בני מנשה (1)
האחים ממיזורם ומניפור, דרום מזרח הודו
מחבר: הרב אליהו בירנבוים
מתוך המדור "יהודי עולמי" בעתון "מקור ראשון"
תוכן המאמר:
בני מנשה נפרדו מעם ישראל בתקופת הבית הראשון, ואיבדו אפילו את התורה שבכתב – אך במשך אלפי שנים המשיכו לשמור שבת, לחגוג את חג הפסח ולקבור את המתים
לאחר שהקדשנו את הכתבה הקודמת לבירור היחס לתעלומת עשרת השבטים במקורותינו, נפנה כעת – ובפעם הבאה – אל שבט אחד ומיוחד, אשר גלה מארצו, נפרד מעמו אך החל לקשור את גורלו עם עם ישראל מחדש: "בני מנשה". המאמר נכתב לאחר מספר ביקורים בצפון-מזרח הודו, מקום מושבם של בני מנשה, קבלת עדויות מזקני העדה, ראיונות רבים וקריאה ומחקר בחומר רקע שנכתב בנושא זה. אנסה לפרוס בפני הקוראים רק מעט מני ים, שכן היריעה רחבה והמקום קצר.
הבריחה מסין
סיפורם של בני מנשה מתחיל בשנת 722 לפנה"ס, כ-160 שנים לפני חורבן בית המקדש הראשון, כאשר נכבשה מלכות ישראל על ידי ממלכת אשור ועשרת השבטים וביניהם שבט מנשה הוגלו לרחבי האימפריה האשורית לאזור חלח גוזן וחבור המזוהים באפגניסטן של ימינו. "בשנת התשעית להוששע לכד מלך-אשור את-שמרון ויגל את-ישראל אשורה, וישב אותם בחלח ובחבור, נהר גוזן-וערי מדי. ...ויגל ישראל מעל אדמתו אשורה עד היום הזה (מלכים ב', יז, ו').
האימפריה האשורים פינתה מקומה בבוא קצה לאימפריות אחרות כמו פרס ויוון, וכך הוגלו ונדדו בני שבט מנשה פעם אחר פעם מזרחה לכיוון הינדו-כוש, טיבט וסין לאורך "דרך המשי". בהיותם בסין, במהלך המאה השלישית, נהגו בהם באכזריות יתרה והקיסר הסיני כפה עליהם עבדות ושלל את חירותם הרוחנית. לפי המסורת הקיימת אצל בני מנשה, כאשר הם גורשו מהאזור אבד או נגזל "הספר הקדוש" – ככל הנראה ספר התורה האחרון שהיה מצוי בידם. במסורות ושירים עתיקי יומין, הם שרים על ה"כלב" או המלך הרשע שגזל מהם את הספר הקדוש. מתקופה זו ואילך הועברה המסורת בעל פה בלבד, על ידי כהני השבט, ובני מנשה המשיכו לשמור על המסורת היהודית עד המאה ה-19.
בעקבות הרדיפות בסין, נמלטו בני מנשה לאזור הררי בשולי ההימלאיה, שם השתדלו לשמור על יהדותם ותרבותם ביערות של צפון-מזרח הודו. יש לזכור שבתקופה בה בני מנשה התיישבו באזורים אלו עדיין לא היה מדובר על מדינת הודו, אלא על אזורים פראיים, מרוחקים ומבודדים, אשר בני מנשה בחרו לגור בהם כדי לשמור על אמונתם ומתוך צפייה שהם ייגאלו ויצליחו לשוב לארץ ישראל.
הנדודים של בני מנשה ארכו שנים ארוכות וכללו תחנות רבות, עד הגעתם לצפון- מזרח הודו. מארץ ישראל דרך אפגניסטן, ההימליה, מונגוליה, טיבט, סין, תאילנד, בורמה עד מדינות מיזורם ומניפור אשר בצפון-מזרח הודו.
מסורת שבטית
היציאה לגלות התרחשה כאלף שנים לפני חתימת המשנה, כך שלמעט התורה שבכתב, כל המסורת ההלכתית נשמרה בעל-פה. בחלוף הדורות במצוקות הזמנים נשכחה המסורת שבעל-פה כמעט כליל. בהמשך אף אבדה התורה שבכתב והכתב עצמו נשכח. מאז נשמרת גחלת הזהות בשרידי מסורת הלכתית, במנהגים, בשירים ובסיפורים הממשיכים לעבור מאב לבנו בשבט עד היום.
