח-ציבור שאינו מבין כל-כך וקולו ערב, ות"ח, - איזה עדיף? והגאון, שלא הקפיד, כנראה, ביותר על נועם הזמירות, השיב בהחלט: "ודאי תלמיד-חכם עדיף, שמבין מה שידבר" [מפתח,  ,67182]

מדרגת ההתפתחות של העם בבבל

בכלל בבבל, במרכז התרבות העברית, עמד גם המון העם על מדרגת-התפתחות יותר גבוהה בערך. היו שאלות דתיות, שהתקשו בהן קהילות רחוקות ובהן גם חכמים מפורסמים, אך בבבל היו הדברים גלוים וידועים אפילו לעמי הארץ, עד ששם אותם הגאון (למשל מר' צמח) למופת, כדי לבייש את החכמים השואלים: "טובא תמהנו מן הדא מילתא, רבנן בעלי תורה וחכמה טעו בה, בורים וטפשים שבעמי הארץ דהכא לא טעון בהדא מילתא" [גמו"מ, פ"ג] רבים ממשלי חז"ל היו שגורים ומצוים בפי הכל בבבל [הרכבי, ל"ג]. ויתכן שחיו כאן בפי ההמון המדבר ארמית בטרם נכנסו אל התלמוד. אולם בריחוק מקום ממרכזי התורה שלטה הבערות, ולא קשה היה למינים שונים למצוא להם תלמידים בקרב ההמונים, שעברו עברות גסות, חיללו בפרהסיה את דיני התורה, לא נשמעו לפסק הקהל המקומי, ויש גם שפנו לעזרה כנגד הקהל אל מושלי הגוים, שונאי ישראל. כן מתאוננים, למשל, השואלים: "יש ביניהו מקום של מינים מישראל, ואין משמרים לא מצוות ולא שבת, ואוכלים חלב ודם וי"ח טרפות ופרוצין בעריות, ואין כותבין כתובות ולא גטין", או בזה"ל: "אית גבן אלימי דלא צייתין לבי דינא וקעבדין עובדין בישין, וזמן קשה הוא, ומלכות עזה וקשה היא, ולא יכילנא למיעבד בהו דינא" [ש"ץ, ג, ו, ז; גמו"מ, מ"ב]. ולפיכך מובן הדבר, שבשעת הכרעת ההלכה נצרכו הגאונים להתחשב במעוט ידיעת התורה ולעשות לצורך זה כמה סיגים וגדרים: "עכשיו יש חשש מפני עם הארץ, שלא ישמעו הדבר ויפרצו ובאין לידי עברה" [גמו"מ, מ"ד].

חינוך מוסרי

אם לא תמיד נתן החינוך העממי את הידיעות הדרושות, השכלה והתפתחות, בכל-אופן השיג במדה מרובה את תכליתו, - "ללכת בדרך טובים ולשמור אורחות צדיקים". מתוך שאיפתם להרים את ההמונים עד לידיעה הגונה בדיני התורה, הגדישו הגאונים, כמו גם חכמי התלמוד, את הסאה, בגנותם ובהשפילם את עמי הארץ, אבל החיים עצמם המריצום להפנות את לבם אל תכונותיהם המוסריות של הנזופים בפיהם. הגאון נבהל למשמע-אזניו, כשנודע לו הדבר, שבאחד המקומות מבינים צעירי התלמידים את דברי התלמוד כמשמעם, שקניני עמי-הארץ מופקרים הם. בכעס וברוגז על הדעה הנפסדת הזאת, הוא קורא לאותם התלמידים - עמי הארץ, ומטעים להם את המדות הטובות של בני העם, בדרך-ארץ וביראת שמים [הרכבי, ש"פ]. עמי הארץ שאינם מלומדים ובקיאים בהלכות, הרי יש מהם "בני תורה" ויש מהם "אנשי מעשה". "היכי דמי בני תורה? כל דמציין נפשיה בציצית, וכייף לתורה ולחכמים, ולא מזלזל בדברי חכמים ובדברי סופרים; ומהו בעל מעשים? מי שהוא טוב-עין בצדקה ובצרכי ציבור ובמדות טובות, אעפ"י שאינו מופלג בחכמה. וחייב אדם לנהוג בו כבוד ולעמוד מפניו, ואפילו אנשי מעשה שמכניסין אורחים ומהנין ת"ח ומשיאין בתם לת"ח, חשובים הם כאילו נדבקו בשכינה" [גמו"מ, ל; ג"ל, ב].

חינוך הבנות

הבדל ניכר בהתפתחות השכלית והמוסרית נראה בחינוך הבנות. הילדות התחנכו רק בבית. הקב"ה נתן בינה יתרה באשה יותר מבאיש - אמרו חז"ל, אלא מתוך שהתינוק מצוי בבית-רבו נכנסת בו ערמומית תחילה [נדה, מ"ה]. בתקופת-הגאונים היו מזלזלים, כנראה, עוד יותר מקודם בלימודי הבנות. כשרצו הגאונים להראות על דבר פשוט, מובן ומפורסם לכל, היו רגילים לאמר בתשובותיהם: "ברור הדבר אפילו לנשים וקטנים" [הרכבי, תמ"ה].

את הילדות היו מלמדים לקרוא רק כדי שתדענה להתפלל. מתשובות הגאונים נראה, שהיו הנשים מן העם מתפללות בביתן או בבית-הכנסת - כפי שיוצא, למשל, מן השאלה ששאלו מן קמיה דרב יהודאי גאון: "נידה מהו לצלויי או למיעל לבי כנשיתא?" ומתשובתו המחלטה: "שפיר דמי" [ג"ל, מ"ה]. אך יותר מידיעת התפילה לא נתנו לילדות, ולכן לא יפלא שתקופת הגאונים הממושכה לא השאירה לנו אפילו שם אחד של אשה מצוינה, בשעה שעוד מימי התלמוד נודעות נשים מלומדות, מצוינות בידיעות ובכשרונות; התלמוד מדבר לפעמים גם על "אתתא יליפה", "נשים חכמניות ודברניות". בהשוותנו בנדון דידן את התקופה התלמודית עם הגאונית, נכיר בעובדה האופינית, שהאשה יותר מפורסמה מן התקופה הראשונה, ברוריה אשת רבי מאיר, מצטינת בידיעה מופלגת בתורה, עד שהיא מתערבת בשאלות דתיות, דורשת את הכתובים, נותנת הוראות לצעירי החכמים, ולעומת-זאת יודעת האגדה לספר על-דבר "מעשה דברוריה" עם אותו תלמיד [עבודה זרה י"ט, ע"ב, וברש"י ד,ה "משום מעשה דברוריה"]. אמנם האשה היחידה הידועה מזמן הגאונים, אשת ר' משה מארבעת השבוים, אבי לימוד התלמוד בספרד - יודעת לדבר בלשון הקודש, בקיאה במקרא, יראת ד' וגם יפה ביותר, אך לא באלה תהולל בפי האגדה, אלא בצניעותה ומסירות-נפשה, כי כשראתה, ש"השליש מבקש לכפותה, הפילה עצמה בים וטבעה ומתה" [ראב"ד].

חיי המשפחה

האשה נתחנכה בשביל חיי המשפחה. הצניעות וטוהר-הלב - הנה האידיאל בחונוך הנשים. רק מתחולתה של תקופת-הגאונים ידועים מקרים של פריצות וקלות-דעת, שהיו בנות ישראל הולכות ונתלות בגוים, לקחת גטין באונס בעליהן, עד שהוכרחו לתקן, שכופים את הבעל לכתוב גט לאלתר למורדת ותובעת גרושין [ש"ץ, ד, ד, ט"ו]. אבל בכלל מתארת ספרות-הגאונים אידיליה שאננה מחיי המשפחה. יש שמשיאים ילדות קטנות בנות י"ג [גמו"מ, קצ"ז]. ולפעמים גם בנות שש [שם, קפ"ו]. בחירת החתן הוא עסק האב, הבטוח שבתו לא תתנגד לדעתו. "הכין מנהגא דכל בנות ישראל, - כותב הגאון, - ואפילו בת עשרים שנה בתר אביה גרירא, וליכא מידי פריצותא וחוצפה בבנות ישראל לגלויי איהי דעתא ולמימרא לפלוני אני רוצה, אלא על אביה סמכא" [הרכבי, קנ"ד]. אף-על-פי-כן היו רגילים מפני הנימוס לקבל הרשאה מפורשת מאת הבת הגדולה על נשואיה, וכך היה המנהג, שמי שבא לקדש את הנערה, אם בגרות היא, מרשה את אביה לקבל קדושיה, ואם קטנה היא, מקבל אביה קדושיה מדעתו [ש"ץ, ג, ו, ו].

עבודות הבית

אשת האיש עסוקה וטרודה תמיד במשק הבית ובטפוח התינוקות. אמנם לעבודות גסות וקשות אין האשה העבריה רגילה ומוכשרה על-פי חינוכה, ולכן היא אומללה מאד, כשאין לה שפחה לעבודות הללו. "כל מי שאין לו שפחה, הוא בצער גדול, והוצרכו בניו או אשתו להביא מים על כתפיהם מן המעיינות לכיבוס בגדים" [הרכבי, תל"א]. או בנוסח אחר: "ישראל נצרכין להן (לשפחות) ביותר, שלא יצטרכו בנותיו או אשתו להביא מים, ולצאת עם שפחות גויים ופרוצין, ונמצאות בנות ישראל באות בבזיון ובסכנה" [ש"ץ, ג, ו, ו]. החוק הדתי אינו אוסר לאשה להתיפות ולהתקשט, לעדות נזמים ושאר תכשיטים, לכחול את העיניים וכיוצא בזה [ש"ת; רמ"ו; חמדה גנוזה, ע"ח וצ"ו]. אך הוא מגנה את השירה והזמרה והמחולות בחברת גברים, מפני שהם ניוול לאשה מישראל, מותרת רק השירה הדתית הלאומית. שירי אהבה וגבורה אסורים בהחלט. את העניין הזה מסביר הגאון באריכות: "מה שהזכרתם שהנשים משחקות בתופים ובמחולות, אם במושב של אנשים, אין דבר קשה מזה, ולא בתופים ובמחולות, אלא אפילו בפומא מכוער הדבר ואסור. מנהג כל ישראל בבתי משתאות, שמשחין בקולות של שמחה, ואומר דברי שירות ותשבחות לפני הקב"ה, וזוכרין אותותיו וחסדיו עם ישראל מקדם, וקווי גלוי מלכותו והבטחותיו הטובות ובשורות נחמות שבישרו נביאים, ופיוטין הרבה על אלה הדברים, אבל דברים דאסר מר עוקבא [גטין, ט]. דברים שאינן כסדר הזה, אלא נגינות של אהבת אדם לחברו, ולשבח יפה ביפיו ולקלס גיבור בגבורתו, וכיוצא בזאת, כגון של ישמעאלים [הרכבי, ט].

מכל האמור נראה, כי החינוך, אם באשמת התנאים החיצוניים או באשמתו, לא עקר מן השורש את הבורות וההדיוטות של ההמונים, אך הוא נתן לעם תוקף ועוז מוסרי לקיים באמונה את חובותיהם הדתיות. המשפחתיות והציבוריות, - ובזה גדול היה כוח היהדות בימי-הביניים.

 בתי-מדרשות

הלימוד בבתי המדרש

מלבד חינוך ההמונים, צריך היה בית-הספר העממי לגדל ולהכיר את טובי תלמידיו בשביל בית-התלמוד. בתי-תלמוד היו עדין מועטים במספרם, ופעולתם הנכונה הייתה אפשרית רק בסיוע שתי הישיבות, אשר בסורא ופומבדיתא. הם נמצאו עדין אז בתקופת התהוותם; הרי זוהי בייחוד התוצאה של פעולת הגאונים במשך ארבע מאות שנה - יצירת בתי-התלמוד, העומד ברשות עצמו. שמם המצוי של בתי-האולפנא האלה בערי-המדינה הוא "בתי מדרש", מפני שהלימוד שלמדו בהם נקרא על שם שיטת ההוראה - "מדרש". כן מסופר, למשל, על ר' שמריה במצרים, שעמד בראש "מדרש קבוע"; ר' חושיאל כותב לאותו ר' שמריה, ש"קבע ישיבה עלי מדרש" [ראה "התקופה", ספר י"ט]. והראב"ד מספר על ראשוני הספרדים, באותו המעט שהיו יודעים בתורה היו "עושין מדרש". בבבל היו בתי-מדרשים כאלה, למשל, בשבחא, אשר בה הרביץ תורה ר' אחאי בעל ה"שאילתות", ובפירוז-שבור, אשר בה פעלו ראשוני הגאונים, ושבית-מדרשה הנקרא על שם ר' מארי התקים עוד בימי רש"ג. רב שרירא מספר לנו על זה באגרתו: בית מדרשו של ר' מארי זקננו נודע בפירוז-שבור, עד היום נקרא בי רב מארי, ורב יצחק גאון הוא שהיה בפירוז-שבור עת שכבשה עלי בן-אבוטאלב, ויצא לקראתו והקביל פניו [Beitrage 206], עמוד

ספרי-עזר לתלמוד

הלימוד בבתי-המדרש היה קשה מאד, כי הרבה מכשולים ומעצורים היו על דרכו: לא היו העתקות התלמוד בשביל התלמידים במספר הדרוש, כתבי-היד היו משובשים ומסורסים על-ידי השמטות; מחוסר הפרושים לתלמוד, היה סגנונו החד והקצר, שפתו הבלולה, דרכי-הגיונו המיוחדים - נבצרים ונשגבים מבינת הלומדים; האגדה הפליאה בציורי דמיונותיה, ואת ההלכה למעשה עם יסודותיה ונמוקיה אי-אפשר היה להוציא מתוך המשא והמתן, חילוקי-הדעות ומדרש הכתובים. ר' נסים, בעל ה"מפתח", התאונן, שעוד בזמנו ראה הרבה מן התלמידים, שלא עמדו על הקיצור המיוחד לתלמוד, "ויטרחו בבקשת ראיות ולא מצאו אותן, ותתקשה עליהם ההלכה ותסתתם" [הר"ן בהקדמתו ל"מפתח"].

כדי להקל את לימוד התלמוד והוראתו, נתחברו במשך הזמנים ספרי-עזר מיוחדים, כגון "ספר תנאים ואמוראים", ספר ה"שאילתות", "ספר המתיבתות".

ספר ה"שאילתות"

הראשון מאלה הספרים שואף לאותה תכלית על-ידי ברור אישיותם של החכמים, ראשי המדברים בתלמוד, בתתו את שלשלת אבות המסורת מזמן משה בסדר כרונולוגי; חוץ מזה, הוא נותן כללים יסודיים לקביעת ההלכה כאחד מן התנאים החולקים זה על זה, וגם כמה באורים של הטרמינולוגיה התלמודית ודרך חז"ל בפלפולם. ספר ה"שאילתות" הרי הוא תמצית קצרה של תוכן התלמוד; תכליתו היא לתת את כל החשוב ביותר מן התלמוד בלשונו שלו, אך בקשר ובסדר ובלי פלפולים. הוא בורר מן ההלכה רק את הדברים, שנוהגים בחיי ההוה, ופוסח, למשל, על הלכות הקרבנות או דיני טומאה והטהרה; לעומת-זאת הוא מכניס אגדות הרבה הנעימות ומובנות למתלמדים, ובייחוד יאריך בעניני מוסר, ב"חובות הלבבות", כגון אהבת רע, צדק ויושב, שורת הדין במקח וממכר, צדקה וגמילות חסדים [שאילתא ב, ג, י"ד, כ"ז, ל"ד, ל"ח ועוד]. או יגנה את המדות הרעות, כגון אונאה, קנטרנות ורכילות [למשל: שאילתא ד, פ"ח, קח"ט, ק]. ובייחוד יטעים חובת אדם מישראל ללימוד את התורה וללמדה לבניו [שאילתא ז, ח, קמ"ב]. בהרצאת החומר הולך רב אחאי גאון על סדר המקראות בתורה כדרך מדרשי ההלכה, למען ידע המתלמד את יסוד ההלכות בתורה הכתובה; אבל הוא נבדל לטובה מאלה האחרונים במה שהוא נותן לא מדרשים קצרים ומקוטעים, אלא מאמרים שלמים על נושא אחד.

