בני מנשה - הקדמה
הסמבטיון קרוב מתמיד
מחבר: הרב אליהו בירנבוים
מתוך המדור: יהודי עולמי בעתון "מקור ראשון" (חלקים ממאמר זה, ומהבאים אחריו בנושא "בני מנשה", ראו אור לראשונה בחוברת 'צוהר', קיץ תשס"ז)
תקציר: כבר כמעט 3,000 שנה מחפשים את עשרת השבטים אשר גלו מישראל בימי בית ראשון. כיום, יותר מתמיד, יש לנסות למצוא אותם ולהחזירם לחיקו של עם ישראל
מחקרים רבים נעשו בכדי לגלות את מקומו של נהר הסמבטיון הזורק אבנים וחול בימות השבוע ורק ביום השבת נח מזעפו, שמאחוריו מצויים השבטים האבודים. אולם בגלל המימד האגדי והפולקלוריסטי של נושא השבטים האבודים, אין עם ישראל רואה את המימד הריאלי והמעשי של הנושא
העיסוק בנושאים דחופים אחרים הרחיק אותנו מהדאגה לשבטי ישראל ומהניסיון להתחקות אחר שורשם ההיסטורי והיהודי לאורך הדורות..יש להחזיר "עטרה ליושנה" ולשמור על הרצף ההיסטורי בין עם ישראל לבין שבטיו, ובעיקר ליצור בסיס לקיום האחריות שלנו כלפי הנידחים והאובדים בעם ישראל. הערבות ההדדית בעם ישראל היא לא רק למי שנמצא בתוך "המשפחה", אלא גם עבור מי שהיה חלק מעמנו ומסיבות היסטוריות נעקר מתוך המשפחה
הרמב"ם: "ואשר שאלת על עניין השבטים דעו לכם שזה עניין אמיתי ואל ביאתם אנו מחכים אשר הם אחרי הרי חושך ונהר גוזן ונהר סמבטיון גנוזים. ובאמת שנהר זה מושך חול כל ששת ימי המעשה וביום השביעי הוא נח. וכבר הביאו בימי הזקן הצדיק הנגיד אבי אבא ז"ל צלוחית אחת ובה מהחול והיה מסבב כל ששת הימים ונח בשביעי"
"עיניך יונים – מה יונה משגרת רגליות וחוזרת לשובכה, כך ישראל. הדא הוא דכתיב (הושע י"א): 'וכיונה מארץ אשור' – אלו עשרת השבטים. אלו ואלו – 'והושבתים על בתיהם נאום ה'" (שיר השירים רבה ד)
בשבועות הקרובים המאמרים ב"יהודי עולמי" יעסקו באחת הקבוצות המרתקות בעולם היהודי, "בני מנשה" אשר בצפון מזרח הודו. נדמה שלגבי זיקתה של קבוצה זו לעם ישראל, וכנראה לשבט מנשה הקדום, יש בידינו יותר הוכחות מאשר ביחס לקבוצות אחרות. אולם לפני שאציג בפני הקוראים את קורות השבט, אנסה להסביר את הדעות השונות בשאלה הכללית והמרתקת של 'עשרת השבטים', מן הזווית של מקורות ישראל.
גורלם של עשרת השבטים שגלו מארץ ישראל ואפשרות חזרתם הם נושא קסום ואגדי-במידה, אשר הטריד את מנוחתם של רבים וטובים לאורך הדורות. מתקופת נביאי ישראל ודברי הבטחתם דרך המחלוקת בגמרא אם עתידים הם לשוב אם לאו, מהרמב"ם עד אלדד הדני, מדברי מנשה בן ישראל ועד ספריו ומסעותיו של הרב יעקב ספיר, מדברי הרדב"ז עד הגאון מווילנא והרב אליהו אביחיל בימינו - כולם ראו בערגה ובצפייה את חזרתם של צאצאי עשרת השבטים לחיק עם ישראל. רבים גם פעלו בלהט להשבתם, שכן חזרתם לארץ ישראל נתפסה גם כסימן מבשר שיקדים (!) את בוא המשיח.
