הודו, קוצ'ין (1)
יהודים עתיקים ונסיך שחור לבן
מחבר: אליהו בירנבוים
מתוך: המדור יהודי עולמי ב"מקור ראשון"
תקציר: סיפורה של קהילת קוצ'ין ארוך כאורך הגלות, שדווקא התגלתה כאן כידידותית למדי - עד שהגיעו הפורטוגזים, וברוך השם גם הלכו. חלק ראשון.
קהילת יהודי קוצ'ין נמנית על האגדיות שבקהילות ישראל. משמשים בה בערבוביה יהודים מימי שלמה המלך ויהודים שברחו מהאינקוויזיציה, ממלכה יהודית עם נסיך, יהודים 'שחורים' ו'לבנים', מנהגים מיוחדים, וכל אלה על רקע נופים מדהימים של חוף ים מוזהב.
בשנת 1968 חגגו יהודי קוצ'ין 1900 שנה לקיום הקהילה היהודית במקום. אולם נראה שקהילה זו לא תצליח להשלים את המילניום השני לקיומה, לפחות לא בדרך הטבע ובמצבה כיום. קהילה עתיקה זו מתקרבת לקיצה, כפי שנוכחתי בבירור בביקורי במקום בחודשים האחרונים. הקץ המתקרב הטיל עלי כמין חובה לתאר את עברה המפואר של הקהילה ואת סוף דרכה הקרב ובא בפני כל המתעניין בקהילות ישראל בתפוצות. זאת אעשה בשלושת הכתבות שלפניכם.
קוצ'ין היא עיר השוכנת בחוף מאלאבאר, בדרום מערב תת היבשת ההודית, רצועת חוף המהווה חלק ממדינת קראלה, אחת מ-28 המדינות המרכיבות את הודו של היום. המונח קוצ'ין או יהודי קוצ'ין הפך לשם כולל לכל היהודים אשר גרו במדינת קראלה, לרבות מחוץ לעיר. לאורך הדורות הייתה קוצ'ין זירה של מסחר והובלה ימית ומוקד שניקז אליו השפעות הודיות, אנגליות, הולנדיות, פורטוגזיות ואפילו סיניות.
יהודי קוצ'ין, הנקראים גם 'מאלאבאר יהודאן' – יהודי מאלאבאר, הם יהודים קדמונים שמקורם בממלכת קוצ'ין לשעבר בדרום הודו. ע"פ המסורת הם דברו ג'ודאו-מלילאם, צורה של לשון המלילאם המקומית. המבקרים היום בקוצ'ין נמשכים אל עתיקות-היומין הרומנטית של הקהילה, וכשהם מצלמים את תמונותיהם, ניתן לראות שיהודי קראלה כבר הפכו לאטרקציה תיירותית ולא למציאות חיה. נראה שהגענו לאחרית הדבר של אחד מהסיפורים החשובים של התפוצה היהודית, עלילה שתסתיים בקראלה בזמננו, כנראה תוך עשור.
כאשר ביקרתי בקוצ'ין, ניסיתי רק להציל מעט מן האור שהיה מצוי בקהילה ייחודית זו על ידי ראיה, הקשבה, צילום וניסיון לחוש את משק כנפי ההיסטוריה אשר עברו על קהילה זו. כפי שאני נוהג במסעות וביקורים רבים בקהילות, ניסיתי לשוחח עם בני הקהילה ובעיקר עם זקניה - היחידים אשר נותרו מאחור, שומרי ההיסטוריה הייחודית של הקהילה ונכסיה הרוחניים שגם לא חדלים מלחשוב על עתידה. נדמה שעוד מעט ההיסטוריה תברח ויהיה מאוחר מידי לספר את סיפורה של הקהילה הנפלאה הזו או לפחות יהיה מאוחר מידי לשמוע את עדותם של בני הקהילה בתורה שבעל פה.
היה קשה לדבר עם יהודי קראלה ללא הכינוי 'האחרון'. הצעיר היהודי האחרון, הצעירה היהודייה האחרונה, השוחט האחרון, בית הכנסת הפעיל האחרון, הנישואין והלידה האחרונים שהיו כל כך מזמן שאף אחד כבר לא יכול לזכור.