לפי צורתו ספר ה"שאילתות" הוא קובץ של דרשות, כפי שנהגו בזמן ההוא לדרוש באזני העם; כך יוצא לנו, אם נשוה את השאילתות, המסימות בביטוי האופיני "ברם צריך את למילף", לדברי ר' נתן הבבלי (בס' יוחנין): "ופותח ראש גלות ודורש בעניין הפרשה, וכשהוא גומר, מתחיל בבעיה, אומר: ברם צריך את למילף וכו'".

"ספר המתיבתות"

"ספר המתיבתות" היה, לפי עדותו של החכם הקראי יהושע בן יהודה, "קיצור שני התלמודים של א"י ושל שנער" [עין "השלח", 1914, ח"ה, במאמר על רה"ג]. לצרכים מעשיים היו משתמשים עוד, מלבד אלה, בקבצי-הלכות, שמהם התפרסם בייחוד בבתי-המדרש הקובץ "הלכות גדולות" לר' שמעון מקהירא, שמלבד עיקרי הלכות שבתלמוד נכנסו לתוכו גם כמה מתקנות הגאונים [עין למשל ג"ק, פ"ז ופ"ט].

הקהילות שבאפריקה, איטליה וספרד היו להן גרסאות ועיבודים מיוחדים של זה הקובץ, שמהם הגיע לפרסום בייחוד נוסח ספרדים, שבעלי-התוספות מזכירים אותו בשם "הלכות גדולות של אספמיה" [פסחים, ל; יבמות, מ"ח]. קבצי-הלכות קצרים ומצומצמים היו רצוים לרבים מן החכמים ותלמידיהם, כי הם היו פוטרים אותם מלימוד עצם התלמוד המיגע, ושלפעמים הוא גם בלתי-מובן להם לגמרי; אך דוקא בגלל זה, שהיו "ההלכות הקטועות" מסיחות את דעת הלומדים מן התלמוד במקורו ועושים את לימודו למיותר - בגלל זה התקוממו הגאונים כנגדן בכל תקפם. מר צמח גאון השיב לשואליו: וזה שחקקתם לכם ב"הלכות", לא שמענו מעולם לא בכתב ולא בפה, ולא תטעו באותן הלכות קטועות. וכששאלו את מר פלטוי גאון: "איזה עדיף ומשובח: לעמוק בתלמוד או בהלכות קטועות, ולא שאלנו דבר זה, אלא מפני שרוב העם מטין אחרי הלכות קטועות, ואומרים: מה לנו לקושיות התלמוד" - השיב הגאון: "לא יפה הם עושים, ואסור לעשות כן, שהם ממעטין תורה, וכתיב: יגדיל תורה ויאדיר; ולא עוד, אלא שגורמים לת"ת ח"ו שישתכח, ולא נתקנו הלכות קטועות לשנן בהם, אלא למי שלמד תלמדו כלו ועוסק בו, כי אם מסתפק לו דבר, ואינו ידוע לפרשו, מעין בהם" [ח"ג, ק"י; דדו"ד, ח"ד, עמוד 17].

אם גם הגאונים בעצמם חיברו לפעמים פסקי-הלכות על הסדר, כמו רב האיי גאון [מפתח", 52]. אין זאת אלא מפני שחשבום מועילים לחזרה, אבל כולם היו בדעה אחת, שיסוד הלימוד צריך להיות התלמוד. גם הגאונים המציאו ספרי-עזר ללימודים, אך לא במקום התלמוד, אלא כדי להקל את לימוד המקור והבנתו. כן חבר, למשל לצורך זה מר צמח גאון את ספר ה"ערוך", מילון תלמודי על סדר האלף-בית, מר שמואל בן חפני כתב מבוא לתלמוד, רס"ג ורה"ג כתבו פרושים למסכתות בודדות, בייחוד היו חשובים אלה הפרושים שנכנסו כולם לאחר-זמן לתוך דברי ר' נתן מרומי ורש"י, ולכן לא הגיעו לידינו.

ירחי כלה

כל החיבורים וספרי העזר הנזכרים לא היו מספיקים עדיין ללימוד שגור ומרווח של התלמוד בבתי-המדרשות, ומה-גם שנתחברו הספרים הללו רק באחרית ימי הגאונים. לכן היו מתקשים בלימודם, בייחוד בתקופה הקדומה, לא רק התלמידים, אלא גם הרב היה נתקל לפעמים במלים ובביטויים קשי-ההבנה, בהלכות מקופחות ובלתי-מאוששות, בסתירות שלא יכלו לפשר ביניהן, בהגזמות והגשמות שלא מצאו להן פתרונים, וכדומה לרוב. הסיבות האלה היו עלולות לגרום, אם לא לסגירת בתי-המדרש הגמורה, לפחות ללימוד שטחי ומרפרף, שלא באמונה, לרשלנות ולערבוביה במוחות. למהלך-הלימודים המסודר דרוש היה מוסד, המתקן וקובע תכנית שוה לכל בתי-הלימוד, הבוחן לפרקים את ידיעות הלומדים, והראוי באמת בעיני העם לברר את הבלתי-מובן, לקבוע הלכות ולסלק מן הספקות. מוסדות כאלה התקיימו, כפי הנראה, על-יד בתי-הלימוד העליונים שנקראו בעברית "ישיבות" ובארמית "מתיבתות כוללות" [הרב שי"ר פרש ב"ערך מלין" זה השם מעניין הישיבה של התלמידים הגדולים, שכבר קראו ושנו, על ספסלים, בעוד שהצעירים ופחותים במעלה היו עומדים. ומצא ראיה לזה ממאמר התלמוד, שעד ר"ג למדו תורה מעומד, מכאן ואילך - מיושב, ופרש המאמר על ר"ג דיבנה, שצוה לר' יהושע לעמוד על רגליו, כתלמיד שלא שמש כל-צרכו, ולאחר שהושיבו את ראב"ע בישיבה - נתוספו ד' מאות ספסלים, כדי שישבו כל התלמידים. אך למרות חריפות ההשערה, העניין לא נתישב בה, ועדין הוא תלוי ועומד, שהרי גם בבית-הספר ישבו התינוקות ואף-על-פי-כן לא נקרא בשם זה, ובן-סירא כבר ידע את הישיבה. ואולי נקרא בית-אולפנא לגדולים - "ישיבה", מפני שישבו שם בסדר ידוע. - בארץ-ישראל נקראו הישיבות - "חבורות", כנראה מנוסח "יקום פורקן": "חבורתא קדישתא די בארעא דישראל". עיין "מחלוקת", עמוד 8 156]. בשני החדשים הקודמים לחגים הגדולים, באדר ואלול,, וגם דה"ר, ח"ג, עמוד הנקראים "ירחי כלה", היו מתכנסות כנסיות גדולות של חכמים ותלמידיהם, שהסתדרותן הייתה מסובכה למדי, והן היו כעין אוניברסיטאות עממיות.

הסתדרות החכמים בישיבה

אגודות החכמים

החכמים היו מאוגדים כאן לאגודות מיוחדות, שנקרא בכינוי-הכבוד: סנהדרין גדולה וסנהדרין קטנה. מעולים שבהם מילאו תפקיד מיוחד, בהיותם לעזר לגאון בהוראת העם במקצועות-התלמוד השונים. זקנים ומפורסמים מן החכמים היו להם, כמו בימי התלמוד, מקומות מיוחדים, ויתרם ישבו באשר מצאו להם מקומות פנויים, כפי שמעיד רש"ג באגרתו: "הוו נפושי רבנן בההוא עידנא, מנהון איכא רבוותא דאית להו ספסלא בי מדרשא ויתבי בהו, ומנהון איכא רבנן אחריני דיתבי קדמיהון". מקומות קבועים היו רק בשבע השורות הראשונות, שבכל אחת מהן עשרה מקומות, ושבהן היו יושבים חברי הסנהדרין; בשבע השורות האלה, לפי דברי ר' נתן הבבלי, היה כל אחד מכיר את מקומו, ואין אחד מהם במקום חברו. חשובה בייחוד הייתה השורה הראשונה. שבעה מן היושבים בשורה זו היו ממונים כל אחד על שורה אחת משורות הסנהדרין, הם נקראו "ראשי כלות". מפני שהם היו העוזרים הראשיים של ראש-הישיבה, היו דורשים לפני העם ומבארים להם, בשעה ששאר החכמים היו רשאים רק להשתתף בפלפולים. יתר שלשת היושבים בשורה הראשונה היו סגנים לראשי-כלות וממלאים מקומם כשנעדרו אלה בישיבה.

ר' נתן הכהן מספר בזו הלשון: "זה סדר ישיבתם. ראש ישיבה יושב, ולפניו עשרה אנשים, והיא נקראת דרא קמא, ופניהם אל פני ראש הישיבה, והעשרה שיושבין לפניו, מהם ראשי כלות וג' חברים. ולמה נקרא שמם ראשי כלות? שכל אחד מהם ממונה על עשרה מן הסנהדרין, והם הנקראים אלופים" [מדברי ר' נתן בן יצחק הכהן הבבלי, המובאים בספר-יוחסין לר"ש שולם. עין באור הדברים אצל ר"י הלוי בדה"ר, עמוד 227]. המקומות שבשורה הראשונה, וכנראה גם בשאר השורות של הסנהדרין, היו עוברים בירושה מאב לבנו, אבל בכלל התחשבו עם כל אחד, כדי להושיבו במקום הראוי לו, או לפחות לתת לו את משכורתו לפי ערכו. כך היה מנהגם: אם נפטר אחד מראשי-הכלות, ויש לו בן הממלא את מקומו, יורש מקום אביו ויושב בו, ואפילו היה קטן בשנים. וכן מן החברים, כשיפטר אחד מהם, אם היה בנו ממלא את מקומו, יושב בו, ואין אחד מהם דולג על מפתן חברו. ואם אינו ממלא מקום אבותיו, והוא ראוי לשבת באחת משבע דרי, יושב בה, ואם אינו ראוי לשבת עמהם, יושב עם בני בי רב ועם שאר התלמידים, ואם יהיה אחד מהם מהז' שורות גדול בחכמה מן האחר, אין מושיבים אותו במקומו, מפני שלא ירשו מאביו, אבל מוסיפים לתת לו יותר מחלקו מפני חכמתו [מדברי ר' נתן בן יצחק הכהן הבבלי, המובאים בספר-יוחסין לר"ש שולם. עין באור הדברים אצל ר"י הלוי בדה"ר, עמוד 227].

"סמוכים", "זקנים" או "קשישאי"

חברי הסנהדרין מכונים בתשובות הגאונים בכינויים שונים: "סמוכים", שקבלו סמיכה להוראה; "זקנים" או "קשישאי", או "רבנן דדרא רבא", וכל-זה בניגוד לאגודה אחרת של חכמים, הממלאים מקום סנהדרין קטנה, ונושאים שם בלתי-ברור: בני קיומי, רבנן דדרא דסיומא, או בקצור: דרבנן דסיומי. מר עמרם גאון פותח את תשובתו לקהילת ברצלונה: "קבלו שלום ממני ומר' צמח דיינא דבבא ומן רישי כלי ומכל החכמים הסמוכים, שהם במקום סנהדרי גדולה, ומן בני קיומי שהם במקום סנהדרי קטנה ומשאר חכמים ותנאים ות"ח שבישיבה כלה". רבי צמח הדיין כותב: שאלו שלום ממני ומן האלופים (=רישי כלי) ומן רבנן קשישאי דדרא רבא (=ע' סנהדרין היושבים בשבע שורות, לפי ר' נתן), שעומדים במקום סנהדרין גדולה, ומן רבנן דדרא דסיומא, שעומדים וכו'. רש"ג ורה"ג מתחילים תשובה משותפת: קבילו שלמא מיננא ומן ראשי כלי וראשי מדרשי וראשי פרקי ומן רבנן דדרא רבא ומן רבנן דסיומי וכו' [עין "מחלוקת", 49-48].

קרובה השערה, שהכנוי "בני קיומי" בתשובת מר עמרם כתוב בטעות תחת "בני סיומי", וכי את הוראת המילה "סיום" יש להבין כאן כמו שמבינים אותה בכמה מביטויי התלמוד, הינו, על עניין השלמת הדרשה שבבית-המדרש וסיכומה. כן מסופר, למשל, בתלמוד על ר' פפא ורב הונא, "דלא הוו בסיומא" [ב"ב, כ"ב, ע"א]. או "אשכחיה לריש לקיש דיתיב וקא מסיים מתיבתא דיומא לרבנן" [ב"ק, קי"ז, ע"א]. שרש"י פרש שם: "היה מחזר ושונה להם מה שדרש ר' יוחנן אותו היום, לאחר ששמעו כולם מפי הרב, חוזר ומכוונה בידם". לפי השערה זו, היו רק זקני החכמים, כמו המוסמכים להוראה שבארץ-ישראל, רשאים לפסוק הלכות, אבל צעירי החכמים, היו, רבנן דסיומי, לא הייתה להם רשות זו, ותפקידם היה רק לסיים ולסכם את הדרשות והפלפולים, לנסח אותם בנוסח קצר ובהיר [Beitrage, 17-15; השערה אחרת עין דה"ר, עמוד ק"י].

כינויים נוספים של מנהלי הלימוד

משאר החכמים, מנהלי הלימודים בישיבה, נזכרים עוד במקורות: "ראשי סדרים" - משגיחים על לימוד מסכתות וסדרים שלמים בתלמוד; "ראשי פרקים" - צופים ומפקחים על לימוד פרקים בודדים; "ראשי מדרשים" - מומחים במקצוע מדרשי-ההלכה; "תנאים" או "משנים", הקוראים בעל-פה משניות ובריתות ומפרשים אותן. תפקיד חשוב ואחראי מילא גם סופר הישיבה, שהיה מרצה בכתב את תשובת הגאון על שאלות הקהילות הרחוקות; גם הוא נקרא "אלוף".

על יד הישיבה התקיים גם בית-דין, שהיה פוסק שאלות דתיות ומשפטיות או מאשר החלטות ראש-הגולה [עין למשל הרכבי, תקנ"ה]. כאן פעל עוזרו הראשי של הגאון וממלא-מקומו - דיינא דבבא או "אב בית-דין".

בחירת הגאון

גם את משרת הגאון, ראש הישיבה, היה האב מנחיל בירושה לבנו, אם היה ראוי לכך. אך על-פי-רוב לא נמצא מבני הגאון אדם ראוי למלא מקומו, ואז היו בוחרים לגאון חדש באחד מחכמי הישיבה הזקנים ביותר, שהזיקנה הייתה נחשבת למעלה יתרה לעניין זה, נראה מן העובדה, שמלבד רש"ג ורה"ג לא האריך איש מן הגאונים במשרתו שלשים-ארבעים שנה; הרוב "מלכו" פחות מעשר שנים, וגם המיעוט, שעברו גבול זה, מלכו פחות מעשרים שנה.

רק ההכרח הקשה מחייב לפעמים רחוקות למנות גאון ממקום רחוק, שלא מבני רבנן דמתיבתא, כפי שארע, למשל, לרס"ג, שהביא אותו דוד הנשיא ממצרים, בשעה שהגיעה ישיבת סורא למצב דחוק מאד, עד שלפי רש"ג "איתמר ביני רבנן לבטולי למתא מחסיא ולמתייה מאן דמשייר בה לפומבדיתא". כן רק במקרים יוצאים מהכלל נתמנה לראש-הישיבה אדם, שלא הקדיש עצמו כולו לתורה, אלא עסק קודם-לכן באומנות או במסחר. לכבוד כזה זכה רק האורג יום-טוב כהנא, מפני שאז "אידלדלא מלתא טובא במתא מחסיא, ולא אשתיירו בה חכימי, ולא הוו תמן רבנן כולי האי"; ופעם שנית לקח לו בחזקה מקום הגאון הסוחר העשיר והתקיף אהרן הכהן, שעלה לגדולה בגלל עושרו, ולא מפני שהיה ראוי לכך. למרות קצורם של דברי רש"ג נשמע בם היטב קול מחאת הישיבה נגד האלימות הזאת: "מ"ר אהרן לא מבני רבנן הוה, אלא מן תגרי הוה, ומ"ר מבשר גאון סמכיה בדלא רבנן במתיבתא, ולאו מפני דהוה ראוי לגאונות, אלא דוכתיה הוה למ"ר עמרם ריש כלה, וקפץ עליה מר אהרן, והוה עז מאד, ודחיל מיניה מ"ר עמרם ואזל לקמיה".

