זימבבווה, בלוואיו
בית אבות לבן באפריקה
מחבר: אליהו בירנבוים
מתוך המדור "יהודי עולמי", מקור ראשון
תקציר: בניין בית הכנסת נמכר לנוצרים ובבית הספר היהודי לומדים גויים. האם אפשר להיות יהודי בזימבבווה?
מילות מפתח: זימבבווה, קהילות יהודיות
כיצד לחיות חיים יהודיים במדינה שיש בה 900 אחוזי אינפלציה בשנה ו-80 אחוזי אבטלה, שאין בה אספקה סדירה של מים וחשמל, שכמעט מחצית מהאוכלוסייה בה נשאי איידס, ותוחלת החיים הממוצעת היא הנמוכה בעולם (36 שנה)? זהו האתגר של הקהילה היהודית הקטנה אבל הנפלאה בבולוואיו, זימבבווה.
רוב יהודי זימבבווה הגיעו בסוף המאה הי"ט וראשית המאה הכ' למושבה הבריטית רודזיה, שלימים הפכה להיות מדינה עצמאית בשם זימבבווה (1970). בשנת 1894 החלו להגיע ראשוני היהודים מליטא ומרוסיה, ובשנת 1920 הצטרפו אליהם יהודים מהאי רודוס שביוון. בשנת 1930 הגיעו למדינה יהודים שברחו מגרמניה, וכן הגיעו מעט יהודים לאחר השואה.
במשך השנים צמחה הקהילה, ובשנות השישים חיו בה כ-8,000 יהודים. נבנו שני בתי כנסיות בעיר הרארה (Harare), אחד אשכנזי (1895) ואחד ספרדי (1931). בשנת 1911 נבנה גם בית כנסת גדול ומפואר בעיר בולוואיו (Bulawayo). שני בתי ספר יהודיים הוקמו בזימבבווה, בית ספר "כרמל" בבולוואיו ובית ספר "שרון" בהרארה. אולם בשנת 1970, כאשר החלה המהפכה האזרחית בזימבבווה והתנהל מאבק מזוין בין הממשלה לכוחות האופוזיציה, רוב היהודים עזבו את המדינה.
כיום גרים בזימבבווה 300 יהודים בלבד. רובם מרוכזים בעיקר בערים בולוואיו והרארה, ובודדים גרים בקווה קווה (Kwe Kew), גרו (Gweru) וקדומה (Kadom). רוב היהודים החיים במדינה הם בגיל מתקדם. בודדים בקהילה עדיין זוכרים את ימי תפארתה, ולא שוכחים לציין בגאווה שנגיד בנק ישראל הנוכחי, סטנלי פישר, הוא יליד הקהילה בזימבבווה.
המצב הכלכלי והפוליטי, ואולי גם המצב הבריאותי – שכן כאמור אחד מכל שני תושבים שחורים במדינה נושא נגיף איידס - גרמו לעזיבה עצומה של יהודי המדינה. חלק גדול מחוות התושבים הלבנים נלקחו על ידי השלטונות וניתנו לקולקטיבים של שחורים לצורך עבודתם. יהודים רבים נשארו ללא אדמות ורכוש, והאינפלציה המשתוללת גרמה לאיבוד ערכו של הכסף. כיום לא ניתן לצאת לקניות עם פחות מ-3-2 מיליון דולר זימבבווי, וגם בסכום זה מספר המצרכים שניתן לרכוש הוא מצומצם למדי. חברי הקהילה מתארים מצב שבו לעיתים אין אורז ולעיתים אין דלק.
יש לציין שבזימבבווה גר שבט המכונה "יהודי רוסאפ" (Rusape Jews), הטוענים להיותם צאצאי "עשרת השבטים". הם מהווים קהילה נפרדת, ואינם נכללים במספרים ובסיפורים שבמאמר זה (עליהם עוד נכתוב בעתיד אי"ה).
