מצרים, אלכסנדריה

תפארת אילמת

מחבר: אליהו בירנבוים

מתוך המדור "יהודי עולמי", מקור ראשון

תקציר: ביקור בקהילה היהודית באלכסנדריה מהדהד את פאר התקופה ההלניסטית, את שרידי המקדשים של ימי בית שני, את ההדר הקולוניאלי של ימי הבריטים – ואת ההעדר של ההווה.

מילות מפתח: מצרים, אלכסנדריה, קהילות יהודיות

העיר המעטירה הזאת כלילת יפיה ומסחרה הגדול מרכז הארצות כבר דברו אודותיה עוברי אורחות ותארוה בחוג ציוריהם. לא נופלת היא מאחת הערים הגדולים והמפוארים שבאירופיא בתי משוש והיכלי עונג, גני חמד ופרדסי רצון והמון אדם רב, עגלות מרקדות סוסים וחמורים וגמלים רצים ושבים וקול הקריה הומה... (אבן ספיר, עמ' ג)

כך תיאר את אלכסנדריה הנוסע האגדי ר' יעקב ספיר, איש המאה הי"ט. אלכסנדריה שעל חוף הים התיכון נוסדה בשנת 334 לפנה"ס בידי אלכסנדר מוקדון, ונקראה, כמו ערים אחרות באותה תקופה, על שמו. המלך תלמי הראשון, ממשיכו של אלכסנדר, הפך את העיר לבירתה של מצרים. רק במאה התשיעית השלטון המוסלמי העביר את בירת המדינה פנימה, לקהיר.

אלכסנדריה הפכה לעיר חשובה ביותר בעולם העתיק, בתחום המסחר והתרבות. בימי היוונים נבנו בעיר בניינים מפוארים וגינות נאות ובתקופת האימפריה הרומית היא הייתה העיר השנייה בגודלה וכבודה אחרי רומא, עיר חוף הניכרת באופיה הקוסמופוליטי לעומת ערי האזור.

הקהילה היהודית בעיר ידועה כאחת הקהילות המפוארות ביותר אשר התקיימה בתקופת הבית השני, והיא נודעה גם כמקום הולדתו של פילון האלכסנדרוני. לפי עדותו שלו, יהודי מצרים מנו בזמנו (במאה הראשונה לספה"נ) כמיליון נפש. בתקופה זו הוקמו בתי כנסת רבים ברחבי מצרים. בתקופה הרומית היהודים היוו כארבעים אחוזים מתושבי העיר כאשר שאר האוכלוסייה היו יוונים. הקהילה היהודית התנהלה באותה תקופה על-ידי מועצת זקנים של 71 זקנים, מעין סנהדרין בזעיר אנפין.

השלטון במצרים בתקופת פריחה זו היה יווני ותרבות המקום הייתה הלניסטית. כך גם נולד הרעיון של המלך תלמי השני (285-247) לתרגם את המקרא ליוונית על-ידי שבעים מחכמי ישראל – וכך נולד "תרגום השבעים" (בלטינית (Septuaginta, שתרם לפרשנות וחקר התנ"ך במשך כל הדורות.

לפי המסורות השונות מלך מצרים תלמי השני, הזמין 72 זקנים יהודים כדי לתרגם את התורה עבור יהודי אלכסנדריה שהיו דוברי יוונית, על מנת לצרף את התרגום לספרייתו הגדולה של המלך באלכסנדריה. כך מתואר המעשה בתלמוד הבבלי:

תניא, מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושניים זקנים והכניסם בשבעים ושניים בתים ולא גילה להם על מה כנסם, ונכנס אצל כל אחד ואחד מהם ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולם לדעה אחת וכתבו לו (מגילה ט, ע"א - ע"ב)

דיפלסטון של אלכסנדריה

כאשר נחתתי באלכסנדריה ניגש אליי שוטר בבגדי לבן ושאל אותי: "אל יהוד?" (אתה יהודי?), למרות שקשה להסתיר את מראי, לא הבנתי כיצד הוא יודע את אמונתי. התברר לי מהר למדיי שהקהילה היהודית צריכה להודיע למשטרה המקומית על כל אורח יהודי.

המשטרה ליוותה אותי עד המלון ולא הסכימו לעזוב אותי עד השעה 2 לפנות בוקר, כאשר חזרתי למלון לאחר צעדה על חוף היום של אלכסנדריה וטיול לילי בשווקים וברחובות.

