גיברלטר

זהו סיפורה של קהילה בת 300 שנה שאחד ממאפייניה הוא שכל חבריה שומרי שבת. הפוסע ברחובות הצרים של גיברלטר בשבת ימצא שיותר ממחצית חנויות העיר הקטנה סגורות, פשוט בגלל שכל יהודי המקום סוגרים את חנויותיהם. למרות שהשבת היא יום המסחר הרווחי ביותר, בגלל האוניות והתיירים המגיעים בשבת לגיברלטר - נמל פטור ממכס - אין יהודי אחד מתוך 600 יהודי המקום העובד בשבת או פותח בה את החנות שבבעלותו.

 

גיברלטר היא ללא ספק קהילה ייחודית בנוף הקהילות היהודיות בתפוצות. בקצה הדרומי ביותר של מערב אירופה, במרחק ראייה מאפריקה, ישנה מובלעת גיאוגרפית ייחודית, שהיא גם מובלעת יהודית ביחס לקהילות אחרות באירופה ובעולם כולו. גיברלטר היא בעצם שילוב היסטורי של קהילה ספרדית, בריטית ומרוקאית, אשר במשך הדורות פיתחה את אופיה העדין ומסביר הפנים. אופי הקהילה היהודית בגיברלטר מתחרה רק בנוף עוצר הנשימה הסובב את מיקומה הגיאוגרפי המיוחד.

 

גיברלטר היא מדינה זעירה שכל שטחה הוא כ-6.5 קילומטר מרובעים. במדינה גרים 25,000 תושבים, 600 מתוכם יהודים (כשניים וחצי אחוז). לקהילה קטנה זו יש השפעה עצומה על העיר, והיהודים מהווים חלק מרכזי בהיסטוריה של המקום.

 

עם כל זעירותה, גיברלטר היא נקודה אסטרטגית ממדרגה ראשונה. כאן נושקת אירופה לאפריקה, מצפון לדרום; והים התיכון לאוקיינוס האטלנטי – ממזרח למערב. מיצר גיברלטר 'סוגר' את הים התיכון, ומגיברלטר עצמה נשקפת מרוקו 'ומאחוריה' אפריקה כולה.

 

לא במקרה נאבקו רבים במשך הדורות על השליטה במקום. מבחינה גיאוגרפית גיברלטר היא חלק מספרד, אך מבחינה צבאית ופוליטית היא בעלת חשיבות עליונה לבריטים, שנלחמו מלחמות רבות על השטח ומחזיקים בו עד היום. במשך קרוב ל-300 שנה תובעת ספרד את גיברלטר חזרה לעצמה, אך חרף כל ניסיונותיה לזכות בה, בדרכי מלחמה או שלום, נותרה גיברלטר בידי בריטניה. מאז המאה הי"ח ועד היום זוהי מושבה בריטית: מושל גיברלטר הוא נציג מלכת אנגליה (ראש הממשלה נבחר על ידי האזרחים), ובתי המשפט שופטים לפי חוקי המשפט האנגלי. גם הדרך האווירית היחידה להגיע לגיברלטר היא דרך אנגליה. הטיסות הישירות מלונדון נוחתות בשדה תעופה יחיד במינו בעולם - מסלול הנחיתה נבנה כמזח מלאכותי על הים באורך כולל של 200 מטר. שדה התעופה חוצה את מרכז העיר, וכאשר נוחתים מטוסים נסגרים הכבישים מסביב לתנועה עד לאחר הנחיתה...

 

השם גיברלטר הוא ככל הנראה קיצור של המילים הערביות "ג'יבר אל טאריק", הר טאריק, שנקרא על שם גיבור מוסלמי שכבש את ספרד במאה השמינית.

