מקסיקו, מונטריי
יישוב ישן בעולם החדש
מחבר: אליהו בירנבוים
מתוך: המדור יהודי עולמי ב"מקור ראשון"
תקציר: אפס אחוזי התבוללות, מאה אחוזי השתתפות בבית הספר היהודי, ורב חזק בן 94. על שטייטל יהודי בעולם פוסט מודרני.
מילות מפתח: מקסיקו, מונטריי, טיחואנה, גואדלחרה, קהילות יהודיות
איפה ניתן למצוא קהילה יהודית עם אפס אחוז התבוללות ועם 100 אחוז מילדי הקהילה בבית הספר היהודי?
הקהילה היהודית במונטריי, מקסיקו, היא ללא ספק קהילה מיוחדת, בעלת מאפיינים שלא מצויים בקהילות אחרות. בקהילה היהודית יש בסך הכל כ-450 יהודים ב-120 בתי אב, אולם למרות המספרים המצומצמים הקהילה מחזיקה בית ספר יומי ל-100 תלמידים, מכיתה א' ועד כיתה ט'). זו הקהילה היחידה בעולם שעליה ניתן לומר בוודאות ש-100 אחוז מילדיה לומדים בבית הספר היהודי. בקהילות יהודיות אחרות בעולם שיעור ההשתתפות בבית הספר היהודי נע בין 20 אחוז בארצות הברית לבין 80 אחוז במקסיקו, אולם מונטריי עולה על כולנה. בכדי להגיע לאחוז הגבוה הזה משקיעה הקהילה היהודית מאמצים רבים כדי שבית הספר יהיה ברמה גבוהה מבחינה אקדמית ויהודית, אולם יש גם סוד נוסף...
בתקנות הקהילה נקבע מקדמת דנא שבכדי להיקבר בבית הקברות היהודי צריך אדם לשלוח את בניו לבית ספר יהודי. במילים פשוטות: ללא חינוך יהודי אין קבורה יהודית. נדמה שאלו הם שני הגורמים המשפיעים ביותר על הזהות היהודית בעבר ובהווה. מחד הרצון לחיות כיהודי ולקבל חינוך יהודי, והשני הצורך למות ולהיקבר כיהודי, לשמור על סממני הזהות היהודית גם לאחר 120.
63 שנות שירות
במדינת מקסיקו יש כיום כ-50 אלף יהודים, רובם גרים בעיר הבירה מקסיקו-סיטי ומאורגנים בקהילה מסודרת למופת עם מערכת חינוך ענפה, שירותי קהילה ובעיקר עם אחוזי התבוללות מהנמוכים בעולם – בין שלושה לעשרה אחוזים. מחוץ לעיר הבירה יש מספר קהילות קטנות, ביניהן מונטריי, טיחואנה וגואדלחרה. הקהילה במונטריי היא קהילה קטנה מבחינה מספרית אולם היא מהווה סמל ודוגמה לדרך של קהילה לשמור על עתידה. סוד קיומה של הקהילה היהודית במונטריי הוא ללא ספק דמותו הייחודית של הרב משה קיימאן שליט"א. הרב קיימאן הגיע למונטריי בשנת 1944, ומאז לא עזב את צאן מרעיתו. בחשבון פשוט, הוא דואג לקהילהמזה 63 שנה! על רקע התנודתיות הרבה המאפיינת בעשורים האחרונים את עולם הרבנות, יכול הרב קיימאן להיכנס לספר השיאים של גינס כרב שנמצא יותר מיובל שנים בקהילה אחת וממשיך לכהן כרבה עד היום הזה.
הרב קיימאן נולד בביאליסטוק שבפולין ולמד בישיבת נובארדוק המפורסמת. הוא הצליח לצאת מאירופה לפני השואה והגיע מחוסר ניירות לקובה, אשר פתחה את שעריה לפליטים מאירופה. יהודיםרבים, וביניהם הרב קיימאן התכוונו למעשה להגיע לארצות הברית, אבל כאשר עצרו על אדמת קובה או מקסיקו, חשבו לתומם שהם כבר בארצות הברית, ונשארו בטעות במדינות אלו.
