תפילות השבת
נדפס ללא הערות
מחבר: ד"ר יוסף היינימן
מחניים, פ"ה-פ"ו, 1964
התפילות המיוחדות לשבת
מדוע נעדרות הבקשות מן העמידה של שבת
תפילות העמידה בשבת
חזרת הש"ץ בתפילת ליל שבת
ברכות שמע
בסיכום ניתן לומר:
מה רב השוני שבין תפילות החול היום-יומיות לתפילות השבת הנשגבות והחגיגיות, על מנגינותיהן המיוחדות והשירה המלווה אותן, על קריאת התורה וההפטרה המשולבות בהן, על האווירה ה"שבתית" השוררת בבית הכנסת, שעה שמתאספים שם ברוב עם לתפילה הנמשכת כשעתיים או שלוש! בהשוואה לתפילה מהודרת זו נראית תפילת חול נטולת חן ואפורה; ומה גם שברוב בתי הכנסת היא חטופה ומבוהלת ויוצאת מקופחת באמת.
ואף על פי כן עיקר השוני נעוץ בתחושתו של המתפלל, ולא במהותה של התפילה עצמה. גופה של תפילת שבת (ואף של תפילת חג) אינו שונה כמעט - לא במבנה ולא בנוסח - מתפילת יום יום; ומכל מקום רב המשותף להן מן המפריד ביניהן. ביסודו של דבר בנויה תפילת שחרית של שבת, למשל, בדיוק לפי מתכונתה של זו שבכל יום ומורכבת מאותם חלקים: ברכות השחר, זמירות (=פסוקי דזמרא), קריאת שמע וברכותיה, תפילת העמידה והקדיש שלאחריה; ולא המבנה בלבד שווה, אלא אף נוסחן של רוב התפילות, כגון של ברכות קריאת שמע ברובן המכריע, ואפילו של שש מתוך שבע הברכות של העמידה. אמנם נוספים בשבת פרקי תהילים שונים; "ברכת השיר" נאמרת בצורתה המורחבת החגיגית: "נשמת כל חי" ואף נוהגים לעטר ולקשט את התפילה בפיוטים, המנונות וזמירות שונים (בעיקר: בתחילתה ובסופה); אך תפילות החובה והקבע - שבהן יוצא המתפלל ידי חובתו - שונות רק במעט ככלות הכל.
לא נדון כאן באותן התוספות הפיוטיות שמחוץ למסגרת תפילת החובה - החל מ"לכה דודי" שבקבלת השבת וכלה בזמירות שלאחר ערבית של מוצאי שבת - אלא נייחד את הדיבור בשינויים שבתפילות החובה גופן, אף על פי שהללו, כאמור, אינם ברובן לא עקרוניים ולא מכריעים.
התפילות המיוחדות לשבת
מיוחדים לשבת (ולחג) קודם כול הקידוש שבכניסתה וההבדלה בצאתה, אם גם אלה אינם שייכים ביסודם לתפילות בית הכנסת, אלא לתפילה הביתית. מכל מקום תיקנו חכמים הן את הקידוש הן את ההבדלה במטבע ברכה. שהוא סימן היכר מובהק לתפילת חובה. יתר על כן, תיקנו לקדש ולהבדיל על הכוס, ובכך העניקו לתפילות אלו חגיגיות יתירה.
אשר לתפילות בית הכנסת, הרי עיקר החידוש של תפילות שבת הוא בכך, שנוספה לשלוש תפילות שבכל יום עוד רביעית, היא תפילת מוסף; אלא שמרכזה של זו היא שוב תפילת העמידות של שבת. כן יש לציין שהקריאה בתורה היא ארוכה יותר בשבת מבימי חול (כגון בשני וחמישי או בתענית ציבור), שכן עיקר מקומה הוא בשבת דווקא, כי בשבת פנוי הציבור ו"לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה". ובדומה לכך יש מי שמסביר, שמרבים במזמורים בפסוקי דזמרא בשבת, לא רק לכבוד השבת ולהבדילו מן החול, אלא מפני שבשבת הקהל פנוי יותר; ובדין הוא שאף בחול יאמרו אותם, אך מפני טורח הציבור נמנעו מלקבוע אותם בחול.
