בולגריה, סופיה

 

וגם - באיזו מדינה יהודים חוששים עד היום מלמול את בניהם? מאיזו קהילה עלו כ-95 אחוז מהקהילה כאיש אחד לארץ ישראל? איזו קהילה מתקיימת בדרך נס עד ימינו אנו? תשובה אחת לכל השאלות האלו: קהילת יהודי בולגריה ועיר בירתה, סופיה.

 

נדמה שאם נשפוט בדרך הטבע ובכלים היסטוריוסופיים, קהילת יהודי בולגריה לא הייתה צריכה להיות כיום במיקומה הגיאוגרפי ולא לתת אותות חיים. כפי שקרה עם עמים רבים ועם קהילות שונות, מצבים היסטוריים וחברתיים, הביאו לא פעם להיעלמותם של הקהילות. קהילת יהודי בולגריה היא בעיקרה אוד מוצל מאש מהאינקוויזיציה בספרד ופורטוגל. אל ארץ בלקנית זו הגיעו פליטים יהודים שביקשו לחדש את חייהם כיהודים. במשך דורות התקיימו ופרחו הקהילות בארץ זו, עד אשר בא הצורר הנאצי והפסיק את הניגון. אחריו הופיע השלטון הקומוניסטי אשר גזר גזרות על היהודים ועל היהדות, עד אשר אפילו מצוות ברית מילה הלכה ונעלמה מהבתים היהודיים, ורק אחד מעיר ושניים ממדינה מלים את בניהם. מתוך צרות אלה, עלו יהודי בולגריה כאיש אחד בלב אחד למדינת ישראל ורק בודדים נותרו בה, ללא רב ומנהיג וללא חינוך יהודי. האם לאחר כל התלאות האלו ניתן להבין את המשך החיים היהודיים הקיים היום בבולגריה בדרך הטבע?

 

ההיסטוריה של הקהילה היהודית בבולגריה מתחילה ככל הנראה עוד לפני חורבן בית שני. יהודים התיישבו על אדמת בולגריה בתקופה הביזנטית, אך הקהילה היהודית צמחה באופן משמעותי ביותר לאחר גירוש ספרד ב-1492.

 

היהודים הראשונים המוכרים לנו הופיעו בבלקנים במאה השנייה, אחרי כיבוש האזור על ידי רומי. יהודים אלה היו ידועים כ'רומאניוטים' ודברו יוונית. עדויות על הגעתם של יהודים לבולגריה יש בידינו מן המאות השלישית עד השישית לספירה, וכן יש תיעוד על מצבה שנמצאו ליד העיר ניקופול על יד נהר הדנובה. עדות נוספת להתיישבות יהודית בזמן המלכות הרומית קיימת ברצפת הפסיפס בבית הכנסת מהמאה השנייה או השלישית בעיר העתיקה של פלובדיב. עד היום ישנם יהודים בבולגריה ממשפחות שהם צאצאים ליהודים רומאניוטים, בעיקר משפחות הנושאות את שמות המשפחה: קאלו, קאנטי, רודיטי ופוליטי.

 

יהודים רבים נדדו לבולגריה מהונגריה, לאחר הגירוש משם ב-1376. פליטים נוספים הגיעו מבוהמיה ומבוואריה בעקבות הרדיפות שחוו בשנת 1470. יהודים הונגרים אלו שמרו על המנהגים הייחודיים להם ודיברו יידיש, אך מאוחר יותר אימצו את מנהגיהם של שאר האשכנזים ובסופו של דבר כולם אימצו את מנהגי הספרדים והפכו לדוברי לאדינו.

 

הזרם הגדול של יהודים לארצות הבלקן החל לאחר גירוש ספרד. בולגריה היתה אז חלק מהאימפריה העות'מאנית, והזמנתו של הסולטאן ויחסו הסובלני ליהודים הפכו את ארצות הבלקן כולן לאבן שואבת לפליטים. יהודי ספרד התיישבו בערי מסחר בהם התגוררו אז יהודים אשכנזים. הם הגיעו לבולגריה מסלוניקי, דרך מקדוניה, ומאיטליה דרך רגוסה ובוסניה. עד 1640 היו בסופיה שלוש קהילות נפרדות – הרומאניוטים, האשכנזים והספרדים.

 

עם יהודי ספרד באו תרבות, שפה ומנהגים אשר כבשו מקום של כבוד וגברו על מנהגיהם של הרומאניוטים והאשכנזים אשר קדמו להם. תוך זמן קצר ניטלה הבכורה מן הוותיקים וניתנה למהגרים החדשים, שדחקו את רגלי הקהילות אשר היו לפניהם שהיו פחותים במספר ובמשקלם הסגולי.