97.5% תלמידים לא יהודים
ברוב הקהילות, המוסד המרכזי המהווה את עמוד התווך של הקהילה הוא בית הספר היהודי, אולם בבולוואיו התהפכו היוצרות. המוסד היהודי המרכזי אשר הפך למוקד הקהילה הוא בית האבות היהודי אשר מתגוררים בו כ-30 יהודים. בית האבות משמש בימות החול גם כבית הכנסת, שכן היהודים מצויים בו במשך היום והלילה, וכך אין צורך לחפש מניין. רב הקהילה מתפלל עם זקני בית האבות מדי יום, כאשר חלק מהם לא יודעים בבואם ובצאתם אם היו בתפילת שחרית או בערבית. בשבת התפילות מתקיימות בבניין הקהילה.
אחת הדמויות הצבעוניות של בית האבות היה לייזר אברמסון, אשר נפטר לפני כשנה בגיל 107. זכיתי להכירו באופן אישי בביקורי בבולוואיו. לייזר נולד בשטייטל בפולין ליד ביאליסטוק, והגיע לרודזיה בשנת 1926. הוא התגורר ב-30 השנים האחרונות בבית האבות היהודי, ושם סיים את חייו, שהחלו במאה הי"ט ובאו אל קיצם במאה העשרים ואחת.
בית הספר היהודי "כרמל", אשר נוסד עבור ילדים יהודים, מונה כיום כ-200 תלמידים, אך רק חמישה מתוכם יהודים (שניים מהם ילדי משפחת הרב המקומי). בין תלמידי בית הספר יש כיום נוצרים, מוסלמים והינדים, שחורים ולבנים המבקשים רמה חינוכית גבוהה. באופן פרדוקסלי, בכל יום שישי הלימודים מתחילים כמקובל בבית ספר יהודי במסדר בוקר שבו פותחים כל הילדים את היום ב"מודה אני" וב"קבלת שבת", ומסיימים בשירת ה"תקווה". את הקידוש בערב שבת אומר אחד הילדים היהודים, ובברכת המוציא מכובד אחד הילדים הלא יהודים. למותר לציין שאין לימודים בבית הספר בימי שבת ומועד. גם בבית הספר היהודי "שרון" בהרארה יש כיום רוב גדול של תלמידים לא יהודיים.
בית ספר יהודי עם רוב מוחלט של תלמידים לא יהודים אינו בגדר תופעה ייחודית; היא קיימת גם בקהילות לא מעטות בעולם כסמל לרצונה של הקהילה לדבוק בעברה, מתוך נוסטלגיה לתקופות שהיו ולא ישובו עוד. תופעה זו נפוצה במקומות שבהם היו פעם קהילות גדולות ובתי ספר פורחים, וכיום יש בהם יהודים ספורים. כך בבית ספר "אלברט אינשטיין" בקיטו שבאקוודור, בית הספר היהודי בלה-פס שבבוליביה, בית הספר בפורט אליזבט שבדרום אפריקה ועוד. קשה להסביר את השמירה על בתי הספר הללו בצורה רציונלית פשוטה. נראה שמדובר ביצר קיום קהילתי: הקהילות מרגישות שעצם קיומו של בית ספר יהודי בקהילה, גם אם אין בה ילדים או צעירים יהודים, "שומר על הגחלת" של הקהילה וסגירתו מהווה מיתת נשיקה שלה.
ומה עם הרב? הרב נתן אסמוכה ואשתו קטי מסיימים בימים אלו ארבע שנים של מנהיגות רבנית בקהילה. את מקומם ימלאו הרב דוד עלימה ואשתו אפרת (שני הזוגות בוגרי שטראוס-עמיאל). למשפחת אסמוכה שלושה ילדים, או במילים אחרות כ-60 אחוז מילדי הקהילה בבולוואיו. במשך השנים הרבנית קטי קיימה בית ספר פרטי לילדיה בביתה. בכל יום, אחרי שובם של הילדים מבית הספר, הושיבה אותם עם ספרים מכיתת בית הספר שלהם בארץ ולמדה איתם את כל תוכנית הלימודים בלשון עברית, תנ"ך, משנה והלכה. אולם מעל הכל, משפחת הרב מתמודדת עם תחושת הבדידות החברתית. למרות שהקהילה בבולוואיו קטנה ומשפחתית, קשה לא לחוש את הבדידות של משפחת הרב.
חורבן הבית
כמו בני אדם, יש גם קהילות החוות טראומה. לצערנו כך אירע לקהילה היהודית בבולוואיו לפני ארבע שנים.