אנו רואים אפוא אצל החכמים כינויי-כבוד מרובים. תכלית כל אלה הכיבודים הייתה לפעול על אהבת-עצמם של הלומדים ול"להרבות חכמה" על-ידי "קנאה" ותחרות, - אם למרות הכונה הרצויה, הביאו אלה הנימוסים לפעמים לידי עלבון וקטטה, - ולכן הכירו טובי החכמים בריקנות הפנימית של התארים המפוארים. שמענו לפחות את רש"ג מספר, שהוא מזרע המלכות מבית דוד ובית ראש-הגולה, אך אבותיו שבקו ברצונם הטוב "כל הני ארחתא בישתא דנשיאות ועיילו ברבנן במתיבתא למיבעא ענוה ושפלות ונמוכות". וכן מגנה רש"ג את דרך הדורות האחרונים, המשתבחים ו"מתרברבים" ומגלים בזה את קטנותם הפנימית: "הדורות הראשונים, שהיו גדולים מאד, לא צריכים לרברבם לא ברבן ולא ברבי ולא ברב, וסדור בפי הכל: גדול מרב - רבי, גדול מרבי - רבן, גדול מרבן שמו".

תלמידי הישיבה

ביחד עם החכמים היו נקהלים אל הישיבות גם טובי תלמידיהם, עד ארבע מאות איש בערך, לפי ר' נתן הבבלי. מפני קושי הנסיעה בימים ההם, מובן שרוב התלמידים האלה היו מבבל. אולם באו גם מארצות רחוקות. רק שמואל הנגיד מעיר בקינתו על רה"ג, שהוא העמיד תלמידים לא רק מארצות הישמעאלים, אלא גם מארצות הנוצרים: "ילדים לו בכל ארץ ערבית ואדומיה, אשר גידל עלי תלמוד וטפח להוריה". גם בתשובות נזכרים תלמידים מארץ אסום, הינו מאטליה [למשל גמו"מ, ל"ד]. וגם מארץ יון. אלה האחרונים היו בייחוד רצוים לגאונים, מפני שהם היו בקיאים בלשון היונית, שלא ידעוה בבבל ושהייתה נחוצה להבנת מלים לועזיות מרובות, המצויות בתלמוד; ולכן בקשו הגאונים הוראה מפי תלמידיהם אלה בעניני הלשון השגורה בפיהם. כן מספר, למשל, הגאון בגלוי-הלב: "אנדיפא - אין אנו יודעין מהו, ועכשיו שאלנו את היונים התלמידים המצוין לפנינו מן קצטנטינה, ואמרו כי ידוע זה בלשון יוני וברור וכו'" [הרכבי, רכ"ה]. יתכן, שגם ספרד הייתה שולחת לכאן את תלמידי-חכמיה הצמאים לדברי תורה. בתשובות רבות נזכר חכם מפורסם מספרד, ר' אליעזר מן אליסאנו, שזכה גם לכנוי-הכבוד - "אלוף"; כן מספרת, למשל, תשובה אחת, שר' אליעזר אלוף מן אליסאנו המציא לגאונים מכשירי הסתכלות ללימוד ההלכה [שם, שפ"ו].

לחברי הישיבה מן המנין היו מתקבלים תלמידי-חכמים, בעלי ידיעות הגונות בתורה. מתוך תשובות רבות אנו נוכחים, שתלמידי הישיבות היו נחשבים לבני-סמכא בעם, עד שפנו אליהם בשאלות דתיות שונות. מי שנסתפק לו דבר, שהיה שואל מן התלמידים ועושה לפי פסק דינם [עין למשל ש"ץ, ג, א, י"א]. התלמידים בעצמם היו משגיחים על קיום חוקי התורה; והעם היו סומכים על הוראתם, אפילו כשבאו לעקור מנהג מקובל. רק המהדרים או המחזיקים בנושנות חששו למנהג הישן ובקשו הכרעה מפני הגאון. כן מספרת, למשל, שאלה אחת: "קמו תלמידים בזמן הזה וביקשו לשנות מנהגנו, וכשראו קהלנו ושמעו את הדבר הזה בהלכות וטעמים, מקצתן נתרפו ידיהם, והשאר עמדו על מנהגם הראשון, עד שתבא אליהם תשובת אדוננו" [גמו"מ, מ"ד].

תרביצה

בתור שומעים חופשים היו נכנסים אל הישיבות גם תלמידים שאין להם הידיעות הדרושות. להכשרתם של אלה היו מתקיימים, כפי הנראה, על-יד הישיבות בתי-אולפנא מיוחדים, המכונים "תרביצות". על הסתדרותן הפנימית של התרביצות אין לנו במקורות כמעט שום ידיעות. הן נזכרות בתשובות רק במקרה, כשהגאון מדבר על גרסאות מסופקות בתלמוד, ונראה אז, שעם גרסאות התרביצה היו מתחשבים רק לעתים רחוקות [הרכבי, רכ"ט]. ועל-פי-רוב היו דוחים אותן וחושבים למשובשות. על גירסה משובשה, לדעת הגאון, הוא רגיל לאמר: "טעות סופר הוא, או שיטפא דתלמידאי דתרביצא" תרביצאי 'שלא היו בקיאין, כדרך טעויות הרבה שמצויין בשיטפי' [ג,ק, ע"ה].

יש משערים, שבתרביצות היו לומדים התלמידים שלא היו מוכשרים כל צרכם כדי להתקבל בישיבה, וגם החכמים שלא רצו להיכנע לתכנית-הלימודים הקבועה בישיבה. בשעה שבישיבה היו לומדים בכל "זמן" מסכת אחת לפי בחירת הגאון, כדי שיהיו מוכנים לפרושי הגאון בירחי כלה, - היו לומדים בתרביצה כל אחד מה שלבו רוצה. גם התרביצה הייתה שולחת את לומדיה אל הישיבה, אבל רק בתור שומעים חופשיים; הם לא השתתפו בפלפולים, לא קבלו הספקה ולא היו מחויבים לקיים דרישות ראש-הישיבה בעניין חומר הלימוד. ר' נתן הבבלי מספר על עניין הלימוד בבתי-המדרשות בזה"ל: "כל אחד מן התלמידים במקומו גורס ומעיין כל אותם ה' חדשים המסכתא, שאמר להם ראש הישיבה בצאתם מעמו, ובאדר אומר להם: מסכת פלונית נפרש באלול, וכמו כן באלול אומר להם: מסכת פלונית נגרוס באדר. וכל השורות אינן הולכות מעמו, עד שמודיעם המסכתא שיתעסקו בה כל אחד ואחד בביתו, ולשאר התלמידים אינו צריך להודיע, אלא כל אחד ואחד גורס באיזו מסכתא שירצה" [עין ברור הדברים הללו בדה"ר, ח"ג, עמוד קי"ג-קי"ט].

תקנת הגרסאות ופירושי התלמוד

הגרסאות

כשהיו תלמידי-החכמים לומדים במקומותיהם את המסכת שנבחרה על-ידי ראש הישיבה, היו נתקלים בענינים רבים בלתי-מובנים, שעוררו בהם ספקות באמיתות הנוסח. כזאת נראה מכמה תשובות של הגאונים, הכתובים, למשל: ואמרת שיש שיבוש בנוסח שלכם, או גירסא בעיתון דאית בנוסחיכון חלופי ברייתא, או: ותבעיתון למיכתב גירסא דברייתא [ג"ק, ע"ט-פ"א]. וכדומה. ולכן היו הולכים לסורא או לפומבדיתא קודם-כל כדי לקבוע הנוסח הנכון, מפני שבשתי הישיבות, אשר בהן נוצר ונערך התלמוד, היו העתקות עתיקות ויקרות וגם קבלות נאמנות שבעל-פה, הנחוצות להשואת כתבי-היד ולתקנת הגרסאות.

כן אנו שומעים, למשל, את הגאון אומר: אנחנא הכין גריסנא משמא דמאן דקביל מן מרנא גאון יהודה, דקביל מן מרנא שמואל אבוהי וכו'; או: ומן כמה שנין אשכחנן נוסחא עתיקא גמרא דמשני לישניה מן לישנא דילנא, והכין כתיבא הא שמעתא [הרכבי, רכ"ט, של"ד]. וגם הגאון מצדו היה מעיר את שומעיו על הנחיצות לחקור ולדקדק יפה בנוח בכל מקום הקשה להם בתלמוד, לעין בכל דבר שמסופק להם כיצד עקרו ואם אינו טעות-סופר; והיה מודיע להם איך גורסים בישיבה ומה כתוב בנוסחאות של ספרי הישיבה [למשל ג"ק, ע"ח].

פירושי התלמוד

לא פחות מתיקוני הגרסאות היו חשובים הפירושים והבאורים, שהיו הגאונים מפרשים לתלמידיהם בישיבות. כאן נמצאו פירושים עתיקים, שנתחברו עוד על-ידי הסבוראים, ושבהם היו הגאונים משתמשים תמיד בדיוק ובזהירות רבה. בפרשם לתלמידים את התלמוד, היו מגלים להם את המקור, שממנו שאבו את פירושיהם: אלין מלין בסידור הזה ובלשון הזה אתאמרו משמא דרבנן סבוראי ותדיר בפומייהון דכולהון רבנן. לפירושי הסבוראים הוסיפו עוד הגאונים הקדמונים את פירושיהם הם, שהתפשטו במשך הזמנים בעם, כפי שנראה מדברי הגאון: וסדירן בפומא דרבנן משמא דרבוותא ראשונים דמן בתר סברא, כי היכן דסדיר גמרא, אלין מלין בלשון הזה, או: אנן קא חזינן גאונים ז"ל מן יומי דרבנן סבוראי, דכתבי לכל אתרוותא פשוטי וכו' [הרכבי, רי"ד. ועין דה"ר, 184].

פירוש כתוב על כל התלמוד לא היה בידי הלומדים, אבל פירושי הסבוראים היו נמסרים בעל-פה או ברשימות מדור לדור, וידיעתם הייתה חובה לכל תלמידי החכמים (ו"תדירין בפומייהן דכולהון רבנן בתלמוד"); פירושי הגאונים הראשונים לא היו נלמדים באופן אחד בישיבות, אולם גם הם מקבלים במשך הזמנים צורה מסוימה ונסדרים, "כי היכן דסדיר גמרא". רש"ג משוה שיטת הוראת התלמוד בתקופת הגאונים לשיטת ההוראה של תנאים ואמוראים; מחוסר פירוש כתוב המשותף לכל, היו הבאורים הבודדים דומים זה לזה רק בתמצית תוכנם, אבל נבדלים בדרך הרצאתם, בהתאמה לתכונת נפשם של המורים ולצרכיהם וכשרונותיהם של התלמידים, פעמים היו קצרים ומצומצמים ופעמים מפורטים ומוסברים באריכות. "לא הוו להון, - מספר רש"ג באגרתו, - להנך קמאי עד דאיפטר רבי חבור כתוב וגרסין ליה על פה, כגון פרושי כתיבי להו דמפרשינן השתא אנחנא לתלמידי דילנא דכולהון גרסין ליה והאי כתוב באנפא חדא והאי כתוב באנפא חדא; הכי הוו מפרשין משנתהון, וקרו להו לפירושיהון תלמוד. והכי הוה בעידנא דרבנן קמאי, כדמפרשינא אנחנא השתא פירושי דילן, כל חד וחד מן רבוותא כדחזי, ומגמר לכל חד וחד מתלמידים לפום מאי דצריך לפום מאי דיכיל מנהון. איכא דאמרי להו ראשי דברים ועיקרן, ושארא מבין מדעתו, מנהון איכא דצריכא למפשט וארווחי להון ולדמויי להן דמויי".

קבלות שבעל-פה

מלבד הגרסאות והפירושים העתיקים היו התלמידים מוצאים בישיבות גם קבלות ומנהגים עתיקים, החשובים מאוד לקביעת ההלכה למעשה. קצת מן המנהגים האלה היו עתיקים כל-כך, עד שהיו מיחסים אותם לתיקוני הנביאים, שנבאו בבבל, כמו המנהג, למשל, להיקהל בבית הכנסת בבוקר השכם לפני התפילה, לאמר מזמורי תהלים ולעיין בתורה. "כן מנהג בבבל מתחילת גלות ראשונה, - מספר הגאון, - שכיון שגלו לבבל ונמעט התלמוד ובטלו המלמדים מצער גלות, נתקבצו ישראל אצל נביאים ובעלי תורה, אמרו להם: אנו יש עלינו טרח ומחיה פרנסה, בשבתות וי"ט מיהא שיש לנו פנאי נשב בטלים ונישן כל הלילה, תיקנו להשכים לבה"כ ולומדים עד שחרית" [ג"ל, פ"ז]. בישיבות בכלל היה חי זכרון האמוראים והסבוראים, בייחוד זכרון הגאונים הראשונים וכל פרטי חייהם ופעולתם, דרכי לימודם ומנהגיהם. רש"ג מספר, למשל, בעניין זה: אנחנא בריר לנא טובא מאי דהוה ביומי דר' פלטוי ומו' אחא ומר' מתתיהו גאונים נ"ע, דוכתיה דכל חד וחד ומושב דיליה והרבה משיחות די להון וכו', היכא הוה יתיב ומאי דריש ומאי איתמר במתיבתיה, ואית מדינאי ושמועות דקיימן בליבנא כמאן דחזיניה ושמעיניה [גמו"מ, ק"מ].

מנהגי בבל

המנהגים שנתקימו בבבל היו נחשבים לעניין של חובה לכל קהילות הגולה, בגלל עתיקותם ויחס הכבוד אליהם בישיבות. בתשובה על שאלות הקהילות בדבר איזה דין ומנהג היו הגאונים מודיעים פרטי העניין ומבססים הדבר בנמוק קצר: כך מנהג בשתי ישיבות. או כותבים בזה הלשון: מנהגא במתיבא כך וכך, ולא שינה אדם בישיבה מעולם, וכך ראוי לעשות. או: מעשים בכל יום נעשים בבבל כך וכך, ולכן כך הדין. ולהפך, כשהתנגדו הגאונים לאיזה מנהג, היו כותבים: לא שמיע לנא במתיבתא [למשל, הרכבי, ו, ז; או ג"ל, ס"ד, פ"ב]. לדברי הגאונים בדבר מנהגי הישיבות נשמעו בכל תפוצות הגולה, ושקדו לקיים אותם לכל דקדוקיהם. יוצאת מכלל זה רק בארץ-ישראל, ביחד עם ארץ איטליה הקשורה בה, שהיא התירה לעצמה לנטות מדרכי בבל ולהחזיק במסורות ומנהגים מיוחדים, בייחוד במקצוע העבודה בבית-הכנסת. די לנו להעיר, למשל, שר' חננאל, בן ר' חושיאל האיטלקי, מטעים בפרושו מסורות וקבלות מיוחדות, בנגוד לאלה המקובלות בידי הגאונים, כשהוא אומר: ראינו לרבותינו הגאונים פרשו פירוש אחר, ואנו כתבנו מה שקבלנו, וכדומה. [עין בזה דה"ר, קמ"ז].

פרסום המנהגים

הגאונים היו בטוחים ולא היו מפקפקים, שרק קבלותיהם הן הנאמנות, ולכן השתדלו, מתוך שאיפתם לאחדותן הרוחנית של קהלות ישראל המפוזרות, לפרסם בעם את מנהגי בבל על-ידי תשובותיהם ועל-ידי תלמידיהם.

אבל אופיני מאוד הדבר לתכונת הגאונים, שההשתדלות ההיא לא הייתה מונעת אותם כלל מלטעת בלב שומעיהם רגשי כבוד למנהגי העם המקומיים, ולו גם בלתי מתאימים לאלה שבבבל. גם כשהיה המנהג המקומי חסר יסוד ניכר, - ולא רק שלא נהגו בו בבבל, אלא להפך היו שם מפורסמים דברי חכמים קדמונים כנגדו, - גם אז לא ציוו הגאונים לבטלו, אם נהג בו העם מזמנים קדומים, אלא השתדלו למצוא לו סמך. כן אנו שומעים, למשל, את הגאון מדבר רכות לשואליו: "אין אנו נהוגים בזאת, ומלתא דנקיטא מפומא דרבואתא דעלמא, איתני עולם, דלא למיעבד, הכין, ואתון - אי ניחא מלתא לכון למדחא מנהגכון, - כמה שפיר וכמה יאה! ואי קשיא מלתא משאר עמא דנקיטי מנהגא וקשה למיעקרנהון מיניה, אית לכון למיסמך אהא דאמרינן וכו'" [הרכבי, ס"ה].אין לשנות את המנהג שנשתרש, אם השינוי קשה לרוב הציבור או אליל להביא לידי מחלוקת. אי-אפשר להורות לרבים ולאסור להם מה שנהגו בו התר, ואין רוב הציבור יכול לנהוג בו אסור. ו"אדות מנהגים שלנו, אם נקל הוא לציבור שלכם לשנותם, מה טוב; ואם עי"ז תהיה מחלוקת בציבור, מוטב שתחדלו ותעשו כמנהגכם" [הרכבי, ר"ח, בשפה הערבית; ג"ק, צ"ב]. אין מנהג לישראל שאין לו יסוד, ואף-על פי שלא ידענו לו טעם, צריכים אנו לחוש, שלא על-חנם נתפשט בישראל, ולכן צריך מנהג המקום להיות השליט והמכריע בשאלות החיים, ד"עיקר מלתא לפום מנהגא, להכין דיינין בכל אתרא כמנהגיה" [הרכבי, שפ"ו; ג"ל, י"ד].