ליהודי קוצ'ין הייתה תודעה היסטורית מפותחת וכך נשמרו במשך השנים תעודות וחומרים שונים על קורות הקהילה. בני הקהילה כתבו כרוניקות ונוסעים ושליחים אשר ביקרו בה הוסיפו רשמי מסע המתארים את הקהילה. מבנימין מטודלה אשר ביקר בשנת 1167 ומצא כמה אלפי יהודים "כהי עור ובעלי ידיעה מועטה בתורה שבעל פה" ועד רבי יעקב ספיר במאה ה-19; גם חוקרים משכילים מאירופה לא פסחו על קהילה זו וכך נשמרו פרטים רבים על אודותה.
כיום נותרו 49 יהודים בקוצ'ין אשר בקראלה אשר הם שארית הפליטה של 2000 שנות היסטוריה. הבא ננסה להכיר אותם ואת סיפורם.
ההגעה לחופי קראלה
מוצאם של יהודי קוצ'ין לוט בערפל וקיימות גרסאות שונות בדבר מוצאם. המסורת המקומית מדברת על הגעת היהודים הראשונים כבר באוניות המלך שלמה. מסורת אחרת מדברת על צאצאים מגולי אשור, או על יהודים שהגיעו להודו בתקופת גלות בבל. יש הסוברים שיהודי קוצ'ין הגיעו להודו בעת חורבן הבית השני, או שהגיעו מתימן או ממיורקה רק במאה הרביעית. אחרים סבורים שמקורם מסוחרים יהודים שכונו "ראדאנים", שבאו להודו למטרת מסחר בשנת אלף לספירה.
וודאי הוא שבראשית המאה הט"ז הגיעו לקוצ'ין יהודים מגורשים מספרד ומפורטוגל, ומצאו במקום קהילה יהודית חיה ובעלת מסורת משלה. המגורשים הצטרפו לקהילה המקומית - סאגה שעוד נעסוק בה בהרחבה.
הקשר הראשון בין הודו וארץ ישראל, נוצר ככל הנראה בזמן תור הזהב של מלכות המלך שלמה. תבלינים וסחורה אקזוטית אחרת משכו את סוחריו הימיים של שלמה המלך לחופים אלו, לפני כמעט שלושת אלפים שנה. עפ"י ההיסטוריה המדוברת של יהודי קוצ'ין, יתכן וחלק מסוחרים ראשונים אלה ועבדיהם התיישבו בחוף קראלה. יש המסבירים כי היהודים הראשונים בקראלה, היו מלחים מספינות המלך שלמה, שע"פ התנ"ך הביאו מדי שלוש שנים כסף, שיני פיל, תוכים וקופים: "לשלוש שנים תבוא אני תרשיש נושאת זהב וכסף, שנהבים וקופים ותוכיים" (מל"א י, 22). מעניין שהמילה המציינת בשפת המקום את ציפור התוכי הוא 'טוקאי' ולקוף הוא 'קאפי'.
ספר מלכים מתאר את עבודתם של המלחים של שלמה המלך וספינותיו: "ויבאו אופירה ויקחו משם זהב ארבע מאות ועשרים ככר ויבאו אל המלך שלמה" (מל"א ט, 28), יש המשערים שאופיר המקראית אליה הגיעו ספינותיו של שלמה שכנה בדרום מערב הודו ומשם הביאו המלחים לשלמה את הזהב והכסף עבור מלכת שבא, מהודו לירושלים. גם על הפסוק בו שלמה המלך מעיד:"עשיתי לי גנות ופרדסים ונטעתי בהן עץ כל פרי" (קהלת ב, ה)מבאר המדרש: "... ונטעתי בהן עץ כל פרי – אפילו פלפלין. אמר רב אבא בר כהנא, ברוחות היה שלמה משתמש ושולח להנדיקי ומביאין לו משם מים ומשקה כאן ועושה פירות". הנדיקי היא הודו (ש' בובר בפירושו על קהלת זוטא עמ' 115), וכידוע מקור תבלין הפלפל הוא מחופי קראלה, משם הוא מיוצא לכל רחבי תבל.