ביציאה משדה התעופה חיכה לי עבד אל נבי, נהג הקהילה מזה 22 שנה. מוסלמי יליד מצרים בעל חזות כהה. הוא קיבל אותי בקריאה בעברית "ברוך הבא למצרים". עבד אינו רק דובר עברית אלא גם בקי בקורות הקהילה, והוא הפך למדריך מצוין בביקורי בעיר.

רבי עובדיה מברטנורא אשר ביקר באלכסנדריה בשנת 1487 מצא בה שני בתי כנסיות. בית כנסת 'כנסת אליהו' על שם אליהו הנביא ובית הכנסת 'ציראדיל' אשר נוסד בשנת 1370. בית הכנסת הראשון נחרב במאה ה-18, על-פי צוו של נפוליאון, אולם בשנת 1870 נבנה מחדש בדמותו של הבניין הקיים כיום באלכסנדריה. בפתח בית הכנסת כתובה מצבת לוח אבן עם הנוסח הבא:

"מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, מה נורא המקום הזה. בית הכנסת הקדושה הנקראת ק"ק אליהו הנביא ז"ל אשר היא קדומה ולא נודע לנו זמן בנינה רק מצאנו בספרי המסעות של מעלת הרב עובדיה מברטנורא ז"ל בנסעו מאיטליה לעיה"ק ירושלים ת"ו בשנת זמר (5247) עבר על דרך פה אלכסנדריה וכה דברו שמצא בה בית הכנסת קטנה ורוב הקהל מתפללים בה כי היא מיוחסת לאליהו הנביא ז"ל. ובשנת התק"ן (5550) אשר בא נפוליון פרימו נחרבה בימיו...".

כשנבנה בית הכנסת מחדש נעשה הדבר על-ידי אדריכל איטלקי, במתכונת המזכירה קתדרלה אירופאית גדולה, וגודלו ופארו מהווה עדות לקהילה יהודית גדולה ותוססת אשר הייתה בעיר.

עוד בשנת 1950 היו בעיר ששה-עשר בתי כנסת עבור כארבעים אלף יהודים; כיום נותרו בעיר 2 בתי כנסת בלבד, בית כנסת 'אליהו הנביא' עליו סיפרנו ובית כנסת 'מנשה' הסגור לתפילות ולקהל מבקרים. בביקורי באלכסנדריה הצלחתי להיכנס לבית הכנסת החרב ושומם, אולם השוטרים הנמצאים בפתח ליוו אותי על כל צעד ושעל כדי להיות בטוחים שכפי שנכנסתי כך אצא גם מהבניין.

בית הכנסת הנוכחי אמנם גדול ומרשים, אך כנראה לא כמו בית הכנסת הגדול שהיה בעיר בימי התלמוד, שנקרא "דיופלוסטון של אלכסנדריה" – ומתואר כך בתוספתא במסכת סוכה:

אמר ר' יהודה, כל מי שלא ראה דיפלסטון של אלכסנדריא לא ראה כבוד גדול לישראל כל ימיו. כמין בסיליקי גדולה הייתה, סטיו לפנים מסטיו. פעמים שהיו בה כפלים כיוצאי מצרים, ושבעים ואחת קתדרות היו בה של זהב, כנגד שבעים ואחד זקנים, וכל אחת ואחת עשויה מעשרים וחמש ריבוא, ובימה של עץ היה באמצע, וחזן הכנסת עומד על הקרן, והסודרין בידו. נטל לקרות - הלה מניף בסודרין, וכל העם עונין אמן. ולא היו יושבין מעורבבין, אלא זהבים בפני עצמן, וגרדיים בפני עצמן, וטרסיים בפני עצמן, כדי שיהא אכסנאי בה ומיטפל לאומנתו, ומשם הייתה פרנסתו יוצאת. (סוכה נא, ב' ; תוספתא סוכה ד, ו').

בית כנסת זה נחרב בשנת 115 לספירה. בדורות הבאים כבר לא המתה העיר ממאות אלפי יהודים כמו בימי התלמוד, אבל עדיין הייתה כאן קהילה נכבדה מאד: בשנת 1882 נמנו באלכסנדריה כשלושת אלפים יהודים, בשנת 1917 עלה מספרם ל-25,000 ובשנת 1940 הם מנו 40,000 איש.

קהילת רפאים

הנכנס למבנה של הקהילה היהודית באלכסנדריה ולמתחם בית הכנסת "אליהו הנביא" כיום חש שהוא נכנס לקהילה יהודית גדולה ותוססת. במתחם הקהילה הגדול והיפה, מרוכזים כל מוסדות הקהילה: בית הכנסת עם גרמי מדרגות השיש המובילים אליו, בניין משרדי הקהילה, לשכת בית הדין הרבני של אלכסנדריה, בניין בית הספר היהודי, וחצר גדולה עם צמחייה וגינה מטופחת. כולם עומדים וממתינים, כביכול, לאנשים שיכנסו בפתחם. כל הבניינים נקיים, מטופחים, צבועים ופתוחים לקהל - אולם קהל אין.

