הולנד, אמסטרדם (1)

 ה"מקום", ה"מדינה" ו"ירושלים החדשה" - כך קראו היהודים, בחיבה ובהערכה, לאמסטרדם כשהגיעו אליה. מה ראו על ככה?

 

קהילת אמסטרדם היא אחת הקהילות החשובות והמפורסמות, אשר השאירה את חותמה על כל העולם היהודי החל מהמאה ה-17. היתה זו, ללא ספק, עיר של חכמה ותורה במקום אחד. במשך שלוש מאות השנים של קיום הקהילה נולדו בה והגיעו אליה דמויות רבות, בעלי תורה ובעלי השכלה אשר השאירו את חותמם על העיר ועל העולם היהודי. במאה ה-18 נחשבה אמסטרדם לקהילה האיתנה ביותר באירופה, הן מבחינה רוחנית והן מבחינה כלכלית. בעיר פעלו בתי דפוס יהודיים רבים, אשר דאגו להפיץ את תורתם של חכמיה בכל רחבי אירופה והעולם היהודי.

 

בין חכמי הקהילה והדמויות המוכרות יש לציין כמובן את מנשה בן ישראל, בן אנוסים ידען ומשכיל אשר גרם לכך שמלך אנגליה יפתח את שערי המדינה עבור היהודים, ה"חכם צבי" (אביו של היעב"ץ), הרב אריה ליב מקאליש ורבי משה רבקש, בעל "באר הגולה", אשר הגיע מפולין. גם חכמים גדולים כמו הרמח"ל והחיד"א עברו בעיר ולימדו בה בתקופות שונות. עליהם יש להוסיף את הדמויות השנויות במחלוקת ובעלות ההשפעה הגדולה, הלא הן אוריאל דקוסטה, איש דת ופילוסוף, וחברו ברוך שפינוזה, המוכר כאחד הפילוסופים החשובים של העת החדשה בכלל - שניהם הוחרמו על ידי הקהילה המקומית.

 

יהודים נהגו לקרוא לאמסטרדם במשך הדורות "מקום", או ליתר דיוק "מוקום" בהגייה ביידיש, כמו כן יש שקראו לה "ירושלים של המערב" או "ירושלים הקטנה" או "ירושלים החדשה". אחרים הוסיפו עוז וקראו לה ה"מדינה" (די מעדינע). כל אלו היו ביטויים בפי היהודים אשר הגיעו אליה ומצאו בה אורח חיים אשר היטיב עם היהודים ביחס לארצות מוצאם, שם היו היהודים נרדפים. חלק משמות וכינויים אלו ממשיכים להתקיים גם כיום בפיהם של תושבי המקום הלא-יהודים לציון אופיה של העיר.

 

הקהילה היהודית באמסטרדם החלה בעקבות טרגדיה יהודית עולמית, והסתיימה לאחר טרגדיה יהודית עולמית. הקהילה נולדה לאחר גירוש יהודי ספרד, וסיימה את דרכה המפוארת 350 שנה מאוחר יותר, בתוך שואת יהודי אירופה. קהילת יהודי אמסטרדם היתה אוד מוצל מאש כאשר נולדה במאה ה-16 בידי יהודים שברחו מחרב האינקוויזיציה, ובסופה חזרה להיות אוד מוצל מאש כאשר רוב היהודים שבה נספו בשואה. בתווך היו השנים המפוארות.

 

קהילת אמסטרדם איננה קהילה עתיקה. עד המאה ה-16 היתה הנוכחות היהודית בארצות השפלה מזערית, ומנתה רק קהילות קטנות ומבודדות ומשפחות מפוזרות, שסבלו שוב ושוב מרדיפות וגירושים. הרדיפה הקשה ביותר אירעה ב-1349 וב-1350, אחרי שהיהודים הואשמו בהפצת המגיפה השחורה. במשך 200 השנים הבאות כנראה לא נשארו בה יהודים כלל, עד ששליטי הולנד מרדו בספרד בשלהי המאה השש עשרה ויצרו את המחוזות המאוחדים של הולנד.