 

עד היום קיימת מודעות וגאווה ספרדית, וכאשר שואלים את דור המבוגרים בקהילה: מהיכן אתה? הם משיבים בגאווה: מספרד! כאשר שואלים אותם: כמה זמן אתה פה? הם משיבים: 400 שנה... יהודי בולגריה המשיכו לשמור על שפתם, הלאדינו או הג'ודאו איספניול, במשך מאות שנים. הדור המבוגר בבולגריה (בני 60 ומעלה) עדיין דוברים לאדינו. השפה מהווה לא רק שפה אלא גם תרבות: קיים מועדון של זקני הקהילה הנפגשים פעם בשבוע כדי לדבר לאדינו, שעה אחת הם מדברים בעברית ושעה אחת בלאדינו. בין המנהגים המקובלים בקהילה, מקובל לשיר את תפילת "אין כאלוקינו" בשבת בשפת הלאדינו ובניגון ספרדי מיוחד.

 

עד היום מקובל להגיד בין הנשים המבוגרות שמי שאיננו דובר לאדינו איננו יהודי! הלאדינו הפכה בין בני הקהילה לסימן מובהק לזהותו של האדם. ללמדנו שלאדינו היא לא רק שפה, אלא היא גם תרבות וגם זהות ייחודית. ואכן בבתים של היהודים עדיין שולטת האווירה של הלאדינו, בשפה ובמנהגים.

 

אך כל זה הוא נחלתו של הדור המבוגר בלבד. אצל בני דור הביניים והדור הצעיר לא ניכרת גאווה לאומית זו, ותרבות הלאדינו נעלמת. אולי צריך לחשוב על דרכים יצירתיות וחינוכיות לחידוש הזהות הזו, אשר כפי שנראה להלן שמרה וחיזקה את הקהילה בבולגריה בתקופות הקשות.

 

בין הגולים מספרד ופורטוגל דרך קושטא הגיע לבולגריה גם "המחבר", רבי יוסף קארו. הוא התיישב כעשרים שנה בעיר ניקופול בבולגריה והקים בה ישיבה ויש להניח שבה הוא כתב גם חלק מחיבוריו וחידושיו עד אשר החליט בשנת הרצ"ו, להפליג לארץ ישראל ולהתיישב בצפת.

 

יהודי בולגריה חיו חיים יהודיים ללא משברים עד אמצע המאה ה-19. במאה זו החלה ההשכלה להתעורר והביאה עימה לשינויים בדרך החינוך של ילדי ישראל במדינה, ביניהם גם כניסתו של ה"אלייאנס איזראליטה אוניברסל", אשר ביקש לשלב את ההשכלה ותרבות הזמן בחינוך היהודי המסורתי. התגברות הרוחות הלאומיות במדינה הביאה גם לרדיפות ופוגרומים של יהודים ובתקופה זו החלו גם להתנוסס רוחות הציונות והלאומיות אצל יהודי בולגריה. בעת משבר זו החלו יהודי בולגריה לחוש גם קשיים הנובעים מחלוקתם לקהילות קטנות וריחוקם ממרכזי היהדות של האימפריה העות'מאנית. 

 

בבולגריה לא הייתה שואה. לעומת כל המדינות האחרות באירופה, אשר יהדותן נגרסה תחת מכונת ההשמדה הנאצית (מלבד דנמרק, שוויץ ובאופן מסוים גם פינלנד), בולגריה הצליחה להציל מציפורני הנאצים את רוב היהודים אשר גרו בה, כ-50.000 במספר, למעט יהודי תראקיה ומקדוניה (כ-12,000 יהודים), חבלי ארץ שסופחו לבולגריה בעקבות הסכמים עם גרמניה הנאצית ואשר עליהם לא הייתה לבולגריה שליטה מלאה. יש לציין כי כמה חוקרים סבורים ש'חוסר השליטה' הזה אינו אלא תירוץ.

 

עד השואה נהנו היהודים משוויון זכויות מלא. הרב הראשי של הקהילה הוכר כנציג היהודים כלפי הממשלה ומונה על ידה, כפי שהיה מקובל גם בקהילות אחרות באימפריה העות'מאנית. ב-1943 הגרמנים החלו ללחוץ על בני בריתם הבולגרים לגרש את היהודים למחנות ריכוז בפולין. מעל 10,000 יהודים נלקחו לאושוויץ ממקדוניה ותראקיה. יהודי בולגריה המקורית היו הבאים בתוראולם מלך בולגריה בלם את התוכניות לגירוש היהודים למרות הלחץ הגרמני.

