ארגנטינה

 

יהדות ארגנטינה היא הקהילה היהודית הגדולה ביותר באמריקה הלטינית, אחת משש הקהילות היהודיות הגדולות בעולם, אחרי צרפת, אנגליה ורוסיה. כיום גרים בארגנטינה כ-200,000 יהודים, אולם בשנות השישים היו במדינה כמעט חצי מיליון נפש מאחינו בני ישראל. רוב היהודים גרים בבואנוס איירס, עיר הבירה; מעטים גרים בערים אחרות ובודדים באזורים חקלאיים במדינה. בין הקהילות מחוץ לבואנוס איירס אפשר לציין את רוסאריו, קורדובה, טוקמאן, מנדוסה, פארנה, מר דל-פלאטה ובארילוצ'ה.

 

רובם הגדול של יהודי ארגנטינה הם ממוצא אשכנזי, ומיעוט מכובד - כחמישה עשר אחוזים - ממוצא ספרדי. יהודים הגיעו במשך השנים לארגנטינה ממרכז אירופה ומזרחה, וכן מסוריה, תורכיה ומרוקו. הקהילה היהודית הראשונה נוסדה בבואנוס איירס עוד ב-1862. מספר חבריה היה קטן מאוד, ונישואי התערובת היו מרובים יחסית. הקהילההספרדית הראשונה נוסדה שלושים וחמש שנים מאוחר יותר, על סף המאה התשע עשרה.

 

הפוגרומים, הרדיפות והעוני במזרח אירופה הביאו להגירה יהודית גדולה לארגנטינה בראשיתה (לפני כן יש עדויות על מעט יהודים אנוסים שהגיעו למדינה, אך לא נותר מהם זכר). אלה באו בעיקר מגליציה, פולין ורוסיה, וביקשו למצוא מקום טוב יותר להקמת ביתם. חלקם התיישבו בערים וחלקם הגיעו להתיישבות חקלאית. כמו בארצות הברית, גם כאן גל ההגירה הגדול היה בעשור האחרון של המאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים. מספר יהודי ארגנטינה זינק בתקופה זו מכששת אלפים איש ליותר ממאה אלף.

 

תחילתה של ההתיישבות היהודית בארגנטינה קשורה להקמת המושבות של הברון מוריס דה הירש – תופעה ייחודית לארגנטינה בלבד.

 

למרות שכיום היהודים בארגנטינה מתגוררים ברובם בערים, ובפרט בעיר הבירה בואנוס איירס, ראשוני היהודים הגיעו למדינה דווקא במסגרת ניסיונו של הברון הירש ליישב המוני יהודים מהאימפריה הצארית באזורים חקלאיים בעולם. הברון הירש הקים את ארגון יק"א ובמסגרתו הגיעו לארגנטינה כ-1,000 משפחות מרוסיה, אוקראינה, פולין ורומניה. תחילתו של היישוב החקלאי היהודי היה בכפר בשם מויזסוויל (קריית משה) בשנת 1889. רוב המשפחות הגיעו מבסרביה, נמלטים מפני פוגרומים ואווירה אנטי יהודית. מפעל ההתיישבות של הברון היה נרחב עד כדי כך שבראשית המאה ה-20 היו במדינת אנטרה ריאוס ('בין הנהרות'), שהוקצתה להתיישבות זו, כמאה ושבעים כפרים וחוות חקלאיות של יהודים. במחוז קלארה לבדו, למשל, היו תשעה עשר כפרים יהודיים, מהם בעלי שמות כמו 'ראש פינה', 'אבן הראשה', 'רחל', ואפילו 'קריית ארבע'. היהודים עיבדו את האדמה, גידלו בקר לבשר ולחליבה ואף ייצרו מוצרי חלב. יהודים אלו היו קרואים בפי כל "גאוצ'וס חודיאוס", כלומר "בוקרים יהודים". ואכן, מלבד הצורך לברוח מהפוגרומים ראו המהגרים היהודים חזון ואידיאל בחזרה לעבודת האדמה כפי שהיתה בתקופת התנ"ך. בוקרים יהודים אלו היו רובם ככולם שומרי מצוות, שמרו על שבת ומועדי ישראל, דיברו אידיש, התפללו בבתי כנסיות ואף אכלו געפילטע פיש...

