פרו, טרוחיאו
יהודים מרצון
מחבר: אליהו בירנבוים
מתוך: המדור יהודי עולמי ב"מקור ראשון"
תקציר: מעבר להרי האנדים יש קיבוץ גרים בו שומרים כשרות, מדברים עברית ומתפללים בדבקות בבית הכנסת. מסע אל קהילת "בני משה" שבפרו
מילות מפתח: קהילות יהודיות, פרו, טרוחיאו
כאשר נחתנו בשדה התעופה בטרוחיאו (Trujillo) בצפון פרו, התקבלנו על ידי חברי קהילת "בני משה" בשירת "עם ישראל חי" ובדגלי ישראל. עשרות גברים חבושי כיפות ונשים מכוסות ראש חיכו לנו ביציאה משדה התעופה הקטן.
סיפורם של "בני משה" החל לפני כחמישים שנה, כאשר מנהיג הקבוצה סגונדו וילנואבה (כיום זרובבל צדקיה, הגר בארץ) החל את דרכו היהודית מתוך חיפוש אמת רוחנית. הוא נדד בין קתוליות לפרוטסטנטיות, ומשם לנצרות האוונגליסטית והאדבנטיסטית. גלגוליו הרוחניים של הכומר הקתולי החלו כאשר אביו, שהיה על ערש דווי, נתן לו ספר תנ"ך ואמר שבו מצויה האמת ודבר ה' לעולם. וילנואבה החל ללמוד את התנ"ך וגילה שיש חובה לשמור את השבת, וכן שעם ישראל הוא עם נבחר וארץ ישראל היא ארץ הקודש. הוא אימץ אמונות אלה לחייו והחל לשמור את השבת. עם הזמן מצא הכומר הקתולי סתירות רבות בין התנ"ך היהודי לבין הדוקטרינה הנוצרית, ושינה את אמונתו ואת אורח חייו. הוא הצליח לסחוף עמו את בני משפחתו וקהילתו, אשר קיבלו עליהם עול מלכות שמים יהודית מתוך דרשותיו ושיעוריו של וילנואבה.
בני הקהילה החליטו לציין את תחילת דרכם היהודית והתבדלותם מעמי הסביבה בקיום ברית מילה לכל הגברים. נמצא בלימה רופא יהודי שנעתר לבקשתם ומל אותם, ומאז ועד היום כל בני הקהילה נימולים.
"בני משה" אינם טוענים שהם צאצאי העם היהודי, אנוסים, זרע ישראל או שיש להם כל קשר היסטורי אחר עם היהדות, כפי שטוענות קבוצות שונות בעולם. זיקתם ליהדות היא מתוך חיפוש רוחני בלבד. זוהי דוגמא לתופעה החוזרת ונשנית בימינו: יחידים או קבוצות קטנות של נוצרים מגיעים ליהדות לאחר מסע ארוך של חיפוש האמת, ומוצאים את שורשי האמונה והדת דווקא בתורת ישראל ובא-להי ישראל. אחת התיאוריות המעניינות בהקשר זה טוענת שאנשים שבאים מדת כמו הדת הנוצרית, המבקשת למצוא את הרליגיוזיות בחיי הרוח בלבד, נמשכים לדת שמעמידה במרכז את חיי המעשה ורואה בהם את הדרך להתחברות לקב"ה.
אוטודידקטים של יהדות
הביקור בקהילת "בני משה" היה מרגש ומרתק. בני הקהילה לימדו את עצמם במשך השנים ויצרו קהילה עם מנהגי יהדות כמעט יש מאין, בכפר נידח בלב המדבר הפרואני. הם בנו בית כנסת, הכינו לעצמם ספרי תורה עם צילומים מוגדלים של תנ"ך קורן אשר תפרו בחוטים יריעה ליריעה ל'עצי חיים' שהכינו. הנגרים שבהם החלו בקו ייצור תפילין, והכינו בתי תפילין מעץ אשר בתוכם הוכנסו קלפים שבהם הם כתבו במו ידם את ארבע הפרשיות. בעיקר למדו בני הקהילה בכוחות עצמם תנ"ך, הלכה, תפילה – וגם לקרוא בעברית. לא מצאנו ילד מגיל 5 עד אישה או איש בגיל 80 שלא ידעו לקרוא היטב בעברית.
בית הכנסת בנוי מלבנים אדומות ובתוכו יש ארון קודש, במה, עמוד לחזן ומחיצה גבוהה המפרידה בין עזרת הגברים לעזרת הנשים. הכל נבנה במו ידיהם של בני הקהילה במסירות רבה ואהבה רבה. כשביקרנו במקום הם פתחו ב"אשרי יושבי ביתך", והחלו להתפלל תפילת מנחה מתוך סידורים בעברית המצולמים מתוך סידור "רינת ישראל". התפילה התנהלה בהתרוממות הרוח, ללא כל טעות וכמעט ללא מבטא, כמי שבקיאים ורגילים בנוסח התפילה. ואכן, במשך השנים התקיימו תפילות במקום בכל ימות השבוע ובכל השבתות והימים הטובים. אנו, חברי משלחת הרבנים שביקרנו במקום, התלבטנו כיצד להתפלל איתם וכן האם לענות אמן לאחר ברכתם, עד אשר נזכרנו שמותר לענות אמן גם לאחר ברכת גוי...