 

יהודים חיו בגיברלטר לפחות החל מהמאה הארבע עשרה. רישומים היסטוריים מלמדים שהקהילה היהודית פרסמה קריאה לעזרה (בשנת 1356) בפדיון קבוצת יהודים שנלקחו בשבי על ידי שודדי ים. מסמך נוסף מראה שמספר יהודים אנוסים, שנסו מרדיפות באנדלוסיה, ביקשו להתיישב בגיברלטר ב-1473. לאחר גירוש ספרד ב-1492, יהודים רבים עברו בגיברלטר בדרכם לצפון אפריקה. הגל ההפוך, בחזרה מצפון אפריקה לחצי האי האיברי, יצר את הקהילה היהודית המודרנית של גיברלטר: סוחרים יהודים מטאטואן במרוקו באו להשתקע שם, זמן קצר לאחר שגיברלטר נכבשה לראשונה על ידי כוחות אנגליים ב-1704.

 

בסעיף של הסכם אוטרכט משנת 1704, בו מסרה ספרד את גיברלטר לבריטים, מופיע סעיף ברור בעל גישה אנטישמית האוסר על התיישבותם של יהודים בחצי האי: "הוד מלכותה הבריטית, לבקשת המלך הקתולי, מסכימה שיהודים וישמעאלים לא יורשו להתיישב ישיבת קבע בגיברלטר או לרכוש לעצמם נכסי דלא ניידי".

 

בתחילה, הממשל הבריטי התאמץ שוב ושוב לאכוף איסור זה ו'לנקות' את גיברלטר מיהודיה, אך הצרכים המעשיים של שמירת קשרי מסחר עם מרוקו היו חזקים מההסכמים, והביאו בסופו של דבר לביטול הסעיף. חיל המצב הבריטי של גיברלטר היה תלוי במרוקו בכל הקשור לאוכל ולאספקה, שאותם קשה היה להוביל מאנגליה. תלות זאת היתה קריטית בכל פעם שספרד הטילה סגר על הקולוניה. הסוחרים היהודים ממרוקו קיבלו על עצמם את העברת האספקה של הצבא הבריטי ושל אזרחי המושבה וכך הפכו להיות תושבי המקום. למעשה, הנוכחות היהודית בגיברלטר היא רצופה מאז 1704, תופעה נדירה למדי באירופה. השואה פסחה על יהודי גיברלטר – שנשארה בריבונות בריטית במהלך כל המלחמה. רוב יהודי גיברלטר פונו, כמו שאר תושבי המושבה, לאנגליה ולג'מייקה, כדי שהמושבה תוכל לשמש בסיס פעולה לכוחות בעלות הברית. לאחר המלחמה חזרו לגיברלטר רק מחציתם של יהודי המקום, והקהילה הצטמצמה עד מאוד.

 

למרות הפתיחה הגרועה, דווקא ראש הממשלה הנבחר הראשון של גיברלטר היה יהודי: סר יהושע חסן. ג'ושוע חסן ניהל את חייה הפוליטיים של גיברלטר מעל שלושים שנה, בתפקידו כראש העיר ולאחר מכן כראש הממשלה (ראש השרים במינוח המקומי). ואין מדובר ב'יהודי-מחמד': בהיותו ראש ממשלה שימש חסן גם נשיא בית הכנסת נפוצות יהודה.

 

כמובן שהיהודים גם סבלו מכך שראש הממשלה הוא יהודי, שכן הוא לא היה מוכן לעשות איפה ואיפה בין היהודים לתושבי המקום ודן אותם תמיד לכף חובה...

 

ב-1749 הוסרו כל המגבלות החוקיות על התיישבות יהודית במושבה, והרב הראשון של המושבה, הרב אייזק נייטו, הגיע מלונדון וייסד את קהילת "שער שמיים", בית הכנסת הוותיק ביותר בגיברלטר. עם צמיחת הקהילה היהודית נבנו בתי כנסת נוספים: נפוצות יהודה (אחד מבתי הכנסת היפים ובעל עושר הקישוטים הגדול ביותר מבתי הכנסת של גיברלטר) ב-1781; עץ החיים ב-1781 ואבודרהם ב-1820. כיום כל ארבעת בתי הכנסת – שאינם גדולים אך מרשימים ביופיים וניכרת בהם ההשקעה - קיימים ופעילים, כשהוותיק שבהם הוא הפעיל מכולם. עליהם נוסף בית כנסת לצעירים, הפעיל בשבת בבית הספר הקהילתי.

