פרו
מסע לארץ האמזונס המובטחת
מחבר: אליהו בירנבוים
מתוך: המדור יהודי עולמי ב"מקור ראשון"
תקציר: הרתיעה מנישואי תערובת הביאה, באופן פרדוקסלי, להיווצרותו של שבט שלם של אינדיאנים צאצאי יהודים, לאורך הנהר האדיר
מילות מפתח: קהילות יהודיות, פרו, אמזונס
בחום של 45 מעלות ו-80 אחוזי לחות הסתובבתי בין רחובותיה של העיר איקיטוס, עיר-הספר הפרואנית ההשוכנת בלב בג'ונגל על גדות האמזונס. את השקט של הג'ונגל היה קשה לשמוע, בגלל טרטור המנוע של מאות 'מוטו קאר' – מעין אופניים ממונעים המובילים עגלת ישיבה, בעיר הגדולה הזו השוכנת ב'תחילתו' של הנהר, שרוחבו מגיע בה לכשני קילומטר. ספינות השטות באמזונס יכולות להגיע לאיקיטוס מן האוקיינוס האטלנטי, מרחק של יותר משלושת אלפים קילומטר. לעומת זאת, אין כביש המחבר את איקיטוס אל ערי פרו, הקרובות הרבה יותר.
נהר אמזונס, הנהר הרחב ביותר בעולם, הוא מחזה מרהיב. אולם הספינות הנהר השטות בו, ונושאות את השמות: בן-שימול, בן-לולו, אבקסיס, כהן, אמזלג, הוא מחזה עוד יותר מרהיב....
כל קהילה יהודית היא ייחודית ובעלת היסטוריה מרתקת, אולם ההיסטוריה של "יהודי האמזונס" כאילו לקוחה מספרי פיראטים ויש בה הפתעות רבות כספר של מדע בדיוני.
בשנות ה-80 של המאה הי"ט הגיעו יהודים רבים ממרוקו לחפש את גורלם במסחר ובעיבוד של החומר אשר נחשב בימים ההם לגילוי הגדול של המאה: הגומי שיוצר מ"עצי הגומי" באזורי הג'ונגל של האמזונס. יהודים אלו עזבו את ביתם בערים מרכזיות כמו טנג'יר, טטואן, פז, רבט ומרקש, כדי ליהנות מפתיחת שערי המסחר וההגירה של מדינות אמריקה הלטינית שהחלו את התפתחותם הכלכלית.
הסחר בגומי היה בעל פוטנציאל גדול להתעשרות מהירה. ואכן מאות משפחות ואלפי צעירים רווקים אשר חיפשו לצאת ממרוקו מסיבות כלכליות בעיקר, נמשכו אל האופקים החדשים שהציע הנהר. בתחילה התמקמו באזור בלן אשר בברזיל, קרוב יותר לשפך האמזונס. הצעירים, שהיו יותר נועזים, המשיכו במעלה הנהר עד העיר מנאוס אשר בברזיל; ועוד 'רק' 2000 ק"מ במעלה הנהר עד לאיקיטוס שבפרו. המהגרים היהודים נהגו לקרוא לנהר האמזונס: "ארץ האמזונס – הארץ המובטחת".
ויקחו להם נשים
כאשר המשפחות ובעיקר הצעירים הגיעו לאזור הג'ונגל של האמזונס, לא חשבו להתיישב במקום. מטרתם היתה להתעשר במהירות ולשוב לביתם, או להקים בית חדש בדרום אמריקה – באזורים מפותחים יותר. תנאי הטבע והסביבה הם קשים עד היום, ובמאה הקודמת היו כמעט בלתי נסבלים. בכל זאת, בערים בלן ומנאוס שבברזיל התארגנו קהילות מסודרות, ונבנו בתי כנסת. אך הצעירים שהמשיכו לאיקיטוס הסתפקו בשמירת מסורת בית אבא, במידת האפשר, בביתם הפרטי. הקהילה באיקיטוס נוסדה לבסוף רק בשנת 1909, אף שעיר זו המרכזת את עיקר הפעילות של אוניות הנהר באמזונס, הן מבחינה מסחרית והן תיירותית.
