שוודיה
אידיליה צפונית
מחבר: אליהו בירנבוים
מתוך: המדור יהודי עולמי ב"מקור ראשון"
תקציר: האורתודוקסים והליברלים חולקים ממסד אחד בדו קיום מופתי, המלחמה הותירה אחריה זיכרונות של הומניות ואפילו הבהמות נהנות מאיסור שחיטה גורף. הצפון נוסח שטוקהולם.
מילות מפתח: שוודיה, איסור שחיטה, שטוקהולם
שלושה דברים מייחדים את קהילת יהודי שוודיה משאר קהילות ישראל: ראשית, רוב רובם של חברי הקהילה הם ניצולי שואה או דור שני ושלישי לניצולים. שנית, הקהילה בנויה במתכונת של "קהילה מאוחדת" (אינהייט גימאנדה), כפי שהיה מקובל בגרמניה לפני "הפרדת הקהילות". שלישית, שוודיה היא המדינה החילונית ביותר בעולם. כל אלו נותנים לקהילה היהודית בשוודיה, המונה כשמונה עשר אלף יהודים, נופך מיוחד.
מניין במאה הי"ח
היהודי הראשון שהורשה להתיישב יישוב קבע בשוודיה היה אהרון אייזיק, סוחר מגרמניה, שהגיע לשטוקהולם ב-1774. לאחר קשיים רבים הוא קיבל אישור להישאר, והביא את משפחתו ואיתם את מספר האנשים שנדרשו להשלמת מניין. לפני החוק שחקק המלך גוסטב השלישי, רק לנוצרים ניתן אישור לגור במדינה. לאהרון אייזיק, היהודי הראשון בשטוקהולם, הוצעה אזרחות אם יקבל על עצמו נצרות. תגובתו - "לא אמיר את דתי בעד כל הזהב בעולם" - עשתה רושם על הלורד, ראש העיר של שטוקהולם, וזה הציע לו לשלוח מחאה חוקית למלך גוסטב השלישי. כתוצאה מכך המלך נתן לו אזרחות כיהודי השוודי הראשון.
אהרון אייזיק והאבות המייסדים הללו רכשו אדמות, הקדישו בית קברות והעסיקו רב ששימש מנהיג רוחני ומורה. הם גם הקימו חברה קדישא. מקומות היישוב היו מוגבלים על פי חוק, כמפורט ב"תקנות היהודיות של 1782". יהודים יכלו לעסוק רק במקצועות מסוימים והוגבלו בתעסוקתם. בשנה זו הותר ליהודים לבנות בתי כנסת, לקיים תפילות קהילתיות ולעסוק במקצועות שלא נשלטו על ידי הגילדות בערים אלו.
תהליך האמנציפציה היהודי החל ב-1838, כשהמלך צ'רלס ה-14 הסיר כמה מההגבלות על היהודים, ונתן להם הגנה חוקית וזכויות אזרח רבות. אחד האיסורים האחרונים, האיסור על מילוי תפקיד פוליטי, הוסר רק ב-1951.
האוכלוסייה היהודית גדלה באופן משמעותי במחצית השנייה של המאה הי"ט ובראשית המאה הכ', בתקופת גלי ההגירה הגדולים של יהודי רוסיה ופולין. ב-1920 מנתה קהילת יהודי שוודיה כ-6,500 נפש.
במלחמת העולם השנייה היתה שוודיה ניטרלית. למרות שאזרחים רבים תמכו בנאצים בשנות השלושים והארבעים המאוחרות ולשוודיה היו יחסים דיפלומטיים עם גרמניה, היהודים לא נרדפו. יהודי שוודיה היו מעורבים בצורה ישירה או עקיפה בכמה מאמצים להצלת חיים בזמן מלחמת העולם השנייה. למרות שרבים בעולם ידעו על העזרה שהוגשה על ידי יהודי שוודיה ואזרחיה ליהודים הדנים באוקטובר 1943, מעטים מודעים לפעילויות ההצלה האחרות.
שעריה של שוודיה היו פתוחים ל-900 יהודי נורווגיה ב-1942, וכך נוצר התקדים להצלת יהדות דנמרק באוקטובר 1943: כ-8,000 יהודים דנים ברחו לשוודיה בעשרות סירות דייגים וכלי שיט קטנים אחרים. הם קיבלו מידע על תוכניות סודיות לעצור ולגרש אותם ממקומם בתקופת הימים הנוראים, והמחתרת הדנית הצליחה להבריח את רובם לשוודיה בסירות. רובם הגדול שבו לדנמרק אחרי המלחמה.