פגישתי עם הרב קיימאן הייתה חוויה מיוחדת. פגשתי יהודי חכם ותלמיד-חכם, אשר למרות היותו בן 94 שנים הוא צלול כיין. זקנתו עושה עמו חסד, בבחינת "זקן – זה קנה חכמה". הרב קיימאן סיפר לי שכאשר הגיע למונטריי לא היו מוסדות יהודיים בקהילה. הוא ביקש לפתוח מיד בית ספר יהודי, שכן"קהילה ללא בית ספר היא לא קהילה יהודית", לבנות מקווה ולפתח מערכת כשרות, ואכן כך עשה. הרב קיימאן שימש במשך השנים גם כשוחט, כמוהל וכחזן, ועסק בכל דבר שבקדושה בתוך הקהילה. רב מהיישוב הישן ביישוב החדש. רב אשר גדל והתחנך בנובארדוק והיה צריך לעשות את צעדיו הראשוניים על אדמת אמריקה עם היידיש שבפיו, ומצא דרך להפוך את הקהילה היהודית המתחדשת שבעיר מונטריי לשטייטל בזעיר אנפין אשר ישמור על כל יהודי ויהודי.
ואכן, פעילותו של הרב קיימאן היתה בראשית דרכו כלפי פנים וכלפי חוץ. כלפי פנים דאג לכל יהודי ויהודי, וכלפי חוץ הבין שיש צורך לשנות את תדמיתם של היהודים ושל היהדות בקרב החברה הסובבת. מקסיקו היא מדינה קתולית. כאשר הגיע הרב לקהילה עדיין התייחסו ליהודים כאל רוצחיו של ישו והאמינו בעלילות דם שונות. הרב קיימאן סיפר לי שכאשר ראה תופעה זו, אשר גרמה ליהודים לחיות בפחד ולהסתיר את יהדותם, החליט לעשות מעשה. הוא יצר קשרים אישיים עם הכנסייה ועם הכמרים וארגן ביקור של הכמרים בבית השחיטה, כדי שיראו שיהודים מוציאים את הדם מבשר הבהמה ומקפידים שלא לאכול דם. ללא ספק רעיון יצירתי אשר נתן את אותותיו ברבות השנים.
כיום הרב קיימאן הוא מעין "יקיר העיר מונטריי". למרות שרוב תושביה נוצרים, הם רואים ברב דמות רוחנית ובאים אליו לקבל עצה וברכה. גם ראש העיר המקומי מגדיר את הרב קיימאן כ"יועץ בכיר של הממשלה המקומית" ומתייעץ עימו בנושאים שונים הקשורים לאתיקה ולמוסר.
"מורה נבוכים" מוסתר בכובע
ההיסטוריה של מונטריי והמחוז שבה היא מצויה, נואבולאון (NUEVO LEON, האריה החדש), אינם חדשים ליהודים ולהיסטוריה היהודית. העיר מונטריי נוסדה למעשה מתחילתה על ידי יהודים אנוסים אשר ברחו מספרד והגיעו למקסיקו כדי לחפש שקט ושלווה מהכנסייה הקתולית ומחרבה של האינקוויזיציה.
הימצאותם של יהודים אנוסים על אדמת ה"עולם החדש", ובעיקר באמריקה הדרומית אשר נכבשה בידי הספרדים, החלה עוד בשנת 1492, שנת גילוי אמריקה על ידי קולומבוס (אשר ככל הנראה היה גם הוא יהודי אנוס). אולם האנוסים, "הנוצרים החדשים" אשר הגיעו למקסיקו, לא זכו לחסד מצד השלטונות הקתוליים. הכנסייה חששה שהגעתם של אנוסים בני דת משה תהיה גורם משפיע לרעה על האינדיאנים המקומיים, אשר לא מכבר הפכו לנוצרים טריים על ידי המיסיונרים הנוצרים. בשנת 1526 נוסד בית הדין העליון של הכנסייה אשר שפט את הכופרים והאנוסים, ובשנת 1571 החלה האינקוויזיציה לחפש את האנוסים אשר באו לעולםהחדש מתוך רצון לשמור על יהדותם, ולדון אותם למוות.
אחד הסיפורים המפורסמים בעיר הוא על דמותו של הכובש והמייסד של העיר מונטריי, לואיס דה קרבחל, אשר נשלח כנציג המלך והמלכה בספרד ליישב את האזור. הוא נסע מספרד עם בני משפחתו הקרובים, אולם לא ידע שבקרב משפחתו יש עדיין יהודים אנוסים אשר דבקים בדת היהודית בסתר. בשנת 1588 כל משפחתו נשפטה על כך, ואחיינו של ראש העיר נשפט ונשרף על ידי האינקוויזיציה בשנת 1596. יודעי דבר מספרים שכאשר שרפו אותו מצאו דפים של "מורה נבוכים" לרמב"ם מוסתרים בתוך הכובע שלו.