 

בתי הכנסיות ממשיכים להיות מוקד קהילתי גם כיום. בשבתות, כל חמשת בתי הכנסת פעילים ומלאים מתפללים; הקהילה פיתחה רעיון יצירתי כדי לשמור על כבודם ומקומם של כל בתי הכנסת וכדי לשמור על שימושם התמידי גם בימי החול. במשך השנה המתפללים מקיימים מעין תורנות ורוטציה בין בתי הכנסיות. מחלקים את השנה ל-4 חלקים, ובכל בית כנסת מתפללים לסירוגין במשך שלושה חודשים שחרית, מנחה וערבית. בתורו של בית כנסת אחד, כל הקהל מתכנס אליו במשך השבוע, ובתי הכנסת האחרים נפתחים רק בשבת.

 

שיטה ייחודית זו היא דרך יצירתית לשמור הן על בתי הכנסת והן על אחדות הקהילה.

 

בכל בתי הכנסת נשמע בשבת קול התפילה בניגונים ספרדיים ובנוסח ספרד שמלפני הגירוש והאינקוויזיציה. רוב מנהגי הקהילה דומים למנהגי מרוקו, אולם חלקם משקפים את מנהגי ספרד שלפני הגירוש. עד היום נהוג לקרוא בשבת חול המועד פסח את שיר השירים בלאדינו, וכן לקרוא את פרקי אבות בין פסח לשבועות בלאדינו כפי שהיה נהוג בספרד לפני הגירוש. אחד השירים שלעולם לא יפסחו עליו בשולחן שבת של משפחות יהודיות בגיברלטר הוא השיר הידוע בנדיגאמום (נברך).

 

שיר זה הוא תפילה הנאמרת לאחר הסעודה, ומהווה מעין תחליף לברכת המזון. האנוסים בספרד ובפורטוגל שרו שיר זה, שאין בו סממנים יהודיים, כדי לא לוותר על ברכת המזון, ובמקביל לא לגלות את יהדותם כלפי האורחים הנכנסים לבית. כיום שיר זה נאמר בנוסף לברכת המזון המקובלת בבתים רבים של יוצאי ספרד בעולם כולו. השיר נאמר בשפת הלאדינו. לצורך פרסום השיר במאמר זה, נעשה מאמץ מיוחד לתרגם שניים מבתי השיר בנדיגאמוס:

 

 

 

 

 

מעטות הן הקהילות הקטנות בעולם אשר מצליחות לקיים מערכת חינוך יהודי כוללת בה משתתפים כלל ילדי הקהילה. הקהילה היהודית בגיברלטר מקיימת בית ספר יסודי בו לומדים 90 ילדים ותיכון נפרד לבנים (22 תלמידים) ולבנות (16).

 

לאחר סיום הלימודים בתיכון המקומי, רוב הצעירים נוסעים ללמוד בישיבות באנגליה או בארץ וממשיכים את לימודיהם באוניברסיטאות - אין אוניברסיטה בגיברלטר - עד אשר חוזרים לקהילה הקטנה בגיברלטר להמשך חייהם.

 

הרב פסיפיסי, אחד הרבנים שהגיע לקהילה לפני כשלושים שנה, השקיע את מרצו בלימוד ובחינוך הצעירים. הוא התרכז במספר קטן של בנים ובנות בעלי יכולות גבוהות, ניתב את דרכם ושלח אותם לישיבות מעבר לים ללימוד נוסף. הצעירים חזרו לגיברלטר ועם הזמן הפכו למנהיגים בקהילה היהודית. בזמנם הם הטביעו את חותמם על החיים באי, ושינו את רמת שמירת המסורת הדתית. כמובן שמצב זה מבטיח שאין כיום בקהילה היהודית בגיברלטר התבוללות ונישואי תערובת כלל וכלל. כיום הרב חסיד, המרא דאתרא של הקהילה, ממשיך לעשות רבות לחיזוק החינוך והדת במקום.