ההבדל המובהק והמהותי שבו נשתנו תפילות שבת (וחג) מתפילות חל הוא במבנה וטיבה של תפילת העמידה. תפילת העמידה של חול הרי היא "תפילת שמונה עשרה" הידועה (אם גם עלה מספרן של ברכותיה לתשע עשרה במנהג בבל ובמנהגי העדות שבידינו, שהסתעפו ממנו); ואילו בשבת אין אנו אומרים אלא "תפילת שבע" בלבד.
שלוש הברכות הראשונות וכן שלוש האחרונות אינן שונות במאומה (לפי מנהגנו היום) מאלה של חול; ברם במקום שתים עשרה (שלוש עשרה) הברכות האמצעיות, שהן כולן בקשות (מקצתן לצורכי יום-יום, מקצתן בקשות משיחיות-אסכאטולוגיות) מצויה בשבת (ובחג) ברכה אמצעית אחת ויחידה, היא ברכת "קדושת היום", היינו: ברכה שבה אנו מייחדים את הדיבור בתכליתו ובמשמעותו של יום השבת ומודים למי ש"מקדש השבת".
מדוע נעדרות הבקשות מן העמידה של שבת
נשאלת השאלה: משום מה באמת נעדרות כל הבקשות מן העמידה של שבת? יש מי שרוצה להסביר את הדבר בכך, שבשבתות ובימים טובים "כדי שלא להטריח על הציבור ביום שמחתם תיקנו להתפלל שבע ברכות לבד" - הסבר העומד בניגוד מסוים לטענה שהובאה לעיל, שהוסיפו זמירות ותוספות אחרות לתפילה בשבת דווקא, משום שהציבור פנוי ממלאכה, ברם מקובל יותר הוא הטעם המסתמך על דברי ברייתא שבירושלמי: "אסור לתבוע צרכיו בשבת" והמסיק מהם:
"ולפיכך אין מתפללין בשבת שמונה עשרה, שאם יהיה לו חולה בתוך ביתו נזכר ב'רופא חולי עמו ישראל' והוא מיצר, והשבת ניתנה לישראל לקדושה ולעונג ולמנוחה ולא לצער, לכך מתפלל שלוש ברכות ראשונות ושלוש אחרונות ומנוחה באמצע".
ברם גם הסבר זה - שאינו מוזכר בתלמודים עצמם בשום מקום - אין בו כדי להניח את דעתנו. ראשית, מובאת אחרי הברייתא הנ"ל בתלמוד הירושלמי השאלה: "מהו מימר (=לומר) 'רענו פרנסנו'" (בברכה השלישית של ברכת המזון בשבת), ועל כך ניתנת התשובה: "טופוס (=טופס, מטבע) ברכות כך הן". הוי אומר, שעל אף האיסור לתבוע צרכיו בשבת, מותר לו למתפלל לבקש על פרנסה, כיוון שבקשה זו היא חלק מ"טופוס הברכה" הקבוע (של חול!); ואם כן מדוע שינו את "טופוס" תפילת העמידה מיסודו, כדי להשמיט ממנו את הבקשות? יתר על כן: אפשר לקבל את הנמקת מדרש תנחומא לכל היותר כטעם להשמטת בקשות צורכי יום-יום מתפילת שבת, כגון בקשות הסליחה, הרפואה והפרנסה; אך מה טעם השמיטו מעמידת השבת את הבקשות הלאומיות-המשיחיות, כגון קיבוץ גלויות, בניין ירושלים וכיוצא באלו? ואם תאמר, שבדין השמיטון, שכן אף העלאת זיכרון החורבן והגלות עשויה לפגום בעונג השבת (והחג) - אם כן משום מה השאירו בקשות אלו ומעין אלו בשאר תפילות שבת, כגון ברכת ירושלים שבברכת המזון ושבברכות ההפטרה, או בקשות קיבוץ גלויות ובניין המקדש, המובלטות הבלטה רבה ב"קדושת היום" במוסף של יום טוב (כגון: "וקרב פזורינו מבין הגוים...", "בנה ביתך כבתחילה וכונן מקדשך על מכונו..." ועוד)? ואף בירושלמי הנזכר אין מקדשין כלל, כיצד אפשר לומר בשבת את הבקשה לבניין ירושלים עצמה, אלא זו בלבד: איך מותר לשלב בה את בקשת הפרנסה!
