הולנד, אמסטרדם (2)

 

לפני שבועיים התחלנו בפרישת סיפורה של אמסטרדם, העיר שעמדה בטבורה של הרפובליקה ההולנדית, שהציעה חופש דת יקר מפז באמצע המאה הט"ז ומשכה אליה יהודים אנוסים שתודעתם כללה מרכיבים של יהדות נסתרת ומושגים של נצרות חיצונית. ניסינו להיכנס לתודעה של יהודים אלה ולעולמם התרבותי, וגילינו את אחד ממרכיבי הקסם המיוחד שהילך בימי תור הזהב של אמסטרדם על קהילת יוצאי ספרד – להבדיל משכנתה ויריבתה, הקהילה היהודית-אשכנזית שהתבססה גם היא בעיר.

 

הגירתם של האנוסים מספרד ופורטוגל לאמסטרדם ולשאר העולם היהודי העלתה לדיון שאלה חדשה בקשר למעמדם של יהודים אלו. הפוסקים באותה תקופה החלו לדון האם האנוסים הם יהודים כהלכה אם לאו. שאלת "מיהו יהודי" הפכה - אז כהיום - לשאלה מרכזית ורלוונטית במסגרת הקהילה היהודית, ולפוסקים לא היתה תשובה אחידה בנידון.

 

כאשר הגיעו היהודים מספרד ופורטוגל לאמסטרדם הם המשיכו לשמור כלפי חוץ על חיים דתיים ותרבותיים בסגנון קתולי. רק כאשר התיישבו באמסטרדם וראו שאכן נהוג בה חופש דת, החליטו רבים מהם לשוב לדת אבותיהם בגלוי ולעזוב את הדת הנוצרית. אולם תהליך זה לא היה פשוט, לא ליחידים ובטח לא כאשר מדובר היה בשיבה כמעט המונית לדת המסורתית אשר לא היתה נחלת כולם.

 

בין אם נקרא ליהודים אלו מראנוס, "נוצרים חדשים", קונוורסוס או אנוסים, העובדה היתה שהם באו לאמסטרדם עם תרבות אחרת, שונה מהדרך היהודית הקלאסית. מרביתם הביאו עמם את הסמלים ודרכי המחשבה הקתוליים שעליהם התחנכו מילדותם. חלק משמעותי מן המצוות והמנהגים היהודיים נמחקו מזיכרונם, הן בגלל הניתוק שבין עולם האנוסים באי האיברי לשאר העולם היהודי, והן בגלל היעדרם של רבנים, ספרי קודש וחינוך יהודי – וכל זאת נוסף על הפחד מהאוכלוסייה הסובבת. הרמה הרוחנית של יהודי ספרד ופורטוגל הלכה ונחלשה ככל שחלפו הדורות. היהדות של האנוסים נעשתה ספוגה במנהגים ומושגים נוצריים. אמנם, גם יהודים אלו ידעו היטב כי הדרך לגאולה אישית וקולקטיבית איננה באמצעות הצלב והכנסייה, אלא באמצעות תורת משה; ידיעה זו היתה סודם.

 

אי אפשר לדבר על אמסטרדם מבלי להתעכב על בית הכנסת המרכזי בעיר, בית הכנסת הפורטוגזי הנישא בגאון ומצביע על כך שנבנה בגאווה במדינה שידעה לקבל ולכבד בעלי דתות שונות. בית הכנסת נוסד בשנת 1675, לאחר הגעתם של היהודים האנוסים מספרד ופורטוגל. כדרכם של בתי כנסיות של אנוסים, רצפתו מכוסה חול כזיכרון לאנוסים שבמשך דורות התפללו בהסתר במרתפים ושמרו על יהדותם בשקט ובצנעה. באופן ניסי בית הכנסת לא נחרב במלחמת העולם השנייה, כאשר הגרמנים תקפו את אמסטרדם והחריבו בתי כנסיות ובניינים אחרים, ויש התולים זאת בכך שבית הכנסת נחשב למונומנט הולנדי היסטורי.