למעשה המקום דומה יותר למעין "עיר רפאים" או "קהילת רפאים" אשר היו בה חיים תוססים וכיום אינם, למרות שבני הקהילה מנסים לשמור כל דבר במקומו ובמצבו המקורי, ובכך למעשה לחנוט את החיים למוזיאון. מתחם גדול שכיום הוא בניין צללים... בבית הכנסת אין מניין, בחדרי בית הדין נותרו רק השלטים והריהוט, בית הספר היהודי מושכר לבית ספר מוסלמי ורק הכותרת בראש הבניין והקרבה לבית הכנסת מזכירים את אלפי התלמידים שעברו דרכו במשך השנים. בית הספר, שנוסד בשנת 1907, פעל עד שנת 1956. במבנה בן חמש קומות ועשרות חדרים, פעלו: גן ילדים, בית הספר לבנים, בית הספר לבנות וחדר אוכל לתלמידים.

כאשר עליתי במעלות בית הכנסת וצעדתי לתוכו, עיניי התמלאו דמעות למראה יופיו. אלפי כסאות עץ מפוארים עומדים ריקם, על כל כסא לוחית מנחושת עם שם הבעלים אשר ישב במקום וסלסל את המנגינות של התפילות השונות. דנון, שושן, ארג'י, נקמולי, שמות על גבי שמות, מספרים את סיפורה של הקהילה היהודית אשר איננה עוד.

בתוך בית הכנסת מצאתי תפילה נפלאה וייחודית אשר נאמרה בפי המתפללים בבית הכנסת כאשר היה בו מניין. התפילה היא תפילה לשלום עם ישראל, ארץ ישראל והעולם ונכתבה ככל הנראה בעת החדשה כאשר עם ישראל היה בצרה. נדמה שכאן המקום לההדירה:

יהי רצון מלפני אלוקי השמים והארץ הבוחר בשלום ושמו שלום שישרה שלום בעולם כולו, בפרט בארץ אבותינו ארץ ישראל. ותרבה האהבה והאחווה בין עם ישראל לאומות העולם, ויתקיים בנו ברכת כהני עמך ישראל "יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום", ועוד יתקיים בנו הפסוק "שלום שלום לרחוק ולקרוב".

וכן ריבון העולמים בזכות אהרון הכהן ע"ה אשר השכין שלום תמיד, תרבה שלום ואהבה בין איש ואשתו, אדם ורעהו, ילדים והורים, ישראל ואומות העולם. ולא ישמע עוד שוד ושבר בעולם בין ישראל לשאר עמי הארץ. ובזכות תורתנו הקדושה, הקב"ה ירחם על שארית עמו ישראל הפזורים בכל קצוות תבל ויבטל מעליהם כל גזרות קשות ורעות ויגזור עליהם גזרות טובות. ותושבי ארץ ישראל ילכו לשלום ויחזרו לשלום בריאים ושלמים אמן נצח, סלה ועד.

הרוצה להמשיך לצעוד במנהרת הזמן על עברה המפואר של הקהילה באלכסנדריה, יכול לפנות לעבר החצר הגדולה ולהיכנס למשרדי הקהילה. על מפתן השער של דלת אחד החדרים הגדולים יש כתובת גדולה בעברית וצרפתית: "בית הדין הרבני של אלכסנדריה". בחדר בית הדין יש כיום רק ריהוט - שולחן הדיינים המוגבה מעט מהרצפה, ספסלים לציבור הבא להתדיין וכתובת על הקיר עם הפסוק: "לא תכירו פנים במשפט כקטן כגדול תשמעון, לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלוהים הוא". מלבד הריהוט לא נשאר דבר באולם בית הדין. אפשר רק לדמיין את מלבושם והדרם של הדיינים ואת הדיונים אשר התקיימו בחדר, כאשר הקהילה הייתה בעלת סמכות משפטית גם כלפי שלטונות המדינה וגם לרישום אזרחי בכל הקשור ללידות, בריתות, נישואין, פטירות ומשפט.