במשך ששת החודשים שבין יולי 1944 לינואר 1945 עשרות אלפי יהודים הונגרים ניצלו בבודפשט ע"י הדיפלומט השוודי ראול ולנברג, הידוע בפעולותיו למען הצלת היהודים ומהווה מקור לגאווה לאומית בשוודיה עד היום.
למרות כל העזרה והתמיכה בהצלת יהודים, עננה מסוימת עדיין מעיבה על שמי ההיסטוריה השוודית-גרמנית: פרשה סבוכה של מכירת ברזל משוודיה לגרמניה, והעברת זהב נאצי לשוודיה במהלך המלחמה. הפרשה נמצאת בבדיקה של ועדה שהוקמה על ידי הממשלה השוודית ב-1997.
רובם של יהודי שוודיה כיום הגיעו לאחר השואה, כפליטי מחנות ריכוז. כניסתם הותרה לשוודיה מיד לאחר תום המלחמה. מבין האלפים הרבים שהגיעו לממלכה הצפונית, כשבעת אלפים ביקשו לקבוע בה את ביתם; השאר, הרוב, עזבו לישראל או לארה"ב. הגירה זו הכפילה כבר אז את האוכלוסייה היהודית השוודית. ב-1956 הגיעו יהודים ניצולי שואה מהונגריה, ומהגרים יהודים נוספים באו מפולין ב-1968, במהלך גל העזיבה והגירוש של היהודים שם. בשנים האחרונות הצטרפו גם יהודים מרוסיה ומישראל לוותיקי הקהילה.
ניצולי שואה חיים בהרבה מאוד קהילות בעולם, אולם שוודיה היא לדעתי אחת משלוש קהילות שבהן ניצולי השואה הם הרוב – לצד הונגריה ואוסטרליה. רקע זה מביא לתופעות שונות, ובהן הפער באחוז נישואי התערובת בין הדור השני לדור השלישי של ניצולי השואה. הדור השני, בנים לניצולי השואה, המשיכו לשמור על מסורת בית אבא והקפידו על נישואין בתוך הקהילה היהודית. לאחר השואה, נישואין עם נשים שאינן בנות ברית יכולים היו להוות פגיעה קשה לדור ההורים, שסבלו מאנטישמיות ושרדו את מחנות הריכוז. אולם, דור הנכדים או הנינים אינו ממשיך מסורת זו, ואחוז נישואי התערובת עולה בצורה דרמטית.
הכנסיות השוממות
שוודיה היא החילונית במדינות תבל: רק אחוז אחד (!) מכל אזרחי המדינה מגדיר עצמו כדתי. וכשגויים לא הולכים לכנסייה, יהודים לא הולכים לבית הכנסת... היהודים לא חיים במדינות הפזורה על אי בודד. הם מהווים חלק מהחברה, מהתרבות, מהמנטליות. הם מושפעים מהפולקלור, מהטעמים והריחות במקום מגוריהם, והדבר מתבטא גם ביחס לדת.
הקהילה היהודית בשטוקהולם ידועה כקהילה מאוחדת. כל בתי הכנסת, ללא קשר לשייכות הארגונית או הדתית שלהם, שייכים לארגון גג אחד.הקהילות בסקנדינביה בכלל ובשוודיה ושטוקהולם בפרט קיבלו השפעה רבה מהקהילות היהודית בגרמניה, הן בנוסח התפילה (נוסח אלטונה מגרמניה, אשכנז, הוא הנוסח המקובל בכל קהילות סקנדינביה(והן במבנה הקהילות. המאפיין את הקהילות המאוחדות הוא שהן משרתות הן את היהודים המגדירים עצמם אורתודוקסים והן את היהודים המגדירים עצמם קונסרבטיבים או רפורמים. הקהילה לא נותנת עדיפות לזרם אחד על פני חברו. במבנה קהילתי זה, שני הזרמים ביהדות מהווים חלק מאותה קהילה, עם נשיא אחד, תקציב אחד, שירותי צדקה ורווחה מאוחדים, ובית קברות אחד. ההבדל בא לידי ביטוי בכך שלכל זרם יש בית הכנסת שלו והרב המתאים לציבור שלו.