 

כאשר הוקם בית הכנסת עדיין היתה מלחמה בין הולנד לספרד, ולכן היהודים אשר בנו את בית הכנסת העדיפו לקרוא לו "בית הכנסת הפורטוגזי", אף שבין מקימיו היו גם פליטי ספרד. בית הכנסת נקרא בשם זה עד היום, וכן מוכר בשם "אסנוגה", שפירושו בלאדינו: "בית הכנסת" בה"א הידיעה.

 

בית הכנסת נמצא בשימוש עד היום, באופן דומה לזה שנהג בו בשנותיו הראשונות. אין בו סידורי חשמל, והתפילות מתקיימות בו לאור מאות ואלפי נרות. התפילה בבית כנסת זה היא חוויה מיוחדת בכל שבתות השנה, ובפרט ביום הכיפורים. קולות המקהלה מרטיטים את הלב עם הניגונים המיוחדים שהשתמרו בבית הכנסת מלפני גירוש ספרד, המושרים לאור הנרות הדולקים תוך כדי אמירת מילות תפילת כל נדרי: "על דעת המקום, על דעת הקהל.... אנו מתירים להתפלל עם העבריינים...." - תפילה שנכתבה ככל הנראה עבור יהודים אנוסים.

 

ספרות השאלות ותשובות של פוסקי התקופה מלאה בתיאורי מקרים של אנוסים אשר מציגים את הבעיות ההלכתיות השונות שנוצרו. בין הנושאים שנידונו היו מעמדם וייחוסם כיהודים, קידושיהם, כשרות עדותם, מסירת גיטין לנשותיהם העגונות, מגעם ביין כשר, שילובם בבית הכנסת, במניין ובקהילה, הלוואה בריבית לאנוסים, דיני ירושה במשפחותיהם ועוד. האם יש להתייחס אל האנוסים כיהודים גמורים, או שמא דינם כגויים הצריכים טבילה כאשר הם מבקשים לחזור לחיק עם ישראל? האם יש לנהוג בצאצאי יהודים אלו מצוות 'ימין מקרבת' או שמא יש לנהוג ב'שמאל דוחה'?

 

רבנים במאות ה-16 וה-17 עסקו בצאצאי האנוסים אשר הגיעו לאמסטרדם ולקהילות אחרות מדור חמישי ויותר אחר הגירוש, רובם נוצרים מוחלטים בתודעתם וחלקם אף בני אמהות "נוצריות ותיקות" (כלומר, אמהות יהודיות על פי ההלכה, אבל בעלות אמונה ותודעה נוצרית). ככלל, ניתן לומר שהרבנים נרתמו למשימות של קירוב וגיור, מתוך גישה של מציאת פתרונות הלכתיים למכלול הבעיות שהתעוררו.

 

בין הפוסקים החשובים אשר קבעו את מעמדם של האנוסים להיתר ועל ידי כך אפשרו להם לבוא בקהל ללא כל מעשה של תיקון וחזרה היה הרשב"ש (ר' שלמה בן ר' שמעון דוראן, נולד בערך בשנת 1400 באלג'יר, ונפטר שם בשנת 1467), אשר כתב: "שאין להם דין גרים" ואינם צריכים טבילה, "שאין הטבילה מעכבת אלא בגר, דבני המומרים הערלים הנקראים אנוסים כשבאים לחזור בתשובה אין להודיעם מצוות קלות וחמורות ועונשן ואין לבהלם אבל יש למושכם חסד" (שו"ת רשב"ש ס' פ"ט). וכן הורה רבי אליהו מזרחי (נולד בקושטאבערך בשנת 1450, נפטר שם בשנת 1525) לגבי האנוסים יוצאי ספרד: "ואלו מעשים בכל יום ובכל מקום בפני הגדולים, שכל האנוסים הבאים לשוב בתשובה אין אנו צריכים אותם כי אם מילה בלבד לא טבילה" (שו"ת רבי אליהו מזרחי, סי' לב). לדעת הרדב"ז (רבי דוד בן שלמה אבן זמרא, 1479 – 1573, גם אין צורך בטבילה לאנוסים השבים ליהדותם, כיוון שיהודים הם, אבל מכל מקום הוא ממליץ לקיים טבילה "מפני שהוא יוצא מטומאת העכו"ם לטהרת ישראל צריך טבילת טהרה כטבילת יום כיפור" (שו"ת רדב"ז ח"ג ס' תט"ו).

