הודו, קוצ'ין (2)

 

נפתח כאן בלימוד זכות על ה'לבנים'. צריך להבין את אשר התרחש בליבם ובמחשבתם של היהודים אשר הגיעו מספרד ופורטוגל אשר באירופה לאסיה. יהודים אלה, שהגיעו לחופי מאלאבאר, מצאו קבוצה של אחיהם היהודים שהיו כה שונים מהם – בשפה, בצבע, במנהגים יהודיים, בלבוש ובאוכל - שלא יכלו להתחבר אליהם בקלות. מחסומים חברתיים אלו הוחרפו על ידי שיטת הקאסטות שהם אימצו לעצמם מתוך התרבות ההודית הסובבת. מלבד גאווה במוצא היהודי הברור שלהם, ליהודים שזה עתה הגיעו היה ידע יהודי גדול משל עמיתיהם המאלאבארים, שהיו מנותקים במידה מסוימת משאר העולם היהודי; הם גם נשאו את זהותם היהודית מתוך מאבק ומסירות נפש, דבר שלא נתבע מיהודי מאלאבאר. אל אלה יש לצרף גורם חברתי-כלכלי: היהודים הזרים הכירו את אופי המסחר האירופאי והיו בקיאים בשפות של הפורטוגזים ושל סוחרים אירופאים אחרים שהגיעו לדרום הודו. הם הביאו תועלת לבעלי הכוח ועל כן הפכו לבעלי כוח בעצמם.

 

כאשר ניסיתי לשוחח עם מר אלאגואה, צאצא ישיר ליהודים לבנים בקוצ'ין ומי שמשמש כיום כגבאי וחזן בבית הכנסת, הוא השיב לי:

 

 

לעומתו, אחד מראשי הקהילה של השחורים טען בפניי:

 

 

 

ואכן, קשה לשפוט במחלוקת ארוכת השנים שהתקיימה בין הלבנים לשחורים. עד היום קשה להחליט על פי הנתונים שבידינו בידי מי הצדק ההיסטורי. מי הם היהודים המקוריים בדרום הודו? מי יותר מיוחס ממי? כל תיעוד מוקדם שאולי היה קיים הושמד על ידי הפורטוגזים כששרפו ובזזו את שכונת היהודים ב-1662. מאוחר יותר הפארדסים – הלא הם ה"לבנים" - רשמו את ההיסטוריה שלהם, שהופצה לפקידים קולוניאליים רבים ולנוסעים זרים. כפי שצוין, רוב הזרים שמעו רק את הגרסה הפארדסית של ההיסטוריה הקוצ'ינית.

 

שאלות רבות נותרו פתוחות: אם היהודים השחורים הם אכן הוותיקים, בני הנסיכות היהודית, מדוע לוחות הנחושת, אותו כתב זכויות שקיבל הנסיך היהודי, נמצאים בידי הפארדסים ולא בידי המאלאבארים? כמו כן, שלא כמו הפארדסים, ליהודי מאלאבאר אין לא כהן ולא לוי. למרות שאף אחד אינו יכול לומר בבטחה האם המצב היה כך תמיד, נראה שזה היה כך לפחות מאז המאה השמונה עשרה. הדבר מעיד לכאורה על אפשרות שיהודי מאלאבאר היו במקור גרים ולא היו ביניהם כוהנים.

 

כך מעיד גם רבי יעקב ספיר לאחר ביקורו בקוצ'ין:

 

 

המחלוקות בין השחורים ללבנים מקבלת צבע ואור מיוחד בדבריו המאלפים של יעקב ספיר על החלוקה בין הקבוצות:

 

 

 

 

 

מספר שנים אחרי זכיית היהודים השחורים בשוויון בבית הכנסת הפארדסי, הטאבו האחרון נשבר על ידי פרשייה סוערת בין שני אוהבים צעירים, בלפור ובייבי. אהבתם הוא הפרק הכמעט אחרון בסיפור האפרטהייד בשכונת היהודים בקוצ'ין.