שורה של מאפיינים, מנהגים ומסורות קושרים את בני מנשה לשבט מנשה. לבני מנשה יש מסורת שבטית, לפיה הם צאצאי שבט מנשה. גם לתושבים אחרים במדינות מיזורם ומניפור בצפון-מזרח הודו יש מסורות המוכרות לכולם שהם צאצאי בני ישראל, למרות שכיום הם בעלי דת אחרת. באחת מפגישותינו עם ראש הממשלה של מדינת מיזורם הוא העיד בפנינו שידוע לכל שתושבי מדינתו הם צאצאי בני ישראל, למרות שרבים מהם אינם רוצים לשוב לעם היהודי. תושבי האזור אוהדים את מדינת ישראל ואת עם ישראל, ושמות רבים של רחובות וחנויות קרואים בשמות המציינים את הרקע של בני המקום כגון: ציון, ישראל, חברון ועוד.
המסורת לפיה הם צאצאים של שבט מנשה עברה אצל בני מנשה מדור לדור. בפינה זו של כדור הארץ לא ההיסטוריה הכתובה מדברת, אלא המסורת המשפחתית. לא רק אצל בני מנשה, אלא אצל כל החיים באזורים אלה, אין היסטוריה כתובה, והמסורות והמשפחתיות הן הבסיס לכל ידע היסטורי. כלי התקשורת עדיין לא תפסו מקום כל כך מרכזי בתרבות המקומית, והמילה הנמסרת מדור לדור נותרה בעלת משקת ומשמעות. משום כך אנו יכולים לסמוך על המסורות הקיימות בקרב בני המקום ובני מנשה באשר למנהגי השבט ומקורם.
במשך דורות בני מנשה נקראו בפי התושבים באזור סין ואחר כך בהודו, "לו שי" אשר בשפת המקום התרגום הוא: עשרת השבטים. בני מנשה קראו לעצמם לאורך הדורות "בני מנסיא" או מנסה או מנסיה פה (אבא מנשה) בשיבוש קל מבני מנשה. עד היום כאשר בני מנשה עולים לתורה בבתי כנסיות בהודו, הגבאי קורא: יעמוד משה בן מנשה, יעמוד אוריאל בן מנשה, יעמוד יצחק בן מנשה.
המסורות המרכזיות שהשתמרו, הן לגבי יציאת מצרים וקריעת ים סוף, הבריחה מסין, על ספר קדוש שהיה להם ואבד, ועל הרצון לחזור לציון ולארץ ישראל. מסורות אלו מופיעות גם בשירים העתיקים של השבט.
מנהג קדום ונפוץ בקרב תושבי צפון-מזרח הודו וצאצאי שבט מנשה הוא שבשעת רעידת אדמה או ברקים חזקים, אחד מבני הבית יוצא החוצה ופונה לשמים ואומר: "ה' תזכור שיש כאן בנים שלך, בני מנסיא ותשמור על המקום הזה". ואכן באחד מלילות המונסונים (גשמים חזקים מלווים רוחות וברקים) אשר היו בהודו באחד מביקורי, הייתי עד לאנשים היוצאים מבתיהם ותוך כדי הרמת ידיים ועיניים לשמים אומרים את המילים האלו העוברות במסורות מדור לדור.
עבודת כוהנים בעת החדשה
אלו מצוות נשתמרו בידי בני מנשה? בעיקר מצוות המופיעות בתורה שבכתב, על פי הפרשנות הפשוטה של הדברים. ראשית, בני מנשה שמרו במשך הדורות והנדודים על אמונתם היהודית, הם האמינה בה' אחד, אמונה באלוקים שאיננו גוף ומשגיח על העולם. הם האמינו גם בחיים רוחניים לאחר המוות (עולם הבא).
אחד הגורמים המרכזיים אשר גרם לשימור המסורת בקרב העדה הוא קיום של כוהנים בשבט לאורך הדורות. כדרכם של הכוהנים בזמן הבית, גם כהני בני מנשה עסקו בהקרבת קרבנות, צרכים רוחניים וטיפול בחולים. הימצאותם של כוהנים בקרב השבט איננה מפתיעה כלל ועיקר שכן הכוהנים לא היו בעלי נחלה והיו מפוזרים בין השבטים. כאשר שבט מנשה גלה, גלו עמו הכוהנים אשר גרו בנחלתו. פגשתי בהודו מספר אנשים המעידים שם נכדים או נינים לכוהנים של בני מנשה וזכו במו עיניהם לראות את סבם מקריב קרבנות. הכהונה עברה בשבט בירושה בלבד, מאב לבן.