גם אם לא נקבל עמדה זו על מקורם הקדום של יהודי קראלה וקוצ'ין, אחד ההסברים המקובלים על מקורם של יהודי קוצ'ין הוא שהם צאצאים ליהודים מתימן אשר גורשו מתימן ועברו לדרום הודו; וכידוע, יהודי תימן נחשבים לאחת הגלויות הקדומות ביותר עוד מימי בית ראשון. במשך השנים נשמרו קשרים בין יהודי קוצ'ין ליהודי תימן ונודע ממכתבים שיהודי תימן סיפקו תשמישי קדושה ליהודי קוצ'ין ועמדו עימהם בקשרי נישואין ומסחר. כך אמר הרב יוסף קאפח זצ"ל: "עד שהפכו את קוצ'ין לפרבר של צנעה".
ואכן ליד בית הכנסת העתיק בכפר צונמאנגלאם נמצאת מצבה עתיקה המוכיחה על הרקע הקדום של היהודים בקראלה. על המצבה יש כיתוב ברור באותיות עבריות: "שרה בת ישראל", התאריך העברי המופיע על המצבה מקביל לשנת 1269 בספירה הלועזית. המצבה והטקסט הזה הם הכתב העברי העתיק ביותר בהודו וממנו אנו למדים גם על הרקע הקדום של היהודים במקום.
בראשית המאה ה-16 הגיעו לקוצ'ין שני גלי הגירה. יהודים מקראנגאנור CRANGANOR שעל חוף מאלאבאר שיישובם נהרס ב-1524 בידי הפורטוגזים, ויהודים אנוסים שנמלטו מספרד ופורטוגל והגיעו לחופי הודו. היה זה עניין יוצא דופן: במשך השנים יהודי הודו בכלל וקוצ'ין בפרט נתפסו בכל הדורות כחלק מהמצרף הרחב של אמונות ודעות והבדלים אתניים בתת-היבשת ומעולם לא נרדפו בשל יהדותם - למעט בתקופת השלטון הפורטוגלי. מאה ושישים שנות הקולוניאליזם הפורטוגזי (החל מ-1498) הביאו עמהם סבל לקהילות המיעוטים בהודו, שנרדפו על ידי האינקוויזיציה הקתולית אשר כפתה על מרבית תושביה של קראלה את הדת הנוצרית. היתה זו התקופה החשוכה ביותר בהיסטוריה של יהודי מלבאר.
ועדיין, היתה זו כפייה חיצונית וזרה: במארג היחסים המקומי, היהודים תמיד קבלו יחס אוהד ומכבד משכניהם. יהודי קוצ'ין היו חופשיים לגמרי לקיים את דתם באופן המתאים להם. ליהודי קוצ'ין חשוב לציין בפני העולם את החיבה והזכויות מהם הם נהנו משך 2,000 שנות קיומם בהודו. מול מודל הרדיפה האירופי, ולהבדיל מודל האמנציפציה הבאה עם התבוללות, הציגה התרבות ההודית מודל אחר ומופלא: כבוד אמיתי לזולת כמות שהוא.
כל עוד שלטו הפורטוגזים בקוצ'ין לא העזו מבקרים ושליחים יהודים לבקר במקום, אולם לאחר כיבוש העיר בידי ההולנדים, ב-1663, החל קשר ופריחה בין קהילת קוצ'ין למקומות רחוקים יותר בעולם היהודי, ממצרים וארץ ישראל עד אמסטרדם.בשנת תמ"ו (1686) הגיעה לקוצ'ין משלחת של יהודים מאמסטרדם ובראשה משה פיריראדי פאיוא אשר כתב את סיכום ביקורו כאשר שב לאמסטרדם. לפי תיאורו, בני הקהילה בקוצ'ין מסרו לו סכום כסף כדי שישלח להם מאמסטרדם ספרי תורה ותפילה, ספרי ש"ס ורמב"ם ושולחן ערוך. הספרים הגיעו לקוצ'ין בט"ו מנחם אב והיום הזה הפך ליום ששון ושמחה בקרב הקהילה עד סוף המאה ה-19 וחגגו אותו בריבוי אורות וסעודות.