 

ב-1959 נערכה חתונה שזעזעה את הפארדסים השמרניים. בן למשפחת סאלם בשם בלפור, מהיהודים ה'שחורים', התאהב ונשא לאישה את סימה "בייבי" קודר, מהקבוצה ה'לבנה'. כיוון שנאסר עליהם להינשא בבית הכנסת הפארדסי, הזוג הצעיר נישא בבית הכנסת הבגדאדי בבומבי בנוכחות אביו ואחיו הגדול של החתן. קוצ'ינים רבים שעברו לגור בבומבי סירבו להשתתף בטקס.

 

תגובותיהם של הוריה של בייבי שיקפו את רגשותיהם של רוב חברי הקהילה הפארדסית: הלם ותדהמה. הפלג השמרני יותר מבין הלבנים הפארדסים העביר החלטה המנדה את הכלה מבית הכנסת. למרות שברור שלא יכלו למנוע את הנישואין, שכבר יצאו לפועל, הם יכלו להביע את התנגדותם החריפה לזיווג לא מקובל זה באופן מעשי, על ידי מניעת כניסתם לבית הכנסת.

 

למרות שבמשך כמה דורות המדיניות הדתית והחברתית של קוצ'ין הוכתבה על ידי החלוקה בין אלו שנשפטו כ'לא-טהורים' ונודו מתפילות בית הכנסת הפארדסי וכן מנישואין עם קוצ'ינים, מחשש להיטמאות, כיום נדמה שהמצב מעט שונה. ההתפלגויות והמחלוקות המתמשכות כבר אינן קיימות, אולם יהודים רבים בהודו, כמו גם יוצאי הודו בישראל, עדיין זוכרים ונושאים צלקות כואבות של 'אפרטהייד יהודי' זה.

 

להיסטוריה יש נטייה לנשוך בחזרה. היהודים הפארדסים סירבו לאכול בשר כשר שנשחט על ידי יהודי שחור. לפארדסים היה שוחט משלהם ולמאלאבארים שוחט משלהם. כאשר מר כהן, השוחט של הלבנים, נפטר - קהילת הלבנים נשארה ללא שוחט. השוחט היחיד שנותר היה אליאס 'באבו' יוסף, יהודי שחור מארנאקולם. כשרצו הפארדסים לאכול בשר, הם נאלצו לקנות את הבשר שנשחט על ידי באבו. באבו הוא השוחט האחרון של יהודי קוצ'ין ואחריו אין מי שימלא את מקומו.

 

זוהי רק דוגמא אחת הממחישה את התלות שנוצרה בין היהודים השחורים ובין הלבנים בשנות הדמדומים של קהילת קוצ'ין. אפילו כדי שיהיה מניין בבית הכנסת הפארדסי בחגים, נאלצו היהודים ה'לבנים' להיעזר באחיהם ה'שחורים'. זו דרכה של ההיסטוריה. באופן סמלי אך מעשי, היהודים הלבנים של סינגוג ליין מונשמים על ידי יריביהם לשעבר.

 

מר מרדכי, אחד מתוך אחד עשר היהודים הלבנים שנשארו, אמר לי:

 

 

אולם למרות הצהרות אלו, המבקשות להצהיר על סוף המחלקות ארוכת השנים בין היהודים הלבנים והשחורים, יש גם סימנים אחרים. כאשר הגעתי בערב שבת לביתו של אחד היהודים ברחוב היהודים, שאלתיו כמה יהודים יש בקוצ'ין. תשובתו הייתה קצרה: אחד עשר. האם יש קהילה נוספת בעיר, או יהודים אחרים, שבתי ושאלתי, ביודעי שתשובתו חלקית מאוד. לא! היתיה התשובה החד משמעית. הרי לנו התעלמות מוחלטת ושיטתית מקהילת השחורים המאלאבארים עד היום.

 

קשה לומר בוודאות מה היה מקור ההשפעה המרכזי אשר גרם למחלוקת העמוקה בין השחורים ללבנים. האם מדובר בעקרונות ובערכים שמקורם בתרבות ההינדית? האם אלו מנהגים שהיו קיימים בקהילות יהודיות אחרות בהודו? או שמא שניהם גם יחד?