לכן דומה שהצדק עם אותם החוקרים הטוענים, שלא השמיטו כלל את הבקשות מן העמידה של שבת, אלא שזו האחרונה קדומה יותר מ"שמונה עשרה" של חול על בקשותיה, וכבר נתגבשה במתכונתה של תפילת שבע, לפני שנוצרה, או הגיעה לידי קבע, תפילת חול כל עיקר. והדעת נותנת, שנהגו להתאסף לתפילת ציבור קבועה בראש ובראשונה בימי שבת ומועד, שבהם היו בטלים ממלאכה; ורק לאחר מכן פשט מנהג זה של תפילה בציבור לאט גם לכל ימות השנה.
תפילות העמידה בשבת
מבחינת מבנם שוות כל העמידות של שבת (ושל ימים טובים; יוצאת מכלל זה רק אחת, תפילת מוסף של ראש השנה, שהיא תפילת תשע); כולן מורכבות מ"שלוש הראשונות" ו"שלוש האחרונות" שבכל יום ו"קדושת היום" באמצע. ברם, בשעה שבכל החגים משמש אותו נוסח ממש של קדושת היום בכולם: "אתה בחרתנו מכל העמים... ותתן לנו... מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון..." (תוך החלפת שם החג בלבד), הרי בשבת שונות הפתיחות של ברכה זו בכל אחת מתפילות היום: "אתה קידשת" בערבית; "ישמח משה" בשחרית; "תיכנת (או: תיקנת) שבת" במוסף; "אתה אחד" במנחה. ועל אלו יש להוסיף אחרות, כגון: "ומאהבתך ה' אלוקינו שאהבת את ישראל ומחמלתך מלכנו שחמלת על בני בריתך נתת לנו ה' אלוקינו את יום השביעי הגדול הקדוש הזה באהבה", המשמשת בלילי שבתות (במקום "אתה קידשת") עד היום בנוסח האיטלקי, או "למשה ציוית על הר סיני מצות שבת זכור ושמור וכו'", שהיא הפתיחה לקדושת היום של מוסף בקהילות ה"פורטוגזיות", ועוד.
וכבר נתנו טעם למנהגנו, לומר נוסח אחר של פתיחה בכל אחת מתפילות היום:
"ומה שתיקנו בשבת שלושה ענייני תפילות - 'אתה קידשת', 'ישמח משה', 'אתה אחד' - וביום טוב לא תיקנו אלא אחת - 'אתה בחרתנו' - מפני שאלו שלוש תפילות תיקנום כנגד שלוש שבתות: 'אתה קידשת' כנגד שבת בראשית, כמו שמוכיח מתוכו; 'ישמח משה' כנגד שבת של מתן תורה, דלכולי עלמא בשבת ניתנה תורה; ו'אתה אחד' כנגד שבת של עתיד", "שנא' 'ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד' וגם ישראל גוי אחד, שנא' 'ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד' וגם ישראל גוי אחד, שנא' 'ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ'".
אין ספק ששלושת מוטיבים אלו, המשלימים זה את זה: הבריאה - ההתגלות - הגאולה, הן שלוש נקודות יסוד במחשבת היהדות, ובייחוד בתפיסה היהודית של תולדות העולם: נקודת המוצא, נקודת המפנה הגורלי הגדול ונקודת הייעוד של ההיסטוריה, והם מובלטים אף במקומות אחרים. ברם עצם הימצאם של הנוסחים השונים של קדושת היום לשבת אינו אלא עדות ודוגמה לכך, שבזמן קדום רווחו זה על יד זה נוסחים רבים של כל ברכה (או לפחות של רובן), שנהגו בהם במקומות שונים ובחוגים שונים; ובתפילת שבת השתדלו עורכי הסידורים לשמור על מספר רב ככל האפשר של נוסחים כאלה, שהגיעו לידיהם, על ידי חלוקתם בין התפילות השונות.