 

הברון הירש ייעד קרן בת 50 מיליון פרנקים - סכום עצום באותם הימים - להקמת מפעל התיישבות המוני בארגנטינה, אשר נועד להקיף לא פחות משלושה מיליון ורבע מתיישבים במשך 25 שנים. אולם, המפעל בעל החזון הגדול נתקל בקשיים עצומים במשך השנים והצטמצם למעין מפעל התיישבות לדוגמה, בלי הרעיונות הטריטוריאליסטים אשר ליוו את צעדיו הראשונים. בפרספקטיבה היסטורית, למרות שהברון הירש התכוון להציל את יהודי מזרח אירופה מפוגרומים ולתת בידם אפשרות פרנסה מכובדת, אילו ניסיונו היה מצליח בסדרי הגודל שהוא תכנן, הרי שמדינת ישראל היתה כיום ממוקמת בארגנטינה על פי הצעתו של הרצל, אם לא דה-יורה אזי דה-פקטו.

 

בסוף שנות העשרים ארגנטינה היתה אחת המדינות המעטות שיהודים יכלולהגר אליה בקלות יחסית, אחרי ששערי ארצות הברית נסגרו. ואכן, בעשור שעד 1930 נרשמו יותר משבעת אלפים מהגרים בשנה - עד להפיכה הצבאית של ספטמבר 1930, ראשונה בסדרת הפיכות שערערו את היציבות במדינה במאה העשרים. ההפיכה העלתה לשלטון חוגים לאומניים אנטי-דמוקרטיים, שראובמהגרים יסודות בלתי רצויים והטילו הגבלות על ההגירה. חקיקה ותזכירים פנימיים עוינים במיוחד ליהודים הביאו, בתקופתמלחמת העולם השנייה, לסגירה של גבולות המדינה בפני מהגרים. למרות זאת, במהלך שנות השלטון הנאצי בגרמניה, ולאחר מכן באירופה, הצליחו כארבעים אלף יהודים למצוא מקלט בלתי חוקי בארגנטינה.

 

בשנת 1946 היו בבואנוס-איירס לבדה למעלה מ-200,000 יהודים. בשנים שאחרי השואה גדל המספר עוד והגיע עד כ-400,000. יהודים רבים נמשכו דווקא לארגנטינה יותר מאשר למדינות אחרות באמריקה הלטינית, שכן זו היתה בעלת אופי אירופאי יותר באוכלוסייתה ובתרבותה. מצב זה הקל על יהודים אשר באו מאירופה, כמו גם על יהודים שהגיעו מהאימפריה העותמאנית ודיברו לאדינו, הקרובה לספרדית המקומית. מאז ועד היום מספר היהודים בקהילה הולך ומצטמצם, הן בגלל עלייה לארץ והגירה למקומות אחרים בעולם - והן בגלל אחוז גבוה של נישואי תערובת: אופיה האירופי של הארץ החדשה יצר רקע חברתי משותף ליהודים ולשאינם יהודים, והתוצאות ידועות.

 

תופעת נישואי התערובת החלה להתפשט. רצונם של המהגרים להשתלב כלכלית ותרבותית בחברה המקומית ערער את הנטייה המסורתית לשמור על הנישואין בתוך הקהילה. יהודים רבים פנו לרבני הקהילות בבקשה לגייר את בנות זוגם הנוכרית ולהכשיר את הנישואין. על רקע מצב חברתי ודתי זה, נולד בארגנטינה חרם מיוחד, לפיו אין לקבל גרים כלל. חרם זה ידוע בעולם הרבני והיהודי כולו, והוא מהווה את יסודו של החרם הקיים גם בקהילות הסוריות-חלביות שלא לקבל גרים. חרם זה השפיע ללא ספק על מהלכה של ההיסטוריה היהודית בארגנטינה במאה האחרונה, ומן הראוי לייחד לו מספר שורות.