נדמה שכמעט ואין תפוצה של נידחי ישראל בעולם היהודי אשר לא נאמר עליה כי בניה הם מצאצאי עשרת השבטים שאבדו מעם ישראל. מהפתאנים באפגניסטן, הקשמירים בפקיסטן, "בני ישראל" בהודו, הלמבה בדרום אפריקה, שבט האבאיודיה באוגנדה, ועד למקויה ביפן וצאצאי יהודי קאיפנג; מהיהודים הקווקזים ו"בני מנשה" בהודו, האתיופים "ביתא ישראל" בחבש, וגם קהילות שונות בסמרקנד ובאזור מרכז אסיה המזוהות במחקר כמתאימות למיקום עשרת השבטים, ועד השבטים האינדיאנים בערבות ארצות-הברית. לכולם יש מסורות ברמות שונות על היותם צאצאים של עשרת השבטים בנדודיהם.
לצערי, העולם היהודי בכלל והעולם הרבני בפרט נעתקו והתרחקו מהעיסוק בנושא נכבד זה בדורות האחרונים. העיסוק בנושאים דחופים אחרים הרחיק אותנו מהדאגה לשבטי ישראל ומהניסיון להתחקות אחר שורשם ההיסטורי והיהודי לאורך הדורות. אני מבקש להחזיר בסוגיה זו "עטרה ליושנה" ולשמור על הרצף ההיסטורי בין עם ישראל לבין שבטיו, ובעיקר ליצור בסיס לקיום האחריות שלנו כלפי הנידחים והאובדים בעם ישראל. הערבות ההדדית בעם ישראל היא לא רק למי שנמצא בתוך "המשפחה", אלא גם עבור מי שהיה חלק מעמנו ומסיבות היסטוריות נעקר מתוך המשפחה.
עניין אמיתי
אגדות רבות נרקמו בתלמוד, במדרשים ובספרי ראשונים ואחרונים סביב עשרת השבטים. מעמדם, ובעיקר עתידם ואפשרות שיבתם לעם ישראל ולארץ ישראל, הציתו את דמיונם של רבים וטובים. מחקרים רבים נעשו בכדי לגלות את מקומו של אותו נהר סמבטיון, או שבתיון, הזורק אבנים וחול בימות השבוע ורק ביום השבת נח מזעפו -שמאחוריו מצויים השבטים האבודים. אולם חוששני שבגלל המימד האגדי והפולקלוריסטי של נושא השבטים האבודים, אין עם ישראל רואה את המימד הריאלי והמעשי של הנושא. הרמב"ם, שכידוע לא נמנע מלזלזל בעניינים על-טבעיים המופיעים במקורות חז"ל, טרח לומר כי "על עניין השבטים - דעו לכם שזה עניין אמיתי", המחייב אותנו לא רק לשמוע על הנושא, אלא לפעול בקום עשה להשבת צאצאי שבטי ישראל לעם ישראל. כדברי הרב מרדכי אליהו שליט"א: "ככל שההוכחות גדולות ורבות, והסיכוי שהם שייכים לעשרת השבטים רב הוא, המצווה לסייע בידם גדולה יותר".
ואכן, בתקופת חז"ל עדיין התייחסו לנושא זה כנושא ממשי וידעו להצביע על מקום הימצאותם של עשרת השבטים. הגמרא במסכת יבמות (דפים ט"ז וי"ז) מביאה את דבריו של רב אסי:
אמר רב אסי: נכרי שקידש בזמן הזה חוששין לקידושין, שמא מעשרת השבטים הוא.
והא כל דפריש מרובא פריש? [והרי כלל בידינו, שכל דבר שיוצא מקורו ברוב]?
בדוכתא דקביעי [= במקום שקבועים, כלומר מדובר במקום בו ידוע על קיומם של בני עשרת השבטים], דאמר רבי אבא בר כהנא: 'ויניחם בחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי' - חלח זה חלזון, וחבור זו חדייב, נהר גוזן זו גינזק, וערי מדי זו חמדן וחברותיה, ואמרי לה זו ניהר וחברותיה. חברותיה מאן? אמר שמואל: כרך מושכי חידקי ודומקיא.