מר יוסף גאון, נשיא הקהילה כיום, יושב במשרדו בקהילה במשך רוב שעות היום ומנסה לטפל בכל התחומים הדרושים להמשך קיומה של הקהילה. הוא בא ממשפחה מיוחסת במצרים שכן אביו היה לפני שנים רבות החייט האישי של מנהיג מצרים עבד אל נאסר ולכן תמיד שמרו על אביו ועל משפחתו מפני הגירושים והפרעות השונות אשר נפלו על ראשם של היהודים. ליתר בטחון, מעל שולחנו מונחות 2 תמונות: אחת של הנשיא הנוכחי מובראק, ואחת של הרבי מלובביץ.

"האוכלוסייה היהודית הולכת ומצטמקת. אין עוד יהודים... נשארו פה מעט מאוד יהודים; אין כאן עתיד ליהודים". ציין בפניי נשיא הקהילה מר יוסף גאון. למרות זאת, הוא אינו מרים ידיים ועושה כל מאמץ לשמור על בית הכנסת ועל חיים יהודים עבור מעט היהודים הגרים בעיר. כיום יש באלכסנדריה 23 יהודים - ארבעה גברים ותשע עשרה נשים, שחלקן הגדול נשואות לנוצרים או מוסלמים, אך באות לבית הכנסת בחגי ישראל.

לקראת מועדי ישראל, ימים נוראים וחג הפסח, הקהילה עושה מאמץ להביא צעירים מחוץ למדינה כדי להשלים מניין והשמחה רבה כאשר ניתן לחדש את קול התפילה בבית הכנסת הגדול והמפואר של אלכסנדריה.

אנוסים במצרים

אחת הדמויות המעניינות של הקהילה באלכסנדריה היא גברת קלר מזרחי או בשמה הנוכחי חגה בטה. קלר היא כיום בשנות ה-80 המאוחרות לחייה. בהיותה צעירה בת 12 היא נחטפה על ידי אדם מוסלמי אשר הודיע להוריה שהוא מתחתן עמה גם בניגוד לרצונה ורצונם (מנהג מקובל בארצות המזרח). בעלה של קלר נפטר לפני חמש שנים, לאחר עשרות שנים של חיים ביחד. למרות שבתעודת הזהות שלה היא רשומה כמוסלמית ולמרות ששמלתה ומראיה החיצוני דומים לשכניה המוסלמים בכל דבר ועניין, הרי שהיא שמרה על יהדותה בליבה. במשך השנים היא הקפידה לצום ביום כיפור - למרות שהיא לא באה לבית הכנסת כדי שלא יגלו את אמונתה האמיתית.

שלושת בנותיה של גב' חגה אינן יודעות שהיא יהודיה בסתר או בעצם אנוסה מאז נישאה לבעלה. הבנות, יהודיות על-פי ההלכה, התחתנו עם מוסלמים ואין להן מושג על הדם היהודי הזורם בעורקיהן.

לצערי, לא הצלחתי לפגוש את גברת מזרחי-בטה באופן אישי. כאשר דברנו בטלפון כדי לנסות לקבוע פגישה בביתה היא נבהלה וטענה שאם יהודי בעל זקן יבוא לבקרה בשכונה המוסלמית בה היא גרה, כולם ידעו שיש לה קשר ליהדות ובכך תהיה סכנה גדולה. גם ניסיונותיי להציג את עצמי כרופא אשר בא לבקרה לא הועילו. אין ספק שלא קל להיות יהודי במצרים, ועוד יותר קשה להיות מוסלמי בעל זהות יהודית במצרים.

בשיחתנו הטלפונית ניסיתי להבין מדוע וכיצד היא החליטה לשוב לאמונתה היהודית לאחר כ-70 שנה בהם חיה כמוסלמית. "אני מעולם לא עזבתי את היהדות ואת האמונה באלוקי ישראל", השיבה קלר. שבתי ושאלתי במה בא לידי ביטוי שהיא חזרה ליהדות, הרי שכניה חושבים שהיא ממשיכה להיות מוסלמית? היא הסבירה לי שהיא מתפללת ביום כיפור. שמחתי על דברתה ושאלתי אם כן, את באה לבית הכנסת ביום כיפור? לשאלתי זו השיבה גב' מזרחי בתשובה נפלאה:

"לא כבוד הרב, אני לא הולכת לבית הכנסת ביום כיפור, שמא שכניי ידעו שאני יהודיה.... אני בודקת עם נשיא בית הכנסת מתי הציבור ומתפלל... ובשעה שהציבור מתפלל בבית הכנסת בכיפור, אני מתפללת בביתי... זו תפילתי וזו דרכי חזרה לאמונת ישראל".

גם זו דרך ייחודית ומקורית לשוב ליהדות, לכוון את השעה, ולהתפלל בביתה דווקא בשעות בהן התפללו בבית הכנסת ביום כיפור כדי להיות מחוברת בלב לבית הכנסת, ליהדות וליהודים.