 

מה שהוא לא הצליח למנוע היה את גירושם של 20,000 יהודי סופיה למחוזות כפריים, משם היו אמורים להיות מובלים בספינות "למזרח" – וגורלם היה עתיד להיות כגורל אחיהם במזרח אירופה. אלא שבמקום שהמלך נכנע, באו נתיניו ובלמו אותו: תושבי בולגריה החלו במחאות נרחבות נגד גירוש היהודים, שנהנו מסימפטיה של הכפריים ומהגנה מפתיעה של הכנסייה הבולגרית. אלה ואלה איזנו את הלחץ הגרמני על שלטונות בולגריה, וכל היהודים שהחל תהליך גירושם שבו בסופו של דבר ללא פגע לעריהם. יהודי סופיה ניצלו. עם זאת, שנות המלחמה לא היו פשוטות: הגבלות בתחום המסחר וחובה לענוד טלאי צהוב היו גם מנת חלקם של יהודי בולגריה..

 

מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, מחצית יהודי בולגריה עלו לארץ. אלו שנשארו בבולגריה מצאו את חייהם ומוסדותיהם נשלטים על ידי המפלגה הקומוניסטית והחל עידן בחדש בחייהם של יהודי בולגריה.

 

התקופה הקומוניסטית השאירה את אותותיה על בני הקהילה. מתחילת שלטון 'חזית המולדת', חיי הקהילה היהודיים התנהלו תחת שליטת הקומוניסטים ובעלי בריתם. החיים הדתיים נאסרו ובמשך עשרות שנים לא היה רב בבולגריה אשר יוכל להנהיג את הקהילה ולשמור על התשתית הדתית הדרושה לקיום היהדות והיהודים. הרב הראשי האחרון של יהדות בולגריה, הרב ד"ר אשר חננאל ז"ל, עשה מאמץ להשאיר את בית הכנסת הספרדי-פורטוגזי פעיל, אך זה הכעיס את הרשויות. הוא נעצר יותר מפעם אחת וב-1962 נפטר בכלא אחרי שישב שם שנה על שמיאן לסגור את בית הכנסת. מעניין לציין שבעל התוקע בראש השנה עד היום, הוא יהודי כבן 60 אשר היה בעל התוקע מהיותו נער במשך כל שנות השלטון הקומוניסטי ודאג לכך שקול השופר ישמע בסופיה, אף פי על כן ולמרות הכול.

 

למרות הקשיים הגדולים, בית הכנסת המרכזי של הקהילה היה פתוח במשך כל שנות הקומוניזם והתקיימו בו תפילות. בהעדר רב הונהגו התפילות על ידי החזן וזקני הקהילה, אשר באו בימות השבוע ובשבת לבית הכנסת. לפנינו אפוא דוגמא ייחודית ומעניינת לכך שיהודים ספרדים אשר שרדו את האינקוויזיציה וגירוש ספרד, ניצחו את השלטון הקומוניסטי ולא וויתרו על תפילות בציבור.

 

למרות העקשנות, החיים תחת השלטון העויין את החיים הדתיים נתנו את אותותיהם, והמחוייבות הדתית של בני הקהילה התמעטה במשך השנים. נישואי התערובת התרבו, ויהדותם של יהודים רבים מסתכמת באכילת מצות בפסח ובעוד אי אלה מנהגים.

 

רק לפני כ-15 שנה התחדשה הרבנות בבולגריה עם הגעתו של הרב בכור כחלון, הפועל בתמיכת הג'וינט ועושה ניסים ונפלאות לחידוש החיים היהודיים בקהילה.

 

כפי שאירעה גם במדינות אחרות שהיו תחת שלטון קומוניסטי, לא התקיימו בריתות מילה, הן מפאת הגזרות שנגזרו על היהודים ובשל העדר מוהל מומחה. לצערנו, גזרה זו עדיין מקרינה על בני הקהילה בבולגריה ואחוז גדול מבני הקהילה לא מלים את בניהם עד היום.

 

יהודי בולגריה ראו בציון מקור להזדהות וביקשו להגשים את החזון הציוני על ידי עלייה ובנייה של ארץ ישראל. ההתפתחות האינטלקטואלית של הקהילה הבולגרית היהודית התאפיינה בצמיחה של ההזדהות עם רעיונות יהודיים לאומיים. יהדות בולגריה הצטרפה לתנועה לתחייה לאומית כבר בימי חובבי ציון (בשנת 1882), ושלוש משלחות בולגריות השתתפו בקונגרס הציוני הראשון ב-1897 בבאזל. רק תודעה ציונית עמוקה יכולה להסביר את התופעה הייחודית של עליית יהודי בולגריה: עלייה של תשעים אחוז מיהודי הארץ, ממדינה אשר למעשה הגנה עליהם בשואה.