גם הגמרא במסכת סנהדרין (צ"ד א') יודעת לצטט את מקום גלותם של עשרת השבטים, אולם מסתפקת בזיהוי המקום המפורט:
להיכא אגלי להו? [=להיכן הגלה אותם?]
מר זוטרא אמר: לאפריקי. ורבי חנינא אמר: להרי סלוג.
המהר"ל (נצח ישראל, פרק ל"ד) מנסה לדון בזיהוי המקום המיוחד של אפריקי– "ועוד יראה דהכי פירושו, דמתחלה הגלה אותם לאפריקי, ואינו אפריקי שהוא ידוע לנו, אבל הוא מקום דפסקי הרי חושך. וזה נקרא גם כן אפריקי וכך מוכח במסכת תמיד".
גם המדרש בילקוט שמעוני (על ישעיהו מט, ב', רמז תס"ט), מבאר להיכן גלו השבטים ומה עלה בגורלם:
שלוש גלויות נעשו בעשרת השבטים: אחת גלתה לסמבטיון ואחת גלתה לפנים מסמבטיון, וכשם שיש מארץ ישראל לסמבטיון כך יש מסמבטיון לשם, ואחת גלתה לדפנה של רבלתא ונבלעה שם.
עתידין לחזור
אולם לדידנו השאלה המרכזית איננה מה עלה בגורלם של השבטים, אלא מה יעלה בגורלם. האם מובטח לנו מפי נביאינו וחכמינו שישובו לחיק עם ישראל? נהירים לנו שבילי חז"ל וחכמי ישראל אשר בישרו לנו על שובם של שבטי ישראל אשר גלו מארצנו מעבר להרי החושך.
המשנה בסנהדרין (פרק עשירי, משנה ג) דנה בעתידם של עשרת השבטים:
עשרת השבטים אינן עתידים לחזור, שנאמר "וישליכם אל ארץ אחרתכיום הזה" (דברים כט, כ"ז) - מה היום הולך ואינו חוזר, אף הן הולכין ואינן חוזרין, דברי רבי עקיבה.
רבי אליעזר אומר, מה היום מאפיל ומאיר, אף הם שהיא אפילה להם, עתידה לאור להם (וראה גם תוספתא י"ג וכן יל"ש א' תתק"ס עם מעט שינויים).
למרות שיש המצטטים את דברי רבי עקיבא כמי שאיננו מאמין בשיבתם של עשרת השבטים לעם ישראל, לא כך הבינו המפרשים את דבריו. רש"י בתלמוד מסביר: "לא בבניהם ובבני בניהם קאמר, אלא אותן שגלו עצמן אין להם חלק, שרשעים גמורין הם, אבל בניהם ודורות הבאים זוכין ומזכין".
גם התוספות יום טוב מצטרף לדרכו של רש"י ומוסיף: "'זֹאת הָאָרֶץ אֲשר-תַּפִּילוּ מִנַּחֲלָה לְשבְטֵי יִשרָאֵל וְאֵלֶּה מַחְלְקוֹתָם'' (יחזקאל מח, כ"ט)... היא ראיה מוחלטת לקיבוץ גלויותינו מארבע כנפות הארץ. ודאמר ר' עקיבא בפרק חלק דף ק"י ע"ב עשרת השבטים אינם עתידין לחזור וכו' היינו אותו הדור שגלו כמ"ש רש"י שם... דאי לא תימא הכי, הא קשו קראי דיחזקאל, שבסוף הספר כתב בחלוק הארץ לי"ב שבט".