 

האזור הידוע כיום כהולנד (The Netherlands - ארצות השפלה) היה פעם חלק מהאימפריה הספרדית, אך ב-1581 הפרובינציות ההולנדיות הצפוניות הצהירו על עצמאות והפכו לרפובליקה. הגורם העיקרי היה הרצון לקיים את הדת הנוצרית הפרוטסטנטית, שהיתה אסורה אז תחת השלטון הספרדי הקתולי. בהתאם לכך, ובהקבלה מעניינת לראשיתה של ארצות הברית של אמריקה, הסובלנות הדתית היוותה גורם חוקתי חשוב במדינה העצמאית הטרייה. ב-1597 הצהירה הרפובליקה הפרוטסטנטית ההולנדית שאף אחד לא יירדף בה בגלל דתו. כך יהודים יכלו להינשא, לא חויבו ללבוש סמל מייחד וגם לא לחתום על הצהרה שהם יהודים. חירויות אלה היו בלתי מוכרות ליהודי אירופה, ולא פלא שבשורה זו משכה את היהודים אל הרפובליקה החדשה. בעיקר משכה בשורת חופש הדת את האנוסים, יהודים שחיו באופן מתמיד כשהם מסתירים את דתם, בעיקר בחצי האי האיברי. סביב שנת 1600 היגרו יהודים אנוסים רבים מפורטוגל לאמסטרדם. רובם היו בין היהודים שגורשו מספרד לפורטוגל בשנת 1492, והמשיכו לחיות את חייהם היהודים בפורטוגל עד אשר גם במדינה זו הגיעה אליהם חרב האינקוויזיציה ודרשה מהם להמיר את דתם באופן קולקטיבי.לא רק מפורטוגל: גם מספרד, מאיטליה, ואפילו מתורכיה ומצפון אפריקה היגרו עוד ועוד יהודים אל הרפובליקה ההולנדית, ובעצם - אל אמסטרדם.

 

לא רק אידיאולוגיה של חופש דת והתנגדות לקתוליות הניעה את פרנסי הולנד למשוך את היהודים: אלו גם הבינו שבכוחם של היהודים לפתח כלכלת-סחר ענפה שתהיה מבוססת על קשרי החוץ של היהודים באירופה, בדרום אמריקה ובמזרח, ולהביא תועלת רבה למדינה הצעירה המתחדשת מבחינה כלכלית. הרפובליקה הטרייה הפכה לאבן שואבת, ובמהרה החלה להפגין שגשוג כלכלי חסר תקדים, שנחשב עד היום כ'תור הזהב של הולנד'.

 

הקהילה היהודית שנבנתה בהולנד היתה אפוא שונה מאוד מהדגם האירופי המקובל באותם ימים. בעוד יהודי אירופה הובדלו כלכלית, חברתית ופוליטית, יהודי הולנד נהנו, כבר מהמאה השבע עשרה, משילוב כלכלי וחברתי ששאר יהודי אירופה לא הכירו במשך מאות שנים. מקצועות כמו רפואה הפכו פופולריים מאוד, ורופאים יהודים יכלו לעבוד באופן חופשי, גם אצל גויים.

 

החל מאמצע המאה ה-17 הגיע גם תורם של האשכנזים: ממרכז אירופה ומזרחה, האזור שבתקופה זו הופך למרכז היהודי הגדול בעולם, מתחילים להגיע מהגרים יהודים חדשים. הפעם לא רק לאמסטרדם: קהילות המהגרים מן המזרח מתבססות גם ברוטרדם, עיר הנמל הגדולה, ובהאג, כיום בירת המדינה. רוב המהגרים מפולין ומליטא ברחו כתוצאה מרדיפות, בעיקר אלה שנגרמו ממלחמת 30 השנים (1618-1648) וממרד חמילניצקי בפולין ב-1648, הלא הן גזירות ת"ח-ת"ט העקובות מדם.