 

גם תשובותיו של הריב"ש (ר' יצחק בן ר' ששת, 1326 - 1408) הן מרכזיות בסוגיה זו.

 

 

החזקה ביחס לצאצאי האנוסים שלא נתערבו בין האומות ולא נשאו נשים נוכריות היתה מקובלת בין הפוסקים. עדות לכך נמצאת בדבריו של רבי שמעון דוראן (נכדו של התשב"ץ), ששנים ספורות קודם הגירוש של שנת רנ"ב כתב:

 

 

אולם עד מתי נמשכה חזקה זו? עד מתי נמשך המצב שבו האנוסים מוחזקים כיהודים? קשה לתחום קו ברור, אבל מעניין שכמה דורות לאחר הגירוש מוצאים בתשובות מהריט"ץ לרבי יום טוב בן משה צהלון (1559 - 1638) את המשך המגמה הרואה את צאצאי האנוסים כמי שמוחזקים כיהודים כשרים שלא התערבו בהם גויים. "ואין לחוש שמא אביו של האנוס הערל נשא גויה וילדה לו בן זה, והרי הוא הולך אחרי אמו והוי כגוי וצריך מילה וטבילה.... שכן חזקת האנוסים שאינן נושאים גויות בפרט הפורטוגזים הם נזהרים מלקחת גויות...".

 

במשך המאות השבע עשרה והשמונה עשרה היהודים נחשבו כעם. ליהודים היתה לא רק דת אלא גם שפה (יידיש, פורטוגזית או לאדינו), תרבות וממשל עצמי של מנהיגות רבנית ואזרחית שהיתה אחראית על כל היהודים בפני השלטונות – כמו בכל תפוצות ישראל באותה העת.

 

כל זה השתנה בסוף המאה השמונה עשרה, כאשר בעקבות המהפכה הצרפתית ברח הנסיך ששלט בפועל ברפובליקה ההולנדית לאנגליה, והוקמה 'הרפובליקה הבאטאווית', ברוח המודל הצרפתי. שנים ספורות אחר כך, בעת שנפוליאון שלט בצרפת, הפכה הרפובליקה למעין ממלכת-חסות צרפתית, ולשנים ספורות היתה אף חלק מצרפת עצמה – עד ל-1813. מכל מקום, כמו בצרפת, גם כאן הפכו היהודים לאזרחים מן השורה. הוועידה הלאומית הכריזה ב-2 בספטמבר 1796 באופן ברור: "מאף יהודי לא יימנעו זכויות או הטבות שירצה ליהנות מהן, הקשורות באזרחות ברפובליקה הבאטאווית". כך החל עידן האמנציפציה. שוויון הזכויות הגמור הביא עמו ברכה וקללה: הקללה היתה תחילתה של התבוללות, המרת דת וטמיעה בכלל האוכלוסייה. תחת השלטון הנפוליאוני, ב-1809, חוקק חוק המחייב בתי ספר יהודיים הולנדיים ללמד בהולנדית ועברית. דבר זה מנע שימוש בשפות אחרות, וכך חדלו היידיש והלאדינו לשמש שפות מדוברות אצל יהודי הולנד.