 

בשנות ה-20 של המאה ה-20 לא היה רב ראשי בארגנטינה. כל רב דאג לבני קהילתו. בין רבני הקהילות הידועים יותר היה הרב שאול סתהון. הרב סתהון נולד בחלב שבסוריה בשנת תרי"א (1851), וגדל שם על ברכי תלמידי חכמים. הוא מונה שם לראש ישיבה ולדיין והיה בקשר עם רבני ארם צובא וארץ ישראל. בביקורו בארגנטינה ראה הרב סתהון את מצבם הדתי הירוד של בני הקהילה, ומתוך רצון לעזור החליט להישאר בארגנטינה ולפעול שם ככל יכולתו. באחת מאיגרותיו כותב הרב סתהון: "וכאשר ראיתי אותה ללא חומה והדת איננה כשורה כאן והיו נכשלים בבשר נחירה וגם לא היה בה תלמוד תורה, ואני לקחתי על עצמי לגדור גדרותיה".

 

הרב סתהון היה בעל ראייה רחבה, והחליט לעשות מעשה בכל הנדרש לחיזוק היהדות והיהודים במדינה. כאשר ראה את רצונם של צעירים להינשא לנשים נוכריות עם גיור שאיננו עונה על כללי ההלכה, התייעץ עם ידידו הקרוב, הרב דוד גולדמן, רבה של העיירה היהודית מויזסוויל, ויחדיו החליטו להטיל חרם כולל על האפשרות לגייר בארגנטינה. שותפו של הרב סתהון לחרם, הרב גולדמן, נולד ברוסיה בשנת 1854, היה תלמיד חכם וגדול בתורה והיה בקשר מכתבים מתמיד עם הרב אלחנן ספקטור, ר' שמואל סלאנט, החפץ חיים, הרב קוק ועוד גדולי ישראל. הוא כתב ספר שאלות ותשובות בשם 'דברי אהרן'.

 

בשנת 1927, פרסם הרב סתהון את נוסח החרם אשר ככל הנראה היה תלוי על לוחות המודעות בעיר בואנוס איירס:

 

 

למעשה, החרם לא בא לעקור אפשרות גיור מכל וכל, אולם מטרתו ליצור מצב שיהיה כמעט בלתי אפשרי להתגייר (יש לזכור שבראשית המאה הנסיעה מארגנטינה לירושלים היתה כרוכה בהפלגה של חודש ימים באונייה ובהוצאות רבות). החרם הוא דוגמא מובהקת ל'הוראת שעה' שנוצרה כדי לבלום תהליכים מסוכנים. הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי לארץ ישראל, כתב לרב סתהון: "יפה עשה כת"ר ורבנן קדישי המחזיקים את ידו שגדרו במדינתם ששם הפרוץ מרובה ורבו גיוריות כאלו שאינם אלא לפנים שלא לקבל גרים כלל... והנני בזה לאשר ולקיים גזירת חכמים כת"ר ויתר רבני גאוני דורנו שהסכימו על ידו בתקנה גדולה זו במדינת ארגנטינא...".

 

שמונים שנה מאוחר יותר, אי אפשר שלא לשאול: האם החרם השיג את מטרתו? המציאות לימדה כי אחוזי ההתבוללות ונישואי התערובת המשיכו לצמוח על אף החרם, ובמקביל רבו הרבנים הקונסרבטיביים שלא קיבלו את החרם וגיירו. בכל הקהילות האורתודוקסיות, חשוב לציין, נשמר החרם בקפדנות עד היום הזה.

 

החיים היהודים בארגנטינה כיום הם תוססים ופעילים. קיימים יותר מ-70 מוסדות יהודיים, וכ-40 בתי ספר עם יותר מ-18,000 תלמידים, המהווים כ-50 אחוז מסך כלל התלמידים היהודים. מלבדם פועלים 30 מועדוני ספורט יהודיים, ליגת כדורגל יהודית, עיתונות יהודית, כ-50 מסעדות כשרות, עשרות חנויות למוצרים כשרים ועשרות ישיבות וכוללים. בין השאר ישנם מוסדות של חסידות סאטמר, של חב"ד, של אגודת ישראל, של ספרדים, מרוקאים, חלבים, דתיים לאומיים, חילוניים וקונסרבטיבים. אפילו סניף מקדונלד'ס כשר יש בארגנטינה, ככל הנראה היחיד מחוץ למדינת ישראל.