 

בין ספטמבר 1944 לאוקטובר 1948, עזבו 7,000 יהודים בולגרים לפלסטינה של אותם ימים. ההגירה ההמונית המשיכה בין 1949 ל-1951 כאשר לא פחות מארבעים אלף יהודים עלו לארץ, מותירים אחריהם קהילה של אלפים בודדים, בעיקר אנשים חולים או כאלה שלא יכלו לעזוב את יקיריהם לבד.

 

כאשר ביקרתי בסופיה, ביקשתי מנהג מונית שיסיע אותי לבית הכנסת או בלשון העם ל סינגוגה. (SINAGOGA). לאחר מספר דקות, מצאתי את עצמי בפתח הכנסייה הגדולה המקומית, והנהג סימן לי שעליי לרדת. כיוון שאינני דובר את השפה הבולגרית והנהג לא דיבר אנגלית, ניסיתי לציין בפניו שאני מעוניין להגיע לסינגוגה וזה לא המקום שאני מבקש.... הוא סימן לי שהבין את מבוקשי, ואחרי מספר דקות הייתי שוב בפתח מסגד מוסלמי.... רק בפעם השלישית, הוא הועיל להביאני לפתח בית הכנסת.... ואכן שלושת מקומות התפילה נמצאים בסופיה בלב העיר, זה לצד זה, ברדיוס של מאות מטרים בודדים, מתוך תפיסה של כבוד הדדי בין הדתות. בית הכנסת בסופיה הוא הגדול ביותר בדרום מזרח אירופה, והשלישי בגודלו באירופה כולה. את המקום הראשון ב'תחרות' תופס ללא ספק בית הכנסת דוהאני בבודפשט, ועל המקום השני מתמודדים מספר בתי כנסת: בית כנסת בפלזן, צ'כיה, בית הכנסת קוראל בסנט פטרבורג, רוסיה, ובית הכנסת הגדול בפירנצה, איטליה.

 

בית הכנסת הופצץ ונהרס בחלקו במלחמת עולם השנייה אך הוא שופץ ברובו, למרות שעדיין לא הסתיים שיפוצו המלא. בשנה הבאה, 2009, הקהילה תחגוג 100 שנה להיווסדו של בית הכנסת בשנת 1909. בבולגריה יש כיום כ12 בתי כנסת, אבל היחידים הפעילים הם בית כנסת בסופיה ובפלובדיב.

 

כיום חיים בבולגריה כששת אלפים יהודים, מחציתם בעיר הבירה ומחציתם בלא פחות מ-19 קהילות קטנות בהם יש מעשרות יהודים עד יהודים בודדים. בין העיירות בהם יש יהודים אפשר לציין את פלובדיב, ווארנה, בולגאס, דוגריסה, יאמבור, שומאן, ווידין. הקהילה היהודית מקיימת פעילות עניפה, כפי שנפרט מיד, וזו לא היתה מתאפשרת ללא תמיכתו העקבית של ארגון הג'וינט, המלווה את הקהילה כאן כבר שנים רבות.

 

בית הכנסת הגדול והמרשים חזר לפעילות מלאה ומתקיימים בו שלוש תפילות ביום. קול התפילה לא פסק על אדמת בולגריה והמנגינות הספרדיות העתיקות ממשיכות להישמע בששון ובשמחה לאחר שבילו גם את השלטון הקומוניסטי. שוחט מגיע מהארץ פעם בחודש כדי לשחוט לפי צרכי הקהילה. בקהילה יש גם מסעדה כשרה הפתוחה לקהל בבניין הקהילה. ליד בית הכנסת הגדול יש מקווה טהרה שנבנה וחודש בשנים האחרונות. בעבר היו אופים מצות לפסח במאפייה קהילתית. המצות שאפו בבולגריה היו בעלות סגנון מיוחד שכן היו ארוכות מאד, כמטר אורכן. רק בשנים האחרונות החלו לייבא מצות ובית החרושת למצות נסגר.