 

רבים מסבירים יחסים אלו כהשפעת שיטת הקאסטות ההודית על הקהילות היהודיות. לפי החוקים ההינדיים, כל אדם שאינו שייך לארבע הוארנות (קסטות) הוא מנודה הנמנה על 'כת הטמאים'. כלומר, כל הזרים ואלו שאינם הינדים אמורים להיות טמאים. במציאות, לא כל הזרים ולא כל הלא-הינדים קיבלו יחס של טמאים. בעלי דתות שונות זכו למעמד שונה בחלקים שונים של הודו. הקהילה היהודית יכלה להשתלב בהודו כקאסטה נוספת, ואפילו פיתחה תתי-קאסטות משלה על ידי ההפרדה בין השחורים ללבנים.

 

החברה ההודית אינה מאפשרת לאנשים שנולדו לתוך קבוצה אחת לעבור לאחרת או אפילו להתרועע עם אחרים מעבר לכיכר הציבורית. לכן, יש המסבירים שההפרדה המוחלטת שיצרו הלבנים מהשחורים בקהילה היהודית, מקורה בהשפעה חיצונית של התרבות ההודית על הדת היהודית.

 

מאידך, ניתן להסביר את מערכת היחסים בין הקהילות היהודיות גם על פי ההלכה היהודית. יהודי בגדד, שהיו מחמירים מאוד בחוקי היהדות והכשרות, לא התערבו בבומבי עם 'בני ישראל' המקומיים, כיוון שהללו היו חילונים בהתנהגותם והבגדדים ראו אותם כיהודים טמאים. באופן דומה, ניתן אולי להסביר שהלבנים חששו מיהדותם של השחורים ולכן החליטו להיפרד ולהתרחק מהם.

 

זה המקום לתאר ביקור מעניין שערכתי בביתו של אחד היהודים השחורים שנותרו היום באזור קוצ'ין. לאחר ביקור בבית הכנסת העתיק בכפר צונמאנגלאם, שהיה שייך ליהודים השחורים, שמעתי שאחד היהודים השחורים גר בקרבת מקום, מספר קילומטרים מבית הכנסת. נסעתי ללא כתובת וללא מידע מדויק לחפש את היהודי הנותר באזור, וללא מאמצים רבים הגעתי לביתו. הייתי צריך לשאול את אנשי המקום רק היכן גר "היהודי", וכולם ידעו לכוון אותי לביתו, הנמצא על שפת ימה של קראלה.

 

דפקתי בביתה של משפחת קלנגל והם קיבלו אותי כמיטב המסורת של קראלה, ולמרות החום הכבד והלחות הגבוהה כיבדו אותי בצ'אי חם. המשפחה גרה במנותק מיתר היהודים במקום. הם לא שותפים בטקסים או בתפילות, כיוון שאין כל פעילות דתית או קהילתית. אב המשפחה, מרדכי, אף לא ידע שיש כיום שוחט בקרב העדה, והוא הסביר לי כיצד הוא שוחט בעצמו לביתו. כאשר ביקשתי ממנו לראות את סכין השחיטה, עלה על דרגש והציג בפניי בגאווה גדולה סכין מטבח עטופה ושמורה בנייר עיתון, המשמשת לשחיטה ליד ביתו. גם ספרים ביהדות, סידורים וחומשים היו בביתו. אשתו של מר קלנגל הציגה בפניי את מנורת השמן לשבת המוצבת מעל השולחן, שבה היא מקפידה להדליק בכל ערב שבת. כאשר שאלתי את בני המשפחה האם הם מרגישים הבדל בינם לבין היהודים הלבנים, הם צחקו והשיבו: "אלו דברים של העבר. עד היום אין אנו מבינים מה גרם לחלוקה זו".