בכל כפר היה כהן, אשר בדרך כלל שמו היה אהרון. בכפרים גדולים יותר היו שני כוהנים. לכוהנים היה מלבוש מיוחד הכולל שמלה, מעיל וכובע (מצנפת). לכוהנים החשובים יותר היה גם אפוד על החזה. למרות שבין הכוהנים לא היה מושג של כהן גדול, היו שני סוגי כוהנים, כהן פשוט (Thlahpawi) וכהן בכיר (Sadawt). הם נהגו לשיר שירים על בני מנשה לפני כל קרבן ומנחה. במקרה של מחלה, הכהן נקרא לברך את החולה ולהביא קרבן עבור רפואתו. העדה ייחסה לכוהנים מעין נבואה או כוח עליון.
הכוהנים המשיכו בתפקידם עד אמצע המאה ה-19, כאשר הגיעו מיסיונרים להמיר את דתם של בני השבט. המיסיונרים דאגו גם לשרוף את בגדי הכוהנים. אחת המצוות אשר נשמרה בקפידה על ידי הכוהנים של השבט היא הקרבת קרבנות. באמצעות בני מנשה, ניתן ללמוד את הדרך בה הקריבו קרבנות בזמן הבית, שכן הם הקפידו על כל פרטי הקרבת הקרבן, שחיטה, מליקה, זריקת הדם וגם על המאפיינים של קרבנות מיוחדים כגון לא לשבור עצם מן הפסח בקרבן פסח. יציאתם של בני מנשה מארץ ישראל עוד בהיות הבית בנוי על תילו, שמרה על מנהג הקרבת הקרבנות, כחלק משמעותי מעבודתם הרוחנית.
במקרים בהם הכהן הקריב קרבן לשלום החולה, הוא שחט גדי או תרנגולת ומרח את דמו על אוזנו, גבו ורגליו של החולה, תוך אמירת פסוקים ותפילות. אם כל המשפחה הייתה חולה, הכהן היה מורח את הדם על פתח הבית ולא על גוף החולה. הכהן טיפל גם בחולה צרעת על ידי כך שהוא הוציא אותו אל מחוץ למחנה ולאחר חזרתו הוא לווה את האדם לטבילה ולהקרבת קרבן. קרבנות מסוימים היו אוכלים במשך הלילה מבלי להשאיר מהם עד הבוקר, קרבנות אחרים היו נשרפים כליל וקרבן פסח (הלנקל) נאכל בלי לשבור את עצמותיו.
גם מעין 'שעיר לעזאזל' נשמר בין הקרבנות אשר הקריבו בני מנשה. אמנם מדובר בעוף ולא בגדי, אולם לאחר שהוקרב, הכהן הגדול התוודה עליו את כל המחלות של החולים. ה'שעיר' לעזאזל נלקח מאזור הכפר ושוחרר בחיים, נושא עמו את המחלות החולים.
הכוהנים היו דואגים גם לשלומם של בני השבט, וכאשר אלו היו יוצאים לדרך ועוברים מכפר לכפר הכוהנים היו אומרים מעין "תפילת הדרך": "הנה בני מנסיא יוצאים לדרך, הסתלקו הרוחות הרעות". גם לפני זריעת חלקת שדה חדשה, הכהן היה מסמן את ארבע פינות השדה ומברך את הקרקע "אבינו שבשמים, אנו בני מנשה עדיין קיימים ובאים לעבד חלקה זו, אנא ברך אותה וסלק מעל דרכנו כל המזיקין וברך את יבולנו". הכוהנים התפרנסו ממעשר שקיבלו מבני הכפר בו הם גרו. לכוהנים היו שירים ותפילות רבות וביניהם: "ענני ענני הוי יה, ענני ענני השוכן בהר המוריה, ענני ענני השוכן בהר סיני, ענני ענני השוכן בהר ציון, אני הכהן הלוי עניי יה ענני". הכהן היה גם האדם אשר קיים טכס חתונה לאיש ואישה אשר ביקשו להקים משפחה.
מילת אוזן
במשך רוב שנות גלותם, בני מנשה שמרו על מצוות ברית מילה, אולם כאשר קיום מצווה זו נפסק בעדה עקב קשיים של העמים הסובבים, המשיכו לשמור על מנהג של "ברכת הרך הנולד ביום השמיני" ונתינת שם ביום זה. מנהגם היה שהכהן עושה "מילת האוזן" ומנקב את אזנו של התינוק כסמל להיותו מבני ישראל. בתחילת דרכם, בני מנשה מלו את ילדיהם עם אבני צור חדות. אבי התינוק או אחד הקרובים היה מושך את הערלה והכהן מל את התינוק.