 

הקהילה היהודית מאורגנת היטב באמצעות גופים מרכזיים התומכים בפעילות הקהילות ומייצגים אותה כלפי חוץ. הבא לבירת המדינה בואנוס איירס, ומהלך ברחובה הראשי, קוריינטס, מוצא עצמו עד מהרה ברובע "אונסה", אחד הרובעים הצפופים וההומים ביותר של המטרופולין. שכונה זו מהווה את הלב של החיים היהודים בבירה. בתחום של קילומטר מרובע אפשר למצוא עשרות חנויות כשרות, מוסדות יהודיים, תלמודי תורה, בתי כנסיות וכל הנצרך לחיים יהודיים. בכל פינה מזדקרות לעיני המבקר אותיות עבריות מכרזות ומשלטים. בשל הצפיפות היהודית ברובע זה זכתה השכונה לכינוי ה"גטו", אולם למעשה מרוכזים היהודים לא רק בה אלא גם ברובעים אחרים.

 

למרות מעורבותם של היהודים בתרבות, בכלכלה ובחברה הארגנטינאית, האנטישמיות לא נעלמה כליל, ואולי ההפך הוא הנכון. אף על פי שארגנטינה היא ארץ קתולית בכללה, לא ידעה ארגנטינה אפליה אנטי-יהודית מצד השלטונות, ואף לאתעמולה אנטישמית עד מלחמת העולם הראשונה.

 

לעומת זאת, היתה אנטישמיות עממיתאשר שורשיה בתפיסותשהנחילה הכנסייה הקתולית למאמיניה לגבי היהודים. עד היום ניתן לשמוע מפי אזרחים לא יהודים שהיהודים הם האשמים במותו של ישו ועליהם לתת את הדין על עוול זה. סוג זה של אנטישמיות בא לידי ביטויגם בהפצה מתמדת של ספרות אנטישמית כגון "הפרוטוקולים של זקני ציון", ששימשו השראהליצירות "ספרותיות" נוספות ולכתבי עת שבגיליונותיהם הופיעו הכזבים האנטי-יהודיים המסורתיים בלבוש ארגנטיני מחודש. אנטישמיות קיימת גם בקרב חוגים אינטלקטואליים ופוליטייםשל השמאל.

 

הדעות האנטישמיות הללו הביאו לפעילות שלארגונים אנטישמייםבעלי יכולת לבצע התקפות נגד היהודים ורכושם. לראשונה פעלו קבוצותאנטישמיות מאורגנות ב-1910, ובפעם השנייה ב-1919,בעת שביתת פועלים רחבה. היהודים נתפסו כזרים מהפכנים, ובמקרה השני הם הואשמובנטיות קומוניסטיות ובכוונה לכונן בארגנטינה דיקטטורה של הפרולטריון. מאז לא היו התקפות דומות, אולם נמשכת הפצת תעמולה אנטישמית בכתב ובעל פה עד היום בחלק מכלי התקשורת במדינה.

 

עליית הנאציזם והשפעתו הורגשו גם בארגנטינה. בתחילה הדבר בא לידיביטוי בעיקר באמצעות תעמולה נגד קבלתם של פליטים יהודים מגרמניה, וברבות הימים גדלכוחה של הסתה זו, עד שלא בטלה אף עם מפלתם של הגרמנים. בשנות ה-40 וה-50 נמלטו לארגנטינה פושעי מלחמה נאצים, שהתבססובה ופתחו בה דף חדש. חשיפתם ותהליך הסגרתם לוו בהגברת גלי ההתנכלויות למוסדותהיהודיים במדינה. לא מקרה הוא שאייכמן נתפס דווקא במדינה זו, וגם הסגרתו למדינת ישראל היתה מלווה בהתנגדות רבה מצד חלק מהציבור המקומי.