הממלכה היהודית והנסיך
אך קוצ'ין העיר אינה תחנת המוצא הראשית של יהודי קראלה. האגדה מספרת שבעבר הרחוק התקיימה נסיכות עברית זעירה בהודו בכפר אנג'ובאנאם (Anjuvannam) שליד קראנגאנור, על חוף ימה של קראלה, כארבעים ק"מ דרומית לקוצ'ין, שהתקיימה במשך 800 שנה. בני הממלכה היו צאצאי משפחת רבן (הראבן) מצאצאי עשרת השבטים אשר גלו והגיעו דרך תימן להודו. מדינה קטנה זו, שהיו בה יהודים בלבד, נחרבה על ידי הפרוטוגזים, ויושביה עברו לעיר קוצ'ין. אין זו רק אגדה: יש הוכחות היסטוריות רבות לקיום הממלכה ובעיקר נשארו עד היום לוחות הנחושת עליהן חרוטה תעודת הזכויות שקיבלו היהודים מהמלך. התעודה הכתובה על ארבע לוחות נחושת בכתב עתיק בטמילית (כתב עתיק שאיננו בשימוש כיום) נמצאת בבית הכנסת שבעיר מאטאנצ'רי.
השאלות מתי ואיך הם הגיעו לנמל העתיק של קראנגאנור CRANGANORE או שינגלי, כפי שהיהודים קראו לישוב הישן שלהם, הן עדיין חלק מהשאלות הבלתי פתורות של ההיסטוריה העתיקה שלהם, אך עובדה היסטורית בלתי מעורערת היא שמהמאה החמישית עד המאה ה-15, ליהודים בקראנגאנור הייתה למעשה נסיכות עצמאית עליה משל נסיך מגזעם ובבחירתם. שמעה של ממלכה יהודית קטנה זו הגיעה למרחוק. כך הרב ניסים, משורר ונוסע מהמאה ה-14 כתב:
"נסעתי לספרד / שמעתי על העיר שינגלי / השתוקקתי לראות מלך של ישראל / אותו ראיתי במו עיני".
הסוחרים היהודים היו קהילה בעלת השפעה במדינתם ומחוצה לה והיוו את הסיבה העיקרית לשגשוג בממלכה שלהם. כאות תודה לתרומה שלהם לממלכה, המושל, סרי פרקראן אירבי ונמאר, נתן לראש הקהילה היהודית, יוסף רבן, את הכפר אנג'ובאנאם והכריז עליו כעל נסיך הכפר. למושלים יהודים אלו היו את כל הזכויות השמורות למשפחות המלוכה של הממלכות ההודיות. אך עד היום אין הסכמה בין החוקרים לגבי התאריך המדויק בו הוקמה 'ממלכה יהודית' זו. חוקרים שונים נותנים תאריך שונה להקמת נסיכות זו. חלקם טוענים שזה היה במאה הרביעית לספירה ואחרים טוענים שהיא נוסדה בתאריך מאוחר בהרבה, בסביבות המאה העשירית לספירה. ע"פ יהודי קוצ'ין ה'זכויות הנסיכיות' (שנרשמו על לוחות נחושת וע"כ נקראים 'לוחות הנחושת') ניתנו להם ב-379 לספירה.
להלן תרגום של מספר שורות מתוך לוחות הנחושת שנתנו ליוסף רבן:
"שלומות והצלחות, שי זה מוגש מאת המתקרא מלך המלכים, הוד רוממותו המלך, אבי התפארת מושל מאלאבאר סרו פרקראן אירבי ואנמאר, שאבותיו החזיקו בשרביט במשך מאות אלפי שנים... מסרנו את נסיכות אנג'ובאנאם יחד עם 70 זכויות קניין, על כל קניינה לרבן יוסף עם כל הזכויות כיאות לכבוד השרים.
ברצונו על פילים ירכב ובעת רצון אלינו יקרב
ברצונו על כל תאריו הכרז יכריז ובעצם היום אור מנורה יאיר.
ברצונו מרבדים ישטחו לרגליו וינגנו ניגונים לפניו.
ברצונו בצל חופה ישב שבתו וסוכך על ראשו.
כי חופשי הוא מכל מס לבית המלכות וזכות והרשות לשלוט על עמו החייב לציית לו ולצאצאיו, בניו ובנותיו עד עולם..."
רבי יעקוב ספיר מעיד בספרו אבן ספיר שראה את הלוחות במו עיניו:
"הלוחות הנחושת האלה ראיתין בעיני ואחזתין בידי והתבוננתי עליהן היטב, והן לסגולה ואוצר לפליטת היהודים האלה, והם נשמרין אצלם מכל משמר ביד הנשיא שבכל דור ודור".