הזכרת השבת בעמידה מקומה אפוא בברכה הרביעית. אך היו שנהגו להזכיר את השבת גם בברכות האחרות והוסיפו, למשל, בברכת אבות: "ורצה והנחיל לבניהם שבתות למנוחה". ברם רוב הגאונים פסלו תוספות כאלה: "ואם הוא מזכיר שבת... במגן אברהם... כבר הזכיר ברכת השבת בשלוש ראשונות - כיצד חוזר ומברך ברכת השבת (=קדושת היום) כתקנה... ולא תקנו חכמים להזכיר שבת... שני פעמים...".
הקדושה שבחזרת הש"ץ אינה מיוחדת לשבת; אך מכל מקום הקדושה המורחבת, הכוללת גם את הפסוק "שמע ישראל", אינה נוהגת אלא בתפילות מוסף, היינו בשבתות ובימים טובים. אף הקדושה שבתפילת שחרית לשבת מנוסחת בסגנון נעלה וחגיגי יותר מזו של חול בנוסח אשכנז. וגם זאת: במנהג א"י הקדום כלל לא נהגו לומר קדושה בימות החול, אלא בשבת וחג בלבד.
חזרת הש"ץ בתפילת ליל שבת
עלינו לעמוד עוד על תופעה מיוחדת במינה לגבי תפילת העמידה של שבת: אף על פי שבכל ימות השנה אין "חזרת הש"ץ" בתפילת ערבית (משום שערבית רשות היא ולא חובה), הרי בליל שבת "יורד שליח ציבור לפני התיבה" ואומר עמידה בקול רם, אמנם בצורה מקוצרת של "ברכה אחת מעין שבע" (הכוללת את הפסקה "מגן אבות בדברו" וכו', שיש בה מעין סיכום של כל שבע ברכותיה של העמידה). בתלמוד נמסר לנו, שמקורו של מנהג זה בבבל היה; כיוון ששם לא היה היין מצוי לקידוש, תיקנו תפילה זו כתחליף לקידוש על הכוס. ברם נוסחה ולשונותיה של תפילה זו מעידים ברורות, שנתחברה דווקא בארץ ישראל והיא משקפת את נוסח א"י הקדום. אין כאן המקום לעמוד על הפרטים ועל דרך גלגולה של תפילה זו לבבל. יש מי שסבור שאף נהגו בזמן מן הזמנים בחזרה בקול רם של כל העמידה כולה בלילי שבתות, שכן נשתמרו לנו "שבעתות", היינו: פיוטים לכל אחת משבע הברכות של העמידה, המיועדות להיאמר בליל שבת (בפי שליח ציבור).
ברכות שמע
אם מצאנו לגבי תפילת העמידה, שמבנה בשבת אינו דומה למבנה בחול, הרי לגבי שאר חלקי תפילת החובה אין לגלות הבדלים מרחיקי לכת כאלה. אמנם מזכירים את השבת, למשל, בברכה השלישית של ברכת המזון בקטע הנוסף "רצה והחליצנו...", אך לא משתנה בשל כך לא מספרן, לא מבנן ואף לא נוסחן של הברכות עצמן. וכן אין לראות שינוי מהותי בתוספת זמירות, ואף לא באמירת "נשמת כל חי" לפני ברכת "ישתבח". גם הברכות שלפני קריאת שמע ולאחריה, הן בשחרית הן בערבית, מספרן וטיבן זהה בשבת ובחול.