סגנון קהילה היה סלע המחלוקת בהונגריה ובגרמניה בסוף המאה ה-19, כאשר רבנים אורתודוקסים, ובראשם רש"ר הירש, ביקשו להפריד את הקהילות האורתודוקסיות מן הקהל המאוחד שבו שלטו מגמות ליברליות. לעומתם כתב הרב הילדסהיימר שלא רק "שמותר לקיים אחדות קהילתית בין יהודים רפורמים ליהודים אורתודוקסים במצבים שבהם אפשר להבטיח את שלמות העמדה האורתודוקסית", אלא שיש בכך "מעשה נאצל" כדי לשמור על הקיום היהודי. הרב הילדסהיימר חש שחובה על האורתודוקסים לשתף פעולה עם אחיהם היהודים בנושאים בעלי עניין קהילתי משותף, אפילו כאשר המוסדות המטפלים בנושאים אלו משויכים ליהודים ליברלים.
לפי מיטב ידיעתי, מאז הפרדת הקהילות, לא נותרו בגרמניה קהילות מאוחדות (למרות שארגון הגג של כל הקהילות בגרמניה משותף לאורתודוקסים ולליברלים). כיום חיות בשלום ובסדר מופתי בשטוקהולם שתי קהילות, זו לצד זו. כל קהילה שומרת על ייחודה ועל בתי הכנסת בסגנון שלה, אולם המבנה הקהילתי הוא אחד, משותף לשני הזרמים, והכל מתנהל מתוך כבוד הדדי. בימים אלה נבחרה אישה כרבה של בית הכנסת הקונסרבטיבי בשטוקהולם, זו הפעם הראשונה בהיסטוריה של הקהילה (בשוודיה כמעט מחצית מחברי הפרלמנט הן נשים!). הרב יצחק נחמן (בוגר שטראוס-עמיאל), רבה של הקהילה האורתודוקסית, הוכתר רק לאחרונה לתפקידו בטקס הכתרה מרשים ומרגש.
ניצל מליל הבדולח
כיום יש בשטוקהולם שלושה בתי כנסת. הגדול ביותר הוא המסורתי, הקונסרבטיבי, הידוע כבית הכנסת הגדול. שני בתי הכנסת הקטנים יותר הם אורתודוקסיים – עדת ישראל ועדת ישורון.
בית הכנסת הגדול נחנך בשנת 1870, בשנה שבה הוסרו ההגבלות האחרונות בנוגע למעמדם החוקי של היהודים בשוודיה, והם קיבלו אמנציפציה מלאה. בסגנונו ובממדיו ממשיך בית הכנסת הגדול בשטוקהולם מסורת של בתי כנסת מונומנטאליים שנבנו באירופה, ביניהם בתי כנסת בולטים במיוחד כגון בית הכנסת החדש ברחוב אוראניינבורגר בברלין (נבנה 1859-1866, נהרס ב-1938) ובית הכנסת הגדול ברחוב דוהאני בבודפשט (נבנה 1854-1859). סגנונם שאב השראה מהאדריכלות האוריינטלית, המוּרית בעיקר, ומטרתו של סגנון זה היתה להחיות את עברו המפואר של עם ישראל בארץ ישראל ובספרד בימי הביניים.
בית הכנסת הגדול בשטוקהולם שייך לזרם היהדות הליברלית; במקור השתייך לקהילה הרפורמית, אולם כעת הוא קשור לתנועה הקונסרבטיבית. כמו בבתי כנסת רפורמיים בגרמניה במאה ה-19 ובתחילת המאה העשרים, מלוות התפילות בערבי שבת, בשבתות ובחגים בנגינת עוגב (על ידי נגן שאינו יהודי), ובשירת מקהלה מעורבת. הגלריות שמורות לנשים, ואילו הצד השמאלי בקומת הקרקע לגברים. בצד הימני מותרת ישיבה מעורבת. התפילות נערכות בשוודית ובעברית, ומתקיימות בכל שבת וחג וכן בימי שני וחמישי.
לבית הכנסת האורתודוקסי עדת ישורון יש היסטוריה מעניינת מאוד. הוא מרוהט בספסלים, בשולחנות, בתיבה ובארון קודש שעמדו בעבר בבית כנסת קטן בהמבורג בגרמניה. בית הכנסת שרד באופן נסי את ה"קריסטלנכט" (ליל הבדולח, 9 בנובמבר 1938), שבו נשרפו והושחתו כמעט כל בתי הכנסת בגרמניה. הקהילה היהודית בהמבורג הצליחה בדרך לא דרך לשלוח את הריהוט לשטוקהולם לפני תחילת המלחמה.