 

על אופי היחסים בין הלבנים בקוצ'ין לבין השחורים אנו למדים מתוך שאלה שנשלחה לפוסק הגדול של מצרים במאה הט"ז, רבי דוד בן זמרא (ה'רל"ט–ה'של"ג, 1479–1573), מחבר שו"ת הרדב"ז, בעקבות סכסוכים שנתגלעו בקהילה שמנתה אז לא פחות מ-900 בתי אב. מלשון השאלה המתארת בפירוט את הרקע של הקהילות ואת מצב היחסים בין השחורים ללבנים נדמה שבני הקהילה מבקשים לקבל הדרכה ופסק הלכה מאב בית הדין ומנהיגה של יהדות מצרים בנושא אשר פילג את הקהילה.

 

הוראתו של הרדב"ז בשנת 1520 (ר"פ) סימנה את הצעד הניסיוני הראשון לקראת שוויון. הרב הורה שליהודים השחורים יש זכות להינשא ולהיכנס לבית הכנסת כשווים, בתנאי שיעברו קודם גיור סמלי – טבילה בפני שלושה עדים כדי להסיר כל צל של ספק לגבי שחרור מעבדות או גיור בעבר. מכאן והלאה, הוא הודיע, הם נחשבו כיהודים, ואלו שקוראים להם עבדים טועים.

 

הנה כך כתבו יהודי קוצ'ין לרדב"ז:

 

 

 

 

הפנייה נתנה לרדב"ז רקע מספיק על הקהילה הקוצ'ינית. מתוך 900 בעלי המשפחות, 100 היו 'מיוחסים', יהודים במוצאם. מעניין שלמרות שהלא מיוחסים, קרי השחורים, היו רוב בניין ומניין של הקהילה, הם עשו מאמצים כדי שיקבלו אותם בקהילה ובבית הכנסת של הלבנים.

 

הרדב"ז משיב להם באופן ברור ופוסק:

 

 

הרדב"ז דרש מהם שיטבלו לשם גירות וכך פעל להשקטת המריבות. כמו כן ביקש לקרוא להם "משוחררים" (אבן ספיר חלק א', עמ' מ"ז, נ"ח-ס"ט).

 

אולם בני הלבנים לא קיבלו את פסקו של הרדב"ז. מנהיגי הפארדסים סירבו לשנות את דעותיהם והתעלמו מהוראת הרב הזר. היה ניתן לחשוב שהחלטתו של הרב תפתור את העניין, אך לא כך היה. המיוחסים התעלמו מעצתו. לכל היותר הפסיקו לקרוא ליהודים השחורים עבדים והחלו לקרוא להם "משוחררים" - אבל לא נתנו להם לבוא בקהל. הדבר הוביל למכתב בירור נוסף בדור שלאחריו. באופן אירוני המכתב נשלח לתלמידו של הרדב"ז, הרב יעקב דה קאשטרו (מהריק"ש), באלכסנדריה. דה קאשטרו למד את טיעוניו של מורו ותגובתו חזרה וטענה שההלכה היהודית מתירה נישואין בין שתי הקבוצות, והמגבלה היחידה היא טבילה לקבוצה הגדולה (שו"ת אהלי יעקב, ליוורנו תקמ"ג, ס' צ"ט). שוב, המיוחסים התעלמו מעצה זו והסתגרו מפני האחרים. שני ניסיונות דומים לעתור לרשויות רבניות התקיימו ב-1882 וב-1951, ובשני המקרים שבו הרבנים וחזרו על עמדת הרדב"ז, אך ללא הועיל. ב-1882 הורה הרב מאיר פניג'ל, רבה של ירושלים, כי הכהים הם יהודים לכל דבר, אך המשוחררים צריכים טבילה.

מעניין לציין שבין הכתובות העתיקות של קהילת קוצ'ין ניתן למצוא נוסח של "כתובת עבדים כמנהג שנהגו בק"ק שינגלי וקוצ'ין", וזהו הנוסח:

 

מאוחר יותר נכתב גם נוסח ל"כתובת משוחררין" (אולי אחרי פסק הרדב"ז?). הכתובה הנ"ל הייתה כנוסח כתובה רגילה בקוצ'ין, אלא שלא כתבו "הבחור הנחמד" או "רבי" או "כבוד" או "מרת" לאשה, כדי להבדיל בין כתובה רגילה לכתובה של של עבדים משוחררים.