דרך הביקורת

ביחד עם השפעת הגאונים על תלמידיהם לכבד את העם ואת מנהגיו, היו בכל-זאת מורים להם לפעמים את דרך הביקורת ביחס לאבטוריטטים קדומים. אנו מוצאים מחלוקת בין הגאונים, יש שמכשירים ויש שפוסלים. כן מצאנו, למשל, את ר' מתתיהו גאון חולק על מר עמרם ומר נחשון [הרכבי, תקי"א, תקמ"ד]. יש שהם דוחים בהחלט פירוש או תקון של גאונים, שקדמו להם, ואומרים: הא דאשכחתון, או דכתבתון משמא דפלוני הגאון - לא שמיעא לנא ולא סבירא לנא [למשל, הרכבי, ס"ט; או: ג"ל, כ"ח]. או מזלזלים בהם בדרך-כבוד ואומרים: ושהוקשה לכם תשובתו (של מר שר-שלום), טעמו של ש"ש גאון לא ידענו, ואין מן הדין להשיב על דבריו לאחר מיתה, שכך שנינו: אין משיבין את הארי לאחר מיתה. הלכך גם אנו נמי אין אנו יכולין להשיב על דבריו כל עיקר, ואין אנו מבטלין אותו ואין אנו למדים ממנו [ש"ץ, ד, ד, מ"ו].

את העובדה הזאת, הבלתי-מוטלת בספק, שהיו הגאונים מתיחסים יחס של ביקורת זה אל זה, סותרת לכאורה התשובה הידועה המיוחסה לרש"ג והמשמשת כעין מבוא לקובץ "שערי-צדק", שהרי אותה התשובה עוצמת את עיני הביקורת וסותמת את פיה, כשהיא מחלטת בלי פקפוק, שכח הגאונים יפה ככוח תורת-משה: "כלם (כל דברי הגאונים) - דברי אלקים חיים, ואפילו במדרשו של משה רבן הנביאים לא ידחו אותם ממקומם, וחכמתם ופלפולם - הוא הדבר אשר צוה ד' אל משה, ואעפ"י שאומרים: הכי הוא, ואין מביאים ראיה באיזה מקום הוא, אין לחוש על דבר קטון וגדול, וכל החולק על שום דבר מכל דבריהם, כחולק על ד' ועל תורתו". אך מן הסתירה הזאת יוצא לנו רק זה, שטעות היא ביד אלה מן החוקרים, המשערים ביחד עם בעל "דור דור ודורשיו", שהתשובה הנ"ל יצאה באמת מפי רש"ג. אם גם נחשוב למוגזמים את דברי הרכבי, החושב תשובה זו למזויפת מהחל ועד כלה ["בית האוצר", עמוד ק"ב].בכל-אופן עלינו לשער ביחד עם יואל מילר, שבתשובה זו חלו ידי מעבדים מאוחרים ["מפתח", עמוד 182, בהערה].

ערך התלמוד הירושלמי בבבל

לימוד הלכה

יותר משלמדו בישיבות את התורה שבעל-פה בגלל ערכה העיוני והחינוכי, למדוה בתור מקור להלכה שימושית חיה. ליסוד ההלכה המעשית נחשב בשתי הישיבות התלמוד הבבלי. במקומות המרובים, ששני התלמודים סותרים זה את זה, היה הבבלי לקו ולמשקולת. "אנו על תלמוד שלנו סומכים, - מחליטים הגאונים, - ומאי דפסיק הכא, לא יחיישינן למאי דאיתא התם", או: "תלמוד שלנו שעליו אנו סומכין ועליו כל ישראל סמוכין - מכריע" [ג"ל, מ"ו; הרכבי, שמ"ט]. הם לא נמנעו לפעמים מלהביא גם את דעת "תלמוד ארץ ישראל" [כן יקרא בספרות הגאונים, ולאחר-זמן החלו לקרוא לו "ירושלמי", - ובטעות, שהרי בימי אמוראים לא הייתה ישיבה בירושלים]. בעניין הנדון, אך רק כדי להטעים, שתקנות חכמי בבל עדיפות טפי, ובהן נתחיבו כל ישראל לשמרן ולעשותן. על-פי-רוב היו גם מקדימים לדברי הירושלמי, ואומרים: רבנן דא"י הכי קעבדינן. או: לרבותינו שבא"י כך וכך. - אך כל זה רק כדי להוסיף: ונחנא הכי חזינן. או: לרבותינו שבבבל אינו כן, הלכך הא מלתא שלא כדין הוא, ולא תסמכון עלה [למשל, הרכבי, רל"ב; ג"ל. ע"ח]. את היתרון, שהיו נותנים לבבלי, היו הגאונים מבארים באיחור זמן חתימתו, במה שלפני עורכיו כבר היה מונח הירושלמי ערוך וחתום, ולכן, אם נטו מדרכיו, חזקה שלא עשו כן בלי טעם מספיק: קמייהו הוה תלמוד א"י, וידעו טעמי דקמאי, והלכה כבתראי ["מפתח", 256]. אך יש כאן מקום לשער שהיו הולכים לשיטתם זו מתוך שאיפה לאחדות החיים הדתיים, מתוך חשש, שלא תעשה התורה - שתי תורות; ויתכן, שתפקיד ידוע מילאה בזה גם "אהבת-מולדת", החפץ לעלה ולרומם את סמכותה של בבל, אפס אין להגזים בערך התפקיד ההוא.

הירושלמי

אף-על-פי שעשו את הירושלמי טפל לבבלי, בכל-זאת היו לומדים אותו בישיבות. לכל הענינים הסתומים, המסופקים, התלויים ועומדים, בקשו פרושים ופתרונים בירושלמי, השוו הגרסאות השונות, למדו מן המפורש בירושלמי על הסתום בבבלי, הסתייעו בו וסמכו עליו.

הגאונים רגילים לאמר: "ראינו, חקרנו או מצאנו בתלמוד א"י פירושו", או: "ואע"ג דלא מפרשא בגמרא דילנא, מיהו מפרשא בתלמודא דא"י", או: "ורבנן דתמן אמרין בה טעמא אחרינא, ודברים נראין הן", וכדומה הרבה מאוד [למשל, הרכבי, רי"ג, רמ"ג, רמ"ז, רנ"ז, רפ"א, שפ"ט ועוד]. בכל מקום שהירושלמי מביא הלכה או שמועה שאינה בבבלי או נותן טעם חדש להלכה, יותר ברור והגיוני, שאינו מתנגד ומכחיש טעם הבבלי, - לומדים ממנו.

הגאונים נקטו כלל זה בידיהם: כל מה שמצאנו בתלמוד א"י, ואין חולק על תלמודנו, או שנותן טעם יפה לדבריו - נסמוך עליו: אבל מה שחולק על תמודנו - נעזבנו. וכן לגלויי מלתא דמסתמא הכא או דלא מפרשא הכא ולא מכחשא, נמי סמכינן עליה [ג"ל, מ"ו; "מפתח", 256]. ולכן לא יפלא, שהיו נוהגים בבבל בכמה מנהגים, שמקורם היחידי הוא הירושלמי. "הא מילתא איתא בי דינא בתרתין מתיבתא במנהגא, - כותב הגאון לפעמים, - ורבנן דהתם גרסינן ביה שמעתתא", או: "הא מילתא דמ"ר עמרם אע"ג דלא מפרשא בגמרא וקבלה היא בידנא, כבר מפרשא בתלמוד א"י, וכי הא מילתא דאיתא בידנא, מעשים בכל יום דמסתייעא מן תלמוד דא"י, דסמכי הוא" [הרכבי, רל"ד, תל"ד]. אולם מכיון שלמדו בישיבות את התלמוד בייחוד בתור מקור להלכה השמושית, ומאחר שבבחינה זו היו מבכרים את הבבלי על הירושלמי, - לכן מובן הדבר, שלירושלמי היו מקדישים בישיבות בבל זמן הרבה פחות מאשר לבבלי. ובזה, כנראה, מתבאר הדבר התמוה לכאורה, שכבר הראה עליו ר' זכריה פרנקל, היינו, שהגאונים התקשו לפעמים בענינים המפורשים היטב בירושלמי, כגון בעניין אונס בקדושין [ש"ץ, ג, ג, ז; ירושלמי, קדושין, פ"ג, ה"ב]. או בעניין אונאה בקרקעות [ש"ץ, ד, ב, י"ב; ירושלמי, כתובות,  פי"א ה"ד. ועיין על זה מחברתו של ר"ז פרנקל:Entwurf einer Geschichte d nachtalmudischen. [Responsen, s. 90.

לימוד הירושלמי בארץ-ישראל

לא כן היה היחס אל הירושלמי בארץ-ישראל ובאיטליה הקשורה בה קשר רוחני. כאן היו שוקדים על לימוד הירושלמי ביחד עם הבבלי, מיחסים לו כוח מכריע בתור מקור להלכה, ולפעמים גם נותנים לו היתרון על-פני הבבלי. ר' חושיאל, שמוצאו היה, כפי הנראה, מאיטליה, היה מרבה את ידיעת הירושלמי בקירואן, ששם למדו עד הזמן ההוא בייחוד את הבבלי, תחת השפעת הגאונים; ובזה רגילים לבאר את העובדה, שבנו של ר' חושיאל, ר' חננאל, ותלמידו - ר' נסים - שניהם עסקו בהתמדה בתלמוד הירושלמי. שבאמת היה הירושלמי משמש יסוד להלכה שמתהלכים בה בחיים, - יוצא לנו מתוך השואת כמה מקומות הלכיים ב"פסיקתא", שנתחברה באיטליה, עם המקומות המתאימים בשני התלמודים, שמזה הראה, שהיו פוסקים ההלכה כירושלמי גם בניגוד לבבלי [דוגמאות ראה Beitrage 189-190]. חוץ מזה מגלה, עמוד לנו ר' חננאל בפירוש לשבת, דף ע"ד, ע"ב: "ואעפ"י דגסינן בבלי כך וכך, כיון דאשכחינן מפורש בתלמוד ארץ-ישראל, - כוותיה עבדינן".

לימוד האגדות והמדרשים

אנו לא נתעכב כאן עוד על דרך הוראת ההלכה בישיבות, שהוא עניין הזקוק לחקירה מיוחדת לעצמו. אסתפק רק במה שאעיר, שההלכה הייתה הלימוד העיקרי בבבל וגם באפריקה הצפונית ובספרד התלויות בה, בניגוד לארץ-ישראל ואיטליה, שבשבילן היו ימי הגאונים - התקופה הקלאסית לחיבור המדרשים: מדרשי רבות, תנחומא, ילמדנו (ארץ-ישראל); פסיקתא, סדר אליהו רבא וזוטא (איטליה). אין זאת אומרת, שבבבל זלזלו לגמרי בלימוד אגדות; ולהפך, אנו רואים מתוך התשובות, שהיו הגאונים בקיאים במדרשות, שהרי הם סומכים עליהם לפעמים ואומרים למשל: "לא מצינו ללשון הזה עיקר אלא באגדה של ויקרא", או: "ובהגדה דויקרא דר' תנחומא תנא וכו'" [הרכבי, מ"ט, רי"ט].

המדרש היה לגאונים עד ימי רב סעדיה גאון השיטה הנאמנה הראשית לפירושי המקראות, שהרי מצאו במקרא הרבה פסוקים קשים, שאינם ניתנים להתרגם כל-צרכם, שאפשר רק לדרשם, אך לא לעמוד על פשוטם: ולכן היו מזרזים את העם לעיין במדרשות. אולם ביחד עם זה היו מפנים את לב ההוגים באגדות לדבר, שערך המדרש כלול רק ביופיו, אבל אינו נותן פשוטו של מקרא, ועל-כן יש לפסוק אחד דרשות הרבה. הרעיון הזה קשה היה, כפי הנראה, לרבים לתפסו, והגאונים הוצרכו להסבירו באריכות יתרה: "המתרגם פסוק כצורתו" וכו', - כתב הגאון, - כך ראינו, כי זהו המעתיק פסוק מלשון ללשון, ואומר: כך אמר משה, ולכך נתכוון, כגון "את והב בסופה", שרבים חפשו ולא על אמתתו מתכן הלשון, וכמו "פחז כמים אל תותר", - אלה המקראות והרבה כמותן אינן יוצאין בהעתקה, והמעתיקים ואומרים? כזה אמר משה רבנו - בדוי הוא. אבל הקורא הפסוק ודורש כתרגום דילן ובתורת הגדה, הרי זה נכון לומר, כי יש לומר כך ויש לומר כך, הלכך אגדות וקטנות וכל מדרשות נכונים הם ויש להביט בהן, וכל דבר נראה דורשים אותו, כי מה יעתיק אדם: "היעזב מצור שדי שלג לבנון", ומה יעתיק: "הודשנה מחלב" וכו'? - הסבור סברת, כי אסרנו לדרוש מקראות? חס ושלום, לא כן הדבר! אלא כן אנו אומרים, כי המדרשות יפין הן ונאין מן האגדות ומן הקטנות ומכל מקום, ואף יש לנו לומר דבר אחד ודבר אחר, כל זמן שהדברים עומסין לדרוש עליהן, כי יש דברים שהם משוקלים להעתק בכמה טעמים וכו' וכו'" [הרכבי, ט"ו, רח", שנ"ג].

מובן מאליו, שאין האגדה יכולה לשמש יסוד להלכה, שאין לדבריה כוח תקנות חיוביות, אלא כל אדם לוקח מהן מה שמושך את לבו. "מדרש ואגדה אומדנא נינהו, - אומר רש"ג, - ויש מהם שהוא כך ויש שאינו כן, והתלמוד והמדרש הזכירו דעתו של כל אחד ואחד, ואנו - לפי שכלו יהולל איש" ["מפתח", 196]. כמו כן אומר רב האי גאון על האגדות: "אם נכון ויפה דורשים, ואם לאו - אין משגיחין" [בהקדמה ל"מנורת המאור"].

ומה שנוגע לצורת האגדות הפיוטית, הנה אנו מכירים במדת הבנתה התקדמות גדולה מן הגאונים הראשונים עד האחרונים. אם בימים הקדומים היו משיגים את דברי האגדה לפי פשוטם כמשמעם, ולא הבחינו בין תוכנה לבית לבושה הפיוטי, - התרוממו אחרוני הגאונים עד מדרגת השקפה פיוטית וגם היסטורית. בייחוד הירבה רב האי גאון לברר את ההשקפות השולטות על האגדה. כשהיו תלמידיו מתקשים באיזו הגשמה באגדה, לא היה מסתפק בביאור המקום הקשה, אלא היה נותן סקירה כללית על האגדות, בהשוותו את סגנונן לשפת הציורים של הנביאים. הוא התאמץ להבין את האגדות מתוך נקודת ראותם של מחבריהן, מתוך אמונותיהם ודעותיהם של המחברים, שאין אדם מחויב לסמוך עליהן ולקבלן; הוא גם לא נמנע מלהזכיר בשעת-הכושר את המיתולוגיה היוונית. כן הוא אומר למשל: "ודשאלתון, הא דתנן (ברכות, נ"ד), ועל הזוועות וכו', האי מלתא אגדתא היא, ובה ובכל דדמי לה אמרו רבנן, אין סומכין על דברי אגדה. דבין משקול הדעת ובין מדברי חכמים לית ספק, שהקב"ה אין לדמותו לשום בריה, ואין לפניו לא שחוק ולא בכי ולא אנחה ולא דמעות, דכל מלתא דאמרוה רבנן דומיא דהכא, לאו על פשטיה אמרוה, אלא בתורת משל ודמוי לדברים שנודעים בינותינו למראית העין, כי היכי דדברה תורה בלשון אדם, דהא נביאים הכי ממתלין ואמרין: עין ד', אף ד' וכו', ולא על פשטיה, אלא בתורת משל ולשון בני-אדם. ולא חכמי ישראל בלבד אמרו כן, אלא הרבה מחכמי יונים (!) וזולתם אמרו, שיש מן העננים, שהם מלאכים ושרים, ומהם קול רעמים וקול זוועות ומה בורקים ברקים, ואף מקרא כתוב במלאכים: ונגה לאש ומן האש יוצא ברק. דעו כי אנו מעודנו אין דרכנו לחפות על דבר, ולפרש אותו שלא מדעת מי שאמרו, כדרך שאחרים עושים, והרי אנו מפרשים לכם דעתו של תנא זה ותוכן כוונתו ואמתת מה שהיה סבור, ואין אנו ערבים עכשיו, שהדברים - הלכה ודאי משניות הרבה יש שאינן הלכה, ואנו מפרשין אותן אליבא דמאן דאתנין" וכו' [עין ג"ל, צ"ח וצ"ט]. אנו רואים בבירור מן הדברים האלה, כי במקצוע האגדה הגיעו אחרוני הגאונים עד לידי חקירה מדעית.