בשבת "שובה", בערב יום כיפור תשס"ג, אירע הנורא מכל: בית הכנסת המרכזי היפה והגדול של הקהילה, שהיו בו כ-1,500 מקומות תפילה, עלה בלהבות ונשרף בין כסה לעשור. קשה לדעת מה גרם לשריפה זו, אולם לא מן הנמנע שכוחות מוסלמים קיצוניים בעיר גרמו לכך. בית הכנסת שהיה גאוות הקהילה נשרף כליל. קירות החוץ נשארו למזכרת, אך ספרי הקודש, הריהוט וההיכל עלו בלהבות. למרבה הפלא, ספרי התורה אשר היו בארון הקודש שנבנה בסגנון עיראקי (בתוך חדר פנימי) לא נשרפו וניצלו מן האש.
כאשר ביקרתי בבולוואיו, כמעט שנה לאחר שריפת בית הכנסת, עדיין אפשר היה להריח את ריח האפר בתוך הבניין. המראה הנורא של בית כנסת מפואר השרוף כולו היה מדכא לב.
לא פשוט לדמיין את רגשותיה של קהילה קטנה, המצויה במאבק הישרדות, הרואה את בית הכנסת שלה נשרף עשרים וארבע שעות לפני יום הכיפורים. הקהילה היתה בהלם, אך הצליחה בכל זאת להתעשת ולהתארגן. את תפילות היום הקדוש עשו באותה שנה במרכז הקהילתי.
לאחר החג החל דיון בדילמה מעניינת בין חברי הקהילה. האם לבנות מחדש את בית הכנסת, או שמא למוכרו ולעבור למקום אחר? זקני העדה, הלמודים מלחמות וניסיון, הצביעו בעד מעבר למקום אלטרנטיבי. הם לא האמינו שהקהילה יכולה לשוב ולהיבנות, ולחזור לימי הזוהר שלה. צעירי הקהילה לא היו מוכנים לוותר על בית הכנסת כסמל וכתקווה להמשך דרכה של הקהילה, וביקשו לבנותו מחדש. לאחר דיונים ממושכים החליטה הקהילה למכור את בית הכנסת. לאחר התייעצות עם פוסקי הלכה, בית הכנסת נמכר על ידי גורם שלישי לכנסיה האוונגליסטית האפריקנית, שביקשה לרכוש את הבניין.
מסתבר, למרבה הצער, שזה היה גורלם של רוב בתי הכנסת בזימבבווה: בעיר גרו בית הכנסת נמצא כיום בשימוש הכנסייה הפנטאקוסטלית; בעיר קווה קווה נקנה בניין בית הכנסת על ידי הקהילה ההינדית במקום ומשמש לצורכיהם. בקדומה נהרס בית הכנסת שנבנה בשנת 1940, ועל גביו הוקמה כנסייה של נוצרים מכת 'עדי ה''.
בתוך גינת בית הכנסת בן מאה השנה שנשרף, היה גם בניין קטן שבו שכן המקווה הקהילתי. הקהילה הגיעה להסכם עם הכנסייה, לפיו המקווה ימשיך להיות ברשות הקהילה ובבעלותה. אנשי הכנסייה השאירו שביל בתוך גינת הכנסייה אשר ישמש את הבאים למעבר למקווה. חברי הכנסייה, מתוך התרגשות שיזכו למקווה יהודי בתוך שטחם, ביקשו אף להוסיף להסכם שגם חברי הכנסייה יוכלו להשתמש במי הטהרה של המקווה כאשר יחפוץ לבם, אולם לכך לא הסכים רב הקהילה... המקווה נמצא אמנם בתוך שטח הכנסייה, אבל שימושו הבלעדי יהיה ליהודי הקהילה.
למרות המצב המיוחד והקשה במדינה ובקהילה, היהודים לא מרימים ידיים, ונאבקים על הישרדותה של הקהילה היהודית. גם אם מפאת גיל חברי הקהילה קשה לדעת מה יהיה על עתידה, הרי שכוח הרצון והמאמצים לשמור על היהדות מהווים סמל ומופת לכל קהילה יהודית בעולם.