הקהילה מאורגנת למופת. יש נשיא – מר לוחן אקילס (יהודה) – וכן גבאי, שמש ובעל קורא. בתפילת שחרית שמעתי את קריאת התורה של יוחנן בן זכאי, בעל הקורא של הקהילה. יוחנן היה בעל רפת פרות ולימד את עצמו קריאת התורה בטעמים. כיום הוא לומד בכולל בארץ, ועובד כחשמלאי לפרנסתו.
ביקור בבתיהם של "בני משה" גילה פן נוסף בדבקותם הדתית ובמסירותם לשמירת מצוות. בכל מטבח מצאנו חלוקה ברורה בין בשר לחלב ופתקים תלויים על הקירות והכיורים המציינים את החלוקה. ליד דלת השירותים תלתה כל משפחה דף ובו ברכת אשר יצר. כך הפכו אט אט הבתים שבטרוחיו הרחוקה לבתים יהודים.
אחת המשפחות "המיוחסות" בקהילה היא משפחת וולדרמה. המשפחה היתה בין הראשונות שהתקרבה ליהדות, ובביתה פועל מלון כשר-למהדרין לתרמילאים ישראלים. כל צעיר ישראלי שבא לבקר את חורבות צ'אן צ'אן התארח בביתם. התרמילאים הביעו פליאה גדולה כאשר בארוחת הבוקר הישראלית שהוגשה להם כל המוצרים היו על טהרת הכשרות; בשבת קידשו בני המשפחה על היין ביחד עם הישראלים, והשמחה היתה גדולה.
חוששים להתבולל
"אברהם העברי" – אברהם בעבר אחד וכל העולם בעבר השני - כך היתה גם דרכה של קהילת "בני משה" בפרו. בני המקום התנכלו להם וראו בהם זרים ומוזרים, המתנהגים כמעט באופן שטני בשמירת מצוות היהדות; מאידך, גם הקהילה היהודית בפרו, מסיבותיה שלה, לא הדריכה אותם ולא תמכה בהם. "בני משה" החליטו לעזוב את העיר ולהקים מעין קיבוץ בכפר בשם "אל מילגרו" (הנס). כך יכלו להתבודד בשמירת המצוות, בלי להיות מושפעים משכניהם הקתולים. חלק מבני הקהילה המשיכו להתגורר באזור המדבר הצחיח של טרוחיו וחלקם התגוררו בעיר קחמרקה (Cajamarca) שבהרי האנדים הפרואנים.
בני הקהילה החליטו לא לשלוח את ילדיהם לבית הספר המקומי, כדי שלא ייאלצו לחלל שבת ובעיקר כדי שלא ילמדו אמונות ודעות של הנוצרים המקומיים, המתובלות בהשקפות ומנהגים פגאניים. כאשר שאלתי את נחשון מנדוסה מדוע אינו שולח את ילדיו לבית הספר, השיב לי: "אני לא רוצה שהם יתבוללו".
"בני משה" קיימו את דברי רות: "ותרא כי מתאמצת היא..." (רות א', י"ח), ובמשך שנים ביטאו את נאמנותם לתורת ישראל ואת חלומם לקשור את גורלם עם עם ישראל וארץ ישראל ללא תנאים ודרישות. דרך זו גרמה לכך שלאחר שנים שבהן חיו כיהודים לכל דבר, נשלחו בתי דין מוסמכים לצורך גיורם בפרו ועלייתם למדינת ישראל. במשך השנים תמכו הרבנים הראשיים (הרב מרדכי אליהו, הרב מאיר ישראל לאו, הרב שלמה משה עמאר) בתהליך כניסתם לעם ישראל.
עד כה היו 4 גלי עלייה של בני משה לארץ ישראל. כל עלייה קיבלה כינוי ומספר – עלייה ראשונה, עלייה שנייה וכן הלאה. כיום "בני משה" הם חלק מקהילות דתיות בארץ. בני העלייה הראשונה והשנייה מתגוררים באלון-מורה, העלייה השנייה מצאה את מקום מושבה באלון-שבות וכרמי-צור, והעלייה הרביעית התקבלה בשבי-שומרון, עינב ואבני-איתן.
אין ספק שעל קהילת גרים מסוג זה לא נאמרו דברי חז"ל "קשים גרים לישראל כספחת" (קידושין ע עמ' ב), אלא דברי חז"ל: "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים" (פסחים פז עמ' ב).