קדימה בני עקיבא
מלבד הקהילה בשטוקהולם, מצויות קהילות יהודיות בערים מלמו וגוטנברג. קהילות קטנות נוספות נמצאות בבורס ובאופסלה, ומספר יהודים גרים בהלסינגבורג, בלונד, בנורקופינג ובווקסג'ו.
במלמו יש בית כנסת אורתודוקסי וקהילה פעילה עם גן ילדים. תנועת הנוער המרכזית בשוודיה ובכל סקנדינביה היא תנועת הנוער בני עקיבא. התנועה משמשת לא רק תנועת נוער ציונית, ומשקיעה בקירוב הצעירים לזהותם היהודית. שליחי בני עקיבא בסקנדינביה, אלעד מאיר ואשתו שרי (אף הם בוגרי שטראוס-עמיאל), עושים ימים כלילות כדי להגיע לכל קהילה גדולה וקטנה ולכל צעיר יהודי, לשם העמקת הזהות היהודית והציונית בגישה של קירוב לבבות.
בשטוקהולם קיים בית ספר יהודי בשם הלל. בית הספר היסודי פועל במתכונת רגילה, הכוללת לימודי חול ולימודי מסורת גם יחד. אולם, התיכון היהודי בשטוקהולם הוא לדעתי יחיד ומיוחד בכל העולם היהודי: מדובר ב-4 כיתות תיכון יהודי הפועלות בתוך תיכון כללי, לא יהודי. היהודים לומדים בכיתות נפרדות את כל המקצועות, עומד לרשותם חדר אוכל כשר במשך כל ימות השנה, וכמובן הם אינם לומדים בשבת ובמועדי ישראל - אבל הם מהווים חלק מהתיכון הלא יהודי, וכך מקבלים את תמיכת המדינה בכל ההוצאות הכרוכות בחינוך הכללי ובחינוך היהודי. רק בשנה האחרונה, שילם משרד החינוך המקומי עבור כל ההכנות לקראת חג הפסח, כולל ניקיון המטבח, הכשרתו וקניית המצות...
פרות קדושות
שוודיה ידועה גם באיסור החל בה על שחיטה כשרה. בני הקהילה נדרשים להביא את הבשר הכשר מארצות אחרות באירופה. איסור השחיטה הוא סיפור אירופאי מודרני ארוך, שראשיתו בשוויץ בשנת 1864. לאחר עליית השלטון הנאצי נעשה ניסיון להרחיב את האיסור ולהחילו במדינות רבות באירופה, על פי רוב ללא הצלחה.
הקהילה היהודית בשוודיה עושה מאמצים גדולים כדי לשנות את החוק בפרלמנט המקומי ולהתיר את השחיטה. אחת הדרכים המקוריות להשפיע על העברת החוק להיתר השחיטה היא קואליציה ההולכת ונרקמת בין היהודים לבין המוסלמים בנושא זה. כידוע, גם המוסלמים מקפידים על שחיטת הבהמה לצורך אכילתה, וגם שחיטתם אסורה על פי החוק השוודי. שוודיה פתחה את שעריה יותר מכל מדינה אירופית אחרת להגירה מוסלמית, והיום כ-450,000 מ-9 מיליון תושביה (6%) הם מוסלמים. כשליש מתושבי העיר מאלמו, השלישית בגודלה במדינה, הם מהגרים מוסלמים. ייתכן אפוא שהישועה בנושא השחיטה היהודית תבוא דווקא מהמוסלמים.
כאשר שאלתי את נשיאת הקהילה בשטוקהולם מדוע הנושא של שינוי חוק השחיטה כל כך חשוב בעיניה, והאם הקהילה מתכוננת להפעיל מערכת של שחיטה מקומית אם החוק יאושר, היא השיבה: "אינני בטוחה שנתחיל לשחוט בשוודיה, אבל כיהודים גאים שחיים בעולם חופשי ודמוקרטי, אני לא מוכנה לוותר על כך שנוכל לחיות כבני חורין במדינה זו ולשחוט לפי רצוננו וראות עינינו, הן במחשבה והן במעשה".
rabanim@ots.org.il