בתחום חיי המשפחה, בני מנשה שמרו על ייבום, כלומר האח הצעיר היה צריך להתחתן עם אשתו של אחיו הגדול כדי לשמור על שם המשפחה, במידה ולא נולדו לו ילדים לפני פטירתו. הבן הנולד נושא את שם הבעל הראשון של האישה. גם דיני נידה השתמרו במידה ידועה: אישה נידה הייתה אסורה על בעלה. אם נודע שהבעל עבר על איסור זה היה צריך לשלם קנס. לאחר שהאשה סיימה את ימי נידתה הייתה טובלת בנהר, ללא ספירת ימי טהרה.
אחד הנושאים הקיימים במסורת של בני מנשה והם ייחודיים לבני השבט הוא ערי מקלט. באזורים מסוימים היו מעין ערי מקלט. בביתו של ראש העדה היה עמוד, שמי שהיה רוצח בשגגה היה נוגע בו וניצל מנקמנותם של בני משפחת הנרצח. הרוצח היה נשאר בביתו של ראש העדה במשך שבע שנים תמימות. גם בדיני ממונות שמרו בני מנשה על דין התורה, כאשר היה מתגלה גנב עליו להחזיר את הגנבה. אם אדם לא היה מסוגל להחזיר את הגנבה, הוא הפך לעבד לצורך תשלום סכום הגנבה. בני מנשה הקפידו גם לגדור את שדותיהם כדי לא להיכשל באיסור גזל במרעה של בהמות בשדות שכנים. בני מנשה הקפידו גם על שחיטה ועל אי אכילת דם.
שבת של שירה
יום השבת היה במשך כל הדורות יום מנוחה, והעבודה בשדה או בבית היתה אסורה ביום זה. המועדים המרכזיים שנשמרו במסורת של בני מנשה היו: Mimkut – חג הביכורים, Pawlkut – חג הסוכות ו- Charkut- חג הפסח. יום כיפור נשמר כיום של כפרה אחת לשנה. ככלל, לוח השנה של בני מנשה הוא על פי הירח: חג הפסח נחגג באביב, בחודש מרץ, ויש לכבודו מנהגים מיוחדים, שירים, וקרבנות של הכוהנים. אחד השירים המוכרים בקרב בני מנשה לכבוד חג הפסח מתאר את המאורעות של החג: "עלינו לשמור את חג הפסח, מפני שעברנו את ים סוף בחרבה, בלילה עברנו בעמוד אש וביום בענן. האויבים רדפונו במרכבות והים בלעם ושמשו מזון לדגים וכשהיינו צמאים קבלנו מים מהסלע".
השמירה על מנהגי אבלות היא מאד משמעותית להבנת הרקע של בני מנשה, שכן כידוע בהודו אין בתי קברות והנפטרים נשרפים ומושלכים לנהר הגאנגס. אולם לא כן מנהגם של בני מנשה: מתי בני מנשה נקברו מאז ועד היום באדמה, לאחר שעברו טהרה. בני המשפחה יושבים שבעת ימי אבלות לאחר הפטירה. הכהן נהג לגרש את הרוחות הרעות לאחר הפטירה והשבעה מבית הנפטר.
כיום בני מנשה שומרים מצוות באופן הקלאסי. הם למדו גם את מצוות תורה שבעל פה וקשה להבחין בין שמירת מצוות אצלם לבין שמירת מצוות של יהודים דתיים בארץ ישראל. אחת החוויות אשר זכיתי להיות שותף לה בביקוריי השונים בקהילות בני מנשה בהודו היא שבת ותפילה עם בני מנשה. שבתם של בני מנשה מלוות בתפילות, סעודות, עונג שבת ושמחה רבה. תפילת שחרית בשבת עורכת כארבע שעות וכל מילה נאמרת בקול (כמנהג הספרדים) ופיוטים רבים הופכים לשירים. בביקורי הראשון אצל בני מנשה לפני מספר שנים, התבקשתי לעבור לפני התיבה לתפילת קבלת שבת. רציתי לחדש דבר וללמדם את התפילה בנוסח קרליבך, אולם מה גדולה הייתה תדהמתי כאשר כל ניגון שניסיתי להתחיל וללמד אותם היה מוכר וידוע לכל הציבור...
בסיום השבת המשותפת, התכנסנו לתפילת מעריב והבדלה. לאור נר ההבדלה, ביקש אחד מזקני העדה לשאול שאלה שמאד מטרידה אותו: "אנו חיים כיהודים ושומרים מצוות, אולם עדיין לא עברנו גיור לחומרה ולא שבנו לארץ ישראל, אם אני אמות עכשיו.. האם יהיה לי חלק לעולם הבא?".