 

במשך המאות השבע עשרה והשמונה עשרה גדל מספר האשכנזים בקצב מהיר בהרבה מזה של הספרדים: בסוף המאה השמונה עשרה הקהילה הספרדית מנתה כשלושת אלפים חברים, ואילו הקהילה האשכנזית גדלה עד שמנתה 20 אלף חברים.

 

היהדות האשכנזית בהולנד היתה החלוצה בהוצאה לאור של עיתון ביידיש ("קוראנט"), אשר יצא לאור החל משנת 1686 פעמיים בשבוע, הרבה לפני שדומים לו הודפסו בגרמניה ופולין. כאן גם תורגם התנ"ך לראשונה ליידיש.

 

היחסים בין הקהילה הספרדית לקהילה האשכנזית לא היו באותם ימים סמל לאהבה ואחווה. היהודים הספרדים בזו לאשכנזים, אותם ראו כחסרי תרבות וכ'קבצנים', ואילו היהודים האשכנזים לא ראו בעין יפה את הפתיחות של הספרדים, צאצאי האנוסים, שבדתם נשתלבו גם מושגים שלא היו יהודיים מקוריים. למעשה לא היתה בתקופה זו קהילה יהודית אחת באמסטרדם, אלא שתי קהילות יהודיות נפרדות ושונות זו מזו.

 

העולם היהודי השתנה באופן דרמטי אחרי גירוש היהודים מספרד ויציאתם מספרד ופורטוגל לפזורה היהודית ברחבי העולם. יהודי ספרד ופורטוגל נחשבו ליהודים בעלי מעמד הן מבחינה דתית והן כלכלית. הם היו במשך כ-500 שנה המרכז היהודי הבולט בעולם, הפנינה של תפוצות ישראל בעולם. הגעתם לעשרות רבות של קהילות ברחבי העולם היתה בדרך כלל גורם אשר חיזק את הקהילות, לפעמים גם מתוך מחלוקות ופילוגים, ולעיתים אף יצר שינוי משמעותי במדינה, כפי שנראה בהולנד ובאמסטרדם.

 

קהילות של אנוסים יוצאי ספרד ופורטוגל הוקמו בהולנד - באמסטרדם, באיטליה - באנקונה, בפרארה, בוונציה ובליוורנו, באנגליה - בלונדון, ובגרמניה - בהמבורג וסביבותיה. גם לצרפת ולמקומות אחרים באירופה הגיעו אנוסים והצטרפו לקהילות אחיהם. רוב האנוסים יצאו לארצות האסלאם, בייחוד למדינות אשר היו תחת שלטון האימפריה העות'מאנית - לתורכיה, לארצות הבלקן, למרוקו ולסוריה, ושם חזרו ליהדות בגלוי. אבל האנוסים לא עצרו מלכת, והגיעו גם לקהילות רבות בדרום אמריקה ובמרכזה. קהילות רבות בפנמה, בקולומביה, בוונצואלה, בקובה ובברזיל - מקורן בהגעתיהודים אנוסים.

 

ללא ספק, העולם היהודי השתנה באופן מהותי לאחר הגירת מגורשי ספרד. הקהילות הגדולות והמפוארות של ספרד ופורטוגל נחרבו, אך בחורבנן הביאו חיים חדשים וטלטלה עזה לקהילות רבות אחרות בעולם.

 

היהודים האנוסים ששבו ליהדות אופיינו במצב נפשי ייחודי, שניתן לכנותו "החוויה האנוסית". בשורות הבאות אנסה לשרטט את קווי היסוד של פסיכולוגיה זו, למיטב הבנתי, ולהבין מה התרחש במוחו של האנוס כאשר היה צריך לחיות בעולם של שניות ובזהות מפוצלת.