ובדברי הרדב"ז (שו"ת או"ח סימן פ"ה), אשר עליו אנו נשענים בכל דבר שבהלכה וכן בדבר מעמדם ההלכתי של האתיופים, הדברים ברורים ומפורשים: "ואפילו לפי הפירוש הראשון דאמרינן בגמרא דשבקיה ר"ע לחסידותיה, ושני תנאים פליגי עליה, רבי אליעזר ורבי שמעון בן יהודה איש כפר עכו משמו של רבי שמעון ברבי, ולכן אני מאמין כי עתידין לחזור ויש להם חלק לעולם הבא".
הרמב"ם באיגרותיו, כאשר נשאל בנושא נכבד זה, כתב: "ואשר שאלת על עניין השבטים דעו לכם שזה עניין אמיתי ואל ביאתם אנו מחכים אשר הם אחרי הרי חושך ונהר גוזן ונהר סמבטיון גנוזים. ובאמת שנהר זה מושך חול כל ששת ימי המעשה וביום השביעי הוא נח. וכבר הביאו בימי הזקן הצדיק הנגיד אבי אבא ז"ל צלוחית אחת ובה מהחול והיה מסבב כל ששת הימים ונח בשביעי והדברים אמיתיים כי הם נראים לפעמים ליחידים" (קובץ על יד, ח"ד, תרמ"ח).
גם המלבי"ם (בפירושו ליחזקאל לז, י"ט) כתב על שיבתם של שבטי ישראל כחלק מתהליך הגאולה וקיבוץ הגלויות: "ובאחרית הימים יתקבצו כל עשרת השבטים האובדים והנידחים תחת דגל יוסף שהוא משיח בן יוסף אשר יאסוף הנדחים".
הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו) זצ"ל כתב על חזרתם של שבטי ישראל בימינו: "באחרית הימים הם עתידים להתקבל בחזרה לעם ישראל. הם ישראל על פי ההלכה, ויש לקבל אותם כישראל. דבר זה נשכח מאיתנו במשך הגלות ומכיוון שכיום התקנון של בתי הדין בנושאים אלו הוא תקנון של הגלות, מתעוררות בעיות רבות בנושא זה. ברור שמצב זה לא יישאר לעולמי עד וברור שנדרשת מהפכה על מנת שעם ישראל יתקיים" (מספד המשיח, שער ראשון, יחוד עשרת השבטים).
ניתן לצטט פוסקים ופרשנים רבים ושונים בנושא זה, אך קצרה היריעה מלהרחיב. מבקש אני לשוב לאמונה הפשוטה והאמיתית בנושא זה, וכפי שהובטח לנו על ידי חז"ל וגדולי ישראל: "כי לא ידח ממנו נדח".
"לילך אצלם להביאם"
למרות שנביאי ישראל, חז"ל וגדולי ישראל לאורך הדורות הבטיחו את שיבתם של שבטי ישראל, אנו עושים לעיתים מעין "פלגינן דיבורא", ולא מאמינים באמונה שלמה בהבטחה א-להית זו. כדבריו של אחד מגדולי החוקרים והפעילים למען השבתם של עשרת השבטים בדור הקודם, הרב המקובל שמעון צבי הורוביץ (לידר) ז"ל, אשר כתב בספרו "קול מבשר":
אפס כי חלילה לנו שארית יעקב לחשוב מחשבות כאלה, ששבטי ישראל לא ישובו. הלא ה' מחוקקנו הבטיחם נאמנה ביד עבדיו הנביאים לבל יעשה את ישראל הם עשרת השבטים כיליון חרוץ, ולהשיב את שבותם באחרית הימים בעת קץ הפלאות ולא איש ה' ויכזב ובן אדם ויתנחם, ההוא אמר ולא יעשה, דיבר ולא יקימנה? השמים יכלו והארץ יכלו ויחליפו ודבר א-להינו יקום לעולם(עמוד 5).