 

הקהילה עוסקת כמובן גם בחסד ועזרה סוציאלית. כל יום מוגשת ארוחת צהריים ליותר ממאתיים איש ואישה וסדר פסח ציבורי נערך ליותר מאלף איש. הקהילה מפעילה גם בית אבות יהודי. הקהילה מוציאה לאור עיתון דו שבועי המהווה קשר בין כל יהודי המדינה. רוב הפעילות היהודית של יהודי סופיה מתקיימת בבית העם, בניין הקהילה, ויש פעילות חינוכית לכל הגילאים בקהילה מנער ועד זקן.

 

בית הספר היהודי בבולגריה הוא יחיד במינו. בדרך כלל בתי הספר היהודיים בעולם הם בתי ספר פרטיים ונפרדים ממערכת החינוך המקומית. אולם בבולגריה אין שלטונות המדינה מאפשרים למיעוטים לפתוח בתי ספר פרטיים, וזאת מחשש מפני המוסלמים הטורקים הרבים החיים במדינה. הפתרון שנמצא כדי לתת חינוך יהודי הוא בית ספר ממלכתי, בו יש גם כתות נפרדות ליהודים. בבית הספר לומדים כ-300 ילדים מבני הקהילה.

 

החינוך היהודי בבולגריה זוכר ארבע תקופות שונות: מן העבר זכור ה"מלדר" - בית הספר הספרדי הדתי, המקבילה של ה"חדר" האשכנזי, שפרח בבולגריה לפני העצמאות המדינית. לאחר העצמאות, התפתח זרם בתי הספר של ה"אלייאנס איזראליטה אוניברסל", שחרטו על דגלם את השילוב של השכלה כללית ושפת המדינה יחד עם לימודי היהדות. השלב בשלישי היה פריחתם של בתי הספר הקהילתיים, הלאומיים במהותם, שהוחזקו על ידי הקהילה, והשלב הרביעי הוא זה של היום - בה לומדים הילדים היהודים בבית ספר ממלכתי בולגרי עם שיעורי עברית ומסורת יהודית.

 

כל שנה מתקיים מחנה קיץ לצעירים. יותר מ-300 צעירים מכל קהילות בולגריה באים למחנה זה לחזק את זהותם היהודית. אכן, לא מדובר רק בשימור ובטיפוח השרידים: בשנים האחרונות ניכרת תנועה של צעירים השבים לזהות יהודית ולפעילות חברתית וקהילתית. זהו כמובן האתגר הגדול העומד בפני ראשי הקהילה, לאחר שנים של ריחוק וקומוניזם.

 

נדמה שאת עברה ועתידה של הקהילה היהודית בבולגריה ניתן לסכם בתפילה אשר חוברה על ידי אחד מרבני הקהילה בעבר ונאמרת מידי שבת בבית הכנסת: "צור ישראל חזק ידי אחינו אשר הם שם, ואמץ את לב שוחרי השלום בכל העולם ובלבב שלם, בקיום חזון נביאנו הגדולים, וברך את ממשלתנו, ממשלת הפועלים והאיכרים בבולגריה הברוכה ומהרה יקויים החזון הגדול: "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".

 

החיים היהודיים הולכים ומתחדשים בבולגריה לאחר מספר דורות של היחלשות עקב נסיבות הזמן והמקום. אחד מראשי הצעירים הפועל למעון חיזוק היהדות במקום אמר לי בביקורי: "האתגר שלנו כיום בבולגריה הוא חידוש החיים היהודיים ביתר שאת. אנו צריכים ללמד את הצעירים יהדות מהי כדי שיבינו שהיהדות צריכה להיות חלק אינטגראלי מחייהם וכדי שימשיכו לחנך בדרך היהדות את בניהם אחריהם". נדמה שלא רק על נבואת ישעיהו על שלום העולם מקווים ומתפללים יהודי בולגריה, אלא גם על נבואת יחזקאל הנביא "כה אמר ה' אלוקים לעצמות האלה הנה אני מביא בכם רוח וחייתם ונתתי עליכם גידים והעלתי עליכם בשר ... ונתתי רוח וחייתם". נבואה של התעוררות וחיים מחודשים ההולכת ומתקיימת ביהדות בולגריה.

 

בולגריה שימשה בעבר כצומת מרכזי בין מזרח למערב: שיירות של סוחרים עברו בה מאירופה לעבר הבירה של האימפריה, איסטנבול. אף שהסולטן הטורקי כבר מזמן אינו שולט על הבלקן, עדיין בולגריה משמשת מעין גשר בין מזרח ומערב. האווירה המיוחדת הזו מורגשת היטב גם במיקרוקוסמוס היהודי, המתנודד בין הערבי למערבי, ובין הלאדינו לעברית ולבולגרית.