ואכן, היהודים נהנו משלטון עצמאי מאז קיבלו זכויות יתר על ידי קבלת לוחות הנחושת. מעניין לציין שבין 72 הזכויות שקיבלו היהודים, מופיעים בין היתר: הזכות להשתמש בשמשייה, הזכות לתקוע בחצוצרה, זכויות אלו נתנו למנהיג יהודי קוצ'ין דאז, יוסף רבן "כל עוד העולם, השמש והירח קיימים".
קבוצות בקהילה בקוצ'ין
למרות שבעבר ובהווה השם הכולל "יהודי קוצ'ין" מאחד את כל יהודי קוצ'ין, הרי שיהודי המקום היו מחולקים לקבוצות שונות עם שמות שונים ועם הפרדה מוחלטת בין הקבוצות. החל מהמאה ה-16 כאשר הגיעו יהודים מהנסיכות היהודית ויהודים מגורשים מספרד ופורטוגל לקוצ'ין, הקהילה התחלקה לשלוש קבוצות נפרדות זו מזו ואנדוגמיות ביניהם: הלבנים, השחורים והמשוחררים. השחורים או כהים, הם צאצאי היהודים המקומיים והוותיקים; המשוחררים היו צאצאי עבדים אשר לאחר שחרורם דבקו בדת היהודית של אדוניהם; והלבנים הלא הם צאצאי מהגרים מהודו, ספרד, פורטוגל, תימן, עיראק גרמניה והולנד. היהודים הלבנים נקראו גם ה"פארדסים" על שם בית הכנסת פארדסי שהם בנו ב1568 וכן כיוון שפירוש המילה הזו בשפת המקום היא "זרים". היהודים השחורים נקראו גם "מאלאבארים" שכן הם היו לאורך דורות באזור מאלאבאר.
יש לציין שלא צבע העור הוא המגדיר את הקבוצות או יוצר את האבחנה בין הקבוצות השונות, אלא בעיקר המוצא של כל אחת מהקבוצות.
הגדרה אחרת לחלוקה בין הקבוצות הייתה בין ה"מיוחסים" ל"לא מיוחסים". היהודים השחורים הם שנקראו מיוחסים בפיהם כיוון שהם התייחסו ליהודים הראשונים שהגיעו לחופה של מאלאבאר, אולם הלבנים לא ראו בהם יהודים מיוחסים, אלא ההפך הוא הנכון, הם לא ראו בהם אפילו יהודים או צאצאי יהודים ולכן הם היו הלא מיוחסים בעיניהם ורק הם שהיו צאצאים ליהודי ספרד ופורטוגל והמשיכו את המסורת היהודית, ראו את עצמם כיהודים המיוחסים. כך נוצרה מחלוקת ייחודית בהיסטוריה של הקהילה היהודית בקוצ'ין, מיהו יהודי? ומיהו יהודי מיוחס וטהור? יהודי 'פארדסי' הסתכלו על המיוחסים כיהודים טמאים וכגרים. שתי קבוצות אלו טענו שהנסיך היהודי יוסף רבן, היה מקהילתם.
החלוקה בתוך הקהילה הייתה לשם דבר במשך מאות בשנים ושליחים ומבקרים רבים אשר הגיעו לקוצ'ין, עמדו נוכח המחלוקת המרכזית בקהילה. רבי יעקב ספיר, הנוסע המפורסם מן המאה ה-19 מתאר את אשר ראו עיניו בקהילה:
"היהודים בעיר הזאת נחלקים לשני מינים, או: קהלות, לבנים ושחורים. לא יתערבו זה בזה ולא יתחתנו זה עם זה, אף לא יתדמו אלה לאלה: הלבנים המה לבנים, יפי תואר ונשואי פנים, בעלי מדע ודרך ארץ ויודעי תורה, ודומים לאנשי איירופי בכל דבר. מהם כחמשים בתי אבות, וחיים חיי שלוה עושר ואושר, רובם מתפרנסים בנחת ובכבוד מעמל נפש ישבעו להם, סוחרים את הארץ בכל מרכולת מסחור וקנין".