גם הרב קוק זצ"ל ראה בעין יפה את הצורך לחפש ולהשיב את שבטי ישראל לארץ ישראל, כחלק מתהליך הנורמליזציה של עם ישראל:
ונפלאות וגדולות ראינו בעינינו איך שע"י הרעיון של מציאות עשרת השבטים שהכה שורש עמוק בלבו של האדם הגדול ר' מנשה בן ישראל, נסתובבו הדברים של שיבת אחינו בני ישראל לארץ בריטניא, ומפעולה זו אנו רואים תוצאות של איזה צמיחת ישועה בימינו אלה, אחרי העלילות הגדולות של המלחמה וההצהרה הבריטית בדבר ביתנו הלאומי שבוודאי מאת ה' היתה זאת (מתוך הקדמת הרב לספר קול התור לרב הורוביץ).
בילקוט שמעוני מצאנו גם דברים ברורים באשר לצורך של עם ישראל לצאת לקראת צאצאי עשרת השבטים ולא לחכות באופן פסיבי לחזרתם:
אף ערשנו רעננה - אלו עשרת השבטים שגלו לפנים מנהר הסמבטיון, שעתידים גלות יהודה ובנימין לילך אצלם להביאם כדי שיזכו עמהם לימי המשיח ולחיי העולם הבא, שנאמר בימים ההם ילכו בית יהודה (א, רמז תתקפ"ד).
ערבות הדדית
שיבתו של מומר לעם ישראל אינה נתפסת כתהליך של גיור רגיל, אלא כדרך של השבת יהודי בתשובה וכחלק מהערבות הדדית בין יהודי לחברו. גם הפוסקים במשך הדורות נקטו שיש מצווה לקרב את המומרים שהתרחקו מכלל ישראל, ובכל התקופות ביקשו לקבל את המומרים שחזרו בתשובה. ידועים דבריו של הרשב"ש בתשובתו בדבר האנוסים אשר ביקשו לשוב ליהדותם לאחר המרת דתם על ידי האינקוויזיציה:
ואין לייראו ולבהלו אבל למושכו חסד ומושבע ועמד מסיני הוא ועונש הוא עליהם וכשמקיימים נוטל עליהם שכר ככהן גדול... מהאנוסים אלו או זרעם אין דוחין אותם מפני זה, אבל המקרבן ומכניסן תחת כנפי השכינה עליו נאמר אם תוציא יקר מזולל (שו"ת רשב"שס', פ"ט ושס"ח. ראה גם דבריו של מרן הבית יוסף בבדק הבית, יו"ד שס"ח, וכן בפתחי תשובה שם שאימצו את דבריו ולא חילקו בין אנוסים למומרים).
שיבתם של שבטי ישראל בכלל, ובני מנשה בפרט, מוסיפה גם מימד משמעותי לחיזוקו של עם ישראל ולקיום הבטחת הקב"ה לאברהם שעם ישראל יהיה "ככוכבי השמים לרוב וכחול על שפת הים". מתוך דברי חז"ל והרמב"ם אנו למדים שהמצב ה"נורמלי" של עם ישראל, המאפשר לו לחיות בארץ ישראל במלוא כוחו, הוא דווקא כאשר שבטי ישראל במקומם, ו'כל יושביה עליה':
משגלה שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו היובלות שנאמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, בזמן שכל יושביה עליה. והוא שלא יהו מעורבבין שבט בשבט אלא כולן יושבים כתקנן (רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק י', הלכה ח; בבלי ערכין לב ב).
גלות עשרת השבטים אשר אירעה בימי הבית הראשון, בימיו של הושע בן אלה מלך ישראל ובתחילת מלכותו של חזקיהו המלך, השפיעה באופן מכריע על ההיסטוריה של עם ישראל ובעיקר על צמצומו של עם ישראל לשני שבטים בלבד, יהודה ובנימין. גלות זו שינתה באופן יסודי את עם ישראל ואנו תקווה ששיבתם של שבטי ישראל ושבט מנשה בראשם תשיב לעם ישראל את כוחו הרוחני והדמוגרפי.
יהי רצון שנזכה בקרוב בימינו לקיום דבריו של ישעיהו הנביא: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשוֹפָר גָּדוֹל, וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשוּר, וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; וְהִשתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶש בִּירוּשלִָם" (כז, י"ג).