לימוד תלמוד להלכה

ספרות-התלמוד הרחבה, בייחוד בחלקיה ההלכתיים, בלעה את כל זמנם של לומדי הישיבות, עד שלא נשאר זמן למקצועות אחרים בחכמה, ובכללם גם לימוד המקרא, במשנה ושאר ספרי תנאים. כן היה, כידוע, מצב הדברים גם בישיבות אירופה שבימי-הביניים, ורק בזה מצטינת תקופת הגאונים, שבאותה שעה הכירו שזהו חסרון ומעוות, והצטדקו רק במצב הכלכלי הרעוע והגרוע, המחיב את הדבר, שגם תלמידי-החכמים לא יוכלו להיבטל מעבודה כדי פרנסתם, והוכרחו לצמצם לימודם בגמרא בלבד, הכוללת בתוכה את תמצית היהדות. "מנהג הראשונים, - מזכיר הגאון בגעגועים, - מקום שיש ת"ח, היו עוסקין בתורה, משנה ותלמוד. וכיון שרבתה עניות ודלות, והוצרכו תלמידים להתפרנס ממעשה-ידיהם, ולא היו יכולין לעסוק בתורה ולהשליש בכל יום, - נסמכו על התלמוד בלבד, ועזבו מקרא ומשנה, וסמכו על מה שאמרו: וכל הנחלים הולכים אל הים, מקרא, משנה ומדרש" וכו' [ג"ל, צ; ש"ת, נ"ה]. ויתכן, שבאמת רק מפני שהמקראות מובאים תמיד בתלמוד ומפני שהם תופסים מקום חשוב כל-כך בעבודת בית-הכנסת, היו חיים ושגורים בפי הגאונים, כפי שנראה מסגנונם.

לימוד הלשון העברית

הלשון העברית בבבל

הלשון העברית בכלל הייתה בבבל בשפל-המדרגה. הגאונים דרשו רק, שהיא תהיה שלטת יחידה בבית-הכנסת, אסרו לעם להתפלל בלשונו המדוברת, תיקנו, ש"לעולם לא ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי" [הרכבי, של"ז]. ואמרו על חזן המנגן בלשון ישמעאל אפילו במשתה שהוא אסור [ש"ת, קנ"ב]. אבל הם לא נתנו מקום ללימוד הלשון בישיבה ולא הקפידו על צחות הלשון ויופיה ועל חוקי דקדוקה - בחיבוריהם. לא לחינם התקוממו בני-מקרא נגדם, על שהם עוזבים לשונם ומשתמשים בלשון הארמית, לא לשוא הרבו ללגלג על סגנונם. כן כתב, למשל, הקראי ניסי בן נח בחיבורו על עשרת הדברים: בארתים (את עשרת הדברים) בשפה ברורה, בלשון צחות, בדברי העברים, לא בדברי אשורים וארמים, שהוא לשון חרפה לאנשי הגולה, שבעבורו נשו העברים לשונם, ועשו בו חכמתם והגיונם - לשון עלגים, ובמקרא שוגגים, ובפתרונים נמוגים, ומן הפשט נסוגים, לא ידעו ולא יבינו, בחושך ילינו [עין "לקוטי קדמוניות", כ"ז].

עד-כמה שהיה מן הצדק בטענותיהם של בני-מקרא, פעלו, כנראה, על מתנגדיהם, וגם כאן, כמו תמיד, נצחו במדה ידועה המנוצחים את מנצחיהם. בכלל היו הגאונים נוהגים להשיב לשואליהם בלשון-השאלות; אך העובדה בולטת למדי, שאם עד זמן-הקראים היו כותבים בייחוד ארמית, התחילו מזמן מר כהן-צדק גאון לכתוב עברית, בסגנון קרוב לשל המשנה, לפעמים בתערובת לשון התלמוד.

בניגוד לבבל הייתה ארץ-ישראל בתקופת הגאונים מקדישה את מיטב כוחותיה לעיבוד הלשון הלאומית (מסורה) ולהתפתחותה (פיוט). כאן מצטבר ומסתדר החומר בשביל המדקדקים הגדולים, שהופיעו במאת-השנים העשירית, וכאן נוצרו צורות ספרותיות חדשות, סגנון חדש, המרחיב הרבה את גבולי הלשון של התנ"ך.

בעקבות בני ארץ-ישראל הולכים בני איטליה, הקרובה לה ברוחה, המתיחסת בשימת-לב ובאהבה מיוחדה ללשון-הקודש, כפי שאנו רואים בברור מן העובדה, שהמדרשים שקבלו את גמר עיבודם באיטליה, כמו תנחומא וסדר אליהו - כתובים עברית; כן גם מעיד על זה למדי סגנונם של בעל הספר "יוסיפון" ושל שבתאי דונולו, מחבר הפרוש הידוע לספר יצירה. דונולו, שחי במחצית הראשונה של המאה העשירית, הוא אחד מראשוני הסופרים הידועים לנו, שהשתמשו בחרוז והבליעו שמם בראשי החרוזים; ה"סמן" שלו הוא גם מסובך מאד: "שבתי בר אברהם חזק הוא דונולו הושד (גורש ע"י שודדים, לשון "כהתימך שודד - תושד", ישעיה ל"ג) מאורס (מעיר Averse) חזק". הקדמתו לספרו "חכמוני" מענינת אותנו, אגב-אורחא, גם במה שהמחבר מודיענו בה, שהיו בזמנו באיטליה חכמים גדולים בתלמוד, "רבנים וצדיקים, זקנים וחסידים"; וגם ספרים מצוינים בחכמות חיצוניות, הכתובים עברית על-ידי חכמי ישראל הקדמונים, היו מצוים שם, אלא שאלה הספרים לא מצאו להם קוראים מבינים. "יגעתי מאוד - מספר דונולו - להתלמד ולהבין חכמת הרפואה וחכמת הכוכבים ומזלות, וכתבתי לי מספרי ישראל הקדמונים ז"ל, ולא מצאתי חכם מישראל בכל אלה הארצות (אשר תחת שלטון הרומיים) מבין בהם, אלא מקצת חכמי ישראל אומרים על ספרי המזלות הכתובים ביד ישראל, כי ספרי חכמת הכוכבים בין הגויים הם, והם הספרים אינם כתובים כדעת הסופרים האלה שבישראל. וע"ז סבותי אנו לדעת ולתור ולבקש חכמת היונים והישמעאלים וחכמת בני בבל והודו, חקרתי אותם ומצאתים שוים בכל דברים עם ספרי ישראל". נראה מן הדברים הללו, שבעתים קדומות מאוד היו מחברים באיטליה (ואולי גם בארץ-ישראל) ספרים בעברית בחכמת הרפואה ובחכמת התכונה, אלא שבימי דונולו כבר נהגו בהם קלות-ראש, עד שנדחו מפני ספרים לועזים.

כדי להתבונן היטב בהבדל שבין בבל ובין ארץ-ישראל בעניין הלשון העברי, נציג זה מול זה שני קטעים מליציים, הלקוחים האחד מתשובות הגאונים והשני מאגרת ראש-הישיבה שבארץ-ישראל, המכונה בן-מאיר, לבני בריתו אשר בבבל.

הסגנון העברי בארץ-ישראל

"שלום מעניף עד שמי מרומים, ומצליל עד יצוק הדומים, סובב ומקיף כל עולמים, אפוד חן עטוף רחמים, ממתיק טעם כמו לרקחי סמים, כאיתן בא בימים (אברהם, לפי המדרש - איתן האזרחי), כאהוב הנעקד לרצון תמים (יצחק), וכחקוק בכסא מרומים (יעקב, שלפי המדרש - צורתו חקוקה בכה"כ), וככבול הפותר חזיונות וחלומים (יוסף), וכטוב שניתן בשיע אגמים (משה), וכמלאך משרת לפני אדון עולמים (אהרן), וכגוער לחרס וסהר מרומים (יהושע), וכתושב שגם (=נעם): ענני, שתי פעמים (אליהו), וכמאבל שהפלא פלאים עצומים (אלישע מאבל מחולה), וכמגת ששט בעמקי תהומים (יונה) וכו' וכו'. ושלום כבודכם ירבה ויפרה וידגה ויעצם ויושרש ויוענף ויסולסל לעולם" ["מחלוקת", 46].

הסגנון העברי בבבל

"ואתה אשר שאלת השאלות האלה, בעל הרחמים יאיר עיניך במאור התורה, ויאזרך חיל ועצמה למענה סתומיה, ויקיים תלמודך בידך לפלס מעגלות חכמה, ויגלה ויגיה לפניך אוצרות חשך בתלמודך, מטמוני מסתרים. הוא לפניך ילך והדורים יישר, דלתות נחושה תשבר ויפוצו מעיינותיך חוצה, ברחובות פלגי מים, תנחל יש ואוצרותיך ימלא ויציץ ופרח גזעך ומלאו פני תבל תנובה, יביאך המלך חדריו, ודגלו עליך אהבה, תציץ במלך ביפיו ובכסאו ובהיכלו, תכנס לפרדסו בשלום, תוסיף בנטיעות, תבנה (ולא תקצץ כ"אחר"), מאבוסים תאכל ותשבע, תשתה ותרוה, וכל חבריכם וסיעתכם ותלמידיכם יתקיים בכם יחדו: וכל בניך למודי ד' וגו' שלום על ישראל" [הרכבי, שמ"ד, תמ"ב].

כשאנו עורכים שני קטעים האלה זה מול זה, מתבלט ההבדל שביניהם: הסגנון הבבלי פשוט, קל, לבבי וחסר שום קישוט מעושה, מלבד המליצות התנכיות והתלמודיות הבאות במקרה, לעומת זאת הסגנון הארצי-ישראלי הוא קשה, נשגב ומלאכותי; אנו מוצאים כאן חרוזים, מלים מחודשות, רמזים אגדיים, היינו, כל התכונות של הפיוטים. יש להזכיר עוד, שבכלל מליצות מצויות אצל הגאונים לפעמים רחוקות מאוד ורק בסוף התשובות, ששם הם מברכים את תלמידיהם הרחוקים ומשתדלים לעוררם לתלמוד תורה לשמה; אולם על עצם העניין מדבר הגאון תמיד בפשטות, בקיצור ובדיוק, מה שאין כן בן-מאיר המקשט ומיפה את לשונו, גם כשהוא מבסס ומנמק את השקפתו על סוד העיבור. ברור אפוא הדבר, שרק בארץ-ישראל שמו החכמים את לבם לעשרה ותפארתה של הלשון העברית, טפלו בה וסלסלו אותה מתוך חיבה יתרה; אבל חכמי ההלכה אשר בבבל היו טרודים ובעלי כובד ראש יותר מדי בשביל עניין שכזה. אמנם מזמן רס"ג מתחלת תקופה חדשה בבבל גם במקצוע זה.

הגאון הגדול הזה, שמוצאו ממצרים המושפעת מארץ-ישראל, הניח את היסוד לדקדוק העברי, ולא זו בלבד, אלא גם עורר בעם חפץ ותשוקה ללשון הלאומית בפיוטיו ושאר חבוריו. בספר ה"אגרון" שלו, האוגר את שרשי לשון-הקודש לטובת המשוררים אוהבי החרוזים, מדבר הגאון על חיבתו ללשון העברית, מפאר ומקלס את קדמותה, עושרה וריבוי-גווניה, ודורש מה שחולמים עליו רבים מטובי-העם בזמן הזה, הינו: להעתיק ללשון-הקודש מיטב היצירות הספרותיות של העמים ולהחיותה בפי העם. בני כל תפוצות הגולה, שסגלו להם לשון סביבתם, צריכים, לפי משאת-נפשו של הגאון, להשתמש רק בלשונם המקורית בשבתם בביתם ובלכתם בדרך, במשאם ומתנם עם הבריות ובחוג משפחתם, אך בייחוד בשיחם ושיגם עם התינוקות: "יאתה לנו ולכל עם אלקינו לדרש ולבין ולחקרהו (את מחקר לה"ק); גם אנחנו גם טפנו, גם נשינו ועבדינו - לא יזח מפינו" [מהקדמת רס"ג לספר ה"אגרון"]. וכו'. להתפתחותה של הלשון העברית מוקדש גם ספרו הגדול של רס"ג - "צחות הלשון". רס"ג, כנראה, אצל מרוחו על אחרון הגאונים, על רב שמואל בן חפני, שהוא, לפי עדותו של ר' יונה אבן ג'נאח, "היה מזהיר את תלמידיו על דקדוק הלשון אזהרה מופלגת, ומשבח אנשי הצחות והממהרים בחכמת הלשון והמכירים עלילותיו והמבינים מחלוקותיו ואופני שמושיו" [ר' יונה בהקדמתו ל"ספר הרקמה"].

לימודים כלליים

אם ללימוד המקרא והלשון העברית לא הספיק הזמן בישיבות, ללימוד המדעים הכלליים לא כל-שכן. רק באופן פרטי היו החכמים קונים אלה הידיעות כל-אחד לעצמו. להבנת התקופה בנדון זה חשובים מאוד דברי רס"ג בחיבורו הפילוסופי, שבו הוא נלחם מצד אחד כנגד ההמון, הסובר, שהחכמות מסוכנות, מפני שהן מטות למינות, לכפירה ואפיקורסות, ומצד שני כנגד החכמים המשקיעים עצמם במדעיהם עד ששוכחים צרכיהם הממשיים. לראשונים יוכיח, ש"העיון האמיתי לא יתכן שימנעוהו ממנו, ויוצרנו כבר צוה בו עם ההגדה הנאמנת, כאמרו: הלא תדע וכו' הלא הבינותם מוסדי ארץ" ["אמונות ודעות" לרס"ג, בהקדמה]. ולאחרונים יודה, שבודאי צדקו בחשבם, שיש "לחכמה ערבות ותענוג לנפש", שבכלל כל מה שיאמרו אמת היא, אך יזהירם מן ה"טעות", מה שאמרו שלא יתעסקו בדבר זולת החכמה, ואם לא יתעסקו עמה במזון למחסה ומסתור - תבטל, כי אין עמידה זולתם [שם, מאמר עשירי, הנהגת האדם].

 לרב סעדיה גאון בעצמו הייתה הפילוסופיה רק אמצעי לתכלית תלמוד התורה. כמו רב סעדיה גאון כן היה גם רב האי גאון מזרז את תלמידיו ללימוד המדעים: "קרא ודרוש להבין תעמולה, וכל גבר אשר אין לו תבונה, הלא הוא כבהמה באמונה (באמת); דעה חכמה ואם דעתה פליאה, דעה חשבון ובין ספרי רפואה, היה קובץ לכל חכמה ואוסף, קנה בינה ולא זהב וכסף" [מ"ה]. אך נראה, שהגאון כיוון בדברים הללו רק למדעים חיוביים ושמושיים, כגון חכמת הרפואה וחכמת השעורים, אולם לפילוסופיה המופשטת התיחס, כנראה, בשלילה, וגם לא נמנע מלגנות את חותנו הגאון "מר שמואל וכיוצא בו, שהרבו לקרות בספרי נכרים" [ג"ל, צ"ט].