 

חווית התשתית של היהודים האנוסים מתחילה בחיים הכפולים שבהם בחרו, מרצון או מאונס. רוב היהודים אשר עברו תהליך של התנצרות, והפכו ל"קונברסוס" או "נוצרים חדשים" בעיני האוכלוסייה המקומית, ביקשו להתבולל בחברה הקתולית שקיבלה אותם במסגרתה. אחרים הוסיפו לשמור בסתר על מנהגים יהודיים או על אותם מנהגים שזכרו כמנהגים יהודיים.

 

החברה הקתולית היתה מאוד אמביוולנטית כלפיהם: מחד היא קיבלה אותם לתוכה, ואף סברה על פי המשפט הכנסייתי שגם יהודי אשר קיבל את הנצרות מאונס שוב אין לו דרך חזרה. פעם נוצרי – תמיד נוצרי. החזרה מנצרות ליהדות נתפסה כחטא ופשע ללא כפרה. מאידך, נרתעה החברה הנוצרית מהטמעת 'הנוצרים החדשים' בתוכה. השמות "נוצרים חדשים" או "מראנוס" (רגל של חזיר), שבהם כונו, נועדו להבדיל אותם מהחברה הכללית ולשים אותם ללעג ולגנאי. בין השאר התפתחה ביחס אליהם אידיאולוגיה כמו-גזענית של 'טוהר דם': לפי גישה זו, ל'נוצרים החדשים' יש "דם נחות" ולא טהור כיוון שהם לא נוצרים מלידה, ולכן יש לעצור את שילובם בתפקידים ציבוריים וכנסייתיים. בפי היהודים, לעומת זאת, נתקבע המונח "אנוסים", כדי לנסות לתת להם מעמד של כבוד ולציין שלא קיבלו את הדת הנוצרית מרצון אלא מאונס.

 

האנוסים שהגיעו לאמסטרדם וליעדים אחרים בעולם היהודי היו כבר דור שלישי, רביעי או חמישי לאחר המרת הדת של המשפחות היהודיות. גם אלו שהמשיכו לשמור על יהדותם קיבלו חינוך קתולי וגדלו לתוך עולם של מושגים נוצריים. הם לא זכו לחינוך יהודי או לחוויה יהודית של בית כנסת או הקפות בשמחה תורה. במשך כמה דורות האנוסים חיו בתור נוצרים, השתתפו באורחות חייהם ובמוסדות החינוך שלהם וקיימו כלפי חוץ את מנהגיהם. לא פלא שיהודים אלה הפנימו חלקים מעולם המושגים הנוצרי ומדרכי חשיבתו.

 

למרות כוחה של האמונה והחוויה הדתית, אין אדם יכול להשיל מעצמו את עברו. גם אם יהודי אנוס החליט לחזור בתשובה מלאה ולשוב לדת אבותיו, הפרידה והניתוק מהמושגים שעליהם גדל אינם קלים, לא בעבר ולא בהווה. התוצאה של מציאות זו היתה ערבוב של מושגים וטקסים יהודיים ונוצריים ביהדותם של צאצאי האנוסים. כך למשל ראו האנוסים במלכה אסתר את הדמות החשובה ואף התפללו אליה, בהיותה ה"אנוסה הראשונה" אשר הסתירה את עמה ואת מולדתה. על כך הלבישו מושג נוצרי מובהק, כאשר כינו אותה "סנטה אסתר" – אסתר הקדושה, המגינה עליהם כדרך שקדושים נוצריים נחשבים כמגינים.

 

בראשית הדרך היהודים שהגיעו לאמסטרדם היו אנוסים ונוצרים חדשים, אבל מהר מאוד הם הרגישו שבאמסטרדם הם יכולים "לצאת מהארון" ולהצהיר שוב על יהדותם בגלוי. ואכן, רבים מהם שבו בפרהסיה ליהדות, מלו את בשרם, הצטרפו לבתי כנסת והחלו ללמוד מחדש את תורת משה.