בית המקדש במצרים

לא רק בית כנסת גדול ואדיר מימדים כמקדש היה קיים באלכסנדריה, אלא בית מקדש ממש. קיימות ידיעות די ברורות על שני מקדשים אשר יהודים בנו במצרים בסמיכות לאלכסנדריה. אחד נקרא בשם "בית חוניו" והשני "מקדש יב", באלפנטינה שבמצרים העליונה.

לפי המסורות השונות, נבנה בית מקדש של ממש במצרים - כולל מזבח להקרבת קרבנות. על הבניין המפואר הידוע כ"בית חוניו", אשר נבנה על ידי הכהן חוניו בשנת 165 לפני הספירה בעיר ליאונטאפוליס, אנו למדים גם מתוך דברי ישעיהו הנביא: "ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים" (ישעיהו יח, י"ט).

בית חוניו אשר היה בצורתו זהה לבית המקדש בירושלים לפי הרמב"ם (פירוש המשניות, מנחות פרק י"ג) נחרב 3 שנים לאחר בית המקדש בירושלים בשנת 73 לספירה, ונמצא שהוא עמד על תילו יותר ממאתיים שנה.

במשנה במסכת מנחות (יג, י') נחלקו הדעות אם להתיר בית מקדש זה לקיום מעשה הקרבנות או לאו. דעה אחת בגמרא במסכת מנחות סבורה ש"בנו מזבח והעלו עליו לשם שמים" (קי ע"א), אבל לפי התוספתא (מנחות יג, ג') "מי שהקריב עולה בבית חוניו לא יצא - וחייב כרת".

ברור שלמרות שמקדש חוניו נבנה מחוץ לירושלים, מטרתו לא הייתה לערער על מרכזיותו של בית המקדש, אלא לחזק את מעמדם של היהודים באלכסנדריה ביחס לתרבות הלניסטית והמקדשים היוונים. מקדש חוניו היה מעין שלוחה של בית המקדש בירושלים כדי להזכיר ליהודים את זהותם ודתם.

בנוסף למקדש חוניו, ידוע מתוך חפירות ארכיאולוגיות וכתבי יד עתיקים על קיומו של מקדש אחר במצרים כארבע מאות שנה לפני בית חוניו, אשר כונה מקדש יב - בגבולה הדרומי של מצרים. יהודי המקום קראו למקדש: "אגורא זי יהו א-להא" (מקדש ה' א-לוהים). מקדש זה, שנבנה על-ידי שכירי חרב יהודים שהובאו לשמור על הגבול הדרומי של מצרים, חרב בשנת 410 לפני הספירה אחרי שעמד על תילו כמאתיים שנה.

עד היום מצויים באלכסנדריה שלושה בתי קברות יהודיים הקרובים לזה לזה. בתי הקברות של הקהילה, הם סמל לפארה בעבר ולמצבה בהווה. בבית הקברות אפשר לראות מצבות מפוארות ובעיקר את מנהג המקום לקבור במערות קבורה משפחתיות, כפי שהיה מקובל בתקופת המקרא בארץ ישראל וגם בתקופת התלמוד. בבית הקברות ניתן לראות מערות קבורה אשר נכנסים אליהם דרך בניין מפואר אשר בכניסתו מופיע שם המשפחה. מהכניסה של הבניין יורדים במדרגות עד אשר מגיעים לתחתית הבניין בו יש מקום לשלוש או ארבע קומות של קברים. הקברים מצויים בתוך כוכי קבורה בקיר המתנשא לגובה של כ-10 מטר. יתכן וכיוון שמקורם של ראשוני היהודים אשר הגיעו לאלכסנדריה היה בארץ ישראל, המשיכו לשמור על מנהגי הקבורה העתיקים של קבורה במערות משפחתיות.

בית הקברות נמצא כיום במצב סביר והקהילה עושה מאמצים לשמור עליו, אולם לא ניתן להתעלם מהשנים שעברו עליו וממיעוט היהודים בקהילה אשר לא מיטיבים עם המקום. עדיין, מצבו טוב בהרבה מזה של בית הקברות היהודי בקהיר בשכונת באסאתין (בוסתנים), הדומה יותר למחצבה מאשר לבית עלמין, לאחר שמצבות רבות נופצו לצרכי האוכלוסייה הענייה הסובבת את המקום - אשר גם הקימה מחנה מגורים בתוך בית הקברות. על כך ועוד נרחיב בפעם הבאה – הכתבה על קהיר, שתחתום את טרילוגיית מצרים שלנו.

rabanim@ots.org.il