איך מקבלים ראש השנה בבבל?
(מאת אמ-נאנו-לין כהן לאל נבו, אל החכמה והספר)
היום הראשון לחודש ניסן.
שתי שעות לפני עלות השמש.
כהן הראש קם ממשכבו, רחץ במי נהר, ובגמרו - פנה אל משכן בל, הוא אנליל, ושם כרע, ויתפלל.
בגמרו להתפלל פתח את השער לרוחה , בעדו נכנסו הכוהנים והמשוררים, אשר עבדו את האל כמשפט.
כה נעשה במשך ארבעה ימים רצופים; וביום הרביעי לחודש ניסן אחר ארוחת הצהרים המאוחרות נאספו כל הכוהנים ופרחי-הכוהנים במקדש אקיאה. האולם הבהיק מלובן מדיהם ומצנפותיהם הצחורות - רק אי פה אי שם נוצץ עדי זהב בתוך שפעת הלובן ולבסוף הופיע כהן הראש. לאיטו פסע אל מרכז החדר, הניף יד-שמאלו אל האלים ויחל לדבר.
בא בשנים היה האיש, וקולו חלש; אך בתוככי הס שהושלך בהיכל העצום נשמע קולו בבהירות: "עת בגובהי שחקים" - פתח, ושומעיו הסכיתו בדומיה, האזינו לספור המקודש, המתאר את מלחמת אנליל בתיאמת, ובריאת האדם. בעל- פה ידעו הישיש, כה רבות חזר עליו מאז ימי נעוריו!
היום החמישי לחודש ניסן.
אך החל החג, לאחר פתיחתו המקודשת אתמול! קדחתנות מורגשת בחצרות המקדש הגדול, האסגיליה. לאחר תפילה חגיגית עם שחר, טוהר המקדש בטכס מיוחד, וגם הכוהנים רחצו וטהרו. בעלי-מלאכה גררו את "שמי הזהב" - אפיריון זהב נהדר, וכיסו בו את משכנו של נבו, אשר בהיכל הגדול, ויברק ללהט החמה באור-יקרות; ואחרים הנה אצים, נושאים על שכם את שולחן המנחות למשכן נבו - זהב שחוט גם הוא.
גדול היום - יום כפורים הוא למלך, לתופש שרביט השלטון. כוהנים מיוחדים נשלחו להביאו מארמונו, ובתהלוכה חגיגית ורבת רושם עובר הוא בחוצות רגלי, מרכבתו מובלת אחריו, מוקף עדת כוהנים לבושי לבן, ואחריו פוסעים השרים רבי-השלטון, נושאים בידיהם את הכתר, טבעת-המלך, השרביט והחרב. רק, עד פתח ההיכל ילווהו כולם; ושם יטול מידי שריו את אותות שלטונו, ולבדו יכנס פנימה.
דומם ניצב הוא ומחכה; לפני האל - גדולים גם קטנים יושפלו! והנה יצא הכהן הגדול מקודש הקדשים, שם ניצב פסל אנליל. מדודות פסע אל המלך, וללא יראת כבוד שהיא, הוציא מידי המלך את החרב, השרביט, הטבעת והכתר. לא פלט גם הגה, רק פנה לאחוריו, שב לקודש-הקדשים והניח את סימני השלטון למרגלות מרודך.
ואז אומנם שב אל המלך, וביד כבדה סטר על פניו, כפל ושילש, ואחר תפסו בידיו, משכו לקודש הקדשים, והטילו על הארץ למול פסל מרודך. ומלך בבל כרע על ברכיו, והתפלל:
"לא חטאתי, אדון הארצות,
לא הזנחתי משאלות הוד-קדושתך,
לא השמתי את בבל..."
ככלותו להצטדק הרימו הכהן מעפר, שם על ראשו את הכתר, בידיו נתן את השרביט, חגר למותניו את חרבו וענד לאצבעו את טבעתו; ניתן הכוח והשלטון בידי המלך לשנה הבאה. אך עוד לא מלא צבאו. שנית ניגש אליו הכהן וסטר על פניו. והפעם בחזקה, ככל יכולתו. כי כן כתוב בספרים הקדושים: "והיה אם יזלגו עיניו דמעות - אות טוב הוא לשנה הבאה. ואם לא - רעה תבוא על העם."