 

בתקופות המשטר הצבאי בארגנטינה (‎1943-1946, 1976-1983) היהודיםהופלו לרעה כיחידים. בתקופה הראשונה האפליה באה לידי ביטוי במניעה מיהודים להתמנות למשרותציבוריות כולל הוראה בבתי ספר, ובתקופה השנייה בהתייחסות קשה במיוחד כלפי עצורים יהודיים בעת חקירות ובמהלך המעצר. על פי הערכות, כ-2,000 יהודים ארגנטינאים נעלמו כאילו בלעה אותםהאדמה בתקופת שלטונה של החונטה הצבאית בין 1976 לתחילת שנות ה-‎80. בסך הכל נעלמובתקופה זו כ-30 אלף בני אדם, בטענה כי הם פעילים בארגונים נגד הממשל. יחד עם זאת, פעילותם הסדירה של מוסדות הקהילה לא הופרעה על ידי חוקיםותקנות מפלים או על ידי הטרדה שיטתית מצד השלטונות. הפיגועים הגדולים ב-1992בבניין השגרירותהישראלית בבואנוס איירס וב-1994 בבניין הקהילה היהודית שם גבו קורבנות רבים, ועקבות האחראים למעשה הובילו לחיזבאללה ולאיראן.

 

על הקהילה היהודית בארגנטינה עוברים תהליכים המוכרים לנו בעולם היהודי כולו: התבוללות ונישואי תערובת מחד, וחזרה בתשובה מאידך. יהדות ארגנטינה נחשבת לאחת הקהילות עם אחוזי נישואי התערובת הגבוהים ביותר באמריקה הלטינית ובעולם כולו, בין 70 ל-80 אחוזי התבוללות: נישואין עם בן זוג או בת זוג לא יהודיים, שבעקבותיהם מגיעה, פעמים רבות, עזיבה של הזהות היהודית. לצד שיעורים גבוהים אלה, חוותה יהדות ארגנטינה תהליך ארוך ומשמעותי של 'התחזקות' דתית, שיצרה שינוי במערך הכוחות בקהילה היהודית בארגנטינה. אם בשנות השישים של המאה ה-20 שלטה ברמה התנועה הקונסרבטיבית, בהנהגתו של הרב מרשל מאיר המפורסם, ואף הקימה בית מדרש לרבנים אשר שלח רבנים לקהילות רבות בארגנטינה ובאמריקה הלטינית, הרי שכיום התנועה האורתודוקסית היא המשפיעה על רוב בתי הכנסיות בעיר ועל רוב היהודים במדינה.

 

מעניין לציין ששני התהליכים משמשים בערבוביה ומשפיעים אחד על השני. דווקא במקומות שבהם יש אחוזי התבוללות גבוהים יותר יש אחוזי חזרה בתשובה ניכרים. האם יש קשר בין שני תהליכים אלו? האם החזרה בתשובה משפיעה על ההתבוללות ולהפך? לדעתי כן. מצד אחד, החשש והפחד מפני התבוללות, מפני איבוד הזהות היהודית העצמית, יוצרים מוטיבציה לחפש ולאמץ את האמונות ודעות אשר שומרות על זהותו של אדם. כאשר אדם או עם מרגישים שהם נמצאים בפני משבר, הם מקבלים על עצמם להתקרב לזהות העצמית ובמקרה זה גם למסורת היהודית.

 

מאידך, תהליכי ההתקרבות של חלק מהציבור יוצרים אצל אחרים תהליך של התרחקות. יהודים רבים שאינם חיים על פי אורח חיים דתי, מביטים על אנשים שחוזרים בתשובה ומסיקים שדרך היהדות אינה בשבילם. לעיתים הם מחפשים דרך ביניים אשר תאפשר להם לטפח את יהדותם וזהותם ללא שלב של קבלת מצוות באופן מעשי. ליהודים אלו אין כיום אלטרנטיבות רבות לבחירה. הדרכים שהיו בעבר אפשריות כדי לטפח את השייכות והמשמעות היהודית הלכו ואיבדו את כוחן, וכעת נותרה כמעט רק הדרך הדתית של חזרה בתשובה כאפשרות מעשית ומשמעותית, ודרך זו איננה מתאימה לכל יהודי באופן מיידי. תהליכי התקרבות, מסתבר, יוצרים לעיתים גם תהליכי התרחקות.