היחסים בין החכמים ותלמידיהם

כיבוד החכמים

ביחסים שבין הרב ובין התלמיד אנו מכירים מעין אותם היחסים האידיאליים, שהתלמוד הרבה כל-כך לדבר עליהם. לכל המקרים, שבהם היו החכמים נפגשים עם תלמידיהם, כמו בזמן הלימודים, בזמן התפילה בציבור, או כשהיו משתתפים ביחד במנהגים דתיים אחרים, - נקבעו נימוסים מיוחדים, להביע כבוד לחכמים, תופשי התורה. כן היה מנהג למשל, בישיבה שהתלמידים ממעטים התפילין שלהם, ולא היו גבוהים יותר מאצבע, ומניחים סודר עליהם; והרבנים הגדולים היו גבוהים כשלש אצבעות, כדי שלא ישוו תלמידיהם אליהם, וכמו-כן צריך היה התלמיד להצניע עצמו, שלא יתראה בפני רבותיו כעז-פנים [ג"ל, ג]. בערבי פסחים, בזמן הסדרים, תלמיד אצל רבו לא היה צריך הסבה, ש"שנינו - מורא רבך כמורא שמים" [סדר מר עמרם השלם, ח"ב עמוד 208]. בזמן הלימודים לא היה אחד מן התלמידים יכול לדבר בפני הגאון עד שיתן לו רשות [מדברי ר"נ הבבלי]. וכדומה. ושכל אלה המנהגים לא היו רק מעשים חיצוניים ריקים מתוכן, אלא, להפך, שהביעו באמת רגשי-כבוד ומסירות-נפש, - מראה לנו סיפורו של הראב"ד בספר-הקבלה, שכשעלב בן הנשיא את רס"ג במעמד תלמידיו, "זעפו בני הישיבה וקמו כאיש אחד, והכו את בן הנשיא הרבה, והלך לאביו נכלם ומבוזה".

הדאגה לתלמידים

החכמים גמלו לתלמידיהם בעד מסירותם ואהבתם - ביגיעם וטרחם וסבלנותם בזמן  הלימודים ודאגתם לשלומם ולמצבם החומרי. כשהגאון כותב לתלמידיו, הוא קורא להם בכל  כנויי-החיבה, כגון: חברינו ויקירינו ורצויינו ואהובינו", או: "יקירינו ואהובינו, החביבים  עלינו"; וכשהוא מדבר עליהם, הננו שומעים בדבריו קול אהבה נאמנה. כן כותב, למשל, מר  שר-שלום גאון: "השאלות הללו כולן מסובכות זב"ז ומאפילות ביותר. ואם היה רצון, והייתם  לפנינו, היה אפשר לפרשן יפה יפה ולבררן יפה זמ"ז כמות דבר דבור על אפניו, מפני  שכשתלמיד יושב לפני רבו, וישא ויתן בדבר הלכה, יודע רבו לאיזה צד לבו נוטה, ומה מתעלם  ממנו, ומה מתברר לו, ומה מתעקש עליו, ופשוט לו עד שיאיר עיניו, ומראה לו פנים בהלכה.  אבל בכתב כמה אפשר, אלא מקצת ציינו וכתבו לכם כללות" [ג"ק, מ"ו]. בייחוד רועדות נימים  דקות, רכות ועדינות בדברי הגאון כשהוא אומר דברי כיבושים לתלמידיו, מזרזם ומפייסם  ללמוד את התורה ולעשות את הטוב והישר בעיני אלהים ואדם, מברך אותם בקיום כל  היעודים הטובים והתנחומים הלאומיים הגדולים של הנביאים, ואומר למשל: "אתם  המוסרים עצמכם לדקדק בדברי שמועה ולאסוקה אליבא דהלכתא כרצונו של הקב"ה, הוא  ברחמיו יפתח לבכם לתורתו, ויהי רצון מלפניו לזכות אותנו ואתכם לראות בישועתו ובבנין  ביתו בקיבוץ גלויותיו וכו' וכו' [הרכב, ס"ז, ר"ח, רי"ט, שמ"ד, תמ"ב]. עד היכן הגיעה  התלהבות הגאונים בשעת הלימודים, - אנו רואים, למשל, מדביר רש"ג, אשר כתב: "הוי יודע  כי שכינה בתלמידים, ואור שוכן ביניהם" [ג"ל, י"ח].

הבחינות בישיבה

כל זה לא מנע, כמובן, את הגאונים מלהתייחס בזמן הבחינות בישיבה בכל חומר הדין,  מלהתקצף עליהם ולפעמים גם מלשלול מהם את הספקתם החומרית. ר' נתן מספר על  הבחינות בישיבה בזה הלשון: ראש ישיבה מעין בתלמידים וחוקר אותם ומנסה אותם, עד  שיתברר לו המהיר בחכמה מחברו, וכשרואה את אחד מהם, שאין תלמודו סדור בפיו, יקשה  עליו יותר, ויגרע לו מחוקו, וגוער בו ומוכיחו, ומודיעו המקומות שנתרשל בהם ונתעצל עליהם,  ומזהירו בנפשו ומתרהו, שאם ישנה כן פעם אחרת ולא ישים לבו על תלמודו, שלא ינתן לו  כלום, ולפיכך היו מתחדדים ומתעסקים בלימודם עסק יפה, כדי שלא יכשלו בדבר הלכה.

דרכי ההוראה של הגאונים

על דרכי ההוראה של הגאונים אנו יודעים מן המקורות, כאמור, רק מעט מאד. בלימוד התלמוד הצטרכו לפעמים לפרש מילים וביטויים בודדים, ואז הקפידו הרבה על דיוק הפירוש ובהירותו. בפירוש שם מקום היו מגדירים, למשל, את גבוליו וחלקיו [עין למשל, פרוש "סוריא", הרכבי, תל"ז]. בהגדרת שם צמח - את מקום חיותו ותכונות טבעו [שם, של"ב, "קרמית"] בהגדרת לשונות החכמים - כל מיני שמושן [למשל, גמו"מ, קמ"ל, "איתמר"]. וכיוצא בזה. מילה בעלת כמה הוראות הייתה מתפרשת מצד כל הוראותיה השונות, ועד כמה שאפשר היו משתדלים להשיג את עצם הדבר, שהמילה הקשה מורה עליו [למשל, הרכבי, רכ"ב, "טפיח"] לפעמים התבוננו במילים גם מצד צורתן הדקדוקית; כן פרש הגאון: "מן הדקדוק "שנתות", אחת מהן שנת, כגון "חמתות" - אחת מהן חמת, קשתות - קשת וכו' [שם, שפ"ה]. כשהתקשה הגאון בעצמו בפירוש איזו מילה בתלמוד, היה הוא, הראש והמנהיג לכל ישראל, מודה בגילוי-הלב על אי-ידיעתו, מתוך בטחונו הגמור, שבאמיתותו וישרותו לא רק לא שיפיל, אלא גם ירומם את ערכו בעיני תלמידיו. כן מצאנו, שהודו הגאונים ולא בושו: אין אנו יודעים מהו, אין אנו מכירין בהן, אין ברור לנו [הרכבי, מ"ז, רצ"א, ש"ז, שפ"ה ועוד]. וכדומה לרוב.

הוראת הלכה

בפירוש ההלכות היו משתדלים לרכז עיון התלמידים על תמצית הדבר ויסודו, ולא נתנו להם להסיח לדעתם על-ידי הפרטים המסתעפים ממנו. "הרבה משתבשת על כמה תלמידים - מזהיר הגאון - שאין אוחזין עיקר כל דבר לתלות בו את ענפיו" [ג"ק, צ]. וכן מי ששאל את הרב על-דבר פרט אחד, היה מקבל בתור תשובה - נתוח כל יסוד ההלכה; "משום דשאיל בשאילתא, - אומר מר נטרונאי, - חזינא לפרושי כולי שמעתא" ["מפתח", 102]. בכלל הייתה לכל אחד מן הגאונים שיטת-הוראתו המיוחדת. מר עמרם היה בונה בניני-אבות ומדריך את תלמידיו בכללים, שהיו להם ליסוד בלימודם; אמר להם, למשל, ש"כל תיקו מחמירין מספק", או: "הרבה בלא מנין יש בתלמוד שמועות שנאמרו בתוך מעשים, וגופא דשמעתא לא נאמר בדוכתא אחריתא" [שם 133]. וכדומה. מר שר-שלום היה רגיל להטעים לתלמידיו את הקושי והסביכות שבעניין, כדי שלא תרפינה ידיהם אם לא יבינו את תלמודם תכף. הוא היה אומר להם למשל: "הלכות אלה כולן מסובכות זב"ז ומאפילות ביותר, יש בין רבותינו על זה דברים רבים והוויות וקושיות, והוא מקום שטועין בו רבים מיודעי התלמוד ומסתפקין בו" [ש"ץ, ד, ג, כ"ז]. רב סעדיה גאון היה אוהב לעשות את תורתו "ספורות ספורות", כדי להקיף כל סעיפי ההלכה הנחקרת, ואומר למשל: "הדבורים שמוציאים בני אדם במשאם ומתנם על ג' מעלות", או: "בב' מקומות צריך לדעת משפטי משומד וב' בחינות יש להם" ["מפתח", 153]. וכדומה. וכן היה נוהג להתחיל השיעור בבירור המקראות, שההלכה מאוששה עליהם, ורק אחר-כך לעבור אל המשנה והגמרא [שם, שם].

רב שרירא גאון היה סובר, שהעיקר בהוראה הוא הקיצור, הקשר והסדר השיטתי, והיה מראה לתלמידיו על הרצאת המשנה כעל מופת לדוגמה: "ארחו דר' מאיר קצרה וקרובה ללמוד, ודבריו מחוברים חיבור יפה כל דבר עם מה שדומה לו, ומדוקדקין דבריו הרבה יותר מכולהו תנאי, ואין שפת יתר וכל מלתא מפקא לטעמה, ולא מיחסרא ולא מיתרא מידעם, אלא בדוכתא מיעוטתא" ["אגרת רש"ג"]. בכל-זאת למעשה לא הלך רב שרירא גאון תמיד בדרך זו, אלא התחשב עם תכונותיהם האישיות של תלמידיו, ל"מבינים מדעתם" היה אומר רק ראשי דברים, אבל היו מהם "דצריכא למיפשט וארווחי להון מלדמויי להון דמויי", וכדומה. רב האי גאון היה חושב לעקר את עבודתם העצמית של התלמידים, דקדקום ופלפולם. עוד בהיותו צעיר לימים נעשה עוזר לאביו בהוראת הבחורים, וכבר אז השתדל לפתח בהם את דרך הפלפול, כמו שמעיד עליו אביו: "וגם האי בחורנו שוקד ללמדם ולשום בפיהם, ואשר לא ידע לשאול - ילמדהו דרך הקושיה ויחבב הדרך בעיניו" [Saadyana 118]. כשאנו לשכטר, עמוד מתבוננים בכל אלה העובדות, אנו מאמינים ברצון לגאונים כשהם מספרים לנו, שהוראתם הייתה מביאה תענוג נעלה לתלמידיהם, כשהם אומרים, למשל: "אלה הענינים עמוקים הם וערומים, ובעת אשר פירשנום לתלמידינו, נפלא מאוד בעיניהם, ונגלו עיניהם וכו'" [גמו"מ, רל"ה].

הרוח השלטת בישיבה

הרוח השלטת בכלל בישיבות הייתה רוח הפכחון וההגיון הישר: לתכלית הברורה של לימוד ההלכה על-פי הבבלי - התאימו האמצעים הברורים גם-הם. אולם יחד עם-זה הייתה ההכרה של התכלית הנשגבה, האמונה השלמה, שהמקרא והתלמוד הם דברי אלוהים חיים, שלימודם הוא חובת היהודי היותר קדושה - ההכרה והאמונה הזאת עוררו וטיפחו בלב הזיות ודמיונות. בישיבות התהלכו אגדות על-דבר מפעלים נפלאים ומעשי-ניסים של הגאונים הראשונים. על-אודות מר אברהם גאון היו מספרים, שהוא היה מכיר בשיחות דקלים [ג"ל, ל"ג]. על ר' משה הכהן היו טוענים, כי היה "רגיל בקמיעין ובלחישות", וכיוצא בזה. דברים כאלה היו בייחוד בישיבת סורא, כי היא היתה, לפי ביטויו של רב האי גאון, "קרובה למדינת בבל ובית נבוכדנצר" [טעם זקנים", תשובה א, לרה"ג]. אך גם בפומבדיתא הרחוקה משם היו מספרים, למשל, על מר יוסף גאון, שאליהו הנביא היה בא אל הישיבה אליו, ובזה היו מבארים את המנהג שהיו נוהגים שם לפנות מקום בראש לנביא. רש"ג באגרתו מספר על זה: "הוא (ר' יוסף) הוה חסיד טובא וזקן מאד, ואיתמר דהוה אליהו ז"ל אתי ליה ויתיב במתיבתא ביומי דיליה. והאי דמרוחין השתא מצד ימין מסטר רישא, מההוא מעשה הוא דעבדי, ואבי גאון היה סופרו ועומד בכל צורך הישיבה לפניו כל ימיו, וביומא דאיפטר - הוה זעף גדול ונדת ארעא". והראב"ד מאשר את הדבר: "רב יוסף חסיד גדול היה ומלומד בנסים, ור' יהודה אבי אביו של רש"ג היה הסופר שלו, והעיד שאליהו זכור לטוב היה נראה בישיבתו כמה פעמים".

רוח הדמיון וה"קבלה" מרחפת לפעמים על פירושי הגאונים. יש שהם מבארים את פרשיות התורה ודברי האגדה על דרך הרמז והסוד, מוציאים הדברים מפשוטם, עושים אותם סימנים וסמלים, עוסקים בצרופי מספרים, וכדומה. כעין מה שעשו כבר פילוסופי אלכסנדריה הקדמונים, כן פירשו הגאונים, למשל, כלי המשכן בדרך הרמז, ואמרו ש"מעשה הארון בעבור המלאך, שהיה מהלך לפניהם, שהארון הוא המלאך, והשולחן רמז לבן, והמנורה - לעמוד האש, והמנורה יש בה כ"ה מינים, מפני שמאדם ועד משה כ"ה דורות, עשר יריעות כנגד עשרת הדברות ושני אדנים כנגד שני לוחות" [ג"ק, ט"ו]. וכדומה. וכן היו נמסרים בישיבות בקבלה מדור לדור "סתרי תורה", שלא היו הגאונים מגלים אלא רק בעל-פה ורק לטובי התלמידים. "אין מוסרים סתרים ורזים הללו, - אומר הגאון, - אלא למי שרואין בו סימנים ראויים לכך. אי-אפשר לנו לפתוח בדברים הללו ואף לא על פה אלא למי שראויים" [ג"ל, כ"ט] או במקום אחר: "יש מהם שהם סודות מסורים לבניהם של אותם חכמים, ויש ברית בחרם בית דין שאין למסרם אלא לנאמנים, ולמי שרואין בו הכרת פנים שהוא ראוי לכך" [שם, ל].

מכיון שלא היו הגאונים כותבים את "סתרי-תורתם" בספרים ותשובות, אין אנו יודעים מה הם, ויכולים רק לחשב דרך אומדנה והשערה, שהיה בהם מן הדעות המוקדמות והאמונות הבלתי-מאומתות, המצויות לרוב בימים הקדומים ההם. לעומת-זאת אנו יכולים להחליט על יסוד כל החומר הספרותי שבידינו, שהמיסטיות לא הייתה ממלאה בישיבה אלא תפקיד מקרי וטפל; היא לא הסיחה את דעת הלומדים מעבודתם הממשית ולא גרעה ממנה דבר, אדרבה, היא הוסיפה עליה והכניסה לתוכה כוונה מיוחדה, עמוקה ורבה.

מהלך הלימודים בישיבות

ר' נתן הבבלי נותן לנו תאור מפורט למדי של מהלך הלימודים בישיבות. אלא שדבריו לפעמים מגומגמים ובלתי-מובנים כל-צרכם. הוא נותן לנו בקירוב תמונה כזאת. הלימודים מתחילים בכל יום במה שהאלופים, יושבי השורה הראשונה, היינו, שבעה ראשי-כלות ושלשת סגניהם, גורסים במעמד הגאון באזני התלמידים את המסכת, שגרסו במשך ה"זמן" כל אחד ואחד במקומו. כל תלמידי השורות, מלבד הראשונה, שומעים ושותקים; אך כשמגיעים למקום שצריך להם לדבר, זאת-אומרת כשמצאו דבר מסופק ובלתי-ברור להם, ידברו בו ומתווכחים עליו בינם לבין עצמם, וראש הישיבה שומע אותם ומברר לעצמו היטב עניין ספקותיהם והמקומות הקשים ובלתי-מחוורים להם, עד ש"מבין את דבריהם". אחר-כך קם הגאון לדבר, והכל בישיבה שותקים ויודעים, שכבר הבין מחלוקתם. הוא מפרש וגורס כל המסכת כולה על הסדר, אך מתעכב בייחוד ומפרש בכלל דבריו את המקומות שנחלקו בהם התלמידים. מזמן לזמן הפסיק הגאון את דרשתו ושואל מהם פירושי הלכות, והם מדברים כל אחד כפי חכמתו, והוא מרחיב להם דבריו בפתרון כל הלכה והלכה, עד שיתברר להם הכל יפה. לבסוף עומד אחד מדרא קמא ודורש שוב את המסכת ברבים, כדי לברר בייחוד את יסודות ההלכה ואת ה"ברייתא שממנה סיוע השמועה", עד ששומעים אותה כקטן כגדול, ואז מדקדקים בה שאר התלמידים גם הפחותים שבהם, וחוקרים אותה, שואלים ומבארים אותה באר היטב. כל העבודה הזאת נמשכת שלשה שבועות.