כל זאת התרחש בתוך ההיכל. ובעיקר בינתיים - מבוקה ומבולקה. נעלם מרודך ואיננו - שבוי הנו, אסור בתוך ההרים הכבירים. נרעש עם הארץ, קינה ותאניה בכל חוצות. המוני מתאבלים מחפשים אחר מרודך, תועים ברחובות; נשים מקוננות מבכות וצועקות בקול גדול. הייתה העיר לחרדת-אלוהים. מרכבת מרודך, חסרת בעליה, מובלת אל בית-אקוטו, מחוץ לעיר. והנה גם אלה מקוננת ובוכייה יוצאת משער עישתר, פורשת מן העיר... זעקה גדולה נשמעת בעיר: אם לא ימצא אנליל - ואבד עם בבל! המונים נחפזים, מבקשים, שואלים:
"היכן מוחזק מרודך בשבי?" היכן?
היום השישי לחודש ניסן.
השחר העולה חשף לעין המוני אדם נאספים על גדות הנהר, נתלים כאשכולות על רציפיו; שפעת ראשים משחירה, מכהה את קצף הגלים המתנפצים אל החוף. ההמונים ממשיכים לזרום מכל קצווי העיר, ורבה המהומה ברחובות הסמוכים לנהר. והנה אנחת רוחה עברה כגל על פני ים האנוש ההומה. נשמעו קריאות שמחה; ולאור קרני השמש הראשונות נראו בבירור שרטוטיו הכהים של מפרש מופז. בעוד כמה דקות, הופיעה מאצל עיקולי הנהר דמות ספינה מחוטבת היטב, ספינתו של נבו בן מרודך, אשר חש בבלה ליקום את נקמת אביו ולהצילו מהשבי, ולאחריו נגלה צי שלם, מוביל מחנה אלים מניפור, אורוך כותה, קיש, ובורסיפה. מחנה אלים אשר חשו לעזרת נבו, בהצילו את אביו. כבר זהרה השמש בכל הודה, כאשר נקשרו חרטומי הספינות אל הרציף. ולאורה נתגלה המלך, בבגדים צואים, זקנו לא סורק ופניו לא רוחצו, ולידו שריו.
שמחה רבה תקפה לבב כל בבלי - הגיעו האלים להציל את מרודך! בקריאות שמחה נתקבלו האלים השונים. המלך נסך לפניהם נסך, ואחר הובילם אל המקדש. נהר אדם שטף עבר ברחוב התהלוכות המפואר והדו ונהמו הגיעו עד למרחק. אך מעל ראשיו בלטו התנוססו ראשי האלים, והם מתנודדים על שכם נושאיהם. והמון האדם נשאר צובא על שערי היכל האסגיל, גם לאחר שנבלעו בפתחיו פסלי האלים הנוצצים.
היום השביעי לחודש ניסן.
ביום זה עלתה הריגשה והמהומה בעיר לשיאים לא נודעו עד עתה. ככוורת דבורים עת יצאה המלכה למעוף הכלולות - כן שקקו והמו הרחובות, בואשת ההמונים עם ענני האבק תמרו אל-על, והשרב הכבד אך הוסיף לערפול המחשבה וההגיון. אך עת קרבה השמש לפאתי מערב, השתלהבה בלהבות ארגמן מבזיקות לפני כבותה כליל - אז נפערו שערי המקדש האפלים אל הרחוב השוקק.
שורת כוהנים לבנים תופסי לפידים יצאה במרוצה לפנות את הדרך; ואמנם ההמון העצום נהדף לאחוריו. שאגה עצומה עלתה מאלפי גרונות. הוא יוצא! נבו יוצא להציל את אביו! ולאחר רגע זינקו הדי השאגה אל הפרברים הרחוקים ביותר, ונשתברו לאלפי הדים ובני הדים.
לאחר הכוהנים לובשי הלבן, הגיחו יצאו מאפלת פי השער כהן-הראש נוצץ בלובנו והמלך העדוי עדי מלחמה כשניצוצות הלפידים חופזים על פני חליצתו, ומתעכבים באקראי ע"פ ברקת או ספיר הקבועים בחושנו. ועתה, הנה מתנודדים וגבוהים נגלו האלים, נשואים על חמורים ופרדים, מוארים באור יקרות של מאות לפידים, יוצאים למלחמה. וכך שירכה התהלוכה הנאדרת את דרכה, עד הגיעה ל"הר" - אחת הזיכורות האטומות. פסלי האלים קרבו עד למגדל - והנה כבו כל הלפידים באחת. ההמון הגדול נשתתק, רק הכוהנים תפושי האקסטזה הקישו בתופיהם וזעקו אל מרודך. ולפתע, נדמו גם הם - נשמעו הדי חבטות עמומות, הנשנות בקצב קבוע, ודלת הזיכורה התמוטטה ותיפול. הדומיה כמו עמקה פי שבע, וכל צוואר התארך לראות את מרודך - ואמנם נראה על רקע החשיכה האטומה רבוע אור מבעד לדלת הזיכורה - הפרוצה. ובעוד דקה הופיע פסלי המתנודד של מרודך מתוך האפילה.