 

אחת השאלות ההלכתיות המעניינות ביותר אשר נשאלו רבנים באמסטרדם עוסקת באנוסים אשר מבקשים היתר רבני לשלוח את בניהם לבית הספר לכמורה מסיבות של פרנסה. מתוך השאלה ופרטיה ניתן להבין באיזה עולם יהודי, נפשי וחברתי מיוחד ומבולבל חיו האנוסים בתקופה זו:

 

 

לא היתה זו שאלה שולית: רבים מבניהם ובני בניהם של האנוסים תפסו מקומות מרכזיים בכנסייה הקתולית. חלקם כדי להינצל מהאינקוויזיציה, אחרים כדי להגן ולשמור על בני משפחתם היהודיים ואחרים מסיבות של פרנסה. רבי מנחם עזריה פיגו, מגדולי בעלי התלמוד שבדור, השיב לשאלה זו כך:

 

 

אבל בהמשך דבריו הוא מוצא צד זכות והיתר:

 

 

אין ספק שעל פסיקה מעין זו, שיש בה גם לא מעט ציניות כלפי הקתוליות, נאמר "והווי דן את כל אדם לכף זכות..." (ראה עוד בספרו של שמחה אסף, "באהלי יעקב: אנוסי ספרד ופורטוגל בספרות התשובות").

 

עוד מאפיין מובהק של האנוסים הוא שעולמם הדתי הוא חוויה פנימית, אישית, בעוד החוויה הדתית הציבורית והחברתית פשוט אינה קיימת. האנוס חי בתוך עצמו ולא היה מסוגל להביא לידי ביטוי את מהותו הדתית בחיי היום יום שלו ובחיי המעשה. מצב זה יצר רגש של אנוסים אשר העדיף את רחשי הלב פנימה על פני מעשיים חיצוניים.

 

האנוסים חיפשו את גאולתם באפשרות לשוב לחיים יהודים נורמליים אשר לא מתקיימים רק בתוך הלב פנימה, אלא גם בחיי החברה והקהילה. גם מי ששמר על מצוות בביתו הרגיש שמימד זה חסר לו בעבודתו הדתית, ומכאן נולד הצורך לעבור לקהילות שאפשרו לצאת מהארון. המעבר לאמסטרדם ולקהילות אחרות היה מתוך מגמה לצאת מהגלות הפנימית שנגזרה על האנוסים ולצאת מאפלה לאורה.

 

המילים הבאות לקוחות ממכתב שנכתב ע"י אנוס לשעבר, אברהם אדנה (או גספר מנדז דל ארויו), לאחיו האנוסים באיבריה ב-1686, ומדגים היטב את הרגשות שחוו אנוסי אותו הדור:

 

 

בתוך עולם יהודי זה של אנדרולומוסיה מחשבתית ומעשית, היה צורך לבנות מחדש את חומות הדת, ולחנך דור או דורות של יהודים אשר לא קיבלו חינוך יהודי בבית הספר ואפילו לא במשפחה; יהודים אשר ידעו רק את ריחה של היהדות. ואכן, עיקר הפעילות של רבני אמסטרדם ופרנסיה במאה ה-17 היתה לצקת את היהדות לתוך כלים מחשבתיים בשפתם של המהגרים ולעצב את אורח החיים של מי שהפכו כאן מ"נוצרים חדשים" ל"יהודים חדשים".

 

האתגר לא היה קל. לצורך כך נחלצו בני הקהילה להחיות את התרבות היהודית אשר אבדה בספרד ולחזור ולעצב אורח חיים של "יהודים החדשים". הקמת מערכת חינוך מפוארת לטובת יהודים אלו, היא ככל הנראה זו שזיכתה את אמסטרדם בתואר "ירושלים החדשה".

 

rabanim@ots.org.il