ובמשך השבוע האחרון מירחי הכלה היו הבחינות בישיבה; כל הסנהדרין וכל התלמידים קוראים את המסכת של אותו "זמן", וראש הישיבה מעין בהם וחוקר אותם ומנסה אותם [עיין דברי ר"נ הבבלי בספר-יוחסין ודה"ר, עמוד 222]. מן התאור הזה בולטת התכלית הכפולה של הלימודים: ראשית, לבאר את כל הענינים הקשים ולפתור את כל הספקות, שהתקשו ונסתפקו בהם הלומדים במשך חצי-השנה במסכת, שהוטלה עליהם על-ידי ראש הישיבה; והשנית, לבדוק את התמדתם של הלומדים ומסירותם ללימודיהם. שני אלה הדברים גם-יחד היו נחוצים בשביל פעולתם הרצויה והנכונה של בתי-המדרשות שבערי-המדינה. שיטת הלימוד מצטינת במה שהיא דורשת השתתפות כל הלומדים כולם בעבודה, אך בסדר קבוע בדיוק. עוזריו הראשיים של הגאון הם האלופים; הם המתחילים ומסיימים את הלימודים, באופן שדרשת הגאון תופסת מקום מרכזי. שאר החכמים משתתפים בפילפולם ובוכוחיהם, התלמידים - בתשובותיהם על שאלותיו של הגאון וגם בשאלותיהם ודקדוקיהם בזמן קריאת-האלוף האחרונה. ואם במשך שלושים השבתות הראשונות מדברים רק הרוצים לדבר, כופים בשבוע האחרון את כל אחד מן התלמידים לקרוא ולפרש. בכלל נותנים לנו דברי ר' נתן הפשוטים והמתנהגים בכבדות את היכולת להבנת דרך הלימוד בישיבות; הם מתארים לפנינו תמונה מוחשית של עבודה סריוזית מאוד וכבירה בהתמדה ובמסירות-נפש, המאגדת לאגודה אחת פועלים ונפעלים, עושים ומעשים גם יחד, את המתלמדים ומלמדיהם, אלה טובי-העם, יוצרי רוחו וסוללי דרכיו בחיים.

בבל מרביצה תורה בכל ארצות הגולה

כל מעשה שתי הישיבות, האמור למעלה על הסדר, היה מכוון ליצירת בית-התלמוד בארץ בבל. באמצעים הללו אפשר היה רק לספק את צורכי הקהילות הסמוכות, כי בגלל סכנת הדרכים וענויי הנסיעות היה מספר התלמידים בני ארצות רחוקות מצומצם מאד. אך שתי הישיבות לא הסתפקו בבבל לבדה, אלא רצונן היה לפעול לטובת חינוכם של כל בני הגולה. ולכן מה שעשו בירחי כלה בשביל בתי-המדרש הסמוכים בעל-פה, השתדלו לעשות בשביל הקהילות רחוקות בכתב. המנהג לפנות אל הישיבות בשאלות מוצאו ימים קדומים מאד. מצאנו כבר בתקופת התלמוד, שגם אנשים פרטים וגם קהילות שלמות פונים בשאלותיהם אל הישיבות [למשל: תענית, י"ד, ע"ב; שבת, ט"ו, ע"ב]. אלא שאז היו הכל, וגם הבבלים בכלל זה, שולחים את שאלותיהם לארץ-ישראל, והכרעות בית-הדין שבארץ-ישראל היו לחוק, שאין מהרהרים אחריו [עין שבת, קט"ו, ע"א; סנהדרין, כ"ח, ע"ב; זכריה פרנקל בספרו, הנזכר לעיל, בהערה 162 8]., עמוד

אולם בימי הגאונים נשתנה הדבר: בבל כובשת לעצמה ערך מרכזי לכל הגולה. בימי ראשוני הגאונים היו עומדות ברשות הגאונים רק הקהילות הסמוכות, ומכיון שאלה הקהילות שלחו את תלמידי-חכמיהן לסורא ולפומבדיתא, לא הוצרכו לתשובות הגאונים בכתב, ולכן לא הגיעו לידינו תשובות מן הגאונים הקדומים אלא מעט מאד. אך כאשר התפשט שלטון הערבים גם באפריקה ובאספמיה, התחילו קהילות רחוקות לשלוח את שאלותיהן לבבל בימי מר נטרונאי גאון פנו כבר אל הישיבה מארץ ספרד ופרנגיה (פרנקיה), ["מפתח", 106]. ובימי רב האי גאון - מדרום, מזרח וצפון וארץ כוש, מאשכנז, צרפת ואספמיה, מקלבריה ופול (אפוליה), מהודו ומתורגמה [ש"ת, ה, צ"ו] הקהילות החדשות והצעירות בצרפת, איטליה וספרד ממהרות לקבל מן הגאונים את מנהגי שתי הישיבות, כדי להסתדר על-פי המנהגים הללו על יסודות שוים ומשותפים לכל העם, כדי "שלא יתגודדו קהילות ישראל ותעשה תורה כשתי תורות ח"ו" ["מפתח", 100:] כל הקהילות הנזכרות היו כותבות לבבל, לא מפני שלא היו להן בתי-מדרשות כלל, אלא מפני שהישיבות והחכמים המקומיים היו נתקלים באבני-נגף שעיכבו בעד התפתחותם, ושרק גאוני בבל היו בני-סמכא מוכשרים להסירן ולסלקן מדרך הלומדים, מפני ששם, כפי שראינו, במקום שנתחבר ונחתם התלמוד, היו העתקות עתיקות של הגמרא, המקוימות בנוסחאותיהן; פירושי הסבוראים, קבלות נאמנות; מפני שהלשון המדוברת בפי ההמונים בבבל הייתה עדיין אותה הארמית, שבה נכתבה הגמרא, עד שכמה מילים שהתקשו בהן חכמים גדולים במקומות אחרים היו גלויות וידועות כאן אפילו לנשים ולתינוקות [הרכבי, ת"ה]. ולבסוף - מפני שכאן היו מתכנסות פעמיים בשנה כנסיות גדולות של חכמים, הקבועות ומסודרות כדרך בתי-הדינים והישיבות שבימי רבנן דהוראה. והנה מכל קצוי הארץ שלוחות אגרות אל הגאונים, הכוללות בתוכן אותן השאלות עצמן, שבהן היו באים אל הישיבות תלמידי-החכמים שבבבל: גירסה מסופקה, מלים או ביטויים בלתי-מובנים, הלכה תלויה בלי הכרעה, אגדה - חידה נעלמה, סתירה במקורות, מנהג בלתי מחוור, וכדומה.

בקירואן

למעלה כבר הטעמתי, שלא כל ארצות הגולה נמשכו אל המרכז במידה שוה. יותר מכולן זקוקה הייתה לבבל - קירואן, הקשורה בה גם קשר מדיני. כאן נקבעו כל החיים הדתיים מעצם וראשונה (קירואן נוסדה בסוף מאת-השנים השביעית) על יסוד הוראות הגאונים; בהם היו עיני בני קירואן תלויות תמיד ולא סרו ממצוותם ימין ושמאל. כן אנו מוצאים, למשל, את שאלותיהם השלוחות אל מר הילאי [שם, קצ"ט]. בסוף מאת השנים השמינית - אל מר צמח גאון [שם, ר"י], ועוד. תשובות הגאונים, שהיו גם עניין מיוחד ללימודים בישיבות קירואן, היו מעיינים בהן ומדקדקים היטב, וכשמצאו בתשובות הקדומות דבר בלתי-מובן, חזרו ודרשו פירושים מהגאונים במה שמצאו בתשובות בעניינים ששאלו אבותיהם" [שם, קצ"ט, שמ"ז]

בספרד

גם הקשר שבין ספרד ובבל היה של קימא. בניגוד לקירואן, הייתה ספרד מקום-תורה מעתים קודמות מאד. ר' שמואל הנגיד מחליט, ש"בספרד היה מקום רבוץ תורה מזמן ראשון ומגלות ירושלים ועד עכשיו" [מראה-המקום לקוח מתוך Beitrage, 199]; לפי תשובה, שנמצאה בתוך גנזי מצרים, שנשלחה מפומבדיתא לרבי חסדאי אבן שפרוט, - היה חלוף מכתבים כבר בין האמוראים ובין חכמי ספרד, "כי מימות עולם ועד עכשיו החכמה מצויה באספמיה, וגם בכמה עתים היו שולחים אל אספמיה בשאלותיהם בימי חכמי הוראה, והיו משיבים וגם שואלים אותם" [מראה-המקום לקוח מתוך Beitrage,199].

התנפלות הברברים ושלטון הגותים גרמו לירידת בתי-המדרשות בספרד; אך כשעברה גם המדינה הזאת אל-תחת שלטון הערבים, החליפה כוח והתעודדה במהרה. במקרה שמענו על-דבר כתבי-יד עתיקים ויקרים של התלמוד ובכלל ספרים יקרים, שהשתמשו בהם בישיבות ספרד. האגדה מספרת על-דבר ראש-הגולה, אשר הגלה בסוף מאת-השנים השמינית לספרד, - שכתב להם על-פי זכרונו את הגמרא; אגדה אחרת מספרת מעין זה על מר נטרונאי גאון: "דבר ברור ומפורסם לאנשי ספרד ומסורת בידם מאבותיהם, כי מר נטרונאי בקפיצות הדרך בא אליהם מבבל וריבץ תורה וחזר" [טעם זקנים"; במקום "צרפת" צ"ל: ספרד]. עוד הרמב"ן מזכיר "נוסחאות ישנות של ספרד", ובעלי-התוספות מדברים על "הלכות גדולות של אספמיא".

בכל-זאת, למרות התפתחותה הקדומה, לא יכלה ישיבת ספרד להתקיים בכח עצמה, כי קצרה ידה לפסוק בשאלת התלמוד השונות, במנהגי הדת, בעניני הציבור. ולכן נמשכה בלי-הפסק חליפת-המכתבים בין חכמי ספרד ובין הגאונים, שאמנם התיחסו לשואליהם אלה בכבוד גדול, הראוי להם. מר נטרונאי קורא לשואליו מלוצינה "חכמים גדולים בעלי תורה, מדקדקים בדבר הלכה" [גמו"מ, כ"ו]. מר עמרם כותב לבני ברצלונה: "לכל רבנן ותלמידיהון היקרים וכו'" [ג"ל נ"ו; את סידורו הידוע שלח ר"ע על שם ר' יצחק "החביב ויקר ונכבד עלינו ועל כל ישיבה כולה"] מר נטרונאי שולח רשימת מאה ברכות שבכל יום לר' יוסף מאליסנה "מאור עינינו"; מר פלטוי שולח לספרד כתב-יד מוגה של התלמוד; בנו של הנ"ל, מר צמח, מקבל מספרד שאלות  מרובות כל-כך, שהן משא לעיפה לכמה חמורים [Posnanski, Harkawy-Festachrift, S 219] את כל אלה העובדות, המתארות חיים ופעולה רבה בישיבות ספרד, סותרים לכאורה  דברי הראב"ד ב"ספר הקבלה", המספר שעד רבי משה בן חנוך היה לימודם של הספרדים דל ומועט, עד שגם ראש הישיבה שבקורדובה הצטין רק בחסידות, אך לא בידיעות: "והיה בקורטובא בית-הכנסת, ששמו "כנסת המדרש", והיה שם דיין ששמו ר' נתן, וחסיד גדול היה, אבל לא היו אנשי ספרד בקיאין בדברי רבותינו ז"ל, ואעפי"כ באותו מעט שהיו יודעין היו עושין מדרש ומפרשין ועולין ויורדין, ופירש ר' נתן הדיין וכו', ולא ידע לפרשה וכו'". אין לנו אפוא מוצא אחר, אלא להניח, שהראב"ד הגדיש כאן קצת את הצבעים. בכל-אופן סיפורו המפורסם של גרץ, שלימוד התלמוד נטע על קרקע ספרד על-ידי "אורח נטה ללון", על-ידי רבי משה מבבל, - זה אינו מתאים אל המציאות ההיסטורית; השקפה זו נבעה מתוך הבנה בלתי שלמה של המקור על דבר ארבעת השבויים [עין בזה דה"ר, עמוד 290 והלאה].

בארץ ישראל

במשך דברינו כבר ראינו כמה פעמים, שארץ-ישראל תפסה מקום מיוחד ביחס לבבל. היא המתגאה בעברה הגדול, לא רק שהייתה משמרת את מסורותיה המיוחדות, אלא, עד-כמה שאפשר, שהייתה נלחמת נגד בבל בעד השלטון הרוחני על הגולה. בייחוד מצוין נסיונו התקיף של בן-מאיר לכבוש לחכמי ארץ-ישראל את הזכות שהייתה לפנים לסנהדרין - לעבר את השנים ולקבוע את זמן המועדות. בן-מאיר עמד בראש הישיבה, או ה"חבורה" אשר בטבריה, במרכז בעלי-המסורה, שהיו קוראים לעיר זו בשם היהיר - "מעזיה", על דרך שמצאנו במקרא [דהי"א, כ"ד, י"ח] שם פרטי "מעזיהו"; והוא אולי בניגוד לכנויה של סורא - "מתא מחסיא", הנמצא בכתיב גם בהא בסופו - מחסיה, והקרי הנכון הוא אפוא: מחסיה - מחסה יה [כמו ירמיה, ל"ב, י"ב] כמו ירמיה, ל"ב, י"ב] ישיבת סורא נמצאה אז במצב מדולדל, עד שכמעט "לא אשתיירו בה חכימי, ואיתמר ביני רבנן לבטולי למתא-מחסיא", וגם בפומבדיתא הייתה מבוכה ולא סדרים. בזאת השתמש בן-מאיר וידרש ל"חבורתו" שלטון על הגולה תחת השלטון של ישיבות בבל. "ומכלל כל הדברים הללו - כתב באגרתו - יש הרשות לחבורת ארץ-ישראל על חכמי בני הגולה, ואין לבני הגולה רשות על בני א"י". כאשר נגמרה המלחמה במפלתו של בן-מאיר, הודות להתערבותו הנמרצת של רב סעדיה גאון הצעיר, שהיה אז עדיין רק "אלוף" - לא השלימה ארץ ישראל בכל-זאת במצב הכנעתה, אלא המשיכה בכל כוחה את המלחמה, כפי שידוע מן התעודה המצוינה "מגילת אביתר", שנמצאה על-ידי שכטר בגניזה המצרית. ראשי ישיבת ירושלים, שקראו לעצמם מן מאת השנים העשירית בשם "גאונים" (יש לנו שלשלת של ששה ראשי ישיבות זה אחר זה, ששימשו במשך המאה העשירית והאחת-עשרה), הגנו בארץ על משפט הבכורה של ארץ-ישראל. אביתר בעצמו היה מחליט, ש"אפילו ראש גולה שבבבל אין לו רשות ולא שם בא"י מעולם, והכל צריכים לסמוך על גאון החבורה". בזמן ירידתן הגמורה של ישיבות בבל במאת-השנים האחת-עשרה הייתה ארץ ישראל קרובה לנצחונה, אלא שמסעי-הצלב שמו קץ במהרה לחלומותיה הגאיונים.

מאגרות בן-מאיר נודע לנו, שישיבת ארץ-ישראל הייתה מסודרת על-פי התכנית הבבלית, אם גם בשינויים מועטים. גם היא הגיעה להשפעה ידועה בארצות-הגולה, כפי שנראה ממכתבו של יוסף מלך כוזר לר' חסדאי, הכתוב בזה"ל: "אנחנו עינינו אל ד' אלקינו ואל חכמי ישראל הישיבה שבירושלם ואל הישיבה שבבבל". אף-על-פי-כן לא הגיעה מעולם עד ערך ישיבות בבל. בכלל התענינו בארץ-ישראל יותר במקרא, בשירה הדתית, באגדה, אך לא הרבו להתעמק בהלכה, כגון דיני נשים ודיני ממונות.