 

לא פעם יש דיונים ואף ויכוחים בקהילות היהודיות בתפוצות באשר למקומו וכוחו של החינוך היהודי כגורם מרכזי בעיצוב הזהות היהודית של צעירי הקהילה. המצדדים טוענים שלא ניתן לעצב זהות בכלל וזהות יהודית בפרט, ללא לימוד מקורות היהדות וללא יצירת מסגרות של "חוויה יהודית" הן לתלמידים דתיים והן לתלמידים שאינם דתיים. החולקים מסבירים שההשפעה הסביבתית והתרבותית במדינות השונות היא חזקה יותר מכמה שעות בודדות של חינוך יהודי שילד או צעיר יהודי יכולים לקבל במשך השבוע, ולפיכך אין תועלת משמעותית לחינוך היהודי.

 

המציאות היא שרוב הקהילות היהודיות משקיעות מאמצים אדירים בקיום מערכות חינוך, כדי להמשיך לשמור על העברת המטען היהודי לדורות הבאים. הדוגמא של גיברלטר היא ללא ספק דוגמא מאלפת לכוחו של החינוך היהודי ולמה שקהילה מסוגלת לעשות כדי לשמור על אופיה היהודי ועל הזהות היהודית של הדור הצעיר.

 

"גיברלטר היא קהילה מאוד מאוחדת. יש לה מסורת ארוכה של כבוד לדתות ולתרבויות שונות. אנחנו מסתדרים היטב יחד", אמר לי נשיא הקהילה מר חיים לוי, כאשר שאלתי אותו מה מאפיין את קהילתו. ואכן, נוצרים, מוסלמים ויהודים חיים כיום בשלום ובאחווה בגיברלטר.

 

נדמה שהימים שבהם היהודים שלחו ממתקים לחבריהם הגויים בפורים והגויים היו קונים עוגות מהמאפייה הכשרה בשביל לתיתן ליהודים ביום חגם הם כיום בגדר זיכרון בלבד, אולם עדיין ניתן לציין את המקום כסמל לדו קיום בשלום.

 

גם בקהילה היהודית פנימה נשמרות האחדות והאחווה. על כך ניתן ללמוד, לפי דברי הגבאי של בית הכנסת "נפוצות יהודה", מהקישוטים המצויים בבית הכנסת. מעל ארון הקודש יש שני אצטרובלים גדולים. לטענת גבאי בית הכנסת, לא במקרה נבחרו אצטרובלים אלו לפאר את בית הכנסת, אלא יש לכך משמעות מיוחדת, כדי ללמדנו שבקהילה צריכה להיות אחדות. אם מוציאים עלה אחד מתוך האצטרובל הוא מתפורר - כך גם קהילה יהודית, הוצא אחד מתוכה ואתה מאבד את אחדותה.

 

גיברלטר היא קהילה קטנה, אפילו קטנה מאוד מספרית, אבל היא קהילה גדולה וחזקה בכל הקשור לחיים היהודים במקום. חמישה בתי כנסת, שלושה בתי ספר, בית קברות, חנויות ומסעדות כשרות, מניינים, שומרי שבת, כולל ורב, הם ללא ספק מסימניה של קהילה קטנה שהיא גדולה.

 

גיברלטר מוכרת בתמונות ובגלויות בשל הצוק הגדול הנמצא מעליה. יש המכנים אותה "ארץ הצוק". אולם נדמה שהצוק האמיתי המאפיין את הקהילה הוא הצוק של "צור ישראל", החוסן הפנימי של הקהילה והיותה קהילה קטנה אבל בעלת עוצמה רבה.