באופן כללי, תושבי המקום הוותיקים, הגויים, יודעים כי הם צאצאי יהודים. מנהגים רבים שנשתמרו באוכלוסייה המקומית מצביעים על הרקע היהודי, החל מהדלקת נרות בתוך ארונות בקיר ועד המנהג הנפוץ באזור לאכול כבש, אשר לדעת רבים מקורו ביהודים. גם חוקרים רבים רואים את תושבי האזור (כמו גם את תושבי דרום ארצות-הברית, אזור ניו-מקסיקו במדינת טקסס) כצאצאי יהודים אנוסים (אחת החוקרות היהודיות הבולטות של אזור זה ותקופה זו היא ד"ר אנה פורטנויי ברנר, אשר תודתי נתונה לה על עזרתה לצורך הכנת מאמר זה).
לחיות כדי להחיות
ראשיתה של הקהילה הנוכחית במונטריי בהגירה למקסיקו בראשית המאה ה-20, אז הגיעו אליה ראשוני היהודים מאירופה. המשברים הכלכליים, הפוגרומים וסופה של מלחמת עולם הראשונה גרמו ליהודים רבים לחפש אופקים חדשים, ורבים מהם הגיעו בתקופה זו לארצות הברית של אמריקה, "הארץ המובטחת" אשר קלטה מהגרים מכל העולם תוך הבטחה שיזכו בה לחופש דת ומצפון ולאפשרויות להתפתחות כלכלית. אולם בשנת 1917, לאחר שארצות-הברית קלטה 34 מיליון מהגרים תוך 75 שנה (1842–1917), היא החליטה לסגור את שעריה. מצב זה גרם לאלפי מהגרים מגרמניה, מאיטליה, מהונגריה, מסין, מיפן, מאנגליה, מפולין, מליטא, מרוסיה ומקובה, וביניהם יהודים רבים, להתיישב לאורכה ורוחבה של מקסיקו אשר פתחה את שעריה ונתנה ויזות למהגרים. יהודים רבים הגיעו למקסיקו ולמונטריי, תחילה בדרכם לארצות הברית, אך בסופו של דבר התיישבו במקומות שאליהם הגיעו והקימו קהילות לתפארת. רוב היהודים אשר הגיעו למונטריי בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 באו מאירופה המזרחית, ובעיקר מליטא, מפולין ומרוסיה. כיום רוב חברי הקהילה הם בנים ונכדים של היהודים שהגיעו למונטריי לפני 80 שנה.
במשך השנים יצרה הקהילה במונטריי אווירה מאוד מיוחדת, המשלבת בין שמירה על האווירה של השטייטל, המנהגים וההסתגרות, לבין היותה קהילה פתוחה לעולם התרבות המקומית והמודרנית. עד היום ממשיכים הילדים והצעירים בקהילה לקרוא לסבא ולסבתא זיידע ובובע, ביידיש. אפילו את שם הקהילה ממשיכים לכתוב ביידיש "מאנטעריי" כפי שנהגו לכתוב פעם. בפרספקטיבה חיצונית, ייתכן שהאיזון הזה בין השטייטל לעולם המודרני, בין סגירות לפתיחות, בין העולם החדש לישן, הם אלו ששומרים על קהילה זו ללא התבוללות וללא נישואי תערובת.
הקהילה היהודית במונטריי היא כיום קהילה קטנה במספרים, אולם ללא ספק היא סמל ודוגמה למודל של קהילה יהודית. בקהילה יש בית ספר יומי, תנועת נוער, בית כנסת ושיעורי תורה, אטליז כשר, חנות למוצרים כשרים, מקווה, מוסדות קהילה ושלושה רבנים: הרב ליברסון, הממונה על הכשרות ובית הכנסת, הרב ישראל דיאמנט, רב הקהילה, והרב משה קיימאן, הרב הראשי.
כאשר חזרתי ושאלתי את הרב קיימאן מה סוד הצלחתו כרב הקהילה, הוא השיב לי: "הרב צריך להיות האבא של הקהילה, ובעיני אבא כל הילדים צריכים להיות שווים. כולם הם בניי, ואני מרגיש צורך לשמור עליהם". כאשר נפרדנו איחלתי לרב עד 120. הוא הוסיף ואמר: "כן, אני רוצה לחיות כדי להחיות יהודים אחרים".