לפיכך לא יפלא הדבר, שחכמי ארץ ישראל בעצמם היו מוכרחים לפעמים לפנות בשאלות אל הגאון הבבלי. כן מוצאים אנו את הגאון משיב על "שאלה שבאה לפניו מהחכמים החברים שבירושלם" [הרכבי, ס"ד]. ואולי גם התשובות שבש"ץ, הנושאות את הכתובת: "תשובת א"י" - הן באמת תשובות הישיבות שבבבל על השאלות, הפשוטות למדי, של לומדי ארץ-ישראל.

באיטליה

גם באיטליה, שהיתה, כפי שראינו לעיל, קשורה קשר אמיץ בארץ-ישראל, פרחה השירה, האגדה, המיסטיקה. ואף-על-פי-כן מתחילת מאת-השנים התשיעית התקיימו כאן ישיבות גדולות בערים בארי, אוטרנטו, וינוזי ואוריו, כפי שידוע לנו מ"מגלת אחימעץ". לימוד התלמוד הגיע כאן למדרגה כזאת, שנתנה יסוד לדברים הידועים של רבנו תם: "חכמי בארי היו קורין עליהם, כי מבארי תצא תורה ודבר ד' מאוטרנאטו". בדברים הללו התכוון רבנו תם, כנראה, להטעים את השפעת איטליה על צרפת ואשכנז, שהרי ידוע, שקרל הגדול הזמין חכם מחכמי איטליה כדי ליסד ישיבה במגנצה, מפני שרצה לעשות את יהודיו שלו בלתי-תלוים באיטלקים, כמו שהכליף הספרדי השתדל, על-פי סיפורו של הראב"ד, לשחרר את נתיניו היהודים מהשפעת בבל. אך אחרי כל החיל שעשה לימוד-התלמוד באיטליה הוצרכו בכל-זאת יהודי הארץ הזאת, כפי שראינו כבר, לשלוח גם תלמידי-חכמים וגם שאלות בכתב אל ישיבות בבל.

במצרים

ארץ המקבלת השפעה בבת-אחת גם מארץ-ישראל וגם מבבל-הייתה מצרים. יהודי מצרים קיבלו מנהגי ארץ-ישראל ומסורותיה, וביחד עם-זה, אף-על-פי שראו סימן-ברכה בישיבותיהם המועטות או ה"מדרשים הקבועים", הם אינם סומכים על חכמיהם שלהם, אלא פונים בכל דבר הקשה לבבל. כן אנו שומעים, למשל, כשהם שואלים את הגאון: "בני מצרים נוהגים איסור חמור בנילוס, עד שבא אצלם מי שהתירו להם, ועדיין מקצתם נוהגים בו איסור, היאך ראוי לעשות?" [ג"ל, ס"א].

אנו רואים אפוא, שכל ארצות-הגולה בקשו במידה גדולה או קטנה אף מצאו פתרונים לכל ספקותיהם בישיבות בבל, עד שבאמת הייתה רשות לגאונים לחשוב את-עצמם למיסדי בתי-תלמוד-התורה במערב ולאמר יחד עם רב שרירא גאון: "הנה הצבנו יד לישראל בכל ארץ מבוא השמש" [Sasdyana 113]. לשכטר, עמוד

בירור השאלות בישיבה

על השאלות, שקיבלו הגאונים מכל קהילות הגולה, היו משיבים לא מיד אחרי התקבלן ולא על-דעת-עצמם לבד, אלא היו מקבצים אותן יחד במשך חצי-שנה ומציעים אותן לשקלא וטריא לפני כל החכמים ותלמידיהם הנקהלים בירחי כלה. ככה קבלו תשובות הגאונים חשיבות וסמכות גדולה, וחברי הישיבה היו מקבלים חומר לעבודה שמושית, שנחשבה להשלמה נחוצה ללימודיהם העיוניים. בכל יום מירח הכלה היה הגאון מוציא לפני הישיבה את השאלות שהגיעו אליו במספר כזה, שיספיקו לדין על כולן במשך החודש, ו"נותן להם רשות שישיבו תשובה עליהם, והם מכבדין אותו ואומרין לו: לא נשיב בפניך, עד שהוא תוקף בהם, ואז מדברים כל אחד ואחד לפני דעתו ולפי חכמתו ומקשין ומפרקין ונושאין ונותנין בכל דבר ודבר ומעיינין יפה יפה, וראש ישיבה שומע את דבריהם ומבין כל מה שאומרין, ומקשין זל"ז, ועומד ומעיין בדבריהם עד שיתברר לו האמת". כשהגיעו בני הישיבה עם הגאון בראשם אחרי הפלפול וישוב-הדעת הזה להחלטה גמורה, היה הגאון מצוה לסופר "להשיב ולכתוב", הינו - לנסח את התשובה בכתב.

"וכך היה מנהגם לעשות בכל יום ויום עד שמשיבין תשובות כל השאלות שבאו להם השנה מקהילות ישראל, ובתכלית החודש נקראו התשובות עם השאלות במעמד כל החבורה כולה".

ואם מצאו את התשובות בנוסח הסופר נכונות ומדויקות, היה ראש-הישיבה חותם עליהן ואחר-כך שולחים אותן לבעליהן. לסוף היה הגאון "מחלק הממון עליהם" [כל זה מדברי רבי נתן]. ובזה נגמרו הלימודים בישיבה.

הכנסות הישיבות

אנו צריכים עוד עכשיו לעיין בדבר, מאין היו הישיבות מקבלות את ה"ממון" הזה הנחוץ להספקתן.

 הכנסות הישיבות קצתן היו קבועות וקצתן ארעיות. את ההכנסות הקבועות או הפסיקות היו מכניסות קודם כול מדינות ידועות בבבל עצמה, שנמצאו ברשות הישיבות, בניגוד לשאר המדינות שברשות ראש-הגולה. הגאונים היו ממנים דיינים בכל פלך ופלך, כותבים להם אגרת רשות או "פתקא דדיינותא" [הרכבי, ק"פ]. ובעד זה היו אותן הקהילות משלמות מסים קבועים לטובת שתי הישיבות, וגם בתי-המדרשים שבערי המדינה היו מכניסים סכומים ידועים, כפי שנראה מן המנהג, שהיה "החזן זוכר כל הקהילות שהן משלחות לישיבה ומברך אותן"; מס מיוחד היו מטילים על מוכרי בשר, כן שמענו, ש"טבחי רשויות סורא נותנין לראש הישיבה שלהם רביע זוז השבוע". רבי נתן מעלה בחשבונו, לסורא היה יוצא לכל שנה מרשויות שלה אלף ות"ק זהובים, לבד הנדרים והנדבות. אך לא רק מדינות בבל, אלא גם קהילות רחוקות שבספרד, קירואן מצרים וארץ-ישראל היו שולחות סכומים ידועים לישיבות. ונראה, שאלה הארצות היו המקור הראשי להכנסות, שהרי כשנסתתם המקור הזה במאת-השנים הי"א, הוכרחו הישיבות להפסיק את קיומן; לפי עדות הראב"ד - נסגרו לבסוף הישיבות, מפני ש"נכרת חוקן שהיה הולך אליהן מארץ ספרד וארץ המערב ואפריקא ומצרים וארץ הצבי".  ההכנסות הארעיות הן כסף ה"נדבות והנדרים", שהיה מתקבל מיחידים או מהקהילות, בייחוד מאלה, שהם פונים בשאלות אל הגאונים, "ואין לראש גלות בנדרים ונדבות, שמשגרין קהילות ישראל אל הישיבות כלום, כי אינם משיבים אותם אלא עם שאלותיהם, ובשאלות אין לראש גלות כלום". את הנדבות האלה יחד עם השאלות פעמים שהם שולחים אל הישיבות בכלל ופעמים לישיבה אחת בפירוש, וכל ה"שאלות שמשתלחין לאחד מראשי הישיבות בשמו, אין לראש הישיבה האחר כלום בנדרים ונדבות הבאים עם השאלות, ואם משתלחין סתם, חולקין שתי הישיבות בשוה". ויש גם שהיה סכום קצוב שלוח לשם הגאון עצמו ולא לישיבה, כנראה מדברי מר עמרם בסידורו: "עשרה זהובים ששגרת וחמשה שלנו וחמשה לקופה של ישיבה". חסידים ויראי ה' היו נודרים נדרים לטובת הישיבות; התשובות מדברות גם על נדרי-אונס לישיבות, שהם בטלים, כמובן: "ולעניין מה שנדרו לישיבותינו נמי, - כותב הגאון, - כיון שברור אונסם, אין עליהם כלום בעבור נדר זה" [שם, תקל"ה]. עשירים היו לפעמים מצווים בצואתם לבזבז חומש או חלק אחר מירושתם לטובת הישיבות [עין Beitrage, 152]. וכן היו בעלי-צדקות, נדיבי-לב, שפיזרו להן בעין יפה, כגון יעקב בן יוסף עובל ממצרים, שהיה בא בעצמו לסורא בימי רב שרירא גאון.

כדי לקבץ ולהכניס את הכספים מכל ארצות-הגולה היו מתמנים גבאים נאמנים, הם המכונים "נוגשי הצדקה", "גזברים" או "נאמנים". לכבוד אלה העסקנים נקבעה תפילה מיוחדה בבבל, שקראוה בימים החגיגיים כשנבחר גאון חדש; בתפילה זו היה החזן מברך את "האנשים שמתעסקים בנדבה עד שתגיע לישיבות". בבבל עצמה לא היה הממון שמור בידי הגאון, אלא בידי גזבר מיוחד, "וכן היה מנהגם בחילוק כל מה שמגיע אליהם מנדרים ונדבות בכל השנה, הם מניחין הכל בידי אדם נאמן לצורך הוצאות התלמידים הבאים מכל המקומות".

כמות ההכנסות משתנה במשך הזמנים, ומשמשת אמת-מידה לערך המרכז הרוחני וחשיבותו בשביל הגולה. בתקופת הגאונות הראשונה, כשהייתה השפעת הגאונים מצומצמת בייחוד במדינות בבל לבד, היו הכנסות הישיבות לא גדולות. במידה שהתפשט שלטון הגאונים במערב, כן התגבר משלוח הפסיקות והנדבות, כל הגולה כולה הייתה לממלכה רוחנית מיוחדה, החובקת כל העולם, עם הגאון בראשה. אותה שעה הרגישו הגאונים את-עצמם מנהיגים ומושלים על כל תפוצות העם. הם קראו לחבורת חכמי ישיבתם "בית דין הגדול לכל ישראל" [הרכבי, שט"ו]. וממרום מקום-כבודם פנו אל כל העם פעם בדרישות וצוויים ופעם באזהרות ודברי כבושים. מר שר-שלום "דן ומורה לכל ישראל" ["חמדה גנוזה", ס"ח]. ו"מודיע לרבנן ושאר ישראל שלא יטעו" ["מפתח", 96]. מר הילאי מדבר על מנהג הישיבות כעל חובה לכל מקומות ישראל [ש"ת, קט"ו]. מר אהרן הכהן כותב בהכרת ערכו: "אם יסתפק לכם דבר, ישלחו לפנינו כתב, למען נצוה להשיבם כדת וכהלכה, וילכו בדרכי הישר ואורח סלולה, כי כן דרך משפט האמת והצדק בעם ד' ונחלתו וסגולתו, ואין לנטות ממנו לא לימין ולא לשמאל" [ח"ג, ל"ז]. ולבסוף מכריז רב שרירא גאון עצמו בפירוש באגרתו, ובייחוד בתשובותיו, שנמצאו בגנזי מצרים, בתור קברניט ספינת האומה, בתור "ראש" לכל גוף העם. ומחליט בתקיפות דעתו, שהשכינה שורה בבבל. את אגרתו הוא מסיים בתפילה: "יהא רעוא מקמיה קב"ה ויזכי יתנא לדבורי ישראל בקושטא כהוגן וכראוי". וכן יכתוב: "הוו יודעין, דמעיקרא כד גלו ישראל לבבל, והות שכינה עמהון, ועתה בבבל היא, והיא במקום עומדה על כנה, ככתוב: הוי ציון המלטי יושבת בת בבל". ולכן יוכיח את המפגרים לאמר: "אמור תאמרון בלבבכם, כי תשארון אתם על מתכונתכם ולא ישחתון מדרשיכם, והישיבה נשחתת, הלא ראשיכם המה, ככתוב: ראשיכם, שבטיכם וכ', ואיך ישחת הראש וישלם הגוף ואחר הראש - הגוף הולך" [Sasdyana, .[120

אולם במה שהגיעו בו הגאונים לגולת תפארתם, היינו, בהעמדת תלמידים למאות ובמשלוח תשובות לאלפים, - על-ידי-כך קמו ישיבות חדשות, שבמשך הזמנים נתרבו בהן יותר ויותר חכמים ראויים להוראה, כתבי-יד מוגהים של התלמוד ושל התפילות, קבצי הלכות ותשובות הגאונים - והישיבות החדשות השתחררו יותר ויותר משלטון המרכז ותעמודנה ברשות-עצמן.

ירידת המרכז הבבלי

לירידת המרכז הבבלי סייעו, כידוע, גם גורמים מדיניים: התפרדות הכליפות הערבית, חולשת המלכות הבגדדית ותגבורת מלכות קורדובה, התפתחות המרכז החדש באשכנז. ולפיכך מובן, שהחל מן מאת-השנים העשירית הולכות ומתמעטות הכנסות הישיבות, הפסיקות באות בצמצום ובאיחור-זמן, גם הנדרים והנדבות פוחתים והולכים, עד שהמצב נעשה לבסוף קשה ואיום.

מכתבי הגאונים, שנמצאו בעת האחרונה בגנזי מצרים, מתארים לפנינו תמונה בולטת של מצב הישיבות הדחוק בימים ההם. באחד המכתבים האלה, שנשלח בשנת 953 מפומבדיתא לספרד, מתחנן הגאון בקול מר צורח לחדש את משלוח-התמיכה, שנפסק; מספר, שדלות הישיבות גורמת לקטטות, ומבקש על נפשו הוא: "ובכל זאת המחלקת שיש בישיבה נדכינו ושחנו עד עפר, ותזכרני בנדבה רחבה, ואל תעלים עין מלחשבני כאבותי". מכתב שני משנת 962 כולל תלונה ותחינה. מר נחמיה גאון קובל ומתרעם ומחנן קולו בפני בני ספרד: "הכפילו נדבתכם תחת השנים שעברו, וחרה לנו באשר לא החזרתם התשובה, גם החלשתם דעתנו, כי לא שלחתם נדבתכם, וד' יצילכם מאונתנו, שמא ח"ו מאסתונו או געלה נפשכם אותנו, שאפילו אינכם משיבים על אגרותינו, או שמא יש לכם ספק באמתת שררותנו ובזקנותנו ובגודל משפחתנו עם חכמתנו ויראתנו מד'".

בייחוד נוגעים עד הלב דברי רב שרירא גאון, המודיע לבני המערב, שהכנסיות הגדולות שבירחי כלה מתקימות בדוחק גדול, שבן הגאון, האי הצעיר, מוכרח למלא מקום החכמים-המורים, שדלות בני הישיבה גדולה כל-כך עד שהוא, הגאון, מוכרח לתת להם משארית הונו הפרטי, ונמצא שהוא עם משפחתו סובלים מחסור קשה: "ומטרפינו ומלקינו ומפי עוללינו אנחנו מונעין, ונותנין להם". במכתב אחר, השלוח למצרים, קורא רב שרירא גאון בתמהון: "שמעו, האיתנים מוסדי ארץ, איך אתם שכחתם את בית הועד ונטשתם את הישיבה. אי אפשר שאין ביניכם ספקות, נסו נא וראו!" אבל דא "עקא" - שה"ספקות" מתמעטים וכלים.

מובן, שאחרוני הגאונים היו אומללים מאד, כשנצטמצם חוג פעולתם ויחד עם זה נפסקו אמצעי קיומם; אולם באמת הרי היה זה האות הנאמן, שעבודת הישיבות במשך מאות שנות קיומן השיגה את תכליתה. כל עם-היהודים, שהתחנך בכל תפוצות-הגולה בבית-התלמוד, שנוצר על-ידי הגאונים, יכול ממאת-השנים האחת-עשרה ואילך להתקים בלי מרכז יחידי, כל זמן שיסודות אותו בית-תלמוד-התורה היו מוצקים וחזקים.