 

תור הזהב של יהודי הולנד הסתיים; במאות התשע עשרה והעשרים המשיכו יהודי הולנד ליהנות מחיים נוחים ומחברה פתוחה, אך עוצמתם כקהילה מרכזית באירופה הלכה וירדה, ובמקום התבסס פרולטריון יהודי רחב, ללא תלמידי חכמים וללא השפעה על שאר העולם היהודי. האוכלוסייה היהודית עברה ברובה מה"מדינה", הכפרים, אל אמסטרדם, וגדלה פי שניים ויותר במהלך מאה השנים עד לשואה.

 

ב-1940, כשנכבשה ע"י גרמניה, חיו בהולנד 140 אלף יהודים, בהם כשלושים אלף פליטים יהודים שברחו מגרמניה הנאצית אל הולנד. עשרה אחוזים מהאוכלוסייה של אמסטרדם לפני השואה היו יהודים. 105 אלף מתוך 140 אלף היהודים שחיו בהולנד נרצחו. לאמסטרדם חזרו רק עשרת אלפים מתוך שמונים אלף היהודים שחיו בה לפני המלחמה. אחת מקורבנות השואה הידועים ביותר של הולנד היא אנה פרנק. יחד עם אחותה, היא נרצחה על ידי הנאצים במרץ 1945 במחנה ההשמדה ברגן-בלזן. יומנה האישי שהתפרסם לאחר מותה מהווה תיאור חי של הולנד בתקופת השואה ושל ההתמודדות של ילדה ומשפחה יהודית בשואה.

 

הרובע היהודי שהושמד בזמן הכיבוש הנאצי ננטש ברובו; רק ה"סנוגה", בית הכנסת הספרדי, נשאר בשימוש כאמור עד היום. תשעים אחוז מחמשת אלפי היהודים הספרדים שהיו בעיר נרצחו בשואה, ובכך מצטרפת אמסטרדם לסלוניקי, סרייבו וקהילות ספרדיות נוספות שנמחקו או נפגעו קשות בשואה.

 

מבין יהודי הולנד הניצולים, רבים לא רצו יותר לחיות כיהודים מתוך פחד וייאוש. חלקם חשבו אפילו להמיר את דתם. עם השנים, יותר ויותר מתגברים על הטראומות והפחדים וחוזרים למסורת. זו הסיבה להוספת תפילה מיוחדת בסידור התומכת באלה היוצאים "ממחבוא" וחוזרים ליהדות.

 

בניגוד למדינות רבות אחרות, שבהן כל סממני הקהילות היהודיות והתרבות היהודית נמחו בזמן השואה, חלק גדול מהמסמכים הרבניים שרדו באמסטרדם, ובזכות כך ההיסטוריה של יהודי הולנד מתועדת באופן יוצא דופן.

 

לאחר השואה חלו שינויים משמעותיים בקרב האוכלוסייה היהודית-הולנדית, ואלה משפיעים עד היום על המשך דרכה של הקהילה. בין השאר חל גידול בהגירה מהולנד לקהילות שונות בעולם, הילודה במשפחות היהודיות הצטמצמה, והתרבתה ההתבוללות עקב איבוד הזהות היהודית.

 

ב-2005, מנו הקהילות היהודיות שהשתייכו לארגון היהודי העיקרי של הולנד (Nederlands Israelietisch Kerkgenootschap) רק כחמשת אלפים חברים. 32 הקהילות מחולקות לפי ארבעה אזורים: אמסטרדם, האג, רוטרדם ושאר המדינה.

 

למרות מספרי היהודים הרשומים בקהילות, מעריכים את מספר היהודים בהולנד ב-25,000 ובאמסטרדם ב-15,000. יהודים רבים לא רשומים בקהילות - הצעירים כיוון שהם רחוקים מזהותם היהודית, והמבוגרים כיוון שהם עדיין נרתעים מרישום כזה. כזכור, השלטון הנאצי איתר ומצא את היהודים בתקופת השואה על פי רשימות הקהילות.