החלוקה בין יהודי קוצ'ין השונים, הפכה למלחמה מתמשכת בין פלגי הקהילה, יצרה מחלוקות רבות, פגעה בנפש וברכוש ובעתידה של הקהילה והיא ידועה בהיסטוריה של הקהילות היהודיות כ"אפרטהייד היהודי". נדמה שלחלוקה התהומית והשנאה העמוקה שהייתה בין הקבוצות, אין אח ורע בעולם היהודי.
בין שתי הקהילות, השחורים והלבנים, היו מחלוקות קשות במשך דורות. היחסים ביניהם היו של אפרטהייד ממש, אפליה, טענה וטענת נגד לגבי מי הגיע ראשון להודו, מי חולק אבות משותפים עם היהודים המייסדים של תת-היבשת ומי יכול לטעון לטהרה משפחתית על שורשיו היהודיים. בהודו ההינדית בעיקרה, כשטהרה היא בעלת חשיבות עליונה ומעניקה שליטה ועליונות בהיררכיה החברתית וכן זכויות פוליטיות וכלכליות, לא היו אלו עניינים קטנוניים; הם היו אבן הפינה של ההישרדות.
נכון הוא שחלוקה כזאת, המבוססת על צבע העור, הייתה קיימת אפילו בקהילות יהודיות נוספות בהודו, כגון קהילת בני ישראל בבומבי בין היהודים העיראקים או הבגדאדים ובין יהודי "בני ישראל", אך בקוצ'ין החלוקה הייתה ממוסדת במיוחד ונושא זה הפך להיות סלע מחלוקת ואבן בוחן לכל אשר נעשה בקהילה במשך מאות בשנים. על פניו, האפליה הייתה נגד המשוחררים, עבדים לשעבר ששולחו לחופשי ע"י בעליהם היהודים. אך לאמתו של דבר, הלבנים השתמשו באות ה"עבד" לכל אחד בקהילה שהם קבעו שאינו לבן.
השחורים ישבו במשך דורות ושנים בספסלים אחוריים בבית הכנסת, לא הועלו לתורה, לא נמנו למניין המתפללים, לא הוזמנו לבתי הלבנים ולא התחתנו עמם. משך דורות נישואין בין השחורים הלבנים היה טאבו. שתי הקהילות הופרדו בבירור ולשחורים נאסר להיכנס לבית הכנסת של הלבנים.
הפארדסים שמרו מרחק, דתי וחברתי, מיהודי מאלאבאר. הם התנגדו נחרצות לנישואי תערובת, לא החשיבו גבר מאלאבארי כיהודי להשלמת מניין ולא הסכימו לאכול בשר שנשחט כהלכה על ידי הקבוצה השנייה. כצפוי, היהודים המאלאבארים זעמו על הפארדסים, אותם האשימו בהפצת שקרים ודיבה על מוצאם. יהודי מאלאבאר טענו לעומתם שהמוצא שלהם בעצם יותר מרשים מזה של הפארדסים. שלא כמו החדשים באי, הם טענו שכמה מאבותיהם הגיעו לקראלה מישראל העתיקה לפני יותר מ-2,000 שנה.
הפארדסים, מתוך רצון להגן על עצמם טענו שמעולם לא התערבו בדם לא יהודי. הם טענו שיש להם הבנה עמוקה יותר של התורה וידע יהודי ובקשו להרחיק את עצמם, על מנת לזכות במקום גבוה יותר בחברה מבוססת הקסטות של קוצ'ין. בדיוק כמו שחברי קסטות גבוהות בחברה ההינדית הפרידו את עצמם מאחרים בהתבסס על טהרה דתית ועליונות, כך גם הפארדסים הפרידו את עצמם מיהודי מאלאבאר ויצרו את ההבחנה בין השחורים ללבנים באופן חד וברור.
בארבע מאות השנים שלאחר הגעתם במאה השש-עשרה, הם יפיצו את הסיפור שהיהודים השחורים, שהיו כבר מבוססים היטב באזור, לא היו 'טהורים' אלא בניהם של עבדים שהגיעו בספינות של שלמה המלך ונשאו לנשים קוצ'יניות מקומיות, וכך פגמו את הרצף האימהי היהודי.
הסבר לתפיסתם זו של ה'לבנים', והמענה שבפיהם של ה'שחורים', נביא בפעם הבאה - בה גם נספר על כמה אירועים שהביאו לשבירה מסויימת של המחיצות הגבוהות הללו.
rabanim@ots.org.il