עתה כמו הוסר המחסום, נפער הסכר: ואשד עצום של קריאות, צחוק וגיל השתפך על פני העיר, דמה לרעם אדיר שבישר לכל אפסי ארץ:
נבו שיחרר את מרודך ! מרודך חזר! חזר!
היום השמיני לחודש ניסן.
לאחר ההמולה העצומה ששררה ברחובות, הושלך הס. דומיה מאופקת השתלטה על העיר. היום יחרצו גורלות השנה הבאה. היום - יום המשפט. דומה חרד כל אזרח לנקוף אצבע שמא ייכשל במעשה לא מחושב. מטה נוצץ בידו, קרא המלך לכל אל לבוא אל האסיפה המיוחדת "בלשכת הגורלות". כל אל הובל בידי המלך לאולם. שם הושיבוהו לפי מעלתו וחשיבותו. אחרון האלים הוכנס החדרה; דלתות הנחושת המופזת נסגרות אחרי שיצאו מהחדר כל בני-התמותה.
היום התשיעי לחודש ניסן.
ביום זה חלה התפרקות כללית. אחרי שאתמול, יום מסוכן זה, מתו כל החיים בעיר הענק, הנה היום שב הצחוק לשכון בבתיה החיים - ברחובותיה. יום זה מסמל את ניצחון אנליל על תיאמת, ובניצחון זה ישותפו גם המוני העם. "בראש צועד המלך: הוא מזמין את האלים לקרב:
"בואה האדון,
המלך מצפה לך !
בואי, הגבירה,
המלך מצפה לך !
צועד שליט בבל,
כל הארץ לפניו תשתחוו!"
ולכן ניצב מרודך בעוז במרכבתו הרתומה לצמד סוסים צחורים, מגנו על זרועו ורומחו בכפו; לצדו נוסע בנו נבו ואחריו צבא האלים. לבסוף מופיע הצבא הבבלי המפואר, הפרשים המהירים, חיל הרגלים אשר עמודי אבק מתמרים מאחורי המרכבות הכבדות, ובהמות האספקה. ובעקבותיהם הולכים בערבוביה המוני-העם אשר הזדיינו בכל הבא ליד בחפצם לקחת חלק במלחמת אלים. וכך צועד ונוסע המסע הצבאי ברחוב התהלוכות המפואר; יוצא מבעד לשער עישתר, יורד אל הנהר.
שם נפרדים האלים הלוחמים, המלך, שריו וכוהניו מעם המוני העם והצבא, ומפליגים בסירות אל "בית משתה ראש-השנה", הוא בית-אקיטו, לחוג את חג הניצחון. כי בעצם המסע המפואר צפון הניצחון. נותר אך לחוג את חג הניצחון.
היום העשירי לחודש ניסן.
חג היום בבית אקיטו ובבל. סגורות דלתות ההיכל, ואין להציץ למסיבת האלים החוגגים, אך הכוהנים המשרתים לפניהם תפתחנה הדלתות הנעולות לעין ההמון הצובא סביב תתגלה אך תמונת ההיכל הענק, הבנוי אכסדראות עמודים מכל צדדיו, תראה חגורת הירק הענקית הסובבת אותו שורות עצים ושיחים מטופלים היטב, וערוגות פרחים נהדרות מושקות במי-תעלה. ורואים העם בדמיונם את האלים מסובים באולם הגדול, הראשי, אשר מאה רגל ארכו ועשרים וחמשה רחבו, וחוגגים את חג הניצחון.
גם בבל העיר שמחה והמבט המדלג על הנהר, יתקל בעמודי עשן העולים מבתי החוגגים. נשאים ענני הקטורת אל-על בבתי-המקדש, קול שירה בוקע מהבתים הנמוכים. העם שמח - נוצחו כוחות התוהו ובוהו.
השנים עשר לחודש ניסן.
היום עוזבים האלים את בבל. כביום בואם מלווים הם עם רב, נוגנים ומזמרים, והמלך הולך עמם. רבה השמחה אך מורגשת גם התפכחות; סר קסם ההילולה והחינגה. על האיכר לשוב לפרותיו, לתעלות ההשקאה אשר לו; עליו לחרוש ולזרוע. שנים-עשר ימי בטלה הנם זמן ארוך למדי עבור האיכר היושב על אדמתו. ולפיכך מלוות עיניו את המפרשים ההולכים וקטנים בחוג האופק, עד שהם נעלמים מאחרי העיקול בשמחה מסותרת ובהרגשת רווחה; ובניצוצות זהב המפרשים המתרחקים רואה הוא תמונתה של שנה חדשה, פורייה ומבורכת; שנת שפע, שנת אושר ועושר על בבל.