אך צעירים רווקים אינם נשארים תמיד כאלה, וכאן אנו נפגשים עם אחת הסוגיות המעניינות מבחינה היסטורית ויהודית. הצעירים נמשכו, מדרך הטבע, אל הנשים המקומיות; אך לא רצו להתחתן איתן, בהיותן נוכריות. כמי שגדלו בבתים שומרי מצוות, היתה ההתבוללות בעיניהם חטא חמור, סיבה לחרם ונידוי מהקהילה היהודית ולאיסור עלייה לתורה. נוסף על כך, הנישואים המוכרים באזור באותה תקופה היו נישואים קתוליים בכנסייה, שבעיני מי שקיבל חינוך יהודי מסורתי במרוקו היו בוודאי מעין 'ייהרג ואל יעבור'. חתונה ירדה אפוא מן הפרק, ולא נותר אלא קשר לא רשמי – שהביא עמו ילדים רבים, שאמם אינדיאנית-מקומית ואביהם – יהודי בן מרוקו.
להערכת החוקרים, ולאור העדויות של הנשים והבנים החיים עד היום באזור, הגברים היהודים ההם הותירו אחריהם לא פחות מ-25 עד 30 ילדים לכל אחד, וכמובן מיותר מאשה אחת. 'החזקת' כמה נשים במקומות שונים לאורך הנהר היתה נורמה מקובלת, שאומצה גם על ידי היהודים. כמובן שילדים אלו לא היו יהודים על פי ההלכה, אבל לעיתים בביקורי באזור פגשתי ילדים בעלי עור בהיר ושיער בלונדיני החותרים בסירה וכאשר שאלתי אותם לשמם השיבו: "דוד... ואני יהודי..."
נשות המקום ראו בעין יפה את הקשר עמם כיון שהיו לבנים ובעלי עיניים ירוקות; הן ראו בכך מעין תהליך של "שיפור הגזע". האבות מצידם הכירו בכל ילדיהם ודאגו לפרנסם בין ביקור לביקור.
בניהם של היהודים גדלו ללא חינוך יהודי, ללא בית יהודי וללא מסורת. לעיתים קרובות הם לא הכירו באופן אישי את אביהם, שכן היהודים נדדו באוניות מנמל לנמל לקחת את התוצרת של עצי הגומי, והילדים נשארו עם אמותיהם שהיו בדרך כלל קתוליות. ילדים אלו גדלו עם שמות יהודיים אולם ללא זהות יהודית. פעמים רבות,כמנהג יהודי מרוקו, הילד הזכר נקרא על שם אביו... וכן מצאתי לא פעם אנשים הנקראים דוד בן שימול או שלמה בן זקן אשר יודעים שאביהם היה יהודי, אבל כיום הם מאמינים ביש"ו כאביהם הרוחני. הקשר של הבנים עם אבותיהם נותר קשר ביולוגי בלבד, ללא שורשים יהודיים וללא המשך רוחני, כפי שקרה פעמים רבות במקרה של נשואי תערובת.
לפי מחקרו של שמואל בן שימול בספרו "ארץ האמזוניה", מונים צאצאי יהודים אלה מספר אסטרונומי של יותר ממאתיים ושמונים אלף נפש. גם אם לא נקבל עמדה דמוגרפית זו, מדובר באלפים וברבבות. לטענת החוקר ד"ר אריאל סגל בספרו JEWS OF THE AMAZON,עד היום יש יהודים מהמאה הקודמת וצאצאיהם הנמצאים בכפרים ושומרים על מסורת יהודית.
הרי לנו "שבט" שלם של "זרע ישראל", לאורך כל נהר האמזונס, שנבנה מן הסתירה שבין ההשפעה המקומית והצרכים הטבעיים, לבין ההכרה הדתית והלאומית העמוקה הנרתעת מנישואי תערובת.
בעלי הדם הכחול
בביקור באזור האמזונס לפני מספר חודשים, עברתי ליד חנות מזכרות כאשר שלט על דלת הבית הצמוד עורר את סקרנותי: משפחת בן שימול. לא התאפקתי ודפקתי בדלת הבית, לשאול על משמעות שם המשפחה ומקורו. את הדלת פתח לי אדם מבוגר, כבן 80, אשר בתשובה לשאלתי הצביע בגאווה על תמונות אביו היהודי על קיר ביתו. לצידו היתה גם התמונה של אימו, אישה מקומית אשר התגוררה לצד נהר האמזונס וילדה מספר ילדים לאביו היהודי. הזקן לא ידע מאומה על אביו היהודי. הוא לא הסב עימו לשולחן שבת ולא הלך איתו לבית הכנסת ביום כיפור; רק ידע שהוא צריך לכבד אותו כאביו הביולוגי...