 

בקהילה הספרדית יש כיום כ-500 חברים. המשפחות הקשורות לקהילה הן צאצאות ראשוני המהגרים מספרד ופורטוגל ובעלות שמות משפחה ספרדיים מובהקים. חברי הקהילה הספרדית כיום מודעים להיסטוריה שלהם, וממשיכים לשמור בגאווה על זהותם ועל המנהגים המקוריים של המשפחות. כאשר שאלתי את אחד מוותיקי הקהילה הספרדית איזו היסטוריה יותר חשובה עבורם, היהודית או הספרדית, השיב היהודי ללא פקפוק: הספרדית. שמירת הזהות היא לא רק נוסטלגיה: עד לפני כ-50-60 שנה לא אפשרו המשפחות הספרדיות המיוחסות לבניהן להתחתן עם בני זוג מהקהילה האשכנזית.

 

בקהילה האשכנזית יש כיום כ-3,000 חברי קהילה. הקהילה היא ארגון הגג לכל הקהילות האשכנזיות, בתוכן קהילות חסידיות, חרדיות, דתיות לאומיות וליברליות. הקהילה מספקת את כל שירותי החינוך והדת, ופועלים בה חמישה בתי כנסת ושני בתי ספר ('ראש פינה' ו'מימונידס', יסודי ותיכון), שבהם 500 תלמידים. יש גם 'חיידר' יסודי ותיכון שבו לומדים 150 תלמידים.

 

השיח השליט בעולם היהודי גורס שהאנוסים נעלמו מעל בימת ההיסטוריה היהודית במאה ה-16. זוהי טעות: לסוגיית האנוסים יש עקבות והשלכות לפחות עד למאה הי"ט. סיפורה של קהילת אמסטרדם מלמד על כוחם האמיתי של האנוסים, מאז ועד היום. קהילה זו מהווה סמל ודוגמא ליהודים אנוסים אשר הצליחו באורח ניסי לשמר את גחלת יהדותם ולבסוף לשוב לחיק עם ישראל באופן גלוי ומלא.

 

מדובר ללא ספק בתופעה רוחנית, היסטורית וסוציולוגית אשר השאירה את חותמה על ההיסטוריה של עם ישראל. נדמה שעלינו ללמוד משהתרחש בקהילה היהודית באמסטרדם גם לימינו. יש לשים לב לעובדה שמשפחות רבות אשר חיו יותר ממאה שנה כיהודים נסתרים, ואימצו את מנהגי הכנסייה הקתולית, החליטו לשוב ליהדותן כאשר הדבר התאפשר. הניתוק היה לא של שנה ולא של דור, אלא של מאה שנים ויותר, וגם החזרה לא נעשתה במהירות אלא תוך כמה עשרות שנים.

 

לצערי, רגילים בדרך כלל להביט על תולדות האנוסים ולהדגיש את המרת דתם וריחוקם מתורת ישראל, אבל דווקא מקהילת אמסטרדם אנו למדים שתולדות האנוסים הם תולדות שיבתם ליהדות ולא תולדות ניתוקם מעם ישראל. זהו פרק גבורה נוסף בהיסטוריה הרוחנית של עם ישראל.

 

ביקורת שכזו על הדיסקורס האקדמי השמיע בקיימברידג' כבר בשנת 1972 ההיסטוריון יוסף חיים ירושלמי:

 

 

במילים אחרות, בהצטרפם לחיק היהדות, מביאים עימם האנוסים תשורה יקרת ערך, עבר יהודי בעל משקל והווה בעל משמעות. העובדה שמאות שנות שמד והסתר מובילות בסופו של דבר לחזרה גלויה ומרשימה אל חיק העם היהודי מלמדת על כוחו של עם ישראל. בעיני, זה המסר של קהילת אמסטרדם לעולם היהודי.

 

rabanim@ots.org.il