ברם דווקא בחלק זה של התפילה אנו מוצאים, שבכל זאת נוסח הברכות לשבת שונה וכולל יצירות פיוטיות מיוחדות. ברוב הנוסחים הנהוגים היום מצוים קטעים כאלה בברכה אחת מברכות קריאת שמע בלבד - היא ברכת יוצר אור של שחרית. אחרי פתיחת הברכה: "בא"ה אמ"ה יוצר אור ובורא חושך...", שאינה שונה משל חול (אף על פי שאפשר היה להתאים גם אותה לעניין השבת, והנוסח המיוחד של פתיחה זו ליום הכיפורים יוכיח!), ממשיכים אנו בשבת "הכול יודוך והכול ישבחוך", במקום "המאיר לארץ" שבימות החול; וכן במקום הפיוט האלפביתי הקצר: "אל ברוך גדול דעה..." הפיוט המורחב: "א-ל אדון על כל המעשים ברוך ומבורך בפי כל הנשמה גדלו וטובו מלא עולם דעת ותבונה סובבים אותו..." שבו משמשת כל מלה שבפיוט הקצר הנ"ל פתיחה לטור שלם. גם בצורתו זו המורחבת עדיין ניכרים בפיוט זה סימניו של הפיוט הקדום, ובין השאר: היעדר חריזה. ואכן מוצאים אנו שבימי הביניים, כאשר נתרגלו כבר לפיוטים חרוזים בדרך כלל, ראו פגם בכך, שב"א-ל אדון" חסרה החריזה ועיבדו את הפיוט שוב עיבודים נוספים, כדי להוסיף לו חרוזים. והרי שתי דוגמות:
א.
א-ל אדון על כל המעשים
אמר ויהי צווה ונעשים
ברוחו נשבה נפוחים להנשימה
ברוך ומבורך בפי כל נשמה
גדלו וטובו מלא עולם
גיהץ שני פנסים להבהיק ביהלום
דולקי אש ומים התויך בתבונתו
דעת ותבונה סובבים אותו...
ב.
א-ל אדון
על כל החוסים
ברוך ומבורך
בשחק ובאדמה
גדלו וטובו
ליצורים כולם
דעת ותבונה
ונלאים מחזותו
אמתו צנה וכדון
ועל כל המעשים
מפי צבאות ערך
בפי כל נשמה
גוזר בניבו
מלא עולם
ותושייה נכונה
סובבים אותו...
בשתיהן נראית לעין אותה מטרה - הרחבת הפיוט לשם יצירת חרוז - אך הדרכים שונות: בראשון נוסף לכל טור מטורי הפיוט טור מקביל המתחרז אתו, וגם טור נוסף זה פותח באותה אות של האלף-בית; בבית הראשון קודם הטור המקורי לנוסף, ובבית השני להפך, וחוזר חלילה. ואילו בפיוט השני נחתך כל אחד מן הטורים המקוריים באמצעו, וכל אחד משני חלקיו - בני שתי מלים כל אחד - נוספה השלמה חורזת, אף היא בת שתי מלים.
ברם פתיחות אלו של ברכת יוצר אור, אף על פי שהן מוסיפות חגיגיות לכבוד השבת, הרי אין הן מזכירות את עניין השבת בפירוש. דבר זה אנו מוצאים רק בקטע הבא:
"א-ל אשר שבת מכל מעשיו / וביום השביעי נתעלה / וישב על כסא כבודו / תפארת עטה ליום המנוחה / ועונג קרא ליום השבת / זה שבח ליום השביעי / שבו שבת א-ל מכל מעשיו / וצווה ושבתו עמו כל דגלי יעקב / ועשו בו מנוחה / וקראו אותו עונג / ויום השביעי משבח ואומר / מזמור שיר ליום השבת / לפיכך יפארו לא-ל כל יצוריו / שבח יקר ותהילה יתנו לא-ל / שהנחיל מנוחה לעמו / ביום שבת קודש".