בקהילות היהודיות היו גם בתי קברות, הקיימים עד היום, ובהם גם מצבות מראשית המאה הקודמת. גם היהודים המתבוללים ביותר רצו להיקבר בבית קברות יהודי, אולם ספירה מהירה של כלל המצבות בבתי הקברות היהודים לא כולל את מספר היהודים אשר הגיעו, נולדו ונפטרו באזור. כאשר שאלתי את צאצאיהם של היהודים שהגיעו ממרוקו היכן נקברו אנשים אשר נפטרו במסעות ממחלות שונות, השיבו שהקבורה היתה לפי "מנהג המקום": בגלל אמונות טפלות שונות לא נהגו לקבור לצידי הנהר, ואילו המרחק לבתי הקברות היהודיים היה גדול מדי, עניין של ימים ולעתים שבועות של שיט. לכן, השאירו את הנפטר בסירה לבד, ונתנו לסירה לשוט עד אשר הדגים הטורפים של האמזונס דאגו לקבורה מסוג אחר....
לואיס כהן יודע לספר שהסבא רבא שלו הגיע מטנג'יר לאיקיטוס, ומשם לכפר קטן בשם פוקוטה. לסבו נולדו מאשתו הפרואנית – עמה חי ללא נישואין - עשרה ילדים, ועוד לא פחות מששה עשר ילדים משתי נשים נוספות. לואיס יודע לספר שבימי שישי הסב היה נפגש עם עוד חברים בביתו ולא היה עובד בשבת. כמו כן, הוא אכל אוכל "שונה" מזה שאכלו הפועלים שלו (לואיס מספר שסבו אכל במשך שבועות בננות ואורז כאשר שט לאורך האמזונס לצורכי מסחר) ודיבר שפה אחרת. ברחוב קראו לו "יהודי", אבל כולם כיבדו אותו.
הטענה הכללית של צאצאי היהודים באזור או כפי שהם קוראים לעצמם: "צאצאי יהודי אמזונס", היא שקשה להיות יהודי ליד נהר האמזונס. לטענתם, ההורים לא עשו ברית מילה לילדיהם כיון שלא היו רופאים בג'ונגל ולא בתי חולים וכל הרפואה היתה באמצעות "עשבים". בעיני עצמם, צאצאי היהודים במקום שומרים על כללי כשרות המזון. אמנם אין להשיג במקום בשר כשר, אבל הם מאד מקפידים שלא לאכול בשר צב (בשר צב וביצי צב הם אחד מהמעדנים של תושבי נהר האמזונס והדבר נחשב למסירות נפש גדולה).
למרות שהיהדות לא עברה באופן פורמאלי ובמסורת במשפחות אלו, היא עברה במעין מסר סמוי של מוצא שיש להתגאות בו, דם כחול של בני אצולה. היהדות עברה כ"תורת גזע" וכ"שורשים" אתניים ולא מתוך מסורות, סיפורים ומנהגים וערכים יהודיים. על רקע זה מפליא לגלות שבשנים האחרונות אותם צאצאי יהודים מתחילים לחפש את שורשיהם וחלקם אפילו מבקשים להתגייר ולעלות למדינת ישראל. כפי שמגדיר זאת סוסנה בר ששת: "זוהי תחושת גאווה לשאת שם יהודי ולהרגיש חלק מהעם היהודי – אפילו שלא הכרתי את אבותיי היהודים". אולם נדמה שיש לראות זאת כתופעה כוללת יותר בעולם היהודי, בו יחידים וקבוצות שונות שאינם יהודים, אך נמנים על "זרע ישראל", מבקשים לשוב ולקשור את גורלם עם גורלו של עם ישראל.
הקהילה באיקיטוס ובטרפוטו בפרו, חזרו לקיים מצוות בצוותא, חיים יהודיים, לימוד יהדות ועברית, תפילה בליל שבת, קיום חגי ישראל בצוותא. מאות משפחות כבר עלו ממקומות אלו למדינת ישראל על פי "חוק השבות", ואחרים מסרבים לעלות עד אשר יוכלו להיות יהודים כהלכה. קשה שלא להתרגש לנוכח אוניות של צאצאי היהודים, הנושאות שמות כמו כהן, בר ששת או בן זקן, יוצאות ביום שישי מנמלים שונים לצידי הנהר ומתחילות לנוע לכוון איקיטוס - כדי לשיר ביחד: "לכה דודי לקראת כלה"...