כאן סוטים אנו מן השבח הכללי של בורא עולם ויוצר המאורות, שהוא עניינה של הברכה, ומייחדים את הדיבור בשבת בראשית, שבו שבת א-ל מכל מעשיו, ומכאן מגלגלים ועוברים לשבחה של השבת עצמה. לכאורה יש בגיוון זה של ברכת המאורות דבר שאין דוגמתו; ברם מקטעי הגניזה הקהירית למדנו, שאף בימות החול היו נוהגים בתוספות פיוטיות כאלה, המדגישות את "מעשה בראשית" המיוחד של אותו היום, ואף נשתמר לנו קטע אחד שהוא ממש אח ורע לנוסח השגור בפינו בשבת:
"... דגים ועופות וגם תנינים הוציא... מבטן ארץ / והמליטה בהמה רמושים וחיות / אילו מעשה יום חמשי / שבו נבראו שרצי ימים / ויום החמישי משבח ואומר / הרנינו לאלוקים עוזנו הריעו לאלוקי יעקב / לפיכך יברכו לא-ל חי כל יצוריו / שבח וגדולה יתנו לא-ל / בורא שרצי ימים ורמשי חלד / תתברך וכו'".
הוי אומר: היו מקומות - בעיקר בא"י ובארצות השכנות שהיו נתונות להשפעתה - שבהם כללו בכל יום בברכת יוצר מעין מדרש על המעשים שנבראו בו בששת ימי בראשית ושילבו בו גם את "מזמורו" של אותו יום ופירושו.
מעתה גם לא ייפלא, אם נמצא שלא בברכת יוצר אור בלבד, אלא אף בשאר ברכות קריאת שמע, בייחוד של ערבית, שימשו נוסחים מיוחדים לשבת, שבהם נתמזגו בסגנון פיוטי עניינה של הברכה עם עניין השבת. והנה, לדוגמה, נוסחה של ברכת מעריב ערבים לליל שבת לפי סידור רב סעדיה גאון:
"בא"ה אמ"ה אשר כלה מעשיו ביום השביעי / ויקראהו עונג שבת קדשו / מערב עד ערב / התקין מנוחה לעמו ישראל כרצונו / גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור / בא"ה המעריב ערבים".
ואילו נוסח הברכה למוצאי שבת:
"בא"ה אמ"ה המבדיל בין קודש לחול / ומצפין לנוגה חמה / וחותם בעד כוכבי רקיע / כדבר שנאמר האומר לחרס ולא יזרח ובעד כוכבים יחתום / בא"ה המעריב ערבים".
וכשם שהיו נוהגים לגבי ברכת מעריב ערבים, כך גם לגבי שאר הברכות, כגון בנוסח המשמש תחליף לברכת "אהבת עולם" לליל שבת בסידור רב סעדיה:
"למען אהבת עמוסים / נטעת עץ חיים / שבת קדשך מימים / ואותה הנחלת לתמימים / ואהבתך לא תסור ממנו / כי היא עטרת ראשנו נצח נצחים / בא"ה אוהב עמו ישראל".
פיוטים אלו מיצירות יהדות ארץ ישראל הם, ושם נהגו אף לחבר כמותם לברכות קריאת שמע של שחרית של שבת, וכן נוסחים מיוחדים של הברכות לכל אחד מן החגים.
פיוטים אלו אינם בחינת תוספת לנוסח הקבוע (דוגמת ה"מערביות" לימים טובים - אף הן ברובן יצירות של מחברים ארץ ישראליים קדומים - שבהן מוסיפים לפני חתימת כל ברכה וברכה בית מ"עניינא דיומא"), אלא נוסח הברכה הרגיל מושמט כולו (או רובו) ובמקומו בא תחליף מיוחד המיועד לשבת, ושבו נעשה עניין השבת עיקר ותוכנה המקורי של הברכה כמעט טפל.
בסיכום ניתן לומר:
אמנם נכון הוא, שמועטים הם השינויים, שבהם נבדל המבנה והשלד של תפילות שבת מאלו של חול. המסגרת כמעט ולא נשתנתה מיסודה. ואף על פי כן שונים לחלוטין האווירה של תפילות שבת, אופיין וטעמן בתחושת המתפלל. ובצדק, שכן הדבר המוחשי, הנראה לעין והנוגע ללב, אינו השלד, שהוא בחינת עצמות יבשות, אלא רקמת העור והבשר ואף הלבוש הפיוטי החגיגי, שבהם עיטרו וייפו את תפילותיה של שבת; ובאלו ודאי מרובה מאוד מידת החידוש והייחוד שלהן.